צהריים טובים אנחנו לומדים טניה קדישא אנחנו לקראת סיום רבותיי היה פה מסע של איזה שנתיים וחצי
אנחנו פרק נא ויש את פרק נב ונג כמובן שתמיד צריך לחזור על הספר וזה אבל אנחנו הודענו כבר מסרנו מודעה רבה לאורי טאה שאחרי הטניה קדישא אנחנו נעבור ללמוד כתר שם טוב
תורות קצרות של הבעל שם טוב בסדר תפיצו את השמועה משהו חזק לווריד באמת דברים יפים מאוד
אז בואו נעשה קצת איזה חזרה קצרה ממה שדיברנו
בשבוע שעבר ונתקדם בחיים. בשבוע שעבר ראינו בפרק נ',
שאדמו״ר הזקן בעצם אומר
שעיקר התכלית זה כאן, דירה בתחתונים.
וגם כשהבינוני מגיע לאיזה דבקות ואיזושהי אהבה וכולי, הוא קורא לזה אהבה כריש פה אש, אהבה בבחינת זהב ולא כסף.
ואולי עולה בדעתו האפשרות להיפרד מהעולם הזה, לפרוש מן העולם הזה וכולי, לא.
אם רץ ליבך שוב לאחד.
אם רץ ליבך לעין,
שוב לעולם הזה, לאחד, לשמע עשרה, לשם ענו כן יושב אחד, לאחד את הכל,
ולפעול כאן במציאות החומרית,
להפוך אותה להיות חדורה באור אלוקי.
כלומר, העולם הזה שלנו הוא מגרש המשחקים
שבו הכל קורה.
כל פרישה מהעולם הזה היא בעצם פספוס של העניין.
כל הסיפור, כל הקטע,
זה לפעול דווקא בעולם הזה,
דווקא בצדדים החומריים ולהאיר אותם באור אלוקות, ולזה הוא קורא השראת שכינה.
כבר אפשר להבין מהמילים בעצמם, השראת שכינה,
שיש כאן משהו שצריך לשרות על משהו,
לשכון בו, לגור בו,
וזה כנראה, אנחנו מבינים, זאת הנשמה, הרוח האלוקית ששורה על העולם החומרי.
זה הסיפור, זה העניין.
ולכן אנחנו מאוד מאוד מעוניינים בעולם הזה,
מבחינתנו חביב,
הוא יקר,
הוא הפלטפורמה, איתו עובדים,
וככל שיש פחות עולם הזה, יש פחות השראת חינם.
או בנוסח אחר, דירה בתחתונים, אז ככל שזה פחות תחתון, זה פחות דירה.
ככל שאתה, אדם מאיר את האור האלוקי יותר למטה, ככה זה יותר מגמת הבריאה ויותר
קנדה.
זה?
זה?
זה? יש כמה דברים ככה?
וככל זה, יפה.
עכשיו אתם יודעים שהמבנה של ספר התניא בנוי באופן הזה שהוא בונה איזשהו עיקרון ואחרי זה הוא מפרט אותו.
אז זה בעצם מה שקורה.
הוא קבע איזשהו עיקרון בפרק הקודם
שדיבר על השראת שכינה ועכשיו בשלושת הפרקים האחרונים נא' וב' נג' הוא מסביר מה זה השראת שכינה.
וזה דווקא יצא לנו מתאים לספר ויקרא.
לספר ויקרא. כן.
כן.
טוב אתה שואל איך זה קשור כל זה לפורים. האם פורים יותר אהבת עולם,
ויותר אהבה רבה.
לא יודע להגיד לך שאלה טובה, לא חשבתי על זה. האמת שהתלבטתי מה ללמוד כאן, אמרתי, אולי נלמד איזה משהו לפורים וכו', אבל היה לי איזה עניין,
אני רוצה שנסיים את התניה עד סוף הזמן הזה,
כדי שנוכל בזמן הבא להתחיל קטע שם טוב.
על פניו פורים זה יותר אהבת עולם, זה פחות אהבה רבה. זה לא היה איתא רותא דלילא, זה היה איתא רותא דלתתא.
זה לא היה איזה מתקפה מלמעלה,
זה יותר עבודה מלמטה.
ולכן אהבת עולם זו בעצם התבוננות בעולם, ומתוך זה מגיעים לאהבה.
אהבה רבה זה פשוט משהו נוחת עליך, כמו קבלת תורה.
אז פורים יותר דומה לדבר הזה, ולכן בבית פורים הוא חג של עבודה.
כמו צריך...
מי שמגיע לפורים ורוצה שיקרה לו משהו, זה לא טוב.
בפורים צריך לעבוד,
כמו בשמחת תורה.
מה זה שמחה?
זה סוג של החלטה, זה עבודה.
וגם הבישום שהם בפורים הוא עבודה,
ממש עבודת כהן גדול.
מי שמגיע, יאללה, בוא נשתה וכל זה, התפרק מהר מאוד.
כמובן, זה קשה לו, אבל הוא בכל זאת מתגבר ושותה בצורה מדויקת,
בצורה מכוונת לשם שמיים, זה עבודה.
חלק גדול מהדברים שאנחנו מדברים עליהם זה דברים של עבודה, גם שמחת תורה.
אנשים חושבים שמי שרוקד בשמחת תורה, זה פשוט כאילו זה זורם לו. לא.
לרקוד בשמחת תורה זה עבודה, זה החלטה.
זה מאמץ, באים לעבוד, באים להרים רגליים ולהתאמץ ולרקוד לכבוד התורה וכאילו זו העבודה אולי הכי קשה מכולם.
זה לא רק קורה, זה לא רק, זה יזום, יזימה, זה יזימה.
טוב,
עכשיו בפרק הזה הוא רוצה לעסוק בהשראת שכינה,
לברר את המושג הזה, מה זה מושג השרת שכינה ועל זה אנחנו בעצם טיפה צריכים להקדים כמה הקדמות כי זה קשור לפרשת ויקרא
ולמשכן ולעוד, כן?
מה הבעיה בזה? הבעיה בהשראת שכינה
היא שעל פניו, כלומר אנחנו מבינים שהשכינה שורה במשכן,
כן, השכינה שורה באיקן, יש כאן סלה יהודים שלומדים תורה,
וברחוב היא לא נמצאת,
כן, אין שכינה ברחוב,
אנחנו מבינים, נכון?
לכן מותר לנו ברחוב לשים השפעה,
לדבר דברי חול, אני לא יודע מה.
אבל מצד שני,
יסוד מוסד בחסידות זה שהקב' ברוך הוא ממלא כל העלמין וסובב כל העלמין והוא ממלא את כל המציאות כולה.
אז איך בדיוק נכון, הבנו מקודם בפרק הקודם שהמציאות שלנו היא הכתובת,
היא הכתובת, לכאן אנחנו חותרים.
אבל מה בדיוק נקרא השראת שכינה? מה בדיוק נקרא?
אז אני רוצה להגיד את זה הקדמה ואז לנסות לראות איך הוא אומר את זה בפנים.
מה שאני כרגע אומר זה איזשהו סיכום של כל שלושת הפרקים,
אבל באמת השראת שכינה היא סוג של אקורדיון.
אז בואו ננסה להבין את זה.
מצד האמת,
הקדוש ברוך הוא שוכן בהכל.
אין שום הבדל,
אין שום הבדל
בין הרחוב בחוץ לבין בית המדרש, לבין אהרון קודש.
אין דבר
שלא מתקיים ובלעדי שהקדוש ברוך הוא מקיים אותו.
והאמת שהתומר דבורה, לפני כן היה כאן שיעור בתומר דבורה, תומר דבורה אומר שדווקא נגיד מי שעובר עבירה,
שם אתה הכי יכול לראות את השוואת שכינה, כי מי נותן לו את הכוח לעבור עבירה בזמן שהוא עובר את העבירה?
הקדוש ברוך הוא. גם את עובר העבירה, גם את העובר על רצונה, הקדוש ברוך הוא מכלל באותו רגע.
בסדר? אז מצד האמת, הכל שכינה.
הכל אלוקות.
אין דבר מבלעדיו, אין עוד מלבדו.
אומרים שאצל חסידים,
אומרים את זה בדרך חלצה.
פעם שאלו מישהו ששלח לי חסידות, מה ראית שם?
הוא אומר, ראיתי שהחסידים כל היום חושבים על עצמם.
אה, זה...
אז הוא אומר, הם לא הבינו אותי.
ברוב העולם זה נקרא אלוקות בהתחדשות,
ועולמות בפשיטות.
אצל רוב העולם זה שאני קיים ואוכל זה פשוט. אה, וזה שיש אלוקים?
זה, פשוט אני צריך לחשוב על זה.
אצל חסידים כל כך עובדים על עצמם, שזה שיש הקדוש ברוך הוא זה פשוט,
זה ברור, זה שאני קיים זה חידוש.
מי אמר שאני קיים? אולי אני לא קיים.
אולי אני לא, כאילו, אה?
יש אפילו מספרים על איזה אחד מהדמונים של חב״ד,
שהוא כל כך העמיק בהתבוננות שהכל זה אלוקות, אז הוא באמת אמר, אוקיי, אז מאיפה אני אדע שאני קיים?
ואז הוא אומר, טוב, מזה שכתוב בתורה נעשה אדם,
סימן שיש בני אדם.
הוא קיבל איזה ראייה מהתורה.
אלוקות בפשיטות
ועולמות בהתחדשות.
הכל זה אלוקות.
מה, מי עשה את הלווייתנים?
מי עשה את הדגים?
מי עשה את החיידקים?
הכל זה ממנו יתברך.
אז כאילו בעצם אין שום הבדל. אין שום הבדל בין בית כנסת לבין הרחוב לבין המכונית.
הכל ממנו יתברך.
הכל ממנו יתברך.
אז ממלא, וזה מופיע בהרבה מקומות, ממלא כל עלמין, וסובב כל עלמין, והכדור הארץ שלו, והירח, הכל שלו,
הכל מלא אלוקות.
ואחת מהיסודות של תורת הבעל שם טוב,
שהדמור הזקן מביא את זה בעצמו, זה העובדה שאם הקדוש ברוך הוא יפסיק לרגע אחד את הקיום המתמיד של העולם, אז הכל חוזר לעין ותוהו ואפס ממש.
לעולם אדוני דברך ניצב לשמיים.
לעולם, כלומר, אתה כל הזמן מקיים את העולם.
אז אם ככה מזל השראת שכינה.
אז,
כדי להבין את זה, אני ניתן פה איזשהו משל, בסדר?
משל של כדור הארץ.
כדור הארץ, יש לנו כדור,
הכדור הכחול קוראים לו.
לכדור הזה יש קרום,
נכון?
יש לו קרום.
עובי הקרום של כדור הארץ הוא כ-50 קילומטר,
ובפנים, מה יש
בתוך כדור הארץ?
מה יש בפנים?
לא, ממש לא אוויר, איזה אוויר?
בפנים, בפנים, בליבת הכדור, מה?
לבה רותחת הכל בפנים על לבה.
לבה, הכל רותח בפנים שם, יש לבה רותחת בפנים, הכל בוער,
ויש
כרום כדור הארץ שכאילו הוא עוטף את זה בפנים, ולפנים הכל בוער.
ישנם מקומות בכדור הארץ
שהכרום יותר דק.
מה?
ואז שם זה מתפרץ.
התפרצות געשית, כזו או אחרת.
באמת הלבה נמצאת בכל המקומות.
אין הבדל בין פה לשם, רק פה הכרום יותר דק, אז אתה מרגיש את זה יותר.
זה לא אומר ששם אין, בכל מקום יש,
גם פה יש.
אבל פה עקומה ו...
אגב, כל החברות שמחפשות גז,
פעם נסעתי לאיזה חתונה עם אדם שלומד את זה.
לומד, יש לו תואר משולד בגיאולוגיה ופיזיקה,
אז אמרתי לו, מה עושים עם זה? אמרתי לו, הם מחפשים גז.
זה כאילו, המקצוע הזה חיפוש גז בים. איך אתה יודע איפה לחפור פה שם?
אז יש להם כל מיני מבנים כאלו,
שלפי המבנה של כדור הארץ הם יכולים לראות באיזה מקום,
צורת הכורמי כזאת שהיא תיצור שם איזה מין כמו צורת הכורמי קצת מעוותת ואז היא יוצרת איזה מין בית כלא כזה, איזה מין בועית כזאת ששם כל הגזים שכדור הארץ פולט בעצם ייקלעו שם
ויהיה מאגר. זה מאגר הגז שגילינו במדינת ישראל.
ליביתן כריש ותמר,
שגם זה אגב השגחה מופלאה מאוד, איך בדיוק מדינת ישראל, אין לנו חופים כל כך ארוכים, כולם 210 קילומטר חוף,
מתגלים לא מאגר אחד אלא שלושה, שאחד משלושתם הוא הגדול מסוגו בעולם.
וההוא שהוא התגלה, הגדול מסוגו, הוא נמצא בדיוק על הגבול של המים הכלכליים. אתם יודעים שיש מושג שנקרא מים כלכליים,
מים טריטוריאליים ומים כלכליים. עוד קצת, שהוא היה מתגלה עוד איזה עשר קילומטר פנימה, לעומק הים,
זה היה שייך למי שגילה אותו,
לחברה.
זהו, אבל זה התגלה בול על הקשקש של המים הכלכליים,
וככה אנחנו כולנו נהיה עשירים ומיליונרים ולא נשלם מיסים,
אבל ככה אומרים לנו זה.
אז בסדר?
מה אתה אומר, משה?
הוא מושקע חזק, אני ראיתי את זה השאר.
כן.
גז חיש ונעוף.
זה השקעה מטורפת.
אותו דבר בארץ, אותו דבר בשמיים.
גם בשמיים, תחשבו שזה אותו דבר, בסדר? יש לנו קרום של השמיים, שכאילו מסתיר את הנוכחות האלוקית, אבל באמת היא נמצאת בכל מקום.
אבל הוא מסתיר, יש לנו מקומות שהקרום הזה יותר דק.
ואז שם אנחנו חווים את זה יותר, מרגישים את זה יותר, אבל זה לא אומר שהוא לא נוכח במקומות אחרים.
הוא נוכח בהכל. רק פה אתה מרגיש, ופה אתה לא מרגיש.
סובייקטיבי, ברור?
אז אפשר לדבר על האדם עצמו.
אפשר לדבר על העולם.
אפשר לדבר עשן וחסידות, דברים על עולם, שנה ונפש.
אז באדם, המקומות שבהם הקרום יותר דק,
שבהם אנחנו יותר מרגישים את האלוקות,
זה הראש.
נכון? באמת בראש יש לנו ממש הרבה מאוד רקמות רכות, כאלה שהן דינמיות, עיניים, הפה, כל זה, משהו שהוא ככה, אוזניים,
איזור יותר רגיש.
כאן הגוף, העובי של הגוף פחות עבה, ולכן האדם, דרך המקומות האלו, דרך המוחין, שלא יכול יותר לקלוט.
בסדר?
אבל זה לא אומר ש... בוא נאמר ככה, זה אצל צדיקים,
אמיתיים ושלמים,
גם הקצה של הציפורן של הרגל,
הם מרגישים את האלוקות שלה.
איפה זה מופיע בתנ״ך?
אלישע הנביא,
נכון? כשהוא נפטר,
ויש שם איזו לוויה, וזורקים איזה איש לקבר שלו, הוא נוגע בגופת אלישע הנביא וקם לתחייה.
נכון?
שזה מופיע בתנ״ך?
מופיע.
יש פה תנ״ך?
תודה, תודה.
אפילו שזה לא קורן, אפילו שזה לא קורן, אני אמצא את זה.
תנ״ך קורן אני אוהב, אבל בסדר, בוא נראה אם אני מוצא את זה פה.
לא, אני צריך את זה.
לא משנה, אני מוצא את זה. הנה, ויעמות אלישע.
ויקברו גדודי מואב יבואו בארץ.
כסף וכו',
ואז מה כתוב?
הנה, ואלישע חלה את חוליו אשר ימות בו,
וירד אליו, טטט וימות אלישע, מה זה, התנ״ך הזה יש פה טעויות?
הנה, וימות אלישע, ויקברו גדודי מואב יבואו בארץ
בשנה והיה הם קוברים והנה איש,
והנה ראו את הגדוד והשליכו את האיש בקבר אלישע,
וילך,
ויגע האיש בעצמות אלישע,
ויחי ויקום על רגליו. תחיית המתים.
כי הוא נגע, אלישע הנביא כבר, אחייה מתים אנחנו יודעים, אחייה את הילד של האישה השמונמית.
אבל זה היה כשהוא היה חי. פה, לקחו עם איש מת,
זורקים אותו לכפר של אלישע, הוא נוגע בגוף של אלישע המת והוא קם לתחייה.
כי הנביא כולו מלא, אפילו כשהגוף שלו מת, הוא מלא באלכות.
אז הצדיקים,
הצדיקים הם ליבם ברשותם.
בסדר?
הם מרגישים את זה גם בידיים,
גם ברגליים, גם בלב,
ואפילו הדיבור חולין שלו הוא כבר ספוג בהרעה אלוקית. כאילו יש כאן איזה אנשים פשוטים כערכנו,
אז אנחנו מכוונים שלפחות דיבורי הנפש, לבושי הנפש,
מחשבה דיבור ומעשה, יביאו את זה לביטוי. אבל האם אנחנו יכולים להגיד
שה... אני אספר לכם סיפור כדי שתבינו מה זה, בסדר?
היה סיפור מרב שמואל מונקאץ'.
מי זה רב שמואל מונקאץ'?
הוא היה חסיד של האדמו״ר הזקן והוא היה כזה חסיד שובב.
אתה יודע, היה עושה כל מיני טריקים.
פעם אחת עשו התוועדות, ואחד החסידים מביא קערת בשר.
ובשמואל בנקה התשתרה את הקערת בשר,
לקח אותה,
אמרו, נו תגיש, הוא מתחיל להתרוצץ,
הוא מתחיל כאילו לרדוף מהקערה לעשות צחוקים.
אז הוא לא אמר, חלאס, תשים, רוצים לאכול, אהה, צחיק, זורק, אתה יודע, הוא זורק, וזה, והם רוצים אחריו, וכאילו הוא לא נותן להם, וזה,
עד שכאילו זה, זה רק כדי לפח.
מה עשית? אבל תשחית וזה. איך שהוא זורק לפח, מגיע קצר,
תעצרו, תגמור, התבלבלתי עם הטרף לגוי והזה, והבאתי לכם בטעות את הבשר הטרף.
לקחו החסידים אצלו בשמואל מונקדש ורצו להרביץ לו.
אמרו לו מופתים?
בכבוד לא אוהבים מופתים. מה, אתה משחק אותה כאילו בעל רוח הקודש?
מה זה שטויות האלה?
אז הוא אמר להם, לא מופתים.
לא מופתים.
ואז הוא אמר, תראו,
מאז שאנחנו אצל רבנו האדמו״ר הזקן,
ואני עבדתי על נפש הבהמית שלי, עידנתי אותה,
ולמדתי לא להתאוות.
אוכלים כי צריך, אבל בלי תאווה.
כשהגיע הבשר הזה הרגשתי תאווה, הרגשתי שבא לי לאכול.
אמרתי, תאווה כזאת נובעת רק מאיסור, יש פה משהו לא בסדר.
אז לא ראיתי ברוח הקודש על הבשר שהוא טרף,
ראיתי עליי שאני מתאווה לזה,
ואני כבר יודע שאימנתי או איבדתי את התאווה שלי באופן כזה שהיא לא תתאווה לדברי היתר.
אז אמרתי לעצמי, אם אני עכשיו ככה מתאבק, כנראה יש בתל אביב שהאיסור,
איסור זה לשון קשור, האיסור יש לו יותר כוח משיכה.
גרביטציה שלו יותר חזקה מאשר ההיתר, כן?
אז הוא אומר, שמתי לב שאם אני מתאבה לזה,
זה, אגב, עד היום, אם אתה אוכל משהו טעים,
כנראה זה לא בדץ.
זה קרה לי מלא פעמים, פעמים עשינו את זה על אש המשפחה,
אז אשתי אומרת לי, בוא בוא, יש פה בשר מאוד די טעים, אני אומר, תקשיבי, אכלת את הבשר הלא-חלק הזה, איך תבדקי, תראי, אמרתי לי, נכון, טעיתי וזה,
וכל מיני ממתקים שמביאים לך,
אם זה טעים, אז תבדוק, כנראה זה חלב ואקום שם,
כן, ככה זה,
אז,
בסדר, יש כוח משיכה לאיסור, אבל מאיפה הוא ידע את זה?
כי כבר הוא הצליח להוריד את השראת שכינה שלו,
לא רק מהראש, הוא הוריד את זה כבר למערכת העיכול.
למערכת העיכול.
בסדר?
איך איך?
נו.
מנחם? נו.
פחינה?
נו.
כן.
כן, הכל צריך, הכל, הכל.
אז אתה מבין שיש לך,
יש כאלה צדיקים שזה אצלם יורד אפילו לרמת ה... יורד לרמת
היסוד, כן, יצר המין, אז גם אותו, הם מאוד מאוד עידנו אותו ומרגישים שם את השראת שכינה. עכשיו אנחנו,
ראיתי כאן כל מיני דברים על רבי יוסף קארו, איך המלאך אומר לו,
כאילו,
לשים לב, כאילו, רק בלילה הזה ולא בלילה הזה, וכאילו, לפי כוונות ולפי פה, כל מיני דברים כאלו.
ויש כאלה שאפילו הרגליים שלהם כאלו, לדוגמה, דוד המלך.
דוד המלך אומר, חישבתי רגליי,
חישבתי דרכי,
איך אומרים?
דרכי, ואשיבה רגליי אל עדותיך.
מה הכוונה? דוד אומר לחבר, אני קם בבוקר, לוקח את הלו״ז שיש לי,
לאן אני צריך ללכת וכל זה, אני אומר, סבבה, בסדר, יש לי ישיבה עם הקבינט,
יש לי פה, יש לי שם,
יוצא החוצה, הרגליים הולכות אותה לבית נדרש.
כאילו, הרגליים הולכות לבד, כל כך הוא עיבד את רגליו,
כל כך הוא
איבד את עצמו שכבר יש לו איזה מין אוטומט כזה, זה מגיע אפילו לרגליים.
זה נקרא
איך אפשר להרחיב את השראת שכינה.
אז באופן פשוט, השראת שכינה, איפה היא שורה באדם בראש,
כן?
אבל היא יכולה להתפשט
עד לנבואות יותר תחתונים, אם אדם עובד על עצמו.
באופן פשוט, איפה שכינה שורה בזמן?
במועדים, בשבתות.
אבל הגמרא אומרת, תלמיד חכם נקרא שבת.
אצל תלמיד חכם, כל הזמן הוא נמצא באיזה זמן מיוחד,
בסדר?
ויש כאלה שאצלם כל הזמן הם רואים את ה...
נדמה לי שעל רב חיים צ'רנוביץ' בספטמבר, הכל אצבעי השבת, הכל אצבעי השבת.
ואיפה השכינה נמצאת במקום?
בירושלים.
בירושלים הקרום של השמיים יותר דק.
אז אתה
יותר מרגיש את השערת השכינה, כמו שיש מקומות שהאטמוספירה,
שכבת האטמוספירה היא יותר דקה, אז יש שם יותר קרינה חזקה של השמש,
כן, בקצוות של הכדור וכן הלאה זה הדרך.
אז יש גם מבחינה רוחנית השכבה יותר דקה, ואז אנחנו יותר מרגישים את זה, יותר חווים את זה. אתה מגיע לירושלים, לא צריך לעשות שום דבר, אתה מגיע לירושלים, אתה כבר מרגיש שאתה קדושה.
אדם יוצא מהאוטו בירושלים, נושם את האוויר, הוא נושם אוויר אחר ממה שהוא נושם בכל מקום אחר.
ובארץ ישראל בוודאי.
ארץ תקופת שמש. אתם יודעים שהצייר ראובן
כותב בזיכרונותיו, יש מוזיאון בתל אביב,
בית ראובן,
אז הוא מספר שכשהוא עלה לארץ
התחיל לצייר פה, אז צריך להחליף את כל הצבעים שלו.
לקנות צבעים חדשים, כי הכל פה
יותר מעיל, יותר צבעוני, יותר חזק.
יכול להיות, יש הרבה אור.
תסתכלו בנתוני הגשם, תראו שבלונדון יורדת אותה כמות גשם כמו בארץ.
כמו במרכז בארץ.
איך זה יכול להיות?
זה מעצבן כל החורף.
ערפילי ומטפטף, ככה כל החורף.
בארץ מגיע בעצבים, סוהלים, ואז נפגעים.
בלונדון כל החורף כזה.
אז ארץ ישראל היא יותר מוארת. ירושלים, יש בה עקרום יותר דק. בהר הבית, עוד יותר דק. בעיר העתיקה.
ובקודש הקודשים זה פתוח לגמרי.
שם זה פתוח לגמרי.
אבל באמת,
השכינה נמצאת בכל מקום. כל העניינים זה מצידנו.
איך אני יודע ששבת נמצאת בכל יום?
כי הגמרא מספרת, הגמרא אומרת, מה קורה לאדם שנמצא במדבר ולא יודע מתי שבת?
מה יעשה?
מחלוקת בגמרא במסכת שבת,
פרק שביעי, שביעי נדמה לי.
מה יעשה?
עושה...
מה? זה מחלוקת בגמרא אם הוא סופר שישה ימים ועושה שבת, או עושה שבת.
מה?
בסדר, עכשיו אתה אומר לעצמך, מה זאת אומרת?
מה זה הטריק הזה?
עושה שבת וסופר שישה ימים. מה זה האגדות האלה?
אם זה שבת, מה זה הדבר הזה?
אם הוא לא יודע מתי שבת, אז אין שבת, זהו, שיחמיר. כל השבוע לא לעשות פלאחות דאורייתא לפחות.
רואים שיסוד מן השבת נמצא בכל יום בעצם.
רק בשבת הכל מתגלה.
אז זה נקרא השראת שכינה.
באמת הקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום ויש לנו שאיפה להחדיר אלוקות בכל מקום ולעתיד לבוא וזה גם יהיה.
יש מקומות שבהם אנחנו יותר מרגישים את זה.
לצורך העניין, עוד דוגמה, אני אתן כאן הרבה מאוד דוגמאות.
השבתות או הימים הטובים או ירושלים או המוח זה המקומות שבהם אנחנו מרימים אנטנה.
הרי יש כל הזמן גלים, אנחנו נגלה רדיו בערים, הם כל הזמן קיימים,
אז למה אני לא קולט אותם? כי אם אני מרים אנטנה אני מצליח לקלוט.
אז הימים האלו הם ימים שאנחנו בהם מצליחים להרים אנטנה ולקלוט אותה.
אבל הגלים כל הזמן נמצאים.
כל הזמן.
יוצא שהעולם הזה הוא פוטנציאל אדיר.
ובעצם המלאכה שלנו היא מלאכת
גילוי שכינה.
להרחיב את גבולות הקודש.
שלא יתגלה רק בבית הכנסת, אלא יתגלה גם בברחוב.
כאילו להרחיב, להרחיב. כי בכל מקום יש. זה כמו שאתה חופר, כמו שאמרנו, אתה חופר גז, אתה חופר זהב, אתה חופר כדי למצוא,
חופר מספיק עמוק, בסוף אתה מגיע.
בסוף אתה מגיע, בסדר?
אז דוגמה,
דוגמה לדבר,
כשהגמרא נולד מסכת סנהדרין,
החקלאות בארץ ישראל.
חקלאות בארץ ישראל יכולה להיות מבוא לגילוי שכינה.
מבוא לגילוי שכינה.
בואו נבדוק את החקלאות, בואו נבדוק את הסטטיסטיקות,
בואו נראה כמה נותנת פה,
כמה נותן פה לטון, איך הארץ נעתרת,
והנה הצלחנו.
אם שומרים חכאות כמו שצריך, שומרים שבת, שומרים שבית, שומרים הכל,
כמו שהתורה מבטיחה,
מה יהיה בשנה השביעית?
הרי כי וכי תאמרו, מה נאכל בשנה ה-9,
בשנה השמינית אין לא נזרע ולא נוספת תבואתנו, נכון?
אם אדם לא... אז אומרת התורה, וצוויתי את ברכתי לכם בשנה השביעית, ועשת את התבואה לשלוש שנים. כלומר,
השנה השישית תעשה גם לשישית,
גם לשביעית, גם לשמינית, עד שיהיה לך תבואה בתשיעית.
מה זה?
זה גילוי שכינה במציאות.
זה גילוי שכינה במציאות. זה הפשט הכי פשוט.
זה שמדינת ישראל היום מעיפה חללית לחלל, לירח,
בכלום
דלק,
וזה בנוי על, כל הקטע שם בנוי על איזה מין, כל מיני חוקי הפיזיקה.
צריך עכשיו המון שם, המון דברים התממשו. אגב, ראש הפרויקט שם הוא איזה חב״דניק.
אז מה זה?
זה גילוי שכינה.
חקלאות זה גילוי שכינה.
כלומר, אתה ממש אפשר לגלות את האור האלוקי, את השפע האלוקי.
במציאות, זו המטרה בארץ ישראל.
להרחיב את גבול הקדושה.
לא להסתפק במקומות המצומצמים,
רק במקומות שבהם הקרום דק, אלא גם במקומות שבהם הקרום עבה,
לדקק אותו,
כדי שיהיה גילוי משם.
מה אתה אומר?
זה לך בעיצוב את יום הגבולות הוראה הזאת.
בן, נכנס, איפה אתם?
בסדר, איך הוא?
מי זה הרב גיליס, הרב ישראל גיליס, הוא מספר את זה.
גיליס? כן.
יש לזה המשך, אתה יודע מה הוא אומר?
שמראש חודש אב יש שם ציפורים שחורות.
ייבנה המקדש ולא תשמר. בואו נראה קצת לשונות של אדמו״ר הזקן. הנה לתוספת ביאור לשון הינוקה דלעיל. הינוקה אתם יודעים מה זה, כן?
אתם הרי לומדים זוהר מדי פעם. הינוקה זה
מופיע בזוהר פרשת בלק.
שם יש סיפור של רבי שמעון ועוד תלמידים הלכו לידי בית ושם היה שם איזה ילד קטן, ינוקה.
הוא היה הבן של רב אמנונה,
סבא שנפטר, והוא התחיל,
קודם כל הוא נזף בהם כי הם אכלו בלי לזמן או משהו כזה,
אז הוא אומר להם איזה מין דבר זה, ואז הוא התחיל להגיד להם דברי תורה והם היו בהלם,
ואז הם הבינו שהוא אדם גדול, נשמה גדולה, והם בירכו אותו, המון המון ברכות וכל זה, אבל הוא נפטר בסוף, כי היא נשמה גדולה מאוד.
אז הינוק אז יש ממנו דברים בזוהר, בפרשת בלק,
מוזמנים להסתכל שם.
אז לתוספת בראשון רגע צריך לבאר תחילה קצת להבין עניין השראת שכינה שהייתה שורה בבית קודשי הקודשים וכן כל מקום השראת שכינה
מה עניינו?
הלום אלא כל הארץ כבודו ולתתר פנוי מיניה אז איך זה מסתדר?
אך העניין כדכתיב הוא מבשרי יחזה אלוה איך נבין את זה? בואו נסתכל על עצמנו
שכמו שנשמת האדם ממלאה כל רמך אברי הגוף מראשו ועד רגלו
החיות נמצאת בכל מקומת האדם
ואף על פי כן, עיקר משכנה והשראת העת במוחו
ומהמוח מתפשטת לכל האיברים,
וכל איבר מקבל ממנה חיות וכוח הראוי לו לפי מזגו ותכונתו, עין לראות, האוזן לשמוע, הפה לדבר, הרגליים להלוך,
כנראה בחוש שבמוח מרגיש כל הנפעל ברמח איברים וכל הקורות אותם, כי המוח הוא הכי הכי רגיש.
והנה אין שינוי
קבלת הכוחות והאחריות שבאברי הגוף מן הנשמה מצד עצמה ומהותה.
שיהיה מהותה בעצמותה, מתחלק לרמה חלקים שונים, מתלבשים ברמה המקומות,
כפי ציור חלקי מקומות אברי הגוף.
זה לא ככה, הנשמה לא מתחלקת לרמה חלקים, הנשמה היא אחדותית, היא אחת.
אתה פחות מרגיש אותה באצבע של הרגל ויותר מרגיש אותה במוח, אבל היא אחת.
אלא כולה, עצם, אחד, רוחני, פשוט ומופשט
מכל ציור גשמי,
ומבחינה וגדר, מקום ומידה וגבול גשמי
מצד מהותה ועצמותה, ולא שייך מהותה ועצמותה לומר שהיא במוחין שבראש יותר מברגליים. אני אנסח את זה בצורה יותר פשוטה.
איפה אני יותר יהודי?
בעקב של הרגל או בראש?
אני יהודי אותו דבר בשניהם.
מי יותר יהודי?
הרב הכי גדול או היהודי הכי פשוט ב... לא יודע איפה.
זה יהודי וזה יהודי.
איפה יותר בא לידי ביטוי העניין של היהדות שלי והנשמה שלי? אז כנראה בראש.
מי מביא יותר לידי ביטוי את יהדותו? אז כנראה התלמיד חכם והצדיק יותר מהיהודי הפשוט. אז השאלה, מה אתה מדבר? כשאתה מדבר על העצם, אין הבדל בין האצבע הקטנה והעקב לבין המוח והראש.
כשאתה מדבר על הביטוי, זה מבטא יותר מזה.
זה המשל, ותכף יהיה הנמשל.
וכמו שאמרנו, הצדיקים יודעים לפשט את הארת הנשמה שתגיע עד למקומות הנמוכים ביותר.
ולא שייך במהותה ובעצמותה לומר שבמוחין שבראש יותר מברגליים,
מאחר שמאותה ועצמותה אינו בגזר ובבחינת מקום וגבול גשמי,
רק שתרייג, מיני כוחות וחיות כלולים בה במהותה ובעצמותה לצאת אל הפועל והגילוי מהיעלם להחיות רמח וברים ושסה גידום שבגוף
על די התלפשותם בנפש החיונית שיש לה גם כן רמח ושסה
כוחות וחיות הללו.
אז זה עד כאן, משל, של הנשמה והגוף.
והנה על המשכת כל התרייג מיני כוחות וחיות מעלם הנשמה אל הגוף לאחיותו עליה אמרו שעיקר משכנה והשראתה של המשכה זו וגילוי זה הוא כולו במוחין שבראש. זו שכינה, שם היא כאילו עיקר השכינה שלה, אבל היא נמצאת בכל מקום.
ולכן הם מקבלים תחילה הכוח והאחיות הראוי להם, לפי מסגרם ותכונתם, שהם חב״ד,
וכוח המחשבה וכל השייך למוחין.
ולא זו בלבד, אלא שגם כללות,
כל המשכות אחריות לשאר האיברים, גם כן כולה מובשת במוחין שבראש,
ושם הוא יקרה בשרושה של המשכה זו,
לבחינת גילוי האור והאחריות של כל הנשמה כולה,
ומשם מתפשטת הארה לשאר כל האיברים,
ומקבל כל אחד כל אחריות הראוי לו, כפי מסגור תחינתו,
כוח הרים המתגלה בעין, והשמיעה באוזן וכו',
והכול מתפשט מהמוח.
עד כאן זה המשל. אפשר לתת כאן עוד משל, לדוגמה, המוביל הארצי,
של הכנרת, בסדר?
אז הכינרת היא המקור, אבל המים מגיעים בסוף לכל מקום, זה אותם מים.
רק מהכינרת זה עובר למוביל הארצי, ומשם זה מתפשט לשאר כל החלקים.
אבל בסוף כשזה מגיע, לאן שזה מגיע, זה אותם מים.
אין הבדל בין המים בכינרת
למים שאתה מקבל לשתות דרך המוביל הארצי בברץ. זה אותם מים, אין פה איזה הבדל.
רק זה עובר, דבר ראשון, דרך הכינרת.
משם זה מתחיל.
אז ככה,
אז עד כאן זה היה למשל מערכות יחסים בנשמה לבין הגוף,
שכמו שאמרנו, הצדיקים יודעים להרחיב מאוד מאוד את הארת הנשמה.
אתם יודעים, גם קוראים לזה,
יש ביטוי שנקרא השקפה ראשונה.
שמעתם אותו?
אני עכשיו קורא ספר מטלטל מאוד.
לא בגלל התוכנית של הספר,
התוכנית של הספר הוא מיוחד מאוד, הוא מאוד נהנה ממנו,
אבל בגלל האופן שזה, הספר זה ספר על רבנו ארוך השולחן,
שמי שמכיר, הוא היה מגדולי הפוסקים,
אבל הוא היה רב של עיר.
הוא היה רב של הבלבתים.
הוא הכיר את כל הבעיות, את כל המצוקות.
הוא מקל גדול מאוד.
אבל מי שחיבר את הספר זה הקדוש איתן שמעון אלקין, השם ייקום דמו,
שנרצח עם אשתו נעמה קאולה,
בפסוקות לפני שלוש שנים, נדמה לי.
מה, הם חזרו, שם אילון מורה וכל זה, תלמיד חכם מופלד או משהו וזה, ואז אחרי שהוא נרצח,
הם נכנסו למחשב שלו וגילו שם את הספר הזה כמעט מושלם.
כתב כאילו ספר, צריך לעשות השלמות, סידורים, ומה,
ועכשיו הספר הזה יצא.
ספר נפלא מאוד, אני מאוד אוהב את ארוך השולחן, מאוד אוהב אותו. אין סוגיה בהלכה
שאני לומד ולא מגיע בסוף לארוך השולחן, כי הוא,
עמו אנוכי בצרה.
אז יש לו שם פרק,
מי יותר גדול, המשנה ברורה או ארוח השולחן.
טוב, אז קודם כל ארוח השולחן כתב על הרבה יותר דברים מאשר המשנה ברורה. המשנה ברורה כתב רק על אורח חיים, וארוח השולחן כתב על כל ההלכות.
אז הוא עושה כל מיני השוואות. ואז הוא הביא כל מיני ציטוטים מגדולי הדורות,
שאומרים,
החזונים שנדמה לי, שארוח השולחן היה גדול מהמשנה ברורה בהשקפה ראשונה.
כלומר, היה מגיע אליו סוגיה,
הוא היה, יש איזו אינטואיציה שהתפוסק עוד. לפני שהוא פותח את הספרים ומתחיל להביא ראיות, הוא יודע.
הוא יודע איך תהיה הלכה.
עכשיו הוא מתחיל להביא לזה ראיות. זו אינטואיציה, כאילו.
קודם כל יש כאן איזו אינטואיציה.
יש כאלה שמגיע לפני מקרה,
הוא אומר, כן, בוא נפתח ספרים, בוא נראה, ככה.
ואז בסוף יתת מסקנה. ויש כאלה,
כל כך התורה ספוגה בהם, שאיך שמגיע המקרה הוא כבר יודע מה תהיה התוצאה.
עכשיו הוא רק,
זה נראה כאילו לשים את העיגול לפני המטרה, לפני החץ, אבל זה, זה,
כל כך אדם ספוג בעולם ההלכה, שהוא כבר,
זה נהיה כזה,
בתנועה אחת הוא כבר יודע.
אז עבור השולחן היה כזה.
אז יש אפשרות להרחיב.
ככה ממש
על דרך משל,
אין סוף ברוך הוא ממלא כל עלמי לאחיותם ובכל עולם יש ברואים מעין קץ ותכלית ריבו רבבות
מיני מדרגות מלכים נשמות וכו', וכן ריבוי העולמות אין לו קץ גבול גבוה על גבוה.
והנה מהותו ועצמותו של אינסוף ברוך הוא שווה בעליונים ובתחתונים כמשל הנשמה הנאלה. אותו דבר הקדוש ברוך הוא נמצא גם פה וגם שם.
וכמו שכתוב בתיקונים דיו סטימו דקול סטימין פירוש דאפילו בעלמין סטימין דלעילה הוא סטום ונעלם בתוכם כמו שהוא סטום ונעלם בתחתונים. כי לית מחשבה תפיסה בי כלל אפילו בעולמות העליונים. ונמצא כמו שמצוי שם כאן נמצא בתחתונים ממש.
אז מה ההבדל?
ההבדל שבין העולמות העליונים והתחתונים נמצא
המשכה את החיות אשר אין סוף ברוך הוא ממשיך ומאיר בבחינת גילוי מהאלם.
לצורך העניין כמו השמש. מה ההבדל
בין הקוטב הצפוני לבין קו המשווה
או לבין זה? למה שם יש שם?
הרי השמש אותה שמש, כן, השמש אותה שמש, אבל שם יש פחות אקמוספירה
ושם הזווית של הכדור ושם זה.
מה ההבדל בין הצל לבין להיות בצל לבין להיות בשמש?
אז השמש אותה שמש, כן, אבל פה יש לי מסך.
אז השאלה היא איפה יש פחות מסכים ואיפה יש יותר מסכים.
הוא מביא את כל זה כי העבודה שלנו היא להרחיב את הגילוי ולצמצם את המסכים.
זו העבודה.
לעשות את העולם הזה חדור
באור אלוקי.
חדר זה ראשי תיבות,
חסד, דין ורחמים.
ככה אומרים.
ולאחריות העולמות וכולי,
שמגבלים גילוי קצת יותר מהתחתונים וכל הדברים שבהם יקבלו כל אחד לפי כוחו ותכונתו,
שהיא תכונה ובחינת המשכה פרטית,
אשר אינסוף ברוך הוא ממשיך ומאיר לו בתחתונים,
אפילו הרוחנים אינם מקבלים כל כך גילוי, רק בלבושים רבים,
אשר אינסוף ברחו מלביש בהם את החיות והאור באחות אשר ממשיך ומאיר להם לאחיותם.
יש כאן הרבה לבושים,
שהוא מלביש ומסתתר את האור באחיות אשר בערה בו, עד עולם הזה הגשמי ממש.
ועדיין מהווה ומחיהו בחיות אור אשר ממשיך לו ומאיר לו אור המלובש ומכוסה וסותר בתוך הלבושים הרבים והעצומים המעלימים ומסתירים אור החיות.
עד שיהיה נראה ונגלה שום אור חיות רק בדברים חומרים וגשמים ונראים מתים.
אך בתוכם יש
אור וחיות
המהווה אותם מעין ליש תמיד,
שלא יחזרו להיות עין ואפס כשהיו. ואור זה הוא מאין סוף ברחו,
רק שנתלבש בלבושים רבים.
ובפנים, מלובש, מלובש, מלובש, הרבה לבושים, אבל בפנים אור אין סוף ברחו. גם בתוך עולם החול
יש שם אור.
זה כמו שעשו בעץ חיים שאור וחיות כדור הארץ החומרי הנראה לעיני בשר,
וממלכות דמלכות דעשייה,
ובתוכה מלכות דיצירה וכו' שבתוך כולן יהיו צפירות דעצינות המיוחדות ומאצילן אין סוף ברוך הוא".
אז זה המבנה.
וזה הפירוש של השראת שכינה. השראת שכינה מבחינתנו,
ומבחינתו יתברך נמצא בכל מקום, ותפקיד האדם
ללכת ולגלות את השראת שכינה בכל מקום.
בכל מקום. להפוך את המקום ליותר...
אדמור היה צורך שאדם, כשאדם הולך ברחוב, צריך לטהר את האוויר. יש מטהר אוויר, תטהר את האוויר.
וקצת ככה ניגונים, תגיד משניות, תגיד תהילים.
האוויר צריך להיות טהור. תעשה אותו יותר נקי, יותר מעודן לקליטת
דברים אלוקיים. קצת ככה
נסיים בסיפור. שלא ינקר לי בכלל, נספר באיזה מקום.
פעם הזדמנתי להופיע באיזה פאב.
הוא הלך עם הבת שלו.
אז הוא הגיע קצת לפני הזמן,
ולפניו היה איזה סטנדאפיסט,
סיפר בדיחות מהסוג הנמוך ביותר, השפל ביותר וכו'. והבת שלה קוראים לו, אבא, בוא נלך מכאן, אבא, זה נמוך, איך אתה יכול להיות כאן?
והוא נשאר.
אחרי שהוא גמר, אז הוא עלה ואמר, תראו,
אני חושב שזה שאמר לפניי נתן לכם סחורה
שלא אני רוצה אותה וגם לא אתם רוצים אותה.
אני עכשיו, אני עכשיו, יש לי, החלטתי פה כל מיני דברים להגיד לכם, אני לא מסוגל לדבר כי האוויר פה
מלא בטומאה.
בואו ננגן כמה ניגונים כדי לטהל את האוויר.
הוא התחיל פשוט לנגן כמה ניגונים, רק ככה קצת לפתוח את זה,
לעדן את המקום, ואז היה מקום לדיבורים להיכנס.
לדיבורים להיכנס.
זאת העבודה.
לעשות לא יתברך, דירה פתח פרניים.
שבוע הבא, זה פורים, אז לא יהיה שיעור,
אז אנחנו ניפגש בעוד שבועיים.
כן, יהיה שיעור בעוד שבועיים, נראה לי. או שזה כבר שבוע אחרון של הזמן, בעוד שבועיים? לא.
יהיה עוד אחד אחרון. בסדר, אנחנו חותרים לסיים את הטעניה. חזק וברוך.
בארבע ורבע, חבורה במדרש, מי שרוצה למעלה.
