ערב טוב, אנחנו לומדים באמת את הסדרה על ברכות השחר,
בניסיון כזה להתחיל את הבוקר בצורה אחרת,
להתחיל את הבוקר בטוב,
להתחיל את הבוקר בערנות ולהתחיל את הבוקר בכוונה סביב ברכות השחר. יש להם מספיק דפים, הבנות, הכי הרבה דפים יש לבן.
והיום נעסוק בברכה,
מה נאמר, מה נדבר על הברכה הזאת,
מלביש ערומים,
עוסקת בסוגיית הבגדים הלבושים,
שהיא מאוד רלוונטית ליושבות פה,
אולי גם ליושבים.
בגדים,
כן?
אין לי מה ללבוש.
על זה התפלל יעקב,
נתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. מה זה בגד ללבוש?
הארון מלא בגדים, אין לי מה ללבוש.
יש בגד, יש בגד ללבוש.
אז אנחנו ננסה להבין מה עומק הברכה הזאת,
ומיד כפי שנראה,
יש בה, אוכל לראות שיש בה שני צדדים
שהם שונים זה מזה ואולי גם הפוכים זה מזה.
למה אנחנו צריכים בגדים?
למה אנחנו מתלבשים?
יכולות להיות שלוש סיבות.
בסדר?
סיבה אחת, ראשונה, היא פשוט הגנה מחום וקור.
בני האדם הם גם קצת איזשהו מקום מדומה אולי לבעלי חיים.
אנחנו,
כמו שלבעלי חיים יש פרווה,
אז בני אדם אין להם פרווה, אבל הם זקוקים לסוג של איזה הגנה, מחור, מקור.
אז בעצם הבגד הוא עניין פרקטי לגמרי.
עניין פרקטי, אבל הוא מתחמם, להתקרב, בקיץ, בחורף וכו'.
זאת כנראה הסיבה הכי-הכי מצומצמת,
כי הראיה שאנחנו רואים שבני אדם הולכים בקיץ עם ימות שמאוד מאוד חם, הם לא מסתובבים ערומים ברחוב,
בשאיפה גם בחורף,
מאוד מאוד קר,
אפשר יהיה לראות אנשים שבכל אופן לא מתכסים או משהו כזה, כי חשוב להם
להבליט איזה משהו כזה או אחר, כן?
אז הסיבה של ההגנה היא לא רק.
היא לא רק. היא קיימת, אבל היא לא רק.
אז אם כך, הסיבה השנייה על פנם שאנחנו מתלבשים,
ואנחנו בוחרים על זה מביש ערומים,
זה כי אנחנו רוצים בעצם לכסות.
לכסות.
בגלל הבושה.
בגלל הבושה.
יש לנו צדדים נמוכים,
ואנחנו מעוניינים לכסות אותם גם בשביל עצמנו וגם בשביל אחרים.
כדי להיפגש עם
הצדדים המשמעותיים שקיימים בנו,
אנחנו צריכים לכסות
את הצדדים הפחות משמעותיים,
שהם יותר בולטים,
יותר צועקים לעין, יותר זועקים לעין, אז צריך לחסות אותם.
זה חלק מהחטא,
חלק מהקלקול, שיש פער בין פנים לחוץ,
ואם אני לא אכסה את החוץ,
אני לא אצליח להיפגש עם הפנים.
לא אצליח.
החוץ הוא יהיה צעקני מדי,
רעשני מדי, בולט מדי,
זועק מדי, ואני לא צריך להיפגש עם הפנים.
אז לכן, לצורך העניין, בן אדם נורמטיבי,
זאת אומרת, יש לי אישיות.
יש לי אישיות, יש לי
נשמה שבחלק הרוחני.
אני מבין שהגוף
הוא מסתיר על העניין הזה.
ואם אני לא אסתיר את הגוף ברמה מסוימת, אז אי אפשר יהיה להיפגש עם הנשם הזה, זה יסיח את הדעת.
אז לכן
יש צורך להסתיר את הגוף.
על זה אנחנו מברכים,
זו הכוונה הראשונה
שאנחנו מברכים מלביש ערומים.
בעצם הקדוש ברוך הוא, זה מאוד מאוד רומז כמובן לפעולה הראשונה שהקדוש ברוך הוא עשה לאדם וחווה מיד אחרי שהם חטאו
ונהיה להם גוף, הם נהיו מודעים לגוף שלהם
שהם ערומים, כלומר הם נהיו מודעים לפער בין פנים לחוץ
הרי ילד שאין לו פער, אין לו בעיה להתרוצץ ערום ברחוב
כי אין לו הבדל בין פנים לחוץ, הוא ילד אבל אדם מבוגר שיש לו מודעות, אז הוא מבין שיש פנים וחוץ,
אדם וחווה הבינו שיש פנים וחוץ
ברגע שהם הבינו את הדבר הזה היה צורך,
מיד הקדוש ברוך הוא ריחם עליהם וכיסה עליהם את החיצוניות כדי שיהיה איזשהו סיכוי לפנימיות.
כן? כי בלי שמכסים את החיצוניות,
קשה מאוד לפנימיות לצאת אל הפועל. הנשמה היא בחורה עדינה מאוד.
היא רגישה, היא עדינה. אם לא נותנים לה סביבת עבודה צנועה,
היא לא מצליחה לבוא לידי ביטוי, היא נשארת מכוסה.
רק בסביבת עבודה צנועה, רגישה, מכוסה,
הנשמה יכולה לבוא לידי ביטוי.
אז כדי לאפשר לנשמה שלנו לבוא לידי ביטוי, מה צריך לעשות?
לכסות את הצדדים החיצוניים שמפריעים לה.
מפריעים לה. זה בעצם העניין הראשון
שעליו אנחנו מברכים.
בואו נראה, אומר את זה הרב קוק
בעולת ראייה.
העירום הוא מרשם בנו רושם של גנאי והיעדר כבוד
המנגד לתפארת האדם.
הנינו מוכרחים להתגונן נגדו בלבושים.
חייבים להגן על עצמנו מהגנאי הזה,
מהחשיפה הזאת.
וההכרח המוסרי הזה, אשר נטע בקרבנו יוצר האדם,
אחרי שכבר נקבע המושג שהערום הוא דבר ששולל את הכבוד.
למה? הסברנו, כי כבודו של האדם
זה צלם אלוקים שבו, החלק הרוחני שבו.
אם אדם שם,
מתהלך בצורה כזאת שהחלק האלוקי, צלם אלוקים,
לא בא לידי ביטוי,
זה שולל את הכבוד שלו, זה הופך אותו לבעל חיים בעצם.
נכון?
זה הפוך אותו לבעל חיים, אז זה פגיעה בכבוד.
מישהו שלח לי מודעה מאוד יפה.
איפה היא הייתה?
איפה ראיתי אותה?
לא זוכר, אולי יש לי את זה בטלפון באיזה מקום,
הטלפון שלי לא פה.
מודעה של עיריית תל אביב
משנת 1925,
משהו כזה.
אתה מעניין שאתה מכיר את זה?
לא.
אז העירייה כותבת שם מודעה,
אתם יודעים, בלשון של אז,
שלאחרונה נתרמתה תופעה משונה בעירנו העברית,
שאנשים בדרכם לים מרשים לעצמם ללכת בלבוש כאילו זה חוף הים והתופעה הלא תרבותית הזאת, חייבים להפסיק אותה,
ואנו מקווים שהתושבים העברים לא יאלצו אותנו לנקוט באמצעים כנגד תופעה מבישה כזו.
אה, ויש להם שם גם תיאור מאוד מעניין.
הם אומרים, במיוחד שמגיעים פה ערבים לרחוץ בים, וזה נגד כל התרבות שלהם, אנחנו חייבים להתחשב בנוהג פה במזרח התיכון וכל זה, ממש, קיצור, מה זה החוסר צניעות הזאתי,
שאנשים הולכים ברחוב כאילו זה חוף הים.
מבקשים להתלבש,
להגיע לבושים עד הים.
עיריית תל אביב, 1925, משהו כזה,
פרשפה, משהו כזה.
אז כן, כי זה מנגד לתפארת האדם.
אומרים, כתוב שם שזה נגד החוש הבסיסי של כל בן תרבות.
איך הכתוב שם, נדמה לי.
אז הרב חוק אומר את זה.
ההכרח המוסרי אשר מטר בקרבנו עוצר האדם אחרי שכבר נקבע המושג שהערום הוא דבר
ששולל את הכבוד,
זה ההכרח בעצמו, מטת אלוהים הוא
המעיד על זיו הנשמה,
האצולה מזוהר כבוד של מעלה,
החיה בקרבנו וחופפת עלינו.
כן, אז כשאני מתלבש,
אני בעצם מצליח להדגיש את הנשמה, זה כמו מסגור כזה,
צריך להדגיש את הנשמה על ידי הסתרת הגוף.
כבר ברכה גדולה מאוד.
והנה, תוכן הברכה הזאת כפול הוא.
הודאה על החוש הנפשי העדין שלנו,
שנטע השם בקרבנו,
שיננו על ידו מתלבשים מלבושי כבוד,
זה דבר אחד,
ועל ההזמנה החומרית המציאותית שממציא, כן, זה שהקב' בכלל אפשר לבוש,
שממציא יוצר כל ברוך בחסדו לבריאותיו האנושיות,
את הבגדים, לכסות את מערומיהם.
בשני הדרכים האלו ביחד,
דרך הנטייה הרוחנית ודרך ההזדמנות החומרית,
פועל צור עולמי מחיי החיים ברוך הוא, את פעולת חסדו הגדול,
שאנו מברכים עליה, מלביש ערומים.
כן. הקב' נתן לנו כלים איך להסתיר
את הצד הגופני ולהדגיש את הצד הרוחני והנפשי.
אני רוצה להגיד על זה עוד משהו.
מלביש ערומים זה לא רק בגדים.
זה יכול להיות שצריך לכוון פה, לפי אותו עיקרון,
על יכולת ההלבשה בכלל.
אתם מבינים מה זה יכולת הלבשה?
יכולת הלבשה זה לקחת...
כל דבר שאני אומר אותו בצורה מפורשת וישירה,
אני בעצם מה?
אני עלול לגרום לזעזול.
עלול לגרום לזעזול
בדבר עצמו.
כשאני מצליח להלביש אותו, לעטוף אותו,
זה מכבד אותו.
אז כשאני מדבר על מלביש ערומים, זה בדיוק אותו יחס.
כמו שכדי לפגוש את הנשמה אני צריך לכסות את הגוף,
ככה בהרבה מאוד דברים כדי לפגוש אותם צריך
להלביש אותם. לדוגמה, כל אחד מאיתנו יודע שאם יגידו לנו מחמאה ישירה מאוד זה כמעט לא נעים,
נכון?
אבל כשהמחמאה היא מולבשת,
אז זה יותר נקלט.
יש משהו בוטה מדי במחמאה ישירה או בדיבור ישיר מדי,
כן?
אני אסביר, אני אתן דוגמאות קצת. אני אתן דוגמאות על יכולת ההלבשה, בסדר?
דוגמא.
אם, בואי נקרא דוגמא, אפילו בעל רוצה להגיד, אפילו בעל לאשתו,
הוא רוצה להגיד לה שהיא יפה בעיניו.
אז אם הוא מתחיל להגיד לה,
את יפה, העיניים שלך כאלה כחולות, מדהימות, לאב שלך, כאילו כמו שיר השירים.
זה מביך, תשמע, מה זה הדיבורים האלה?
בסדר, הבנתי את זה.
אבל אם הוא אומר לה, את יודעת, כשנכנסת לחדר פתאום היה פה אור.
כאילו הוא לא דיבר עליה,
הוא דיבר על החדר ועל האור.
וואי, ואלי, תודה.
זה נהיה, זה, למה?
הוא הלביש את זה.
יש משהו בישירות שהורס,
שהורס.
כנראה לגבי תוכחה.
אם באים למישהו ואומרים את התוכה בפנים.
אתם יודעים, יש בלי כמובן חלילה לפגוע באף אחד, אבל על הרצף האוטיסטי,
הרצף האוטיסטי מתחיל מאספרגר ונגמר באוטיזם במדרגות שונות.
ההגדרה של אספרגר זה חוסר יכולת לקלוט סיטואציות חברתיות.
בסדר?
חוסר יכולת כאילו ואז בעצם הדברים נאמרים בפרצוף ישר,
בסדר?
אז זה כאילו, זה פוגע.
יכולת אנושית משמעותית זה יכולת להלביש משהו, גם בתוכחה.
בסדר? לדוגמה,
אני רוצה, נגיד שאני רוצה לתת תוכחה עכשיו, כן? שיש פה רק ארבעה בנים ומאתיים אלף בנות, כן? אז אני כאילו רוצה לחשוב,
ואז תחיות והבנים לא רוצים,
והבנים לכדורגל, כן, וכל זה.
ישיר, נכון?
אז או שתגחכו ביניכם לבין עצמכם,
או שלא יודע מה, או שתתגוננו,
או שפה, הנה בדיוק נכנס אחד, כבר זה ישתפר המצב.
אבל אם אני מצליח להלביש את זה באיזושהי אמירה, כן?
כן, הייתי מלביש את זה באיזושהי צורה.
הייתי אומר, וואלה, איזה יופי זה היה עם ה...
הייתי אומר ככה,
לא, לא זה זה, הייתי אומר ככה, אני מרגיש,
הכיתה היא כמו ספינה, כן?
הכיתה, אתם יודעים, זה כמו ספינה, נגיד שאני ערב חובל כרגע, לא משנה, זה כמו ספינה.
הספינה היא עוד רגע נופלת לכיוון הזה, אי אפשר שכל ה... צריך לאזן את הספינה, נכון? שלא...
אז הנה אתם מחייכים, ווואלה המסר עבר, בסדר? נגיד.
יש משהו אינטליגנטי בלהצליח להלביש דברים.
להלביש דברים ולא להגיש אותם ערומים.
לא להגיש אותם ערומים כמות שהם, כי זה פוגע.
זה חשוף מדי,
וזה בוטה מדי,
וחז״ל מלמדים אותנו את הדבר הזה.
חז״ל אומרים, לא מנחמים אדם בשעה שמתו מונח לפניו,
לא מרצים אדם בשעת כעס, או לא עומדים לא בדיוק על זה ואומרים לו עכשיו תתנחם.
צריך להלביש את זה קצת, בסדר?
אז גם על זה יכול להיות שאנחנו רוצים לברך. יש משהו מגונה בלהגיד את הדברים בצורה ישירה בפרצוף.
כן?
לפעמים
אנחנו לומדים פה איזה משהו,
במקום אחר והקב' הוא מזכה אותי ויש איזשהו משהו שהוא יתחדש, יתחדש,
כן? יתחדש לי? לא משנה יתחדש, זה משהו כזה.
ואז נגמר השיעור,
אז יכולים לבוא כמה תלמידים.
יכול לעבוד תלמיד אחד ולהגיד,
הרב מאוד נהניתי מהדבר הזה, זה היה בשבילי ממש חידוש, תודה רבה.
וואו, זה, נו, טוב, בסדר גמור.
אני אשמח אם הרב יפנה, נגיד, אני אשמח אם הרב יפנה אותי,
נגיד ככה, נגיד שאתה תמיד אומר, מאיפה הרב אמר את זה? מאיפה הוא למד את זה?
מאיפה זה יש לו? אז נגיד, אז הוא בא לרב, הוא אומר, תשמע, לא, אני ממש נהניתי וזה היה מאוד נעים וזה היה בשבילי חידוש, הרב יכול להפנות אותי למקורות בעניין,
ואז, אם יש מקור, אז הרב יפנה אותו, אם אין מקור, אז הוא יגיד, לא, תשמע, בסדר.
יש כאלה שבאים לומרים, תגיד, הרב זה שלך?
זה כאילו, זה אתה כאילו? וואו, גדול, גדול.
עכשיו, מה אתה אמור לענות על שאלה? זה שלך.
אני מתחיל להתגדל, שלי, התורה של הקדוש ברוך הוא, ולא כל העולם כבודו.
אני מתחיל להלביש את זה מהר מהר, כי זה חשוף מדי.
אז על זה אנחנו מברכים, מלביש ערומים.
מלביש ערומים, כן. היכולת להלביש,
על זה אנחנו מברכים, מלביש ערומים, בסדר?
הישירות, יש בה איזה גנות מסוימת.
היא לא נעימה.
כנראה, אמרנו, גם בתוכחות,
גם בשבחים,
גם ב...
נגיד אפילו, אני אתן לכם דוגמא, אפילו לא עלינו בלוויות, בהספדים.
ברור, הגמרא אומרת שהולכים ללוויה, הולכים כדי לחזור בתשובה.
זה ברור, זו המטרה.
בשביל זה הולכים ללוויות,
לא הולכים בשביל להעביר את הזמן.
אגרא דהספדה דילויי, השכר של ההספד שדילויי, שאנשים משפרים את המעשים שלהם.
אבל בכל אופן,
וכבר יצא להיות בלוויות שעולה איזה רב כזה או אחר ואומר, זה רבותיי קרה בגלל זה.
בסדר? זה קרה בגלל זה, משהו כזה, מין כאילו,
או עכשיו, בעקבות הדבר הזה, כולנו נתחזק בדבר מסוים, ספציפית.
אתה אומר, תשמע, זה חשוף מדי, זה ישיר מדי, זה לא שזה לא נכון, הכל נכון, אבל אדם צריך להגיד, נתחזק, כל אחד יקבל על עצמו איזה משהו.
נגיד אומרים, אני אתן לכם עוד דוגמה להלבשה יפה.
יש הלכה שאומרת
שבבית תלמיד לא חוזרים מאותה דרך, בדרך, זה עניין של
ההלכה עצמה, זה קצת עניין של
כמו העין הרע כזה, לא לחזור באותה דרך שבאת, מתים, כל מיני דברים כאלה. אבל בעלי המוסר אומרים,
רבותיי, אדם הגיע לבית עלמין בדרך אחת, לא יכול לחזור באותה דרך, הוא צריך להשתנות.
דרך חדשה, יפה, זה הלבשה.
לקחת את ההלכה, הלבשת עליה רעיון,
זה מתיישב אל הלב.
אבל להגיד את הדברים בצורה ישירה, אתם יודעים למה הוא נפטר, אתם יודעים למה הייתה תמונה, בגלל זה,
מה אנחנו יודעים, זה בוטה מדי וישיר מדי. אז גם על זה אנחנו מברכים מלביש ארומים. בסדר? אז אני מסכם מה שראינו עד עכשיו.
עד עכשיו דיברנו על כך, סיכום ביניים, כן? זה טוב לסמסטר,
לסכם, ואז קורס, ואז יש נבחר.
עד עכשיו דיברנו על כך שבעצם יש ללבוש
שתי מטרות. מטרה אחת זה פרקטיקה גמורה, הגנה, חום-קור,
ואנחנו מבינים שזה ממש לא שייך
לבני אדם, כי בני אדם ממשיכים להתלבש גם כשחם להם,
ולא מתלבשים גם שקר להם.
כן, ליוויתי פעם איזושהי
אולפנה מסוימת למסע פולין, הייתי כמו רב המשלחת,
והיה כפו שם עד שלג, ובכל אופן,
הבמה שם החלק הלכו בחצאית קוד קצרה ובלי גרוויים.
אז קר, סתם, עבודתית, קר, היה שלג.
אז המורה אמרה לי, הדאווין מחמם.
אין מה לעשות, זה כאילו, אתה יודע, מחמם,
אתה רואה שכשאדם יש לו אידיאל, יש לו אג'נדה, הוא לא מוותר על העם,
לא ייתן לקור לשבור אותו, השלג לא ישבור אותו.
אז נכון, בצבא, בצבא יש קטע כזה, לוחמים לא הולכים עם סוודר,
הולכים תמיד עם חולצה, עם שרוולים מקופלים.
סוודר זה לג'ובניקים,
נכון?
מה זה, צריך לראות את הסמל, מה זה דבר, מישהו ניכר בחוץ כפול, לוחם הוא לא זה.
הברכה השנייה, האפשרות השנייה, אמרנו שהדבר הזה נועד להסתיר דברים חיצוניים.
להסתיר את הדברים שמביישים אותנו, הדברים החיצוניים, ואז יש לנו יותר אפשרות להיפגש
עם הדברים הפנימיים. אגב, זה אחד הדברים המשמעותיים ביותר בכלל בלבוש, ובטח בכיסוי ראש לנשים, זה מייד
ממש מאיר את אור הנשמה.
אחד הדברים הכי טובים לשמירה בסביבה חילונית, בסביבה מעורבת, זה כיסוי ראש מלא.
אמרנו שאפשר להרחיב את זה עוד בכלל שאנחנו מברכים את הקדוש ברוך הוא שייתן לנו, מתפללים, שייתן לנו יכולת הלבשה לאורך היום, שנדע להגיד את הדברים בצורה מולבשת שתתקבל בטוב טעם ולא בצורה ישירה שהיא בעצם
חשופה מדי ו...
כן.
אתה יכול ליצור...
כן, יש עניין כזה, כן. כלומר, ברגע שזה מוגזם מדי,
אז זה כבר...
אז עוד פעם, בהפוך על הפוך, גם עובר צניעות
זה פריצות.
אתה מבין?
כן, כלומר, אם אדם הולך ברחוב והוא ככה, והוא זה, והוא לא מסתכל,
אז זה כבר עוד צנוע.
איך אמר פעם, הלך כזה מישהו ברחוב, בסוף נתקע בעמוד, אז אמר לו מישהו חכם,
הוא אמר לו, שמע, עדיף לחשוב על עמודים ומדי פעם לראות איזו אישה,
מאשר לראות עמודים וכל הזמן לחשוב על נשים.
כאילו, אתה עושה,
אתה עושה, אתה צריך,
גם הצניעות המוגזמת היא לא צנועה כבר.
יש כאן ספר, מה קורה, אברהם מואבי, ברוך הבא.
יש פה ספר שנקרא
עצות ישרות,
ערך בגדים.
זה מדברים שמלוקטים מכתבי רבי נחמן, בואו נראה.
מחמת של הבגדים מבחינת מדרגה תחתונה והחיצונה של הקדושה,
על כן דרך החיצונים להתאחז בהם.
כמאמר רבותינו זיכרונם לברכה,
ובהבגדים נרשמים כל העוונות וכן להפך כל המצוות.
על ידי המצוות נעשים לבושים וכיסויים לנשמה, בבחינת חלוקה דרבנן.
וכשלבושים נקיים הם שמירה גדולה, על כן צריך לשמר את הבגדים. ממש, זה עצות פרקטיות.
מכיוון שהבגדים שלנו הם סוג של כיסוי,
טוב, אנחנו תכף נגיע לזה, הם באים לכסות את הגוף אבל הם גם כיסוי לנשמה,
הם צריכים להיות נקיים.
גם צריך להקפיד שהבגדיו יהיו בגדים נקיים.
בגדים נקיים.
לא כתוב מפוארים, אבל נקיים.
צריך לדקדק ביותר, שיהיו הבגדים נקיים בשעת תפילה,
כי בגדים נקיים הם מבחינת תיקון הכללי,
שעל ידי זה יוכל לדבר דיבור המתקבל ותפילתו נשמעת ביותר.
ועל כן, מי שהוא לבוש האטנז, שהוא מבחינת גם הבגדים,
כמובן בפנים, אין תפילתו עולה ומתקבלת. זה מעכב בתפילה.
בגד לא נקי.
אנו צריכים להיות בדלים מהאקום,
אפילו במלבושים.
אפילו בלבישת המנהלים, וכן, מה שאמרו רבותינו, זכרם לברכה, בשנת הגזירה, אפילו ארכתא דמוסתן ייהרג ואל יעבור. דווקא הביאו את הדוגמה, ארכתא דמוסתן זה שרוך הנעל.
כי המנהלים של הגויים הם מבחינת פגם כותנות אור, שנאחז בהם מחמת הנחש,
מבחינת פגם הברית,
ומנהלים שלנו זה קדושה מבחינת תיקון והזדככות כותנות אור,
מבחינת מה יפו פעמייך בנהלים.
ועל כן יש אצלנו כמה דילים בלבישת המנהלים, כי היינו צריכים ללבוש את המנהלים מפי התורה הקדושה,
כדי לתקן ולזכה איך פנימה תקופות נור, ולא לכילה אמרו רבותינו זכרני לברכה, כתפילין כך מנהלים.
כן, אין פנים.
יפה.
אני מדלג רגע להלכה לאחרון.
עיקר אחיזת השקר ביותר הוא בהבגדים.
זה רומז במה שאתה אמרת.
כנראה בחוש כי בגד ואת בש שקר.
גם במילה בגד בעצמה, אתה שומע שיש כאן סוג של בגידה.
כלומר, הבגד יכול גם להתהפך עלינו, ודרך הבגד, הרי מה אמרנו של תכלית הבגד? תכלית הבגד זה להסתיר את הגוף כדי שהנשמה תוכל להאיר.
אז התפקיד של הבגד זה להיות משהו שמסתיר. אבל אם אדם בוחר להסתתר מהעולם, הוא יכול להתחפש.
אנחנו בעצם עכשיו חודש אדר, כן? עסוקים בתחפושות. מה זה תחפושת?
תחפושת שאדם בעצם עושה הונאה לכולם,
ושם על עצמו בגדים שזה לא הוא.
עכשיו זה תוך שנייה.
מה עכשיו מבאים לשים איזה כובע מעיל ארוך וכל זה, ועכשיו אני מתחפש למישהו שהוא לא אני בכלל.
כן?
אז הבגד של הבני אדם הוא גם בעצם האפשרות שלנו קצת לרמות את הבריות.
אז זה קצת מסוכן,
הסיפור של הבגדים הזה. כשאנחנו מברכים מלביש ערומים צריכים לכוון שבאמת נזכה להתלבש בבגדים שהם שלנו.
בגדים ראויים לנו שמבטאים מי שאנחנו באמת,
ולא בבגדים שאנחנו, שזה כבר לא אני.
זה לא אני.
יפה.
כן, אז קודם כל זה ממש קשור למידות, כי יש לך שמאל אקסטרה לארץ, לארץ, זה בדיוק. בגדים במידות זה בדיוק, זה הולך ביחד.
אבל אנחנו מיד מגיעים למה שאתה אומר, בסדר? מיד.
אז אני רק רוצה עוד איזה סיכום ביניים. אז עכשיו בעצם ראינו את הבגדים בעיקר בתור סור מרע כזה.
יש לי בנשמה מהירה, אני רוצה לפגוש אותה, לכן אני צריך להסתיר את הבגד החיצוני.
יש פה גם סכנות,
אולי אני יכול להתלבש למישהו שהוא לא עני,
ולכן צריך זהירות.
יפה. האם זה השימושים היחידים של בגן?
לא.
יש עוד שימוש
נפלא מאוד,
שכדאי להכיר אותו.
כי, אגב, עוד מילה אחת לגבי הצורך לכסות שדיברנו עליו מקודם.
תשימו לב שככל שדבר הוא יותר יקר,
ככה הוא יותר מכוסה.
בסדר?
כלומר,
כשאתה בא לקנות יהלום בחנות טבעת יהלום, בחנות טבעת יהלום,
אז הוא לא אומר לך, טוב, הנה הטבעת,
שם לך את זה בשקית של רמי לוי, לך.
נכון? שמים את זה בקופסה,
רק הקופסה היא בעצמה שווה הרבה כסף אולי.
יש כאלה קופסות, ראיתי נפתחות, ויש כזה פרויקטור על הטבעת בדיוק,
והקופסה בתוך עוד קופסה,
וזה בתוך איזה שקית פינפון כזה,
נכון? זה כאילו,
זה ספר תורה, ספר תורה ספרדי, כן, זה ספר תורה,
יש מטפחות, מטפחות יש רימונים, ועל הרימונים יש עוד איזה פרוכת.
אם זה דבר משמעותי, אז אני מבין שאני לא יכול, בום, ישר להיפגש איתו.
יש פה איזה תהליך, אני צריך רגע,
או אפילו ארון קודש.
יש ארון קודש שאתה מזיז פרוכת, ואז פותח דלת, ואז פותח עוד פרוכת,
ואז יש לך את הספר לתורה, יש פה איזה תהליך שעוצר אותנו בדרך, כל מיני במפרים כאלו,
שעוצרים אותנו בדרך כדי שנבין, רגע, אתה הולך להיפגש פה עם משהו רציני?
זה לא קורה בבת אחת, זה קורה לאט לאט,
זה קורה בכל מיני שלבים, יש פה כל מיני לבושים שעוזרים לי לעצור ולהגיד, אוקיי, יש פה איזה משהו שאני אקח לי זמן עד שאני בכלל אגיע אליו. וספר תורה, תשימו לב שספר תורה,
כאן ספר תורה דווקא אשכנזי, מאוד מאוד עובד על הציר הזה של...
הוא לבוש, זה נקרא מעיל, ואז כשמורידים את המעיל, יש פה כאילו איזה משהו חשוף מהספר תורה, גלוי, אז לא,
אז מייד כשמברכים,
זה, וכשעושים את המי שברך, אז מייד מכסים את הספר תורה, נכון? כדי שלא יהיה...
כאילו, אנחנו מאוד מאוד זהירים לא לחשוף מעבר למידה, כי זה יקר.
וככל שדבר יקר חשוף יותר, הוא כאילו עלול חלילה
לאבד מהיוקרה שלו, מהיוקרתיות אצלנו, מהחשיבות.
אז נכון, כשאתה רוצה להגיש איזו מתנה למישהו, אז אתה עוטף אותה. יש כאן איזו מתנה, בוא תחפש את זה, בסדר? אז זה עוד,
זה ממש מבטא את שני הצדדים. זה גם מבטא את הצורך לכסות את הגוף,
וגם מבטא את יוקרתה של הנשמה שהיא מוגשת לנו בעצם, אנחנו פוגשים אותה רק על זה שאנחנו יוצרים לה כל מיני כיסויים.
יפה.
אבל יש
עוד עניין נפלא מאוד בסוגיית הבגדים.
לבגד יש עוד שימוש, שימוש שלישי.
אמרנו שימוש אחד,
הגנה מקור וחום. שימוש שני, להסתיר את הגוף.
שימוש שלישי זה מה שנקרא בעזרת השם בשבת הקרובה,
פסוקים בפרשת תצווה.
ואתה אקל בלך את אהרון אחיך ואת בנה ביתו מתוך בני ישראל לכהנו לי.
אהרון נדב ואביהו אלעזר ואיתמר בני אהרון
ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת".
זה כבר שימוש שלישי.
אהרון לובש בגדים לא כדי להסתיר את הנשמה, אלא כדי להדגיש אותה.
להדגיש אותה.
כלומר, ישנם בגדים שלא באים להסתיר, אלא באים דווקא להדגיש.
כאילו, אני לובש עכשיו את הבגדים האלה, זה בגדים סטנדרטיים לגמרי.
כי אני צריך להיות לבוש,
וגם שיהיה חם ונעים, ותמיד בציר על הנוח,
מול ה... לא יודע מה, הוויזואלי הנראה או המרשים, אז אני אעדיף את הנוח.
בסדר גמור. אז סבבה, זה התפקיד שלי.
אבל אם עכשיו יש לי מילואים,
אני הולך למילואים,
אני לובש מדהים.
למה אני לובש מדהים? מה עשיתי פה? אני אמרתי ככה.
אתה חייל עכשיו, קצין בצבא, אני לובש.
תדגיש לכולם, לך ולסביבה,
אתה נמצא עכשיו באיזשהו יעוד.
באיזשהו יעוד.
כלומר, יש
ערך לבגדים כמסמנים ומדגישים מטרה וייעוד.
כבוד ותפארת.
ואז ברכת מלביש האומים, אנחנו צריכים לכוון בה.
אפשרות נוספת לכוון זה שהקדוש ברוך הוא ייתן לי גם את האפשרות להתלבש בבגדים שיעזרו לי לבטא מי שאני באמת,
לא רק יסתירו את הגוף והנשמה תבואו לידי ביטוי, אלא יעזרו לי הבגדים הללו לבטא את התכונה שאני רוצה להתבטא דרך הבגדים.
זה נקרא לכבוד ולתפארת.
כבוד זה האדם בינו לבין עצמו,
כשאני מתלבש באיזשהו בגד שמבטא את המהות שלי אז אני שם אליה לב יותר בעצמי, הבגד מדגיש לי את זה, בסדר?
ותפארת זה גם שהסביבה שמה לב לדבר הזה.
וכמובן, אם אני מתלבש בבגדים שזה לא אני,
כדי שהסביבה תשים לב,
אז זה מה שאמרנו, בגד ואטבש,
אותיות שקל, בסדר?
ויש כאלה, גם היום יש כאלה שמתלבשים, קולים בגדים,
עובדים על הבריות, משקרים עליהם וכו',
אבל אם אני מתלבש...
אספר לכם שני סיפורים על בגדים, בסדר?
שיעזרו לי להבין את זה.
לפני כמה שנים, גרנו אז בירושלים, הייתי מטפל באוטו בסומסך,
לא אגיד פה שמות,
למוסך שלא יהיה כאן, הוא אולי כבר סגר מאז, אני לא יודע,
אבל מוסכנית, הוא יהודי ירא שמיים.
הייתי מגיע בבוקר עם האוטו, אז אוטו שהיה אוהב הרבה, המוסך היה
חביב עליו.
היה פוגש שם חברים, היו עוד רכבים, היו רציני דאחקות.
אבל האוטו היה,
הייתי פוגש אותו,
ולבוש מוסכניק, איך לבוש מוסכניק, היה לו כזה סרבאל עם כתמים של שמן שחור כזה, כמו שמוסכניק.
ובדרך כלל הייתי מגיע לקחת אוטו אחרי צהריים, בערב, לקראת.
תמיד אני רואה אותו על הגוש בגדים של מוסכניק.
פעם אחת
הייתי צריך את האוטו יותר מוקדם, ואז אמרתי לו, שמע, אני אבוא עוד לקחת אותו בצהריים,
אז אם אתה יכול לגמור את זה עד אז.
הוא היה מאוד מאוד ישר, מוסכניק מאוד ישר, והיה פשוט,
פעם שהיה מתקן לי משהו, הוא היה מראה לי את החלק שהוא תיקן.
אתה רואה, זה החלק המקולקל, אתה רואה, הנה זה מקולקל, הוא מראה לי מה מקולקל, את זה החלפתי לך.
ולא, תשמע, הלכה, הלכה, זה, הולכים למכור לך שם את הכול.
אני אומר לו, איפה זה?
הוא אומר לי,
הלך
תפלל מנחה.
הוא אומר, תפילה.
הוא אומר, טוב, אני אחכה לו.
ואז העלי הזה עובד, הוא אומר לי, ייקח לו הרבה זמן.
קומבנות.
טוב, חיכיתי, באתי באוטובוס, והיה לי אחרי זה.
באמת, עברו איזה 25-25 דקות הוא הגיע.
אני חשבתי שאני לא רואה את ה... שהגעתי למקורון הנכון.
הוא היה יהודי חרדי.
לבוש.
מגיע לי באמצע היום לבוש,
נכנסיים,
בחוייתות,
חוצה לבנה, חליפה, כובעה, כמו שאירער.
זקן לבן יש לו.
הוא אומר לי, שנייה, אני כבר בא אליך,
נכנס למשרד, אחרי דקה יוצא עם הסרבל.
הוא הולך במנחה.
במנחה לא מתפללים עם הבגד הזה. עכשיו אני רוצה להדגיש את העובדה
שאני עומד לפני מלך.
אז הוא היה מחליף בגדים
כמו שבת, כאילו, כמו הבגדים שהוא הולך בהם.
אבל חבל לכם על הזמן, נכנסיים, חולצה, חליפה, כובע.
זה עשה עליי רושם גדול מאוד, הדבר הזה.
איך אתה נראה כשאתה עומד לפני מלך?
יש בהלכה איזה שולחן ערוך סימן צדיה א'.
מרן פוסק, מרן!
קיבלנו הוראות מרן.
מרן פוסק שאדם לפני התפילה צריך לשים אזור.
ומרן פוסק את זה לא רק מהטעם שיהיה ליבו,
לבנים הכוונה, שלא יהיה ליבור רועה את הערווה ואז לזה מספיק החגורה,
לא, הוא פוסק שם להלכה את הטעם של יכון יקראתי לאורך הישראל.
כלומר שאדם צריך שיהיה לו איזשהו בגד
שלפני התפילה הוא יורש לכבוד התפילה,
כאילו שהוא נערך, שהוא שם לב לזה, זה בעצם אזור.
לא נהגו בזה בפועל,
רק החסידים נוהגים בזה, אני
ניסוי לעשות את זה לפני זה כמה זמן,
אבל זה ממש,
אתה לקראת התפילה, אתה,
או זה מעמד של קדושה, אתה
נתלבש.
מדגיש את העובדה שכרגע זה לא עוד איזה משהו, אתה כרגע עומד לפני מלך.
מדהים,
עמידה לפני תפילה, יום כיפור. אני זוכר ממש את התחושה הזאת שלפני כמה שנים הרגשתי שאני ממש הרגשתי
שחסר לי שאין לי בגד מיוחד ליום כיפור.
כלומר הייתי רואה את החינו האשכנזים לובשים קריטל, והיה נראה לי כל כך יפה וכל כך
מכניס אותך לאווירה הנכונה.
הבגד הזה, לא בגד רגיל, זה לא עוד חג.
הרגשתי שאני כאילו מחלל את יום כיפור אם אני מגיע עם בגדים רגילים כאלה,
של שבת חגיגיים.
עד שבסוף מצאתי איזה בגד כזה,
מיוחד ליום כיפור, לבן כזה, חמי, ביבי מזה, מרוקו, היו נהגים ללכת עם גלימה לבנה כזאת,
ראיתי כזה עם בגד כזה. לא משנה, בגד שאתה מרגיש את ה...
זה בגד של יום כיפור. אתה רוצה להדגיש, הרי יש כל מיני טעמים אצל אשכנזים למה הם הולכים עם קיטל. יש כאלה אומרים זה דומה למלאכים.
יש כאלה אומרים זה בגד לא עלינו של תכריכים.
יזכיר לו יום המיטה, יזכיר לו שעוקי מלאך.
מכל הכיוונים אתה נזכר איך אתה אמור להיראות ביום כיפור.
בסדר?
ולא, וחלק לובשים את זה גם בחופה.
יש משהו שבא להדגיש את המקום שאתה נמצא, לכבוד ולתפארת.
לכבוד לעצמי ולתפארת גם לאחרים.
מלביש ערומים, צריך לכוון, הקדוש ברוך הוא תעזור לי
ללבוש את הבגדים הנכונים בעת הנכונה,
כי בגד נכון בעת הנכון, עוזר לנו להיות מדויקים.
תראו מה אומר על זה רבי נתן.
תורה נפלאה.
וזה בחינת
מה שצריכים להחזיר.
כסות יום ביום וכסות לילה בלילה. אתם מכירים את ההלכה הזאת, כן? עני שלוקחים לו את הבגדים במשכון,
צריך להחזיר לו אותם.
אם לקחת לו פיג'מה, תחזיר לו את הפיג'מה בלילה, שיהיה לו מה לישון.
אם לקחת לו בגד של יום, תחזיר לו את זה ביום, שיוכל ללכת עם זה לעבודה.
כמו שכתוב,
כי היא כסותו לבדה,
היא שמלתו לאורו.
למה?
כי הכסות והשמלה הוא עיקר בחינת ההתפארות של האדם, החיובית.
כי רבי יוחנן קרא למעני מכבדותה.
רבי יוחנן קרא לבגדים שלו, המכבדים אותו.
דרך הבגדים אני יכול לבטא לא רק
לא רק מי אני, אלא גם אולי מי אני רוצה להיות.
מי אני רוצה להיות?
נכון שאני עוד לא, אבל אני רוצה להיות שם, אז אני אולי לוקח את זה ומבטא את זה בבגד.
כי החפצים של האדם
הוא יפרט הבגדים המכבדים ומפארים את האדם.
וכמו שכתוב לעניין בגדי כהונה, הפרשה שלנו,
ועשית בגדי קודש לכבוד ולתפארת.
ועל כן צריכים להחזיר כסות יום ביום וכסות לילה בלילה.
כי כל שינוי העיתים שהם יום ולילה, הכל
על ידי ההתפארות
שהשם יתברך מקבל מכל אחד מישראל בכל יום ויום,
שעל ידי זה שמחדש בטובו בכל יום ובמעשה בראשית כנען.
על כן תכף כשמגיע היום צריך להחזיר לו כסות היום שנמשך מההתפארות של אותו יום.
תן לעני הזה את האפשרות
להתפאר ביום, אל תשאיר אותו בלי בגדים, כאילו מה הוא יעשה,
כל היום הוא יהיה בבית? אתם יודעים, אחד הדברים בבית חולים, לא היה לנו שתמיד נהיה בריאים,
אז בדקו וגילו שהעובדה שהחולה
הוא לובש פיג'מה
של בית חולים,
זה כאילו, זה פוגע לו באפשרות להבריא.
כאילו אין לו את הבגדים שלו, הוא עכשיו לובר איזה פיג'מה, והפיג'מה של הבית חולים זה לא איזה להיט עיצובי, כן? זה משהו כזה די איזה, ואז בחלק מהמקומות ראיתי שהם מאוד מעודדים שתביא פיג'מה מהבית, תביא איזה משהו שתרגיש בו בנוח, שתרגיש בו קצת מכובד,
אולי איזה חלוק או משהו כזה,
כי יש בה כאילו כבר עם פיג'מה.
לפני הרבה שנים היה לי איזה, בתור נער, היה לי איזה ניתוחון קטן ברגל,
הייתי במחלקה אורתופולית, היה רופא,
לא יודע מה הייתו,
הרבה שנים מאז, קראו לו דוקטור וייגל, הוא היה מנהל המחלקה, היה יהודי יקר כזה,
הוא היה עובר במחלקה, ראיתי שם כלום, היה ביומיים כזה, אבל...
והיה אומר לחולים, קום תתגלח.
היה מכריח חולים להלכת להתגלח.
מה קרה? אנשים כבר מגיעים בפיג'מה, זורקים במיטה,
כבר לא מתגלחים,
ללכת,
תשמור על עצמך, תראה איזה, תתגבר, קום,
נוזף בחולים שכאילו היו נראים כאלה שלוחים.
חבודות תפארת,
גם בתוך המצב הזה.
ועל כן,
תכף כשמגיע היום צריך להחזיר לו כסות יום שנמשך מההתפארות של אותו היום, שעל ידי זה מאיר אור יום,
וכן כסות לילה בלילה, כי שינוי העיתים
של יום ולילה נמשך מההתפארות הפרטי שהשם יתברך מקבל בכל יום, ערב בבוקר, מכל אחד מישראל,
בפרטי פרטיות.
וכנזכר לילה משם נמשך בחינת כסות יום ולילה.
על כן מברכים בכל יום מלביש ערומים.
כל יום הקדוש ברוך הוא מלביש אותנו, הוא נותן לנו את התבונה להתלבש באופן
שמדגיש את העובדה שאנחנו,
אנחנו בני אדם ויש לנו נשמה ויש לנו גם ערכים אנחנו מביאים לביטוי את הערכים האלה בצורת הלבוש שלנו.
על כן הזהירה התורה להחזיר המשכון כסות יום ביום.
למה?
כדי לתקן
ולהאיר בחינת ההתפארות
שבכל יום,
שעל ידי זה יתבטל העניות
וההלוואות לגמרי,
כי יוחזר השפע לישראל על ידי התגלות ההתפארות.
אתה מחזיר לעני את הבגד,
אז הוא יכול להתלבש,
הוא יוצא החוצה לרחוב, הוא נזכר מי הוא,
אולי הוא הולך לעבוד,
יחזיר לעשות הביטחון ויפסיק להיות עני.
אבל אם פגעת לאדם בהתפארות שלו,
פגעת לו בביטחון העצמי, פגעת לו בערך העצמי, הוא בחיים לא יוצא ממעגל העוני.
הוא בחיים לא יוצא משם, בסדר?
כלומר, מה קורה לבן אדם שלוקחים ומלבישים אותו יפה?
מלבישים אותו בגדים בעלי ערך.
פתאום הוא מרגיש... יש הרבה אנשים שזה שהם לובשים מדים בצבא,
פתאום הוא נותן להם איזו תחילת חשיבות וזה, והם באמת משנים את ההתנהגות שלהם כתוצאה מן הדבר הזה.
אז התורה מחייבת אותנו להחזיר לעני את האפשרות להתפאר מחדש
ביום הזה, ככה להחזיר את האמון בעצמו.
אז אם כך,
לברכת מלביש הרומים ראינו שלוש כוונות.
פה ממש נהיינו מקובלים לפי כוונות הארי, שלוש כוונות. כוונה אחת,
להסתיר את הדברים הנמוכים כדי להצליח להיפגש עם הדברים הגדולים.
כוונה שנייה, להצליח בכלל להלביש דברים.
שנצליח להגיד דברים בצורה מולבשת,
מתקבלת על הדעת ולא בצורה מפורשת,
שבעצם אי אפשר לקלוט אותה.
הכוונה שלישית, מלביש ערומים,
עוד נוספת,
קשורה בכלל לממד ההתפארות.
שנצליח להשתמש בבגדים כדי להדגיש את הצדדים הטובים שקיימים בנו,
ולתת להם ערך ומשמעות גם כלפי עצמנו וגם כלפי אחרים.
כן? לכבוד פנימה ולתפארת החוצה.
יש בצדדים כאלה, אני רוצה להדגיש אותם, אז אני אלביש אותם כדי שהם יהיו יותר
באים לידי ביטוי.
הכוהן הגדול,
יש לו ארבעה בגדים נוספים על כהן ידיעות,
והוא לובש אותם, והוא נזכר כל רגע בתפקיד, בשליחות.
וביום כיפור הוא לובש בגדים לבנים,
והוא אפילו לובש בגדים לבנים שונים בבוקר, ובגדים לבנים שונים אחר הצהריים.
כל הבגדים האלה בעצם מזכירים ייעוד.
הבגד עוזר לך,
כן, או כמו כל מיני סמלים,
נכון, של הצבא, או כל מיני טי-שירטים.
הבגד או הסמל עוזר לך לזכור את הייעוד שלך,
את התכלית, את התפארת, ואז הוא לא נועד לכסות, אלא להפך, הוא נועד לגלות.
הבגד מגלה את מה שקורה לפני.
שנזכה בעזרת השם למלביש ערומים.
