טוב, אנחנו ממשיכים בהלכות כשרות. היינו בנושא, הסברנו ככה יותר בהרחבה
את העניין של
איסורי,
נקרא לזה כך,
המהלכים למיניהם
או המעופפים למיניהם בגידולים,
גידולים חקלאיים,
וצריך מאוד מאוד להיזהר,
בהרבה הרבה דברים צריך להיזהר. לאחרונה נתקלנו גם אפילו בתוך כוסמין,
שיש שם פתאום חרקים שחורים שגדלים, ובתוך הכוסמין שם מטיילים באורז,
בוודאי דברים. התחלנו לראות את זה פעם שעברה.
אנחנו נמצאים עכשיו בסעיף י',
פרק רס, עמוד 205 בהוצאה הקודמת,
מקור חיים השלם.
בסדר? אנחנו בפרק רס, סעיף י'.
צריך להיזהר בעניין הירקות,
כגון סילקה.
מה זה סילקה?
סלק אלים, בסדר? גם סלק צריך להיזהר,
אבל סלק אלים. במילים אחרות, בואו, יש פה כל מיני...
אני אקרא את זה, אבל...
כל דבר כזה צריך לדעת. כל מה שיש היום גידולים, כותב ארוחיים הקדוש, ראינו את זה גם בדפים שראינו בהתחלה,
שבימינו נזדהמו הארצות.
ככה כותב לזה ארוחיים הקדוש.
נזדהמו הארצות, הכוונה היא
שכמעט בכל דבר צריך לבדוק אם יש חרקים או אין חרקים. נכון,
שמתגברים על זה היום בשתי דרכים
או בגידולים, מה שנקרא, זה בחממות או בריסוסים.
או שניהם ביחד.
גם חממות וגם ריסוסים.
בסדר? חממות סטריליות, לא רגילות.
כי בחממה, אדרבה, זה חממה גם לחרקים.
שני הדברים צריך לשים לב.
טוב, אני אקרא את סעיף י' ונרוץ קדימה כי יש פה הרבה פרטים.
דבר אחד ברור, כל דבר צריך בדיקה.
איך בודקים כל דבר, זה באמת תורה בפני עצמה.
זה תורה בפני עצמה, כל דבר איך הם בודקים.
כי כל דבר, התולעים נמצאים במקום אחר, בצורה אחרת. סוג שונה של חרקים, תולעים,
דברים שנוצרים כתוצאה מכסון לא תקין,
יש כל מיני דברים. בקמח,
מכסון לא תקין,
חום,
צריך לשרשראות כאלה,
ביצים עם כל מיני חרקים או תולעים בפנים.
יש כל מיני דברים.
סעיף י' אומר מקור חיים, צריך להיזהר בעניין הירקות כגון סילקה ומין הנקרא ספינקה,
שמצוי התולעת בתוך הירק עצמו מלבד התולעים שבקלח.
ועיקר הבדיקה בזה להעמיד כל עלה ועלה נגד השמש וגם למושש בידיים.
וכן כרוב, יש שנים שגדלים בהם תולעים רבים והם קטנים עוד מאוד,
ואי-אפשר להישום אדם לבודקם. השנים האלה אין לאוכלם כלל.
וכן הנענה
והעולשים מצויים בהם תולעים דקים,
הכוונה היא קטנטנים.
וכן אקמון מצוין בו תולעים, וכן תמרים קטושים.
כמה פעמים מצאנו בימים תולעים שלמים מעיקר הדין אסור?
בסדר? יש תמרים שמגיעים בתוך ואקום כזה לחוץ.
גם הרב שנותן כשרות על זה אמר שהוא לא בדק תולעים.
אם מקבלים ממרח תמרים,
ממרח תמרים זה כבר סיפור אחר.
זה שיש שם כמעט חצי, לא יודע, לא רוצה להגיד בדיוק את האחוזים,
כמעט חצי סוכר
בממרח תמרים זה סיפור אחר.
אבל ברגע שתחנו את זה,
אם הייתה שם תולעת, מה קרה לה?
היא נטחנה,
אז זה בטל בשישים.
להבדיל מבריאה שלמה שאמרנו,
אפילו באלף לא בטל, כי זה בריאה בפני עצמה.
גם צריך להיזהר בגודגדניות ולכן אותם הקרואים גינדה, שלא לאכולם ולו בדיקה.
ולכן גודגדניות חמוצים שקוראים מרשקש.
בסדר.
כן, זה סוג של דובדבנים מיובשים או דברים כאלה.
בקיצור, כל דבר לפי עניינו צריך לבדוק
אם יש תולעים, אם אין תולעים,
וכל דבר יש לו את הבדיקה שלו.
לכן אמרנו כמה פעמים, צריך לראות עוד פעם
שהיום הרבה אתרים
או ספרים שמביאים תמונות.
חשוב, חשוב לראות את התמונות.
לראות את התמונות כדי לדעת
מה אנחנו מחפשים.
מדוע? כי כשאני לא יודע מה אני מחפש,
זה נקרא לאוה דעתי.
מה פירוש המושג לאוה דעתי?
זה לא על דעתי בכלל, אני לא מבין מה אני צריך לראות.
כשאני לא מבין מה אני צריך לראות, אני לא מבין כלום.
ברגע שאני יודע מה אני צריך לראות,
אז אני יודע מה לחפש,
הרבה דברים כאלה רעים.
אתה בא עם אדם עוזר, הכל דקי, הכל בסדר, בוא הנה רואה.
תסתכל פה, מה אתה רואה?
אה, נכון, יש פה עוד אחד, יש פה עוד אחד.
פתאום הוא מגלה את אמריקה.
מתחיל, הרבה פעמים קורה, שאתה בא לאנשים,
מה זה, יש תולעים.
הרב, רק אצלך יש תולעים.
אצלם הכל בסדר, למה?
לא יודע מה לחפש.
בן-אדם הולך לגנות אוטו, מה הוא מסתכל?
מה?
טסות של המגנזיום.
אה, יופי, מבריק,
והכול בסדר. ידידי, בדקת את המנוע, וואי, איזה מנוע, פתח רעה, הכול מצוחצח,
הדריקו לו למעלה שם,
הכול בסדר.
מה, צריך לעשות דבר ראשון כדי לבדוק אם המנוע בסדר או לא?
תפתח את המכסה של הרדיאטור.
אם אתה רואה שם קצת שמן, מה זה אומר?
ראש מנוע, איזה בעיה, צריך לייצר מרק מים,
נכון?
בסדר, זה ברור?
אתה יודעת על מה להסתכל,
אם אתה לא יודע על מה להסתכל.
הכול טוב, הכול יפה,
טוב.
בקיצור, יש פה מיליון מיליון דברים.
סעיף יג', דילגתי על דיולי יב',
בסדר?
כרובית,
סעיף יג',
פירות וירקות וקטניות המטליעים במחובר ובדיקתם קשה ביותר.
אם עברו עליהם יב' חודש, יבדקם מבחוץ ואחר כך שמים במים
והמוטלאים צפים למעלה. למה המוטלאים צפים?
כי יש חור.
אם יש חור בשועית,
בחומוס, מה קורה כשאתה שם במים?
החור מציף למעלה.
דבר ראשון, איך שאתה הצפת במים, תרים את כל מה שיש חור,
כל מה שמוצף, ותבדוק למה.
בסדר? זה דבר ראשון.
אחר כך, אחרי שאישרנו את הקטניות היבשים במים,
איך אומרים בבית? לילה.
אחרי לילה תבוא בבוקר ותבדוק ביד ככה, תראה את החומוס.
אם יש חור, הוא נהיה יותר גדול, כמו שהחומוס גדל.
לפעמים אנחנו שמים שליש
קערה עם חומוס מלא מים, עד הבוקר
קערה מלאה.
בסדר? כל אחד נהיה כזה גדול. אני מדבר על כשקונים חומוס טוב,
לא על אלה שלא מתנפח, קשים.
בסדר?
אתה בודק. ואז אתה רואה אם יש חורים. אם יש חור, הבטח תראה למה.
טוב.
או בלבד שהתלמיד לתפשיק שמים רותחים, וזה יוצא מכל ספק. כשהם נוצרו במחובר לקרקע ועברו עליהם את בית-חודש ונעשו עפר.
ואם הטליע אחר דלישתו, הרמטוליים צפים.
אם יש כאלה שהטולת עדיין בפנים בשעט בשבילו יצא,
לכן כשסיימם ברותחים ימותו מיד ולא שיפרשו במקומם,
ואם בשלם תוכנית בית חודש, הכל אסור.
טוב, היום אנחנו לא מסתכלים על זה, כי טניות, קודם כל, אנחנו מציפים במים,
אחרי כן משרים,
ואחרי ההשריה אנחנו בודקים אותם.
עכשיו, אפשר לפרוס על השולחן, על מגש,
אפשר גם ביד לפתוח,
ככה להסתכל, לראות שהם חורים,
לשים לשים.
טוב.
סעיף יד
בשל דבר שאינו בחזקת מתולה,
בלא בדיקה,
אחרי הבישול מצא תולעת אחת או שתיים,
אם יכול לבדוק יבדוק, ואם לאו רשאי הוא לאכול התבשיל,
משום ספק ספק השמא אין יותר תולעים.
ואם יש, ייתכן שנתמחו לגמרי ובטלים בשישים.
ועתם אינו אוסר, שטעם התולעים הוא פגום.
נמצא שלושה תולעים, שלוש תולעים, הכל אסור,
אבל מרק התבשיל מותר על ידי סינון.
בסדר? בן אדם מצא,
אפילו נגיד בדקו, מצאו באורז, בסיר,
שני תולעים, מה קורה?
מוציאים אותם.
ואם מצאנו שלושה,
זורקים את כל הסיר.
בסדר, אלא אם כן תברור אחד-אחד איזה אורז עשית.
אם עשית אורז אחד-אחד, מה שנקרא,
תברוך אותם.
אבל אם לא,
מחפש אותי.
ואם מצאו במרק תולעים,
שמו ירקות, והתברר פתאום
שכנראה אחד הירקות היה תולעים. מצאו יותר משלושה תולעים
לסנן את הנוזל
בעלבד כזה או בבד או משהו כזה, שתולעים לא עוברים.
המים, הנוזלים עוברים.
שתיהן, מה שנקרא,
מרק צח,
בלי שום דבר.
טוב,
סעיף טו, תולעים שבגבינות, אף שיש מי שכתב בהם דרכי היתר.
הנה, גדולי האחרונים הסכימו בכל חומר הדין לעוסרם
אם פירשו וכן ממנהג ירושלים, לא לאכול לתולעים של הגבינה".
בסדר? זה נתיבי עם,
הרב עמרם אבורביה כתב את כל מנהגי ירושלים ואומר מנהגי המקובלים בירושלים.
בסדר? זה הרב עמרם אבורביה.
נתיבי עם, וככה נוהגים בירושלים, לא אוכלים
גבינות עם תולעים. איפה יש את זה?
כן, יופי.
תולעים, סעיף טז, תולעים הנמצאים בקמח וכיוצא בו אסורים.
ודווקא תולעים קטנים,
שאי-אפשר לנפות את הקמח בנפה.
אבל תולעים גדולים אפשר לנפות את הקמח, הוא מותר.
היום
יש לנו נפות טובות.
פעם הנפות היו בקושי.
נפות של, נקרא לזה,
אפילו 40-60,
זה עוד נפות טובות.
לא עובר דרכם
שום חרק בראייה.
בסדר? מה הבעיה? שהיום הרבה אנשים אוהבים לאכול,
להשתמש בקמח מלא.
כשמשתמשים בקמח מלא הוא טחון יותר גס,
שליש לפחות נשאר למעלה.
אז מה הפתרונות שמצאו היום?
ואקום, קפוא,
כל מיני אפשרויות,
שאחרי שטחנו לא צריכים לנפות.
אם באמת מייד אחרי התחינה שמנו בהקפאה,
אז לא יתפתחו פה תולעים.
בתחינה זה נדחן.
בסדר? תולעת שהיא יותר קטנה מפרת של תחינה, כן?
במקום לגרגר קמח,
אז בוודאי שהיא לא נחשבת.
בסדר? כי מיקרובים אנחנו לא בודקים.
לא עושים בנקולר פי 60 ובודקים אם יש פה תולעים או לא. תבדוק לי עוד מעט בחיידקים.
דברו איש ארץ השורץ על הארץ. אז צריך לראות בעין
שמבינה ומכירה שיש פה איזשהו גודל, בסדר? לא בודקים במיקרוסקופ.
טוב,
הנפה של הקמח, כיוון שנשאר בקמח בין נקבי ההריגה
וכן בין העץ,
טוב, היום הכול פלסטיק ולא הריגה, אלא
גם פלסטיק,
לשיער ההריגה,
כן, או מקבל איכות, מתאבים בו תולעים, בפרט בימי הקיץ, לכן ניזהר לנפץ ממנו שיעורי קמח אחרי הניפוי
ואיתלנה באוויר בשמש.
וכל פעם שיבואו לנפות נבדקנה היטב, ונפה שכולה ברזל היא טובה ויותר.
והיום יש הכול פלסטיק. אבל דבר אחד כן צריך לשים לב.
ברגע שסיימנו לנפות בנפה,
מצדי אשטוף אותה טוב.
זאת אומרת, לנקות עדיף לנער אותה,
כי השטיפה יכולה גם ליצור בצק.
אבל לנער אותה טוב, למה?
כי נשאר הרבה קמח מלמטה הרבה פעמים.
ואם נשאר הרבה קמח מלמטה
והשארת את זה בארון,
מה יקרה אחרי שבוע שאתה בא לנפות עוד פעם?
ואז יגידו שם תולעים,
אוהבים את הקמח.
ואז כשאתה בא לנפות,
נכון, ניפית מבפנים, מה יש מבחוץ?
תולעים, לאן הם הלכו?
לתוך הקמחה מנופל.
אני צריך כל פעם לפני שאני מתחיל לנפות,
לבדוק את הנפה.
בקיצור, שיהיה לי בוודאות שאין פה שום דבר לפני כן.
שטוף אותה, לא יודע מה תעשה אתה.
אני צריך נפה נקייה.
כשאתה רוצה לנפות גם יבשה, כי אם היא רטובה אז
הבצק יתחיל להתהוות לפני,
צריך הפרשת חלל לפני שאתה עושה את הבצק.
בסדר?
יפה.
סעיף יח,
אם נמצאו בתבשיל רמסים שאינם מתאבים מגוף הירקות אלא באו מהחוץ,
כמו נמלים יתושים,
נחלקו בזה האחרונים, אלה אוסרים ואלה מתירים,
ואנו אין לנו, אל דברי הרב החסיד הפרי תואר,
שאם נמצאו שלושה נמלים, התבשיל אסור,
כנשש במינם הרבה, כי כן דרכם להימצא.
לכן יש לאסור בין נמלים ובין יתושים,
וכל שכן להמון העם, שאינו יודעים לחלק ויבוא להתיר הכול.
בכל מקרה, לשים לב לדבר הזה.
ברגע שיש לי
מתוך תבשיל
שלושה חרקים, תולעים, לא משנה מה, אסור.
אבל אם יש לי אורז
ואני רואה למעלה חרקים, מאיפה באו החרקים?
עכשיו זה נשאר פתוח מלמעלה.
הם חדרו למטה, הם לא יכולים לחדור, זה לא תולעים,
זה חרקים.
קיץ באו מלמעלה, יתושים, זבובים, לא יודע מה.
תנקה את החלק העליון,
תבדוק שאין יותר.
בסדר? אפשרי.
אבל אם זה תולעים שמצאנו בתוך סיר אורז, תולעים מאיפה באו?
מלפני הבישול.
הם עוד היו באורז, לא בדקת אותו כמו שצריך.
תראו, קרה לי דבר כזה, אני,
מאז אני נזהר יותר.
קניתי אורז מלא, ארוך.
אני בודק, בודק, בודק, בודק, בסדר.
פתאום, מה אני מגלה?
שאחד, אתה רואה שהוא טיפה כזה, כאילו יש בו איזו שקיפות
וכהה בפנים.
הוא לא בצבע הטבעי הרגיל.
אנטנות קפצו, נכון?
יפה. אני מסתכל ימין, אני מסתכל שמאל,
לא רואה כלום.
שובר
את האורז,
מה אני רואה בפנים?
חרק שחור.
ואחרי כן,
אני חוזר על כל מה שבדקתי קודם,
מצאתי עוד ארבעה-חמישה.
לאחרונה זה קרה לי גם בקוסמין.
מאורחים,
כמו חיטה מאורחת.
בסדר? העורז העגול המלא הוא יותר טופ,
הרבה יותר נקי.
אבל העורך,
גם בקוסמין ראיתי את זה.
אתה רואה פתאום חרק.
אז אשתי בדקה לא מזמן, אומרת לי, מה זה?
נפל לפה עלים? נפל לפה לא, מה זה עלים? זה חרקים, שחורים.
ואז אני בודק עוד פעם, אני מוצא עוד.
ועד שמה ראו את החור.
זאת אומרת, בקוסמין ראו גם את החור,
שיש פה חור,
שמישהו נכנס פנימה.
בסדר?
יש לי את זה בפלאפון,
יש לי תמונות,
אולי בהזדמנות.
נעלה תמונות גם
בעניין הזה. רואים אותם בעין.
אם יודעים מה לחפש, מוציא.
טוב,
סעיף יט, כל זה בירקות מבושלים, אבל ירקות חיים איפה על פי שמוצא שלושה תולעים,
יכול לבדקם כל אעלה ואעלה נגד השמש.
וכל ירק שיוחזק שלוש פעמים ושש מאות תולעים,
אסור יותר לאוכלו ולא בדיקה.
עכשיו תשימו לב, תשימו לב מה כתוב פה.
הרב חיים דוד הלוי לא אומר שאי-אפשר לאכול.
הוא אומר,
חייב בדיקה.
אלא מה?
מישהו, כן, אני בדקתי.
מה בדקת?
אתה יודע מה לבדוק?
אתה יודע על מה להסתכל?
אתה יודע איפה לשים את העיניים?
אם ראית תמונות בירק הזה, בסוג הזה של המזון,
איזה תולעים יש, עכשיו אני מרשה לך לבדוק.
אבל אם לא, אתה יודע מה לחפש.
הכול טוב, הכול מצוין,
הכול יפה.
בסדר?
אני אומר, לשים לב לדבר הזה.
זה נקרא לאווה דעתי. אני חוזר על הדברים.
ברגע שזה נמצא על דעתו, שאדם ראה פעם אחת, הוא יודע מה לחפש.
ברגע שהוא לא ראה אף פעם, הכול נקי, הכול בסדר. הרוב, מה יש פה?
שום דבר.
מה שום דבר.
איפה מחפשים?
מה מחפשים?
באיזו תאורה?
באיזה מקום בגידול?
דוגמה נתתי פעם למישהו. הוא רוצה לקנות סלק.
סלק אדום.
בסלק אדום יש תולעים?
לפעמים יש.
בפנים, תולעים.
איך אני קונה, קודם כול בשוק, איך אני קונה סלק?
איפה אני מסתכל?
אם יש משהו רוכש שם או משהו כזה?
למעלה.
למה?
הסלק כולו נמצא באדמה.
מה יוצא החוצה?
המקום של העלים.
איפה הכי קל לחרקים להיכנס?
המקום של העלים. מה, הם יחפרו מנהרות באדמה? מה זה חזבאללה?
חמאס?
בסדר? מה עדיף? מה הכי קל?
לבוא מלמעלה.
אז כאן אני בודק סלק,
מה אני בודק לפת, מי שאוכל לפת,
מאיפה אני מסתכל?
מלמעלה.
קודם כול, אחר כך
אני בודק את השער.
בסדר?
זה ברור?
לבדוק מה ההיגיון אומר, ההיגיון הטבעי,
מה הוא אומר
לגבי הירק, הגידול הזה, מאיפה זה יכול להגיע.
וככה לבדוק.
בסדר?
יפה.
סעיף כ אומר על שולחן ערוך, יש מקומות
שהמים מגדלים באדגת הים שרצים
אצל הסנפירים סמוך ממש להם
וגם על הסנפירים ובתוך הפה,
והם עגולים כעדשים ואין ניכרים כלל,
ויש להם עיניים שחורים,
כמו שתי טיפות זבובים סמוכים זה לזה,
והמכיר אותם יכול להפרישם בסכין,
ובקהילת קודש פראג הכול מכירים אותם, מתפרסם שם האיסור.
וכמה פעמים הפרשתי אותם מלכתים בצלוחית של מים, וראו אותם שתים במים.
ולכן יש חיוב גדול לגרר היטב על הסנפירים וסמוך להם,
ולבדוק היטב אחורי האוזניים והפה.
ככה מביא הזווחי צדק.
הזימים הכוונה.
בסדר? זה לא אוזניים, זה זימים.
נפתחים ונסגרים, אז זה כמו אוזניים.
זו הכוונה.
עכשיו, לשים לב, בהרבה הרבה הרבה,
בפרט
בדגי בריכה,
דגי ים פחות,
בדגי בריכה
ראיתם פעם דגי בריכה,
קרפיונים,
כל מיני דגי בריכות, זה מטונף.
בעור, מתחת הסנפירים,
מתחת הזימים.
שם יש תולעים.
אני לא יודע אם קוראים לזה תולעים,
זה מין רכיכות כאלה,
עגולים,
עין שחורה,
ומסביב זה עגול שקוף,
כזה לבן שקוף.
קרפיונים, רואים את זה בטונות.
בסדר?
זה בעיה.
ולכן היום, בהשגחות של הרבנויות,
כשמחורים דגים אז גם גורמים לכך שלא יהיו להם טפילים.
יש דרך איך להוריד את הטפילים לפני
השלייה מהבריכה.
זה אחד.
דגי ים,
אם יש דבר כזה,
אז כן מקלפים את כל האור.
הירוצים שלמים צריך לגרד,
לראות שזה נקי.
ויש דגים,
אם כבר עסקנו בדגים נגיד את זה,
יש דגים שהם נקראים רוטבש.
יודעים מה זה?
דג אדום,
טיפה רחב.
הדגים האלה
פעם אחת קניתי.
פעם קניתי, אמרתי, יאללה, משהו חדש.
היום כתוב עליהם, באים קפואים, שלמים,
כתוב עליהם יש לנקות את הבטן משאריות.
עובדים עלינו.
מה זה שאריות?
אני התחלתי לנקות.
פתאום אני רואה כאלה לבנים בפנים בבטן.
מתברר
שהלבנים האלה יש להם ראש פטיש,
הם נתקעים בתוך הבטן.
ומה הם?
תולעים.
היו כאלה, חלק שהיו כמו עיגולים,
כמו שבלול כזה,
עיגול.
לקחתי אותם, שמתי אותם במים קצת חמים,
בסדר?
כלי, מים קצת חמים, מתחילים לטייל לך ככה.
בצורה דרך כזה הם נכנסים כאילו לבטן,
לבשר של הבטן,
חלק בולט החוצה, חלק בפנים.
אתה יודע,
זה דגים שהם מוחזקים.
אז היום רבנויות שנותנות לזה, או הרבנות שנותנת לזה הכשר,
כותבים לנקות את הבטן משאריות.
שאריות,
במילים מכובסות,
לנקות מתולעים.
אז מה עושים לאנשים שיש להם
סבלנות מועטה?
לא קונים.
אז צריך להתחיל לתת,
לחפש
מי יודע, אולי שבע, שמונה, תשע, עשר, לא יודע כמה יש בפנים.
תתחיל לחפש, חפש אותי, כמו שאומרים.
בסדר?
אבל צריך לדעת, גם בדגים יש תולעים.
צריך לבדוק.
היום באמת מביאים גם השגחות ללא חשש תולעים, להקים מתולעים.
יש פתרונות איך להפריד את הרכיכות מהעור.
בכל מקרה, העור של דג נחשב כדבר מסריח.
מאיפה אני יודע?
לא אני.
מאיפה אני יודע שעור של דג זה דבר מאוס, מסריח?
ממה מותר לעשות קלף
למזוזות, לתפילין, ספר תורה?
מהמותר בפיך.
כל דבר שהוא בעל חיים,
ומותר.
אפשר לעשות מתרנגולת קלף למזוזה?
מהעור של... אפשר. לא עושים, כי זה לא אמין, אבל אפשר.
בסדר, בטחון, ממה עושים?
מהגליל, מבהמות. יפה, בדיוק.
אבל כתוב מהמותר בפיך.
כל בהמה, הוא בעל חיים שהוא חי,
יש בבית הכנסת אצלנו, בבית הכרם,
ספר תורה על עור צבי.
היום אפשר לכתוב ספר תורה על עור צבי?
לא. למה?
חיה מוגנת.
אבל בבגדד, בעיראק,
היו גדלים צבעים בחצרות. רואים את זה מהבן איש חי?
אם מותר לנעול את הדלת של החצר בשבת,
כי הצבי נכלא,
אז זה דין צדה.
היו מגדלים.
אז היו עושים גם ספרי תורה. זה ספר תורה עיראקי.
בן מאה ומשהו שנה.
מאור צבי.
מאור ככה, רך ככה.
בסדר? אפשר.
למה לא עושים מדגים?
הרי גם דגים זה מהמותר בפיך.
מה התשובה?
נפיש זוהמי.
הזוהמה שלו היא...
כשאתה לוקח בשקית נעלרון את הדג בסופר, רק רוצה לשטוף ידיים מהריח.
כיוון שהזוהמה שלו גדולה.
בסדר? או לשרוף על האש
או להוריד לפני כן את ה... טוב.
סעיף כא אומר מקור חיים, ויש להזהיר העם לחתוך מן הראש של הדגים,
שעל-פי הרוב מוצאים שם תולעים קטנים מאוד.
זה הזימים,
קוראים לזה זברוש.
כל הזימים מוציאים אותם.
מה, למה? זה מסננת.
זה המסנן שלו למה שהוא לוקח.
בסדר?
כב, דגי קרפיונים, מתברר לכל ספק
שהם
נולדים מחוץ לבריכה, ועל-ידי איזו סיבה נופל זוג מהם לבריכה,
ופרים ורעבים, במהירות מופלגת שממלאים את הבריכה ונופלים על הדגים
למצוץ דמם ושמלם, מאיסור המוחלט משום שארץ המים".
בסדר? זה קרפיונים.
קרפיונים היום,
לפני שמביאים אותם,
מוציאים אותם מהבריכות, הרי יש בריכות גידול דגים.
שמים חומר שם כדי להפיל את ה...
בסדר? מנקים אותם.
טוב,
סעיף כג.
במקום שמרססים המים שבבריכות וממתים הקינים, הנה,
הבדיקה מוכיחה שהדגים נקיים, הרי יתרם ברור.
מקום שאין פיקוח על הדגים, טוב להימנע מאכילתם לגמרי,
ורוצה לאוכלם, יפנה בשאלה לחכם.
בקיצור, לנקות מתחת הזימים,
לקלף טוב, מצדי גם להוריד את האור,
זה הדבר הכי פשוט, ואז אתה יכול לקחת את הדגים האלה כשהם שלמים.
סעיף כד
כל הנזכר לאל יהיו בעיניך כפרטים שבאו ללמד כלל גדול,
שכל דבר שבא לידי האדם לאוכלו
יתבונן תחילה אם אין בו שום חשש לתולעים,
ואם כן, אל יאכלנו בלא בדיקה מדוקדקת, במידה
שאפשר בבדיקה.
ויקיים בעצמו ויהיתם קדושים כי קדוש אני".
ואיך אמרנו בשם ארוחם הקדוש?
נזדהמו היום הארצות,
כל דבר צריך לדעת,
מה עניינו בעולמו,
שווה בדיקה או לא שווה אפילו,
ואם שווה בדיקה, מה בודקים?
ואם בודקים, רק אחר כך אוכלים.
בסדר? יש לנו מדרגות.
בא הכי נווה. ואתה אומר, עזוב אותי, מה צריך כאן להכניס את זה?
הדגשנו גם בפעם הקודמת, אם אני לא טועה,
או לפני שני פעמים,
שני שיעורים,
על העניין הזה של האפשרות לבדיקה על גבי האש.
זה דבר שלא רגילים להשתמש בו בדרך כלל.
דעתי בדרך כלל שהראייה היא הבדיקה.
איך אני יכול עכשיו לבדוק העלקוס ברה?
קורא לך סלט.
אה, אני לא קורא לך סלט. טוב, עכשיו מה אתה רוצה?
באים לבית, בבית ההורים לא רוצים.
אני לא אוכל, לא אכנס הביתה, בוא תבדוק. איך בודקים?
עלה-עלה בכוסברה.
אז מה שעושים זה לוקחים ענפים
ומהבהבים אותם על גבי האש.
מעבירים על גבי הגז. למה?
מה יקרה?
אתם מכירים את זה במנורה הכחולה?
מה?
מפקסימום, אם יש שם איזה חרק,
הוא יהפך
לגוש אפר,
ואז אתה שוטף, אין בעיה.
בסדר? זה דרך שהיו עושים בחלב,
סיפרתי את זה בזמנו לרב אליהו, הוא אמר לי, זה חומרה יפה.
אבל זה פתרון גם, זה לא רק חומרה.
הרב יאיר, לא יודעים לבדוק אותו.
לא יודעים בדיוק מה זה. תבין, אגב, יש ימין שמאל.
ענף ענף, כמה אתה צריך? עשרה ענפים?
תבין.
בסדר?
אם היה חרק, הוא כבר איננו.
טוב, בסדר. זה לגבי ענייני תולעים.
עכשיו אנחנו נתחיל
את פרק רסא.
פרק רסא מדבר על
איסור דם, דיני מליכה.
בסדר?
דיברנו על הנושא של בשר וחלב, עכשיו האיסור דם.
אנחנו יודעים שיש פסוקים שמדברים על כך,
כן,
שלא לאכול דם, על הארץ תשפיכנו כמים.
אומר לנו המקור חיים,
פסוק מספר ויקרא
חוקת עולם לדורותיכם
בכל מושבותיכם
כל חלב
וכל דם לא תאכילו.
איסור אכילת חלבים,
איסור
אכילת דם.
וכל דם לא תאכלו,
פסוק נוסף, בכל מושבותיכם, לעוף ולבהמה.
כל נפש אשר תאכל כל דם,
ונכרתה הנפש ההיא מהמאה.
נשים לב
שאם מישהו אוכל בשר
שלא הוכשר מדמו, שלא הוצא דמו ממנו,
וצריך לראות באיזה נתונים, עוד נראית ההלכה,
האיסור הוא לא רק לב,
הוא איסור כרת.
בסדר? לא רק מלקות, אלא כרית.
הרבה הרבה יותר חמור.
בסדר? זה הדבר.
עמוד 208,
ואיש איש מבית ישראל
אשר יצוד
ציד חיה עוף
ושפך את דמו וכיסהו בעפר.
זה פסוק שלישי.
על דבר אחד דיברנו על אכילת בשר שיש בו דם, שני פסוקים.
פסוק שלישי שצריכים לכסות
בעוף בחיה,
לא בבהמה.
באורף וחיה צריך לכסות את דמו בעפר.
שופכים את הדם תוך כדי השחיטה,
לאחר מכן לכסים את הדם בעפר.
כי נפש כל בשר דמו בנפשו.
ואומר לבני ישראל,
דם כל בשר לא תאכלו.
כי נפש כל בשר דמו היא,
כל אוכליו ייכרת.
כבר אנחנו רואים פסוק נוסף,
כן, מעבר לפסוקים שאנחנו הזכרנו מקודם.
יש לנו כבר חמישה פסוקים שמדברים על נושא של דם
בבעלי חיים.
יש את העניין של האכילה,
ויש את ארבעה הפסוקים,
ויש את העניין של כיסוי דם בעפר,
שזה פסוק אחד.
שזה לא רק שצריכים לא לאכול דם, אלא גם אם נשפך דם
של עוף או חיה,
להבדיל מבהמה,
אז צריך לכסות אותו בעפר.
טוב,
פסוק נוסף, רק חזק
לבלתי יכול אדם
כי האדם הוא הנפש
ולא תאכל הנפש עם הבשר
לא תאכלנו למען יתב לאכולבנך אחריך
כי תעשה הישר בעיני ה'.
מצד אחד ראינו שמי שאוכל האיסור הוא איסור כרת,
מצד שני מי שמקפיד שלא לאכול,
מה כתוב?
למען יתב לאכולבנך אחריך.
אז ברוך הוא מטיב איתו.
לא רק שהוא נמנע מאיסור ומעונש,
אלא מי שמקפיד לא לאכול דם הוא גם מקבל הטבה,
נכון, כרטיס הטבה מהקדוש-ברוך-הוא, בונוסים,
גם הוא וגם בניו.
בפסוקים הראשונים
נתבר חומר איסור אכילת דם,
שהוא איסור אסור בין בארץ,
בין בחוץ-לארץ ולדורות עולם.
לאורות שאף-על-פי שבזמן הבית
היה דם הקורבנות קרב על גבי המזבח,
מה שאין כן אחרי החורבן,
אף על פי כן האיסור הוא לדורות עולם גם אחרי החורבן.
מה אהבה אמינא פה?
שכל האיסור, למשל של חלב, הוא דווקא בדבר שקרב על גבי המזבח.
אבל מה שלא קרב על גבי המזבח, אין בו איסור חלב.
מה זה חלב?
סוג מסוים של שומי.
שומי שנמצא במקומות מסוימים, נקרא לזה ככה.
בסדר, זה החלב, אנחנו נראה את הכול.
בפסוקים שאחריהם
מבורר טעם שעשרה התורה אכילת דם.
מה הטעם?
כי נפש כל בשר דמו בנפשהו,
כי נפש כל בשר דמו היא.
ולהלין בספר דברים חזר המקרא
כי האדמו הנפש ולא תאכל הנפש עמו בשר.
הנה יתבאר טעם איסור זה בתורה בדברים ברורים.
למה?
כי זה הנפש של הבשר.
אני לא רוצה שתאכל נפש,
תאכל רק
את הבשר, לא את הנפש.
איך אמרנו גם פעם, אצל האדם,
האדם מהו?
מהו האדם?
מה שאני רואה עכשיו מולי זה האדם,
כשאני מסתכל עליך
אני רואה אותך,
את מה?
גוף האדם,
בשר האדם,
נכון?
אז מה זה האדם?
הנפש.
אני יכול לאכול בשר בהמה, בשר חיה ובשר עוף.
את הנפש אל תאכל. במה תלויה הנפש? במה מחזיקה הנפש אצל הבהמה בפרט?
אדם.
האדם הוא הנפש.
אל תאכל נפש.
תאכל
את הבשר.
בסדר? זה מה שאומר כאן. ואומר לנו הרמב״ן,
הסביר הרבן כי תחילה התיר השם לאדם הראשון
לאכול מן הצומח בלבד,
ורק אחרי המבוי, כשכל בעלי החיים ניצלו בזכותו,
התיר לנוח אכילת בשרם,
אבל לא נפשם.
כי יש מי שסובר שגם לבני נוח עשר אדם בהגבלה מסוימת.
כן, גם הם חייבים, אחד משבע מצב בני נוח
אסור לאכול עבר מן החיים.
אז מה עושים?
ממיתים או שוחטים?
טוב,
אנחנו לא סוברים שהם שוחטים, אבל יש מישהו אומר שהם צריכים גם להוציא את הדם.
לא כמונו, אבל יש להם מדריגה גם
של אי-אכילת הדם.
כן, הנה התיר גופם לצורכו של האדם.
והנפש הוא האדם לכפרה על האדם,
והקריבו אותו אותו לפניו יתברך,
ולא לאכילה, כי אין ראוי לבעל נפש שיאכל נפש.
כי הנפשות כולם לאל,
כי נפש האדם וכנפש הבהמה לא הם.
וכמות זה, כן מות זה, כשמישהו מת גם זה מת.
וידוע עוד כי כל הנאכל על-ידי האדם ישוב בגוף האוכל לבשר אחד.
ראינו את זה בהקדמה.
ואם יאכל אדם נפש כל בשר,
ויתחבר דם הבהמה בדמו,
תשוב נפש האדם לטבע הנפש הבהמית,
כי אין אדם מתעכל ככל יתר הנאכל.
ולכך אמר כי נפש כל בשר בדם היא,
ואין ראוי שתאכל נפש את הנפש.
וישים לב
לבסיס שראינו אותו גם
בדברי הרב
בהן היה
למה מכסים
דם של חיה ועוף
ולא מכסים דם של בהמה?
מה כותב פה הרמב״ן?
כי מתי שהאדם, סליחה, כשבעלי החיים ניצלו בזכותו של האדם
התיר הקדוש ברוך הוא לנוח לאכול אותם.
כי בעצם מה אתה אומר בעל החיים?
אתה חי בזכותי.
יש איזשהו מס, קורא לזה הרב,
של בעלי החיים כלפי האדם.
אבל חייו העוף הם חיים רק בזכותו של האדם? כן, בשביל זה התירו שחיטה,
כי באור המבול, בתיבה,
הם ניצלו. אבל עכשיו, במציאות הכללית,
בהמה חיה אצל האדם.
נקרא לזה הבהמות הבעיתיות.
כל מזונה, הכל הכל הכל על האדם.
כבר שהכול על האדם,
אז גם יש לו היתר לשחוט אותה ולשפוך את הדם.
אבל חייו העוף,
נכון שיש אנשים שגדלים חיות ועופות כשרים,
אבל חייב עוף יכול למצוא את מזונו בחוץ,
נכון?
עוף מסתדר בחוץ,
חיה מסתדרת בחוץ,
ולא חייבת דווקא את האדם.
כיוון שאין מזונותיהם תלויים רק בך,
כשאתה שוחט אותם,
נקרא, הכרת הטוב שלהם אליך היא לא כל כך גדולה, כי הם יכולים להסתדר לבד.
לפחות תתבייש ששכחת אותם, ומה אתה עושה?
אתה מכסה את הדם.
זאת אומרת, כיסוי הדם בעפר הוא דווקא באלה שהם לא כל כך צריכים אותך.
במי שהוא חי רק עליך, אתה יכול לא לכסות את הדם.
ולכן כששוחטים עגל או כבש,
לא מכסים.
אבל שוחטים תרנגולת, יונה,
צבי, אייל, לא אמרתי שמותר היום, אבל
כן, אם שוחטים, חיה ועוף,
לכסות את הדם בעפר, אנחנו עוד נראה את זה.
פסוקים בתורה, כמו שראינו.
כנראה שהעולם העתיק
היה להוט ביותר אחרי אכילת דם.
למה אתה אוכל דם? אתה נהיה מצ'בר,
אכזרי בעברית שלנו.
כסברת רבי יהודה, שהזהיר התורה מאוד,
רק חזק לבלתי אכול הדם.
מה אגיד שהיו שטופים בדם קודם מתן תורה?
או כבר נאמרו על-ידי פרשני התורה כמה סברות לבאר טעם היות הדורות הראשונים שטופים בדם.
ואני רואה לעניות דעתי, כפשוטו,
על-פי הטעם שנתבאר,
שכיוון שנפש החי תלויה בדמו הרי שכל החיים תלויים בדם
ואכילתו הרי מוסיפה כוח וחיות לאדם
ולכן הוא צריכה התורה להזהיר בתקיפות
להתחזק לבלתי אכול אדם.
והיום ברוב המקומות נקרא לזה כך
אנשים לא יכלו לשתות דם,
קניבלים,
לא יודע מה היה פעם מקרים כאלה,
אנשים מוזרים למיניהם עם סטייה,
בסדר, שהולכים לשתות דם
אבל הרבה אנשים לא מבינים את העניין הזה של חובה להוציא כמה שיותר את הדם מתוך הבשר הנשחט על מנת לאכול אותו.
ואת זה נראה בעזרת השם.
טוב,
אז אחרי השחיטה, מה עושים עם הדבר הראשון?
שחיטה זה אצל מומחה.
מה עכשיו אפשר לעשות? זה כל אחד יכול לעשות.
כיסוי הדם בעפר.
יכולים לשחוט תרנגולת,
יכולים לשחוט חיה.
כיסוי דם בעפר.
אומר לנו,
המקור חיים.
מכיסוי אדם,
עמ' 209. ומטעם זה עצמו נובעת מצווה אחרת שבתורה הקשורה בדם.
ואיש אשר יצוד צד חיה עוף
אשר יאכיל,
כמובן מהמותרים,
ושפך את דמו וכיסאו בעפר,
כי הנה אפש כל בשר דמו בנפשהו.
וכמה טעמים נאמרו למצווה זאת, והנראה ביותר הוא הטעם ההולם שהסברנו לעיל.
ומרומה זו למעשה בגוף המקרא.
כי לצד שדמו הוא נפשו,
מדרך המוסר לנהוג בו כבוד זה כדי שציווה השם לקבור אדם מת משום כבודו.
אלא שנשאר מקום לבאר מדוע דווקא צד חיה עוף טעון כיסוי דמו,
ואילו צד דם בהמה אינו טעון כיסוי.
וגם על זה נעברו כמה טעמים.
לעניות דעתי נראה,
פני שבהמות הנשחטות דרך כלל בבתים ובחצרות
או בתי שחירה בלאו הכי זהירים בני אדם לנקות אדם מטעמי ניקיון.
אבל צד חיה העוף שהוא בשדה, שאין דרך אדם לנקות שם אדם,
וצריכה תורה כסוי דם.
אך על פי שש השוחטים ביומה בשדה או חייו העוף בבית, הלכה תורה אחרי הרוב.
ולחכמי האמת טעם אחר.
כן, וזה מה שהזכרנו קצת
במה שדיבר הרב קוק,
על פי האמת.
זה תלוי בך וזה לא תלוי בך.
מה שתלוי בך יש לך יותר היתר.
מה שלא תלוי בך תתבייש יותר
שאתה שחטת אותו.
גם הרמב״ם כתב טעם מצווה זו, כדברי חכמי האמת.
ומה שכתבנו טעם נכון, על דרך הפשט.
ולרבותינו בשס,
טעם אחר לסיבה שקשרה תורה מצוות כיסוי דם בציד.
וזה לשונם.
תנו רבנן, אשר יצוד.
אין לי אלא אשר יצוד,
ניצודין ועומדין מאליהם מיניים,
כגון אווזים ותרנגולים.
תלמוד לומר צד מכל מקום.
אם כן, מה תלמוד לומר אשר יצוד?
לימדה תורה דרך ארץ
שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה זאת",
הוא פרש רשי,
אלא בהזמנה זאת, כאילו הוא צד שאינה מזומנת לו, כלומר לא יאכל בשר תדיר שלא יהיה עני,
ולכן נפסקה ההלכה הזאת. זאת אומרת, אתה הולך לצוד,
בסופו של דבר
הציד הזה הוא שאתה לוקח אותו מבחוץ,
תכסה את דמו. אבל אם הוא מזומן אצלך בבית,
המזומן אצלך בבית,
כן, לא צריך כיסוי דם. ולכן,
נקרא עכשיו את ההלכה, אחרי הסברה.
השוחט חיה עוף
צריך לכסות את דמו בין צדן עתה, בין שהיו מזומנים בידו.
חייב לברך קודם הכיסוי
ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם
אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על כיסוי דם באפר.
יש נוסחה שכתוב על כיסוי הדם באפר.
כל אדם מברך כמנהג אנשי מקומו.
לא יודע, יצא לך פעם לברך?
מאמין?
מתי?
בכפרות, בכפרות, בסדר, בוודאי,
בכפרות, לפחות פעם בשנה.
בסדר.
איך?
ארוב. לא יודע, אני רוצה להגיד מה ארוב.
ארוב כאילו לא תרנגולות. הטוב יותר זה תרנגולות, כן.
סעיף ב' אומר מקור חיים,
צריך שיהיה למטה עפר תיכוח.
זאת אומרת,
כששוחטים לשחוט את זה, לא על הריצוף,
על חול, על עפר.
וצריך להזמינו בפה, שיאמר בפיו עפר זה יהיה לצורך כיסוי.
העושה כן מקיים מצווה מן המובחר.
בסדר? שם למטה עפר,
שוחט,
אחר כך מכסה,
זה מצווה מן המובחר.
סעיף ג',
מי ששחט
הוא יכסה,
ואם לא כיסה עזרה הוא אחר,
חייב לכסות.
בסדר? בא מישהו ושחט תרנגולת והלך.
לא כיסה.
לא כיסית? לא עשית מצווה?
היא מצווה בפני עצמה.
בדרך כלל מי ששחט נותנים לא לכסות אבל אם מישהו שוחט למישהו אחר
יכול זה ששחטו לו כל אדם אחר
יכול לבוא לכסות אלא שהשוחט כיוון שהוא עשה את המצווה
הראשונה אומרים לו תעשה גם את השנייה
אבל זה לא מחויב
אם מישהו שחט מישהו אחר יכול לכסות ולברך
מצווה בפני עצמה וברכה בפני עצמה
שנאמר ושפך את דמו וכיסר בעפר מי ששחט יכסה
שאחד ולא כיסא ורב או אחר מנה את שוכב לכסות, שנאמר, ואומר לבני ישראל,
אזהרה היא לכל ישראל.
ואם רוצה השוחד לכבד לאדם גדול וממנה אותו,
שליח שיכסה מותר.
סעיף ד', הנה פה יש, בערב יום הכיפורים
נוהגים שהשוחד הוא את בעל הבית לשחוט,
ולכן טוב שהניח בעל הבית את עפר בידו לפני השחיטה.
ונהגו שבעל הבית מברך על כיסוי אדם,
ומאחר שיש שופט רבים לשחוט,
לברך בעל הבית על הראשון ואחד מבני הבית על השני ולכן אז זו הדרך כל תרנגולת ותרנגולת אפשר מחדש
לברך ולכסות
וגם השוחט יכסה גם הוא לבסוף
ואין כאן ריבוי ברכות כיוון שכל אחד מברך על עוף אחר ויש פה דם חדש
בסדר זה העניין של כיסוי
טוב
בזה אנחנו רואים את הנושא של כיסוי
עכשיו יש לנו נושא נוסף
שקשור לדם אמרנו
קודם כל שחיטה,
אחרי השחיטה כיסוי,
אחרי הכיסוי אנחנו מקבלים אלינו ליד
את העוף או את הבשר, בקר.
גם בו יש בשר,
גם בו יש דם.
מה הכוונה גם בו יש דם?
אם דיברנו עד עכשיו על הדם של השחיטה,
שברגע ששוחטים כאן נבבי ושת ושוחטים גם נימי דם,
עורקים,
אז יוצא דם שהוא יוצא בתוך כדי שחיטה,
אבל נשאר לנו עדיין דם
דם האיברים.
אפשר לשים להם דם איברים, לא דם הנפש,
דם איברים.
דם איברים שלא פירש,
אין איסור לאכול אותו.
זאת אומרת, אם לקראתי חתיכת בשר,
שטפתי דם שיצא מבחוץ ובפנים עדיין יש דם ואני רוצה לאכול,
לא אמרתי שאני עושה את זה, כי אין בעיה, אפשר לאכול.
מתי אני צריך
לאסור את החתיכת בשר הזה?
כשהיה איזשהו גורם שגרם לאדם לפרוש ממקום למקום.
למשל,
בישול.
ברגע שאני רוצה לבשל חתיכת בשר, מה קורה לו?
אדם זז ממקום למקום, כמו כל החלקים בפנים.
יש פעיפוע,
אז ממילא זה אסור.
אם בישלו בשר בלי להוציא את האדם כולו ממנו,
אז אי-אפשר לאכול אותו.
קיבלו בפנים דם איברים שפרש.
ואז מה אנחנו עושים כדי לא להיכשל בדם איברים שפרש?
אנחנו שוטפים
את הבשר,
אחרי ששוטפים את הבשר
אנחנו מולכים אותו,
שמים עליו מלח,
המלח שואב.
למה יש הרבה פעמים לחות במלח?
כי הוא שואב את הלחות.
אז ברגע שאנחנו שמים את המלח עליו הוא שואב את הדם שהיה בפנים,
אחרי שהוא שואב את הדם אנחנו שוטפים,
ואחרי השטיפה עכשיו אפשר לבשל.
אלא שהרמב״ם דורש לעשות פעולה נוספת.
גמרת להמליח,
שים את הכול בתוך מים רותחים,
תכניס תוציא מים רותחים,
זה נקרא חליטה.
כן? ואז ברור ששיעור כל נימי הדם נצמטו,
ואז ברור שלא יצא שום דם, מחמיר.
אם מי שפוסק כמו הרמב״ם, אז חלק התימנים עושים ככה.
אבל באופן עקרוני,
אסור לנו לאכול דם איברים שפרש.
אם דיברנו מקודם על דם הנפש, עכשיו על מה אנחנו מדברים?
על דם האיברים שפורש.
לכן אם רוצים לבשל,
צריך
להוציא את הדם.
איזו שיטה נוספת יש להוציא דם
חוץ מאשר להמליח,
לשרוף על האש,
מנגל.
המנגל שואב
את הנוזלים מבפנים לחלוטין.
אז לא רק שאפשר לקחת חתיכת בשר ולהכשיר אותה על-ידי מנגל,
מי עושה את זה בדרך כלל?
אנשים שיש להם
לחץ דם.
הם לא יכולים מלח.
מה הם עושים?
על האש.
ועוד דבר, במקום שיש ריבוי דמים,
ואנחנו אומרים שריבוי הדמים לא יצא על ידי מליחה,
גם שם אנחנו מחייבים
למנגל
לעשות על האש.
מה הקלאסי?
כבד.
כבד זה מקור הדם, שם עובר
כל אדם כולל הלכלוך שלו.
בסדר? לכן גם לא ממליצים לאכול הרבה כבד, אבל
זה מה שאנחנו עושים, בסופו של דבר אנחנו צולעים את הכבד.
אפילו על ידי מליחה,
אי-אפשר. זה קרה בקו כללי.
נראה עוד הרבה פרטי הלכות, כמה זמן, איך.
אומר לנו הרב חיים דוד הלוי, הדחת ומליחת הבשר.
כוחו של המלח,
כפי הנראה, לעיין הוא בכך
שהוא חודר למעמקי כל גוף לך, הבית או במגע,
ומפליט את מימיו שבתוכו.
הניסיון מורה כי פעולת המלח היא מהירה מאוד.
כשמפזר אדם כמה גרגרי מלח על חתיכת צנון, למשל,
או מלפפון,
תוך דקות ספורות נרדת פליטת הנוזלים וזה כוחו של המלח. הוא ישר שואף ממנו.
הוא מוציא את הנוזלים מבפנים.
וכיוון שנסרה עלינו אכילת דם,
חובה למלוח הבשר במלח כדי שיפלוט דמו.
ומקובל להלכה שכיוון שמלח הדם חתיכת בשר כהלכתה,
כבר פלטה כל דמה.
ומה שיוצא אחר כך נוזל בצבע אדום, אין זה דם אלא מוהל וציר.
לפעמים רואים לו, מוצאים חתיכת בשר, שמים אותה בתוך זה,
אתה רואה שם הצבע האדום.
בצבע הזה
מוהל וציר.
למשל, פוצעים מישהו,
אז יכול להיות שיוצא דם, אבל מה יוצא אחר כך נוזל?
שקוף.
בסדר? מה שיוצא עלינו זה שקוף.
טוב, וכל השאר זה ציר.
זה מה שקורה אחרי המלאכה.
ואף שיש מגדולי הראשונים שסוברים שאין כוח המלח להיכנס בכל עומק הבשר,
ואין המלח מפליט אל הדם שעל פני השטח בלבד,
ולסברה הזאת, זה הרמב״ם,
יש צורך לחלות את הבשר לאחר מלאכתו ברותחין.
הנה כבר נהגו כל ישראל כהשברה הראשונה שהיא מקובלת למעשה.
בסדר? זו
הסברה הרגילה,
שולחן ערוך, אפשר לראות פה למטה את ההערה,
שמים לב ההערה 20,
העין בורא דעה סימן סט סעיף יט.
הסברה השנייה היא כדעת הרמב״ם או לשיטתו החליטה ברותחין באה להצמית אדם שלא יצא.
ואף על-פי כן צריך מליחה כדי להפליט אדם שעל פני השטח
והסמוך לו,
עד עובי מסביע שאליו כן ישלחו שמא לפני שירגיש הבשר בחום המים הרותחים יפלוט מן הדם הקרוב לשטח.
כתב מרן בית יוסף בסימן סט שאין סברה זו נכונה והביא ראיה מפסחים ע״ד והשיג שיש בכוח המליכה להוציא כל מה שהוא דם גמור.
גם הרעב״ד השיג בזה על הרמב״ם
והרב המגיד כן מגיד משנה כתב
שכן דעת כל האחרונים
אלא שמרן בית יוסף סיים שאם אפשר טוב לחוש לדברי הרמב״ם.
והרמב״ם כתב בדרכי משה שלא ראה ולא שמע מי שחושש לזה.
וזו כוונת דבריו גם בהגהרותיו בשולחן העורך, אין שם.
בכל מקרה,
אנחנו לא נוהגים בדבר הזה, אפילו שמרן אומר מי שרוצה להחמיר, לחלות,
כשיטת הרמב״ם.
פרט,
כן, לא נוהגים,
פרט לחלק מבני העדה התימנית, חלק מהתימנים,
הנוהגים כלפי פסק רבנו הרמב״ם זצ״ל,
שהוא בעל סברה זו,
וגם אצלם הולך ומתבטל מנהג זה ברבות הזמן,
אחרי עלייתם ארצה.
זאת אומרת, יש תימנים שיחזירו את זה עכשיו,
אבל יש תימנים שלא.
אלא
שלפני מליכת הבשר בכל מקרה יש צורך בהדחתו,
וכמה טעמים נאמרו בהדחה הזאת.
העיקריים שבהם,
קדש יתרכך הבשר ויצא דמו על ידי מליכה.
שאם יהיה נקרש על פניו לא יהיה כוח במלח להוציא דמו.
והכוונה היא בהדחה, בהשריה,
לרכך פני הבשר, כמובן בפשיטות,
או כדי ללכלך גוף הבשר, שיצא אדם על ידי מליכה.
הכוונה ללכלך את גוף הבשר ופנימיותו.
במילים אחרות, מה שאנחנו צריכים לשים לב זה,
א',
שמצד אחד הבשר גם מבחוץ יהיה רך ולא יבש,
מצד שני שהוא לא יהיה מלא מים,
כי אם הוא מלא מים, מה יקרה למלח ברגע שנשים אותו על גבי הבשר?
הוא ימאס,
הוא לא יעשיק כלום.
אז שני דברים צריך פה. א', שלא יהיה בשר יבש, תצטרך אכן
להשרות אותו.
מצד שני, צריך גם לנער אותו טוב,
שלא יהיו מים על פניו, על מנת ששמים את המלח, הוא לא ימאס מייד במקום.
לכן מזה ייגזר, ונראה את זה עוד מעט,
שבשר ששהה יותר משלושה ימים,
מרגע השחיטה,
יותר משלושה ימים, 72 שעות,
אי אפשר להמליח אותו.
מה צריך לעשות?
על האש כמו כבד.
זאת אומרת, רק בשר טרי תוך שלושה ימים
אפשר
להמליח אותו.
אלה שש פתרונות, נראה זה בפרטי ההלכה.
אבל באופן עקרוני לשים לב לדבר הזה.
צריך הדחה,
לנער את המים אחר כך,
למלוח ואחר כך לשטוף שבעה, אחרי זמן המליחה. בואו נראה בפנים.
צריך להדיח הבשר קודם מליחה,
ואם מאחר שהדיח חתך כל נתח לשניים או לשלושה,
צריך לחזור ולהדיחם.
חתכה שאני רוצה למלוח,
זה מה שאני מדיח.
חתכתי עוד פעם, עוד פעם תדיח.
ולכתחילה ייזהר לשרותו במים כחצי שעה,
ולהדיחו היטב במי השריעה.
בסדר? שטוף אותו אחר כך.
נהגו שלא ישתמש שום שימוש אחר בכלי ששורים בו בשר.
אם יש מקום שמכשירים בשר, בכלי הזה רק ש... זה מה שעושים. למה? כי זה...
נמצא שם הרבה זמן.
אם נשאר הבשר במים 24 שעות, גם הבשר וגם כלי אסורים. למה?
אמרנו חצי שעה.
הוא בטעות השאיר את זה 24 שעות.
מה קורה לכל דבר שנמצא בתוך נוזלם 24 שעות? הוא נקרא כבוש.
וכבוש הוא כמו מבושל.
ואם בישלנו בשר בלי הכשרה,
אז אסור לאכול אותו. מלוא אבו הבשר, הדם.
שכבש השעה במים 24 שעות נכבש בכך
וכבוש כמבושל.
או פשוט שבשר שהתבשל ללא מליחה נאסר,
קיבלו עבודם והוא נאסר על ידי הדם שבתוכו.
צריכים להיזהר, להדיח היטב
ולשפשף בידיים בכוח
כששוף הוא העיקר
משפוך המים שהדיח ושפשף בהם ויחזור וידיח שנית
ושוב ישפה חן וידיח פעם שלישית עד שיהיו המים בלי שום מראה רושם דם כלל,
או מסתמא ושלוש פעמים יהיו המים נקיים בלי שום מראה רושם דם".
בסדר? וכל זה אחרי
חצי שעה של
של אשריה.
אחר ההדחה
ימתין מעט שיטפטפו המים קודם שימלחנו,
שלא יימס המלח מן המים
ולא יאכל להוציא את הדם. למה? כי הוא תמיד שם את המלח על גבי חתכת בשר, עוף,
כשזה מלא מים ורטוב.
מצד שני, אני רוצה שזה יהיה רך ולא יהיה יבש.
מצד אחד. מצד שני,
שלא יהיה מלא מים.
בסדר?
כדי שהמלח יעשה את פעולתו.
ולכן, כדי שהמלח יעשה את פעולתו, איזה מלח אני לוקח?
מלח גס.
מלח גס. אי אפשר להמליח במלח דק. ברכיס עושים מלח דק,
גמרנו, נמס באותו רגע.
בסדר?
אחר ההדרכה ימתין מיד ושיטפטפו המים קודם שימלכנו שלא יהיה מס המלח מן המים ולא יוכל להוציא דם,
אבל לא ימתין עד שיתייבש לגמרי,
שאז לא יהיה מס המלח ולא יוציא אדם כלל.
ח. אם מהלך הבשר ללא הדחה,
יפנה בשאלה לחכם.
אם בישל אמרנו שזה אסור, ואם
מהלך בלי הדחה,
צריך לבדוק כמה זמן הוא היה, איפה הוא היה,
היה יבש מלמעלה,
כל מה שקשור לזה.
בסדר? זה היסוד.
בעזרת השם, בפעם הבאה
נראה בדיוק
את כל דיני המליכה.
אז בפעם הבאה אנחנו בסעיף ט',
עמוד 212.
כל טוב להתראות שלום.
