שלום, אנחנו שוב בהלכה יומית,
כמדי יום ביומו,
מתקדמים בעבודת השם הגדולה הזאת של ריכוז ולימוד.
לאט-לאט, צעד אחר צעד, מתקדמים בעבודת השם.
ת״קמ״ח, סעיפים ז״, ח״ט וט״.
אומר השולחן ערוך, סעיף ז״.
מת לא מת קודם הרגל,
ונהג הביאו לאות אפילו שעה אחת לפני הרגל.
היינו במקרה שאם אמבולנס עשו לוויה,
התיישבו בבית הקברות, בלי נעליים, דקה אחת,
חזרו הביתה עם סרנה לשקיעה, זהו, נגמרו השבעה.
בטלה ממנו גזירת שבעה, וימי הרגל עולים בניין שלושים.
הרי שבעה לפני הרגל והרגל,
ארבע עשרה יום, משלים עליהם עד שלושים.
ודווקא שאינה הגב אלות באותה שעה, אבל אם שגגו הזיד ולא נהג אבלות, או שהסמכו לחשיכה ולא יכול לנהוג אבלות,
הן הרגל מבטל האבלות ודינו כדין קובר מתו ברגל,
שמתחיל רק את השבעה אחרי החג, שימו לב לדקה הזאת שבן אדם יושב שבעה, דקה לפני ערב פסח,
נגמר שבעה,
אז זה מעלה שבעה, עוד שבעה ימים החג, ארבע עשרה,
ארבע עשרה יום אחר כך הוא עושה את השלושים.
כן, מה שקשור לאבלות שלושים זה דווקא לא על אבא ואמא,
שזה לא קשור לשלושים ולאכבת שיערו וכו'.
אבל אם לא נהג אבלות,
חכה עד אחרי החג ואז עוד שלושים.
סעיף ח', אם נהג שבעה הוא פגע בו הרגל,
מבטל ממנו גזירת שלושים.
אפילו חייל יום שבעה בערב הרגל,
מותר לספר ולכבס בערב הרגל. זאת אומרת, הוא קם בערב החג בבוקר מהשבעה,
אחרי שעה יכול ללכת ולהסתפר, כי הרגל מבטל ממנו שלושים, ולכבוד הרגל אפשר להסתפר.
כל זה, כל זה, אני מדגיש,
זה לא על אביהם,
זה על שאר קרובי משפחה. אביהם, אין דין רגל מבטל שלושים, רגל לא מבטל שלושים.
אבל זה כאילו הערת ביניים.
אומר הרמב, ואוהדין הרחיצה לדידן, שנוהגים איסור רחיצה כל שלושים. אוי ואבוי.
כן, מותר ללחוץ סמוך לערב, צריך להמתין עד הלילה,
ואנחנו בסוף שבעה כבר רוחצים.
אין, צריך לומר, אם חל יום שמיני להיות בשבת, ערב הרגל,
שמותר לספר בערב שבת, ואם לא גילח בערב הרגל, מותר לגלח אחר רגל,
אפשר כבר להתבטא מלו גזירת שלושים,
אבל בתוך הרגל לא יגלח,
כיוון שהיה אפשר לו לגלח קודם הרגל. ואם חל יום שבעה שלו בשבת, ערב הרגל,
זאת אומרת, ליל הסדר מוצאי שבת, למשל, שבת זה ערב הרגל,
מותר לגלח בחול המועד, כיוון שלא היה אפשר לו לגלח קודם,
כי רק התבטלה שבעה.
סעיף ט', אומר השולחן ערוך, עד הרגל מבטל גזירת שלושים בשער מתים.
אבל באבי ואימו שאסור לספר עד שיגרו בו חבריו, זה לא דין בשלושים,
זה דין שיגרו בו חבריו.
להבדיל הבדל יסודי תאומי בין אבלות של אחרים לבין אבא ואמא.
אבא ואמא זה לא שלושים.
אחים, אחיות, אישה, ילדים, זה
עבר יום שלושים, מסתפרים.
נגמר האבל.
אבל אב ואם זה שיגררו בו חבריו ושהם נוהגים שלושה חודשים,
יש כאלה ליד הרגל,
שעברו שלושה חודשים.
זה לא דין בשלושים.
אבל פגע בו רגל לאחר שלושים יום,
אינו מבטל.
בסדר?
בעזרת השם, מחר אנחנו נמשיך. כל טוב ושלום.
