שלום, אנחנו שוב בהלכה יומית, כמדי וביומו.
התחלנו אתמול את סימן תר יח.
נמשיך היום.
חולה ביום הכיפורים.
נלמד היום את סעיפים ד' ה' וו'.
אומר לנו השולחן ערוך
בסעיף ד'
בתר יח.
אם שניים אומרים, מה זה שניים אומרים? אנחנו מדברים פה על חולה, אם לאכול או לא לאכול.
שני רופאים אומרים שהוא צריך,
אפילו מאה אומרים שלא צריך,
ואפילו החולה אומרים בהם שהוא לא צריך,
מאכילים אותו.
מאחר ששניים אומרים צריך.
צריכים לשים לב לדבר הזה.
לא לוקחים סיכונים.
עדיף לי שמישהו לא יעצום מאשר יעצום ויקרה לו משהו.
אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.
אומר הרממה והוא הדין,
ממשיך על שולחן ערוך עם החולה ורופא אחד עמו אומרים צריך,
כן? אז מאכילים אותו.
אמרנו, לב יודע המרת נפשו,
עוד רופא אחד אומר צריך, זה כמו שני רופאים.
אף על פי שמאה רופאים אומרים לא צריך, מאכילים אותו. ולא חשב שחולה אומר צריך בשביל שמאמין לרופא זה שהוא אומר צריך.
או איך אומרים, מכיר את הרופא הזה, סומך עליו, בגלל זה הוא אומר. לא.
הוא אומר כי הוא יודע שהוא צריך.
סעיף ה',
אם החולה אומר איני צריך,
לא צריך לאכול,
והרופא מסופק, מאכילים אותו.
אבל אם הרופא אומר אינו צריך, והחולה אומר אני לא יודע, לא מאכילים אותו.
רק כמו שראינו מתחילה, הלב יודע מרת נפשו.
ברגע שהחולה אומר אני צריך, צריך.
סעיף ואומר השולחן ערוך, אם הרופא אומר שהוא לא מכיר את החולי,
לא מכיר מחלה כזאת, זה נראה פה משהו לא מוכר.
הרי הוא כאדם דאלמא ואין דבריו מעלים ולא מורידים. זאת אומרת, הרופא הזה, בגלל שהוא לא מכיר את המחלה,
לא מכיר את הסגנון הזה,
זה לא תחום העיסוק שלו,
הוא בדיוק כמו כל בן אדם אחר.
זה שהוא רופא, זה לא מעניק לו עליונות בהחלטה.
מי הוא? אם נחלש הרבה עד שנראה לרוב בן האדם שאצלו
שהוא מסוכן אם לא יאכל, מאכילים אותו.
בן אדם שנראה חלש, אתה תשמע, אתה פה נראה סמרטוט,
תאכל.
טוב, בעזרת השם,
מחר אנחנו נמשיך.
כל טוב ושלום.
