אנחנו לומדים כאן ביום חמישי בדיוק בשעה שלוש
תניא קדישא
שהספר הזה אמר עליו רב לוי יצחקים ברדיצ'ב שקיבל אותו איך הצליח להכניס
אלוהים כזה גדול בספר כזה קטן
על התניא
ובשיעורים האחרונים עסקנו בסוגיה שנקראת
אהבת השם של הבינוני
הבינוני שראינו אותו לוחם
לוחם
מנסה להתגבר
על הנפש הבהימית שלו,
שמושכת אותו לעצלנות ולהתפארות ולגאווה ו...
והאדמו״ר הזקן קבע לבינוני, קבע לו סטנדרטים מאוד מאוד מעניינים,
שהמשיכה, עצם המשיכה עצמה אל הרע היא לא מהווה בעיה, זה חלק מהסיפור, זה חלק מהמבנה,
זה חלק מהמשחק.
המשימה היא להתגבר, להתגבר על
ודאי לא לעשות מעשים לא טובים,
להימנע מדיבורים לא טובים,
וגם כשישנן מחשבות לא טובות כשהן באות,
נצליח להתגבר עליהן.
אז זה בעצם משהו שעסק בו רוב הספר. אבל לקראת הסוף אנחנו רואים שגם לבינוני יש איזושהי תקווה בהקשר הזה של חוויות קרבת אלוקים ואהבת השם. ואם אתם זוכרים, דיברנו עד היום על שני סוגים של אהבות.
אהבה אחת,
יש יראה ויש אהבה, ובתוך אהבה יש אהבת עולם,
שזה אהבה שבאה מתוך מאמץ, מתוך התבוננות.
בפעם הקודמת עסקנו בהתבוננות של כל אחד מאיתנו כיוצא ממצרים, נכון?
ביאר את סדר התפילה.
למה מגיע,
מה פתאום מוזכרת יצאת מצרים בפרשת קריית שמע?
ולמה לפני קריית שמע יש את עניין יוצר המאורות?
והוא הציע לנו בעצם איזשהו מבנה שבו אנחנו, כל אחד מאיתנו מצליח לצאת ממצרים
בכל יום.
זו תחושה אחת, יכולה להיות לנו. ודבר שני,
הצעה נוספת היא לראות איך הקדוש ברוך הוא עוזב את כל העולמות שהוא ברא, את כל הגלקסיות ו... ו... ובכל... ומשגיח עלינו,
מתייחס אלינו.
אז לכן ברכת תוצר המאורות קודמת
לקריאת שמע.
היום אנחנו בפרק נ', כבר מתקרבים מאוד לסוף הספר,
וכאן הוא הולך לדבר על משהו אחר, נוסף, שלישי,
אפילו יותר גבוה מאהבת עולם,
סליחה, מאהבה רבה, אמרנו שאהבת עולם ואהבה רבה,
משהו אפילו יותר גדול מאהבה רבה.
ואתם מייד תראו שזה קצת משהו שאפילו מטריד אותו,
איך מתמודדים עם זה.
ואולי אני קודם כל אגדיר את זה בעל פה ואז נקרא את הפסוקים.
יש לפעמים
זמנים שלא תמיד הם קשורים רק למה שאנחנו עושים.
לפעמים זה שילוב של מה שאנחנו עושים עם איזה עת רצון כללית, עם איזשהו זמן כולל,
שבה אדם אפילו בינוני חווה איזושהי חוויית
דבקות מאוד מאוד גדולה.
זה יכול לקרות כתוצאה מניגון,
זה יכול לקרות כתוצאה משיר,
זה יכול לקרות כתוצאה מאיזשהו ספר שהוא קרא פתאום ונפתח לו הלב.
יכול להיות.
איזה מין עת רצון שבאה, והיא מתוארת בספרים. אנשים מתארים אותה, ועל התשובה מתארים אותה. אנשים מתארים אותה שנפתחו השמיים ויראה מאות אלוקים.
זה לא כל כך קשור למה אנחנו עושים.
זה אחת לכמה זמן, אולי פעם בחיים יכול להיות,
אולי יותר.
הקב' ברוך הוא מאיר לאדם הערה עמוקה בתוך ליבו ומראה לו,
מראה לו את הכל.
זה יכול להיות במקום של קברי צדיקים, זה יכול להיות בכל מיני מקומות.
השאלה מה עושים עם הדבר הזה.
בחוויה העמוקה הזאת.
אז קודם כל, נתחיל מהעובדה שזאת חוויה שקשה לתאר אותה.
קשה להעביר אותה הלאה.
זה משהו ש...
המילים נעתקות.
במובן מסוים זה כמו לספר לאדם עיוור מלידה, לתאר לו צבע אדום.
אדום זה כמו... לא, הוא לא יודע מה זה כאלה. כמו...
זה ליד צהול.
הוא לא יודע מה זה צבעים, איך לספר לו מה זה אדום.
אז גם כאן,
הייתה כאן איזושהי חוויה עמוקה מאוד,
התנוצצות, אולי
הרשיתי לעצמי להביא כאן בשיעור התניא, תראו למטה,
יש כאן תורה של רבי נחמן בליקוטי שיחות ערן.
אז בואו נראה את זה אולי. כי אני ידעתי כגדול השם ודוננו מכל אלוקים.
דוד המלך על אבא שלו אמר כי אני ידעתי.
אני ידעתי די כה.
כי גדולת הבורא יתברך אי אפשר לומר לחברו
ואפילו לעצמו אי אפשר לספר מיום ליום
מה שמזריח לו, מתנוצץ לו באותו היום.
אינו יכול לספר לעצמו ליום שני הזריחה וההתנוצצות
של גדולתו יתברך שהיה לו אתמול.
כן, יש איזו התנוצצות,
איזה אור פנימי,
שאדם מרגיש אותו, עכשיו איך אני אספר את זה למישהו אחר?
רק כן אמר, אני ידעתי,
אני ידעתי דייקה, כי אי אפשר לספר כלל.
יש דברים שאי אפשר לספר אותה.
שואלים אותך, איך היה?
כן,
עכשיו אחרי החתונה של ביתנו, איך הייתה החתונה?
כן, אז מה אני, איך היה, איך היה?
מה אני אגיד, מה אמורים להגיד על השאלה איך היה?
היה מגניב? מה, מה, היה מטורף? יש כל מיני, לא נכון, היה שואה, כאילו, היה, מה, איך היה? לא יודע איך היה, היה.
מי שהיה, היה.
קשה לתאר את זה. אז לפעמים,
באמת,
אתה אומר, תשמע, אני לא יודע לתאר לך איך היה, זה היה,
אז מישהו חכם אומר לך, אוקיי, אז תגיד לי משהו אחד ממה שהיה.
טוב, אז אני אספר לך חוויה אחת,
שאולי דרכה תוכל להתחבר, אז
משהו אחד, גרגיר, כן, כלשהו.
אבל איך היה? לא יודע, מי שהיה, היה.
אז לא תמיד אפשר לספר את זה.
במיוחד בדור שלנו שרוצים לספר כל דבר,
אז זה בעיה.
אתה לא יכול לספר, אז מה זה שווה?
לא סיפרת, לא עשית.
איפה סיפרתי את זה? השבוע סיפרתי את זה פה?
את הבדיחה עם הכומר ועם הרבה,
הרפורמי והזה?
לא?
איפה סיפרתי? לא זוכר איפה סיפרתי את זה.
מה, בחבורה סיפרתי את זה?
אה, טוב שאתה נמצא גם פה וגם שם.
אז סיפר לי איזה איש מוסד בגמלאות, פנסיה, שהוא היה
בכפר הנופש הזה שהקימו בסודאן כדי לעלות את יהודי אתיופיה.
אז הוא היה חלק מהמפעילים של כפר הנופש.
הוא סיפר שהוא נסע איזה יום שישי אחד ברכב שלו והוא
הוא שיחק עם הרדיו והוא הצליח לשמוע קול ישראל מהארץ.
הוא התחיל לצחוק, הוא אמר, כאילו,
מי יאמין לי פעם שאני אספר שהייתי,
כאילו,
מה אני עושה עם זה, כאילו, עם הסיטואציה הזו? ואז הוא נזכר בבדיחה, הייתה בדיחה,
שפעם הריבה היה רפורמי,
ביום כיפור,
התפילה הייתה לו ארוכה וכל זה, אז הוא ככה, הסתכל ימינה ושמאלה, יצא מבית הכנסת,
עלה על האוטו, נסע למגרש גולף, היה לו מנוי גולף ושיחק גולף.
יום כיפור.
ובא ליום כיפור, נכנסו לו כל הכדורים לאחורי.
אז בשמיים המלאכים אמרו לקדוש ברוך הוא, מה זה הדבר הזה?
גם בחלל יום כיפור, גם משחק וגם אתה נותן לו שכל הכדורים ייכנסו.
הוא אמר להם, אתם לא מבינים כלום, הוא לא יוכל לספר על זה לאף אחד.
זה העונש הכי גדול,
שאתה לא יכול לספר.
אז יש דברים שאנחנו לא יכולים לספר,
לא יכולים להעביר אותם הלאה.
שאיפה, שיהיו כאלה.
מה? כן.
מה? נו.
בטח שאנחנו חשים על זה. בטח שאנחנו חשים על זה עכשיו.
ברור, זו השאלה.
זה ממש לא ידיע המעמד הר סיני.
אני אסביר, זו שאלה טובה.
קודם כל, מבחינה פנימית אומרים שכל הנשמות עמדו שם.
אבל מעמד הר סיני,
העובדה
שבעם ישראל, עכשיו זה כבר לא כולם, אבל בעם ישראל,
במשך אלפי דורות,
מאות דורות, אלפי שנים,
המעמד עובר מאב לבן.
ברמות העמוקות ביותר. כלומר, אתה רואה שהדבר החשוב ביותר להורים זה שהבן שלהם ידע להגיד,
תורת סבלנו למשה מרשה קהילת יעקב,
ומלאים את הבן ושבת וכל זה.
זה ברור שזה לא רק איזו ידיעה בגלל שפעם היה משהו.
זה כי מי שהעביר לי את זה, העביר לי את זה עם אותה מחויבות
ואותה סערת נפש שהייתה למי שהיה שם.
ולכן זה עובר עד לפה.
כי אתה מבין שאין דבר כזה בעולם, בעולם, בעולם. לא קיימת שיטה שדורשת מהמאמינים שלה או מהזה כל כך הרבה,
כל כך הרבה מצוות ומחויבויות, והיא מחזיקה מעמד שלושת אלפים שנה. אין דבר כזה.
לא יכול להיות.
כל הדתות שאתה רואה מסוון הן לא דורשות כמעט כלום. הנצרות ודאי לא דורשת כלום במאמינים שלה, והאיסלאם דורש חמש מצוות שמתוכן בסדר.
אבל לדרוש כל כך הרבה, למה שזה יחזיק מעמד?
זה מחזיק רמת כי המעבר מאב לבן הוא לא ברמת ידיעה, הוא ברמת
הייתי שם.
הייתי שם כי אני ראיתי את אבא שלי והוא ראה את אבא שלו,
מה משמעותי ומה לא משמעותי.
יפה. אז רבי נחמן אומר כאן, על כן אמר כי אני ידעתי, אני ידעתי דייקה, כי אי אפשר לספר כלל באמר שמה שכתוב אחריו,
כל אשר חפץ השם עשה בשמים ובארץ, הוא עניין אחר לגמרי.
זה רחוק לגמרי משבח כי אני ידעתי.
כי כוונתו היא באלו הדברים, אני ידעתי, אי אפשר לספר כלל, רק אני יודע, לא יכול לספר הלאה.
והוא גבוה מאוד מאוד, גבוה מעל גבוה,
מה שאי אפשר לפה לספר.
רק אני ידעתי, דאי כאה,
כנ״ל, כמו שכתוב בזוהר, נודע בשערים בעלה, כל אחד לפי מה שמשער בליבו.
כן?
כל אחד לפי מה שמגלה לו ליבו. יש שבת,
רשי נפלא.
חברתם על רשי בפרשה?
וליבי אומר לי, ואז הוא אומר, ועוד אומר לי ליבי.
איזה יפה זה. כלומר, רש״״ אומר, אין לי איך לפרש,
הלב שלי אומר לי.
אומרים, מספרים שרש״י נתקל בדרכו,
כשהוא הלך, הוא נתקל בגויה,
שרה רוכבת על סוס.
אז כאילו,
היא באה מולו, הוא ראה אותה,
ואז הוא טמא, למה הוא ראה? מראה לו קצת מראה לו צנוע,
מה הקדוש ברוך הוא עשה, ואז הוא הגיע לפרשה, ואז הוא אמר, וואי, זה בדיוק זה.
ולכן הוא כותב שם, כמו שרוכבות עשרות על הסוסים.
מה עוד צריך לכתוב את זה
כדי להסביר לעצמו למה הוא היה צריך לראות את המראה הזה?
למה הקדוש ברוך הוא הראה לו?
טוב, אז זה העניין של הפרק שלפנינו. הוא משווה את זה לאהבת הכסף ואהבת הזעם. בואו נראה.
הנה כל פרק נ', כל בחינות ומדרגות אהבה הנזכרות לאל, אהבה רבה, אהבת עולם וכולי,
הן מסיתרא דהימינא ובחינת כהן איש חסד.
ונקרא,
האהבות הללו כסף הקודשים מלשון נחשוף נחשפת לבית אביך.
בסדר,
אדם נחשף למה שהוא רוצה,
יש לו כיסופים,
יש לו שאיפות.
אך יש עוד בחינת אהבה העולה על כולנה כמעלת הזהב על הכסף,
והיא האהבה כרשפי אש
מבחינת גבורות עליונות דבינה עילאה.
ורק אני רוצה להסביר, ההבדל בין כסף לזהב
הוא לא רק הבדל בשווי,
הוא כל הזמן הבדל באיכות.
כסף משחיר,
כסף מתרכב עם מתכות אחרות וזהב לא.
מבחינה רוחנית כסף הוא תמיד אמצעי ל...
בכסף אתה קונה זהב.
הזהב הוא כבר לא אמצעי לכלום, הזהב זה הדבר בעצמו.
הדבר הוא המטרה, הוא לא איזה משהו שבשבילו.
אז יש כאן איזושהי אהבה, יש אהבה שהיא...
אני רוצה לאהוב את הקדוש ברוך הוא כדי לעבוד אותו יותר, כדי...
אבל יש אהבה שיש סיפור בעצמו,
הוא יהיה תכלית.
איך?
כן.
הכהן הוא איש חסד והלוי, ככה הוא מבחין בספר, הכהן הוא חסדים והלוי זה דינים.
הכהן זה מי שמעודד את האדם,
מדבר על ליבו, מגלה את הנקודות הטובות,
והלוי, הצד של הלוי זה מי שדורש, תובע.
אז הלוי זה דין והכהן זה חסד.
כתוב שלעתיד לבוא כל הלווים יהיו כהנים,
כהנים הלווים,
כל הדינים יהיו חסדים.
ויהי אהבה כרשפה אש מבחינת גבורות עליונות בבינה הילאה, דהיינו,
שעל ידי התבוננות בגדולת אין סוף ברוך הוא,
דקולה קמא כי לא ממש, חשיב,
תתלהט ותתלהב הנפש לעיקר תפארת גדולתו,
להסתכל לה בעיקרא דמלכה כרשפה אש הלבת הזר עולה למעלה ולהיפרד מהפתילה והעצים שנאחזת בהם,
והיינו על ידי תגבורת יסוד האש האלוהי שבנפש האלוהית,
ומזה באה על ידי צימאון וכמו שכתוב
צמאה לך נפשי
ואחר כך
היא באה לבחינת חולת אהבה ואחר כך באה על ידי כלות הנפש ממש
כמו שכתוב נחשפה
וגם קלטה נפשי.
הוא מתאר פה משהו שאנחנו מתקשים מאוד לראות אותו אבל הוא מתאר אותו גם בנתניה גם בספרם של בינונים.
אולי אני בכל אופן אתאר כאן איזושהי סיטואציה שזה דבר כזה יכול לקרות.
מאדמו״ר הזקן.
אחד הסיפורים על אדמו״ר הזקן מספר שפעם אחת הוא הגיע לעיר שקלוב.
שקלוב שם היו למדנים גדולים שחלקו עליו.
והוא בא לענות להם על כל השאלות שלהם
על תורת החסידות. הם התכנסו בבית הכנסת
והוא אמר להם
לפני שאני נותן לכם שאלות וזה אני מבקש שאנחנו ננגן ביחד ניגון. אדמו״ר הזקן היה היה בעל מנגן גדול מאוד.
הוא התחיל לנגן ניגון זה נקרא ניגון קבלת תורה.
יש אותו.
והוא ניגן אותו ולאט לאט הם למדו וככה עצמו עיניים.
והניגון הזה התחיל להתפשט כמו, כשהם מלמדים ניגון זה כמו מדורת, על התחלה אחת, שתיים, פתאום זה תופס.
וניגנו וניגנו וכשסיימו לנגן את הניגון הזה והוא אמר להם טוב אז עכשיו תשאלו,
אז לאף אחד לא היה שאלה.
עכשיו אתם יודעים שבחב״ד לא אוהבים מופתים.
לא אוהבים מופתים.
אז איך מסבירים את הסיפור הזה?
אפשר להסביר שתוך כדי הניגון לכל אחד ירד לו קובץ כזה כמו בכרום,
עם החץ הזה למטה למוח, ונתן לו את התשובות.
אז זה מופת.
אבל לא אוהבים מופתים.
ההסבר הוא שבמהלך הניגון התחוללה חוויית דבקות אלוקית כזאת גדולה,
וזה נגע לכל אחד בנקודת האמת שלו, וכל אחד אמר אבל באמת מה שאני רוצה זה לעבוד את הקדוש ברוך הוא, ירעה שלמה, ירעה תמימה, אהבה, ורק לדבוק באמת.
וכשאנשים הגיעו לנקודה הזאת הם הבינו שהשאלות
שלהם הן לא שאלות באמת, זו שאלות קצת על מנת לקנטר. הם הבינו שהם באו לשאול כי הם, מה זאת אומרת?
היה מאורר בזה גם גאווה וגם פה וגם אולי קצת קנאה, אבל כשהם הגיעו לנקודת האמת, לתמצית,
כבר לא הייתה להם שאלה.
אז זו דוגמה למה חוויית דבקות יכולה לעשות.
אולי, אולי, אנחנו חווים את זה בתפילת נעילה בסופה אצל הספרדים.
אומרים 12 פעמים את הפסוק.
קראתי בכל לב
ענני אדוניי חוקי חלצורה.
קראתי בכל... עוד פעם קראתי בכל...
12 פעמים.
אז אחרי יום שלם, אחרי תענית, ואחרי בגדי לבן, וגם אחרי 40 יום של צליחות, מי שקם, אחרי אלול, אחרי שופר, ואחרי זה,
יש שם ברגע הזה,
או אצל אשכנזים זה אבינו מלכנו, אשמה ישראל, לא משנה, שם ברגעים האלה של סיום תפילת נעילה,
יש שם איזושהי דבקות מאוד מאוד גבוהה.
ומה הסכנה?
סכנה בדבר הזה.
הסכנה היא, מה?
נפילה, זו הסכנה האחת, הוא רוצה לדבר על הסכנה האחרת.
תראו,
תמיד כשיוצאים יום כיפור,
אז יש לי תחושה כזאתי, חבל לאכול.
חבל.
כאילו, הגעת כבר למדרגה של ניקיון.
החלק הקשה בצום אחריך, כי מה שקשה בצום זה היום הראשון.
אחרי היום הראשון אתה כבר יכול להמשיך לצום.
חבל לחזור לאכול.
בוא נצום עוד קצת.
בוא נמשיך ל...
מכירים את זה?
כבר הגיעה לכולם לנקודה, זהו, אתה כבר היית רעב, היית עייף, זהו,
בנגילה כבר אתה לא מרגיש לא רעב, לא צמא, קצת חולשה וזהו.
כבר הגוף יכול להיכנס לנוהל צום.
וזהו, בואו,
סיפר לי מישהו שהיה בסדנת ויפסנה, שתיקה.
שותקים שבועיים, שותקים חודש.
נכנס למקום מאוד מאוד פנימי,
וצריך לחזור לדבר.
וואה, חבל.
בואי נישאר בעולם השתיקה.
חבל כי הוא לרדת למטה פתאום.
זה הסוד והיסוד של חטא המרגלים.
אתה נמצא במציאות רוחנית מאוד גבוהה,
אוכל מן, שותה מי באר, לומד תורה עם משה רבנו,
ואתה לא מעוניין להתחבר חזרה למציאות.
לא רוצה.
זה בעיה.
תראו מה הוא אומר.
והנה מכאן יצא שורש הלוויים למטה.
לעתיד,
שהעולם יתענה יהיו אם הכוהנים כמו שכתב הארי זל על הפסוק והכוהנים הלוויים
שהלוויים של עכשיו יהיו כוהנים לעתיד.
ועבודת הלוויים הייתה להרים קול רינה ותודה בשירה וזמרה בניגון ונעימה
מבחינת רצו ושוב
שהיא מבחינת אהבה עזה זו כשלהבת היוצא מן הבזק
כדעית בגמרא ואי אפשר לבאר עניין זה היטב במכתב הנה זה מה שהוא אומר מה שקראנו ברבי נחמן
יש סיפור, סיפר לי איזה חסיד ללוב אחד,
שהיה יהודי, חסיד ללוב,
שהוא היה
כמו שליח הרבי לענייני דיווחים מהקורה בארץ ישראל בשנות החמישים והשישים,
שלא היה אז כל כך נמצאים, הוא היה מדווח לרבי בכל מיני מכתבים.
פעם אחת הוא נסע לרשבי,
אז רשבי זה לא מה שהיה היום של כל כך הרבה אנשים, אבל עדיין היו הרבה אנשים,
זה היה לי זה היה שש שעות,
והוא נסע לרשבי והיה שם שמחה גדולה וריקודים וכל זה,
ואז הוא כתב לרבי מכתב משם.
אמר לו, יש פה שמחה עצומה, רבי שמעון.
ובשלב מסוים הוא רץ לאחת המדורות, הכניס את היד לתוך איזה נחיל שמן שנזל כזה מהמדורה, לכלך את האצבע, ולכלך את הדף, לכלך את הדף ואמר,
וזה מהמדורה שהשמן.
הוא הרגיש שהמילים לא יכולות לבטא, אז הוא ניסה להעביר איזה משהו.
שלח את המכתב הזה, אחרי זה קיבל מכתב חזרה מהמזכיר של הרבי, שהמכתב היה מונח על השולחן של הרבי שלושה חודשים.
כל פעם היה נוגע בלכלוך,
בשמן מרשבי.
אז אי אפשר לספר את זה לפעמים,
כן?
ואי אפשר לבאר עניין זה היטב במכתב, רק כל איש נלער. אה, כן, אבל לפני כן הוא מבאר את תפקיד הלוויים.
תראו,
נגיד אדם היה מגיע לבית המקדש להכיר קורבן חטאת.
עשה עבירה, חילל שבת ושוגג, לא שם לב, חילל שבת, טוב.
אז הוא אומר, אוקיי, עשיתי עבירה,
זה קורבן, זה קנס לא קטן, זה כמוהו לכבש,
אלף שקל,
אלף מאתיים שקל כבש, קנס, וגיסו על ירושלים,
ומכיר קורבן.
כשהוא מגיע לשם יקבלו אותו הכוהנים,
יגידו, תתוודה.
אז הוא מתוודה,
רשמתי, בגדתי, וחיללתי שבת ושוגג, ומה, תספר מה עשית? לא, אני,
קראתי ליד ענר, למרות רבנן שאמרו לו לא יודע, ואז לא שמתי לב, ואז התתי. צריך להתוודות.
עדיין,
הכל בתוך איזה מין משוואה כזאת.
אני החוטא, אני צריך להתוודות, הכהן.
פתאום
נכנסים לסיפור הלוויים.
והכהן אומר לו,
תסתכל, תסתכל שם.
הוא סובב את הגב, הוא רואה מעל המזבח
שורת לוויים.
והם מתחילים לנגן.
והלוויים, היה להם חוש בנגינה.
הם היו יודעים לקלוט,
הבן אדם שהגיע, איזה סוג מנגינה הוא צריך.
היו מנגנים לו את המנגינה שלו של שורש נשמתו.
ומעוררים אצלו דבקות עצומה לבורא יתברך.
אתם יודעים מה זה עושה?
כשאתה נמצא במקום של דבקות ואז הוא רואה את החטא שלו,
זה, זה, זה, הוא מתחיל לבכות.
הוא מתחיל לבכות, הוא מתחיל להגיד מה עשיתי, איך,
נגיד אדם, הם מנגנים לו איזה ניגון שבת כזה,
איזה יא איכסוף ככה משהו, אבל מהעומק של העומקים,
שכשהוא גומר את האיכסוף הזה הוא כולו כיסופים לשבת ואיפה הוא נמצא? מביא קורבן חטאת על חילול שבת.
זה מפרק אותו הצער הזה.
כלומר יש יכולת בניגון של הלוויים או בניגון בכלל להביא אותנו למצב שבו אנחנו כל כך דבוקים ברצון האלוקי בהשם יתברך ואז נראה לכל החטאים וכל ה... נראים לנו מזעזעים.
נראים לנו
כפי שייכים.
עכשיו תספר מה היה, כן? מה הרגשת בניגון? מה הרגשת בדיוק? מה היה בדופק?
אי אפשר לספר את זה.
ועבודת הלווים הייתה להרים קול רינה ותודה בשירה וזמרה בניגון ונעימה בבחינת ארצו ובשוב.
שהיא מבחינת אהבה עזה זו כשלבת היוצא מן הבזק.
גיליתה בגמרא ואי אפשר לבאר עניין זה היטב במכתב
רק כל איש נלבב ונבון המשכיל על דבר
ומעמיק לקשר דעתו ותבונתו בהשם.
כל מי שרוצה את הדבר הזה ימצא טוב ואור הגנוז
בנפשו המשכלת
כל חד לפי שיעור הדיליי. כל אחד לפי
הלב שלו, לפי היכולת שלו להתפעל.
כמובן, אחרי קדימת ירדכרת להיות צור מהרה ותחליט
שלא להיות עוונותיכם מבדילים. אם אדם עובד על
העוונות וכו', הוא יכול להגיע למצב,
ניתן להגיע למצב כזה של דבקות, כמעט אפשר להגיד דבקות, סוג של דבקות אקסטטית כזאת, היא קיומית,
שהיא תוצאה של ניגון, היא תוצאה של
פתיחת הלב.
יפה.
הוא רק עד עכשיו רק תיאר את החוויה.
תיאר את החוויה.
יש חוויה כזאתי.
קרובה מאוד, עמוקה מאוד.
אז מה עושים איתה?
והנה סדר העבודה בעסק התורה והמצוות
הנמשכת מבחינת אהבה עזה זו היא בבחינת שוב לבד.
כמו שכתוב בספר יצירה, ואמרץ ליבך שוב לאחד.
פירוש ואמרץ ליבך, או היא תשוקת הנפש שבלב בחלל הימני,
כשמתגברת ומתלהבת ומתלהטת ממאוד מאוד תלות הנפש, ממש להשתפך אל חיק אביה, חיי החיים ברוך הוא,
ולצאת ממעשרה בגוף הגופני והגשמי, לדובקה בו יתברך,
אזי ישיב ליבו מאמר חז״ל,
כי הלכה הוא כורחת את החי בגוף הזה לאחיותו כדי להמשיך חיים עליונים מחיי החיים ברוך הוא, למטה על ידי תורת חיים להיות דירה בתחתונים לאחדותו יתברך. בואו רגע נעצור כאן.
על העיקרון הזה יש לו תורה שלמה בליקוטי תורה בשיר השירים על הפסוק עשה בי עינייך מנגדי שהם יריבוני אולי אנחנו נראה את זה גם.
מה קורה כאן יש משפט שנאמר בספר יצירה.
והמשפט הזה הוא קצת יש לו כל מיני גרסאות הגרסה המקובלת שלו זה אם רץ ליבך שוב לאחור.
כלומר אם אדם מתלהם מתלהם מתלהם ותיזהר שלא תישרף לך אחורה
לך אחורה בסדר זה כאילו
זה הגרסה המקובלת.
הוא גורס אחרת.
הוא גורס אם רץ ליבך שוב לאחד,
כן?
אם רץ ליבך, אם אדם מרגיש שהלב שלו רץ ורוצה כאילו לצאת מעצמו, להתפוצץ, להיות טייד אבוק,
אמרו נו חביבי,
שוב לאחד.
שוב, מה זה לאחד? שוב לרצון
של האחד.
אתם מבינים את ההבדל בין הגרסאות?
אם רץ ליבך שוב לאחור, בסדר, אז כאילו תתרחק, אבל בעצם מה המטרה שלי כל הזמן?
מה המטרה? מה?
להתקדם, להגיע אליו, רק אני לא יכול, אני מפחד להצטרף, אז אני חוזר, זה נקרא ארצו ושום.
הוא, או אדמור מזוקן, מה הוא אומר? אם רץ לבך,
תדע לך שכל התכלית של ריצת הלב והכיסופים זה מה?
כדי לפעול כאן בעולם הזה.
רוץ לאחד, לעולם הזה,
כי זה המשחק.
דירה בתחתונות.
אל תנסה להתנתק מהעולם,
אל תנסה להמשיך לצום,
אל תנסה להמשיך לשתוק,
אל תנסה, זה לא העניין בכלל.
מלאכים, להיות איזה מלאך, פרוש, זה קל מאוד. הקב' רוצה אותך כאן בעולם הזה, מעורב חברתית,
מעורב כלכלית,
ופועל לפי רצון השם יתברך. זה כל הסיפור.
אז התשוקה הזאת להיות פרוש, ולהיות זה, ורק תורה, ורק איזה, ולא להיות במגע בשום דבר, היא באיזשהו מקום טעות.
וזאת אמירה מאוד מאוד משמעותית,
שהחלק שנקרא לימוד תורה הוא רצועה חשובה מאוד ומשמעותית מהמושג הכולל שנקרא התורה.
והמושג הכול שנקרא התורה הוא כולל בתוכו חיים פה בעולם הזה החומרי עם פרנסה ועם עבודה ועם כסף ועם הכל,
לפי
ערך התורה. כמובן ערכי התורה כמובן שלא נוכל לעשות את זה אם לא
נלמד תורה גם ולא נדע אבל מי שחושב שלימוד תורה זה מן עולם כזה סגור העיקר זה כל הזמן ללמוד,
ללמוד ללמוד ללמוד ללמוד ללמוד. העיקר ללמוד בתוך, אתה לומד,
כאילו, לימוד תורה הוא איזה מין ערך
שעומד בפני עצמו. זה נכון בעיקר בגלות.
שבגלות אין לאן לרוקן את זה, כי המציאות היא לא שלנו.
אז הכל נסגר בתוך בית המדרש. אבל בארץ ישראל המטרה היא, שוודאי יהיו לומדי תורה שממשיכים את השמועה,
אבל המטרה היא הרבה יותר רחבה והרבה יותר כוללת מהדבר הזה.
אם רץ ליבך ואתה רוצה להסתגר באיזה בית מדרש ולעסוק בסוגיות שבאחריותו, רוץ לאחד, רוץ לעולם ותתקן אותו.
וכשאדם, עוד שנייה אחת, כשאדם מתנהל בעולם הזה לפי ההוראות של התורה,
בזה הוא מתקן את המציאות החומרית וזאת סיבת, לפי אדמו״ר הזקן,
זאת סיבת בריאת העולם,
לתקן את המציאות החומרית ולכן כל הניסיון פרישה מהמציאות החומרית בעצם כאילו מפספס את הסיפור.
לא ברדתי אתכם כדי שתהיו מלאכים.
שביכול להיות שקבוצה קטנה אומרת, רגע, אנחנו פורשים המציאות כדי אחרי זה לשוב ולהתחבר אליה,
לשוב ולתקן אותה וכו', אבל כאילו איזה מין ניסיון לייצר את התורה בתור מעגל סגור של לימוד, הוא לא נכון לפי אדמור זקן, כן.
כן.
עכשיו, אתה יודע, אם העולם הזה היה נשאר, היית סוגר את הדלת של בית המדרש והיה נשאר בחוץ,
אז אני מבין את הטענה.
אבל הבעיה שהעולם הזה זה גם בגוף שלנו.
אנחנו צריכים לאכול, נכון? הם לא אוכלים.
הם נשואים, יש להם אישה,
אז יש להם יוצר מין, נכון, כנראה.
כסף הוא צריך כדי לקנות במקור, הוא צריך להרוויח.
גם אם אתה נסגור בתוך בית המדרש,
אתה בתוך העולם, אז אין מה לעשות.
לא, בדיוק הפוך.
זאת אומרת, כתקופה אין בעיה אדם, כל אדם, וגם חלק מהעם ישראל צריך
שיהיו זה, אבל כמדיניות,
אתה אומר, אני כאילו פורש מהחיים.
אז א', אי אפשר לפרוש מהחיים.
אז מה צריך לעשות?
להתמודד איתם, לתקן אותם.
כן? וב' זה לדעתי זה מוביל בדיוק להפוך.
כי אם אדם, מה?
זה לא עובד פשוט.
זה לא עובד. זה לא רק שזה לא עובד, זה עובד הפוך.
אתה יודע מה אומרים חז״ל?
העניות מעבירה אדם על דעתו ועל דעת קונו.
אדם שאין לו כסף לחיות,
הוא נהיה משוגע.
צריך להתפרנס.
אז לכן, אני רק בא לדבר רגע ברמה העקרונית. כשהקב״ה נתן תורה, מה הוא רצה?
מה הייתה המטרה?
שנחיה את התורה.
תחנה משמעותית בדרך לחיות את התורה זה לימוד תורה,
אבל המטרה היא לחיות את התורה.
זה כתוב במפורש,
כלי יקר אומר את זה על תחילת ספר דברים,
שמשה רבנו הוכיח את עם ישראל ואומר,
כן, בעבר הירדן, בארץ מואב, הואיל משה בארץ התורה הזאת לאמור, אדוני אלוהינו דיבר אלינו בחורב לאמור. מה הקדוש ברוך הוא אמר לנו בחורב? אמר הרבה דברים בחורב, אמר עשרת הדברות.
מה אומר משה רבנו? רב לכם שבט בהר הזה. מספיק!
פנו, וסעו לכם, ובואו הר האמורים אל כל שכניו.
אומר שם מקליא יקר,
הקדוש ברוך הוא אמר ל... משה אמר לעם ישראל, מספיק לשבת בהר סיני.
הר סיני זה הכולל הכי טוב בעולם.
יש שם מן, באר, משה רבנו זה ערב, יותר טוב מזה. לא, לכו לארץ ישראל. מה יהיה בארץ ישראל?
יהיה לכם שדות, יהיה לכם כרמים, יהיה לכם פה, יהיה לכם ארץ, מדינה, כלכלה.
תתחילו לחיות את דבר ה'.
בתוך כל המכלול הזה גם יהיה אחוז מהאוכלוסייה שישב וילמד
כדי ללמד, כדי להורות, כדי כדי... אבל להציב אידיאל שהתכלית היא רק לשבת ללמוד תורה. כל רגע הלימוד בפני עצמו,
כמעט אפשר להגיד שזה אגואיזם רוחני,
ולא, אי אפשר להגיד שהוא גם לא...
יש גם משהו אינטלקטואלי מעניין בלמוד תורה. כלומר, צריך לבדוק אם זה עבודת השם או גם איזושהי אינטלקטואליה פה.
המטרה היא,
אם רץ לבך, שוב לאחד.
ולא סתם, חב״ד,
רק שנייה אחת שאנחנו פה,
שחסידות מאוד מאוד משכילה,
יש להם קו מאוד מאוד חזק של עשייה.
תלמד כמה שאתה רוצה, מה עם היהודי לידך, דאגת לו?
ניגשת אליו? עזרת לו? גמלת איתו חסד?
הכשרת לו את המטבח?
תפילין? כל מיני דברים שהם קשורים לעולם העשייה ממש.
כן.
אחד הכוונה לרצון של אחד.
רצונו של הקדוש ברוך הוא שברא את העולם.
כן, כן. בוא נקרא את זה עוד פעם.
והנה,
סדר העבודה בעסק התורה והמצוות,
הנמשכת מבחינת האהבה עזה זו היא בבחינת שוב לבד לא רק שוב ושוב אלא רק שוב אל תתחיל לעוף לי לשמיים
כשהוא ממלא את הכל כן כמו שאמרתי בספר יצירה אם רץ ליבך שוב לאחד פירוש ואם רץ ליבך
היא תשוקת הנפש שבלב בחלל הימני מתגברת ומתלהבת ומתלהטת במאוד מאוד עד קלות הנפש ממש
להשתפך אל חיק אביה חי החיים ברוך הוא ולצאת ממעשכריו הגוף
הגופני והגשמי כאילו האדם רוצה למות הוא רוצה להשתחרר לגמרי
ולדבקה בו יתברך
אזי זאת ישיב אל ליבו מה אמר חז״ל
כעל כורחה אחת החי בגוף הזה לאחיותו כדי להמשיך
חיים עליונים מחיי החיים ברוך הוא למטה
אל תחפש לעלות למעלה תישאר למטה
על ידי תורת חיים להיות דירה בתחתונים לאחדותו יתברך
מבחינת גילוי. התכלית היא לגלות אלוקות
במקומות שאין בהם אלוקות.
אתם מכירים את האיגרת המופלאה המופלאה, ההתכתבות המופלאה, אי אפשר להאמין.
מופלאה ביותר,
בין בבא סאלי לבין הרבי מלובביץ',
משהו מופלא ביותר. בבא סאלי, היה מבוגר מהרבי מלובביץ' בערך בעשר שנים,
שלח לו איגרת בתשכ משהו,
הוא אמר לו, אני קיבלתי על עצמי לעשות מה שתגיד לי.
מה שתגיד לי אני אעשה.
הגעתי לארץ ישראל,
אני רואה פה את המצב הרוחני וכולי,
אני מעוניין לבוא לניו יורק,
להיות ליד, ככה הוא כותב, להיות במחיצת כבודו, ויושב שם על התורה ועל העבודה, ללמוד, להתפלל.
ככה הוא שולח מכתב לרבי.
אז הרבי עונה לו בכתב ארוך מאוד יפה, כדאי לכם לראות אותו.
גם בקבלה הוא עונה לו, מאוד משבח אותו כמובן,
וגם אומר לו, בשום פנים ואופן לא.
יש לך אחריות למאות אלפים של אחינו הספרדים בארץ ישראל,
אתה צריך לנצל את השפעתך,
ולהעיר בהם בתור האלוקות ולהעיר בהם בתור הלימוד תורה וכו', וכאילו
תשכח מהרעיון הזה ללכת לאיזה מקום וללמוד תורה ולהתבודד,
שברור לעשות שכשבבא סאלי מתבודד, הצדיק, זה גם עבודה לכלל ישראל, הוא לא רק דואג לעצמו, אבל
הרבי אומר לו,
למטה.
ואני אענה על זה,
והבבא סאלי הלך
למקום הכי למטה שיש.
כלומר, הוא לא, הוא היה בירושלים בהתחלה, הוא הלך לאן?
נתיבות, נתיבות הכוונה זה, נתיבות אז זה לא, גם היום זה,
כל כך קשה להבין תיבות, שדרות, אופקים, דימונה, באר שבע, המון המון, כל המושבים, יהודי צפון אפריקה היו מרוכזים שם,
ירוחם, מאות אלפים מהם היו שם בעצם, אשדוד,
ועמוד האור של כל היהודים הללו והקים את התורה.
לשאלתך לגבי הרבי בעצמו, הוא ענה על זה כמה פעמים,
מכיוון שהוא לקח על עצמו אחריות
לנסות להגיע לכל יהודי בעולם,
כל יהודי בעולם לנסות להגיע להציל אותו,
אז בארצות הברית זה היה הרבה יותר אפשרי,
אז בארץ בלתי אשר עשו את זה.
בארצות הברית היה לו גם קווי טלפון, גם קווי תקשורת, גם יכול לשלוח שלוחים, היה לו.
כשאתה דואג לכל היהודים בעולם, אז אתה ממקם את עצמך במקום שיאפשר לך להגיע לכולם.
בסדר? ללמד אותו מה זה אהבת ארץ ישראל,
לא יודעת כמה אנחנו צריכים ללמד אותו.
הוא כותב את זה בכמה מקומות, וכי אתה חושב שאין לי אהבת ארץ ישראל?
הוא כותב, אבל הקברניט עוזב את הספינה האחרון.
ספינת הגלות שוקעת,
ואני אחראי שכמה שיותר יהודים ינצלו ולא יתבוללו וגם יגיעו לארץ ישראל,
ואני עוזר אחרון.
להיות דירה בתחתונים לאחדותו יתברך, בבחינת גילוי, כמו שכתבנו לעיל וכמו שכתוב בזוהר הקדוש,
למהבה אחד באחד פירוש, לעשות עבודת הייחוד,
שהייחוד הנעלם, כן, הרצון האלוקי הנעלם,
יהיה בבחינת אלמדית, גליה,
כן, יהיה בגילוי,
שהרצון האלוקי יאיר ברחובות, שאנחנו, הפוליטיקה,
תארו לעצמכם, אני צריך עכשיו לתאר לכם דיון דמיוני, בסדר?
יש בחירות בעם ישראל.
כל מנהיג בא, עולה, נותן דרשה, נותן נאום. הוא מתחיל קודם כל, רבותיי, אני רוצה להתחיל את הנאום שלי בדברי רבנו הארי. הרי אני מקבל על עצמי מצוות עשה של ואבתר הלכה כמוך.
ואני רוצה להגיד לכם שעם ישראל, וגם לשבח את יריבי, ולהגיד, יש לו דברים מצוינים וטובים, ואני רוצה להביא את הדבר הזה, ואנחנו ביחד, למען שמו יתברך ולהייתה תודה.
מה, יכול להיות דבר כזה?
אתם צוחקים, כאילו זה אפשרי.
לא רחוק הדבר שיקרה, כן?
יהיה גילוי אלוקות.
היו כבר.
כן, נכון, נכון. יפה, זה בכיוון הנכון.
זה מה שכתוב, לך דודי,
לך דודי, כן?
ובזה הובן על מאמר חז״ל,
על כורך אתה חי ועל כורך אתה מת וכו',
ואלא איך יהיה רצונו.
וכמו שכתוב במקום אחר באריכות המשנה הזו,
על כורך אתה חי,
בעזרת חיי החיים ברוך הוא.
על כורך אתה חי, כלומר הקדוש ברוך הוא עוזר לך,
עוזר לכל אחד מאיתנו לחיות כאן בעולם הזה כדי לתקן.
באנו לעולם הזה לא כדי להתנתק ממנו,
לא כדי לברוח ממנו ולא כדי להסתגר ממנו. באנו אליו כדי לפעול בו,
לצאת החוצה,
לתקן אותו, שהכלכלה תהיה על פי דבר השם והתקשורת
היא על פי דבר השם והדיבור היא על פי דבר השם והצבא, הכל יהיה על פי דבר השם.
מלאה הארץ דעה את השם.
ובזה צריך מנוע גדול מאוד של תורה כמובן, אבל להגיד שהמנוע של התורה הוא רק צריך להסתובב בתוך עצמו ורק לשאוב פנימה בלי לתת לטעות.
המטרה היא דבר ה' בכל מקום.
זאת המטרה וזה מין תגובה למצב שבו האדם יש לו אהבה מאוד מאוד גדולה, הוא כולו מלא כיסופים ולכן הוא רוצה להיפרד מהגוף.
נמרץ ליבך שוב לאחד, שוב חזרה למטרה שלשמה באת,
לתכלית שבשבילה באת. אתם יודעים, יש
אני אגיד לכם, נסיים בשניהם אמרות, אומרים בשם הבעל שם טוב,
יהודי מגיע לעולם ל-70-80 שנה
כדי לעשות טובה ליהודי אחר.
זה כל התכלית.
טובה אחת ליהודי אחר, גשמית או רוחנית.
והרב רויירבך, זכר צדיק לברכה, הרב שלאוזלמן,
כתב ספר ראשון בגיל 20, מעורה אש.
ואחרי זה אצלו לא כתב.
המון שנים עברו עד שהוא כתב את השו״תים שלו, מלכת שלמה. שאלו אותו, למה אתה לא כותב?
אז הוא אמר תשובה שאני מוצא אותה מאוד נכונה ונוקבת,
גם בעוד, אני משתמש בה בעצמי.
הוא אומר, תלמידים קודמים לספרים.
בסדר? יש לי תלמידים, אני ראש ישיבה וקודם לספרים. עכשיו אני רוצה שתבינו את עומק האמירה.
כשרב כותב ספר,
בטח תלמיד חכם וסודא גודל של רוב שלמה זמן, זה ספר ברמה שלו.
הוא יכול לעסוק בסוגיות ברמה שלו,
הוא יכול לעיין, זה כאילו, זה הוא.
כשתלמיד שואל אותך שאלות, זה שאלות ברמה שלה,
תלמיד, כנראה זו כבר הפעם האלף ששמעת גם את השאלה הזאת.
בסדר? ואתה צריך לענות לו בסבלנות ובעורך רוח וב...
וזה בא על חשבון הזמן של הספרים.
אומר רב שלמה זלמן, אבל למה באנו לעולם?
האם באנו לכאן בשביל לתפוס מלאכים?
או באנו לכאן להוריד את דבר השם? אז תלמידים קודמים לספרים.
אתה יודע, כשולחים בדרך ישרה, פוגשים הרבה חברים.
אז כנראה גם הרב עבדיה אמר את זה.
ברוכים תהיו, רבותיי, שבת שלום ומבורך.
