טוב, אז אני, ברשותכם, בגלל שבאמת הייתה איזו הפסקה,
אני רוצה לעשות את זה חזרה קצרה
ולראות את פרק נ'. אנחנו בעצם ממש לקראת סוף החלק הראשון בספר התניא, שנקרא
ניקוטי המרים, אחרי זה יש עוד חלקים, חינוך קטן, ואגרת הקודש, ואגרת התשובה ועוד.
אנחנו, לדעתי, אחרי שנסיים את הסבב הזה,
נעבור,
זה כנראה כבר יהיה בזמן קיץ, אני מניח, ללמוד את ספר כתר שם טוב.
זה תורות של הבעל שם טוב,
קצרות כאלה,
ברקים, ממש, כל פעם זה,
פניה זה שיטתי, זה ספר, שם זה ברקים, כל פעם זה
ארבעה-חמישה ברקים מכיוון אחר,
בסדר? אנחנו תמיד נעים סביב דברי...
זה לא הוא כתב, זה הכל שמועות שתלמידים כתבו בשמו.
הבעל שם טוב כתב בסך הכל,
ר' שבתאי, כאן הדפים פה.
הוא כתב בסך הכל את איגרת הבעל שם טוב,
לגיסו, יש לו שלוש שיגרות לגיסו,
רב גרשון מיקיטוב, שהיורצייץ שלו היה השבוע,
וצבע את הבעל שם טוב. זה גם מסמך שהוא כתב, אבל כל שאר הדברים שזה, זה הכל שמועות,
לא שמועות rumors, שמועות שתלמידים שמעו וכתבו,
שמועץ, מה שאומרים.
אז בואו נעשה חזרה. אנחנו לקראת סוף הספר,
לקראת סוף ספר התניא, אדמור הזקן אסור בסוגיית אהבת השם של הבינוני.
איך הבינוני,
הטיפוס הזה שאנחנו עסוקים בו בספר,
איך הוא מגיע למדרגת אהבת השם.
וראינו שהוא תוקף את היד מכל מיני כיוונים, מכל מיני אפשרויות, כן?
ראינו עצה אחת של ביטוף, ביטוש הגוף. קצת ייסורים, קצת איזשהו... זה ניסיונות, אדם מגיע, נחדר בו האור האלוקי.
ראינו שהאדמו״ר הזקן גם אומר שזה סוג של איזה עת רצון.
ראינו כל מיני סוגים של התבוננויות.
בחב״ד מאוד מקובל התבוננות.
בברסטב התבודדות,
חב״ד, התבוננות.
בודדות, יוצאים ליער, מדברים עם השם יתברך. התבוננות, לוקחים נושא, מעמיקים בו.
מעמיקים, מעמיקים, מעמיקים, חושבים עליו עד שהוא נהיה מובן, עד שהוא נכנס לתוכנו, ואז
נופלת התובנה. והוא הציע כאן כל מיני סוגי התבוננויות. לדוגמה, סוג התבוננות אחד שדיברנו עליו,
זה התבוננות איך הקב' ברוך הוא עוזר לנו כל יום לצאת ממצרים.
ויושב האדם עם עצמו,
לחשוב, באמת זו התבוננות מאוד מתוקה.
איך הייתי נראה בלי התורה?
איך היו נראים החיים שלי בלי התורה?
איך נראה נראה?
טוב, אפשר להגיד שלחלק מהדברים אולי היינו מגיעים לבד.
כיבוד הורים,
לא תרצח, לא תנאף,
אני יודע מה, דברים מהסוג הזה. לא תנאף, האמת?
לא בטוח.
כלומר,
המושג ניאוף הוא מושג רחב, לא רק אשת איש. בכלל, התנהגות צנועה.
אבל שבת היה לנו?
איך היה נראה העולם שלנו בלי שבת?
תחשבו,
לשון הרע.
רצף של מצוות, רצף של דברים, ובכלל לימוד תורה, העובדה שאנחנו על ציר, שכל היום לומד ולומד דברים חדשים.
לא היה לנו עולם של תפילה. מישהו כאן מוכן לדמיין, בדרך כלל מדברים בישיבות תיכוניות על הבעיתיות בעולם התפילה. בואו ננסה רגע לדבר על הבעיתיות בעולם בלי תפילה.
תחשבו, אדם אין לו עולם של תפילה.
לא מכיר את העולם הזה, לא את הניגונים,
לא את השירים,
לא את נתנת תוקף, לא את חמול,
לא את אבינו מלכנו חתמנו לפניך, לא את מאפס רובע, כן? אין, לא מכיר, לא, אין לו את זה, הוא לא עומד לפני, אין לו את החוויה לעמוד לפני השם יתברך.
אז כשאדם מתבונן בדבר הזה ואומר מכמה מיצרים,
הקב' חילץ אותי בזה שהוא נתן לי תורה.
הרי הייתי מהר מאוד נהיה שבוי בתוך עצמי.
ואני בעצם כל יום עובר סוג של יציאת מצרים,
אז במקום הזה אדם מתמלא באהבה.
כמו מישהו שמושיט לך חבל והוציא אותך,
ונתן לנו איזשהו סולם ערכים שהוא נצחי,
אנחנו יכולים לחיות לפיו.
התבוננות, אדמור הזקן הציע על הבינוני, בוא תתבונן בדבר הזה,
תהיה לך
תחושה של אהבה. זו התבוננות אחת.
התבוננות שנייה שהוא הציע לנו באחד הפרקים הקודמים להגיע למצעת אהבת השם,
זו התבוננות של התבוננות של כמה השם אוהב אותי.
בוא נשים לב כמה הקדוש ברוך הוא אוהב אותי, כמה הוא השפיע עליי, שפע, ברכה והצלחה.
לא כרגע, לא בקטע של התורה, של יציאה מבית הסורים,
אלא אני נולדתי, אני כאן, אני בארץ ישראל, אנחנו בירושלים, יש לי הורים, יש לי משפחה,
כאילו, בסדר?
אז כשאדם שם לב כמה הקדוש ברוך הוא אוהב אותו,
וכמה הקדוש ברוך הוא מחיה אותו, מקיים אותו בכל רגע ורגע,
אז הוא מתמלא באהבה.
הוא מתמלא באהבה.
ראינו עוד סוג של התבוננות.
עכשיו, הדבר הזה צריך להתבונן בו, מה שאמרתי מקודם.
אנחנו מתייחסים לדברים בצורה מובנת מאליה, נכון?
הוא מזכיר מאוד קשר זוגי.
כן, ברור, מה,
התבוננת פעם, מה אשתך עושה עבורך?
התבוננת, עצרת רגע להתבונן, מה...
יש בגמרא הרבה מאוד, דיינו ש...
רבי חייא אומר, אדם מביא חיטה מהשדה, חיטה אוכל,
אדם מביא צמר מהזה, צמר לובש, אלא יופעל הלחם, יופעל הלחם, כאילו, תעצור רגע, תתבונן.
אז ראיתי פעם בארצות הברית,
שם הכל הולך לפי כסף, מישהו חישב כמה עולה אימא.
הוא תרגם את, אני מצחיק אתכם נכון, אבל ככה מבינים באמריקה,
הוא תרגם את כל הפונקציות האימאיות. נגיד אדם אין לו אימא לילדים, הוא צריך לשכור כל דבר בכסף.
בסדר?
אז צריך לשכור מישהי שתעשה להם טיפול רגשי.
מישהי שתעשה להם,
לא מדבר על כל הדברים שעולים, סתם, הטיפול היומיומי, לקלח, להלביש, ללחוץ, למישהי שתטפל, למישהי ש... בקיצור, זה הגיע שם לסכומים אסטרונומיים.
תבין כמה אשתך שווה, כן? האם זה מה שיעזור לך?
להפנים את המחירים, כן.
תבין מה...
אה, עוד לא דיברנו על זה, אין פונדקאית,
אתה רוצה ילדים, נכון?
אתה יודע כמה זה עולה?
מישהו פעם אמר לי, עשה...
היה להם...
הילדים בפונדקאות, אז הוא אומר לי, כמה ילדים יש לך? אמרתי לו, הוא, אתה עשיר מאוד,
כי לי זה על ה-300 אלף שקל,
השני ילדים האלה.
זה המחירים, זה 100 אלף שקל להיריון.
זה המחירים. מי שמתעניין בעניין, בעסקה הזאת,
לפתוח חברה, זה המחירים.
אז בקיצור זה.
אז תתבונן. אז ככה מלמדים את האדם, להתבונן בקשר הנישואין, ולראות כמה טובה אשתו גומלת איתו. אז אתה טיפה פחות תתלונן.
על אחת כמה וכמה כלפי קוצ'ה בריחו.
תתבונן ואז תתמלא, תתמלא באהבה. אז זה עוד סוג של איזושהי התבוננות שהוציאה. עוד התבוננות, אני רק עושה כאן חזרה, עוד התבוננות.
הוא אומר, התבוננות על האבות.
זאת התבוננות שאני באופן אישי מאוד מאוד אוהב אותה.
מאוד אוהב אותה, מאוד אוהב ככה להיכנס אליה.
אנחנו חיים,
זה פשוט מזעזע איך אנחנו חיים.
אתה מבין?
זה כמו הבדיחה על הנמלים, אתם מכירים את הבדיחה על הנמלים?
שפעם הפיל דרך על קן נמלים,
אז הנמלים התעצבנו הכריזו על המלחמה.
אז כל הנמלים עולים, נלחמות אחת את השנייה, נלחמות, טפסים על הזה שלו, על הרגל, עולים וזה, הפיל מרגיש איזה דקדוק, הוא עושה איזה משהו עם האוזניים, וכולם עפות, נשאר רק על נמלה ז'וז'ו.
היא מצליחה להישאר, מגיעה לצבא, וכולם מלמטה, ז'וז'ו, חנוק אותו, ז'וז'ו.
אנחנו נמלה.
רק אלי אסף צוחק,
אתם כבדים, תצחקו, תעשו גמ״חים יהודי, סיפר לכם בדיחה.
אז כי אתה מהחבורה, אז אתה מבין את השאנר כבר.
אנחנו הרבה פעמים דומים להיות כנמלה על גב של פיל. אנחנו חיים בתוך עצמנו, ומסתובבים בתוך עצמנו, ונראה לנו שהעולם התחיל מביבי והיגמר בגנץ,
כאילו הוא שם.
אבל אנחנו שלושת אלפים שנה.
אברהם אבינו פה, בתוכנו.
דוד המלך פה, בתוכנו. משה רבנו פה, בתוכנו.
הרמב״ם, הקצות החושן, רבי עקיבא איגר, הרב קוק,
רבי ינחמן ברסלב, הבעל שם טוב, כל האנשים האלה הם פה,
גם הגנטיקה שלהם פה,
אבל גם הגנטיקה הרוחנית שלהם פה, ואנחנו איתם, אנחנו כננסים על גבי הענקים, אבל הענקים האלה הם בתוכנו.
אז כשאדם מתבונן ואומר, רגע, מאיפה הגעתי?
היה פעם ראש ממשלה אנגלי,
יהודי מתבולל, קראו לו דיזיראלי,
ובשלב מסוים באחד הוויכוחים מישהו השמיע כלפי הערה אנטישמית,
יפסו על העצים, ההונים והגתים באירופה ואכלו בשר אדם,
אבותיי כתבו את ספר תהילים ואת ספר משלי ושוררו בבית המקדש
בכל מלווים. כאילו מאיפה הגענו?
מאיפה הגענו? ככה הרגשתי, כשאובמה היה מטיף על מנוסה, אמרתי,
הסבתא שלו עוד גרה בקניה.
הסבא הרבא שלו עוד רדף אחרי צבעים עם, לא יודע, אחרי גינוי עם חיצים מורעלים כאלה כמו זה,
והוא לפני דקה וחצי ירד מהעצים,
והוא יגיד לנו איך צריך להתנהג מבחינה מוסרית.
כן, הוא, לעם שלפני שלושת אלפים שנה כבר מביא את כל המוסר לעולם.
מי אנחנו?
מה תכליתנו? מאיפה באנו? עכשיו, כל הדבר הזה, זה אנחנו, זה לא איזה...
אתם יודעים, הסיפור, הרבה פעמים נקבע מאיפה אתה מתחיל אותו.
מאיפה אתה מתחיל את הסיפור? מאיפה מתחילים את מדינת ישראל?
מתש״ח? לא.
מהרצל? מי אמר?
אולי מהרב אלקלעי?
אולי מהרב קלישר?
לא, מי אמר, אולי עוד לפניהם עליית תלמידי אגרה, מי אמר, אולי מה בית יוסף חלפים וחמש מאות שנה,
בואו נתחיל את הסיפור משם,
ואז כל המדינה פה מקבלת סיפור אחר.
אגב, פרט מאוד מעניין שכדאי לדעת אותו,
תיכנסו לאתר יזכור,
אתר רשמי של מדינת ישראל, של ההרוגים במערכות ישראל.
And he is here.
Gnr me with my...
האתר של יזכור,
יש כאן דפים, רק אפשר לקחת.
האתר הזה,
אתם מבינים שבלי להגיד מילה הוא מספר את הסיפור,
נכון?
לפי מה?
לא רק לפי השם, לפי מה?
תאריך, מאיפה אתה מתחיל?
מאיפה אתה מתחיל את הסיפור של היזכור?
ברגע שקבעת תאריך, סיפרת את הסיפור. אתה יכול להגיד, אני מתחיל אותו
מ-1932, מהמחתרות האחרונות.
את מי יוצאת מהסיפור?
את נילי, את בר גיורא, את השומר, מה פתאום?
בואו נתחיל את זה מארגון השמירה הראשון,
מהשומר.
אתם יודעים מאיפה הוא מתחיל?
חידה. מי ההרוג הראשון באתר יזכור?
מי?
לא זוכר.
אהרון הרשלר,
יהודי ממאה שערים,
חרדי מה שהם קוראים היום.
הוא היה מפורצי החומות של העיר העתיקה,
גר במאה שערים, הייתה מתקפה של פורעים ערבים
על המספר היהודים שהיו שם, נחלת שבעה וכו',
הוא יצא להגן,
להילחם בהם, נפצע קשה מאוד, היה מוספש שבועיים מבית חולים ונפטר.
הוא ההרוג הראשון באתר יזכור. אני מציע לכולנו לזכור את זה ביום הזיכרון,
כשיש תמיד את הכתב התורן שמחפש את החרדים שהולכים וכו' ולהגיד לו, לכתב הזה, שההרוג הראשון באתר יזכור הוא בכלל חרדי.
וזו החלטה מעניינת.
אז כל זה הבאנו בתור דוגמאות להתבוננות.
כשאתה מתבונן, נגיד סוג של התבוננות, מאיפה באנו? אז אדם מתמלא באהבה.
אז כל אלו היו העצות של אדמו״ר הזקן בפרקים הקודמים,
אנחנו עושים סוג של חזרה למי שנכנס עכשיו,
לאיך גם הבינוני, שהוא מלא במאבקים ומלא בקשיים, גם הבינוני יכול לזכות לרגעים,
רגעי נחת כאלו, רגעי קסם, יש תוכנית ברדיו, רגעי קסם,
שרגעי קסם, שגם אם הוא חווה אהבה, אדמו״ר הזקן גם מדבר על עיתות רצון בתפילה,
ליטות רצון במועדים, תכף פורים, עכשיו ראש חודש,
תכף פורים וכו', יש איזה עת רצון שהוא מרגיש אהבה, בסדר?
עוד אני מזכיר לכולם שהאדמו״ר הזקן לימד אותנו שני מושגים באהבת השם, אהבת עולם ואהבה רבה.
עד עכשיו דיברנו בעצם על אהבת עולם, אהבה שיוצאת מתוך העולם, התבוננות על המשפחה,
התבוננות כאילו על האבות, התבוננות על אהבת השם, התבוננות איך הם יוצאים ממצרים, אדם מתבונן על העולם שלו והוא מתמלב לאהבה.
אבל יש עוד סוג של אהבה שנקרא אהבה רבה, ועליה הוא ידבר כאן בפרק נ',
שמיד מיד נלמד אותו, וזה סוג של,
איך נקרא לזה? עת רצון.
עת רצון.
לפעמים הקדוש ברוך הוא פותח לנו עת רצון, איזה אור מאיר, איזה ברק מבריק.
ויש לנו התבהרות, קוראים לזה בברסלב אור בהירות הדרך.
זה קורה לפעמים אצל צדיקים, כשאדם מגיע לצדיקים, בין אם צדיקים חיים, בין אם ציון של צדיקים.
פתאום הכל ברור לך, אתם מכירים את זה?
הכל ברור, אתה מבין מה אתה צריך לעשות,
אתה מבין מאיפה באת, לאן אתה עולה, הכל ברור, זה רגע כזה של התבהרות.
אחריו יכול להיות שעוד פעם יהיו עננים ויחסו את השמש ואתה עוד פעם תהא מסובך,
אבל יש איזה רגעים כאלו,
שמעתי עליהם, וגם אפילו חוויתי כמה פעמים רגעים כאלו שאתה לא שמעתי.
זה כמו, אתם יודעים למה זה דומה? זה דומה, מי שכאן פעם הלך לאיבוד,
היום קצת קשה ללכת לאיבוד בגלל ה-Waze,
אבל הוא הורס לנו את החוויה של ללכת לאיבוד.
אבל פעם היו אנשים הולכים לאיבוד הרבה.
לא במדבר. סתם אתה נוסע לתל אביב, צריך להגיע לאיזה מקום, בשלבים סתם אתה מבין שאין לך מושג ירוק איפה אתה נמצא.
אתה לא יודע אם אתה... כלום. אתה הלכת שם לאיבוד בסמטאות,
ואתה לא יודע, וכשאתה מוריד את החלון ושואל את האנשים, אחי, איפה מגיעים?
מסתכל עליך, אומר לך מה, אין לך ווייז, כאילו, משהו כזה.
גם הוא לא יודע.
אתה לא יודע.
זו חוויה מגניבה שאתה כאילו מסתובב בזה, ואז יש את הרגע הזה
שאתה מגיע למקום
שאתה פתאום מכיר.
ואז בשנייה אחת, זה לא רק שאתה יודע איפה אתה נמצא, אתה פתאום מבין,
כל התמונה מסתדרת לך בראש, אתה מבין מאיפה באת, לאן אתה הולך, איפה אתה נמצא, במרחב, איפה הבחובות,
ולאן אתה צריך להגיע. ברגע אחד יש התבהרות,
ברגע משמח,
רגע מרומם, כאילו אתה פתאום, אה,
פתאום,
רגע, זה הבניין, זה הזה, זה השביל, אה, כאן זה היה, הנה העמוד, פה צריך להיות איזה פח אשפה,
פה צריך להיות איזה רמזור שבוע, אתה מתמקם, מתמצא על עצמך.
בשטח זה יותר, אם אתה הולך ניווט בשטח, זה ניווט, זה יותר
מצוי, אבל זה פחות בולט, כי בעיר זה בבת אחת הכול.
אלה, זה נקראים רגעי התבערות. אז יש כאלה רגעים גם לאדם ביחס להשם יתברך.
שהכל ברור, והכל מונח, והכל זה, והוא חווה אהבה רבה.
ועל הרגע הזה רוצה לדבר אדמו״ר הזקן בפרק הזה, בתוך אהבה רבה, יש
אהבה שהוא קורא לה אהבה רבה כרשפה אש.
כלומר, איזו התלהבות והתלהטות שגורמת לאדם למחשבה שאדמו״ר הזקן רוצה,
מה שנקרא, להרוג אותה כשהיא קטנה.
בסדר?
נתאר את המחשבה,
נתאר את התהליך ואז נראה את זה בפנים, אותיות מחכימות.
כדי להבין את המחשבה הזאת,
בואו נלך רגע לפעם הראשונה שהיא כנראה קרתה
לעם ישראל.
עם ישראל במעמד הר סיני חווה חוויית דבקות חזקה מאוד. כולם היו נביאים בעצם.
והנבואה היא חוויה של דבקות עמוקה.
כן? זה לא משהו שכלי ולא משהו... זה בבת אחת, חווים התגלות.
כתוצאה מהדבר הזה הם לא רצו לעזוב את הר סיני.
לא רצו.
רצו להישאר שם.
לפתוח את הכולל הכי מתוק בעולם.
משה רבנו מלמד תורה, הקב' ברוך הוא מוריד מן,
הכל הכי טוב.
ואז משה רבנו מספר בספר דברים את הסיפור הבא, ויש שם כלי יקר מאוד חשוב.
אומר משה רבנו ככה,
הפסוקים הולכים ככה, ויהי בה שתי עשר חודש, באחד לחודש, דיבר משה את כל הדברים האלה אל כל ישראל. ויאמר, אדוני אלוהינו דיבר אלינו בחורב לאמור,
רב לכם שבט בהר הזה.
פנו, וסעו, ובואו.
תנו לכם, וסעו, ובואו הר האמורים אל כל שכניו. אומר הכלי יקר,
השם אלינו דיבר אלינו בחורב, אומר הכי יקר, זו תוכחה
שלא רציתם לעזוב את סיני וללכת אל ארץ כנען, שקורא לזה ארץ עצמות מקור שלכם.
אלא רציתם להישאר רק בתורה, בלי מצוות.
רק תורה, רק דבקות, רק רוח, בלי מצוות.
בסוף, כדי לקיים מצוות, צריך לרדת לארץ.
ואומר הקב' הוכיח אותם.
דיבר אלינו בחורף לאמור, רב לכם שבת בהר הזה. מספיק להיות בהר, פנו,
ושאו לכם ובואו הר האמורים ולכל שכניו, לכו אל הארץ, לכו אל המצוות,
לכו אל הביצוע,
לכו אל הדירה בתחתונים שאנחנו מדברים עליה הרבה מאוד.
כשאנם חווה איזו חוויית דבקות עמוקה כזאת,
והיא יכולה לקרות לכל אחד מאיתנו בשמחת תורה, בפורים וכולי, עלולה להיות איזו מחשבה,
וואו, הייתי רוצה להיות תמיד במצב הזה.
אה, העולם הזה השפל, מה אני צריך, אני רוצה ככה,
שבטי בבית השם, איזו התכנסות, איזו פנימיות כזאת וכולי, מכוח האהבה הזאת.
ולא לשם, רוצה שנגיע הדבור הזקן.
בואו נראה בפנים.
והנה,
פרק נ',
כל בחינות ומדרגות האהבה הנל, שכרגע עשינו עליהן חזרה גדולה,
הן מסיטרא דה ימינה ובחינת כהן איש חסד ונקרא כסף הקודשים,
מלשון נחשוף נחשפת לבית אביך.
אגב, יש פסוק נפלא בפרשת פקודי שנקרא בשבת,
שאדמור הזקן מפרש אותו בצורה חסידית קונספירטיבית.
כתוב ככה, ואת האלף
ו-775 עשה וים לעמודים
וציפר ה' וחישק אותם. זה הפסוק.
ה-1775 זה הספיירים של מחצית השקל.
היה 300,000 מפחדיות שקל,
סליחה, 600,000 ועוד
1,775. אז מה עשו מה... אז מה-600,000 עשו אדנים מהכיכרות
כסף עדנים, אבל מה עושים עם הספאנים? הם מסובבים לעמודים.
עכשיו, סיפור, אדמו״ר הזקן היה בעל קורא וגם בעל מנגן,
וכשהוא קרא את הפסוק הזה, הוא פתאום קרא אותו לאט וניגן אותו,
ולא פירש.
ואחרי שהוא גמר את הקריאה, אז רב אהרון מסטרש לה, שהתלמיד שלו,
הוא אמר לחסידים, אני אגיד לכם מה הוא התכוון.
ואז הוא אמר להם ככה, ואת האלף
בשנת האלפים
ושבע מאות ושבע מאות ושבע מאות וחמש,
האלפים תשע ה' שהייתה,
עשה ווים לעמודים,
ווי העמודים זה,
אתם יודעים שהספר תורה צריך להתחיל בווי העמודים.
כל גיליון בספר תורה מתחיל בעוד וו. זה נקרא ווי העמודים,
חוץ מחמש עמודות שנקראות ביה שמו.
בראשית ושירת הים ועוד חמש עמודות שנקראות ביה שמו, שהן לא, אבל כל השם מתחיל ווי העמודים.
כלומר, עשה ווים לעמודים, יש שם התפרצות של התורה,
וציפה ראשיהם וחישק אותם.
ראשי העם יצפו לגאולה,
ציפה ראשיהם, ציפייה של הזה,
וחישק אותם יהיה גם חשק.
כאילו הוא זרק כזה עת רצון שתהיה בתשעיינה.
טוב, זה היה לפני תשעיינה עניין גדול עם התורה הזאת, והיה ציפייה, אנחנו
לא נושענו עדיין, אבל איך תדע מה היה.
אז זה רק
נזכרתי על כסף הקודשים.
בלשון נחשוף נחשפת לבית אביך. אך יש עוד בחינת אהבה.
העולה על כולנה כמעלת הזהב על הכסף,
ויהי אהבה כרשפי אש מבחינת גבורות עליונות ובינה הילאה,
דהיינו,
שעל ידי התבוננות בגדולת אין סוף ברוך הוא.
אדם באמת נכנס לזה, יש לו איזו התבוננות.
וכולא כמה כלא ממש חשים.
סליחה.
תתלהה, תתלהה בנפש לעיקר תפארת גדולתו, ולהסתכל לה בעיקר אדמלכה כרשפי אש על היבט עזה העולה למעלה,
ולהיפרד מהפתילה והעצים שנאחזת בהם.
תשמעו איזה סיפורים.
יש סיפורים על אנשים שנפטרו ככה.
לדוגמה, על הרב קוק מספרים שהוא היה פעם בבית מרגוע בכרמל,
מניח שזה לא היה במלון יערות הכרמל, אבל
בבית מרגוע בכרמל,
ופתאום, והרב צבי יהודה היה איתו, וגם ביאליק היה שם.
שם הרב קוק פגש את ביאליק וככה פיתם אותו בעניינים והעמיד אותו על השיטה, ומאז ביאליק הריץ את הרב קוק.
ואז בבוקר הרב צבי יהודה רואה את הרב קוק יורד מהחדר שלו,
והוא הולך לדבר עם השומר שם על כל מיני עניינים, על צמחים וזה,
ולדבר איתו. אחד נראה לו מוזר, אז הוא שאל אותו, אבא, מה, לפני תפילה, מה?
אז הוא אומר לו, היה לי כזה כיסופים וכזה כלות הנפש, שפחדתי שיקרה לי משהו בתפילה, הייתי צריך טיפה להרגיע את האש, הלכתי לדבר עם השומר.
והאגדה החסידית מספרת
על היהודי הקדוש מפשיסחא.
אתם מכירים את היהודי הקדוש מפשיסחא?
אה?
היהודי הקדוש מפשיסחא הוא תלמידו של החוזה מלובלין.
החוזה מלובלין הוא תלמידו של רבי אלימלך מליז'נסק.
נראה לי רבי אלימלך מליז'נסק הוא תלמידו של,
לא, של הרב עמאגי.
הרב עמאגי הוא תלמידו של הבעל שם טוב.
בסדר?
ושם יש עניין גדול,
החוזה מלובלין פרש מרבי אלימלך מליז'נסק, אז הוא קצת הקפיד עליו,
ואחרי זה היהודי הקדוש מפשיסחא פרש מהחוזה מלובלין, הקים חסידות עצמאית,
פשיסחא, וגם החוזה מלובלין הקפיד עליו קצת,
הם היו כמעט מאותו גיל.
למה קראו לו היהודי הקדוש שאתם יודעים?
א', הוא היה קדוש,
אבל ב', השם שלו היה כמו השם של הרב שלו.
חוזה מלווים הם קראו לו יעקב יצחק.
וגם הוא קראו לו יעקב יצחק. ויש הלכה שאסור לקרוא לתלמיד
ליד רבו בשם רבו.
בסדר? כי זה לא כבוד.
אז הדביקו לו כינוי היהודי הקדוש.
אז הוא פרש מזה והקים פשיסחה. פשיסחה זו חסידות הייתה מאוד מאוד נוקבת, ממנה אחרי זה
התפתחה קוצק.
והוא היה מאוד מאוד בדבקות והוא הזהיר את אשתו שתשמור עליו
בהושענה כשהוא אמר את התפילת הושענות,
הום אני חומה.
מכירים? זו הושענה שנאמרת יחסית לעיתים נדירות
בחול המועד, בהושענה הרבה תמיד אומרים אותה.
וההושענה הזאת מבטאת את הכיסופים
של כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא בגלות למרות שהיא סובלת ונרדפת איך היא לא מוותרת.
זה לפי האלף בית הום אני חומה
ברק החמה, גולה וסורה, דמתה לתמר.
הערוגה עליך,
והערוגה עליך, וטוענת עוליך, זרויה בין מכיסיה,
חבוקה ודבוקה בך.
לא, ו׳, משהו אחר. ט׳ זה טוענת עוליך, הערוגה עליך,
ו...
לא זוכר.
ח׳ זה חבוקה ודבוקה בך,
ט׳ טוענת עוליך, י׳ יחידה ליחדיך.
כבושה בגולה.
חלק שרים את זה בצורה של דו-שיח,
בין כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא.
הרב עמיטל היה לו כזה שיר,
אבה נספר,
אבה נספר,
מעלת ישראל,
אבה נספר,
אבה נספר,
מעלת ישראל,
מה אלה ראשונה,
מה אלה ראשונה,
אומה ניחומה,
למעלה,
עוד מעילה ועוד מעילה ברקה חמה,
ואף על פי שגולה וסורה.
עם כל זה,
דמת לטעמה, כאילו זה דו-שיח,
כאילו יש לנו שתי מעלות,
מולם התנגדות,
התנגדות, ובכל אופן, בסדר?
אז הוא אמר את ה... מה זה ו׳? גילית?
ונחשבת כצאן טבחה.
כן, תודה.
ונחשבת כצאן טבחה, נכון. ככה זה לפי האלף בית.
זה הושענה באמת מרטיטה.
כשקוראים אותה, לצערי, עושים את זה מהר מדי, אבל זה צריך לעצור שם.
אז הוא אמר לאשתו שתשמור עליו כשהיה את ההושענה הזאת, והיא לא שמרה עליו,
וכשהוא הגיע ליחידה ליחדיך, הוא נפטר.
פרחה נשמתו ככה מספרים, היה גם יהודי חלוש וחולה וזה, אבל הוא
ביחידה ליחדיך, מצאו אותו מוטל על הרצפה.
אז יש דברים כאלה.
יש דברים כאלה שאנשים מגיעים מתוך איזושהי דבקות, העולם הזה נהיה בעיניהם הבל.
הבל, אורח חי בכבוד שאומר, נכון. אם היו בני אדם,
עשו מזה שיר, אז כולם זוכרים את המקור,
אם היו בני אדם מרגישים בנעימות וערבות התורה, היו מתלהטים אחריה,
וכל ענייני העולם,
כל כסף וזהב לא היו נחשבים בעיניהם, כי התורה כוללת את כל הטובות כולן.
אז יש מקום לשאול על דברי אורח חיים הקדוש, אז למה זה לא ככה?
למה באמת בני אדם לא מרגישים? כי כנראה
אדוני חפץ למען צידקו, יגדיל תורה ויאדיר, השם חפץ לתקן את הארץ, שאנחנו לא נגיד, טוב, הכל, התורה זה הדבר היחיד בעולם, כל השאר זה הבל הבלים,
אין בזה שום מעלה, שום דבר, נזניח את העולם.
לא.
אלא נטעה מהתורה,
נתמלא, ועל כורחנו כביכול ניפרד ונחזור חזרה למטה.
אז זה מה שהוא אומר.
יכול להיות מצב שאדם מגיע למצב של שלהבת עזה עולה למעלה, להיפרד מהפתילה והעצים שנאחזת בהם, ואנו על ידי תגבור את יסוד האש האלוהי שבנפש האלוהית,
ומזה בא על ידי צמאון,
כמו שכתוב, צמא לך נפשי,
ואחר כך לבחינת חולת אהבה,
ואחר כך באה על ידי כללות הנפש ממש, כמו שכתוב, גם קלטה נפשי,
והנה מכאן יצא גם שורש הלוויים למטה.
הוא מגדיר פה הגדרה מאוד חשובה.
מגדיר פה הגדרה מאוד חשובה. אתם יודעים שיש כהנים ויש לוויים.
הוא אומר, וזה מופיע כבר בזוהר,
בכמה מקומות,
שהכהנים, באמת זה פסוק, כהניך ילבשו חסד וחסידיך ירננו. אז הכהן הוא מצד החסדים,
ואילו הלוויים הם מצד הדינים.
האומר לאביו ולאמו לא ראיתי ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע,
הלווים הם מהדין.
אז הכהן הוא חסד.
מה זה חסד?
הוא מלטף אותך, מחבק אותך. הלוי זה דין.
באיזה אופן בא לידי ביטוי הדין
בבית המקדש?
אז הוא אומר,
אדם, נגיד, בא להקים קורבן חטאת,
עושה עבירה.
הכהן היה מקבל אותו, הוא היה צריך להגיד וידוי, הכהן היה מנחם אותו, אומר לו, בסדר גמור, יהיה בסדר,
תשובה קדמה לעולם, מן הקדוש ברוך הוא אוהב אותך, או יכפר לך, בוא נקים קורבן,
נחבק אותו ככה וכל זה,
אבל תוך כדי הכהן היה רומז ללוויים,
ואז הלוויים מהדין,
מסטרה דה דינא,
כשהוא היה מגיע להקריב קורבן, הם היו מנגנים ניגון. ככה הוא מסביר.
אומרים שהם ידעו לכוון לאותו אדם, לשורש נשמה שלו, ולנגן לו את הניגון שיעורר אותו. ואז מה קרה?
אתה שומע ניגון. האמת שראיתי השבוע, בדיוק השבוע ראיתי את זה,
מאמר של אדמור האמצעי על סוד הניגון.
על המשנה, כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר. הוא ממש מבאר מה ניגון עושה לבן אדם. מה הוא עושה?
הוא שם אותך בבת אחת במקום שאתה ראוי להיות בו.
בבת אחת, כאילו, הניגון שם אותנו באיזו נקודת דבקות, איפה שאני ראוי להיות. אבל אז, כשאני נמצא, כשאני ראוי להיות, ומצד שני יודע איפה אני נמצא בפועל,
מה קורה?
זה לב נשבר לגמרי. כלומר, הם מביאים אותך למקום, לדין, למקום שאומרים לך, תקשיב,
שמה אתה אמור להיות, וזה קורה דרך הניגון.
אז אני אומר לעצמי, אני אמור להיות שמה,
אז בעצם מה אני עושה פה? אני מביא קורבן חטאת על חטא שעשיתי. וואי, איזה פער, זה כאילו, זה בושה.
הניגון כאילו מבייש את האדם.
הוא אומר, הניגון יכול להזיז אדם מהקצה לקצה.
מאמר מאוד משמעותי של אדמו הרצאי.
אז זה מה שקורה כאן.
מכאן, מהכיסופים הללו,
או מהיכולת להביא לכיסופים, יצא שורש הלוויים למטה.
ולעתיד שהעולם יתעלה, הם יהיו הכוהנים וכו'. כמו שכתב הארי זל על הפסוק והכוהנים הלוויים.
שהלוויים של עכשיו יהיו כוהנים. ועבודת הלוויים, הנה הוא אומר את זה, הייתה,
להרים קול רינה ותודה בשירה וזמרה בניגון ונעימה,
בבחינת רצו ושוב. להביא אותך לרצו.
להביא אותך לכיסופים. כמו שניגון יכול להביא בן אדם לכיסופים.
נכון? אין דבר שיותר מביא אדם, אנחנו היום ניגונים בחמש, כן?
בבית מדרש יש שם.
אין דבר שיכול להביא את האדם יותר לכיסופים וזה, מאשר ניגון.
העיניים נעצמות,
דינדמר נכון, וחתונה, וחופה, ניגון ארבע באבות, ניגון הבעל שם טוב, ניגון יפה ותמה, כל אחד עם
זה שלו. נכון, הגוף מתחיל לזוז.
ואבוי דסלוויים הייתה להרים קול רינה ותודה בשירה וזמרה בניגון ונעימה,
בבחינת רצו ושוב, שהיא בבחינת אהבה עזה זו כשלמת היוצאה מן הבזק.
כדאי סבא גמוירא, ואי אפשר לבאר עניין זה היטב במכתב,
רק כל איש נלבב, איש נלבב זה איש שיש לו לב.
צריך, זה נקרא חוש,
חוש ביראת שמיים, חוש באהבת השם, חוש, מי שיש לו חוש,
כתוב, ראיתי בכמה מקומות,
שההגדרה של חסיד
זה מי שיש לו חוש בנגינה.
לא שהוא יודע לנגן, הוא לא חייב לדעת לנגן, אבל יש לו חוש בנגינה.
הוא יודע או לנגן, או לשמוע, או הוא יודע איזה ניגון פועל עליו. יש לו חוש בנגינה, זו ממש הגדרה מהותית.
בלי זה אתה נכה בעבודת השם.
אביד המלך עם הכינור, כולם מנגנים, יש להם
בעל מנגן, ספר מצוין של מי שאוהב את הנגינה, ספר מצוין חשוב מאוד של דוקטור דניאל שליט,
יודע לנגן.
ספר מצוין, מומלץ.
אז מי שמבין, מבין.
רק כל איש נלבב ונבון המסכין על דבר ומעמיק לקשר דעתו ותבונתו בהשם,
ימצא טוב ואור הגנוז בנפשו המשכלת,
כל חד לפום שיעור הדילי. כל אחד לפי ההבנות שלו, לפי השיעורים שלו,
יש לו את החוש הזה בנגינה.
ואגב,
חז״ל אומרים, עיקר שירה בפה.
אחד אומר, אני לא יודע לנגן, הכל בסדר גמור.
עיקר שירה בפה, השירה המרכזית היא בפה.
זה אחד החסרונות, החסרון היחיד
שיש בחליל צד.
שאני זוכר לנגן עליו,
זה שאי אפשר לשיר תוך כדי.
אם היה אפשר איזה פה בצד שגם שר,
זה היה...
בגיטרה אתה יכול לשיר,
אבל חליל צד, אתה כל כך רוצה להתלמם,
ואתה... אז טוב, אי אפשר מכל העולמות.
כל אחד לפי השיעור שלו.
כמובן, אחרי קדימה תירת חטא, להיות מבחינת סור מרע, בתכלית,
שלא להיות עוונותיכם, מבדילים וכולי.
והנה סדר העבודה בעסק התורה והמצוות
הנמשכת מבחינת אהבה, אהבה זו היא בבחינת שוב לבד.
כמו שכתוב בספר יצירה,
אם רץ ליבך שוב לאחד.
זו גרסה שלו.
יש שם גרסאות אחרות בספר יצירה
שאומרות אם רץ ליבך שוב לאחור.
כלומר אם אתה רץ אל הקב' וכו'
תיזהר, חרדה, לך אחורה.
הוא גורס, אם רץ ליבך שוב לאחד.
כלומר,
אם יש לך, ברוכים הבאים, שם השם,
אם יש לך איזה התלהבות, איזה השתוקקות, איזה כיסופים,
אתה רוצה עכשיו להתנתק מהעולם? תשכח מזה.
תחזור מהר לאחד. מה זה אחד? אחד זה מה שמחבר את הרוח עם החומר.
תחזור חזרה לעולם הזה,
תחזור לאשתך, לילדיך,
תחזור לקיום מצוות, והרי אי אפשר לקיים מצוות בלי עולם הזה.
זה סיפור נפלא על פנחס מקוריץ.
פנחס מקוריץ היה גם כן מ...
הוא היה, מה?
הוא היה מתלמידי הבעיה של המטרון, נכון. הוא היה מקביל לרב המאגיד.
והיה לו נשיאת חן.
מכירים דבר כזה?
שיש אנשים שיש להם נשיאת חן? איפה שהם מגיעים, הולכים אחריהם.
הוא היה לו נשיאת חן.
החסידים מאוד אהבו לבוא אליו.
ממילא השיגעו אותו.
הוא רוצה ללמוד, כל רגע דופקים בדלת, ראה בברכה, ראה בפה, ראה בשם, מזמינים אותו לכל החתונות,
מזמינים אותו לכל הבר מצווה, אין לו שנייה.
יום אחד הוא ביקש מהקדוש ברוך הוא, תקשיב, תיקח את זה ממני.
התפלל שייקחו לו את הנשיאת חן.
זה, כיוון שהוא צדיק, תפילתו נענתה.
הגיע חג סוכות, הוא כבר היה יהודי לא צעיר, הוא היה רגיל שבאים לעזור לו, כי מי רוצה, אף אחד לא בא.
הוא אמר טוב, אף אחד לא בא, אני אבנה לבד, שווה בשביל השקט שיש לי.
הוא בנה לבד את הסוכה, הלך להתפלל,
היה מנהג שם,
מקובל שבסוף התפילה כל אחד היה לוקח
אורחים עניים אליו הביתה, אל הסוכה.
העניים היו מגיעים לבית הכנסת והיו מחלקים אותם.
והוא רואה שככה כולם מתחלקים וככה העניים מסתכלים עליו כאילו מתפזרים אחרת והוא נשאר בלי עניים.
טוב, הלך הביתה לסוכה,
שב עם אשתו,
ואמר מה שאומרים בסוכות, את הסדר שלו אושפיזין,
אז הוא רואה
איזה דמות בפתח הסוכה ככה עומדת.
הוא הבין שזה אברהם אבינו, הוא אמר לו, כבודו ייכנס.
אז אמר לו אברהם אבינו, אין דרכי להיכנס במקום שאין בו אורחים.
אז הוא הבין שהוא לא יכול בלי היהודים.
אז הוא ביקש מהקדוש ברוך הוא שיחזיר לו את הנשיאת חן.
כלומר, אנחנו רוצים, עלולה להיות איזו תחושה כזאת, אם רץ לבך, בוא נתנתק,
בוא, זה רק, נתייחס לענייני העולם הזה בזלזול.
ואדמו״ר הזקן אומר, לא, אם רץ ליבך שוב לאחד.
שוב לאחד. עכשיו, אנחנו מכירים דוגמאות לדוגמה, בן עזאי.
בן עזאי
הוא לא התחתן.
האמת שאומרים, אם אני זוכר נכון,
שהוא התחתן עם הבת של רבי עקיבא,
נכון?
והתגרש ממנה.
כי אחרי החתונה, בלילה הראשון הזה, היא החזיקה לו את הנר, שילמד תורה כל הלילה.
בקיצור,
אז אמרו לו,
מה איתך?
הוא אמר להם,
מה אעשה שנפשי חשקה בתורה?
מה אעשה?
אמרו לו, אבל הקב' הוא אמר, לא תוהו בראה וזה, פורו ובואו. הוא אמר, אפשר שיתקיים מעולם על ידי אחרים.
יש לזה מחיר. מה המחיר?
המחיר הוא שכשבן הזי נכנס לפרדס,
אז מה כתוב?
הציץ ונפגע.
בן הזי הציץ ומת,
בן הזי הציץ ונפגע,
בן זומאיציץ ומת, ורבי עקיבא נכנס ואותה בשלום.
דווקא רבי עקיבא,
שהוא כל כך אוהב את אשתו,
והוא קונה לו תכשיטים,
והוא קונה לירושלים של זהב, ויש לנו דו-שיח ביניהם, והיא התחתנה איתו כשהוא היה עם הארץ בכלל, ויש ביניהם המון המון אהבה וכולי,
הוא מצליח להחזיק מעמד במתחים הרוחבים הכי גבוהים,
כי יש לו בסיס,
כי הוא רץ וחוזר.
ודווקא בן עזראי שאין לו את הבסיס הזה, כי הוא יחשקה נפשו בתורה, אז כשהוא מגיע למקומות האלה משהו משתבש.
אז אומר הדבור הזקן, ומאז זה תורת חב״ד באופן כללי.
המטרה היא העולם הזה.
המטרה היא העולם הזה. המטרה היא לא עולם הבא. תשימו לב, בפעם הקודמת שיצאנו מישהו כאן עלה לנקודה ושאל אותי, אז מה עם ארמחל במציאת ישרים? לא זוכר, נראה לי הוא לא נמצא כאן. אולי זה היה נועם שהתחיל לעבוד וכל זה.
אז עינר חינמי, באופן מסוים יש פה איזה מחלוקת בין נתניה לבין נמצאתי שערים. נמצאתי שערים זה לא באמת מחלוקת, אפשר לסדר אותה.
אבל אני דווקא רוצה להציב אותה כמחלוקת כדי שההבדל יהיה ברור.
הרמח״ל אומר, באמצעת השערים העולם הזה הוא כלום, העולם הזה הוא פרוזדור,
תכין את עצמך לפרוזדור כדי שתגיע לטרקלים.
אבל...
והאדמור הזקן אומר, לא, לא, לא, לא, העולם הזה הוא המטרה.
העולם הבא הוא תוצאה.
אני נותן למשל למשחק הכדורגל, העולם הזה זה המגרש והעולם הבא זה היציע.
נכון? ביציע באחמים, אבל פה זה המגרש,
פה הדברים קורים.
והמטרה היא לתקן פה,
את זה הקדוש ברוך הוא ברוך הוא. ולכן אל תברח לשום מקום,
אל תטפס לי לשום מקומות רוחניים וכל זה. תחזור חזרה לאחד,
לעולם הזה, לתורה ומצוות, ואין מצוות בלי חומר.
אין מצוות בלי עשרה יהודים, אין מצוות בלי אוכל, אי אפשר לקיים את זה בלי לאכול.
מצה
המוציא לחם מן הארץ בשבת.
אי אפשר לקיים מצוות בלי יהודים, למי אני אשיב אבדה?
על מי אני לא אדבר לשם הרעי? אם הוא לא... אם הוא לא... למי אני אגמול חסד? למי אני לא... כל ה... חלק גדול מהמיטות קשורות למערכות היחסים החברתיות שלנו.
אי אפשר מצוות בלי יצר המין, איך יפרו ורבו, איך ידבק באשתו, איך... אי אפשר. כל המצוות פונות אל התאבות ואל החומר ואומרות בוא תעבוד שם.
תתקן, תעדן.
נמרץ ליבך, נכון, על זה, בדיוק זה.
נכון, נכון, נכון מאוד.
עוד ספר מאולץ, תצטרפו לרשימה. קראת?
מעניין, נכון?
כן.
והנה סדר העבודה, זה רק חידוש, זה הפוך מתנועת המוסר, כי תנועת המוסר מאוד מאוד כאילו נוטה להביל את העולם הזה.
כל ספירות, הכל אלה בנבלים, העולם הבא,
אצל הספרדים קוראים לזה סחר.
כאילו, הז'אנר הוא, בוא נסבול בעולם הזה,
בעולם הבא, אני לא אוהב ללכת לאזכרות כאלה, האמת צריך קצת כזה דבר.
מגיע איזה דרשן ככה, ספרדים, מפחיד אותך.
היי רבותיי, העולם הזה רכבת.
לכל אחד יש לו סלים, והרכבת נפתחת, איזה דלת היא פתחה, איפה תהיה התחנה?
ימין או שמאל?
צריך לבוא עם סלים עם הטעמים, מה תבואו? סלים ריקים.
אה, מפחידים.
בסדר, צריך קצת כזה גם יראת חטא.
אבל, אבל כאילו כל המטרה היא, אוקיי,
בואו נסבול קצת בעולם הזה, נתאפק, בעולם הבא יהיה לנו גן עדן והנאות ועונג.
ככה, זה בעצם מה רמח״ל מדבר שיסוד החסידות זה שורש העבודה התנימה,
שהתברר ולהתאמץ אצל האדם וחובתו בעולמו,
ולמד צריך שישים בבתו ובגמותו בכל אשר הוא רבל כל ימי חייו. והנה מה שאומרים מוחמד זוכר שהאדם נברא כי אם
להתענג על השם, ומקום העידון האמיתי הוא העולם הבא. אלא שאי אפשר להגיע לעולם הבא, והעולם הזה מתחיל את זה.
הדבר הזה כן הופך את הרכבת, הוא אומר, המטרה היא העולם הזה.
זאת המטרה,
לדעת בארץ דרכך,
ואת הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעולם.
אתן לזרעכם ונחלו לעולם, ראשי תיבות אלול.
חודש אלול, על זה צריך לעבוד. איך אני מתקן את הארץ? לא איך אני בורח לשמיים.
איך אני בארץ משתנה, בבן אדם לחברו, זה? אל תברח לי לשמיים.
יש אנשים בחודש אלול הם תענית דיבור כל החודש, זה לא חוכמה.
לא לדבר. חוכמה לדבר כמו שצריך.
אומר אדמו״ר הזקן,
יהיה סדר העבודה בעסק התורה והמצוות הנמשכת מבחינת האהבה עזה הזו, היא מבחינת שוב לבד. שוב לבד. התורה כל הזמן אומרת לך, תשוב, תשוב, אל תרוץ לי למעלה, תשוב.
כמו שכתוב בספר יצירה, אם רץ ליבך שוב לאחד. פירוש.
אם רץ ליבך היא תשוקת הנפש שבלב בחלל הימני,
מתגברת, מתלהבת, מתלהטת, במאוד מאוד,
עד כלות הנפש ממש,
בגלל הניגונים וכולי, להשתפך אל חלק אביה חיי החיים ברוך הוא ולצאת ממאסר רוע בתוך הגוף הגשמי לדובקה בו יתברך,
אזי זאת ישיבה ליבו מאמר חז״ל,
כי על כורכך אתה חי בגוף הזה לאחיותו,
כדי להמשיך חיים עליונים מחיי החיים ברוך הוא למטה על ידי תורת חיים,
להיות דירה בתחתונים לאחדותו יתברך.
זה הסיפור, זו המטרה, אל תברח מזה.
בבחינת גילוי,
כמו שכתוב לאל, וכמו שכתוב בזוהר הקדוש,
למה ואחד באחד.
פירוש הייחוד הנעלה, הייחוד הנעלם, סליחה, יהיה בבחינת אלמדי איתגליה,
כן, בעולם הזה.
זה שכתוב לך דודים וכו', ובזה גם במאמר חז״ל, על כוכך אתה חי,
וכו', ואיך יהיה רצונו, כמו שכתוב במקום אחר באריכות, על משנה זו,
על כוכך אתה חי, בעזרת חיי החיים ברוך הוא וכו'. במקום אחר,
אדמו״ר הזקן מרחיב בנקודה הזאת, מרחיב בנקודה הזאת, ואת המקום האחר הזה אנחנו נלמד בשבוע הבא.
זו תורה של אדמו״ר הזקן על הפסוק בשיר השירים,
עשה בי עינייך מנגדי שהם יריבוני.
שם הוא מרחיב עוד בנקודה, וזו נקודה חשובה,
כי היא מחבבת עלינו את העולם הזה.
פתאום העולם הזה נהיה חתיכת מגרש משחקים שאתה כל הזמן יכול לפעול בו, ואתה לא רוצה לעזוב אותו כל כך מהר.
לא, זה העולם הבא, לא מעניין אותי השכר עכשיו, מעניין אותי הפעולה, לא השכר.
ושם, בשיר השירים הוא מרחיב, ובעזרת השם בשבוע הבא,
בדיוק באותו מקום, בדיוק באותה שעה,
אנחנו נעסוק בעזרת השם בתורה של אדמו״ר הזקן על שיר השירים להשלים את פרק נ' בספר התניא, חזקו ואמצו.
