טוב, אנחנו לומדים ברכות השחר.
ושבוע שעבר...
מה יקרה? ימשכו אותך? מה אתה מפחד?
תעביר.
ריכוז, ריכוז מלא, ריכוז מלא.
בשבוע שעבר התחלנו לעסוק בברכת זוקף כפופים, ואמרנו שנמשיך את זה השבוע,
כי יש כאן איזה מה?
יש כאן איזה מה שאנחנו צריכים להשלים אותו, על ברכת זוקף כפופים.
כי בשבוע שעבר, אם אתם זוכרים,
והגענו לאיזושהי נקודה שבואו נזכר רגע מההתחלה.
ברכות השחר,
ברכות
חשובות מאוד.
בעצם זה ברכות הנהנים.
אנחנו מברכים על תפוח, אנחנו מברכים על מים,
פה אנחנו מברכים על כוחות החיים הכי משמעותיים שיש לנו,
על ראייה,
על יכולת הילוך,
על יכולת תנועה,
הדברים המשמעותיים ביותר שכמובן אנחנו שמים אליהם לב,
רק כשהם פתאום לא עובדים, פתאום אדם, וואי, נתפס לו הצוואר הזה, לא,
לא יכול לסובב, אין לי צידוד, אין לי... רק אז אנחנו שמים לב לדבר הזה.
ואז מן הראוי לשים לזה לב, לא צריך לסבול כדי לברך על זה, אלא לשים לזה כמו שצריך, וברכות השחר צריכות להיות מתונות ורגועות,
ובנחת, ולא באיזה ירי אחרי מאמץ, לא יודע איפה אומרים אותם, בדרך למה
ובדרך למי. ואנחנו ניסינו,
עד היום ראינו את ברכת המתן הסכבי בינה,
אני עושה כאן איזה בריף כזה,
אני נותן לך לבין בינה, דיברנו על היכולת לבחור.
לבחור כל יום מחדש.
כל יום אנחנו בוחרים מחדש.
ואנחנו,
לפי מה שלמדנו בברארץ, אנחנו לא גוררים מיום ליום, לא את הדברים הרעים,
אבל גם לא את הדברים הטובים.
את הדברים הרעים ודאי שלא טוב לגרור, כי אז אתה נהיה עבריין, תקוע בעבר. אם אתמול היה לי יום דפוק, זה אומר שגם היום יהיה לי יום דפוק.
גם את הדברים הטובים לא כדאי לגרור, כי אז,
אז כאילו אני מגיע בלי אנרגיה ליום הזה, אני כאילו, זהו, כבר עשיתי את היומית שלי, זהו, אני שבוע כבר סימן טבעי.
לא,
הדברים הטובים של אתמול תופסים לי
מרחב מיותר היום. אני רוצה, מה שהיה אתמול טוב, היה טוב, אני משחרר את זה. אני עכשיו פנוי ליום חדש,
לדברים חדשים,
להבנות חדשות וכולי. אז זה דיברנו בנותן עצמך מבינה.
הגענו לזוקף כפופים, ואם אתם זוכרים, בפעם הקודמת שאלנו את עצמנו, בסוף הגענו לנקודה ששאלנו,
למה הברכה מנוסחת באופן הזה?
כן,
זוקף כפופים,
מה שהכינוי של המשם הפרטי שלנו זה כפופים.
והקדוש ברוך הוא זוקף אותם.
אבל איך קוראים לנו?
כפופים. לא אומרים זוקף כפיפה.
כלומר,
אני בן אדם, לפעמים אני כפוף, לפעמים אני זקוף,
הקדוש ברוך הוא עזר לי להיות זקוף.
אלא זוקף כפופים, הכוונה, זה השם של האדם. האדם הוא בעצם כפוף.
כן,
זה התכונה שלו.
למה? למה ככה?
אז בואו ננסה ללמוד. אני רוצה בעיקר היום לראות שני דברים, שתי גישות לדבר הזה,
ולהתמקד בגישה האחרונה,
שהיא מאוד מפתיעה. אני חייב להגיד, זה מין סיפור כזה מופלא.
נתחיל מהטור.
הטור אומר כך,
אומר רבנו הטור בסימן ב' ויקום וילך בכפיפת קומה.
כדעית פרק אמה דקידושין אמר רבי יהושע בן לוי אסור ללך בקומה זקופה
שנאמר מלוא כל הארץ כבודו
ויחסר ראשו
כדעית ענם יתם רבו נא לא אזיל ארבע עמוד בגילוי ראש
אמר שכינה למעלה בראשי".
אז יש פה איזה תרתי דסטר אנחנו מברכים זוקף כפופים מצד אחד אבל מצד שני אסור ללכת בקומה זקופה.
אז כאילו הכוונה זוקף כפופים גם אחרי שהוא זוקף אותנו אנחנו אומרים לנו תוריד את הראש מה אתה זה זה זה צריך לשים כיפה
הכיפה כאילו עוצרת איזה כפיפות,
אל תלך, נכון, אפילו בצורת ההליכה,
אדם הולך זקוף, זה כאילו, הוא ככה,
יש לו איזה כאילו תחושה של נוכחות ומוגזמות כזאת, אולי סוג של גאווה,
ומישהו בצניעות, הוא הולך,
וראשו למטה,
ליבו למעלה וראשו למטה, ככה מופיע בהלכה.
אז מה היחס בין זוקקי כפופים לציווי הזה? הכוונה היא שבסדר, הקדוש ברוך הוא זוקף אותנו, אבל מצידנו אסור לנו להיות זקופים. בדיוק סיפר לי הרב אנטבי,
פגשתי אותו כאן,
שהוא הלך לנחם אצל רבברום תצל, אשתו נפטרה.
אז סיפרו שם הבנים שלפני שנתיים היא כבר הייתה בת מאה ואחת, לפני שנתיים היא קיבלה הליכון כזה.
ואז הרופא אמר שצריך להקפיד ללכת זקוף בהליכון כדי שלא לאט לאט תתכופף.
אז הם אמרו לה, אימא, צריך ללכת זקוף.
אז היא אמרה להם, מאה שנה אני הולכת כפופה ועכשיו אתם רוצים שאני, אני הולכת עם הראש למטה וחשוב שאני פתאום אגביה את קומתי, פתאום אני אלך זקופה כאילו בגאבה.
למין כאן אדם צריך גם בין, גם בין, לשים כיפה על הראש, כאילו הכיפה במובן הזה היא איזושהי,
כיפה אתה שומע, זה מלשון כפיפות, מלשון איזושהי כפייה מסוימת, כאילו,
למען תראה, כתוב,
למען תהיה יראת אדוני על פניכם לבלתי תחטאו. אדם שיש לו יראת שמיים על הראש, זה גורם במקום לזכור,
יש משהו מעליי.
יש משהו. אגב, אם כבר דיברנו על כיפה, על הבנים, אז יש שם איזה מודרנה,
מודה, חדשה,
שאני רואה אותה גם פה,
עכשיו חלק מהבחורים הצעירים,
שהם הולכים עם הכיפה כאילו פה, משהו כזה ככה, כן, כזה ככה, וזה. אבל צריך לדעת שלפי הפנימיות הכיפה צריכה לחסות את הקודקוד פה.
זה כאילו החלק הכי גבוה באדם, החלק הזה, וזה החלק של המוזות מכוסה.
ולא לשים אותה פה, לא לשים אותה פה, אלא ככה, זה החלק הזה.
וגם מבחינה אנרגטית, אומרים שכאן יש איזשהו,
זה המקום, כן, בטרף זרוע אף קודקוד. אז לא מאוחר לעשות תשובה,
ולא חייב להגליל את הכיפה, אפשר פשוט להציץ את המיקום שלה.
וגם המדרש
אומר אותו דבר.
אומר המדרש, הנני ממטיר לכם לחם מן השמיים,
הדאו דכתיב הוא, הקדוש ברוך הוא, מרומים ישכון.
הדאו דכתיב מקיא מעפר דל אלו ישראל,
שהיו משוקעים בטית ובלבנים במצרים,
והוציאן הקדוש ברוך הוא בקומה זקופה,
שנאמר
וההולך אתכם קוממיות.
הווי מקיא מעפר דל,
סיכוסים נתן הקדוש ברוך הוא ליעקב,
ואמר לו, ואז זרעך כעפר הארץ,
כשיגיעו בניך עד עפר.
אז אנחנו רואים שהשראת שכינה של הקדוש ברוך הוא תלויה כביכול בעובדה שהיינו כעפר הארץ.
יש איזה אידיאל כאילו בכפיפות הזאת.
הכנעה.
אנחנו עלולים לגאווה ואנחנו עלולים לבולטות ואנחנו עלולים לכל מיני דברים לא טובים,
וכדי להימנע מהדברים האלה אדם צריך ללכת בקומה כפופה. טוב, אז מה אם זוקף כפופים?
טוב, הקדוש ברוך הוא זוקף אותנו.
אנחנו, מצידנו, צריכים להישאר כפופים, בסדר?
זה כאילו...
אבל השפת אמת אומרת משהו אחר.
ואני רוצה שננסה להעמיק בשפת אמת, אז אני אקרא אותו לאט לטובת מי שאין לו עדיין את הדפים, כי אני רואה שהן לא צריכות לצלם.
נזכרתי, אני שלחתי אותן,
לא הצלחתי לצלם כי נגמרו הדפים, אני שלחתי אותן למכונה שאין בה דפים.
אז זה היה בסדר, זה לא היה...
אומר השפת אמת ככה,
ואולך אתכם קוממיות, פירש רשי בתורת כהנים בקומה זקופה.
אה?
בפרשת בחוקותיי, בברכות.
שם התורה מבטיחה לנו חלק מהברכות זה
וההולך אתכם קוממיות, ורשי אומר,
קומה זקופה. כלומר,
יש איזשהו אידיאל שאנחנו נלך פעם בקומה זקופה. אז איך זה נראה הדבר הזה,
האידיאל הזה?
אומר השפת אמת ככה.
אף על פי שאמרו חכמים שאסור ללך בקומה זקופה,
אך כאשר יהיה תיקון כראוי כמו לעתיד,
יוכל האדם לקבל מורא שמיים אף בקומה זקופה,
כי הרי כך נברא.
רק שבעולם הזה, מחמת אבלי העולם, אי אפשר לקבל היראה
רק על ידי כפיפות, קומה והכנעה רבה.
וזה עצמו עניין אומרם בתורת כהנים על והתלכתי בתוככם ולא תהיו מזדעזעים ממני.
יכול לא תראו, תלמוד לומר אני השם אלוקיכם פירוש,
שיוכלו לקבל עול מלכות שמיים כמו שהם בלי השתנות ושפלות יתרה כנ״ל.
והיא ההבטחה שיוכלו ללכת בקומה זקופה.
השפת אמת היא תמיד מאוד מתומצת,
אנחנו בואים ננסה רגע להסביר אותו בהרחבה.
בעצם הטענה שלו היא שברכת זוקף כפופים היא ברכה ארעית,
ולעתיד לבוא אנחנו נהיה במצב של זוקף זקופים.
הצורך בכפיפה
הוא אילוץ,
הוא אילוץ של זמן ביניים כזה, אבל לעתיד לבוא, בזמן גאולה, בזמן קוממיות, ואולי זה הזמן שלנו,
אנחנו נהיה בקומה זקופה.
מה הכוונה? בואו נתרים את המונחים קומה זקופה,
וכפיפות קומה למונחים נפשיים.
מה זה כפיפות קומה?
זו תחושה שאני לא מסוגל,
או תחושה
שאם לא יאיימו עליה אז אני לא אעשה. צריך יראת עונש, צריך איזה נו נו נו, תיזהר. זה כאילו,
תכפיפים אותי. מה זה זקיפות קומה?
אני עושה את זה מצד עצמי,
מתוך בחירה, מתוך הזדהות,
לא בגלל שאני מפחד מאף אחד,
אלא בגלל שאני מסכים עם זה, אני מעריך את זה. זה כאילו זקיפות קומה.
אומר השפת אמת, לעתיד לבוא, ככה תהיה עבודת השם.
תהיה פחות יראה,
ויהיה, איך הוא קורא לזה, ואפשר יהיה לקבל את ה... לפגוש את הקדוש ברוך הוא בלי להזדעזע עם איזה... או, תודה רבה. סלחתם?
חלק.
לא.
כן, עברת מהמקום הלא נכון, גברתי.
זאת טובת שלי, כן, אז לכן אני...
תחשבו שאני פה מנצל איזה מישהו. תודה רמוש.
דף יש לכם? אז בואו, אז מה הבאתי את זה פה? אז תקחו את זה לכאן.
אז ברוך אתה, אדוני. אתה הכנת לי? בלימון?
מי זה? מי זה?
יהודה? שילי?
יהודה זה ביתי, זה תה פינוק, זה מה זה?
ארוך תהיה.
אז אומר השפת אמת, תהיה תקופה, לעתיד לבוא כזה,
שתהיה פחות יראה, אפשר להגיד גם פחות יראה בעולם,
והמפגש יהיה אחר.
אפשר להגיד, אולי שהשפת אמת מדבר באמת על התקופה שלנו.
באופן כללי,
בתקופה שלנו, יש פחות יראה בעולם. לא, עזבו רגע
כאילו ערכים דתיים או יהודים. בעולם, באופן כללי, יש פחות יראה.
פעם, רק מלהגיד את המילה סטלין,
אנשים היו רועדים מפחד.
רועדים, מתים מפחד.
יש איזה סיפור על סטלין,
שהוא חטף הרי אירוע מוחי,
והם כל כך פחדו להעיר אותו,
הם פחדו ממנו.
כל האלה שהיו שם, הצוות ששמר עליו,
אז הוא היה באיזה בית נופש כזה,
שהם יומיים לא נכנסו לדלת.
מרוב שהם פחדו. כשהם נכנסו, כבר הוא היה במצב שאפשר היה להציל אותו. טוב, ברוך השם, כן?
ברוך המקום שער הזמן. פחדו רק להגיד את השם שלו, אנשים היו עושים רועדים.
היה יראה.
היום,
ההוא הגיע, נשיא ארצות הברית,
ההוא שם עליו יד, עושה איתו סלפי.
כן, הוא סחבק שלו, ביבי, כן, זה, פה, כזה. כשאנחנו היינו, אומנם אני פה על במה, אבל זה בגלל המצלמה, כן? לא בגלל ה... אגב, כשאנחנו היינו ילדים, בספר יסודי,
המורים היו על במה.
גם בתיכונית, המורים היו, הייתם כאילו מסתכלים עליו ככה.
הייתה יראה מהמורים,
הייתה כאילו יראה כזאת, הייתה יראה בעולם. פחדו משוטרים, פחדו ממורים, היה יראה.
היום איזה יראה? מה יראה?
אני רואה את הבן שלי, איך הוא מדבר עם הרב שלו.
זה לא חוצפה, כאילו ככה מקובל, מה קורה הרב, מה העניינים, שלח לי את השיעורי בית בוואטסאפ, אני לא, זה לא, כן, ככה, אני מאחר, הרב איפה, אתה לא מגיע, כאילו ככה, אז יש פחות יראה,
הרבה פחות יראה, אבל אפשר להגיד שיש יותר הערכה, אולי.
כלומר,
זה מה שאספת האמת אומרת, מה, יכול,
לא תהיו מזדעזעים, יכול או תראו ממני?
תלמוד אומר, אני השם אלוקים, כלומר, יש פחות יראה,
יראה של פחד,
של איזה וואו, אבל לא בטוח שיש פחות הערכה.
כן? זה מין איזה מצב כזה,
שבו בוא נגיד שיהיה מורך רב אחד כמורא שמיים, אז הרב הוא כמו מייצג את הקדוש ברוך הוא כביכול,
אנחנו פחות מפחדים מהרב, אימא לב, עומדים, מדברים בגוף שלישי, אומרים ככה, ככה, נכון, בקרבה,
אבל יש דווקא, יכול להיות שיש אפילו יותר הערכה.
אז לפי השפת אמת,
הסיבה שאנחנו זקוקים להכנעה
ולכפיפה היא בגלל, איך הוא קורא לזה, הבלי העולם הזה.
אבל כשהעולם מתבגר וכשהעולם מתקדם, אנחנו פחות זקוקים לזה.
ואנחנו יכולים להיות זקופים.
ואז ברכת דוקף כפופים היא כאילו, צריך להגיד אותה מהר, בסדר?
העיקר להיות זקופים.
זה יכול מאוד להיות שזה קשור לדור שלנו,
שאנחנו הרבה יותר מחוברים,
הרבה יותר רוצים בחירה, אבל יש לנו גם פחות יראה, חד משמעית.
גם בצבא.
נכון, בצבא הפעם כאילו לדבר עם אבק...
זה היה כאילו זה, היום כבר, הסגל עצמו, שולח וואטסאפ להורים, כן, אני אשמח לקבל מכם טלפונים,
הערות, עם לזיין,
תגידי שלום לבן שלך, גברתי, תקבעי אותו בעוד שלוש שנים בצד השני של הבקוום, אל תפריעי לי מאז.
זהו,
לא, יהיה שיתוף פעולה וזה, יכולים לדבר עם טלפון לממ, קרלו, עושים לו שמיכה בלילה, מה זה שטויות זהו?
בסדר?
אז זה, אני חייב להגיד, השפת אמת הזו,
אני מאוד מזדהה איתו מהחלק הציוני שלי, כן, מהחלק
של זה, כן, אנחנו בזמן של גאולה,
אנחנו בזמן של התקדמות,
יש פחות יראה ויותר הזדהות, עדיין צריך איזושהי יראה מסוימת. לדעתי, איך משיגים את היראה היום, את הכפיפות?
היום זה מושג לא על ידי עונש,
אם עלה, כאילו תקבל איזה עונש,
אלא על ידי העובדה שיש מצלמות בכל מקום.
בן אדם מפחד מסנקציות חברתיות.
אתה נמצא ברחוב, בא לך לזעוק על עטיפה של מסטיק,
תסתכל,
הנה מצלמה, הנה מצלמה, הנה מצלמה,
עוד רגע יהיה סרטון, בואו תראו רב זורק עטיפה של מסטיק.
הרימו אותה מהר לפח,
מחייך למצלמה וממשיך הלאה.
אין דבר שלא, וחוץ מזה לידך בכל רגע נתון יש אלף אנשים, אלף מצלמות.
אז כל מה שאדם יעשה, מיד אפשר, אז כאילו אנשים יש להם איזה יראה כזאת, אולי זה היראה שנשארה עדיין,
יראת הצילום, יראת ה... אבל בגדול אנחנו רוצים להיות מחוברים, רוצים להיות מזוהים, נכון, רוצים להיות... אז אם ככה, ברכת זוקף כפופים אומר השפת אמת חד משמעית,
היא ברכה זמנית, כי לעתיד לבוא, הולך אתכם בקומה זקופה.
ואולי זה גם קשור לעובדה שסטטיסטית רוב הילדים גבוהים מההורים שלהם.
חוץ מזה, אבל...
רוב הילדים גבוהים מההורים שלהם. כאילו יש איזה משהו מבחינת ארץ ישראל,
שהילדים כאילו יותר זקופים, פחות כפופים, נכון?
היהודי הגלותי הוא כאילו כפוף כזה, הוא לא יודע, הוא צבר, הוא זקוף, הוא ככה.
אז אני כאילו מזדהה עם זה, זה כמו גישה כזאתי ציונית,
גאולית וכו'.
בואו נראה אפשרות אחרת, בסדר? בואו נפתח לאפשרות אחרת.
וכשנעמיק בה, אני חושב שכולנו יכולים להתאהב בה ממש.
בירושלים היה צדיק ירושלמי שקראו לו רב אושר פריינד.
מה היה שם שלו? מישהו שמע עליו?
לא שמעתם?
רב אושר, פריינד.
והוא היה איש חסד דב, יוצא דופן.
ברכותיו היו מתקבלות, היו ככה אנשים מקבלים אותו, והוא גם היה,
היה לו שיטה מאוד מאוד עמוקה
של עבודה על המידות.
ממש, ויש לו תלמידים.
הרב מורגנשטרן, מי שמכיר, הוא
תלמיד שלו,
אשתו גם, צעירה מורגנשטרן.
הם כאילו תלמידים שלו, הייתה לו שיטה מאוד מיוחדת.
שהלב שלה, הליבה של השיטה הזאתי,
הייתה כאילו טיפול יסודי בנגע הישות והגאווה.
כן?
אני אספר לכם סיפור עליו,
כדי שתבינו עד היכן דברים מגיעים.
אתם יודעים, לפעמים בירושלים יש קצת מתחים וזה, וכותבים פשקווילים אחד על השני.
אומרים שהקירות במאה שערים, מה שמחזיק אותם זה הפשקווילים,
אחרת הם כבר היו קורסים.
והיה לו גם ארגון חסד גדול.
בקיצור, פעם כתבו עליו איזה פשקוויל, ככה עם ה-cc, ירושלמי ה-cc.
אז באו אליו כמה תלמידים שלו, וואו, וזה, וזה מי שכתב, נדבר עוד מולדים תורה, וזה, רק תן לנו את זה.
אז הוא אמר להם,
אבל מה אני יכול לעשות
שכל מה שהוא כתב זה נכון?
איך הוא אמר?
הוא אומר, זה שאתם לא רואים את זה,
אז הוא אומר שזה לא קיים.
ככה הוא היה, כאילו שפלוט, זה היה העניין שלו.
ויש, הוא לא כתב שום דבר, זה הכל תורות שבעל פה שעברו מדור לדור,
מהדור הקודם אלינו,
ויש סיפור שלו
שנקרא מעשה בנופלים.
אנחנו עוסקים כאן בפריקת זוקף כפופים,
מעשה בנופלים.
בואו נראה אותו.
מעשה בנופלים,
מעשה בנופלים.
מעשה בנופלים שהיו בריות,
שהיו הולכים ונופלים.
וכל העולם היו הולכים ומגיעים והם היו הולכים ונופלים.
והיו נשברים מאוד.
איך כל העולם הולכים ומגיעים והם הולכים ונופלים.
ובא חכם אחד ואמר להם,
על כל פנים תקומו ותמשיכו ללכת.
ושמעו לאצתו, היו קמים וממשיכים ללכת ונופלים עוד פעם ושוב קמים.
והיו העולם קוראים אותם הנופלים.
כן, עכשיו יש מפלגות,
חוסן לישראל, אאואנטה לישראל, כל אחד עושה מפלגה עם שם יותר מפוצץ.
מפלגת הנופלים,
זה כאילו מפלגה.
כן?
מאוד לא פוליטיקי קורקט, נכון?
והיו העולם קוראים אותם הנופלים.
והתרגלו כל כך ליפול עד שהיה אצלם פלא גדול,
איך הם קמים ועומדים.
ואדרבה,
כשהיו נופלים, היו רגילים בזה.
ואם היו קמים, היו מתפלאים.
עד שהחלו לקרוא לעצמם הקמים,
שאיך נהיה הפלא כזה שהם קמים.
וגם העולם החלו לקרוא להם הקמים.
סיפור מתוק, נכון?
רב הנסתר על הנגלה בסיפור הזה,
אבל כדאי לנסות להבין אותו.
יש כאן בסיפור הזה,
כמו בכל סיפור חסידי טוב, נקודת מוצא.
יש פה היפוך,
ויש פה מצב חדש.
מהי נקודת המוצא?
נקודת המוצא שלהם ביחס לעולם
זה שהם קמים.
כלומר, הם אמורים ללכת ולהצליח.
אם אני מתרגם את זה מיד לשפת כל אחד ואחד מאיתנו, נקודת המוצא אולי של כל אחד מאיתנו שאנחנו גדול, די מוצלחים, אנחנו אמורים להצליח,
וכאילו הכל גם די בשליטה שלנו, ואנחנו פשוט מסוגלים.
ואם ישנן תקלות,
קודם כל, אוף.
איך זה קרה?
ואני לא בסדר, כאילו לא מתאים לי, לא מתאים לי, זאת אומרת, אני הרי אמור להצליח, אני אמור להיות זה.
ולמה הקדוש ברוך הוא עשה לי את זה?
גם זה משפט שיכול להיאמר.
ומה שקורה, שהגישה הזאת מביאה אותם לאמון תסכול.
קודם כל, הם כל הזמן עסוקים בהשוואה לאחרים,
הנה, איך הוא הצליח, איך הוא... וגם כל הזמן החוויה של הנפילה,
אני כל הזמן לא בסדר, אני כל הזמן לא הולך לי,
אני כל הזמן מתוסכל מעצמי, כן, למה אני לא מצליח? למה אני לא מצליח? הרי אני אמור להצליח, אני אמור להצליח, נכון, זה כאילו ה...
והם היו נשברים מאוד.
כלומר, תארו לעצמכם, כל אחד מאיתנו,
שאנחנו צוברים כל יום
כל מיני כישלונות.
עכשיו,
יש לנו מספיק שכל, אנחנו מספיק מתוחכמים כדי להסתיר את הכישלונות שלנו,
אבל כל אחד מכם מאיתנו יחשוב על היום שבו ימציאו, כמו שיש היום גוגל גלס,
ימציאו איזה גוגל כיפה, איזה גוגל וויר כזה,
שאתה תלבש את זה,
זה יעשה לך מעל הראש כזה טלפרומטר,
שיראה כל היום את המחשבות שלך ואת הרגשות שלך.
ואז נראה מי גבר, מה שנקרא.
כן? את כל המחשבות השליליות שאתה חושב על החבר שלך,
שכיוון שהוא מגיע לך ואומר לך, אחי, מה שהוא מפריע לך, לא, הכל בסדר, לא, אתה לא מפריע לי, לא, לא.
את כל הרגשות האלה של הכיבוש,
מה הוא קודם, כמה הוא מדבר הבן אדם הזה בשיעור, רק הוא שואל שמה הוא חושב לעצמו,
שהוא רק השיעור שלו, וזה,
זה, אחי, תשמע, זה שאלות שלך אחת-אחת, כן? היכולת שלנו להסתיר את הדברים, ואנחנו יודעים להחזיק יפה מאוד את הפוזה,
אז נגיד שאי אפשר להסתיר את זה,
אבל גם אם הצלחנו להסתיר את זה מהסביבה,
אנחנו הרי בתוכנו יודעים את האמת,
שבמהלך היום האחרון
היינו נגועים בנגע אולי הקנאה,
וכעסנו בלב,
והתעצבנו,
וכל מיני דברים כאלה,
ואז אנחנו צוברים תסכולים כל היום, איך לא הייתי מושלם?
איך לא הייתי זקוף?
איך כל היום היה לי מלא מלא נפילות, גם אם הצלחתי להסתיר אותה מהזולת.
ובא חכם אחד
ומציע להם הצעה.
שההצעה הזאת משנה להם את תפיסת העולם לחלוטין.
מה ההצעה?
תקום.
כלומר, נפלתם.
אל תהיו עסוקים כרגע בתוצאה, להיות מושלמים, להיות מוצלחים.
תהיו עסוקים, ועכשיו נפלתי, אני אקום.
נכון?
על כל פנים, תקומו ותמשיכו ללכת.
ואז קורה משהו מעניין, הם
קמים ונופלים,
קמים ונופלים, קמים ונופלים, עד שהתודעה שלהם השתנה.
אחרים קוראים להם הנופלים,
וגם הם בעצמם קוראים להם הנופלים. מה הכוונה?
היו העולם, קוראים אותם הנופלים,
והתרגלו כל כך ליפול, כן? העולם קוראים להם הנופלים. כלומר,
קרה פה איזה משהו שהשתנה להם בתודעה. מה השתנה בתודעה?
עכשיו בואו נבין את זה בצורה מוקפת, אל תתפסו אותי רגע על זה.
התודעה שלהם השתנתה, שברירת המחדל היא נפילה.
אם זה תלוי רק בי,
כנראה זה לא יצליח.
אם זה תלוי רק בי, אני כנראה איפול.
זו התודעה.
מה מרוויחים?
קודם כל מרוויחים מודעות עצמית מפוכחת.
אדם מבין, אני מצד עצמי,
כל אחד מאיתנו יצור חומר, קרוץ חומר,
זה ברור שאנחנו ניפול, מה השאלה בכלל, מה, מה, מה, ברור שיהיה לנו.
עוד פעם,
אנחנו מספיק מתוחים כדי להסתיר את זה מהסביבה, אז אנחנו מלבישים חיוך על הפנים ולא, לא קרה כלום. תגיד, נפגעת? לא, לא נפגעתי. נפגעתי, כן,
אני פשוט לא רוצה להגיד לך את זה.
תגיד, אחי, אפשר רגע לעקוף אותך? כן, בטח, לא, אני לא רוצה שתעקוף אותי, אני רוצה, כן, וכו' וכו'. אנחנו רוצים להסתיר את זה.
אבל בינינו, בינינו לבין עצמנו, בסוף היום ברשימה,
יש לנו רשימה ארוכה של נפילות.
בשלב מסוים מחלחלת התודעה,
אנחנו יצורים נופלים.
אנחנו כפופים במהות.
ואז מה?
בכל פעם שאנחנו קמים,
איך הצלחנו לקום?
הקב' עזר לנו.
הוא היה שם.
כלומר, דווקא העובדה
שאנחנו מקבלים את העובדה שמצד עצמנו אנחנו נופלים,
פותחת לנו אפשרות להגיד, אוקיי, אבל לבד אני לא יכול, הקב' תהיה איתי,
ואז כשאני קם, קודם כל זה לא מובן מאליו, זה פלא.
ומה הפלא? הפלא שהקדוש ברוך הוא היה כאן.
אפשרתי לו להיות דווקא בשפלות, בענווה הזאת,
בשפלות, שאני לא אומר שאני משהו, אלא אני באמת כלום.
אני מסכים איתך,
אבל תכף ננסה להבין איך היא לא מבינה לאסון,
היא מסוכנת, יש בה,
אבל רק בשביל להסתים את המעגל, כדי שאני לא אטעה לה עכשיו שאני מושלם,
גם מדי פעם, אני גם לא מצליח אפילו להסתיר את זה.
מדי פעם,
גם בורח לי המשפטים שאני בדרך כלל מצליח לסתום את הפה,
אני גם אומר אותם,
כדי שככה יהיה לך מול הפרצוף, בוא תראה איך אתה נראה,
כשאתה,
בוא תראה כמה אתה, משפטים של איזה פגיעה במישהו, איזה עלבון, איזה משהו, כל מיני דברים מהסוג הזה.
יפה, אבל אם החוויה שלי היא כזאת, שאני מצד עצמי,
ואם משהו הצליח, זה בגלל שזכיתי לנוכחות אלוקית, הקדוש ברוך הוא היה.
אז קודם כל זה פלא.
דבר שני זה נגיעה בטוב אינסופי,
כי הטוב הוא טוב אלוקי.
ולאט לאט גם זה משתנה. פתאום מתחילים לקרוא להם עקמים.
נכון? בהתחלה קראו להם הנופלים. אחרי זה הם קוראים לעצמם עקמים. למה?
כי פתאום הטוב לא נהיה מובן מאליו.
אם אני כפוף בנפש, במהות,
וקורית לי איזה קימה, אני אומר, וואו,
הקדוש ברוך הוא היה פה. כי אם זה היה תלוי בי, זה כנראה לא היה מצליח, או זה לא היה מצליח ככה.
מה?
כן, כשאנחנו מדברים על נשמה,
נשמה זה החלק הלא קמימה על ממש.
מה אפשר לעשות לה? אי אפשר לבטל אותה, אבל אפשר להסתיר אותה.
כשהצלחתי, הנשמה זה לא אני זה הוא,
כך אומר אדמור הזקן, הנשמה זה הקדוש ברוך הוא שנמצא בתוכי,
אני יכול להסתיר אותו.
אם עשיתי עבודה כדי לא להסתיר, הוא אומר שהצלחתי לגרום לו,
להשם יתברך, להופיע דרכי.
מתי דברים מצליחים? הנה בוא ניקח לדוגמה את השיעור הזה, בסדר? אני מקווה שזה שיעור מוצלח.
עכשיו, טוב, אני יכול להגיד, אוקיי, זה שיעור מוצלח, למה?
תכננתי אותו בצורה מהודקת, מתי הוא יתחיל,
מתי הוא יסתיים, מתי אני אספר בדיחה,
מתי אתם תצחקו, מתי אני אספר סיפור,
בדיוק יש כאלה, שער כזה של ספיצ'ים כאלה, נכון? שכאילו יודע בדיוק על הדקה, על הקשקש,
זה אפשרות אחת.
והאפשרות הזאת היא,
הכל מלא ממני.
יהיה מוצלח,
מה? מה שאני, בשר ודם.
אבל יש אפשרות שאני מגיע,
יש כאן איזה דף, הכנו כאן איזה דף,
ויש פה הרבה מאוד אנשים.
ומה שקורה, יש אפשרות שאני בדרך לכאן התפללתי.
ואמרתי, הקדוש ברוך הוא, תהיה כאן בשיעור הזה, תהיה פה,
תהיה עם הדוגמאות,
תהיה עם המילים,
תהיה עם ההקשבה,
תהיה עם הלבבות. יכול להיות שאתם בכלל מסתכלים עליי, ואתם בכלל לא מקשיבים, אני לא יודע, אולי אתם בכלל לראש לכם במקום אחר.
השיעור הזה עבר לכם מעל הראש, לא יודע מה קרה באמת.
האם היה כאן איזה משהו, אם יהיה פה איזה משהו,
זה לא תלוי לא במי ולא בכם, זה תלוי באפשרות שתהיה פה איזושהי רוח,
שתנשול פה איזה רוח.
וזה קורה אם אנחנו קצת ככה מורידים.
בסדר, אז אני אענה, זה מה שהתכוונת?
לשאלה שלך?
אני בדיקה הזאת באה ואומרת שאת הכל תלוי באשר, אבל
אבל יש הבדל אם העיקרון זה שאתה אדם מופר, או אם העיקרון זה שאתה אדם במכור יפעיל.
כן, כבר ברור היום שלנו אנחנו רואים ש... ברור היום שלנו אנחנו לא עושים. ברור היום שלנו אנחנו לא עושים את זה. ברור היום שלנו אנחנו מצליחים, אם זו הביטה של להשיף ולהתאפשר.
זאת אומרת, שרוב הזמן אנחנו מצליחים.
ולכן, על נקודת היסוד אני לא מסכימה לזה. אז ברור הזמן אנחנו מצליחים שאנחנו צריכים להכיל את זה שאנחנו מצליחים.
ואז אנחנו צריכים לתת לך את הדיסה שהיא תשובה בקיצור הזה ולקום ולהתאמת ולהמשיך ולצעת להתאמת עליה. יפה, אז מה שאמרת זה השפת אמת. תחזור אותנו אחורה לשפת האמת, אנחנו זקופים, המטרה שאני תמיד זקופים הוא לא ליפול בכלל.
בסדר? לכן התחלתי איתו.
כן, כן, קודם כל אני לא עסוק לשכנע, אני עסוק פה להציל אפשרויות, אבל
זה לא עניין של זמן,
כלומר זה לא עניין של כמות זמן.
מספיק שאדם
דיבר פעם אחת לשון הרע ביום, שהוא שייך בעניין הזה, בום,
אז אתה שם, אתה מדבר על לשון הרע.
מספיק, כלומר יש כאן איזה, האם אני,
נכון.
אז בואו נדבר רגע על להצליח. כשאדם מצליח, מי הצליח?
מי הצליח? אפשרות אחת להגיד, אני הצלחתי.
כן, אבל מה נקודת הבחירה?
מה נקודת הבחירה? אז אפשר להגיד, אני הצלחתי.
אני, אני הצלחתי, אני התארגנתי, אני זה, אני נערכתי ואני הצלחתי, ואז יכול להיות שזה אפשרי,
אבל ההצלחה היא מאוד מאוד קטנה, זו הצלחה שלי, זה טוב קטן.
ואפשרות אחרת להגיד, הבחירה שלי הייתה להיות מספיק פתוח שהקדוש ברוך הוא ישרה במעשים שלי,
ויעזור לי, זה מדרשי חזן מפורשים,
שיצרו של אדם יתגבר עליו בכל יום,
ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו, לא יכול לו.
כלומר, אם זה היה תלוי רק בנו,
רק בי, בכוחות שלי, כנראה היצירה לוקח אותי. כנראה הייתי נכשל גם בקנאה, גם בג...
אבל מה קרה? היה לי את נקודת הבחירה להגיד, זה לא תלוי רק בי.
אני יודע שאם הקדוש ברוך הוא לא יעזור לי, זה לא יקרה.
פתחתי.
אם זה היה לא בחירות באדם מסוים, כן? לא, השאלה, אבל השאלה, כן,
אבל השאלה מה נקודת המוצא.
האם נקודת,
הסיפור הזה מאוד מדגיש שנקודת המוצא של האדם
היא נקודת מוצא של אביון.
כלומר, אין לי כלום, אבל אני מתאבד להכל.
אין לי כלום.
מצד עצמי אין לי כלום, אבל אני מתאבד שיהיה פה הכול.
אני אולי אתן עוד כמה דוגמאות וזה טיפה יבהיר את זה.
זו דוגמה שעכשיו אנחנו באופן אישי מאוד עסוקים בה, אבל היא נראית לי נכונה להרבה מאוד אפשרויות.
שמחה.
כן?
תארגן עם שמחה. בר מצווה, בת מצווה, חתונה.
זה מלא מלא ארגונים.
מלא לסגור מלא פינות וכל זה, נכון?
מה יהיה בפועל, במקום עצמו?
מה יהיה בלבבות?
מה תהיה האווירה?
זה כנראה תלוי בעובדה אם בעלי השמחה מסוגלים דקה לפני השמחה
ללכת הצידה
ולעמוד לפני הקב' ברוך הוא ללעים פתוחות ולהגיד לו,
אמנם עשינו וטרחנו וכו', ואם לא היינו עושים אז לא היה כלים,
אבל מה יהיה?
תלוי רק בך.
שתהיה פה הקב' ברוך הוא.
כי לא יודע אם יצא לכם לראות, אבל היא יצאה לראות אירועים מושקעים בטירוף, שהשקיעו שם ברמה וזה,
ו...
אנשים היו כירוסים,
וזה, והוא לא היה מרוצה,
ואת ההוא לא כיבדו,
והוא התעצבן, ולא היה, כאילו, זה לא...
הכל היה כזה... לא הייתה השחאת שכינה.
לא היה, למרות שהכל היה, אבל לא היה.
אבל לא היה, לא הייתה נוכחות אלוקית.
לא היה.
או סיפור אחר שאתם ודאי מכירות אותו, זו בדיחה,
אבל ננסה טיפה ללמוד את הרגע בעיון, כן?
בן אדם אחד נוסע בתל אביב לחפש חנייה, לא מוצא חנייה,
לא אדם מסתובב ומתפלל ואומר אלוהים תעזור לי למצוא חנייה.
איך שהוא מתפלל יוצא אותו וזה, הוא אומר אלוהים תודה הסתדרת.
כאן צוחקים, יפה, זו הבדיחה.
עכשיו, מה, לא הכרת אותה?
הכרתי. אה, הכרת?
צחקת כאילו גמח, תודה.
עכשיו בואו נלמד רגע, בואו נלמד רגע את הבדיחה בעיון, בסדר?
נמרד אותה רגע בעיון, עושה עליה עיון.
אדם יוצא מהבית, יש לו פגישה בתל אביב, פגישה, הסכית אותה להעביר הרבה כסף.
פגישה ככה של אנשי עסקים וזהו.
הוא יורד לאוטו שלו, חליפה, עניבה, נכנס לרכב, רכב מושלבי אור וכל זה, מכוון את המזגן בדיוק כמו שהוא אוהב, שם את הדיסק,
מוזיקה, יוצא החוצה,
תחושת שליטה, עוצמה, הוא הולך לעשות עסקת החיים שלו בעולם, הוא בדרך לתל אביב, הוא איש העולם הגדולה, טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה.
בדרך הוא מתכנן מה הוא יגיד, איך הוא יעשה,
איך הוא כבר, הוא לגמרי מנופח.
הקב'ה רואה את הניפוח הזה,
הוא אומר, מסכן, הוא תקוע בעצמו,
בואו קצת ננדנד אותו,
הוא מגיע לתל אביב, אין חניה.
הוא מתחיל להסתובב, בסיבוב הראשון הביטחון שלו לא מתערר, הכל בסדר,
אבל השעון,
ווואלה, אתם יודעים, זה קרה לי שבוע שעבר.
הייתי, העברתי שיעור בבאר שבע,
ויצאתי, מה זה מבסוט מהשיעור?
לא בגלל השיעור שלי, כן, לא,
אלא הייתה,
הקבוצה שהייתה הייתה קבוצה מאוד טובה.
הם מאוד הקשיבו ושאלו שאלות, והיה לי ככה,
היה כיף, נהנתי שם.
אז הייתי כזה מבסוט, ונסאתי,
יצאתי, נכנסתי לרכב ככה עם הראש כזה בעננים,
ולא שמתי לב שאין לי דלק.
הקטע שמולי הייתה תחנת דלק.
איך שנצאתי, לא אחת, היה שתיים.
ואני כזה נוסע, ואיך שאתה עולה עם באר שבע, אתה עולה על כביש 6. ואיך שאני אמצא על כביש 6,
נדלקת תנורה.
אומר, אולי, כביש 6, איפה יש לך תחנת דלק?
זה ככה, הכל חושך, אין פה, אין לאן לרדת.
אתה נוסע, אמר אותי, כן, רגע, תחנת דלק יש שם ב... אחרי סורק יש שם... זה, נראה לי שאני אגיע.
אני נוסע, נוסע.
כאילו האוטו מגיע ל-15 קילומטר, אני מתחיל להתפלל.
השם יתברך, רבי חנידה בן דוסה, מי שאמר לה דלק וידלוק, יאמר לה אוויר וידלוק,
תעזור, אני מוציא את הידיים, אני עושה ככה בחלונות,
מוריד זה,
נושם לאט, מצמצם זה.
נכנסתי לתחנת, אל תלמדי עם זה נער,
תלמדי דלק בזמן,
נכנסתי על קילומטר אחד לתחנה, ככה, גולש כזה לפני שהיה אוטו, שמע לי, הוא רק הוא מנהל.
כבר התחלתי לדמיין את עצמי, תקוע באמצע כביש יש בחושך ומרים טלפון, לא יודע למי, תקשיבו, אני נתקעתי בלי דלק, זה כמו איזה אחד ש...
אז אותו אחד, כן, שהוא היה עני בסיפור הזה,
אז הקדוש ברוך הוא אומר לו, אני, בוא, אני עכשיו...
אז הוא בסיבוב הראשון עוד הכל בסדר, בסיבוב השני גם,
בסיבוב השלושי הוא מתחיל להזיע,
הוא מתחיל להרגיש כמה זה לא תלוי בנו, כמה אם אין, אם אין,
ואז הוא מגיע לנקודה נפלאה שהוא מתפלל.
שהוא פתאום אומר, הקדוש ברוך הוא תעזור לי, נפלתי.
מראש אני נפול.
מראש הייתי צריך להתפלל איך שנצאתי,
ותשימו לב מה זה תפילת הדרך, אנחנו מתפללים בתפילת הדרך כאילו אנחנו,
תוצילנו, תשיענו, כאילו אנחנו, ברור שאנחנו נטעה אם לא תהיה איתנו. אז הוא מתפלל, זאת נקודת האמת בסיפור.
מצד עצמי, מה אנחנו?
אנחנו כנראה מועדים לכישלון, לטעויות, לשגיאות, לפגוע באנשים אחרים, תעזור לי.
והקדוש ברוך הוא עונה לו.
תגובה יהודית מתוקנת
זה לשמור על הסיטואציה של הנפילה הזאת,
ומייד מה?
להודות,
להודות לקדוש ברוך הוא, תודה,
עזרת לי,
אני הייתי נפוח מעצמי,
הייתי בטוח מעצמי, עזרת לי.
בבדיחה שלנו הוא עושה מה שאנחנו בדרך כלל עושים, ממהרים לחזור לפוזה של המצליח.
כמו, הכל בסדר, הסתדרתי, תודה, אתה יכול לתת מהתמונה.
זה היה טעות.
הסיפור הזה מציע לנו כאן אפשרות.
אני הייתי בטוח שאתם תשאלו שאולי זה מוביל לבטלנות.
זה לא מוביל לבטלנות, להפך זה מוביל ליותר שחרור. כשאדם מבין שאני מצד עצמי, אם זה תלוי בי, אני כנראה מועד לכל כישלון.
וזה שלא עשיתי כישלון, זה לא אומר שלא נכשלתי.
כי גם אם חשבתי לא טוב,
הנביא אומר, ואיש את רעת רעהו, אל תחשבו בלבבכם.
כמה פעמים אנחנו חושבים לא טוב על הזולת?
מלמדים עליו חובה ולא זכות, נכון?
וכמה פעמים גילינו איזה פדיחה זה הייתה, חשבנו לא טוב על מישהו וגילינו שזה היה טעות. זה קורה, זה יכול לתקרות הרבה פעמים.
אז כשאדם הוא נמצא בתודעה כזאת אישהי,
אני מצד עצמי עלול ליפול.
אבל אם אני מספיק
פותח ומספיק מתפלל, אז יש מצב שהקדוש ברוך הוא יהיה איתי ויעזור לי לעשות טוב, ואז
כשאדם עושה טוב, הוא זכה למפגש אלוקי.
כאילו האדם הזה, בבדיחה,
במקום להגיד, וואו, זכיתי לנוכחות אלוקית, הקדוש ברוך הוא עזר לי.
נגע בי.
זה אין סוף של מתיקות ויחס וקרבה.
הוא בוחר להוציא את הקדוש ברוך הוא מהתמונה ולהגיד אני הסתדרתי.
אני. אז צמצמת את זה לאני.
כלומר, הסיפור הזה מניח פה משוואה בין האפשרות להיות איש מצליח
לבין האפשרות להיות איש פחות מצליח.
אבל כשאני קם,
מישהו הקים אותי.
חוויתי חוויה של קרבת השם.
ומה שלדעתי זה נכון, נפש החיים אומר את זה על לימוד תורה.
אם אדם לומד תורה ולא מבין,
מה הוא צריך לעשות לפי נפש החיים?
איך?
לחזור בתשובה, להתפלל.
זה פשוט לא הבנת, כי הקדוש ברוך הוא לא נמצא כאן.
אתה סומך רק על השכל שלך, הוא מנסה עוד יותר, ועוד יותר, לא יעזור.
אתם יודעים, הרב משש, עליו השלום,
היה רב של ירושלים, הוא כותב בהקדמה שלו.
הוא היה גאון עצום, היה שקדן עצום, היה... הרב יורם שם כבר? הגאון הרב יורם?
אין הרב יורם? אה, בסדר, יכולים להעריך, השתבח הבורא.
הוא כותב, הרב משאש,
הוא היה גאון עצום והוא היה גם ראש וראשון לכל מתירי העגונות.
הוא היה מתיר עגונות. הוא כותב ככה, הוא אומר,
כשאני לומד סוגיה ואני לא מבין,
נתקע בסוגיות חמורות או להתיר עגונות,
הוא אומר, אני סוגר את הספר וחוזר על זה כעבור יומיים.
עובר יומיים ואני לא מצליח, אני מתחיל להתפלל.
שימו לב, הוא לא מתחיל לחזור על כל השעה, סבבה?
מתחיל להתפלל.
עובר,
אם אני מתפלל ולא נענה,
הרב משאש אומר, אני מתחיל לבכות.
ודמעות אף פעם לא חזרו ארכם, כך הוא אומר. ואף פעם לא חזר ארכם. תמיד כשבכיתי, הקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא פתח לי.
מה זה קשור?
זה סוגיה, זה שכל, זה מוחין. לך תשאל את הרב עובדיה.
לך, לא יודע מה.
לא.
זה אומר שלא הייתה נוכחות אלוקית. אז אני בוחה.
תתפלל.
זה הסיפור הזה.
ו... ה... זה לא בא להגיד אותנו, אנחנו נופלים, אנחנו דפוקים, אנחנו כלום, מי אנחנו, מה אנחנו, לא.
מה?
למה מתסכים?
לדעתי זה משחרר.
שב, שב, חם גבריאל, אתה מפחיד אותי.
לדעתי זה לא מתסכים, זה משחרר לגמרי.
הגישה הראשונה, הגישה המוצלחת היא,
אז רגע, אז אם אני לא אצליח, מה יגידו עליי?
אז אולי עדיף להימנע. אבל אם אני אומר, גם ככה אין בי כלום.
אני אתן לכם עוד דוגמה. היה פה יום התרמה, בסדר? לפני שבועיים היה פה יום התרמה, נכון? אני בטוח שכל היושבים פה שהשתתפו,
באזרחות שלהם, הרגילה,
לא מתביישים לבקש שקל מבן אדם, נכון? אני בשביל לבקש, לא יודע, 20 שקל מבן אדם, אני לא יודע מה צריך לקרות כשאני אעשה את זה. רק בשביל שאני עוד חבר שלו. ופה כל אחד נראים טלפונים, שאומר, מכון מאיר, בא לך לתרום,
כן, לתרום 100 שקל. התכוונת 100 שקל בהוראת קבע, נכון? כאילו...
מאיפה זה הגיע הדבר הזה?
זה פשוט הגיע מנקודה מאוד פשוטה.
זה לא אני.
אני לא מבקש בשבילי.
זה לא קשור אליי.
אני כלום, אני עפר הארץ. זה בשביל מכון מאיר, זה ערביגון, זה כאילו בשביל איזה אידאל.
אז תראי איך אתה משחרר.
דווקא אם זה היה קשור אליי, הייתי מסתבך. תשמע, הבעל חדשתי את זה. לא, לא יודע, טוב, תן לי 50, תן לי 100. אבל אם זה לא אני, אם אני כאילו לא חלק מהסיפור פה, ואני צינור למשהו גדול ממני, כאן בהקשר הזה,
זה הרעיון של מכון מאיר,
אז אני יכול להגיד לכם על עצמי, שאני לא האמנתי שאני אעשה דברים כאלה, ואני אתאפיין, ושזה גם יצליח, כן,
שלא הבאת לשון, והנה זה מצליח, ואני עכשיו שוקל להחליף מקצוע ולהיות גיית כספים,
כי זה יכול לפתור לי הרבה בעיות.
אבל לא, כי אם זה קשור אליי, אז אני מסובך, אבל אם זה איזשהו צינור,
זה הרבה יותר,
זה הרבה יותר, כן.
למה קשה לנו להסתכל את הנוכחות האלוקית ואת המצווה הזאת?
למה קשה? קודם כל, אני רוצה להגיד שזה לא במקום עמל. אם אדם יגיד, במקום לנסות להבין את הסוגיה, הוא רק יתפלל כל היום, כנראה לא יקרה כלום.
אבל יש איזושהי דלתא נוספת, איזשהו עניין שהופך את זה למשהו אחר, אם אנחנו יוצרים פה איזה מפגש עם השם יתברך. למה קשה לנו?
כי זה שם אותנו במקום,
שם אותנו במקום, כאילו, זקוק.
במקום נפול, אנחנו לא אוהבים להרגיש ככה,
אנחנו צברים,
אנחנו זקופי קומה,
אנחנו גברים גברים,
היינו בצבא,
עשינו דברים. אגב, גם בצבא זה ככה.
כל מי שהיה כאן בלבנון השנייה, אני לא יודע מי היה כאן בלבנון השנייה,
אבל כל מי שהיה בלבנון השנייה, זו הייתה התחושה.
צבא חזק,
גיבור, מלא כוחות, ולא הולך.
אין, אין, כאילו,
אין ברכה, זו הייתה התחושה.
משהו, וכל מה שדיברתי איתו, אני הרגשתי שזה מאוד חזק, אבל כל מה שדיברתי איתו, זה הייתה התחושה.
כאילו, לא...
אתה מרגיש כאילו הוציאו את הרוח מהמפרש.
ובאמת זה לא כוחות. אחרי הכל, חיזבאללה עם כל הווסח שלהם, אין להם חלדים ואין להם טנקים.
כאילו, באמת זה לא כוחות.
ובכל אופן לא הולך.
כאילו, היה איזשהו כזה...
אפשר למתח למה, אבל היה משהו חסר. אפילו ברמה הצבאית,
זה הדבר הזה בא לידי.
אז הסיפור הזה,
אני חייב להגיד לכם שלמרות שבהתחלה הגישה הבסיסית מאוד מאוד הזדהתה עם אספת אמת, אבל הגישה הזאת היא גישה מאוד של רב אושר, מאוד משחררת.
כשמשהו טוב קורה אצלי,
זה כי הייתי מספיק,
נקודת הבחירה שלי הייתה מספיק מדויקת כדי לאפשר לקב' להיכנס.
התפללתי,
עשיתי המון המון הכנות, אבל התפללתי כאילו לא עשיתי שום דבר.
כמו דוד המלך.
דוד המלך הוא עושה המון המון פעולות,
אבל כשהוא מתפלל בתהילים,
החוויה שלך שהוא לא עשה שום דבר, שאם הקדוש ברוך הוא לא יציל אותו אז הוא אבוד.
והיכולת הזאת להיות בנשיאת הפכים גם וגם,
היא בעצם ברכת זוקף כפופים. לפי רב אושר זוקף כפופים, כלומר אנחנו רוצים להישאר כפופים.
חוויית הכפיפה בנפש היא חוויה שמזמינה נוכחות אלוקים.
הקדוש ברוך הוא, מי זקף אותי? הוא זקף אותי.
אז אם הוא זקף אותי, וואו איזה כוח זה נותן לי, כי זה לא אני, זה הוא.
זכיתי לאיזושהי נגיעה אלוקית.
לא, אני מזיז אותה,
אני מזיז אותה נקודה. הבחירה החופשית שלי היא לא אם לעשות טוב או לא,
כן?
כי כנראה אם זה היה תלוי בי אז
לפחות בחלק מהפעמים הייתי נכשל.
הבחירה שלי היא האם לאפשר לקדוש ברוך הוא להיכנס לסיפור.
האם הוא נוכח או לא?
זו הבחירה.
אם הוא נוכח, הוא כבר יזקוף אותי, את הכפופים.
זו הבחירה. והרבה אנשים בוחרים לא להכניס את הקדוש ברוך הוא, אני, זה שלי, אני בעצמי.
ואז, מה? זה למעלה שתי המצוות, לימוד, לימוד תורה או מ...
אתה יודע, דווקא, זו דווקא דוגמא טובה.
לימוד תורה שאדם לא מכניס את הקדוש ברוך הוא, יכול לבוא לכלל לימוד של גאווה,
לימוד לתחרות,
לימוד כדי שיקראו נראה בי, כל סוגי הלימוד הלא לשמה יכולים להיות בדבר הזה,
כן?
אני זוכר שפעם הייתי באיזה שיעור,
סדרת שיעורים של תלמיד חכם גדול,
למדן כזה,
והציבור החרדי,
והפסקתי ללכת.
כי שמתי לב,
השיעור בנוי בצורה כזאתי שהמוטיבציה המרכזית שלך זה להפיל אותו.
זה כאילו,
זה נהיה כאילו כמו קרב מוחות כזה.
ואמרתי לעצמי, איפה הקדוש ברוך הוא פה? כאילו, אנחנו רוצים,
אנחנו רוצים, אתה רוצה לצאת מהשיעור הזה יותר דבוק ברצון השם,
ובסוף אתה יוצא, כאילו,
אז זה,
זה,
פחות.
אז זה,
זאת אפשרות.
אפשר גם להישאר עם השפת אמת, וזה בסדר גמור,
אבל זה אפשרות לזוקף כפופים.
אפשרות אחת, כמו שאמרנו,
למה?
זה בדיוק העניין, כי החוויה שהקדוש ברוך הוא נגע בי היא כל כך משמעותית ולא מובנת מאליה.
לפני כן, זה בדיוק ההיפוך, לפני כן הטוב היה מובן מאליו, ואז כל פעם שזה לא קרה, אוי, למה זה לא קרה? זה הרי מובן מאליו, זה חייב לקרות.
עכשיו לא, זה לא מובן מאליו, וכשזה קורה, וואו, איזה יופי,
איזה קורה, איזה פלא, איזה חסד, הקדוש ברוך הוא נגע בי, כן?
ילדים, כשאדם נולדים לא ילדים.
זה מובן מאלה, כן, מתחתנים ילדים.
ככל שהם מתרחקים מהשלב הזה,
זה נראה לך פלא גמור,
נס כזה לא קשור,
חסד מוחלט שלא קשור בכלל לא,
כלום, נס גמור.
פלא כזה, נכון? חוויה כזאת.
כשאדם יש לו פרנסה.
כן, למדתי תואר, אני עובד. זה פלא הדבר הזה, פרנסה.
שיש לך, אתה עובד, ועוד מענה, מקבל כסף.
כלומר, היכולת להסתכל על הדברים בצורה לא מובנת מאליה.
כלומר, נקודת המוצא היא נקודה של נפילה,
כאילו, ואז כשמשהו קורה,
אתה רואה אותו בתור חסד,
שאנשים מתחתנים, מכירים אחד את השני,
ואוהבים, והם רוצים חן זה בעיני זה, והם רוצים גם להקים בית. מה, זה לא פלא, זה לא נפל? זה גמור.
פלא גמור, זה חסד, ולכן הם קראו לעצמם מקמים, כי פתאום החוויה של הנוכחות האלוקית הייתה הרבה יותר
דרמטי אצלם, ובמובן הזה, ובזה אני מסיים, ברכת זוקף כפופים
היא בעצם באה להשאיר אותנו בחוויית הכפופים כדי שנוכל להרגיש את הזוקף כשזה קורה.
וזה יכול לקרות הרבה מאוד?
בסדר.
נעמתם לי מאוד.
