שלום, אנחנו שוב בהלכה היומית, כמדי יום ביומו,
מתקדמים בהלכות יום הכיפורים,
סימן טריח,
כן, שיהיה לנו ריח טוב, דין חולה ביום הכיפורים,
שאף אחד לא יכול לב.
שלושה סעיפים ראשונים, א', ב' וג',
עובר השולחן ערוך בסעיף א', תר' יח',
חולה שצריך לאכול, אם יש שם רופא בקי,
אפילו עובד כוכבים,
שאומר אם לא יאכילו אותו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן,
יגיע לידי סכנה,
מאכילים אותו על פיו,
ואין צריך לומר שמא ימות.
יגיד הרופא, תשמע, הוא יכול למות? לא רק שהוא יסתכל, הוא יכול למות?
זה ברור.
אפילו אם החולה אומר אני לא צריך, שומעים לרופא.
אם החולה אומר אני צריך, אפילו מאה רופאים אומרים אני לא צריך, שומעים לחולה.
זה נקרא לב יודע מרת נפשו.
אם בן אדם אומר אני צריך לאכול,
צריך לאכול. הרופא יכול לבלבל במוח.
הוא יכול להגיד המון דברים.
החולה אומר אני צריך, מאכילים אותו.
הפוך,
אנחנו שומעים לרופא.
סעיף ב', רופא אחד אומר צריך ורופא אחד אומר אינו צריך, מאכילים אותו.
ספק, לחומרה.
ועודין יש שניים נגד שניים, ואפילו קצתם יותר בקיאים מקצתן,
כן נראה לי, אומר הרמ״ה.
אפילו שיש אחד יותר מומחה, השני פחות מומחה,
כשיש שוויון בין הדעות,
מאכילים.
דיני נפשות קודם, אשר יעשו אותם האדם
וחי בהם, וחס ושלום שלא ימות בהם.
סעיף ג', אם החולה ורופא אחד עמו אומרים שלא צריך,
ורופא אחד אומר צריך, זאת אומרת, תראו, עכשיו מתחשבים בדעת החולה כשהוא אומר,
כן?
חולה אומר שלא צריך, והרופא אומר שלא צריך.
או שהחולה אומר,
אינו אומר כלום, והרופא אחד אומר צריך, ושניים אומרים ולא צריך, לא מאכילים אותו.
פה אני סומך על דעתו.
טוב, בעזרת השם.
מחר אנחנו נמשיך.
כל טוב ושלום.
