אנחנו באיזושהי סדרה שאנחנו מנסים ללמוד על ברכות השחר.
אבל תשבו, יש פה כיסאות, אל תעמדו, בסדר? יש פה כיסאות.
בסדר, אז זה...
זה שישמעו, שומעים? בסדר.
אנחנו מנסים ללמוד ביחד על ברכות השחר. בפעם הקודמת למדנו על ברכת הנותן לשכבי בינה,
וגם למדנו קצת על המורכבות של ברכות השחר,
מצד אחד זה ברכות הנהנים על הדבר הכי הכי חשוב שיש לכל אחד מאיתנו שזה כוחות חיים שלנו ואנחנו בדרך כלל מבינים את זה רק כשחלילה משהו משתבש
ופתאום לא רואים טוב ופתאום לא זה ופתאום יש איזה משהו תקוע.
אז רק אז אנחנו מבינים אבל זה לא צריך להיות ככה אלא בעצם כל בוקר
כשאנחנו מקבלים מחדש
את כוחות החיים אז אנחנו אמורים לברך עליהם כמו שצריך בשמחה,
בטוב לבב, בכוונה,
ודווקא על ברכות השחר אפשר להגיד שהרבה פעמים עושים עליהם וידוי הריגה.
ירי אחרי מאמץ, הורידים אותם בדרך ל...
גם השבוע אני חייב להתוודות שהשבוע תפסתי את עצמי,
אומר את ברכות השחר במעלית.
אמרתי, אבל אתה הולך השבוע להעביר שיעור על ברכות השחר,
מה תגיד בשיעור?
היה לי תירוץ טוב, והבת שלי יראה אותי מוקדם שאני צריך לקחת את המר לאוטובוס ולא תפסיד.
אבל זה לא צריך להיות ככה. באמת, לכתחילה,
צריך להגיד את זה כמו שצריך.
בפעם הקודמת דיברנו על הנותן הסכמי בינה, אתן זוכרות?
ודיברנו על היכולת,
יכולת הבחירה המתחדשת בכל יום.
הנותן ללב בינה להבחין בין היום לאתמול.
ודיברנו בכלל על יכולת ההבחנה לאורך היום כולו,
להבחין בעיקר בין אמת לשקר.
נכון? יש פה חיוכי הסכמה, זה טוב, זה מגניב.
היום נרצה להתקדם לברכה נוספת,
שהיא בעצם לכאורה הבעה בתור.
מתיר אסורים או זוקף כפופים, אנחנו היום נדבר על
זוקף כפופים.
מברכים, זוקף כפופים. הברכה הזאת היא באופן פשוט, מדברת על מה? אדם שהוא
על התנועה הזאת שאנחנו שוכבים במיטה,
ואז מזדקפים, מזדקפים.
נדמה לי שאומרים שעשו איזה מחקר וגילו
שבדיוק צריך 12 שניות, שאדם מתעורר, לא לקום בשביל הלחץ דם, וזה בדיוק כמו דעני לפניך, יש שם 12 מילים,
אז עשו מחקר שלם בעניין הזה,
אבל יש איזשהו תהליך שבו אנחנו מצליחים לזקוף את הגב ולעבור למצב שכיבה למצב ישיבה.
זאת הפעולה, נכון?
פעולה חשובה מאוד.
שוב פעם,
כל מי שלפני כמה זמן חטפתי איזו מכה חזקה בצלעות,
איזה טיול,
וכנראה זה משהו נסדק שם, משהו כזה, אז
זו תנועה שאתה לא יכול לעשות,
אתה לא יכול לעשות אותה.
נראה לי שאנחנו נפרגן לעצמנו, כן?
נמוס, תלכי שם מאחורה,
תסגרי את הדלת ותסתחי את הווילון,
ושנשב פה כמו... תודה.
אז מעולה, בדיוק, יפה.
סגרו את הדלת, פתחו את הווילון.
אם יגיע בן, תגידו לו שיחפש את החברים שלו.
שיגיעו בזמן, פעם הבאה.
לא, אחורה, אחורה, קחי את זה אחורה.
מגיע לכם. פה הייתה הטלפנייה של הבנות. זה היה כאן ה...
כאן היה המיליונים.
הם מטלפנים עוד את זה.
אגב, האתר עוד פתוח ועוד מגיעות תרומות.
כן, עוד מגיעות תרומות, כן, קטע. מאיפה מגיעות תרומות?
טוב, בסדר. אה, זה נראה יותר טוב ככה.
אולי נעשה את זה מראש שיעור של בנות, מה אתה רוצה?
גם ככה הבנים, לא מבינים אותי.
בסדר, אז בואו ננסה רגע טיפה להיכנס לעומק של הברכה הזאת של ברכת זוקף כפופים, בסדר? אנחנו בברכה הזאת, בתנועה הזאת, תנועה של לזקוף את הכפיפה, מה יש בה.
קודם כל, בנוסח של הברכה,
כדאי, זה הפתיע אותי, אני שמתי לב לזה דווקא רק הפעם,
נדמה לי, היה יותר הגיוני להגיד זוקף כפיפה.
כן?
זה היה יותר הגיוני להגיד.
היינו כפופים במהלך הלילה,
ישנים כזה רחוב ומתקרבלים ועכשיו הקדוש ברוך הוא זוקף אותנו.
אבל הברכה בעצם מגדירה אותנו ככפופים.
אנחנו כפופים, זו ההגדרה. בני האדם הם כפופים והקדוש ברוך הוא זוקף אותנו.
זה בעצם הברכה.
זאת הגדרה מעניינת, למה להגדיר אותנו ככאלה?
כן?
היה צריך להגיד, כמו הנותן השכלי בינה, כמו איזה,
אבל כאילו הברכות מגדירות אותנו כבעלי מום,
זה המצב הבסיסי שלנו,
והקדוש ברוך הוא עוזר לנו להתגבר על המום.
אז בואו ננסה להבין מהו המום הזה של הכפיפה,
ואיך הקדוש ברוך הוא עוזר לנו.
נתחיל מרבי נטע.
וכל ברכות השחר מרמז על זה שמשבח להשם יתברך,
שעזרו למצוא בעצמו נקודות טובות כדי שיתעורר משנתו ונפילתו.
וזו בחינת הברכה שלמדנו עליה בפעם שעברה, נותן השכבי בינה להבחין בין יום ובין לילה.
כי הנקודה הטובה היא בחינת יום והרע הוא בחינת לילה וחושך.
ועל די שמוצא נקודות טובות,
אזי נבדל הרע
ואזי מבדיל בין יום ובין לילה.
אז הנה עוד איזה חזרה לפעם הקודמת, היכולת להבדיל בין טוב לרע היא גם כן חלק מבין טוב לרע שנמצא בי.
בכל אחד מאיתנו יש בנו נקודות טובות ונקודות רעות.
הנקודות הרעות, הלא טובות, הן בדרך כלל הרבה יותר רעשניות.
תראו, אנחנו נראה כאן שתי תורות, אחת של רבי נתן ואחת של הבעל שנותם, שהן כאילו כמו הפוכות זו לזו,
הן כמובן משלימות.
רבי נתן אומר, זה רבי נחמן הוא מנחם את כולם, נכון? אתה בסדר, אתה טוב, אתה פה, אתה שם, כאילו יש...
זה כאילו אומרים שרבי נחמן זה לרשעים,
וטניה זה לבינונים, ורב צדוק זה לצדיקים.
הרבי ינחמן, כל מי שחושב שהוא דפוק, לא, אתה בסדר, אני אוציא אותך, הכל, אל תדאג.
אז גם לנו, יש לנו נקודות לא טובות, הנקודות הללו בולטות לנו,
הן יותר זועקות בקול יותר גדול,
ואז באה מידת האבחנה, והיא אומרת, נכון, יש בי אולי הרבה מאוד דברים רעים, אבל יש בי נקודת טוב. יש בי מהטוב, והטוב הזה הוא העיקר והוא המשמעותי,
ואלף פעמים שנכשלתי לא שוות פעם אחת שהצלחתי.
פעם אחת שהצלחתי, זה נכון, כמו קצת שאומרים לילד
שהוא מנסה הרבה פעמים ולא מצליח, וכשהוא מצליח, איזה יופי, כל הכבוד. אז באמת, זו הגישה הנכונה.
להסתכל על הדברים שישנם
ולא על הדברים שאינם. ויכול להיות שמראש מעמידים אותנו בניסיון שבאמת,
אלף פעמים ניכשל ופעם אחת נצליח. כמו בכל מיני משחקים.
יש לנו בבית את המשחק הזה,
הסיפרנו עליו כמה פעמים, נכון, הכדור הזה, מכירות את הכדור?
יש כזה כדור שקוף
עם השלבים וזה מעצבן. עכשיו, זה בילד אין שזה אתה נופל בדרך,
זה סבל, זה סיור, זה זה, אבל זה, נכון, אי אפשר גם לעזוב את זה ממכר כזה.
זה בילדים שאתה תיפול בדרך, אין אדם בעולם, נראה לי, אולי איזה יפני-סיני שרוט, שמגיל אפס אימנו אותו לזה,
שהוא מתחיל מאפס ומגיע למאה בפעם אחת. אתה נופל, אבל המטרה היא,
בסוף, אם אדם, אחרי מאה ניסיונות, הצליח פעם אחת, הוא אומר, יש,
היה שווה כל הנפילות כדי להצליח פעם אחת.
וכן על זה הדרך בטיולים.
אברהם אוהבי, מה אני אעשה?
מה אני עושה?
מה, יש עזרת גברים.
אז אחד היה צריך שיהיה כדי ל...
אולי הם חשבו שזה בתשע ורבע? אה, בגלל זה אולי.
מה?
לא, לא. יש גבול.
אז יכול להיות שהוא חשבו שזה בתשע ורבע. טוב, לא משנה, אנחנו, זהו, כבשנו.
אגם לכבוש את המלכה עם מי בבית, כבשנו את השטח.
אז יכולת ההבחנה בין טוב לרע בתוכי היא גם כן חלק מברכת
הנותן אצלך ביבי בינה. יפה, אבל הוא ממשיך.
וזו הבחינה של לא עשני גוי, שזה עכשיו,
החג של הגויים, זה התחיל כבר, כל העולם, הם משתכרים.
ואנחנו בעזרת השם ב-12 בלילה
נעמוד ליד המזוזה וניתן לנשיקה ונברך של לא עשני גוי.
יש כאן מישהו שהגיע למכון מאיר לפני כמה שנים בזכות הערב הזה,
כי הוא היה בטיול אחרי צבא, והסתובב, הוא היה באוסטרליה,
ואמרו לו, תקשיב, ב-12 בלילה אתה לא יודע מה הולך כאן, אתה לא יודע פה, כאילו ניפחו אותו שבוע שלם, מה הולך להיות, ואז ב-12 בלילה הוא היה בתיילת בסידני,
והתחיל כל הזה, והוא אמר, זהו, כאילו, זה מה שאמרתם?
זה כל, כאילו, אין יותר וואו מזה, אז לא יכול להיות שזה הסיפור,
ומשם הוא התחיל תהליך של חיפוש,
שסופו היה במכון מאיר.
אז יש להם גם זכות, לגויים האלה,
יהודי אחד במכון מאיר.
כי אם לא היה מוצא עצמו הנקודה הטובה היה יכול ליפול לגמרי והיה נעשה גוי חלילה.
ועכשיו על ידי שנתעורר ונתחזק
על ידי שעזרו השם יתברך למצוא בעצמו נקודה טובה על כן הוא מודה ומשבח להשם יתברך שלא עשה ניגוד.
וזה מבחינת פוקח עברי מתיר אסורים זוקף כפופים.
או
כי מתחילה בעת שנתו ונפילתו היה בבחינת עיוור המגשש באפלה
והיה בבית האסורים ממש, והיה כפוף.
ועכשיו, יש פה שורות שחוזרות על עצמם.
על ידי הנקודה הטובה שמצא בעצמו,
על ידי שפקח השם את עיניו,
על ידי זה ניתר מאסוריו ונזקף מכפיפתו,
כי על ידי זה זוכה באמת
לצאת מכף חובה לזכות
ולשוב בתשובה.
וכן שאר הברכות כולם מרמזים על זה.
וזה שמסיים ונותן להיעץ כוח, שנתן לו כוח בתוך עייפותו הגדולה,
שיוכל עדיין להתעורר משנתו,
וזה הוא מעביר שינה מעיניי הנעל וכל זה על ידי החסד וזה שחותם הגומר לחסדים טובות כי הכל על ידי החסד מבחינת בוקר דאברהם על ידי שמטה כלפי חסד אז הוא תופר כאן הרבה מאוד ברכות זה מין איזה הקדמה אפשר לקרוא לזה הקדמה בסדר לקראת הביאורים הבאים והקדמה בעצם אומרת שמי שנותן לנו את הכוח לקום מנפילות בוא נתחיל את זה ככה המצב הבסיסי שלנו הסטטי הוא מצב נפול בני אדם
בדרך כלל רגילים ליפול להיכשל להיות ישנים
להיות רדומים, אנחנו עיוורים, אנחנו לא רואים.
למה? כי אנחנו קורצי חומר.
אנחנו קורצי חומר, אנחנו טועים, אנחנו מפספסים, אנחנו שוגים,
אנחנו משלמים לזה מחירים. היום בדרך לכאן נסעתי ממונית,
יצאתי מהמונית, נפל לי הטלפון בתוך המונית, ואז הוא נסע הנהל, אני צריך להתקשר אליו שיחזור,
ואז הוא כבר התרחק, אז אנחנו משלמים לו כסף עוד פעם על נסיעה. הכל טעות שאנחנו עושים, שגיאות, אנחנו כל היום טועים.
ושוכחים את זה, ושוכחים את זה, ופוגעים בזה, ונרדמים פה, ונרדמים על ההגה, וככה אנחנו בני אדם.
ומי עוזר לנו?
מי מקומם אותנו? מי נותן לנו כוח להסתכל על דברים טובים ולקום מהנפילות שלנו?
השם יתברך.
אז בברכת זוקף כפפים אנחנו מברכים על מי שהולך לתת לי במהלך היום כוח לצאת מהנפילות של עצמי.
אם זה היה תלוי רק בנו, כנראה היה לנו יותר קשה,
או אולי אפילו בלתי אפשרי. הקב' הוא עוזר לנו, מושיט לנו יד,
שולח לנו מחשבות טובות, הערות טובות,
כיוונים טובים שעוזרים לנו לראות את הטוב שנמצא בעצמנו.
ככה זה תודה רבה.
ככה זה פוקח עברים, ככה זה מתיר אסורים, וכן על זה הדרך.
אז ברוך אתה אדוני היושב-ראש, יפה.
זה מין איזה פתיח כזה.
עכשיו בואו נתקדם עוד צעד,
וננסה להבין
את הברכה הזאת היא לאור הפירוש של הרב קוק בעולת ראייה.
אתם יודעים שהרב קוק כתב,
לא כתב הרבה ספרים, הוא כתב פנקסים.
הוא היה כותב כזה בזרימה.
ומהפנקסים האלה אחרי זה הרב צבי יהודה ערך אותם לנושאים ולספרים.
אבל יש כאן ספרים שהוא כתב.
לדוגמה אין היה הוא כתב.
וגם עולת ראייה, את החלק הראשון הוא כתב.
וכשיצא לאור עולת ראייה, אז אמרו בירושלים, זהו.
הוא כבר לא יכול להסתיר שיש לו רוח הקודש.
זה התגלה.
כי זה ספר נפלא מאוד ובאורים מופלאים ביותר,
עמוקים מאוד לתפילה,
וכל החלק הראשון זה חלק שהוא כתב, בבאר.
אז בואו נראה איך הרב קוק
פירש את ברכת זוקף כפופים.
אגב, זוקף כפופים זה לא,
הזקיפה הראשונה שלנו היא בבוקר, אבל אפשר כל היום להזדקף,
כן?
אומרים באנטומיה או בזה שאדם צריך ללכת,
וכשהוא מרגיש כאילו שיש לו חוט שמושך אותו מלמעלה,
ואז הוא הולך זקוף כזה כמו שצריך.
אז זקיפה נכונה. שיעור הקומה,
אומר הרב קוק, בין,
זה עולה תריעה, לא כתבתי כאן, זה ברח לי.
שיעור הקומה, בין הקומה החומרית בין הקומה הרוחנית,
יש בה שני אופנים של התגלות. יש לנו שני אופנים שבהם אנחנו באים לידי ביטוי, כפיפה וזקיפה.
הכפיפה היא מכווצת בתוכה את המהותיות,
מונעת את התגלותה,
אף על פי שהיא נמצאת בעינה, בצביונה וערכה.
זו קצת שפה קשה ואנחנו נסביר את זה.
תכונה זו היא מעוטה טהורה אבל עלולה היא לשימור מכל פגע שיוכל להזדמן בתכונת הזקיפה.
ראיתם פעם קיפוד?
כשאפס סכלה מה הוא עושה?
נכון?
אז הכפיפה מצד אחד אין התרחבות ואין זה, יש כאילו איזו התכווצות כזאת שהיא באה להגן. אפשר להגיד שנגיד עם ישראל בגלות
הוא בתכונת כפיפה, הוא כאילו כפוף, הוא לא מתפשוט על יותר מודי דברים, הוא מנסה לשמור על העקרונות, להתכנס בתוך קהילות, לא יותר מודי לפרוץ לכל מיני מקומות, כי כל התפרסות עלולה בעצם לייצר איזושהי התבוללות, אז אנחנו מתכווצים.
מצד אחד זו תנועה שמגינה עלינו,
מצד שני זו תנועה שמכווצת אותנו. גם בלילה,
לילה זה ביטוי בעצם לזמנים שבהם האדם נמצא בסוג של איזה עמימות רוחנית,
הוא לא בהיר לו המצב, הוא לא זורם, אז מתאימה הכפיפה. כלומר, טוב, אז בואו ניכנס לזה עמדת מגננה,
נשמור על הקיים,
לא, זה בסדר, התקופה הזאת היא תעבור. זו אפשרות אחת.
אפשרות שנייה היא זקיפה.
סליחה, רוכשת לדעת הנפש והגבייה על ידי תכונת הכפיפה סגולות של הגנה ואספת כוח לעתיד.
אבל המגמה ההווייתית, כלומר, השלמות, האידיאל, לא תוכל להיות הכפיפה,
כי היא מזקיפה.
התמתכות הכוחות, כן, ההתמתכות הזאת, והערכת החלקים,
והכוחות החיוניים כולם להיגלות בלא מלמידתם.
ואחרי אשר כפפה אותנו השינה לשם מטרת ההגנה
והרכישה לקראת עמל החיים בחומר וברוח,
הנה בתור היקיצה ויגלות אור הנשמה,
והננו מוצאים את עצמנו זקופים בכל מלוא שיעור הקומה החומרי והרוחני,
על פי אותה עמידה המתאימה לחיים אדירים, קדושים וטהורים,
הנינו מברכים, יצאו מעודדנו, איזה ביטוי יפה,
ברוך זוקף כפופים. אז תראו איך הרב קוק
בעצם ביאר לנו את מהלך היום שלנו.
בואו נתחיל אותו מעליים. אנחנו מגיעים ללילה עייפים.
העייפות היא סוג של הודאה בחולשה שלנו.
אנחנו קצת חלשים, אנחנו לא מסוגלים
להחזיק מעמד לאורך הרבה מאוד זמן ללא שינה.
אנחנו כל היום התנסינו וקצת התחככנו,
וחלק מהפעמים נפלנו, אנחנו מגיעים לעייפים.
אז מה קורה?
אנחנו נופלים על המיטה,
מתכופפים,
מודים כאילו בחולשה, נכון? אנחנו קוראים לזה כאן,
אוספים כוח לעתיד,
מגינים על הקיים.
אבל זה האידיאל,
זה השלמות להיות גם כפופים גם ביום, להתכווץ, להתבצר. לא, המטרה היא שכשמגיע היום,
אחרי שאספנו כוחות חיים, אנחנו נצא אל היום בקומה זקופה. כלומר,
בכל מתיחת האיברים נפעל את הקודש במציאות, באומנות, בתרבות, בכלכלה, בהכל, כאילו ננסה למתוח את האיברים לכמה שיותר מקומות,
ואנחנו יודעים שבסוף היום מה יקרה לנו?
שוב פעם נהיה עייפים.
כי בחלק מהפעמים אנחנו לא נצליח, ואז מה נצטרך לעשות?
להיכנס עוד פעם לאיזה עמדת כפיפה,
מנוחה, התארגנות,
לקראת הפעם הבאה.
איזה מין דינמיקה כזאת שאנחנו היעד,
היעד, האידיאל, זה דווקא היום.
עכשיו תראו, היום הכוונה, הפעולה ביום,
תראו, זה דבר שמאוד קל להבין אותו.
האם אני רוצה
חיים שבהם הקודש מופיע רק בכל מיני אזורים מוגנים, סטריליים, אני ככה מכווץ את הכול,
שאני רוצה להתפרס,
שהקודש הוא דבר השם,
או הגילוי האלוקי, או הנשמה תבוא לידי ביטוי במגוון דברים,
במגוון דרכים,
שתהיה ככה נעים וטוב ושמח, ככה חיים מלאים, שמחים עד העולם.
זו בדיוק השאלה.
אז אנחנו מחזיקים גם וגם, אנחנו מבינים שיש סתם תקופות שצריך
איזושהי התכנסות
והתארגנות
ואיזשהו צמצום, אבל הם לא המטרה, הם לא האידיאל.
האידיאל הוא לאזור כוח, לזקיפת הקומה.
איך הוא קורא כאן? צור מעודדנו, ברוך סוקף כפופים.
אז זו עוד אפשרות להבין את הברכה הזאת.
אפשרות נוספת
מופיעה
בדברים של הבעל שם טוב, זה קצת חוזר,
מתכתב עם הדברים של רבי נתן, אבל כדי להבין את הבעל שם טוב הזה בקופצא דיאל,
בכתר שם טוב בקופצא דיאל זה קטע קצר,
מתוך תורה ארוכה,
צריך להתאים איזושהי הקדמה, בסדר?
אמרנו שהברכה קוראת לנו כפופים,
ככה מגדירים אותנו, כפופים, עיוורים, אסורים,
קצת לא נעים.
למה ככה?
לבעל שם טוב יש הסבר לזה.
וכדי להבין אותו,
אז אנחנו צריכים, אבל תבינו את זה בצורה בלי להתעצבן, כן? זה, ככה הוא אומר, זה האמת,
זה האמת,
וזה גם מסבירים את זה כמו שצריך, זה נפלא מאוד.
כשאנחנו עושים מעשה טוב,
מי עשה את המעשה הטוב?
הנשמה, יפה.
מי זאת הנשמה?
האם הנשמה היא אני,
או הנשמה היא חלק אלוקא ממעל שקיים בתוכי?
אפשרות אחת היא אני, היא מחיה אותי.
האפשרות שבעל שבטוב מעלה אותה
זה שלפחות בשלבים הראשונים של החיים שלנו, האני שלנו מזוהה עם מי
עם החלק החיצוני שבנו.
אני אגיד לכם שתי משפטים ואנחנו נעשה כאן עכשיו, נתמיין לשתי קבוצות.
מי שמכירה את המשפט הראשון היא בקבוצה א',
ומכירה את המשפט השני היא בקבוצה ב'.
משפט ראשון,
אני מטה להמשיך לישון,
אבל צריך לקום לשיעור.
זה משפט ראשון.
משפט שני, אני משתוקקת לקום לשיעור,
אבל צריך לישון.
מישהי כאן שייכת למשפט השני?
אז בבקשה, מיד בסוף השיעור,
להירשם פה במכון למדור צדיקים על,
ואנחנו נסדר שידוך גם בהתאם.
פרדדה, קם בבוקר, השעון מצלצל, אמרו, אני חייתי מת להמשיך לישון עוד קצת, אבל, אני צריך לקום לתפילה, אבל.
כלומר, הגוף מדבר, הגוף מדבר ראשון,
ואחרי זה, אז אומר הבעל שם טוב, שכשאנחנו עושים מעשה טוב,
כשאנחנו עושים מעשה טוב,
זה רק בגלל דבר אחד, אפשרנו לחלק האלוקי שבאנו לפעול. היינו דבקים בהשם יתברך ולא הפרענו לו.
אבל מי שעשה את החלק, את הדבר הטוב זה לא אנחנו, זה הקדוש ברוך הוא.
עכשיו,
בואו כאילו נוכיח את זה קצת, בסדר?
נוכיח את זה.
כמה פעמים עוברות לנו בראש מחשבות לא טובות,
אנחנו צריכים לבלום אותן.
עוברות לנו בראש מחשבת גאווה, מחשבת כעס,
או מחשבת, נכון?
זה אנחנו.
זה מי שאנחנו באמת, יש לנו מספיק שכל כדי לבלום את זה.
אבל ברור שהמחשבה הזאת היא בעצם הביטוי של האני שלנו.
ואם אנחנו לא מבינים את זה, שהיכולת לבלום זה בעצם מתנה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו, אז מה הקדוש ברוך הוא עושה?
אז לפעמים הוא מראה לנו מה קורה כשהוא עוזב אותנו.
ואז מה קורה לנו?
אנחנו גם אומרים את המשפטים המטופשים האלה וגם פוגעים באחרים.
הנה בוא תראה מה קורה כשאתה ניס,
מה קורה כשאדם הוא גאוותן, הוא אומר כן, זאת אומרת אני ואני וזה ואני
אני מוצלח ואני זה ואני כבר עבדתי על עצמי ועל המידות שלי.
אז הוא אומר, טוב, אז בוא נראה לך.
בוא תראה מה קורה כשלרגע אחד הקדוש ברוך הוא עוזב אותך, בוא תראה איך אתה במקום נופל.
כן?
יש, אני אספר לכם בדיחה, אבל אתם מכירות את הבדיחה הזאת, אבל אני מספר אותה לא בשביל הבדיחה, אלא כדי לעשות לה לימוד בעיון.
נכון, אחד נוסע לתל אביב, הוא צריך למצוא חניה, ואז הוא אומר, הקדוש ברוך הוא, הוא לא מוצא חניה, הוא לא מוצא חניה, ואז הוא אומר, הקדוש ברוך הוא, תעזור לי, הוא יוצא חניה, ואז בדיוק,
בדיוק רכב יוצא, ואז הוא אומר לו,
תודה, הסתדרתי. נכון? עד כאן הבדיחה.
יפה, עכשיו צוחקים, כאן צוחקים, יפה.
עכשיו בואו נלמד את הבדיחה הזאתי בעיון,
ונבין מה הכוונה. יוצא אדם, אני עכשיו פותח אותה,
אדם יוצא בבוקר רחוב, יש לו פגישה בתל אביב,
נכנס לאוטו שלו,
חוויית שליטה, מסדר את המזגן, מסדר את זה, שם מוזיקה,
יוצא החוצה לכביש,
הוא כולו שולט על האוטו,
כולו בשליטה,
כולו מנופח מגאווה.
כן, כולו עם הזה, יש לו פגישה בתל אביב, יש לו פגישה עסקית, הוא מגלגל כבר את העסקים וכל זה, זהו, הוא כבר שם.
עכשיו הקדוש ברוך הוא מרחם עליו, תראו איך האדם הזה נפוח, בואו קצת,
קצת ננדנד אותו, קצת איזה,
והקדוש ברוך הוא אומר לו, בוא תראה מה קורה בלעדיי.
הוא מגיע לאזור של הזה ומתחיל לחפץ חניה,
ואין.
בסיבוב הראשון הוא אומר, כל הכלום, אני בשליטה, מסתכל בווייז, מנסה, איתור חניה, כלום, בפנגו שום דבר, אין חניה, הכל מלא, הכל תפוס, הכל פקור.
הוא מתחיל לזוז, הוא מתחיל להזיע,
הוא פתאום מתחיל להבין שהוא הולך לצאת מה זה פרש.
כי הוא הולך לאחר לפגישה מאוד חשובה של המון המון כסף, בתירוש של ילד בכיתה א', לא נמצא עוד פני חניה,
ואז מהמקום הזה עוד סיבוב עובר ועוד סיבוב עובר,
ואז הוא הגיע למקום שהוא מרגיש, מה?
חסר עוני, הקדוש ברוך הוא בלעדיך, אם לא תעזור לי,
אני כלום.
הנה יצאתי מהבית, התכוננתי וזה, עכשיו אני מגיע וזה הולך, על חנייה זה ילך לי בסוף.
ואז במקום הזה הוא מתפלל.
זה מקום טוב להיות בו.
מקום טוב להיות בו. הכי טוב היה אם מראש היית מתפלל, היית נכנס לאוטו, ואומר, נכון,
עשיתי הכרנה, אבל הקדוש ברוך הוא תצליח את דרכי, תהיה איתי,
תן לי את הדרך הנכונה,
תעזור לי למצוא חנייה, שים לי את המילים הנכונות בפה,
שאני אשא חן וחסד טוב, ככה זה נכון להתחיל את היום,
זה בעצם תפילת הדרך, אבל הוא היה גאוותן האיש שלנו, אז הקדוש ברוך הוא אמר, אני ארחם עליו, אני קצת אנדנד אותו.
ואז, כשהוא מתפלל מלב שפל, הקדוש ברוך הוא אומר לו, הנה עכשיו בוא תראה, אני אתן לך שתהיה שפע,
מעכשיו תהיה אדם כמו שצריך.
מה עושה האדם?
מיד חוזר לגאווה שלו, לא קרה כלום, הכל בסדר, הסתברתי, לא,
איזה תגובה נכונה הייתה צריכה להיות?
הודאה ושפלות.
בשנייה אחת שעזבתי אותך,
על מה יכולתי ליפול?
על משפט הכי מטומטם.
ועכשיו ריחמת עליי, תודה רבה, השם יטבח, אני מבטיח
להיות
במודעות אלוקית
מוגברת מכאן ואילך.
אז באמת, אנחנו מצידנו, אנחנו כפופים.
אנחנו,
יש גם ברכה אחרת, סומך נופלים. לא סומך את הנפילה, אלא סומך נופלים.
נכון? אנחנו כאלה.
אם זה תלוי רק בנו, ואנחנו נפרדים,
אם אדם נפרד מההנהגה האלוקית, הוא במקום נופל.
ממש שבוע שעבר היה לי זה, העברתי שיעור באיזה מקום,
ו...
בקיצור, אמרתי משפט למישהו שאני אחרי זה אמרתי לעצמי, מה ראיתי לעצמי להגיד כזה משפט?
ממש כאילו, ממש התביאשתי.
הוא אפילו לא שם לב נראה לי, הוא לא הבין את ה... מה ש... אבל אני אחרי זה אמרתי לעצמי, מה זה היה המשפט הזה? זה היה המשפט שכבר...
כאילו, זה כזה משפט, היה יותר מדי עף על עצמו כזה.
אז אתה אומר, היית, נפלת בגאווה, זהו, מיד זה קורה.
אז אומר הבעל שם טוב ככה,
יש פסוק,
לך השם חסד,
כי אתה תשלם לאיש כמעשהו.
זה הפסוק.
אז הבעל שם טוב שואל על הפסוק הזה, אז הפסוק הזה הוא סתירה.
לך השם חסד או חסד,
זה אומר שהקב' עושה לנו חסדים,
כי אתה תשלם לאיש כמעשהו,
אז הוא משלם לפי
לפי מה שעשינו, אז זה לא חסד.
בסדר? אם עשיתי משהו ומגיע לי על זה שכר, אז זה לא חסד.
אז מה פשר הפסוק הזה?
אומר הבעל שם טוב ככה,
הנה ידוע שהאדם מעורב מטוב ורע,
אבל החלק הזמין לנו, החלק שקרוב אלינו, החלק שאנחנו מרגישים
יותר קרובים אליו, זה החלק הרע,
לצערנו הרע, זה האמת.
ולבד זה כי הגוף הוא מסיתא דמשא ואכול כדויצר הרע, כמו שאמר הכתוב, ובחטי חמת נעימי.
והנשמה היא חלק אלוהי ממעל,
הנה חלק הטוב והנשמה הוא העובד עבודת ה'.
זה החלק שממנו אנחנו עושים מעשים טובים. כלומר, כשאדם עושה מעשה טוב זה בגלל שהוא הצליח להיות דבוק בקדוש ברוך הוא, וכשאנחנו מתפללים שיתגבר עצר טוב על עצר רע, אנחנו בעצם מתפללים שנצליח להיות דבוקים בקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא יוכל לעבור דרכנו.
אגב,
זה לא כך אגב, זה מאוד מרכזי, זה הרבה יותר טוב מאשר אם היינו משייכים את המעשה הטוב לנו.
כי אם אני אומר שם את המעשה הטוב אני עשיתי, אז מי עשה את המעשה הטוב?
האחד שקוראים לו אייל, הוא כזה קטן.
אז אי טוב כזה קטן.
אבל אם את הטוב עושה הנשמה של חלק אלוק ממעל, אז מי עשה את הטוב?
הקדוש ברוך הוא. אני הייתי חלק,
הייתי שותף בוואו, כאילו בדבר אדיר.
תמיד אנחנו נעדיף להיות חלק מדבר גדול,
מאשר לעשות דבר קטן, שלם אבל קטן.
הרב קוק אומר, שריד קטן מדבר גדול הוא הרבה יותר מדבר קטן שלם.
אתה יכול לרכוב
על בימבה חדשה, מפנקת, מודל 2019,
אתה כאילו נוהג עליה, או לטוס במטוס
של מישהו אחר, עם עוד הרבה אנשים.
ברור שלטוס במטוס זה משהו גדול. אני חלק אמנם, אבל משהו גדול,
מאשר שאני דבר קטן.
אז אם הטוב שאנחנו עושים,
שזה בעצם מעבר של האלוקי דרכנו,
אז היינו שותפים בדבר גדול מאוד.
ככה הוא מסביר, אני לא הבאתי את זה כאן כי קיצרתי,
ככה הוא מסביר את המשנה למסכת אבות. אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס,
ולהבו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס,
ויהי מורת שמיים עליכם. הוא מפרש פרס פרוסה.
אם אני עושה טוב, אני עשיתי, אז אני רוצה שכר, זה פרוסה.
בסדר, עשיתי משהו טוב,
אני רוצה בתמורה פרוסה.
אבל אם אני עושה מעשה טוב, ובעצם במעשה הטוב, מה קרה?
פגשתי את הקדוש ברוך הוא.
הוא היה במעשה שלי,
אז זה לא פרוסה,
זה הכל.
אני לא רוצה פרוסה, אני רוצה הכל.
אלא יבוא כעבדים המשמשים את הרב שלא אמונת לקבל פרס. למה?
כי מורש שמיים עלינו.
הוא היה כאן הקדוש ברוך הוא,
ראיתי אותו, הוא התגלה דרכי, אני מלא ביראת הרוממות.
זה הרבה יותר מאיזה פרוסה.
אז ככה הוא אומר, כנראה ידוע שהאדם מעורב טוב ורע
ולבד זה כי הגוף הוא מסיטרא דמסבה מהטומאה חלק היצר הרע
כמו שאמר הכתוב ובחטא יחמת נעימי
והנשמה היא חלק אלוהי ממעל
והנה חלק הטוב והנשמה הוא העובד עבודת השם וזהו המשמש את הרב, כן?
אנחנו בעצם מבאר את המשנה הזאת, אל תהיו כעבדי ותשומשים את הרב כי החלק אלוהי בעצמו הוא עובד לאלוהי והעבד המשמש את הרב
שיעבוד עבודה המוטל על העבד ואף על פי שזה נקרא עבודה גרוע שאין העבד עובד כלום על כל פנים לא תהיה זאת במחשבתו ודעתו לקבל שכר על זה.
כלומר אם מי שעושה את הטוב בנו זה הנשמה שהקדוש ברוך הוא נתן בנו אז לא מגיע לנו לקבל שכר נכון?
למה אני מקבל שכר? זה לא אני עשיתי את הנשמה פשוט לא הפרעתי לה זה הכל.
בכל אופן הקדוש ברוך הוא מרחם עלינו ונותן לנו שכר כאילו אנחנו עשינו את זה.
זה הפסוק, לך השם חסד,
כי אתה תשלם לאיש כמעשהו.
למרות שמי שעשה את הטוב זאת הנשמה,
הקדוש ברוך הוא משלם לנו כאילו אנחנו עשינו את זה, וזה החסד שלו.
על כל פנים, לא תהיה זאת במחשבתו ודעתו לקבל שכר על זה, אבל הקדוש ברוך הוא ברחמה ובחסדיו,
הוא משלם שכר לעבדיו,
אף על פי שאינם עובדים אותו,
רק מאיתו יתברכו עבודתו.
וזהו,
לך השם חסד,
כי אתה תשלם לאיש כמעשהו אף על פי שאין האיש שעושה כלום מעצמו אף על פי כן אתה משלם כמעשהו
כמו שהיה העבר עושה בעצמו וזהו חסד ודי לחכימה.
תורה נפלאה של הבעל שם טוב והיא מסבירה היטב את ברכת זוקף כפופים.
עכשיו
בואו נבין את זה לעומק אנחנו קמים בבוקר ואומרים לקדוש ברוך הוא אנחנו כפופים אנחנו כפופים אנחנו כפופים אנחנו מודים ומתוודים שאם הדברים תלויים בנו אז אין על מי לסמוך
אין על מי לשמור. אם זה תלוי בנו, זה כנראה ייפול, זה כנראה לא יצליח, זה כנראה...
הקב' הוא בבקשה, תהיה איתי.
תזקוף את כפיפתי.
כן, אם אדם מגיע,
עכשיו הייתי מגיע כאן לשיעור, אומר, אה, זה שיעור, הכנתי שיעור מסודר, אני יודע, פה מוצלח וזה, בום, כנראה יהיה כישלון.
אבל אם אני מגיע, ואני אומר, הקבוצה ברוך הוא לא יודע, הגיעו כאן מלא בנות, לא יודע מה הן מחפשות פה, יש דברים אחרים יותר טובים לעשות, אבל אני כבר פה,
תעזור לי, תהיה עם המילים, תהיה עם הדוגמאות,
תהיה, תהיה, אפשר לראות פה שכינה בינינו.
ואדם מגיע באמת בלב שבור ובשפלות דעת,
אז יש מצב שפה תהיה בינינו כאן השראת שכינה.
השראת שכינה.
וככה אם אדם מגיע לכל המעשים שלו,
ככל שאני חושב שאני יותר שולט ויותר מנהל ויותר מגיע,
אתם יודעים, היה כאן את האירוע ההתרמה, אפשר ללמוד ממנו הרבה מאוד דברים בעבודת השם.
על כל פנים, זה ודאי שפע אדיר.
ובכל הישיבות שהיה כאן לקראת עם הרב ביגון, הרב ביגון תמיד חזר על דבר אחד.
אנחנו נצליח אם אלוקים ירצה.
בעזרת השם הוא ירצה, למה שהוא לא ירצה? אנחנו אוהבים את הבנים שלו, מקרבים אותם, כל הזמן.
אנחנו רק,
וזו הייתה התחושה שאנחנו בסך הכל, מה אנחנו עושים?
ככה גם, זה גם היה הדיבור.
אנחנו בסך הכל פותחים את הידיים לשפע האלוקי, זה הכל.
מכינים כלים לאור, אבל הוא מביא את השפע.
זה לא אנחנו נעשה וזה, אם אז ככה התחושה אני וזה, זה לא יקרה.
מי עושה? הקדוש ברוך הוא עושה. הוא מוריד, אנחנו רק פותחים,
וזו הייתה התחושה של כולם, שזה,
יש פה איזה שפע אלוקי שמגלגל אותנו, מתגלגל לנו, אנחנו רק פשוט פותחים את הידיים, פותח את הדרך המשביע לכל חיי רצון.
זה עומק ברכת זוקף כפופים. אדם קם בבוקר ואומר לעצמו, אם זה תלוי בי,
זה כנראה לא יצליח.
אם זה רק אני, זה לא ילך.
אני מצד עצמי כפוף.
כפוף.
הקדוש ברוך הוא,
תזקוף את קומתי.
תעזור לי.
תהיה עם המעשים,
תהיה עם הלב,
תהיה עם המילים,
תהיה עם הכוונות.
תהיה איתי.
מה אני צריך לעשות בשביל דבר כזה יהיה?
אומר הבעל שם אותו בהרבה מאוד מקומות, לסלק את הגאווה.
גאווה מגרשת.
ברגע שאתה חושב שכל תלוי בי, זה לא ילך.
ברגע שהוא אומר, אני...
עכשיו, אני אתן לכם פה כמה דוגמאות, בסדר?
אנחנו עסוקים עסוקים בשמחה, ברוך השם, אז הכנה של שמחה, כל מי שהייתה כאן,
היה לה בת מצווה, או חתונות כבר, ברוך השם,
אז אתה יודע שזה תלוי בהרבה מאוד דברים,
הרבה מאוד הכנות, והרבה נכון.
ובכל אופן, אם אירוע יצליח או לא יצליח,
אפשר להגיד שזה כמעט לא תלוי בהכנות.
כי מה יקרה?
בסדר, ברור שהגישו את האוכל וברור שהתזמורת ינגן, אבל מה יקרה, האם יהיה משהו,
האם הדברים ייכנסו ללב, האם תהיה שמחה,
זה תלוי,
כבר רציתי להיות בכמה וכמה אירועים שהשקיעו המון,
ולא התחבר.
כי ההוא עוזב, ההוא התעצבן, והוא לא צילמו, אז ההוא התרגז,
אז כל מיני דברים כאלה, פיצ' אף קאס שכאילו פינצ'רו את זה.
מה יקרה, האם זה יתלכד,
כל הפרטים יתלכדו לאיזה משהו אחד, זה תלוי במילה אחת או בשתי מילים,
סייעתא דשמיא, השראת שמינה.
איך זה קורה?
זה קורה אם רגע לפני השמחה, הולך בעל השמחה הצידה ומתפלל לקדוש ברוך הוא אומר, אנחנו הכנו, כל מה שהכנו לא שווה כלום אם אתה לא תהיה פה.
אנחנו מצד עצמנו כפופים, תזקוף את קומתנו.
יש לשולי רנד שיר כזה בדיסק הראשון, בדיסק של ההופעה, נכון?
שהוא כאילו,
צריך סייעתא דשמיא גדולה, ואז הוא מתחיל להגיד את כל התקעות שיכולות להיות,
שלא יקרה לו המתר ולא יפול החשמל ולא תתבאסו ולא...
כל כך מכינים, מכינים, מכינים איזה אירוע גדול, אבל כל כך הרבה תקלות יכולות להיות בדרך שצריך. סייעתא דשמיא הגדול. נכון?
אז זה עומק הברכה
של זוקף כפופים.
זה להתחיל את הבוקר בענווה,
בלהודות שמצד עצמנו אנחנו כפופים.
אבל אם אני מפנה את המקום שלי,
אני מאפשר למה? להנהגה האלוקית לבוא ולזקוף אותי. ואז, וואי, יש לי נוכחות אלוקית כל היום, היא מלווה אותי.
היא מלווה אותי, מלווה אותי בשיעורים, מלווה אותי בדיבורים, מלווה אותי עם החברים,
מלווה אותי בבחירות,
מלווה אותי, הקדוש ברוך הוא מלווה את האדם.
ולכן אנחנו נקראים כאן, זה לא זוקף את הכפיפה,
כאילו לא, אני באופן עקרוני, בסדר. במקרה הייתי כפוף, הזדקפתי, זה זוקף כפופים.
המהות שלנו,
זה כפופים.
ויש סיפור, חבל שלא הבאתי אותו, אולי נביא אותו פעם שעברה, פעם הבאה,
נקרא מעשה מנופלים.
מעשה מנופלים.
זה מעשה יפה מאוד, אין לנו עכשיו זמן ללמוד אותו.
תזכירו לי שבוע הבא להתחיל
מהסיפור הזה.
מעשה מנופלים.
בסדר?
מה?
לא, זה לא של אבי נחמן,
זה של רב אושר פריינד, נדמה לי, הוא חיבר את הסיפור הזה, נדמה לי זה בשמו,
נקרא מעשה מנופלים,
שהוא ממש הופך את הנפילה,
זה כאילו, הסיפור מספר על אנשים שהם כל מיני נופלים,
בשלב מסוים, וכל מיני אמרו להם, תקומו, תקומו, תקומו, בשלב מסוים הם החליטו להקים מפלגה של נופלים,
עם דגל ועם הכל, אמרנו, אנחנו נופלים וזו הגאווה שלנו.
אז זה קצת נראה בטלנות,
אבל באמת, באמת, בעומק, זו הודאה באמת.
האדם מצד עצמו
הוא עלול לנפילה. והראיה שכל רגע שאדם נפרד מהאלוקות,
מהדבקות, מה שמתברך, מהתפילה, הוא במקום יכול ליפול, לגאווה, לכישלונות מדהימים של משפטים שבכלל לא מתאים לך להגיד אותם, ואתה אומר אותם.
וכשאדם דבוק מה שמתברך, האלוקי עובר דרכו,
ישייעתא דשמיא, והוא כל הזמן זוקף את כפיפתנו וסומך את נפילתנו.
נסכם.
זוקף כפופים,
אומר רבי נתן בהתחלה,
כן, זו היכולת למצוא בעצמנו נקודות טובות,
בכפיפות שלנו.
אומר הרב קוק, זוקף כפופים, יש לנו זמן של התארגנות,
מנוחה, וזמן של התפרצות,
זמן של פעולה ביום. ביום צריך לפעול כמה שיותר, להתמתח לכל הקמעונים,
אבל אנחנו מבינים שאנחנו לא מסוגלים להיות כל הזמן במתח הגבוה הזה, אנחנו זקוקים לזמן הגנה, התארגנות,
התכנסות וכן הלאה הדרך.
אומר הבעל שם טוב, זוקף כפופים, ההגדרה שלנו היא שאנחנו כפופים.
ואז אנחנו מאפשרים לקדוש ברוך הוא לזקוף את קומתנו ולהיות נוכח בכל הבחירות שלנו לכל אורך היום.
אז אם ככה יש לנו כבר שתי ברכות שאנחנו יכולים לברך אותן, ממש לפי כוונות הארי.
הנותן לשחק מבינה וזוקף כפופים. בשבוע הבא מעשה מנופלים ונמשיך הלאה למלביש ערומים. יאללה, מלביש ערומים.
בגדים זה עניין גדול. ואנחנו, זהו, כובשים את היד, פה אין כניסה לבנים, תטלו שלטים.
נראה, וזהו, אולי בשבוע הבא הם יגיעו.
