אנחנו שוב בהלכה היומית, כמדיום ביומו,
תענית יום הכיפורים,
סימן תר יז, סעיפים ב', ג' וד',
מעמד את הסוף של הסימן, נחזור גם לסעיף הקודם,
כי אי אפשר בלי זה.
עוברות ומניקות מטענות ומשלימות ביום הכיפורים, אתמול ראינו את זה.
עכשיו, אחרי שאמרנו בתור פתיחה שגם מעוברת, גם מניקה צריכה להיטען, עוד סעיף ב',
זה היום.
עוברה שהאריכה,
אוי, רוצה לאכול, אופניה משתנים,
אף על פי שלא אמרה צריכה אני, לוחשים לה באוזנה שיום כיפורים הוא.
אם התקררה דעתה בזיכרון זה, מוטב, ואם לאו, מאכילים אותה, עד שתתיישב דעתה.
אחד הדברים המיוחדים שאנחנו אומרים,
זה מופיע גם בחודש הבא, זה מופיע פה ביום יום הכיפורים.
אנחנו רוצים ליישב את דעתה של היולדת.
אישה מעוברת, רוצים ליישב את דעתה. ברגע שניישב את דעתה, הכל יהיה בסדר.
לא להלחיץ, לא למתוח, לא להרגיז, זהו, מיושר.
ולכן, עד שתתיישב דעתה,
כל אדם שהריח מאכל והשתנו פניו,
מסוכן הוא אם לא יתנו לו ממנו,
מאכילים אותו ממנו.
יולדת תוך שלושה ימים לא תתענה כלל.
משלושה עד שבעה היא אמרה צריכה אני, אם מאכילים אותה, מכאן ואילך הרי היא ככל אדם.
בימים אלו אין מונים אותה מעת לעת, כגון אם ילדה בשבעה בתשרי בערב, אין מאכילים אותה ביום הכיפורים, אם לא אמרה צריכה אני.
אף על פי שלא יושלמו לה שלושה ימים עד יום הכיפורים בערב, משום שכיוון שהיא נכנסת יום רביעי ללידתה,
מי יקרה לאחר שלושה ימים? זאת אומרת, לא שבעים ושתיים שעות, אלא יום הרביעי.
נגמר היום השלישי, חסר יום הרביעי, היא יכולה על פי דעתה.
אם אמרה צריכה אני,
מאכילים אותה, ואם אמרה לא צריכה אני,
לא מאכילים אותה. זה משלושה עד שבעה. עד שלושה,
לא מטענה בשום אופן. בעזרת השם,
שנתעסק לא בחולים כמו בסימן הבא,
אלא בבריאים, בלידות, בעזרת השם. כל טוב, שלום.
