טוב, ערב טוב, מה שלומכם? עובד? יופי.
אנחנו לומדים ברכות השחר,
מתקדמים בחיים. בפעם הקודמת שנפגשנו למדנו על ברכת
מה היה, מה היה? איך?
מלביש ערומים למדנו או...
נכון, להלביש, להלביש, זה יפה. היום נלמד על מתיר אסורים.
מתיר אסורים! מי הייתה כאן בבית כלא? מי היה כאן בזה? מה זה הברכה הזאת? היא קצת נראה לנו מוגזם, מתיר אסורים.
אגב, מזכירים את זה פעמיים, גם בברכות השחר,
וגם שמונה עשרה, נכון?
חיים מתים,
מתיר אסורי, רופא חולים, מתיר אסורי, נכון?
מה?
איך?
איפה?
אה, שלוש תפילות, כן, שלוש תפילות וברכות השחר, נכון.
אז מה זה מתיר אסורים?
מה צריך לכוון? קמים בבוקר ומברכים מתיר אסורים?
אז יש פה כמה אפשרויות בעקבות רבותינו הקדושים,
הרב קוק ורבי נתן והבעל שם טוב,
ושפת אמת גם נראה,
בעזרת השם.
אז נתחיל.
מתיר אסורים.
יש לפעמים כל מיני תחרויות היטממות קרקע.
מכירים?
כן, של בנים הכוונה, אני מדבר.
ואתה,
אפילו ירצה לי להסתכל בזה ככה, כשהייתי ילד או זה.
אני זוכר שהפליא אותי מה שעושים עם הגוף.
חופש התנועה המוחלט,
יכול להיות להגיע עם כל איבר לכל איבר, עם העקב של הרגל להגיע לא יודע לאן,
משהו כאילו, הגוף לא מגביל אותך לחלוטין.
זה גורם לך לחשוב שבמצב שאנחנו כולנו באיזשהו מקום קצת תקועים,
קצת מסובכים בתוך עצמנו. כלומר, האם הגוף יכול להגיע לכאלה
רמות של שחרור ותנועה וקלות,
אז מה זה אומר עלינו? שאנחנו לא שם.
כן? טוב,
אין אנשים שמתאמנים מגיל צעיר, אנשים שמתאמנים מילדות אולי,
אבל זה ברור שעצם הנוכחות שלנו, נשמה בתוך גוף, היא סוג של בית כלא.
ולא רק שהנשמה היא בתוך בית כלא בגוף,
אלא גם הגוף עצמו,
הוא עצמו יכול להיות סוג של כלא,
וככל שהתנועתיות שלנו נפגמת,
אנחנו יותר מרגישים את בית הסורים הזה.
ולכן בעצם בתהליך היקיצה, אנחנו בעצם במהלך השינה,
אנחנו נכנסים לסוג של איזשהו קיפאון תנועתי, הגוף לא זז,
גוף סטטי.
גם כשקמים בבוקר, לפעמים קמים והיד רדומה, הרגל רדומה, עד שאתה מצליח ככה להזיז אותה, עד שאתה מצליח לקום,
נכון?
זה תהליך כזה של השתחררות מסוימת,
ויכול להיות שעל זה מגיע מתיר הסורים.
עכשיו, יותר מזה, עצם השינה בעצמה היא בעצם,
אנחנו נכנסים לבית כלא מרצוננו.
תחשבו שאנחנו שליש מהחיים ישנים, במקרה טוב, כי יש שלבים בחיים שזה שני שלישים מהחיים ישנים,
כן, בגיל ההתבגרות הם כל הזמן ישנים החבר'ה,
אתה שומע אותם גדלים במיטות,
ישנים,
מה שמאיר אותם זה הרעב בדרך כלל,
מדדים לא מקרר, מתדלקים, חוזרים משם.
אבל צריך באמת לכאורה בזבוז הקצאות רציני מאוד,
שככה אנחנו ישנים כל כך הרבה זמן, שמונה שעות ביום, רק לפי הרמב״ם, שש שעות, שמונה שעות,
אדם צריך לשים את עצמו בתוך איזה,
נכנס למיטה, מתכסה,
ממש כמו איזה מומייה,
ונכנס למצב שהוא אסור,
הוא בבית כלא.
על העניין הזה,
על המציאות שאנחנו נכנסים אליה ויוצאים ממנה כל פעם מחדש,
אנחנו צריכים לברך מטיר הסורים. היינו בבית כלא.
הבית כלא הוא, אפשר לקרוא לזה, הבית כלא הוא הבית כלא של המוגבלות של הגוף שלנו.
למה אנחנו לא יכולים להיות ערים 24 שעות?
למה אנחנו צריכים פעם בזה להפסיק את הכל וללכת לישון? חבל, חראם, היינו רוצים להמשיך לראות קצת,
אבל אנחנו מוגבלים.
והגוף הזה, הבית כלא הזה, הרי מה עושה בית כלא לאדם? מה העונש בבית כלא?
בבתי כלא,
נגיד, לא נדבר על האסירים הביטחוניים,
מן הראוי לשים אותם בתוך צינוק ולזרוק את המפתח רחוק ושלוש פעמים ביום להכניס להם
אוכל ובגיל 70, כשהם מתים,
שדפקו על הדלת דקה לפני שנדע לפנות אותם משם.
ולא בגרויות וענייני וכל זה. אבל נגיד, לא לאסירים יהודים, יש דברים כאלה, כן? אסירים יהודים. בסדר, אז בבית כלא, יש להם בית ספר, יש להם הכל, יש להם אוכל, יש להם זה.
אז מה לקחו? את החירות לקחו.
אין לך אפשרות ללכת בחופשיות. אז בעצם מה קורה לנו בלילה?
אנחנו עושים אותו דבר לעצמנו.
אנחנו מוגבלים, אין לנו את היכולת לנוע בצורה חופשית ולהיות איזה אנג'ר, זה מגיע שהוא הוזמן,
אנחנו חייב לישון, חייב לשים את הראש, חייב לעצור.
ואתם יודעים שאין אפשרות לצפות את רגע ההירדמות.
זה פשוט, מי שלא הולך לישון, זה פשוט
תוקף אותו, זה מאוד מסוכן בנהיגה.
מי שמרגיש שהוא עייף בנהיגה ואומר, אוקיי, שנייה לפני שאני ארדם אני אעצור,
הוא לא יעצור,
יעצור אותו, העץ יעצור אותו.
צריך מייד ללכת לעצור בצד הדרך ולהירדם, לישון איזה עשר דקות, זה מועיל מאוד. איך יודעים, אתם יודעים מה הסימן שאדם עייף בנהיגה?
נעשה כאן הצלת נפשות. לנקר זה כבר too late, חבוב.
זה כבר אחרי האסון, זה לא לפני, לנקר.
מה?
לא, לא, עובר באמצע, מה?
אומר אליסף,
סימן ראשון,
אתה פתאום מגיע לאיזה צומת, ואתה אומר, בוא'נה, אין לי מושג איך הגעתי לפה.
מה אני עושה פה? איפה אני נמצא?
מה קורה? איך הגעתי לפה?
אין לו, מי שנוהג הוא כל הזמן משחזר את הדרך אחורה, ופתאום אתה לא יודע אם אתה נמצא.
סימן שני, יותר אפילו טוב,
זה נהג רגיל, בלי להתעמת, בלי שהוא חושב על זה,
הוא זורק מבט למראה כל איזה 10-20 שניות, הוא זורק מבט למראה.
בלי שאנחנו שמים לב, אנחנו זורקים מבט למראה,
זאתי, זאתי, זאתי.
כשאתה עייף,
העין אין לה כוח לעשות את הטיול הזה, אז היא ככה.
אם לא הסתכלת על המבט למראה במשך שתי דקות,
אתה עייף, תעצור בצד לנוח,
10 דקות שינה בצד הדרך,
ואתה קם רענן לעוד איזה שעת נהיגה.
זה היה, זה היחס.
נשים, לתת לעיניים לעצור, לעצור.
כל זה היה רק כדי, יש לי רק דפים, אברהם או אבי,
ארוך הבא,
יש דפים.
איזנתם את הספינה קצת,
לפני שהיא...
עוד קצת, אני רוצה שכמה שמות יותר בנות יראו את ה...
כבוד הרב, אז תודה.
יופי. מצטער, אתם שומעות לפחות, אלה שלא רואות?
יישר כוח.
אז זה אפשרות אחת שמתיר אסורים.
אנחנו נכנסנו למצב, זה מין איזה הודעה במוגבלות שלנו, אנחנו בשר ודם, אנחנו חלשים קצת.
בוא נראה מה אומר רבי נתן, זה בחינת ברכת המעביר שינה מעיניי, כי ביטול השינה
הוא בחינת הכנעת, בחינת עבד,
שהוא בחינת שינה.
כלומר, ככל שאדם ישן פחות, הוא פחות עבד, אבל אנחנו צריכים לישון.
נכון? הצדיקים ישנים מעט מאוד.
אומרים על הרבי מלובביץ' שבארבע בבוקר הוא תמיד היה ער. או שהוא קם או שהוא עוד לא הלך לישון.
אז הצדיקים באמת ישנים פחות.
בני אדם רגילים ישנים יותר והרשעים ישנים הרבה.
מה?
הם לא נוהגים.
אם רשעים לא נוהגים.
כי ביטול השינה הוא בחינת הכנעת בחינת עבד שהוא בחינת שינה, כי עשרה קווין שינה נטלו עבדים וכו', כן, עבדים ישנים הרבה.
וזה בחינת ברכת מתיר אסורים.
כי בשעת שינה האדם הוא כאסור בשבייה ועבדות,
כמו שפרש רשי שם על ברכה זו,
היינו כאן נזכר לעיל.
כי בשעת שינה וחושך אז הוא בחינת אחיזת העבדות,
שהוא בחינת שינה וחושך קדל, ועל כן בעקיצו משנתו,
מבחינת עבדות,
מברכים לטיר הסורים כנע.
אנחנו לישון היינו עבדים.
עבדים למה? למגבלות שלנו, לגוף שלנו, שהוא אומר לנו, חבוב, אתה רוצה לדאור קדימה, אני עייף, זהו.
שים את הראש.
חבל.
מי זה אומרים?
חז״ל.
חז״ל זה תמיד נכון להגיד.
כן.
יש גם לחלק מהאנשים בזמן השינה המועטה שלהם,
אם הם ישנים חצי שעה, הם גם חולמים איזה חלומות.
אנחנו לא שם לגמרי, כן? אנחנו הולכים לישון כי אנחנו עייפים, כי הגוף...
שנת לילה. שנת לילה, כן, אבל על דוד המלך מדובר.
אנשים שישנים מעט מאוד, באותו זמן שהם ישנים, יש להם גם איזה עליית נשמה, הם חולמים חלומות.
אנחנו, השינה שלנו היא סוג של אילוץ,
נכון? הגוף אומר את דברו, זהו,
יש בדבר.
אני אולי אגיד כאן איזה משהו שקשור לברכה, נותן לי עייף כוח, שאולי עוד נלמד אותה בהמשך.
צריך בכלל לשאול מנין נובעת העייפות. הרי ברור לכם שהעייפות
היא לא תוצאה של איזה עבודה.
גם אם נשים בן אדם בחדר יום שלם, יגיד לו, אל תזוז.
שתירגע, בסוף היום הוא יהיה גמור מהעייפות,
נכון?
זה לא דווקא תוצאה של קלוריות שאיבדת.
התשובה היא שהעייפות נובעת מהחיכוך המתמיד בין הנשמה לבין הגוף.
יש לנו חלק רוחני שהוא אינסופי,
שהוא לעולם לא מתעייף, שהוא רוחני, ויש לנו גוף שיש לו את הצרכים והוא מושך למטה, והחיכוך ביניהם המתמיד
בסוף יוצר עייפות. כלומר, צריך לזרוק את הגוף על המיטה, לתת לו לנוח, הנשמה צריכה לעלות למעלה,
לתדלק, לקבל מחדש כוחות,
ואז הם יכולים להיפגש חזרה לעוד יום של התגוששות.
ככל שההתגוששות היא פחות חזקה, ככה יש פחות עייפות.
ולכן צדיקים באמת פחות עייפים, פחות ישנים.
וגם אצלנו,
כשאנחנו עושים איזה דבר שאנחנו יותר מזדהים איתו, יותר שייכים אליו,
אנחנו פחות עייפים. כשאנחנו פחות מזדהים איתו, שהוא לא טוב לנו, אז אנחנו מהר מאוד מתעייפים, נכון?
בשבילי, אם אני רוצה להתעייף מאוד מאוד,
אני הולך לקניות.
סיוט המחט, אחרי חצי שעה, אני רואה כוכבים.
ויש כאלה שקניות, זה מדליק אותם,
הם היו עייפים, בוא נלך לאיזה קניון, העיניי נדלקור אותה, זה, כן, לא,
לא, לא לפי, יש פה צווי חירום שצריך לגייס, אבל אני מדבר כרגע על שגרה.
אז זה בחינת עבדות השינה,
בחינת שינה וחושך כנען, וכן בעקיצו משנתו ובחינת עבדות מברכים עתיר הסורים,
כי שינה אחד משישים במיטה, והמיטה נמשכת מזוהמת הנחש,
שהוא בחינת עבדות, בחינת ארור כנען,
שזהו בחינת ארור,
אמרו עתה נאמר בנחש הקדמוני, כמובן בדברי רבנו לכותם אוהרן,
ועל כן בעת שנתקלל האדם במיתה,
אז נתקלל גם בזיעת אפיך תאכל לחם,
שהוא בחינת עבדות, כי הכל בחינה אחת.
ומשם בחינת השינה,
שהוא אחד משישים במיתה. בקיצור, כשהקדוש ברוך הוא קילל את האדם ואמר לו
כי מעפר באת ועפרת שוב, נכון?
ומעכשיו אתה תמות, הוא גם בעצם אמר לו, מעכשיו אתה גם תישן.
כל יום האדם מת קצת.
הולך כאילו,
הולך למות.
יובש תכריכים, סליחה, על הדיכאון, כן.
יובש פיג'מה, תכריכים כזה.
נשכב, אומר קריאת שמע על המיטה, אומר וידוי,
בידך הפקיד רוחי, והוא הולך להישן.
מה?
לא, למה שישן בגן עדן?
לא, הכבוד שלך יהיה עליו תרדמה.
אבל הוא מצידו, לא היה, לא ישן.
איפה זה כתוב?
לא, כל אחד אומרים פה, לא יודע מה אומרים,
אומרים, אומרים, ישנה ארץ, ארץ תחולת שמש.
מה זה פה, אנשים פה, כל אחד מביא...
מה?
איפה היה?
שר, שר, היה בבית המדרש, איפה היה?
למה שלום ישן? הוא לא צריך לישון, השינה היא חולשה.
העובדה שאנחנו ישנים היא בעצם, זה סוג של, אנחנו אסורים בתוך המגבלות של עצמנו.
כן.
לא, אז הסברנו, זה לא רק הרגל, זה צורך.
הסברנו, ככל שאדם, האישיות שלו יותר שלמה ויותר מחוברת,
פחות יש לו חיכוך בין החלקים והוא פחות עייף.
הוא פחות עייף. ואז הוא יכול לישון פחות.
הגמרא אומרת על דוד המלך שהיה יושן
60 נשימות בלילה.
היה הולך, כזה מתעפץ,
וקם ומתחיל להגיד תהילים.
גם על בבא סאלי.
ככה שמעתי הרב יורם אברג'ין מספר שהוא היה בלילה כזה, שם את הראש על ה...
שם את היד על המקל, נרדם כמה דקות,
וכאן מתחיל את הסדר שלנו. יש כאלה אנשים שזה הסדר שלהם.
צדיקים,
אנחנו לא שם,
ולכן אנחנו צריכים שינה, שיהיה אחד מ-60 במיטה,
ואז מתגבר בחינת להט אחר, המתהפכת, ישבור את דרך רץ החיים,
שמשם כל השינויים והחילופים, שהם מבחינת החילוף של בן המלך,
ועל כן בעקיצו משנתו,
כשאנחנו מתעוררים מבית המאסר הזה, מהמוגבלות,
ובבוקר יש לנו איזה דמיון כזה,
שהיום קל לדמיין את זה, נכון? זה בגלל הטלפון.
הטלפון שלך, הסוללה מלאה, אתה אומר, בוא'נה, הוא הולך להחזיק מעמד הרבה זמן.
ככה, זה נראה טוב, זה נראה מבטיח, זה כזה עד למעלה, מאה אחוז, עם הברק הזה.
יוצאים לדרך, וזה, שומעים איזה שיעור, שמים ערוץ מהיר, שומעים את השיעור שלו, פתאום,
נכון, הסוללה של הטלפון יורדת כזה שמונים, ככה שבעים, חמישים, מחמישים יש לו נפילת מתח, פתאום,
צהוב, אדום, קריסה.
זה קצת דומה לנו, אנחנו קמים בבוקר,
זה נראה אופטימי, זה נראה זה, אנחנו, יש לנו כוחות, אנחנו,
פתאום מגיע איזה שלב כזה של שבירה,
לפעמים זה אחרי צהריים, לפעמים בערב, והדבר היחיד שאתה רואה מול העיניים,
מה שנקרא חותר לטש,
חותר לאיזה מיטה ככה מפנקת.
זה עלבון לאדם,
זה עלבון לאדם שהוא לא יכול לתפקד,
זה עלבון, זה המציאות, אנחנו חיים אותה, אין מה לעשות,
אבל זה סוג של בית כלא, אנחנו כלואים בתוך איזה מעגל שלא יכול לגמור 24 שעות בלי לישון.
ואם היינו, ואם אדם לא ישן, אז הוא מתחיל להשתגע.
אז אנחנו, כשיוצאים מהמצב הזה של ה... נכנסנו למצב עייף,
נכנסנו לאיזה מין לאות איברים כזאת ויצאנו ממנה, אז הם מברכים את עיר הסורים.
אנחנו כל יום נכנסים לכלא כמו אסירי לילה כאלה.
יש אסיר יום, יש אסיר לילה.
אנחנו אסירי לילה, כל לילה אנחנו צריכים להיכנס לכלא, להיכנס לתא,
כן?
ובצבא, באחד השלבים, הייתי ב... היינו באיזה בסיס כזה רחוק,
ומין פלוגה כזאת מבודדת מכל העולם,
לזכור ברמת הגולן.
והייתה לי מיטה,
קומה שנייה, באיזה מכולה כזאתי.
המיטה הייתה,
מהצד של המיטה השני היה גנרטור,
כאילו של כל הפלוגה הזאת על הראש,
והמיטה היה לה, בדרך כלל זה הולך כאלה ברזלים, כאלה, הברזל אחד היה ככה.
אז היית צריך להיכנס למין בור כזה,
למין צורת סימן שאלה,
וככה ישנתי איזה ארבעה חודשים בתוך הבית כלא הזה.
היו כל כך עייפים, שלא משנה, גם על מקל הייתי נרדם,
אבל הייתה איזו זווית כזאת שאתה מתברג בפנים,
מין בית כלא כזה.
וגם הפלורוסנט היה בדיוק מעל העיניים. לא משנה מה היה, היה שם.
כן,
אני מכחיש, כן.
איפה אמרתי?
לא קשור, חברו אותו לפה, נו.
נו,
כן.
כן.
לא יודע, לא הייתי שם במוות, לא יודע.
פי 60, אתה כבר שולח אותי לשם, לא?
אני מבטיח, אספר לך כשאני אהיה.
אספר לך כשאני אהיה.
ועל כן, בעקיצון משנתו, צריך לברך כל הברכות הנ״ל כדי לברר נפשו מבחינת החילוף הנ״ל.
המעבר של המצב בכלא לבין חורין הוא מספיק ברכה.
זה נקרא היכלי התמורות, להוציא נפשו מבחינת עבד, מבחינת שינה ומיתה,
ולזכות להתקרב ולכאול בבחינת הצדיקים האמיתיים,
שהם מבחינת בן המלך האמת, שהם לא ישנים,
שעל ידי זה עיקר תיקון נפשו של האדם. בכלל אפשר לראות בכל ברכות השחר איזה מין תהליך
פרידה מהשינה.
פרידה. אנחנו קמים מהמיטה, נוטלים ידיים, שוטפים פנים,
וכמובן מברכים ברכות השחר, כאילו נפרדים מהמיטה, יש כאלה גם מסדרים את המיטה, אנחנו כל
נפרדים מהדבר הזה, ועל זה אנחנו מברכים בטיר הסורים, אנחנו יוצאים לחופשי, אז זה אפשרות אחת.
כלומר, כוונה אחת, אנחנו כאן לומדים שאר הכוונות,
כוונה אחת בברכת מתיר אסורים, זה על המעבר הזה, א', הודאה שאנחנו בבית כלא של עצמנו, של הגוף שלנו, ולכן אנחנו פעם ב-24 שעות צריכים פשוט
לעשות תוק
וללכת לישון מה שכמעט שום מכונה לא צריכה,
וגם בעלי חיים פחות צריכים את זה, אבל האדם הוא יצור חלש, הוא צריך לישון.
וכשאנחנו קמים בבוקר אנחנו מברכים כל יום מחדש על האפשרות לצאת מהבית כלא הזה,
ואנחנו כמובן יודעים שיש אנשים שלא,
שהם צריכים לישון יותר,
הם מאוד מאוד עייפים,
מתעייפים מהר, הם קמים מאוחר,
מתקשים לקום מהמיטה, בין אם זה בגלל סיבות נפשיות,
בין אם זה בגלל סיבות גופניות.
זו כוונה אחת.
כוונה שנייה,
שמיד נראה אותו בדברי הרב קוק,
היא לא רק על ההתעוררות,
אלא על עצם יכולת התנועה הבלתי מוגדלת, מה שאיתו פתחנו את השיעור.
הרבה אנשים שעשו שינוי בחיים שלהם, נגיד, בעניין של משקל,
והורידו במשקל,
יש שתי סיבות בדרך כלל, שאנשים עושים דברים כאלה. סיבה אחת זה אם יש להם איזה משהו, אירוע רפואי פתאום.
נהיה להם איזה אירוע רפואי.
דברים שקורים לאנשים שיש להם עודף משקל וכולי, אז הם פתאום מבינים שאם הם לא עשוים עם עצמם משהו אז הם בדרך לא טובה.
אבל סיבה שנייה, פחות דרמטית אבל גם היא,
שהם פתאום מבינים שהם לא מצליחים לעשות פעולות פשוטות,
כגון
לקשור נעליים.
פתאום לקשור נעליים, שזו הפעולה הכי טריוויאלית, נהיה אירוע.
צריך שרפרף, צריך זווית, צריך
לתפוס יום טוב, צריך זה.
ופתאום אתה רואה אנשים עוברים בנעליים בלי שרוכים.
ועם המקל הזה הארוך.
מה קרה? לא, אחי, ספורטיבי, זה היום במודה, זה, לא, נראה לך.
פתאום אתה מבין שיש כאן איזו התחלה של הימנעות
מפעולות,
כי פתאום הגוף מתחיל להגביל.
פתאום האדם נהיה שבוי בתוך הגוף של עצמו ללא יכולת תנועה חופשית.
על הדבר הזה אנחנו גם כן מברכים. יהי רצון שאני אשמור על היכולת שלי לנוע בצורה חופשית. לפני איזה שנתיים שברתי את היד באיזושהי רכיבת אופניים, אז כשהלכתי לרופא, הוא אמר לי, תקשיב, אתה,
כן, זה מערפק, אתה כאילו,
לא יהיה לך חופש תנועה, כאילו ביד עד, כן, לא תוכל ליישר אותה עד הסוף, לא לקפל אותה עד הסוף.
זה הטריף אותי משהו, הוא אמר לי, לא, זה לא משנה,
מי צריך 100%? אתה לא צריך איזה, מה, תגיע לפה, זה שיגיע אותי, שום דבר, אני אעשה פיזוטרפיה, אני אגיע ל-100%.
ובאמת, זה לקח המון זמן, כמה חודשים, הייתי יכול לעשות רק ככה.
אוי, אוי, סליחה, היום, כאילו, זה בסדר, הכל,
אבל תעשו ויזו תרפירה, אני לא רוצה לוותר על מעלה אחת, אני לא רוצה לוותר ביכולת החופש שלי, בוא נצטרך להגיע לאיזה, לא יודע מה. אתה לא יגיע, בגלל שזה.
אז לפעמים אדם כתוצאה מפציעה, כתוצאה מאיזה משהו, פתאום נפגם לו חופש התנועה, לפעמים נתפס לנו הצוואר, נכון, אז אנחנו פתאום ככה, אתה לא יכול, זה,
לפעמים אנחנו צריכים להיות עם הראש למטה, עם הראש למעלה, כל מיני סיטואציות כאלה.
קמנו, אנחנו הולכים, יש לנו חופש תנועה, מסוגלים להגיע לכל מקום עם הידיים, עם הרגליים.
הגוף לא מגביל אותנו, על זה אנחנו מברכים. תראו מה אומר הרב קוקר, התשוקה החיונית של הנפש
היא להיות
חופשית בתנועתה.
אדם רוצה להיות חופשי.
חופש זה האידיאל המרכזי של האדם.
וחופש בא לידי ביטוי גם בנפש. הנפש היא חופשית
בבחירתה וחופשית במעשיה ולא נכפית על ידי שום תאווה,
אבל חופש גם בא לידי ביטוי בגוף,
שגם הגוף הוא,
יש לו תנועה חופשית.
להיות חופשית בתנועתה, בתנועתה החומרית ובתנועתה הרוחנית.
תשוקת ההתעלות והחידוש התבואה בקרב כל יצור מידי יוצר בצרצורה הקדוש ברוך הוא בכוונה הטבע בנו רצון להתעלות, להתקדמות,
שאומר ותמיד יכול בבריאותיו עלו והצליחו והוסיפו אומץ והרבו אור. אפשר היה להוסיף פה גם את הפסקה מוראת הקודש,
נכון?
עלו למעלה, עלו, כוח יש לכם וכו'.
היא הדוחפת אותם לתנועה. למה אנחנו כל הזמן רוצים לנוע? למה בני אדם טסים? למה בני אדם עולים על אוניות?
קוראים לזה איזה יצר כזה, לעלות, להתקדם, לעבור דברים, לעבור שלבים.
בהתמעטות האור של החיוניות,
בחולשת הרוח הנפשי,
המאסרים מתגברים ותשוקת החיים וההתעלות אסורה היא
בכבלי החומר המגושם המעכב בעד חופש העלייה וההתרוממות.
כן?
הגוף והנפש מחוברים.
לאדם שהוא, לא עלינו בסוג של איזושהי ביכרון, אז גם הגוף שלו פחות בתנועה.
או אפשר לראות את זה בצורה הפוכה.
אנחנו כאן לגן סאקר, תראו, אנשים מבוגרים משחקים כדורסל, כדורגל. תראו, בגלל ההתלהבות, הם עושים תנועות עם הגוף שלהם,
שאם זה היה בלי משחק, הם לא היו מגיעים לזה.
נשכבים, מתמתחים, זה, זה.
מה קרה?
יש פה איזה רוח, איזה רעננות,
שגורמת גם לגוף לצאת מעצמו יותר.
בהתמעטות העור של החיוניות, בחולשת הרוח הנפשי, המאסרים מתגברים,
מתשוקת החיים וההתעללות אסורה,
אסורה היא, כן, כבולה,
במקבלי החומר המגושם,
המעכב בעד חופש העלייה וההתרוממות.
אמנם באים עיכובים ומאסרים כאלה לפעמים בחיים ובמציאות,
כדי להנים אחר כך יותר את חיי התנועה,
להכיר את יתרון האור מתוך החושך.
מי שחווה איזה מגבלה,
כשהוא יצא ממנה, מהמאסר הזה, הוא ידע להודות עליה.
אז לפי הרב קוק, ברכת מתיר אסורים היא בעצם ברכה על,
אפשר להגיד, על כל היכולת שלנו להתגבר על מגבלות שתוקעות אותנו.
מתיר אסורים,
אפשר לקרוא לזה, אולי לנסח את זה גם,
עוזר לי להתגבר מפחדים. יש לי איזה בית כלא כזה, מה בית כלא? אני מפחד לדבר בפני קהל. בית כלא, לא יכול.
כל פעם שמבקשים לי לדבר לפני קהל, כן, לא אני, אני, אין לי בעיה,
אלא מישהו, כן?
לי יש בעיה לשתוק לפני קהל, יש בעיה הפוכה.
יש כאלה שיש בעיה לדבר, אני מפחד, טוב, אז מה, הקדוש ברוך הוא תתיר אותי מהבית כלא הזה, הנפשי,
כן? שגורם, וזה גם,
זה גם בא לידי ביטוי בגוף, פתאום אדם מבקשים לו איזה זה, או זה פתאום נעלם דום, הוא נהיה כזה כפול, מה קרה, מה קרה, מה ביקשו ממך?
להגיד איזה משהו, לא, אני כזה,
תשחרר אותי מהכלא הזה.
יש אדם שהבית כלא הזה, שהבית כלא שלו הוא שהוא מהר מאוד כועס, מהר מאוד מקפיד, הוא בבית כלא, הוא מתומרן למצב הזה, מבקש, מתיר אסורים, אני רוצה להיות
ממש, יש כאלה שהם כל מיני סוגים של התמכרויות,
ודאי התמכרות זה הבת כלא הכי גדול שיש בעולם.
אדם מכור לסמים, מכור לסיגריות, מכור לכל דבר, זה ממש, הוא בבית כלא.
כשהוא יוצא, כשהוא מצליח לצאת מזה בשיטה כזו או אחרת,
הוא צריך לברך, מתיר אסורים.
הייתי בבית כלא, זה כלא אותי, זה הכביד עליי, זה תקע אותי כל הזמן. זה מתיר אסורי?
מה?
נכון, נכון, כפייתיות יתר.
אמנם באים עיכובים ומאסרים כאלה לפעמים בחיים ובמציאות, כדי להענים אחר כך יותר את חיי התנועה.
להכיר את יתרון האור מתוך החושך
ואת סגולת החופש וברכת התנועה
מתוך המאסרים.
וברעיון משמח, מלא תהילות מחיי כל חסדו, אנחנו מברכים את הברכה הזאת, מתיר אסורי.
עד כאן שתי כוונות.
עכשיו נעבור טיפה לחסידות. אתם יודעים
שבחסידות יש אופן של, אני קורא לזה קריאה קונספירטיבית של הפסוקים או של הברכות או בכלל.
הם רואים את הדבר הזה וקוראים את זה בצורה טיפה שונה.
מתיר איסורים, אפשר גם לקרוא את זה מתיר איסורים,
כן?
אפשר לקרוא את זה ככה,
מתיר איסורים.
אומרים שיש אתר שנקרא Kולה.co.il.
אתה רושם את הקולה שאתה רוצה, יוצא לך הרב שאומר אותה.
פתרון טוב, נכון? תן לי.
אז מתיר איסורים.
וואלה, זה מעניין.
מה? סארטאפ, כן, מי רוצה?
מה זה מתיר איסורים?
או בוא נשאל גם איזה משהו אחר. למה איסור נקרא איסור או אסור?
למה זה נקרא?
באנגלית, forbidden.
בעברית, אסור או איסור.
למה זה נקרא איסור? מה פשוט?
מה?
כובל.
יפה. אומר רבי אברהם, איסור, תסור מזה.
מיד נראה שהשפת המת אומר, הוא אומר בדיוק הפוך.
זה נקרא איסור,
כי אני קשור אליו, כמו כבלי אסורים, כן? כמו משהו שהוא אסור. אסור זה קשור, נכון?
אפשר גם להגיד שאסיר זה בעצם אחד שהוא קשור.
אני קשור אל הדבר הזה.
למה אנחנו קשורים אל דברי האיסור?
מה יהיה?
מה הסיפור?
תשובה,
כי יש בתוך האיסור ניצוץ של היתר שרוצה שמה?
שנתקן אותו.
ברגע שאתה מתקן אותו, אתה מתיר אותו מהכלא. זה קצת פנימי וקבלי, אבל תכף בואו נראה את העניין הזה.
נראה את התורה של הבעל שם טוב, ואז את השפת אמת,
השפת אמת יעשה את זה מאוד מאוד יפה.
זה שאמר רבי ישראל בבעל שם טוב על הפסוק, רעבים גם צמאים, נפשם בהם תתעטף.
מה זה הפסוק הזה?
זה רעבים גם צמאים,
נפשם בהם תתעטף.
פירש בכאן סוד גדול ונורא.
והוא,
למה ברא הקדוש ברוך הוא דברי מאכל ומשקה
שאדם תאב להם לאכול ולשתות?
אנחנו רואים איזה משהו, פתאום בא לנו הלאה.
אוי, כן, איזה חתירת בשר, משהו ככה טעים, איזה, מה קורה?
מה, מה, איפה זה, למה אדם הוא לא כמו,
זה, כאילו רעב, אוכל,
זהו, לא משהו כזה, בלי תאוות.
והטעם שהם ניצוץ אדם הראשון שהם ממש ניצוץ אדם הראשון שמלובשים בדומרים צומח חי מדבר ויש להם חשק להידבק בקדושה
והם מעוררים מים נוקבין,
מים נוקבין זה כאילו התעוררות מלמטה,
בסוד אין טיפה יורדת מלמעלה שהם טיפיים עולים כנגדה
וכל אכילה ושתייה שאדם אוכל ושותה היא ממש חלק ניצוצות שלו שהוא צריך לתקן.
כלומר, המציאות מלאה, הוא קורא לזה במקום אחר,
בניצוצות קדושים,
כל מיני חלקים רוחניים שמפוזרים בדומם, בצומח,
והם רוצים שהאדם, שאנחנו כאילו נזר הבריאה,
נשתמש בהם, נעשה בהם שימוש, ובזה נוציא אותם מהבית כלא. לצורך העניין, בתוך התפוח,
גם תפוח יש לו גוף ויש לו נפש, כאילו.
הגוף של התפוח, אולי תפוח, הנפש שלו זה החלק הרוחני, הזן,
שכשאתה אוכל תפוח הוא נהיה חלק ממך. החלק הזה זועק אליך, תאכל אותי, תתקן אותי,
תוציא אותי מהבית, אל תשאיר אותי תפוח,
שלא אוכלים אותו, ואז הוא מתבאס ומצטמק ונופל לרצפה ונהיה אדמה.
קח אותי, תאכל אותי, תלעס אותי בנחת, תברך עליי ברכה, תעלה אותי.
זה נראה כאילו זה משהו כזה דמיוני, אבל ככה מסביר הבעל של הטוב, שמזה נובעת כאילו התאווה, אוי, בא לי תפוח,
כאילו, כן, זה משהו, פתאום בא לך, נכון, יש כזה דודה, קוראים לזה דודה, נכון, דודה,
פיצה דודה יש בפתח תקווה, כן, כל מיני כאלה,
רמה, רמה, יש כאלה רמה.
אז רעבים גם צמאים, אז הוא אומר,
שכשאדם אוכל לשתה מבחינה, ממש חלק מהניצצות שלו שהוא צריך לתקן, זה שכתוב רעבים גם צמאים,
שכשלום ראה וצמא להם, למה זה?
וזה שאמר נפשם בהם תתעטף,
כי הנפש שלנו חלקים ממנה אסורים בתוך המזון שאנו אוכלים.
בסוד גלות בלבושי זרים,
ויחשביה לזונה ככיסתה פניה, כן, זה נראה לנו, כן,
הוא קורא את זה, ויחשביה לזונה ככיסתה פניה, זה פסוק שנאמר על תמר,
כן, הניצוצות שלנו מכוסים בתוך המזון.
מה?
כן, זה לא אסור,
אבל הוא רוצה להגיד שהתאווה היא כאילו אסורה,
בסדר? למה יש לנו תאווה?
אני אסביר.
הוא שואל למה יש לנו תאווה, נכון?
ואז הוא אומר, יש לנו תאווה בגלל שיש שם איזה חלק קדוש בתוך המזון,
שהוא בבית כלא, הוא אסור.
ולכן אנחנו מתאווים אליו כדי להוציא אותו משם, בסדר?
מיד נראה מה שאת אומרת,
זאת הערה מאוד מאוד חשובה. חזל אומרים
שבחלקים האסורים,
שאותם אנחנו בכלל לא יכולים לאכול,
שם כביכול אין ניטוצות כאלו,
אין ניטוצות כאלו.
אבל חז״ל אומרים דבר מאוד מעניין, אין דבר של איסור שהתורה לא נתנה כמותו בהיתר.
לדוגמה, בשר וחלב
זה אסור,
אז מותר לאכול כחל,
שזה בשר הטילים של פרה שיש לו טעם של חלב.
חזיר מותר לאכול שיבוטה, זה טעם של דג שיש לו טעם של רכזי.
כאילו כל דבר איסור התורה נתנה כמותו בהיתר, למה זה כזה חשוב?
כי משהו מסתתר שם.
אפילו הדברים האלו, הגבוליים, משהו מסתתר.
באיסור יכול להיות,
השפת אמת יגיד את זה,
באיסור יכול מאוד להיות שהנקודה שנמצאת שם היא כל כך כל כך קטנה,
ומה שעוטף אותה כל כך חזק שאנחנו לא יכולים לחלט אותה משם.
אנחנו צריכים להימנע.
בסדר? אבל לדוגמה, חז'ל אומרים למה ניקרא שמו חזיר?
שעתיד לחזור.
שלעתיד לבוא יוכלו לאכול אותו.
כלומר לעתיד לבוא, הקדושה כל כך תתגלה בעולם,
שיהיה כוח בקדושה לגלות את הניצצות שנמצאים בתוך החזיר.
ולכן הוא נקרא חזיר שהוא עתיד לחזור.
מה?
הוא צריך להיות טעים, לא?
טעים זה כבר עכשיו אומרים, ככה אומרים.
כן?
הרמב״ם אומר, הפשי והפשי לאכול חזיר, אבל...
כלומר, כוח הקדושה יתגלה בעולם שאנחנו נוכל להיכנס גם לתוך מבואות האיסור.
זה כמובן לעתיד לבוא, זה לא עכשיו.
והשם יתברך רמז להם לישראל בכמה רמזים שימצאו את האבדה ויחזירו לבעליהם לאביהם שבשמיים ולא ציווה כן למלאכים מוסרפים ואופנים.
ואבדה ומידה הייתה כמאמר חזל שהקדוש ברוך הוא היה בונה עולמות ומחריבם.
ועל בסיס דברי הבעל שם טוב הזה אומר השפת אמת ככה
כשהתורה מדברת על אכילת בשר, בשר היתר, היא מדברת על תאווה.
כי תווה נפשך לאכול בשר ואמרת אוכלה בשר וכל עוות נפשך תאכל בשר. התורה מדברת כאילו אם בא לך לאכול בשר ואתה מתאווה לאכול בשר אז תאכל בשר כאילו זה מין תאווה כזה.
אז אומר השפת אמת פירש רשי לימדתך תורה דרך ארץ
שלא יתאווה לבשר רק מתוך רחבת ידיים ועושר.
מתי מותר לאכול בשר? כשאתה נמצא במצב של התרחבות של ככה.
מה העניין?
ובמדרש עושה משפט לעשוקים,
נותן לחם לרעבים, השם מתיר אסורים.
דעית בספר קטן מבעל שם טוב,
על הפסוק שראינו, רעבים גם צמאים,
נפשם בהם תתעטף, שקשה. למה עשה השם יתברך להיות תאווה וחשק למאכלים אלו? למה שנאכל כמו שלוקחים כדור?
רעבים, אתה מרגיש רע, יורד למטה, אין תאוות, שתי דקות גורמים לאכול, עולים חזרה.
כמה זה היה חוסך לנו?
אם הייתה תאווה, לא היינו מתהווים לדברים מתוקים,
לא היינו מתהווים, כמו שאתה מתדלק אוטו,
ויש לו תאווה ל-95?
שם לו,
הוא נוסע, הכל סבבה, אז גם אנחנו יכלנו לאכול, רעבים,
יורדים לחדר אוכל,
כל אחד היה מקבל צלחת עם כאלה קפסולות של אצות,
וזה בלי טעם, בלי שום דבר, מתדלקים דקה וחצי וחוזרים ללמוד תורה.
במקום זה ריחות וטעמים ועניינים, מיותר, מזבזים על זה המון המון זמן, חבל, חרב.
כן, אתה עובר במכון לא הרבה זמן מבלבלבלים על זה, כן.
מה כאלה קפסולות?
טוב,
אנחנו בצהל.
ועל כורך שיש איזה ניצוץ מנפש האדם באותו מאכל, חלק ממני נמצא במאכל בבית האסורים,
ואז הברכה היא מתיר איסורים, כן, או מתיר אסורים,
מתיר את החלק שלי שנמצא בכלא אסור בתוך המזון,
כי איך יש מזון, וזה שכתוב, נפשיו בהם תטטף, לקח רבים וצמאים העין שם, והם דברי אלוקים חיים.
כי איך יש מזון לנפש אדם באלו הדברים. איך הנפש ניזונת מדבר חומרי,
אם לא היה בהם שייכות לנפש האדם,
על ידי זה,
על ידי זה, מה זה, על ידי זה,
לא יודע, מה זה לעשוקים?
כי הנקודה בדומם צומא החי בבית אסורים,
שנעשקה, עושה משפט לעשוקים, כן, על ידי זה עושה משפט לעשוקים,
כי הנקודה בדומם, צומע, חי הוא בבית הסורים,
שנעשקה נקודה זו בתוך הדברים הטבעיים,
ועל ידי זה שנותן הקדוש ברוך הוא לחם לרעבים,
על ידי זה הדברים האלו, הלחם עולה לבחינת מדבר עד שעולים למקומם. כלומר, זאת כוונה ברכת בית הסורים, היא לא רק כוונה בהשכמה, היא גם כוונה באכילה.
כשאנחנו אוכלים, אנחנו צריכים לכוון,
יש כאן בתוך המזון שהגיע אליי ניצצות קדושה ששייכים אליי, ואני כרגע מוציא אותם מלהיות לחם, מלהיות תפוח, מלהיות אורז,
והופך אותם להיות חלק ממני,
חלק מהאנרגיה העולמית שמשרתת אשר יתברך, וכמובן זה מאוד מאוד תלוי בברכה שמברכים לפני,
בברכה על המזון, לפני ואחרי, זה מעלה את הכל למעלה.
והשם מתיר אסורים כנ״ל,
אך זהו אחר שכתוב ירחיב השם מגבוליך,
והוא רוח הקדושה שיש בנפש האדם. שלא ישגע האדם ויגידו, אני...
אדם הולך לשוערמה פה למדיצי,
חבר'ה שתגידו, לאן אתה הולך? אני הולך לעלות עם צוצות.
יא חביבי, אתה לא שם עדיין, נכון?
אתה לא ברד.
זה תלוי ברוח הקדישה שבאדם. ולכן אומרת הגמרא, מתי אתה אוכל בשר?
אני אנסח את זה בצורה פשוטה,
בסדר? אני לא מדבר על בשר, אוכלים בבית. קודם כל נעשה אישור קו. עוף זה לא בשר, כן? אסור לאכול עוף בחלב כמובן, אבל עוף, אין הכוונה, זה לא...
עוף זה חלבי, כן?
בשר הכוונה בשר.
אז מתי אוכלים בשר?
אז הגמרא אומרת, בשר אוכלים באיזושהי הזדמנות,
שזה קשור לאיזה משהו גדול. איזה סעודה חגיגית משפחתית, סעודת הודיה,
איזה אירוע של יום הולדת שאתה רוצה לברך מישהו. לא, סתם, יאללה, בואו, אוכלים למסעדה, בואו נרד על איזה סטייק.
זה לא מתאים.
להעלות ניצוצות מבשר זה עבודה, ולכן צריך שיהיה איזושהי עטיפה מסוימת,
שאתה אומר, אוקיי, האירוע מצדיק איזושהי שמחה יתרה. זה צריך להתלבש על איזה משהו,
אז מתאים שתהיה סעודה בשרית כזאת סביב איזשהו אירוע או של הודיה או של חג או של מועד או של יום טוב או של כאילו של משפחתי שהוא בזמן לא היה וכולם מאוד מאוד שמחים לראות אחד את השני אז מתאימה אכילת בשר כי כי באכילת בשר יש גם עבודה רוחנית
ואתה לא תעשה את העבודה הרוחנית אם אתה סתם ללכת למסעדה בשביל לרדת על איזה שיפוד.
אך על ידי עבודת האדם איפה זה ברח לי כן אך זהו אחר שכתוב ירחיב השם את גבולך
והוא רוח הקדושה שיש בנפש האדם.
ויש לבאר גבולך כי הקדוש ברוך הוא אין סוף.
ובכל נברא, מכל שכן באדם, נתן הקדוש ברוך הוא נקודה קדושה, ויש לה גבול.
אך על ידי עבודת האדם יכול להרחיבה,
אפשר להרחיב את הקדושה בעזרה שמתברך. ולכן נקודת הפנימיות גבול,
שהוא סוף המדרגות של באדם,
וכן בית המקדש נקרא גבולנו, כמו שכתוב יתנו בגבולנו, שהוא פנימיות שבכל הארצות,
וזה שכתוב כי ירחיב.
כשאדם זוכה להרחבת הדעת, הוא לומד את השיעור הזה, ועכשיו יש לו הרחבת הדעת, והוא מבין שלא אוכלים סתם, אלא אוכלים כדי להעלות את החלקים הרוחניים שבאוכל.
כמו שכתוב בזוהר הקדוש של הפסוק, ויוצר רוח האדם בקרבו,
שהקדוש ברוך הוא מוסיף כוח נשמת האדם בתוכו,
כשזוכה להעלות ממדרגה למדרגה נפש רוח ונשמה, עד כדי הצדיקים, שממש מתקנים באכילות שלהם דברים גדולים,
ובבא סאלי היה, למרות שבקושי היה אוכל בעצמו,
היה מאוד מקפיד לעשות סעודות לצדיקים.
לילולה לצדיקים, היה מקפיד שכולם יאכלו,
היה מקלף לאנשים את האוכל, מגיש להם אפילו, תאכל, הוא עצמו היה אוכל מעט מאוד, אבל היה מאוד מקפיד. כי הוא אומר, סעודה לצדיקים, אתה מעלה את הכול.
ועל ידי זה צריך לקרב שאר הנבראים גם כן. גם הם רוצים להתקרב.
כי כפי התרחבות הנשמה,
כן, צריך להרחיב את הכלים.
והנפש והגוף
צריכים להעלות בחינת דומם, צומח,
חיים מדבר לרוח חיים שבקרבו. זו עוד כוונה למתיר אסורים.
חלקים באישיות שלנו ניצוצות שנמצאים בכל מיני דברים חומריים,
וכשאנחנו משתמשים בהם בקדושה או בטהרה או בכשרות
בצורה נכונה,
אנחנו מעלים אותם למטרתם.
זה נכון גם ודאי באכילה, אבל גם אפילו בדומם.
גם בדומם.
כן, יש לך איזה חפץ דומם,
תשתמש בו לדברים טובים,
כן, תגרום לו שיהיה מבסוט, שיעלה.
יש בו איזושהי נקודה אסורה,
תוציא אותה,
תוציא אותה לחירות על זה שאתה משתמש בה כמו שצריך.
זה שם אותנו במקום מאוד מאוד אחראי בבריאה, גם על עצמנו, גם על האכילה וגם על הסביבה שלנו.
אז אם כך, מתיר אסורים.
כוונה ראשונה על יכולת המעבר בין יום ללילה, בין המגבלות של הגוף ליכולת לצאת ליום חדש.
כוונה שנייה זה יכולת חופש התנועה ולשמור על חופש התנועה,
לא לוותר על חופש התנועה, לשמור על הגוף שלנו בריא,
נינוח, רפוי, מסוגל להגיע לכל מקום, גם איש אולי במידה מסוימת, כאלה שכאלה שאין להם גמישות.
וכוונה שלישית, מתיר אסורים, היכולת שלנו לגעת בכל מיני נקודות רוחניות שנמצאות בסביבה שלנו,
בדומם צומח חי מדבר,
להשתמש בזה בצורה קדושה ונכונה,
ואז להעלות את זה ולהחזיר את זה לשורשו.
ומכיוון שדיברנו על מטיר הסורים שצריך לברך בבוקר, אז איך נברך את זה אם לא נלך לישון בלילה?
אז זה בדיוק הזמן ללכת לישון.
כמובן, אחרי שיעורו של הגאון הרב יורם אליהו, מיד אחריי.
לילה טוב.
