אז זה הכל ניסיון לייצר מברכות השחר, מהזמן הזה שקמים בבוקר
ומודים לקדוש ברוך הוא על כוחות החיים שחוזרים אלינו,
שזה יהיה זמן משמעותי.
ולא נאמר את ברכות השחר ככה כמו ירי אחרי מאמץ. תחכו את הדפים, הגיעו שם בנות, יש לנו דפים.
כמו ירי אחרי מאמץ, אלא נגיד את זה, ננשום את זה כמו שצריך לאט לאט,
ובנחק ובשמחה, בסדר?
והיום אנחנו נתעסק בברכת המכין לצדק האוויר.
אז על פניו,
מה עוסקת הברכה הזאת?
אתה יודע, אדם הולך,
אדם הולך, שבי, מה אתה, לא מפריע,
לא מפריע לאף אחד.
אדם הולך ברחוב, שהקדוש ברוך הוא יכין את צעדיו שלא ייפול, לא ייתקל, אני יודע מה, דברים מהסוג הזה.
הרב קוק בעולת ראייה מדבר בברכת המכינתא דגבר על משהו נפלא בעיניי,
שכדי להבין אותו אני רוצה לעשות איזושהי הקדמה קצרה, בסדר?
כל מי שיש לו ילדים קטנים בבית מכיר את זה, יודע את זה,
אבל גם אנשים מבוגרים זה יכול לקרות להם.
מתברר שהפעולה הפשוטה של ההליכה
היא פעולה
שיש בה איזשהו מרכיב קטן, כמעט בלתי נראה,
של
שיווי משקל מאוד מאוד מדודק. כלומר,
אנחנו עומדים עם שתי רגליים על הקרקע, אז אנחנו יציבים.
אנחנו שולחים רגל קדימה,
אנחנו עדיין יציבים.
אבל במעבר, בתוך כדי הצעד, אני כאילו צריך,
תעשו את זה כאילו בסלואו מושן.
אני צריך להעביר את המשקל של הגוף קדימה,
לוותר רגע על האחיזה הקודמת שלי,
להעביר את המשקל לרגל הבאה ולעבור אליה.
בסדר?
עכשיו, כשאנחנו הולכים, אנחנו לא שמים לזה לב. מתי שמים לזה לב?
בשתי סיטואציות. בסיטואציה אחת, שנגיד, אנחנו הולכים ולא שמנו לב, והייתה מדרגה.
אז פתאום אנחנו מבינים כמה אנחנו,
נכון, האדם יכול אפילו ממש אפילו ליפול כתוצאה מהדבר הזה, כי הוא נתן את כל האמון שלו בצעד הבא,
ופתאום הצעד נעלם לו כי הייתה מדרגה או משהו כזה, הוא לא שם לב, נכון? ואנשים מגובה מאוד קטן יכולים ליפול,
או, לכן אמרתי לכם, ילדים קטנים, מי שיש לו ילדים בשלב ההליכה,
אז יש להם כזה שלב מגניב,
שהם יושבים, אז הם נעמדים,
ואז הם מתקעים.
מי יבוא, אז הוא כזה מזיז רגל אחד, אבל להעביר, רגל אחת הוא מצליח להעביר קדימה, אבל עכשיו לוותר על הרגל האחורית שנותנת לו את כל התמיכה,
ולתת אמון בצעד הבא, לוותר על המשקל שלו כדי להתקדם, הוא לא מסוגל.
ואז צריך לעשות אותו כל מיני פוצ'י מוצ'י, סוכרי העניינים,
עד שהוא מצליח לוותר והוא בדרך כלל אומר לנו מי יבוא לאבא, מי יבוא לאמא,
בדרך כלל הם רצים,
כי יותר קל לרוץ מאשר ללכת.
כי בריצה אתה פחות חווה את האובדן חוסר משקל הזה.
כן, לכן כתוב אצל אברהם,
לך לך, ולא לרוץ, רוץ לך.
אז הרב מדבר על הברכה כברכה על שיווי המשקל.
אנחנו מכוונים, אברהם מואבי,
ברוך הבא, בדיוק אמרתי על אברהם אבינו, הגעת.
הרב, אנחנו מיד נראה את זה בפנים, הוא אומר שברכת המכין מצדיק גבר זה שאנחנו מתפללים ומודים לקדוש ברוך הוא על המנגנון המופלא של שיווי המשקל שיש לנו.
פלא.
כל מי שטייל במצפה רמון או במדבר יהודה,
אז ראה את אחד מפלאי תבל, מה הם?
היעלים.
ראיתם את היעלים?
איך הם לא נופלים?
איך הם מטפסים על, יש להם עוד ארבע רגליים, צריכים לשלוט על ארבע רגליים, טפסים על הרים.
כשהיינו בנחל צופית, המכון טייל בנחל צופית.
היו שם ביציאה מהנחל יעלים כאלה,
הרימה גבוהים ליעלים, ככה, עולים, דוך,
ויורדים בריצה ולא נופלים. זה אחד מהפלאים של הטבע, מנגנון,
שיווי המשקל של היעלים.
אנחנו גם, יש לנו,
כמובן לא כמו יעלים, אבל סוג של מנגנון כזה,
והשיווי המשקל הזה, שכמובן אנחנו תמיד צמים אליו, שאנחנו מאבדים אותו,
אם אדם מסתחרר, או אם יש תופעה שנקראת ורטיקו,
אם אדם יש לו תופעה רפואית, שמקבל איזושהי סחרחורת,
לא של הטייסים, אלא אנשים פתאום מאבדים את שיווי המשקל שלהם,
אז פתאום אתה מבין כמה הדבר הזה הוא מנגנון מאוד מאוד מדויק.
בואו נראה מה אומר הרב. נפלאים הם צעדי האדם.
פלאי פלאים ישנם במשקל המכוון,
שהאדם זקוף הקומה
העומד על בסיס צר ככפות רגליו.
הבסיס שלנו, אנחנו יותר דומים למשולש
שעומד על הקודקוד מאשר למשולש שעומד על איזשהו בסיס.
נכון?
הגוף של האדם הוא הולך
בגדול ככה, זה לא משהו הגיוני כל כך.
כן, שאדם הזקוף הקומה עומד על בסיס צעק הכפות רגליו, יוכל עוד להתנועה,
חליפות, במהירות ככה נפלאה,
ולא ייפול לארץ.
איך זה קורה, הפלא הזה.
התרגלנו לזה כבר, אה?
ברור, קמים, הולכים.
אמרתי לכם שגם אנשים מבוגרים,
חמיל לאורך מיני שנים,
היה לו איזה,
לפני כמה שנים היה לו איזה,
היה חולה הרבה זמן,
אני בתעקרה וכולי,
וכשהוא יצא מזה,
אז הוא היה צריך ללמוד מחדש ללכת.
הוא היה צריך ללמד אותו ללכת, ממש, במכון שיקום, ועם קביים, ועם מקבילים כאלה, ולאט לאט,
ופתאום אתה רואה שזה מנגנון שגם אפשר לאבד אותו.
אז,
ולא יפול הארץ, רק השיווי הנפלא של המשקל,
והכוח החיוני הפועל בחוכמת אלוהים נפלאה,
בשיטת העצבים, העורקים,
המיתרים והגידים,
המתייחסים לכל איברי התנועה,
הלוקחים חלק במהלך האדם,
זהו היסוד המכין את המצעדים ביושר הילוכם.
עכשיו, זה גם דבר ייחודי לאדם.
אין שום בריאה נוספת בכדור הארץ
שהולכת רק על הרגליים ויש לה 70 משקל.
כל בעלי החיים הולכים על 4 או על 6 או על 8 או על 10 או על 12,
וקנגרו הולך על 3.
הזנב שלו זה רגל שלישית.
כן, זנב...
מה? קוף, קוף, קופרים נעזרים בידיים.
הם בעצם על ארבע כל הזמן.
ואולי תמצאו איזה חיה שאני לא, לא יודע מה,
תרמית, לא יודע מה זה, אבל בגדול זה...
על כל פנים, זו חיה זקופה כמו האדם, אז זה ממש מעיד על התכונה שלנו.
מה התכונה הרוחנית?
שהאדם צריך להיות בשיווי משקל רוחני.
כל הזמן לשקול את הצדדים השונים,
ולא לתת נטייה דווקא לצד אחד, אלא לשקול דברים מכאן ומשם.
כלומר, אנחנו תמיד אומרים שהתכונה הגופנית, עצם העובדה שאדם הוא זקוף לצורך העניין, היא ודאי מעידה על משהו שיש לנו צד עליון,
ראש,
מורחין בצד תחתון, וצריך שהעליון יהיה עליון והתחתון יהיה תחתון.
אצל בעלי חיים זה אותו דבר,
האריה או הלביאה,
הראש שלהם זה בגובה של איברי האוכל שלהם ואיברי הרביאה, כי מה הראש שלהם עוסק, מה הם חושבים כל היום,
איך הם יאכלו ואיך הם יתרבו.
אז אין הבדל באמת, זה אותו גובה. האדם, יש לו ראש שיכול להגיע לשמיים,
יש לו גם צדדים נמוכים.
אז התכונה של שיווי המשקל היא תכונה מאוד מעניינת.
היא דורשת מאיתנו להיות אנשים שקולים,
לראות צדדים שונים ולשקול אותם.
המבנה הזה, המלא צדקת מאזניים ושיווי נפלא בחומר האדם בגוף,
בוודאי מושפע וגם משפיע על התכונה הנפשית של האדם,
המלאה כוחות הופכים ומתנגדים.
יש בנו גם אהבה, גם חסד וגם גבורה,
גם הוד וגם נצח, גם רצון להתקרב וגם רצון להתרחב,
כל מיני תכונות הופכיות.
ותעודתה הנכונה של הנפש
היא לשקול את מהלכיה ולהעמידם על בסיס השיווי, הצדק והיושר.
ואז יאיר אורח חיים העדינים,
בנפש האנושית והחכמה והעושר הרוחני.
תיקון המידות ותיקון המעשים,
תיקון הדעות ותיקון ההרגשות,
במידה נכונה יבואו עמהם. מה שהרמב״ם מדבר בדיחות דעות,
שבעצם האדם המתוקן הוא האדם המאוזן.
האדם המתוקן למידותיו הוא לא פזיז ולא עצלן ולאה, אלא הוא זריז.
הוא לא פזרן
ולא כלאי, אלא הוא נדיב.
הוא לא פחדן ולא פוחז, אלא הוא אמיץ.
הוא הולך, יש לו שיקול דעת, בדרך האמצע, הוא מבין מתי הוא עובר את הגבול,
וזה כבר מיותר,
וזה כבר מוגזם, הוא בשיקול דעת, הוא בשיווי משקל.
לתיקון המידות, לתיקון המעשים, לתיקון הדעת, לתיקון הרגשות, למידה נכונה יבואו עמהם,
להוליך את האדם בדרך ישרה, במהלך חייו בכלל,
ועל כל המובנים הללו בשחדולם וייחודם,
הננו מברכים בשמחת נפש המכין מצדי גבר.
זה פירוש נפלא בעיניי, נכון? בכלל, מי חושב על זה?
שהברכה היא על שיווי משקל ולא על ההליכה עצמה. אומר הרב קוק, הברכה היא על שיווי משקל,
על המנגנון הנפלא, אגב, הוא קשור לאוזניים,
המנגנון הזה, נכון, דוקטור?
לאוזן הפנימית, שם יש איזשהו נוזל
ששומר לנו על השיווי משקל ועוזר לנו שלא נאבד אותו,
ויחד על זה הדרך.
נפלא מאוד.
יש דפים?
למי אין דפים בכלל?
אז אם חלק מהבנות
תעברנה חלק מהדפים
לחלק אחר מהבנות,
לא זה לא זה, זה מה זה, זה מה זה, זה מה זה, זה רב מתחרה, זה לא הרבנים, זה רב,
שיעור מתחרה.
תעשו שתיים לכל אחת, כי נתפסתי הפעם עם חמישים, אז אמרו לי,
טוב הלאה, אז זה כוונה אחת.
כוונה שנייה,
תורה נפלאה בשם הבעל שם טוב, בסדר?
ובואו רגע נעשה גם, גם לתורה הזאת נעשה הקדמה.
הכוונה הראשונה ברורה?
יפה. הכוונה שנייה.
מה?
לא הבנתי.
אז לא, אתה גם איתו פותח את הבוקר.
היינו במצב שכיבה, מצב שלא היינו זקוקים לשיווי המשקל כי הגוף היה סטטי.
עכשיו אתה פתאום עובר למצב עמידה.
במקום שאתה תהיה כמו איזה נחום תקום,
כל רגע נופל אתה עומד, וואלה, מגניב,
ומצליח לזוז ולנוע על שתי רגליים.
אתה גם, כאילו, הרווחנו גם זקיפות וגם תנועה.
זה פלא,
שגורי המשקל הזה.
בלי שיש לנו שורשים.
אנחנו לא כמו עץ.
אני חושב שמי שבירך להגיד משלי גב,
אנחנו עוד משלי גב, ואז משלי גב?
נו.
אז מי שבירך משלי גב, הוא לא רוצה לשלב אחר כך. כן, כי זה, נכון, כי זה, טוב.
נעבור לדבר הבא.
תראו,
אני הגעתי לכאן עכשיו, נסעתי עם איזה מונית,
אז התחלנו לדבר, הנהג אמר לי, בוא ניסע מפה, בוא ניסע משם, עשה וייז.
אמרתי לו, תגיד לי, איך הסתדרתם עם נהגי מוניות לפני שהיה וייז?
הוא אומר לי, וואלה, לא יודע.
הוא התחיל לעבוד רק אחרי שהיה וייז.
וואלה, לא יודע. באמת, איך הסתדרו, נכון? אנשים שזה המקצוע שלהם, הם כל רגע צריכים לדעת לאן להגיע.
ואיפה זה פה, זה פה, זה שער.
היו מוניות גם אז, אנחנו מבינים,
אבל באמת זה שינה להם את החיים מקצה לקצה.
למה אני אומר את זה?
אני אומר את זה כי אנחנו היום
חיים בצורה יחסית מאוד מתוכננת.
אדם יודע לאן הוא רוצה להגיע,
הוא גם יודע מתי כנראה הוא יגיע לשם,
וגם יודע איך ואיזה דרך ואפילו מסלולים וכן הלאה דרך, כי ה-Waze מסדר לנו את ה-Waze או כל צורת תכנון אחרת.
האם יכולה להיות אפשרות אחרת שבאה לידי ביטוי בברכה הזאת, המכין מצדי גב?
כלומר,
שמתם לב שאנחנו אולי עוד נדבר על זה בהמשך, דרך השפת אמת,
אבל אני כרגע מדלג על האפשרות,
שגם היא קיימת,
שאדם תכנן להגיע למקום מסוים והגיע למקום אחר.
זה יכול להיות?
יכול להיות.
שקראנו לנו טעויות.
תכננתי להגיע למקום מסוים,
הרגליים שלי הוליכו אותי למקום אחר.
אז זה ודאי
מהשם יתברך, וגם על זה אנחנו צריכים להתפלל. אני מתכנן, הקדוש ברוך הוא הולך היום למקום כזה, למקום אחר.
תיקח אותי למקומות, אם אני צריך להיות שם, שאני אגיע לשם.
אם אני לא צריך להיות לשם, אז תמנע אותי משם, תיקח אותי,
בסדר?
למרות התכנון,
אנחנו מכניסים בתוך התפילה את האפשרות גם של החוסר תכנון,
של ההפטעות שיהיו, וזה קורה,
יכול לקרות לנו, בין אם זה קרה לנו בטעות
ובין אם זה קרה לנו במכוון,
קורה לנו.
אחד הסיפורים שאולי כבר סיפרתי כאן,
אבל אני אספר אותו עוד פעם,
שזה היה ממש חזק,
הקדקשתי את המכינות צדיקה וחזק,
היינו פעם באיזה חופשה בדרום,
שבת באיזה מקום בדרום,
ובאותה שבת אנחנו באים,
ועניע את הרכב, הרכב לא מניע, התקלקל משהו.
אז זה סיבך אותנו נורא, כי היה צריך להבין גרר,
אנחנו גרים במרכז, והיינו בדרום, ולסחוב את האוטו של שם.
בקיצור, נשארנו עוד לילה בדרום,
ולמחרת התחלנו לגרר באוטובוסים לכיוון הבית,
וכל הדרך אני אומר לעצמי, מה הקדוש ברוך רוצה מאיתנו?
כי התיקון של הרכב לא היה אמור להיות לנו כסף.
כי הרכב היה במוסך באותו שבוע, אז כנראה היה קשור לתיקון שעשו.
אז זה לא היה קטע של כסף. כי אם זה כסף, אז אתה אומר, אולי לא נתתי צדקה,
אז אני עכשיו משלם את זה באלטרנטור.
אמרתי לעצמי, מה הקדוש ברוך הוא רוצה?
טוב, יצאנו באוטובוס, גרנו לתל אביב, רצוצים, הילדים, תיקים.
ואז אמרתי לאשתי, תקשיבי, במקום לקחת אוטובוס עכשיו,
שני אוטובוסים הבית בוא ניסע קח אוטובוס אחד להורים שלי נעצור שם ננוח נאכל צהריים וכבר ההורים שלי יקפיץ אותנו הביתה. סבבה נסענו
פתח תקווה להורים הגענו
ואז הגענו לפני ארבע היה זמן של מלחה משהו כזה
לא מלחה מלחה לא בקיץ זה היה בקיץ אבל
חמש אולי ירדתי לבית כנסת לראות מתי מלחה יש לי ליד ההורים שלי בבית כנסת
פתאום אני רואה שלט כזה קטן
בארצות זה כתוב, האזכרה של 11 חודש של הגבאי הנאמן,
רבי דוד צלם, תתקיים ביום חמישי, זה היה, סליחה ביום ראשון, זה היה יום ראשון,
בשעה שש וחצי בבית הכנסת אוהל יצחק. עכשיו, רבי דוד צלם זה היה הגבאי של הבית הכנסת שבו אני גדלתי,
שהוא מאוד מאוד אהב את הילדים ומאוד מאוד אהב אותי.
וגם למרבה הפדיחות והבושה שלי, כשהתחלתי ללמוד בישיבה, כשהייתי רב, אז הוא היה קורא לי הרב, היה נאמן,
היה עושה לי פדיחות.
ויהודי, יהודי נפלא, יהודי צדיק, תמים ופשוט,
הוא נפטר, בסוכות הוא נפטר.
ואני לא זוכר למה לא הייתי בלוויה שלו,
לא יכולתי להיות בלוויה שלו, הייתי,
השבעה שלו היה אחרי סוכות, הייתי בניחום,
והמשפחה אמרה לי שהם נורא נורא ישמחו שאני אעבור לדבר באזכרה של השלושים, משהו כזה, וגם כן לא יצא לי.
אז סימנתי לי בראש שאני, לאזכרה של השנה אני אגיע.
אין מצב בחיים,
מה שאני כרגע מספר לכם זה קרה בחודש אב,
והוא נפטר בסוכות.
אבל אותה שנה הייתה שנה מעוברת.
אז אשכרת 11 חודש אצל הספרדים היא האשכרה המרכזית, אסרו אותה בכלל בחודש אב. אז בחיים לא הייתי זוכר את זה, לא באב, בראש שלי, בתשרי להתעניין.
11 חודש זה אלול, אבל לא באב.
והקב' ברוך הוא אמרתי לאבא שלי, הגעתי, באתי הביתה, אמרתי לה, אבא, אתה לא, עכשיו, היום זה האשכרה, והיום, איך יכול להיות? הוא נפטר, כן, אבל 11 חודש, שנה מעוברת.
רצנו לבית הכנסת,
והם כל כך שמחו שהגעתי.
ארוכים, שכחנו להודיע לך. בקיצור, הייתי הדובר המרכזי באזכרה.
נמצא איתנו, אמרתי שהוא הזה, והאבא אבא אותו, הייתי מה שנקרא הדובר המרכזי.
חזרתי הביתה, אמרתי, אשתי, עכשיו אני מבין.
עכשיו אני מבין, הקב' לקח אותנו את כל הסיבוב כדי שאני אגיע לפה.
אז זה היה מכין את הדגבר, זה אירוע דרמטי, לא כל יום קורה איזה דבר כזה, אירוע כזה.
לפעמים אתה טועה,
הולך לאיזה מקום, תשאל את עצמך מה הקדוש ברוך הוא תשנה שאני אעשה פה, למה הגעתי למקום המשונה הזה, והרבה פעמים מגלים הפתעות. אבל כאן הבעל שם טוב אומר משהו נוסף. בואו נראה.
אני אמרתי,
מה דהית אצל שמואל הרמתי ותשובתו הרמת כי שם ביתו,
על דרך ששמעתי מהבעל שם טוב,
שביאר פירוש הכתוב מהשם מצעדי גבר קוננו ודרכו יחפץ.
הפסוק הזה הוא פסוק עמום.
מהשם מצדי גבר כונן הוא בסדר, אני מבין, אבל דרכו יחפץ, דרכו של מי?
כאילו, אפשר לפרש את הפסוק הזה שלו, שני חלקים מתנגדים.
מהשם מצדי גבר, והאדם, הוא מתעקש ללכת בדרך שלו. מה, אל תתעקש.
אפשר גם לפרש שמהשם מצדי גבר, ודרכו האדם מסכים ללכת בדרך שהקדוש ברוך הוא מתווה לו.
ואמר על אותם אנשים הנוסעים לארץ מרחקים בסחורות וכדומיה רחוקים נדוד,
לא מחשבותיו יתברך מחשבותם.
הם המדמים בנפשם,
שכל עצמם עם דרך נסיעתם לארץ מרחקים,
בעבור הרבות זהב וכסף, חילוף סחורתם.
ולזה הם המקצים רגליהם.
ובאמת הוא יתברך, לא כן ידמה.
כי אם הוא יודע לתקן עניינו של האדם יותר ממנו,
ולפעמים יש לו לאדם כיכר לחם בארץ מרחקים הנוגע אל בחינתו,
הוא צריך לאכול אותו כיכר דייקה באותו המקום בשעה הזאת,
ולשתות מלוא דוגמא מים במקום ההוא,
ולכוונה נזכר מצעדי גבר כוננו להרחיק נדוד כמה מאות פרסאות
בכדי להשלים את נפשו אם זה הכיכר לחם ושתות מים מעט או הרבה,
ולפעמים אפילו אליו לא יגיע, כי אם לאחד ממשרתיו העיוורים,
אם יש לו שם לחם,
פת לחם וקיתון מים,
ולהיות שאין ידו משגת לנהוג נסיעה למקום רחוק כזה,
זאת הגורמת רצון לבעליו לנהוג דרך נסיעתו די כאן המקום ההוא.
בעבור עבדו למנות כרסום ולכן המזדמן שם,
לשתות תמימה ונהוגים אליו.
כי כן גזרה חוכמתו יתברך,
הצריך להשלמת נפשו לקבץ חלקיו,
הם האחת מדרכי האל.
ולזה רומז הכתוב, מהשם מצדה גבר כוננו,
שנוהג איזה נסיעה למקום רחוק, הכל הוא מאיתו יתברך.
כאשר גזרה חוכמתו להשלמת נפשו באחת מסיבותיו יתברך הידועים לו,
והוא האדם לא כן ידמה ולא רואה וכן יחשוב,
כי אם בדרכו די אתה יחפץ
לנהוג נסיעות ובסחורה וכדומה,
ומאת השם שכוח לוח ליבו.
שכוח לוח ליבו.
זה מגניב לגמרי התורה הזאת, כן? זה משהו.
כלומר,
אפשר לפרש. אנחנו מברכים
בבוקר, עמיחים איתה דגבר,
ואנחנו בעצם מבינים
שיכול מאוד להיות שאנחנו הולכים למטרה מסוימת,
אבל בעצם לא אנחנו המטרה, אלא מישהו אחר הוא המטרה. דרך ההליכה שלנו
קורים עוד דברים שאנחנו בכלל לא מודעים אליהם.
אנחנו הולכים מסיבה מסוימת, ואילו הקב' מגלגל אותנו בכלל מסיבות אחרות, זה לאותו מקום. זה לא כמו הסיפור הקודם שסיפרתי,
שאני בכלל הגעתי למקום אחר ממה שתכננתי.
זה דבר אחד.
אותו מקום שתכננת להגיע,
דע לך שיכול מאוד להיות,
עוד אילך,
שיכול מאוד להיות שישנם כוונות נוספות
במקום שאליו אתה מגיע.
בשבילך או אפילו בשביל אחרים.
כן, יכול להיות שאתה עכשיו בכלל משרת אחרים בהקשר הזה.
לפעמים אני,
לפעמים הקב'ה מגלה לנו, ואז זה נורא מאוד מאוד נעים, כאילו, לגלות את זה.
אתם יודעים, מתקשרים הרבה אנשים אליי, רבנים אחרים,
האם אתה יכול לבוא להעביר שיעור שם, שם, שם, שם? טוב.
אז אם אני יכול, אני משתתף.
אתה יודע להגיד כן, לא תמיד, אני יכול.
וטוב, אתה אומר כן, נגיד יש מקומות מסודרים, אתה חושב שהם חודשיים קודם,
אז אתה אומר כן.
ואז מגיע התאריך, אתה אומר צריך רגע, למה אמרתי כן?
מה עכשיו אני אסע על המקום האלה, כאילו, אחורה זו.
ואז אתה מגיע, נוסע, מתאמץ,
מחכים שם ארבעה אנשים.
אז אתה אומר, אז מה, כאילו, מה הקטע?
מה, מאיפה המחשבה הזאת?
קשורה אליי, לא חייב גאווה, לא, כאילו, אתה אומר, זה ש...
העדפות, שבזמן הזה יכולתי לעשות דברים אחרים,
אולי יותר חשובים, לא יודע מה, אבל זו מחשבה שהאדם קרוב אצל עצמו.
אבל בסוף,
אם באמת יכול להיות, המכין צדדה גזר,
שמי שגרם לך להגיד כן,
כי יכול להיות שהייתי מברר לפני כן ואומר, אוקיי, מי מדובר, מי האנשים, לא, אנחנו כאן ארבעה אנשים, אה, ארבעה אנשים, תקשיבו, כנראה לא הפעם, אני מאוד עמוס,
מי שגרם לך לא לשאול את השאלות הללו וגם להגיע למקום הזה, זה הקב' ברוך הוא, למה?
כי יש שם מישהו שבדיוק את השיעור הזה צריך לשמוע, אז הביאו אותך אליו
כדי שהוא ישמע. לא אתה הנושא, אלא הוא הנושא.
גם את זה צריך לחבק במכין מצעדי גאוור.
שיכול מאוד להיות שאני מגיע לאיזשהו מקום
בשביל משהו, או ששייך לשורש נשמתי,
או ששייך למישהו אחר שנמצא לידי ודרכי הוא מקבל את זה.
איזה מין מהשם מצעדי גאוור קוננו,
ודרכו אכפת. האדם אומר לו, אני הולך בדרך שלי. והוא לא יודע שהוא חושב שהוא הולך בדרך שלו,
אבל לקדוש ברוך הוא יש לו עוד מטרות,
עוד מטרות בעניין הזה,
כן?
בדיוק אתמול אשתי נסעה לאיזה פגישה,
מחכה, מחכה, מחכה.
הם לא מגיעים, הרימה הטלפון, איפה אתם?
אמרו לו, לא, זה מחר.
היא יצאה מהבית בערב, איזה, פתאום, התגרתי עד תשעה, זה...
אנחנו עד עכשיו, אנחנו לא יודעים למה היא נסעה לשם.
בואו, יום אחד נגלה.
לפני כמה זמן התקשרה אליי איזה גברת כלשהי,
שהיא נשואה לתלמיד שלנו.
היא אמרה שבעלה חוגג יום הולדת והם רוצים לקנות לו את אחד הספרים
שכתבתי.
אז ניסינו לתאם, אמרתי, תשמעי, איפה את נמצאת?
אתה יכול לבוא אלינו הביתה? בקיצור, טעמנו, טעמנו, לא בדיוק יצא.
אז בסדר.
אז לא.
אז באותו יום הייתה לנו פגישה לאשתי ולי ברמת גן, ברחוב הרצל ברמת גן,
זה הרחוב הראשי ברמת גן.
פגישה עם מישהו.
אז נסענו,
ובאוטו היה לנו גם כן במקרה את הספרים האלו.
היינו בפגישה, גמרנו, ירדנו, אני הולך ברחוב בחוב הרצל,
ופתאום אשתו באה מולי.
ככה.
עכשיו,
הפגישה הייתה, חנינו כאילו רחוק, לא ידענו בדיוק איפה זה, אז חנינו איפה שהיינו חנייה, ואז היינו צריכים ללכת לחצי רחוב ברגל.
אם היינו יודעים איפה זה, היינו כנראה יותר קרוב.
ואז בדיוק נפגשנו ליד הרכב, כאילו פתחתי את האוטו, הוצאתי ספר, כתבתי הקדשה,
וזה,
והשם מצעדי גאבר, כאילו מה הסיכוי שאתה תפגוש ברחוב הרצל ברמת גן, בדיוק ליד האוטו עם ספר.
אתה חושב שחנית שם כי זה, הקדוש ברוך הוא אומר, תקציב, יש פה מישהו שצריך לקבל מתנה, ואשתו רוצה, וזה לא, זה היה מדהים, זה היה ככה
ממש חיוך, כזה חיוך אלוקי.
אז זו אפשרות נוספת לכוונה.
בברכת המכין מצדי גבר.
בואו נראה גם את
השפת אמת.
במדרש חישבתי דרכיי.
בכל יום הייתי מחשב במקום פה אני הולך ורגליים מביאות אותי לבתי כנסיעות וכולי.
לכתיב מהשם מצדי גבר ודרכו יחפץ.
אז כאן דוד המלך מדבר על אפשרות שהוא רוצה ללכת למקום מסוים, פתאום הרגליים שלו לוקחות אותו למקום אחר.
מה הכוונה בזה?
פירוש שיש דרכים מיוחדים לאיש ישראל והעובד השם,
אשר משתוקק תמיד למצוא הדרכים המיוחדים אליו, ינחהו השם בדרך האמת.
זה דבר נפלא מאוד.
כאן הכוונה היא,
על המכין מצדי גבר, כלומר, יש לי רצון, אני רוצה משהו,
יש לי איזה רצון.
אני קם בבוקר ומתפרה לקב' ברוך הוא,
תעזור לרגליים שלי להגיע למקום שיצליחו לממש את הרצון שאני רוצה.
הבנתם?
בעבודת השם.
אני רוצה, אני בדיוק נזכר פה, זה היה כאן במכון.
היה איזה, לפני כמה שנים שרציתי,
פתאום עבר לי בראש,
לא, פגשתי פה איזה חבר שלי.
אמרתי לו, מה אתה עושה? הוא אמר לי, כן, אני אנח פה קצת. מה אתה אנח? לא, אנחנו מפגשים איזה חבורת אנשים, איזה רב אחד, מוקדם בבוקר, ולומדים כל שבוע, כמה זה.
אמרתי, תעשה קטע, אני גם רוצה.
בדיק אותי.
ככה אמרתי, טוב, אני אדבר איתו.
לא עבר יומיים, אני הולך כאן, פתאום אני רואה את הרב הזה כאן בכניסה למכון בחיים, לא ראיתי אותו, לא לפני ולא אחרי.
אז השאר רציתי, אמרתי לו, תשמע, אין לי בעיה, תצטרף.
כלומר, אדם רוצה משהו,
אנחנו רוצים להתקדם בעבודת השם, רוצים תפילה.
המכין לצדק האוויר, הקדוש ברוך הוא, תעזור לרגליים שלי להגיע למקומות שיצליחו לממש את הרצון הזה, כן? תוליך אותי כביכול.
תגרום לי מפגשים כאלו,
מפגשים שיקדמו אותי.
לפעמים זה, אנחנו פתאום, נופל לנו ספר ליד, שהוא פתאום, אוי, פותח לנו פתחים משמעותיים.
כאילו, המון המון,
בתחושה שלי, המון המון דברים משמעותיים קורים לנו כאילו במקרה.
כלומר, יש לנו איזה רצון, אנחנו רוצים שמשהו יקרה,
אנחנו לא יודעים איך זה יקרה,
ופתאום זה קורה.
המכינים צדק העבר.
אצלנו בקהילה הקדושה, בקהילת יחדה, בפתח תקווה,
אז היינו עסוקים הרבה מאוד,
גם עכשיו, בטח בשנים הראשונות של הקהילה, באיך לתרום לעם ישראל, איך זה.
פתח תקווה, זה לא גורם ביהודה ושומרון פה, זה אחרי הכל, כן.
אז בהתחלה חשבנו קהילה שתהיה עם ציבור חילוני, אבל
הדר גנים אין כל כך הרבה חילונים,
כמעט אפשר להגיד שאין בכלל, כן?
אז יש רצון, היה רצון, באמת היה רצון,
אבל אין, איך לממש אותו?
ואז הקב' הוא ראה,
וכן בנו המכיניץא לגבר כפשוטו,
בצורה מדהימה.
אחד מהחברים נסע באוטובוס,
עלה לאוטובוס, הוא יכול היה לעלות לאוטובוס לפני וגם לאוטובוס אחרי, הוא עלה במקרה לאוטובוס הזה וישב באיזה מקום.
ואחרי דקה עלה מישהו
לאוטובוס והתיישב לידו.
הוא הסתכל, התחיל לדבר איתו, כי פחות או יותר זה אנשים שנוסעים לעבודה,
יש איזושהי היכרות,
הוא ראה שהוא חדש.
אומר לו, מי אתה? הוא אומר, כן, אנחנו משפחה חדשה בשכונה.
אה, אז יופי, מאיפה אתם?
הוא אמר, אנחנו עלינו מברזיל.
היינו ממרכז קליטה, עכשיו הגענו לברזיל, לשכונה. למה הגעתם? בברזיל, הרב שלנו אמר לנו, ללכת לאדר גני.
אז הוא אמר לו, אתם מכירים פה משהו? הוא אמר, לא, אין לנו מושג.
אז הוא אמר לו, תבוא, תבוא אלינו בשבת לבית הכנסת.
הוא הגיע פשוט לבית הכנסת, הוא הציג אותו,
הביא אותו אליי, שככה אני אכיר אותו,
ותוך שנייה התאהבנו אחד בשני פשוטו כמשמעו.
ואז התחלתי להגיד לו, יש לך עוד חברים?
בדרך? הוא אומר לי, כן, אמרתי לו, לפה, לפה.
יש לנו היום 16 משפחות עולות מברזיל שהגיעו לארץ,
יש עוד כמה בדרך, ברוך השם,
וזה נהיה פרויקט קהילתי,
זה אומר שכל משפחה מקבלת משפחה מאמצת,
ועוזרים לה למצוא עבודה, ועוזרים,
סיפור אדיר של שליחות,
זה פשוט התחיל מרצון, היה רצון,
אבל לא יודע מה הולך לממש אותו.
אז אבי חילינתא דה גאבר,
לקח את מי שצריך לקחת לזה,
זה התחיל מאחד, אחרי זה הגיע עוד אחד, ובמשך שנתיים יהיו 16 משפחות.
כולם ביוצאים. חלק כבר מברזיל יודעים שהם יגיעו אלינו.
ברזיל, מרכז קליטה, יחדיו, אדרגני.
נפלא.
ממש. וזה גם תפור בדיוק לקהילה בעיר, כי זה ממצה את כל היכולות של הקהילה.
יש המון המון אנשים שיכולים לעזור במציאת עבודה ובלימודים,
וזה שליחות אידיאלית, כי המון המון עולים,
עולים, נתקלים בקשיים בקליטה, חלק עד כדי מצב שהם חוזרים.
יש לנו משפחה אחת שכבר עלתה לפני ארבע שנים,
והם כבר היו בדרך לחזור לברזיל,
לרוב שהיה להם קשה,
כי הם היו לבד,
ואז חיברנו אותם לקהילה, הם עברו לגור בשכונה שלנו, בקהילה שלנו,
וברוך השם,
אז מה השם מצדה גרפר?
אדם רוצה, אומר שפת אמת,
יש דרכים מיוחדים לאיש ישראל,
והעובד השם אשר משתוקק תמיד למצוא דרכים מיוחדים אליו,
ינחהו השם בדרך האמת.
כמו שכתוב, ויהיו רגליים מביאות אותי.
על ידי זה שבכל יום היה מחשב ומשתוקק למצוא דרך השם,
כשאדם היה לו איזה רצון כזה להשתוקקות,
כבר הקדוש ברוך הוא לקח לו את הרגליים.
נכון?
זה שכתוב, בחקותיי תלכו, שהוא בכוח האדם לראות הדרכים והחקיקות
שחקק הקדוש ברוך הוא בנפש האדם,
כמו שנאמר במדרש, חוקים שהם חקוקים
על היצר הרע.
פירוש כמו ששמשכות בהרגלת הנפש לטהבת היצר,
מכל שכן שנמצא ממש מיוחד,
דרכים ושערים בנפש האדם מיוחדים להשם יתברך.
והם רשימות וחקיקות בנפש האדם.
אנחנו נמשכים לכיוונים מסוימים, אנחנו רוצים אותם, אבל איך להוריד את זה בפועל?
תתפלל, המחיר מצדיק האוויר, הקב'
תוליך אותי.
בהמון מקרים זה, אנחנו עכשיו לומדים שפת אמת,
אז אתם יודעים שהקב' זיכה אותי,
להוציא ספר על השפת אמת, כן?
וודאי שכולכם רכשתם אותו כבר במחירי מבצע גדולים ביותר.
אז איך זה קרה הדבר הזה?
מה, ישבתי וזה?
למדתי שפת אמת, לימדתי שפת אמת, כאן במכון מאיר, גם בקהילה, אני מאוד אוהב שפת אמת, מאוד זה.
ואז פתאום,
אז הקב' ברוך הוא הולך מצד ארבע, ופתאום התקשר אליי איזה מישהי, איזו הוצאת ספרים, תשמע, ראיתי שיעורים בזה, בוא נוציא ספר.
אני אומר, טוב, בסדר, נוציא ספר, מה צריך לעשות?
שלח לי חוזה, התחיל לכתוב.
את הפרקטיקה זה קרה.
זה לא קרה מאיזשהו מקום, זה קרה אחרי שלמדתי הרבה ולימדתי הרבה והרצון שלי היה מונח שם, יש חקיקות,
יש רשימות בנפש, אתה נמשך לאיזושהי תורה,
אבל המחינות מצד הגרבר גורם שהדבר הזה גם יהיה לו כל מיני תביעות רגל ממשיות במציאות.
אך להוציא מכוח אל הפועל הוא בעזר השם.
על ידי הרצון של האדם והיגיעה בתורה,
כמו שכתוב, יגעתי ומצאתי תאמין.
זה שכתוב, חישבתי דרכיי לשון רבים,
שחישב דוד המלך תמיד למצוא הדרכים המיוחדים אליו, ומרוב המחשבות שערער תמיד בהם היה לו סייעתא דשמיא.
להשיב הרגלי לדעתך הוא תיקון הטבע והרגילות,
להכניס בהם אור חוכמה והדעת.
כאשר חכמים יגידו ערעורי עבירה קשים מהעבירה,
יש לנו רעיון מאוד כי הוא רעי מצווה נוחין מהמצווה גופה. אם אדם מערער איך אני אוכל להתקדם, איך אני אוכל, זה מצוין.
אז זה אפילו אולי יותר גדול מהמצווה עצמה,
שתיקון הנפש תלוי ברוב ערעור ותשוקה לעבודת עבורי יתברך.
אז זו אפשרות שנייה כבר או שלישית למכיניתא דה גבר.
מכיניתא דה גבר,
מי שייצור לי כלים ממשיים לממש את הרצונות שלי,
בדרך כאילו מקרה.
והכוונה האחרונה שאני רוצה לדבר עליה בשיעור זה
הכוונה קצת אפשר להתווכח עליה, בסדר, אם יהיו כאן התנגדויות אז אני מבין.
אבל זה קצת מזכיר,
יש בגמרא, אמר רבי יוחנן, מעולם לא עברתי על דברי חבריי.
רבי יוחנן, אף פעם לא עבר על דברי חבריו. תמיד מה שביקשו ממנו הוא עשה. מה, אין לך עמוד שדרה? אין לך זה?
הוא היה לו מדיניות כזאתי, אני לא, אם ביקשו ממני משהו,
כנראה אני צריך לעשות את זה, משהו כזה.
אז יש גם עניין של להיגרר, להסכים להיגרר.
בסדר?
לא, תכננתי משהו,
אבל פתאום המציאות גררה אותי למקום אחר.
אתם יודעים, זה כמו מלמדים,
כשאדם לא עלינו נסחף בזרם בים,
ראיתי עכשיו בחופי הים יש שלטים כאלו שמסבירים,
נכון?
איך זה הולך לאנשים.
יש איך זה הולך, הרי יש גלים, הגלים מגיעים ככה.
גלים,
ואז כשהם מגיעים לחוף, יש להם זרם ככה.
אז אם אדם נכנס למקום של הזרם,
זה לוקח אותו לאמצע הים, אבל הזרם, בשלב מסוים הוא עושה U-turn והוא יוכל לחזור. אז אם האדם יתמסר לזרם,
ייתן לעצמו להיגרר עם הזרם, לא יילחם בו,
הזרם ייקח אותו, ובשלב מסוים הוא יצא מהזרם והוא יוכל לחזור בנחת לחוף.
מה עושים רוב האנשים?
נלחמים בזרם. הזרם יותר חזק מהאדם, מתעייפים, עולים מים, טובעים.
אז שמו שלטים על החוף כדי להסביר לאנשים, אם אתה נקלע לזרם כזה,
אל תתנגד.
זה כאילו ללכת נגד האינסטינקט,
תן לזרם לקחת אותך ובשלב מסוים אתה תצטרך לצאת ממנו.
זה נקרא להיגרר.
הגעת לאיזה מקום,
יש כמובן להיגרר לרעה, זה דבר לא טוב, הגעת לאיזשהו מקום ולא תכננתי להיות כאן, אבל משהו קורה.
תן לעצמך להיגרר.
אני אתן לכם דוגמה במה דברים אמורים.
לפעמים אני, נגיד, לומד איזושהי סוגיה, לומד, איזשהו משהו.
ואז אתה יודע, אתה עובר מספר לספר לספר,
פתאום אתה מגיע לאיזשהו ספר,
ויש שם נושא מעניין.
פתאום, שהוא לא קשור למה שלמדת.
תן לעצמך להיגרש.
אתה שם את הכול בצד,
נכנס לעולם הזה, נגרר, וזה מה יהיה עם ה...
בדרך כלל זה מטלות שאתה צריך להכין שיעורים,
או מבחן, לא משנה, כל מיני דברים,
עכשיו עזוב אותי מזה, אני עכשיו...
פתאום אתה מקבל איזה ספר חדש, לא משנה מישהו,
אתה עכשיו כאילו נגרר, יש בזה איזו מתיקות מיוחדת.
אם הגעתי למקור הזה, הגעתי לספר הזה, והגעתי לזה, כנראה עכשיו אני צריך לקרוא אותו.
כנראה עכשיו זאזיית רצון, אני כנראה גם אצטרך את הדבר הזה.
אולי, בקרוב. לכן, שמו לי את זה מול העיניי.
אומר הכל מבוסר
בשם הרב רבי
פשיסים חבוני מפשיסחה
בישב יצחק בגרר.
שמעתי מהחסיד הרב רבי זכריה אברהם מאוסטרלינקי
שהיה יליד דברין.
היה מסופק באיזה עיר ידור,
כי במקרה הציעו לו דירה בעיר אחרת.
וניסה לפשיסחא בפרשת תולדות לשאול עצה מה לעשות.
ונתנו לו החסידים עצה שיעמיץ לוחית שיכר על שולחנו של הרב רבי בונים בסעודת חול,
ואז ימצא בתורה שיגיד הרבי תשובה על ספקו.
כך נהג הרבי רבי בונים שבשעת הזכרת שמו של מישהו בתוך הסעודה,
היה אומר תורה.
ומתוך כך התיר את כל הספקות השואלים עצות.
וכך אבי.
וכאשר הזכירו את שמו של רבי זכריה בהעמדת השכרה על השולחן, אמר הרבי רבי בונים,
זיה, וישב יצחק בגרר, אגב גררה,
כשבא לאדם על ידי ההזדמנות מקרה,
יבין כי מן השמיים הוא,
וישב שם עד שיראה ההזדמנות ההיפוך.
מה שהוא בא ולקח אותך?
וישב יצחק בגרר.
איפה הוא ישב? במקום שגררו אותו. עכשיו זו תורה מסוכנת, כי אם גורר אותי מהשורה.
אסור להיגרר, נכון?
בסדר, הבנתם אותי אבל.
זה מדבר על זה שאם בא לך איזה משהו, פתאום הגעת לאיזה מקום, ונגרד...
תתמסר. כנראה הקדוש ברוך הוא רוצה להראות לך כאן איזה משהו, לטובה, לא לרע, לטובה.
אם נפלת על איזה ספר, משהו שכאילו הספית אותך ממסלולך,
טוב, אז אנחנו כבר כאן, בוא נראה מה אנחנו יכולים להרוויח מכאן.
עוד כוונה יפה מאוד,
וישב יצחק. כן,
זאת שאלת השאלות, אם יהיה לך תשובה תגידי לי.
זה מיליון דולר, מי שיש לו את התשובה הזאת.
אין לזה משוואה מתמטית.
גם של רגש? גם של רגש, גם של זה, גם להתייעץ.
אני יכול לתת לך שלושה כלים, אבל איך נכון להתלבט על הדבר הזה?
רבי נחמן אומר, נקודת הצדיק,
נקודת החבר והתבודדות.
כשאדם מתבודד על זה, מבקש על זה,
התייעץ על זה עם חבר,
הוא יכול להתייעץ גם עם צדיק.
כן, אז אפשר,
אבל אז צמצמת את כל התורה של רב סימך אבוני. הוא לא אומר את זה.
הוא אומר,
לפעמים צריך לזרום.
נכון, נכון, הבאתי כל מיני כיוונים.
כל מיני כיוונים לכל מיני כוונות. כל אחד יכול לכוון מה שהוא רוצה.
אז רק בואו נסכם את הכוונות שראינו.
כוונה אחת, כוונה על שיווי המשקל.
כוונה שנייה, כשאני הולך למקום,
יש כנראה, זה מרובד, יש כמה אפשרויות, למה הגעתי למקום. אני התכוונתי משהו אחד, אבל יכול להיות שהקדוש ברוך הוא יש לו עוד כוונות.
אז צריך לכוון במכינים צדה גבר, שאני אזכה למלא את כל הכוונות, גם הנסתרות ממני.
כוונה שלישית,
אני בונה את הרצונות והקדוש ברוך הוא ייקח אותי למקומות שיעזרו לי לממש את הרצונות שלי. אני חושב,
כן, חישבתי דרכיי ורגליי, אתה תוליך אותי כבר.
וכוונה אחרונה זה המוכנות מדי פעם גם להיגרר. אני קורא לזה,
יש תלוים בחיים שאנחנו דומים בעינינו כנוהגים על מכונית,
בשליטה עם ההגה וההילוכים והגז והכל.
יש דברים שזה יותר דומה למפרסית רוח על הים, אתה רק מחזיק
והרוח כבר לוקחת, תתמסר, תן לזה להיגרר.
שנזכה לכונן את צעדינו לברכה, אמן ואמן, לילה טוב.
