טוב, חבר'ה, אנחנו לומדים פה כתר שם טוב, שזה תורות קצרות ומלהיבות
מרבי ישראל בעל שם טוב.
ויש כאן תורה שלמדנו אותה בעבר, לדעתי,
אבל דבר בעיתו מה טוב,
מכיוון שהתורה הזאת עוסקת בביאור פסוקים
של פרשת לך לך,
אז יש מקום לחזור עליה,
ואולי גם נספיק עוד כמה דברים היום.
תודה.
אוקיי, ברוך אתה אדוני.
אחד הדברים ה...
בסדר, יש דפים?
צריך להדפיס עוד?
אחד הדברים המרכזיים בתורה של הבעל שם, ובשיטה של הבעל שם טוב,
זאת הידיעה שבעצם לית אתר פנוי מני כלל.
ובאמת,
מלוא כל העולם כבודו, וגם הטוב הוא מאת השם יתברך, וגם הרע הוא מאת השם יתברך.
הכל מאיתו.
כלומר, אין דבר שהוא באמת יכול
לפעול נגד רצונו יתברך, אלא הכל שליחים שלו, חלק שליחים מהצד הזה, חלק שליחים מהצד הזה, אבל בעצם,
ולכן זה ידוע ומפורסם שהבעל שם טוב, אחת מההוראות שלו הייתה
שאדם אמור ללמוד
מכל דבר שקורה לו, מכל דבר שאפילו קורה לידו,
מדברים איתו,
מורים לו איזה משהו.
כי זה לא שרצונו שם יתברך נמצא רק באותיות,
בתורה ובמצוות,
אלא הקב' ברוך הוא, בעצם כל דבר שקורה בעולם,
קורה בהשגחה מלאה, ואם אתה ראית את זה וזה עבר לידך, אז כנראה זה קרה בהשגחה גם עבורך.
אלא מה, אז מה היחס בין רע לטוב? לפי זה אין רע ואין טוב, אלא הכל לא.
הטוב הוא,
נאמר ככה, אפשר לקרוא לזה ככה, הטוב הוא טוב גלוי והרע הוא טוב סמוי.
כן?
הרע זה סוכן מוסד סמוי שנשלח לקדם את הטוב בעולם באמצעים לא קונבנציונליים, נקרא לזה ככה, ולפעמים גם לא חוקיים.
אתם יודעים ש...
נגיד בשונה מהשב״כ שעובד לפי חוק, יש חוק השב״כ
במדינת ישראל שמגדיר מהם תפקידיו ומהם זה ומתי מותר לו לחקור או איך מותר לו לחקור.
המוסד עובד
בניגוד לחוק, אין חוק,
כי כל המהות של המוסד זה שהוא עובד,
הוא מזייף תעודות,
הוא נכנס למדינות אחרות, אתה לא יכול לעבוד לפי החוק,
זה גוף שעובד מחוץ לחוק.
רק כשיש כל מיני,
רק המחלקה היהודית, שהם במיוחד אוהבים ג'ינג'ין, זה נראה להם הכי מפחיד.
אז אתה אומר שהשב״כ לא עובד בניגוד לחוק, אלא הוא עובר על החוק.
עובר על החוק. זאת אומרת שיש חוק והוא עובר עליו.
זה יכול להיות בהחלט, לא רק הוא עובר על החוק, אנחנו עכשיו שומעים שגם עוד הרי עוברים על החוק, הפרקליטות והמשטרה.
וכידוע לא יודעים, הגוף שהכי הרבה עובר על החוק במדינת ישראל, זה מדינת ישראל בעצמה.
היא הכי הרבה עוברת בתשלומים, בהסברים וכו'.
המוסד לא יכול לעבור על החוק כי אין חוק.
בסדר? זה ההבדל.
אז זה כאילו, זה אולי סוג של איזשהו הסבר.
בהבדל בין הטוב לבין הרע, הטוב עובד לפי החוק, לפי החוק.
והרע הוא טוב שעובד אבל בלי חוקים.
בלי, בסדר?
או בשפת הבעל שם טוב, יד נגיד איזה, הרע
כיסא לטוב.
יש פה עכשיו כיסאות חדשים.
הטוב, הטוב נחמד כזה, בחור נחמד, הוא לא דוחף, אין לו מרפקים,
הוא כזה.
הרע הוא כיסא לטוב.
ניתן איזה דוגמה ואז ניכנס כאן לתורה.
תארו לעצמכם שעם ישראל היה בשעבוד,
בשווייץ.
לא במצרים.
והיה מגיע משה רבנו, דופק בדלת של הארמון,
והיה פותח לו פקיד שווייצרי, דברים שם גרמנית, למה מדברים על שווייץ?
לא יודע. כן, בבקשה, קבעת תור לזה.
כן, מה זה?
תשמע, שלח עמי ויעבדוני טוב, נסתכל במסמכים, מה קורה. באמת, הגיע הזמן שלכם לצאת, אז מתי אתם עושים את זה?
זה, זה, וקובעים תאריך, והשווייצים היו מסכמים את כל, אתם חייבים לנו כמה שקלים, אנחנו, בבקשה, שיהיה לכם בהצלחה.
אז מה היינו חוגגים?
כאילו, מה היה קורה בפסח?
היינו יושבים כנראה במטבח, פותחים חפיסת שוקולד שוויצרי,
גומרים את זה תוך חצי דקה, וזהו.
איפה האדרנלין?
איפה לשפוך את האדם ואיש ואת אמורת רשען?
איפה המצע? איפה המכות?
קירת ים סוף,
הלך כל האווירה, הלך.
לא טוב.
הרע כיסא לטוב. זה שפרעה היה רע, בזכות פרעה,
צריך להגיד את האמת,
בזכותו יש לנו פסח עד היום, בתור חג משמעותי. אחרת היה כזה...
ומה היה קורה אם כשהיינו מקימים מדינה אז כל הארזונים היו מוחאים כפיים והכל זה? מצוין, ברוכים הבאים.
אז היינו פחות מבינים מה יש לנו.
וכן על זה הדרך.
אז בואו נראה בפנים.
בסדר, נוער, אתה מסכים שנראה בפנים? יש אישור?
יופי.
והבעל שם טוב זל, מאחר שהשכינה כוללת כל העולמות,
וגם דומם, צומח, חי ומדבר,
וכל הנבראים טובים ורעים,
והייחוד האמיתי היא השכינה, כן?
שם ייחודקות שאמרו איך הוא שכינתי, זה אומר שהשכינה כוללת את הכול.
ואיך כולל את בית הפחים בנושא אחד טוב ורע,
שבית הפחים מביא הייחוד.
אז זה הוא לא יכול להבין, זה הקושייה, איך יכול להיות שהשכינה,
אם השכינה כוללת את הכל, אז איך היא כוללת טוב ורע?
אז כנראה הוא יגיד לנו בהמשך שמה שאנחנו קוראים רע,
זה לא באמת רע.
זה טוב בתצורה אחרת.
אבל באמת אטי שפיר.
כי הרע הוא כיסא לטוב.
כמו שהזכרנו מקודם, הטוב הוא נדיב מדי, הוא נחמד מדי, לכן הוא לא כל כך יודע איך להתיישב.
בא הרע אומר לו, זוז, אני אסדר לך את העניינים,
אני... כן, זי. מה זה אדי שפיר? אדי שפיר זה מסתדר טוב, בסדר?
אז הרע כיסא לטוב.
כן, הרע בונה הרבה פעמים תבניות,
תבניות שאחרי זה הטוב ישתמש בהן,
או יוצר תקדימים, או שבעצמו הוא לא יודע, אבל הוא עובד,
הוא עובד בשביל הטוב,
כמו אמן.
אמן אוסף מלא כסף
כדי להשמיד את היהודים. הוא לא יודע, אמן, שהוא אוסף כסף בשביל מה?
בשביל בית המקדש.
אם היו נותנים ליהודים לאסוף כסף בשביל בית המקדש,
אז היו אומרים, טוב, חבר'ה, צריך לבנות בית המקדש, מה קורה, מי מתנדב?
שמר להם מרים את היד, אני מתנדב חי שקלים. טוב, יישר כוח. ואז ברל להם מרים את היד, אני מתנדב פעמיים חי, פסס, בית הכנסת נופל. ואז
שמר להם מרים את היד, הוא אומר, אני בן, פעמיים בן. הם מגיעים ל-101 שקלים, היו מבסוטים.
אמן הוא לא פראייר, מה זאת אומרת? הוא עכשיו צריך לאסוף כסף כדי להשמיד את היהודים.
עשרת אלפים כיכר כסף, זה שווה ערך למיליארדי שקלים הדבר הזה, כן?
הוא יודע לאסוף כסף, הוא זייגר, הוא יודע, יש לו כוח כלכלי עצום.
מה מתברר?
שהאושר של אמן, בסוף
כתוב וטסתם אסתר את מרדכי על בית אמן.
אז מרדכי מקבל את המפתחות לכספת,
ועכשיו יש לו מלא כסף, והגמרא אומרת ששליש מהכסף של אמן
הוקצה לבניין בית המקדש.
אז בעצם צריך להגיד, זר פרחים למי?
למה?
הוא לא ידע.
הרע כיסא לטוב, בסדר?
אבל באמת, אל תשפיר, כי הרע הוא כיסא לטוב.
הוא כמו פרעה הקריב,
או על ידי שרואה מעשה הרשעי,
אז הוא נותן כאן דוגמאות. פרעה הקריב.
מה זה פרעה הקריב?
פרעה הקריב, זו שגיאת כתיב.
זאת אומרת, הוא פרעה התקרב.
הקריב זה ילדים אומרים.
אבא, תקריב לי את המלח.
אני שואל, איך להקריב? קרבן עולה? קרבן חטאת? מה?
לא, לא, נו, אתה יודע, תקרב, שיהיה קרוב. אה,
אתה אומר לקרב, כן?
תקרב לי את המנהל. אה, זה חופר.
נכון.
ילדים, אז מה זה תקריב?
הקריבו, פרעה הקריב. אז חזל במדרש,
מיד שמו לב לטעות כתיבה זאת, ואומרת פרעה הקריב.
מה?
לא, לא, זה בקריאת ים סוף.
ופרעה הקריב, וייסעו בני ישראל את כולם ויצעקו.
אומר המדרש שפרעה הקריב את ליבם של ישראל לאביהם שבשמיים.
כשהם ראו את פרעה מתקרב, מה הם התחילו?
לצעוק ולהתפלל. אה, יפה. אז יוצא שמי היוזם הגדול של התפילה הנוראה והאיומה שהייתה של עם ישראל בקריעת ים סוף? מי?
פרעה. הוא היה בעל תפילה.
פרעה הקריב.
אז הנה דוגמה לרע, כיסא לטוב.
כשבעל האדם צרה לא עלינו, אז הוא מתפלל.
נמצאים להם יודעים שהצרה היא בעצם
הסיבה לתפילה.
או דוגמא אחרת,
או על ידי שרואה מעשי הרשעים יש לו הנאה שהוא צדיק,
ויש לו הנאה ותענוג על ידי הרע. הנה דוגמא, רע כיסא לטוב.
הוא אומר, וכמעט שעל ידי זה יש לרע גם כן עלייה.
רק שעולה משם יתפרדו כל פועלי אוון.
אני טיפה אמתק את זה, אני מקווה שלא יהיה חלילה גאווה.
אבל אנחנו אומרים את זה בעצם כל יום, נכון? גם בעלינו לשבח וגם בתפילה לפני הלימוד.
יש משהו,
אתן לכם דוגמא, בסדר? אתה בצבא.
אני הייתי שריונר, כידוע לכם.
ועל שריון אומרים, כומתה שחורה,
חיים שחורים.
כאילו, אתה כל היום בתוך הפודרה והגריז והזה.
כשאתה בן אחריך השריונר, אם אתה לא כל היום הולך באיזה חזין הפוח, שמע, אני שריונר, אני מקרבי, זה.
אבל כשאתה יוצא הביתה,
ואתה עורר את התחנה המרכזית, לא משנה, ואתה כאילו קצת עם המדים,
ועובר לידך איזה מישהו שהוא בג'וב כזה או אחר. אז אתה אומר, רגע, שנייה, עכשיו כשאני רואה אותו,
פתאום בא לי איזה גאוות יחידה חיובית.
לא מתגאה על אף אחד, אבל זה נותן לך איזושהי גאוות יחידה חיובית.
כלומר, דווקא המפגש עם מציאות
שונה,
פחות אידיאליסטית או משהו כזה, גורם לאדם להרגיש את הערך
של מה שהוא עושה.
בסדר?
אז הנה דוגמה לתכלית הרע,
למה יש רע בעולם, כדי שהטוב יבין כמה הוא שווה,
מה ערכו.
והבעל של עצמו אומר, כמעט שעל ידי איזושהי עלייה לרע. כלומר,
יכול להיות שכל הרע בא לעולם בכלל בשביל זה.
בסדר, כל הרע.
וכן אמר שניצוץ נשמה מאצילות יורד בעשייה לפעמים,
ורואה איך מקילין בכבוד המלך מלכותו של עולם, מצטער על כבוד המלך שהם מקילים בו, ואחר כך יש לו תענוג שאינו מהם.
כן, שוב פעם,
סיפור של ההשוואה.
ואז הוא מתחיל לבאר את הפסוקים.
עכשיו אני רוצה רק להגיד פה איזושהי הקדמה, אתם יודעים שהבעל שם טובה, חלק מהתחביבים
של הבעל שם טובה בעקבותיו של כל רבותינו בעלי החסידות זה לקחת את הפסוקים המוכרים לנו ולקרוא אותם באופן,
קודם כל באופן חתרני,
ודבר שני באופן שפירושים בדרך כלל דרך העבודה הנפשית,
בסדר?
כלומר, זה בחינה של משהו וזה בחינה של משהו וזה אומר את זה, כך וכך, בסדר?
והבאנו לדבר הזה כמה דוגמאות,
והנה כאן אחת הדוגמאות.
ובזה יובן ויאמר השם אל אברהם,
רצה לומר אל הנשמה שנקראת אברהם בזוהר. בזוהר,
זה זוהר בפרשת חיי שרה, לא כאן,
הנשמה נקראת אברהם והגוף נקרא שרה.
ויבוא אברהם לספוד לשרה. הנשמה מספידה את הגוף.
אז הנשמה נקראת אברהם.
אז הקב' ברוך הוא אומר לאברהם,
רצה לומר אל הנשמה שנקראת אברהם,
כמו שכתוב בזוהר, לך לך מארצך,
היינו מאצילות לבריאה,
וממולדתך היינו מביאה ליצירה, ומבית אביך מיצירה לעשייה,
שהיא הארץ אשר הרקע,
והכוונה אשר הרקע, שתראה שם מעשה אנשי עולם העשייה,
איך מקילים בכבודו יתברך ותוכיכם.
אז כאן הבעל שם טוב מתאר,
אה, תודה רבה מאור, לא יודע, באמת,
הבעל שם טוב מתאר כאן דבר שהזוהר מרחיב אותו בכמה מקומות,
וזה האופן של ירידת הנשמה לעולם.
כן?
באופן כללי הנשמה הרי לא רוצה לרדת לעולם הזה, טוב לה למעלה, מה יש לחפש פה?
הקדוש ברוך הוא צריך גם לנזוף בה, וגם לשכנע אותה, וגם להגיד לה, כל תכלית בריאיתך זה כדי לרדת כאן לעולם הזה, תרדי.
בתי, תרדי. היא אומרת, אני לא רוצה, טוב לי למה.
את צריכה לרדת, הוא אומר לה, כל מה שבראתי אותך זה בשביל כל האלפי שנים שהיית מתחת כיסא הכבוד, אלפי שנים שתהיי אחר כיסא הכבוד, הכל זה בשביל ה-70, 80, 90, 100 שנים שאת כאן בעולם הזה.
התקופה לפני הייתה הכנה, תודה רבה.
התקופה אחרי היא תוצאה, אבל זה הסיפור, כן?
זה להבדיל או לא להבדיל, זה כמו שחקן כדורגל שמתאמן, מתאמן, מתאמן, מתאמן,
ואחרי זה הוא נח ומבסוט,
אבל הכל תלוי בתשעים דקות שהוא היה על המגרש.
יש פסוק בספר מלכים שבו נמצאים שני כוכבים בפסוק אחד.
כתוב אצל אחאב,
כי שלחת אליי לתת לך את כספי ואת זהבי.
כספי וזהבי, כן.
ראיתי את הפסוק הזה השבוע, אז אמרתי, נשלח להם,
שיידעו שהם בתנ״ך, אולי יעשו איזו תשובה.
אז יפה, אז הנשמה לא רוצה לרדת.
היא לא רוצה לרדת, מכריחים אותה.
לך לך מארצך, ארץ נקרא, זה בלשון רצון. עולם העצינות זה עולם שבו הרצון האלוקי מאוד מאוד נוכח.
תלך מכאן.
ממולדתך זה כבר
מדריה ליצירה.
עוד עולם שיורדים.
בימי בית אביך, מיצירה לעולם מעשיה, עולם מעשיה זה העולם שלנו,
זה הארץ אשר הרקע,
ומה יקרה כאן,
והכוונה אשר הרקע שתראה שהמעשה אנשי העולם מעשיה, איך מכירים בכבודי דבר ותוכיחים.
עכשיו, מה יוצא לפי זה? יוצא שעיקר העבודה של האדם, עיקר העבודה של הנשמה כאן בעולם הזה,
זה מושג שהבעל שונותיו תכף יגיד אותו,
שזה נקרא צער השכינה.
צער השכינה.
האדם נמצא כאן בעולם הזה,
והוא רואה
בתוכנו נמצאת איזו נשמה שזוכרת מניין היא הגיעה, והיא רואה מצד שני איך בעולם הזה מתנהגים באופן
ששוכח את כבודו יתברך. ויש למה דבר הזה צער, כן?
זה דבר גדול מאוד,
הצער הזה.
הנה אצל אברהם, ואירע בארץ, ראה שהם חסרי אמונה.
לא תמיד אפשר להעלות,
תכף הוא יגיד שאברהם כן עושה את זה, אבל לא תמיד אפשר לקרב,
ולפעמים גם התוכחה היא חלק מהקירוב.
כלומר, מה זה התוכחה?
התוכחה הזאת,
תלוי למי, אבל תוכחה זה להגיד, חבר'ה, אתם...
והמדרש גם מדבר על זה.
שאברהם, את כל המשחק שלו עם הפסלים, נכון? זה סוג של תוכחה.
וכשאברהם מאכיל מישהו, הוא אומר לו, עכשיו תברך.
הוא מוכיח אותו, אומר לו, מה,
לי אתה אמרת תודה, ולקדוש ברוך הוא... תוכחה לא חייב להיות בצורה שפוגעת ומעליבה, התוכחה זה לשנות את האנשים.
ויהי רעב בארץ,
ראה שהם חסרי אמונה,
כמו שכתוב בזוהר, שמקילים בכבודו יתברך, ולכך וירד אברהם מצרימה.
שהיה מצר על כבודו יתברך שמקילים בו בעולם העשייה. כלומר, וירד אברהם מצרימה,
תעברו למושגים, הנשמה מרגישה במיצר.
הנשמה מרגישה במיצר, וזו תחושה חשובה מאוד. כלומר, התחושה הזאת היא אינדיקציה שלא שכחנו ולא התרגלנו לעולם הזה, אלא הנשמה מרגישה שהעולם הזה, כמו שאומר רבי נחמן, העולם הזה הוא לא טוב. אתם מכירים, במעשה מבלת בת מלך,
יש שם קטע, מכירים, כן?
מעשה במלך אחד שהיה לו... של רבי נחמן, הסיפור הראשון.
אלי, זה בייסיק, זה תואר ראשון לומדים במחון מאיר, זה לא...
מעשה במלך אחד שהיה לו שישה בנים ובת אחת ואותה בת הים מחבבה ועבר עד מאוד.
והיה משתעשע עימה. יום אחד נפלט מפיו הדיבור שעדות ויקח אותך. ובבוקר קם וראה שהיה לנה.
והיה המלך מסתובב אנה ואנה.
ראה שתנין למלכות שהמלך מצטער וביקש
שייתנו לו משרת וסוס ומעות על הוצאות,
והיה הולך לבקשה עד שמצאה.
ואתה מספר עלינו איך ביקשה עד שמצאה.
אז הסיפור מתחיל.
אז השני המלכות הולכת לחפש את בת המלך.
איפה היא חפשת?
הלכה טוב היא קח אותך, אז הוא מחפש אותה במדבריות,
מחפש אותה בכל מיני זה, מחפש אותה באיזה פאבים, מחפש אותה בהרלם, מחפש אותה באיזו שכונה מצוקה? לא.
אבל יום אחד הוא מגיע לארמון.
הוא נכנס לארמון, זה הארמון שם מלא איזה,
הכל כיף שם והכל מלא טעם וזה ופתאום הוא רואה את הבת מלך שם.
והוא בינתיים, הוא רואה את הבת מלך אבל בינתיים בעצמו הארמון מתחיל לסובב אותו כי הוא רעב.
הוא הגיע מזה אז הוא בינתיים אומר,
יש לו שליחות לחפש את הבת מלך כן אבל בינתיים הוא רעב אז הוא לוקח בינתיים עם העוגה מוסתעים חבל הזמן מה שקורה כאן והוא בינתיים כולו כבר עוד שנייה הארמון מערבב אותו והיא רואה עוד רגע איך הוא שוכח מעצמו
ואז היא יורדת
והוא אומר לה תגידי את לא הבת מלך?
אומרת לו כן, אז בואנה מה את עושה פה?
אז מה היא אומרת לו?
פה זה היה לא טוב.
כשהיה הדיבור שלא טובי, היא קח אותך, זה פה.
אמרה, איך פה?
תראי מה קורה פה!
תראי איזה קינוחים!
אכלת מהסופלה?
ראית את זה חם?
טרי?
תראה, ראית את הטראפלס?
והיא אומרת לו, פה
זה היה לא טוב.
העולם הזה מצד עצמו הוא לא טוב,
ולכן
תחושה בריאה
למי שחי ומרגיש את חיי נשמתו, זו תחושת מיצר. ואברהם יורד מצרימה.
ויעל אברהם ממצרים להתענג יותר בעבודות השם יתברך.
או, סליחה, דילגתי.
וירד אברהם מצרימה שהיה מצר על כבודו יתברך,
שמקילים בו בעולם העשייה. אמנם על ידי זה,
ויעל אברהם ממצרים
להתענג יותר בעבודת השם יתברך
כי יש יתרון האור מן החושך
על שאינו כאחד מהם.
אז יש מעלה, כי כשאתה חווה,
ואנחנו מברכים על זה כל בוקר, שלא עשה לי גוי.
מברכים על זה כל בוקר.
העובדה שיש לנו למי להשוות
היא חשובה. אתם יודעים, גם בפיזיקה,
כדי להרגיש שאתה נמצא בתנועה אתה חייב להשוות.
אם ניקח בן אדם, נשים אותו בתוך קרון,
רכבת, נסגור את הקרון ונאטום את הקרון לגמרי,
הוא לא ידע
אם הקרון נוסע או עומד.
כדי לדעת שאתה נוסע אתה חייב להסתכל ולהגיד, אה,
זה עומד ואני נוסע.
אבל אם אדם נמצא בתוך עולם סגור מתוך עצמו, הוא לא יוכל לדעת אם
זה עומד או זה נכון. כשמטוס טס בשמיים ואין לך איזה עננים ליד,
אתה מסתכל מהחלון,
נראה לך שהמטוס עומד.
שומע רעש, אבל רק כשפתאום עובר איזה ציפור, עובר איזה עננה, אתה שם לב לתנועה.
אז כל אינדיקציה ביחס אלינו חייבת באיזשהו מקום להתייחס למה שקורה מסביבנו.
אז עכשיו,
אחרי שאברהם ירד מצרימה והוא מבין מה יש לו בתוכו והוא מבין איך העולם מסתדר, איך העולם מתנהל,
הוא מקבל יותר כוח. יש לו נחת.
ולוט
הוא היצר הרע עמו.
כן, אברהם מעלה ממצרים את האפשרות לעבוד את השם יתברך גם עם היצר הרע.
איך? על ידי...
אני מסתכל, אני רואה איך נראה הרע בעולם,
ואני אומר, או-אה, ברוך השם.
לפני שראיתי איך זה נראה, כשזה נראה לא טוב, לא ידעתי
כמה משמעותיים שיש לי ביד, בסדר?
תראו,
זה דבר מובן מאליו כמעט.
אתם יודעים מה ההגדרה של בריאות ברפואה הסינית?
הגדרה של בריאות,
אחת מההגדרות של הבריאות
זה שאתה לא מרגיש שום איבר.
כשהחיים זורמים וזהו אתה לא מרגיש שום איבר,
הכול זורם הכול.
מהגע שאתה מרגיש איזשהו איבר, איזשהו כאב, אז שם יש איזשהו חולי.
נכון?
עכשיו, כל עוד אני לא מרגיש,
אז אני גם לא יודע מה יש לי ומה אין לי.
מתי האדם מרגיש ויודע להודות על מה שיש לו? רק כשזה נתקע, רק כשלוקחים לו את זה.
פתאום הוא שם לב.
יש לי חבר שלי שתרם כלייה, עכשיו,
קצת היינו ביחד פה ושם.
אז הוא אומר, תשמע, אתה פתאום שם לב, זה הדבר הכי בנאלי, ללכת לשירותים וכל זה.
פתאום אתה נכנס לעניין הזה, אתה מבין מה קורה לאדם שאין לו את זה.
כן, כולם, זה גזר דין מוות, רק זה זוחל.
זה הדבר הכי פשוט ללכת לשירותים.
כמה צריך להקפיד על ברכת אשר יצר בכוונה,
בדיוק אשר יצר את האדם.
אז
הכרת הערך
במה שאני עושה היא על זה שאני פוגש דברים שהם לא ככה, וזה רע. אז הנה יש לנו תכלית לרע בעולם.
בלי הרע אין לי למה להשוות.
ואז אני גם לא שמח.
ואז אני גם לא מספיק, נכון.
אה, היינו רוצים,
אולי באיזה עולם אידיאלי שלא יצטרכו את הרע, ואדם יהיה אדם קרוב אצל עצמו, אדם זה, וישמח באפשרות בעולם אידיאלי, אבל לא תמיד זה יכול לעבוד.
ואז אנחנו מקבלים את ה...
נכון שלא עשינו כהם וגורלנו ככל המונם,
שלא ככה ולא ככה, שהם רצים ואנחנו רצים. זהו, אתה... כן.
אז על ידי הרע, אברהם היה מתענג יותר בעבודת השם יתברך ונעשה כיסא, הרע נעשה כיסא לטוב
ונכנע שמאל בימין,
ואברהם עולה כבד בכסף ובזהב, פירוש שהוציא ניצוצי קדושה
כעניין וילקט יוסף את כל הכסף.
אז זה רק כדי, הרווחנו ככה פירוש נאה לפסוקים בלך לך, משום מה קפצתי כאן פעמיים,
תעברו בדף השני.
טוב,
פה יש תורה חשובה מאוד מאוד מאוד וקצת מהפכנית,
בסדר?
אני רוצה טיפה להרחיב עליה,
ואז לקרוא אותה.
יש פסוק
שגם אותו מבאר הבעל שם טוב.
כתוב לך השם חסד
כי אתה תשלם לאיש כמעשהו.
עכשיו הפסוק הזה הוא סתירה פנימית.
למה?
כי אם הקב' משלם לאיש כמעשהו אז זה לא חסד זה צדקה זה צודק כאילו זה מגיע לו.
ואם זה חסד אז זה לא כמעשהו.
אז מה הכוונה?
אז הבעל שם טוב בכמה מקומות אומר
שכשאדם עושה מעשה טוב,
אני אגיד את זה בחריפות טוב,
זה לא אתה עשית את המעשה הטוב הזה, אלא מי?
חלק אלוק עמימה על ממה שנמצא אצל כל אחד ואחד מאיתנו זה הנשמה,
שהיא לא אתה,
כרגע.
היא לא אתה.
כשאני אומר את המילה אני,
יש מושג שנקרא זמין.
כשאני אומר את המילה אני, מי זה האני הזמין שאני מתכוון אליו?
אבל אני הזמין זה אני הנמוך.
זה נכון שיש לכל אחד מאיתנו נשמה, וחלק הלא קמים מעל, ואם יבקשו ממנו למצוא את הלב שאנחנו יכולים למצוא את הנפש, נכון, אבל זה לא היום יום.
ביום יום כשאדם נמצא במיטה שלו בבוקר והוא צריך לקום,
והשעון צלצל,
אז הוא אומר לעצמו,
אני רוצה להמשיך לישון,
אבל צריך לקום לתפילה.
בסדר? הוא לא אומר הפוך, אני רוצה לקום לתפילה,
אבל הגוף, שזה לא בדיוק אני,
רוצה להמשיך לישון. אני אומר את המילה אני, בדרך כלל אני מתכוון לנפש הבהמית.
אז כשאדם עושה מעשה טוב, מי עשה אותו?
למי צריך לייחס אותו?
שבאותו רגע שעשיתי מעשה טוב,
לא כל מעשה טוב, יש פלסטים טובים שאני עושה,
שהם לא,
זה זורם לי, אני בכלל לא התאמצתי.
אז לא על זה מדובר, בסדר? זה לא...
אני מדבר על מעשה שהוא,
שאני יכול להרגיש אחריו איזשהו סיפוך, וואו, עשיתי משהו, איזה...
יש דברים שאני לא מרגיש אחריהם, וואו, עשיתי, מה הבעיה? כאילו, כל אחד היה עושה.
אדם עובר בזה, נותן שקל לעני.
הוא לא מרגיש את עצמו עכשיו, אני עשיתי מהפכה.
אבל לפעמים אדם נותן איזה סכום גדול, או ארגן איזה משהו להרבה, וואו, פשש, עשיתי כאן משהו גדול.
הוא אומר לך, בעל שם טוב, לא עשית כלום.
עשית דבר אחד, מה?
והוא דבר גדול בעיניי.
איך?
אפשרת.
בדיוק.
נתת לנשמה האלוקית שנמצאת בתוכך,
להופיע.
זה דבר גדול מאוד.
כלומר, לרגע מסוים היית ראוי להיות צינור להופעה אלוקית.
זה דבר נפלא מאוד.
כי מה זה אומר? זה אומר שפגשתי את הקדוש ברוך הוא.
זה אומר שזה אומר, לרגע אחד.
בסדר?
הייתי צינור.
מה עשיתי כזה שאני, מה שעשית, עשית ככה.
שחררת.
אמרת, הקדוש ברוך הוא, אי רצון שתעבור דרכי.
אי רצון שהשפע שלך יעבור דרכי.
או, סוף סוף הפסקת להפריע,
הנשמה זורמת.
יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום.
ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו, לא יכול.
אם הקדוש ברוך הוא לא היה עוזר לך,
עזרה קריטית, לא היית יכול.
אז אני חוזר רגע לפסוק. לך השם חסד,
כי למרות שכשאנחנו עושים מעשה טוב, זה לא אנחנו עשינו, אלא מי עשתה את זה? הנשמה שבתוכנו,
שהיא בעצם,
לפחות אצל הבינוני, לא הוא בעצמו,
בכל אופן הקדוש ברוך הוא נותן לנו שכר כאילו אנחנו עשינו את זה. לך השם חסד,
כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, כאילו אני עשיתי את זה בבחירתי וכו'.
עכשיו, מה ההבדל
בין שתי הגישות? מה נפקמינה? בואו ניתן פה נפקמינה, בסדר?
ההבדל הוא,
הינו עוד תורה מהבעל שם טוב. הבעל שם טוב אומר, והסר שטן מלפנינו ומאחורינו.
יש שטן לפני המעשה ויש שטן אחרי המעשה.
השטן לפני המעשה זה מי שמנסה למנוע אותך מלעשות.
עצלנות, עצבות,
כל מיני דברים שמונעים מבני אדם לעשות מעשים טובים.
והסר שטן מלפנינו.
שטן אחרינו
הוא מה?
גאווה.
תחושת הגאווה, הישות והסיפוק העצמי שעשיתי משהו. גם זה שטן.
איפה תהיה הנפקמינה אם אני מבין מי עשתה את המעשה הטוב?
אם אני חושב שאני עשיתי את המעשה הטוב, אז מה אני אחוש אחר כך?
סיפוק, גאווה,
מתנפח.
אם אני מרגיש שהקדוש ברוך הוא עשה את זה, מה אני ארגיש אחר כך?
תחושה מאוד מאוד ברורה של הודיה.
הקב' הוא, תודה רבה שלרגע מסוים
עברת דרכי.
תחושת הודיה,
תחושה אולי גם שאני לא ראוי.
כמו שדוד המלך,
זו דוגמה נפלאה מאוד אצל דוד המלך.
דוד המלך רוצה לקבוע את בית המקדש.
אומרים לו נתן, אתה לא תקבוע את בית המקדש, הבן שלך יבנה.
אבל שם פרק שלם שנתן אומר לו, הקב' הוא ביקש ממני להודיע לך שהוא החליט לכרות עם זרעך ברית,
שזה הרבה יותר מבניית בית המקדש, כי בעצם זה אומר שדוד המלך יהיה נצחי.
אז מה דוד אומר?
יכולנו לחשוב, אפשר היה להגיד, שדוד אומר, טוב, אחרי זה,
ספופה, ספופה, כמובן,
אין מועמדים יותר טובים ממני.
כל הפרק של דוד אומר, מי אני ומי ביתי עד לא ראוי, איך דבר כזה קרה, יש לו כאילו לב נשבר מרוב השפע שהקדוש ברוך הוא משפיע עליו.
אז אם אני מרגיש שהקדוש ברוך הוא עשה את זה,
וזה עבר דרכי,
התחושה אחר כך תהיה תחושת הודיה.
בעל תפילה,
שעשה איזה תפילה ככה כמו שצריך בימים נוראיים,
איך הוא יורד מהסטנדר או מהבימה?
אם הוא יורד, הוא אומר, אה,
הראתי להם.
היה, חבל שלא היית, היה משהו.
לך אולקלבה לשירותי.
זה הולך לקליפות.
אבל אם כשהוא יורד, הוא אומר, הקדוש ברוך הוא, ברור לי שזה,
היית איתי,
תודה, תודה, תודה, אני מלא, כי הוא מבטל את עצמו.
מי אני? אני לא ראוי בכלל ששמת אותי.
זאת גישה נכונה.
עכשיו השתמשת.
כן, אז אנחנו צריכים לדייק.
איתמר, נכון, איתמר.
השם שלך, דוד.
אני מוציא לך שם אחר, כל פעם.
קר לי בך, אני זוכר, אבל...
אז השתמשת בשני מושגים שהם שונים אחד מהשני לגמרי. סיפוק ושמחה.
שמחה, הודיה, זה שמחה על זה שזה...
תראה, אני אספר לך סיפור.
הרב אלגזי סיפר באיזו הזדמנות,
הרב בן ציון אלגזי, שהוא מיטור בו מרבנן.
קראתי באיזה מקום שהוא סיפר באיזו הזדמנות
שהרב אליהו היה אצלו בבית פעם או פעמיים.
בא לבקר אצלו בבית.
הוא אומר, מה זה, הבית היה מצוחצח כמו פסח,
כולם היו לבושים בגדי שבת, הלכו לפני כן לגבול במקווה. הרב אליהו מגיע הביתה, הוא אומר,
רק הנוכחות שלו בבית הרימה את כל הבית,
כאילו אתה, יום חג.
מה קרה? איש קדוש הגיע.
הננה ראיתי כי איש קדוש עובר עלינו, אומרת האישה השוננית.
אז אתה שמח.
מה אתה שמח?
זכיתי לנוכחות עצומה.
אתה מודה לקדוש ברוך הוא, שזיכה אותך לזה.
מה זה סיפוק?
אני.
עשיתי משהו.
זה הורס את הכול.
המילה סיפוק, מוש.
בוא תראה איך הבעל שם טוב אומר את זה.
או, יפה, חיכיתי לשאלה. שנייה, אז בוא רגע,
רק נראה את הבעל שם טוב.
מהבעל שם טוב,
העושה מצווה גדולה, נועם.
הוא למד תורה הרבה והתפלל בכוונה,
לא יכניס בליבו שום התפארות שהוא עשה זאת.
כי אם, מי עשה את זה?
המלכות. מלכות הכוונה, הספירה התחתונה של הנשמה.
הספירה הכי נמוכה.
שנקראת אני מן א' ד', נ' י', כן?
היא עשתה זאת.
מי עשה את זה? היא עשתה את זה.
הקב'ה עשה.
אז מה החלק שלי שואל נועם?
החלק שלי שאפשרתי.
אז אתה אומר, בוא נתגאה גם על זה.
מגיע לי כל הכבוד שאפשרתי.
אני ישבתי על השיבר ופתחתי את הכלל, ואני פתחתי לדבר, זה מים שיצאו לא שלי, אבל אני פתחתי לדבר על זה. בסדר, אבל זה כבר, קודם כל, בדרך כלל סיפוק זה על מה שאתה עושה ולא על מה שאתה לא עושה.
פה אתה כאילו...
מה?
זה ההרגשה הטובה.
בסדר, אז אתה...
בסדר, אז אם אתה מפרש ככה סיפוק, אז אפשר. אבל כבר אתה שומע במילה סיפוק, שהיא, כאילו, אתה רוצה לספק לעצמך איזה משהו.
ראיתי פעם, ראיתי כאן פעם, פה,
בקריית משה, בבית הכנסת הלבן, פה בחורשה,
שגרנו כאן, הייתי אברך,
אז הייתי מפעל פה, אז היה שם שס כזה גדול, חום.
יצאתי לראות.
אז זה היה שס בהוצאת הסתדרות הפועלים העבריים של ארץ ישראל,
המחלקה לסיפוק צורכי הדת.
צריך לספק איזה משהו, כן,
להפך,
להפך,
להפך, זה בדיוק הפוך.
כי אם כשאני עושה מעשה טוב, אני עשיתי,
אז עם מי נפגשתי?
עם אני. עכשיו, מי זה אני?
יהודי, חטא 80 גובה, כך וכך משקל, עם כל הכבוד לזה.
אבל אם כשאני עושה מעשה טוב, מי עשה אותו?
הקדוש ברוך הוא. אז אני זכיתי להיות נוכח בהשראת שכינה.
אתה מבין? זה מעצים והופך את הטוב להרבה יותר גדול.
אתה יודע מה קרה כאן?
הקדוש ברוך הוא היה.
נגיד, אני נותן דוגמה, אדם ניגש,
הוא כותב, הוא קורא כאן, הוא עושה מצווה, הוא למד תורה הרבה, למד את התורה, העברת שיעור כל שיעור. נגיד, עכשיו אני מעביר שיעור. לפעמים אני מעביר שיעור, אני אומר, שמע, איך היה? היה שיעור מדהים.
אז אם אני אומר, חבר'ה, היה שיעור מדהים, איך הדוגמאות שרקו לי, והבאתי ככה, והרטוריקה, וההייתי, אין, אין, היה מדהים.
אז בסדר, יש פה איזה אחד,
כוכב כזה, אבל זה עדיין בשר ודם.
אבל אם אני אומר, תשמע, הרגשתי שתוך כדי השיעור הייתה סייתא דשמיא.
אז מה היה בשיעור?
שכינה.
כנראה היית מספיק, המעביר שיעור היה מספיק צנוע ופתוח כדי לאפשר לשכינה לשרות.
וזה קרה כשהוא לא התגאה.
איזה טוב יותר גדול, עוצמתי, חווייתי, משמעותי.
ודאי הטוב שבו הוא מנכיח את הקדוש ברוך הוא. וגם הצד השני שאמרת.
אם כשאני עושה רע,
אז זה לא אני.
זה הקדוש ברוך הוא. אז אני נותן המון המון מקום לרע.
וואו, יש כאילו כוחות רע בעולם.
מה פתאום?
העולם הוא טוב, הקדוש ברוך הוא ברא עולם טוב, ואני נכשלתי.
מקומי.
העולם הוא טוב, ויש גם אפשרות לתקן, ותשובה קדמה לעולם.
אם כשאני אומר, כשאני עושה רע, זה כוחות הרוע בעולם, כרגע אני חלק, השתלטו עליי, ואני, וואו, ניפחת את זה יותר מדי.
כולה אתה נכשלת, תרים את הראש, תתקן.
אנחנו מקטינים ככה את הרע. אז דווקא הגישה הזאת היא מאוד מגדילה את הטוב ומאוד מקטינה את הרע.
בעוד שהפוך, בגישה שאני משייך את הכל לעצמי,
כן? אז זה מאוד מקטין את הטוב.
כשאני משייך את הטוב לעצמי, אז זה מקטין את הטוב.
וכשאני עושה מעשה רע ואני אומר, לא, זה לא אני עושה את הרע, זה האלוקי, אני מעצים את הרע.
אז זה בדיוק הפוך.
בסדר?
כן?
התפיסה האגוצנטרית או ההיא נוצרנטרית.
אבל אני חושב שהבבוקר,
כאילו אביריי קוראים אותי, אני, טוב, אני זה הישרים והבינים,
ויש בתוכי איזה משהו ש...
אם אני מצליח לדרוך על כל הגחרים האלה, של המוח, של הגבוהים הביניים, אז מופיע את הרכב הזה משהו טוב, אבל אני הוא, זה לא מבין.
כן, עכשיו, משהו שמור, כן. עוד פעם, שאלה איזה אני יש. אני דיברתי על העני הראשון, הזמין, המיידי, הוא ודאי, בסדר.
אנחנו יודעים, כל אחד יודע מעלת נפשו. אדם קודם כל חושב על עצמו.
אחרי זה הוא מצליח.
רגע, יש פה עוד אנשים.
מי שקופץ ראשון זה האגו שלנו.
היכולת לעשות דברים,
תראה, בראש השנה כתוב שצריך לקום מוקדם.
כתוב לקום לפני הזריחה, נכון?
עכשיו אי אפשר לשים שעון, בראש השנה אפשר לשים שעון.
אז איך נקום?
מה אתם אומרים?
מה?
איך נקום?
צריך לקום ב-4 בבוקר.
איך נקום?
שנה מוקדם.
בסדר, לומדים.
אז אני, יש לי שיטה.
היא עובדת.
לפני שנה הולך לישון, אני מבקש מהקדוש ברוך הוא שיעירו אותי ב-4.
אם זה תלוי בי, אני יוכל לשון פה עד 10 בבוקר.
שיהיה לו ברור, אני מת מעיפות אחרי זה, אחרי אלול,
אני מבקש שתעיר אותי בארבע בבוקר.
ככה, אני מדבר על זה.
מוסר את זה אליו.
ארבע בבוקר עיניי נפתחות.
עכשיו, לפעמים אני מסתכל ואומר, ארבע, אני אומר, כבוד ואחרות, תודה.
עשית את החלק שלך, אני מת מעיפות,
ממשיך לישון.
אבל הוא, אבל הוא מעיר אותי בארבע.
כן, נכון, נכון.
סיפרנו אותו פה, נכון?
העמקנו בה, לא, עשינו עליה העמקה?
בואו נקרא את זה, נסיים את התורה.
מה שאני מתפאר לומר שהוא בעצמו עשה את זה,
אז גורם חס וחלילה שמסתלג היוד מן האני,
כן? הרי אמרנו שהוא משחק פה עם אותיות, א', ד', נ', י',
אז
המלכות זה א', נ', י'.
מתוך הא', נ', י', היוד מבטא את השערת השכינה. אז היוד, אם האדם מתגאה ואומר, אז מסתלק היוד
ונשאר אנ.
זה שכתוב מאין באת.
כשאתה חושב את עצמך לעין,
כן, אם אדם אומר אני עין, אז מה?
אז באת, בהתקרבות להשם יתברך.
דע מאין, אם אתה עין, אז באת.
מה שאין כן במתפאר
שהוא העושה,
זה נקרא הולך ומרוחק
מהשם יתברך, ואז מסתלק היות ונשאר עין, וזהו, ולאן אתה הולך.
נפלא, כן?
דע מאין באת. אם אתה בעין,
אז באת.
אבל אם אתה בעל,
היהודי הסתלקה, אתה הולך,
אתה מתרחק.
בסדר?
תורה נפלאה.
שנזכה לזה, בעזרת השם.
שבת שלום רבותיי.
