טוב, צהריים טובים,
אנחנו נמצאים בערב יום קדוש,
בט' כסלו,
ראש השנה לחסידות,
וגם בנפש הפרשה וגם בערב חנוכה, זה רצף תאריכים חשובים,
ובעצם מכיוון שלדעתי בשבוע הבא לא יהיה שיעור בשעה הזאת, אז אנחנו ננסה לחבר את הכל
בבת אחת
וללמוד משהו
משהו שיהיה סוג של הקדמה לייטת כסלו ויניה של תורת החסידות, אבל בעצם ייתן לנו
איזושהי עבודת נפש לגבי הדלקת נרות חנוכה בשמן. הנושא הוא
מדוע מדליקים בשמן דווקא.
למה זו דוגמה טובה ללימוד תורת החסידות? בגלל שיש מאמר נפלא מאוד
של הרבי בשיחת יט כסלו תשכה,
ששם הרבי מדמה את כל תורת החסידות לשמן.
הוא אומר שהמשל הכי מוצלח לתורת החסידות זה שמן, רזין דה רזין,
כי שמן מצד אחד הוא,
בכל פעם שהוא מתערבב הוא עליון,
ומצד שני הוא מפעפע, יש לו יכולת חדירה.
ושם בשיחה הזאת הרבי נותן דוגמה לדבר, איך שמכניסים את
יסוד השמן,
הפנימיות, רזין דה רזין,
הדברים מקבלים אור שונה לגמרי לחלוטין. אז אנחנו נגיד קודם כל את הביאור של הרבי,
ואז ננסה להמשיך עם הראש הזה הלאה, לנסות להבין למה דווקא
צריך להדאיג בשמן ולא בדברים אחרים. תכף תראו שזה לא כזה פשוט מההלכה.
בהלכה לא ברור שישנה עדיפות לשמן היום,
אבל כשמסתכלים,
כמו אחד שנכנס עם הילד שלי.
אני לא ראיתי את זה, אתה רואה, אני רוצה לראות.
ראיתי רק בתמונות.
איזה פתעה.
זה כיף לקבל את זה לך, תודה רבה, ברוכים תהיו, איזה התרגשות, שידור חי מה שנקרא.
טוב, ילד חדש, ברוך השם.
אז לא סתם זה הגיע, כי הספר הזה, לשפת האמת מועדים,
כתוב כאן בהתחלה, אוהב יותר ואוהב יותר מקרבן לתורה.
ספר זה מוקדש באהבה ואמונה לתלמידי המכון מאיר ירושלים.
אז גם בהקדמה זה קשור, אז טוב, יפה.
טוב, אז אולי נלמד, סתם, ברוך תהיה.
אז
מה הוא אומר שם?
הוא נותן דוגמה לאמירת מודה אני.
כל אחד מאיתנו קם בבוקר ואומר מודה אני. על אמירת מודה אני יש
שאלה ידועה. איך אפשר להגיד דבר קדושה לפני
נטילת ידיים?
ועונים על זה בהלכה,
עונים על זה שקודם כל במודה אני לא מוזכר שם השם, ולכן זה אפשרי.
בסדר, אבל זה לבד לא מספיק.
אומנם לא מוזכר שם השם, אבל למה בכלל ליצור כזה מצב?
הרי יש לנו אלוהי נשמה מיד אחר כך, ושם כבר כן מוזכר שם השם.
אז מסבירים שבכל אופן יש עניין,
זה הרי סוג של הודאה, ברכת השבח,
ויש עניין שהשבח יהיה
כמה שיותר צמוד לאירוע עצמו. אז מכיוון שמיד כשהאדם מתעורר,
מיד כשהוא מקיץ משנתו,
זה הזמן להודות,
אז תיקנו נוסח שהוא ללא שם השם כדי שאפשר יהיה להודות
מיד על החזרת הנשמה, ולכן אפשר להגיד את זה למרות שאין בזה,
למרות שעדיין לא נטלנו ידיים. זה כאילו ההסבר ההלכתי הרגיל, הפשוט.
באמת שזה עוד כל מיני דברים, גם בתורת הרמז זה רומז לתחיית המתים וזה רומז גם לעוד דברים.
אבל בחסידות
מבארים משהו אחר לגמרי, עמוק.
לא אחר שונה, אלא עוד רובד פנימה.
בחסידות מבארים שכשיהודי אומר, מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, הוא מדבר על עצם נקודת האני שלו, העומדת לפני מלך חי וקיים, וכל מי שמכיר בספירות יודע שחי וקיים זה ביטוי לספירת היסוד היונקת מהמלכות,
לומר שספירת היסוד זה עצם הנקודה של האדם,
שום דבר לא יכול לטמא את זה.
הטומאה נוגעת במעגלים חיצוניים כאלה ואחרים, אבל היא לא נוגעת בעצם הנקודה הפנימית של יהודי שעליה הוא אומר מודה אני.
ולכן את זה אפשר להגיד גם בידיים טמאות, כי לגבי הנקודה הזאת אין טומאה, טומאה לא שולטת.
זה הביאור החסידי. עכשיו אתם מבינים שזה הופך את הכול,
מאיזה מצב שאנחנו ככה בסוג של בדיעבד, וצריך לתרץ למה וכל זה, פתאום מגיע כאן איזה ביאור,
שהוא לגמרי לקתחילי, ואומר, כשאתה מסתכל במבט פנימי,
כשאתה מסתכל במבט פנימי על העניין הזה, אז בעצם יש נקודה פנימית עמוקה,
שאנחנו נקרא לה בהמשך נקודת השמן,
ששם אי אפשר לטמא יהודי. ומהנקודה הזאת הרי אנשים חוזרים בתשובה, ואנשים מתעוררים, וכן, אז זה הדרך, בסדר?
זה הראש שם של המאמר, זה מאמר כמובן ארוך, אני קיצרתי לכם אותו מאוד מאוד, אבל הוא מאמר חשוב, כדאי לראות אותו.
הרב משם מראה איך הביאור הזה מבאר אחרת את כל הטעמים שקדמו. הוא לפני כן מביא טעמים בפשט, רומס, דרש וסוד,
ואחרי זה מביא את הטעם של החסידות ומראה איך כל הטעמים אחר כך מקבלים אור אחר לחלוטין.
אבל זה בעצם ההגדרה.
וזה כבר זורק אותנו לחנוכה בלי שנרצה, בגלל שאפשר לשמוע שהחשמונאים זה האנשים שיש להם חוש לשמן.
חוש לנקודה הפנימית הזאת של המודה עני, יש להם חוש.
ולכן אני תמיד חושב,
עצמי, ביני לבין עצמי, אם אני הייתי מגיע למקדש יחד עם החשמונאים ורואה שהכל טמא והכל מקולקל והכל מטונף, מה הייתי אומר?
חבר'ה, כאן, אבל זה ברור, כן, אבל
כאן הכל אבוד, כאן הכל גמור, אין פה מה לעשות, צריך פה לנקות את הכל, נתחיל מההתחלה.
עוד שמונה ימים, דברו איתנו, יגיע שמן חדש, נתחיל מההתחלה.
אבל החשמונאים אומרים, לא יכול להיות,
מבחינה רוחנית,
לא יכול להיות שהכל טמא.
לא יכול להיות שהיוונים הצליחו לחדור כל כך עמוק שטימאו את הכל. חייב להיות פה איזו נקודה שלא נטמעה.
זו נקודה פנימית שצריך לחפש אותה ולמצוא אותה והם מחפשים ומוצאים.
כלומר, לדעתי חלק גדול מהנס זה לא רק שהשם מנדלק, אלא בכלל שחיפשו אותו.
ותראו כמה הדבר הזה. אתה רואה יהודי, אנחנו אומרים כל בוקר על המיטה, מודה אני לפניך מריחי וקיים. כלומר, אנחנו אומרים שום דבר לא יכול לטמא את נקודת העצם של יהודי. מה זה אומר?
שכשאני יוצא החוצה
במהלך היום,
ואיך יראה המראה החיצוני שלו ואיך הוא מדבר.
בפנים, יש שם נקודה פנימית שלא ניתנת להימחק ולהימעל,
והיא קדושה וטהורה, ורק צריך להגיע אליה. אפשר לכסות אותה, אפשר להסתיר אותה,
אבל אי אפשר לטמא אותה.
זה חידוש עצום.
ותבינו,
זו דוגמה יפה מאוד, כי יש
כל מיני הסברים,
אנחנו כל הזמן ננוע כאן על הציר חסידות וחנוכה, בסדר? אנחנו,
יש כל מיני הסברים. מה עשתה החסידות ליהדות? מה זאת אומרת חסידות? מה זה, תורה חדשה? יש תורה מסיני.
ונותנים שלושה משלים למה שעשתה החסידות. ותראו שהדוגמה שכרגע הבאנו, היא בדיוק פועלת על שלושת המשלים הללו.
אומרים שהחסידות עשתה לתורה מה שמנגינה עושה למילים.
זה אותן מילים,
לא הוספנו כאן מילה.
אבל הלבשנו על המילים איזו מנגינה,
ופתאום המילים נצבעות בצבע אחר לגמרי.
זה המילים? זה לא המילים? לא.
בחיים לא הכרתי את המילים הללו, זה חדש, כמעט חדש.
נכון, לפעמים איזה זמר
לוקח איזה מילים שאמרת אותם 200 פעם כבר אלפי פעמים בתפילה, ופתאום מלחין אותם,
וואי, עד היום לא שמתי לב למילים האלה בכלל.
אז זה דבר אחד.
או משל שני,
חסידות עושה מה שקורה כשנכנסים לחדר חשוך ומעירים אותו.
שוב פעם, כלום לא השתנה בתוך החדר, הכל אותו דבר, אבל לפתע הכל מואר,
הכל ברור, הכל מוסבר.
ודבר אחר 90 אומרים שהחסידות עשתה לתורה מה שעושים תבלינים לאוכל.
הרי אבות המזון נמצאים באוכל. גם אם אדם יאכל חמין, בלי תבלינים בכלל, יש שם בטטה, יש שם חומוס, יש שם טפחי אדמה, יש שם ביצה, יש שם בשר,
כל אבות המזון בתוך הגוף שלו, הוא יהיה בריא.
אבל זה לא טעים.
הוא לא ירגיש מחובר.
הוא לא ירגיש שזה שייך אליו. הוא לא יימשך אחרי הדבר הזה.
מוסיפים קצת תבלינים,
ופתאום כל האוכל, זה לא שאתה אוכל את התבלינים, התבלינים בפני עצמם הם לא טעימים.
תבלין זה לא, אבל כל האוכל עכשיו
מקבל איזשהו טעם אחר. כלומר, כל אמירת מודה אני עכשיו,
שהזכרנו, ודאי זה נכון שאין שם שם השם,
ולכן אפשר להגיד את זה לפני שנוטלים ידיים. ודאי זה נכון שסמכו את זה ולא סמכו אלוהים יש עמם, כי צריך לסמוך כמה שיותר ליקיצה. ודאי כל התאים נכונים, אבל כשאתה אומר שהכל בעצם בנוי על מה?
על כך שיש כאן איזה ביטוי שאי אפשר לטמא נקודה של יהודי, ולכן דווקא חייבים לעשות את זה בזמן שאדם טמא.
בזמן שהוא מיד מקיץ כדי להביא את הדבר הזה לידי ביטוי,
וזה,
כשיהודי אומר, מודה אני, לזה הוא מתכוון, זו נקודת ההודעה הפנימית שלו.
אז התבלין הזה מטעים אחורה את כל הטענים לפניכם.
אדמור הרשב היה אומר על היום הזה, אור וחיות נפשנו ניתן לנו, עליית קיסלם.
אור וחיות נפשנו זה כנראה מילה לכל משל.
אבל אור זה החדר החשוך שנכנסים והם מדליקים אור.
חיות זה המנגינה,
כשאתה מכניסה חיות במילים. לפני כן, מכרת את המילים, פתאום עכשיו אתה רוקד אותה, מוצא מעיניים. נכון, אתה יכול להגיד, אליה אתה בודקה, לא היה רומם לך.
אבל אחרי שאדמור הזקן חיבר ניגון מכוון למילים הללו,
אליה אתה, רק אתה מתחיל, כבר העיניים שלך נעצמות.
נכון?
מה קרה? המילים
צבעו את הכל בצבע אחר,
ונפשנו, חיי נפש, תמיד זה ביטוי לאכילה,
חיי נפש זה בעצם כנגד התבלינים, פתאום הכל הרבה יותר טעים.
הגמור הזקן מספרים שפעם הוא הגיע לשקלוב ושם היו הגדולי הלמדנים שהתנגדו אליו והזמינו אותו לסוג של ויכוח.
והוא עמד בבית הכנסת ופשוט אמר, היה לו קול קול בעל מנגן מדהים והוא אמר
טעמו וראו כי טוב השם והתחיל לנגן ניגון שידוע בשם ניגון מתן תורה
ומיד אחרי שהוא ניגן את הניגון הזה לאף אחד לא הייתה שום שאלה.
ואתם יודעים שבחב״ד לא אוהבים ניסים,
אז זה לא שירד איזה קובץ לראש,
כל אחד מהשאלה שלו קיבל קובץ עם תשובה, לא.
אלא אחרי שאדמור הזקן עיגן את הניגון וראו כמה החסידות היא מתוקה,
וכמה הכוונה היא לשם שמיים,
אז כל הלומדים הבינו שהקושיות שלהם הן לא קושיות באמת, אלא הן קושיות כדי לקנטר,
והם הרגישו לא נעים לשאול אותם,
במרחב כזה של ניקיות ותמיהות.
אז זה אומר הרבי לגבי אמירת מודה אני,
שלפני כן הוא אומר שכל החסידות בכלל דומה לשמן.
אז זה כמעט מתבקש להמשיך הלאה
ולנסות להבין למה מדליקים בשמן זית בחנוכה.
בואו נתחיל בבירור הלכתי קצר ביותר.
בשולחן ערוך
מופיעה בדעת מרן הסיבה שמדליקים בשמן כי אורו צלול וזך ביותר.
כלומר, מה הסיבה?
הסיבה היא התוצאה.
אתה רוצה להדליק במשהו שהאור שלו יהיה הכי יפה?
אומרים לך, תקשיב, שמן זית זה האור הכי יפה.
עכשיו זה עניין עובדתי, נכון? אם לצורך העניין במשך הדורות יהיה משהו אחר שנותן אור
אותו דבר או אפילו יותר טוב, אז מה יהיה הדין?
אז נעבור אליו.
זהו.
ככה כתב השולחן ערוך.
ובאמת, בתקופתם הנרות היו עשויים מחלב או משומן כזה, לא משעבה, ואז היה מטפטף, היה מסוכסל, לא היה דולק יפה. אז אומרים לך, תקשיב, שמן זית זה דולק הכי יפה.
הרי מה כותב, לא, בשמן זית מוצא מן המובחר, והמשנה ברורה אומר, למה? בתרשיים גימל,
כי בו נעשה הנס.
שמן זית יש לו מעלה נוספת, מעבר לזה שהוא דולק יפה, גם
עיתו נעשה הנס.
אבל בחסידות, אם אנחנו הולכים במבט פנימי,
אז מה יעניין אותנו?
לא יעניין אותנו רק התוצאה,
אלא יעניין אותנו גם התהליך.
יעניין אותנו גם התהליך.
איך,
מהו ההבדל בנפש
בין אדם שמדליק נר לבין אדם שמדליק בשמן.
זה מה שמעניין, זו הפנימיות.
הרי בסוף ההלכה היא אותה הלכה, אנחנו נקיים את אותה הלכה.
אבל כשאתה,
קודם כל, יכול להיות שגם יהיה כאן הבדל בהלכה, לחומרה תמיד.
כי כמו שאמרתי היום, יש היום נרות שדולקים חד משמעית,
לא פחות יפה מכל שמן זית, ואולי גם יותר יפה,
כי האור של נר הוא יותר יציב קצת, יותר, פחות זז.
אז תשימו לב, הלהבות,
אני לא מדבר איתכם על הכוסיות האלה שמביאים מסין של שמן זית שזה גם שם, אני מדבר איתך שאתה עושה פתילה כמו שסבתא חנה הייתה עושה מצמר גפן וככה ושמים בשמן אז הלהבה היא ככה, היא לא סטטית, היא נעה כזאתי ובנרות הלהבה עומדת כמו חייל במסדר אז אולי אפילו במובן מסוים בהדלקה הנרות הם
או אותו דבר או אולי אפילו בצד מסוים יש להם איזה מעלה אבל בחסידות
מתבוננים לא רק על התוצאה, אלא מעניין אותי גם התהליך.
בואו ננסה לעמוד ביחד על ההבדל מה קורה עם מדליקים בנר או בשמן.
קודם כל, מה זה שמן?
שמן זה תמצית.
זה לקחת משהו,
לסחוט אותו,
למצות אותו, ועם נקודת התמצית איתה לגשת.
איתה אותם מדליקים.
אז כשאני ניגש ומדליק בשמן זית, בעצם כביכול, אם אני אנסה לתרגם את זה למשפטים,
מה אני בעצם אומר לקדוש ברוך הוא?
במה אני עובד אותך?
אני עובד אותך בשאריות של החיים שלי?
אני עובד אותך במעגלי הקיפש? אני עובד אותך בנקודה הכי פנימית, אם תיקח אותי. אומרים שאם תיקח יהודי ותסחוט אותו,
בסוף יתהיה טיפה של אהבת ישראל.
מה יקרה לכל אחד מאיתנו? הם ייקחו אותנו ויסחטו אותנו? מה יצא? מה הנקודה הכי פנימית? מה הזעקה הפנימית שתישמע אצל כל אחד מאיתנו?
מה שזה לא יהיה, עם זה אני רוצה לעבוד את הקדוש ברוך הוא.
עם זה.
כשאני לוקח נר, לקחתי משהו שהוא אולי הוא דולק יפה, אבל הוא לא תמצית של שום דבר.
הוא לא תמצית של כלום.
יש בדיחה.
יש את כל מיני גרסאות הבדיחה הזאת, ואני אספר לכם גרסה כשרה.
היה זה בקנסת אחד, שבו יום אחד הגיע פקיד מס הכנסה.
הוא אומר, אני באתי כאן לעשות בדיקה. הוא אמר, הבדיקה? מה זה? הוא אומר, כן.
תגיד, אתם מדליקים פה נרות כל פעם, מה אתם עושים עם כל השאריות של הנרות שנשארו?
ותשמע, אנחנו עושים את הכול, שאריות, ושולחים את זה למפעל,
והוא עושה לנו נהרות חדשים, ואנחנו עם זה מדליקים.
יפה.
ואתם פה, אני רואה, יש לכם סולה שלישית בפסח,
ויש כאן כל מיני לחמניות שנשארות.
מה אתם עושים עם כל השאלות של החמניות? איפה ההזדקות הזאת? הוא אומר, אנחנו עושים את הכול,
ושולחים לאפיה, והם טוחנים את זה, והם מביאים לנו כאלה עוגיות, שאנחנו...
ואני רואה שאתם גם אוכלים פה דג מלוח.
מה אתם עושים עם כל הזנבות שנשארים, איפה זה? אנחנו אוספים את זה, שולחים למס הכנסה ושולחים לנו פקיד.
אני עובד את הקדוש ברוך הוא עם מה?
אני עובד אותו עם נקודת התמצית,
לא עם המסביב,
עם השאריות של הנרות ששולחים למס הכנסה.
כשאני מדליק בשמן, השמן הוא חוויה בעצם,
הוא חומר שמופק כתוצאה מאיזה מיצוי.
רבותיי, זו מדרגה מאוד מאוד מיוחדת שאומרים אותה כל יום. ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל
מאודיך, מאודיך, לעבוד את הקדוש ברוך הוא עם המאוד זה בדיוק הדבר הזה.
זה כמו שאדם אמר שהוא רץ חמש קילומטר ואחרי חמש הוא אומר לעצמו עוד חמש מאות מטר.
חמש מאות מטר האלה הם הסיפור.
הם גם מעלים לו מאוד מאוד את הכושר, הם התמצית של כל המאמץ זה זה.
אז כשאדם לוקח את החיות שלו ואומר, עם זה אני ניגש לריבונו של עולם, עם המאודיך,
זה עבודה מסוג אחר לגמרי וזה בא לידי ביטוי בשמן, כי שמן הוא תמצית.
בסדר?
אז זו נקודה ראשונה.
בשמן.
נקודה שנייה, חוויה שנייה שקורית בשמן היא,
הרי כבר הכוזרי אמר את זה, לא סתם, הכוזרי אמר את זה,
אבל עוד אחרי זה בחסידות הריבו לדבר על זה, עתניה מדבר על זה בהרבה מקומות,
שמערכות היחסים בין הלהבה, הפתילה והגוף,
חומר הבעירה, הן בעצם מערכות יחסים בין הנשמה,
שהיא הלהבה,
הנפש זה הפתילה,
וגוף הנר שזה הגוף.
מה קורה, מה פשר מערכות היחסים הללו?
האם אלה מערכות יחסים הרמוניות, זורמות,
הגוף
מזכך את עצמו ונעתר בקלות על הנפש,
שעוד יותר מזכך את עצמה ונעתרת בקלות על הנשמה,
והנשמה יכולה להאיר מתוך הגוף ולהרגיש שהגוף זך ונקי ונותן לה להאיר בצורה חופשית,
או שזה פשוט הולכים הכות כל הזמן?
זה מאוד מאוד תלוי.
כשמדליקים נר,
צורת ההדלקה היא מלמעלה למטה,
והאש יורדת ומסכסכת ומכלה את הנר.
ולכן הנר כל הזמן נוזל לכל הכיוונים ומטפטף,
גם מלכלך, וגם בסוף, גם אחרי שהאש נגמרת,
נשאר הרבה שעבה שכאילו לא נוצלה.
נכון?
הכיוון הוא מלמעלה למטה באופן של הולכים מכות.
קחו
כוסית שמן בחנוכה,
תגלגלו את הפתילות צמר גפן בידיים, כמו שסבתא חנה הייתה עושה,
שימו את הפתילה בכוסית ותלכו להתפלל מנחה.
תחזרו, מה יקרה?
השמן עלה למעלה.
עכשיו, אתם מבינים שזה נגד חוקי הפיזיקה.
הרי לפי חוקי הפיזיקה זה אמור לרדת, נכון?
זה אמור לרדת, זה לא אמור לעלות.
אפילו עדיין אין שם להבה שתמשוך אותו.
יש פה חוק מאוד מאוד מעניין שהשמן נשאב למעלה.
זה נקרא להשתאווה בגופא דמלכא.
ואז כשמדליקים את הלהבה צורת ההדלקה במקום שהיא תהיה מלמטה למטה באופן של סכסוך היא מלמטה למעלה כאילו
הגוף מתעלה אל הנפש והנפש מתעלה אל הנשמה והכל זורם בהערה אחת.
זה נשאב, זה לא יורד.
זו חוויה אחרת לגמרי.
כמובן שכשהשמן גומר,
כשמסתיימת ההדלקה, אתה מסתכל בכוסית ולא נשאר טיפה.
הפתילה לקחה את הכל אליה.
מה זה אומר?
זה אומר שיש כאן צורת הדלקה שאומרת שהיא רוצה לנצל את כל הכוחות כולם לעבודת השם, שלא יישאר שום פירור,
לא יישאר שום דברים, משהו שלא ניצלנו. הכל עולה, הכל מתכנס.
כמו מה שאנחנו לומדים עכשיו בשמונה פרקים,
בהשתמש האדם בכל כוחות נפשו לצד תכלית אחת. כל כוחות הנפש מתכנסים, מתרכזים.
אז כשאנחנו באים לחנוכה,
ואנחנו, הרי חנוכה זה מאבק מול היוונים, זה מאבק מורכב מאוד, כי זה לא רק מאבק מול בבלים או מצרים גסים, זה מאבק מול מוחין.
זה בעצם מאבק, האם זה מלמדה למטה בדרך של מלחמה,
האם בעצם כל התכלית של האדם זה לרדת למטה, או שהדרך של האדם היא לעלות?
יש לנו אפשרות לעלות למעלה,
לתקן, לזכך את נפשנו, את גופנו,
עד לידי מצב שבו הנשמה חיה בתוך גוף ומאירה בתוכו בצורה מהירה וזורחת.
זה בא לידי ביטוי רק כשאתה מדליק בשמן.
וכמובן, שמן,
אותיות, או השמן אותיות,
נשמה.
כלומר, אתה משחק פה כל הזמן עם הייכות של הנשמה, עם המגע עם הנשמה, אותה נקודה פנימית
שלא ניתן לטמא אותה.
קצת אותיות של קבלה למתחילי מתחילים,
כמונו.
אתם מכירים שיש שפה פנימית שהיא אטבש.
מכירים?
אטבש.
לדוגמה, יד קיסלב זה גם יום הפטירה של הרב משה צבי נריה.
אתם שמתם לב שמשה באטבש זה צבי.
בסדר?
אז באטבש, מה זה שמן?
שמן באטבש,
בית,
לא בית,
לא, שין זה שמן.
אז שין זה בית.
מ זה יוד,
ונון זה ט,
זה יוצא בית יו ט, בית.
בסדר? מה זה בית יו ט? בית יו ט זה שם קדוש.
אחד משמותיו של השם יתברך,
שיוצא מפסוק בזרועו יקבץ טלאים.
תחשבו שאנחנו,
כל אחד מאיתנו הוא רועה, אנחנו רואה, רואה. ויש לנו, כוחות הנפש שלנו זה טלאים.
זה הכבשים שאנחנו רואים אותם.
מדי פעם איזה כיבסה בורחת לשם, כיבסה בורחת לשם, בורחים לנו כוחות נפש.
אנחנו רוצים לקבץ אותם, בזרועו יקבץ טלאים.
כשאנחנו מצליחים לכנס את כל הצון, וכל הצון לא סוטה לשום מקום, אלא כולו עולה לנקודה אחת,
אז השם הקדוש הזה זורח.
ב' י' ט' בזרועו יקבץ צלעים, תהפוך את זה, זה שמן.
תדליק בשמן.
כי זו בדיוק הפעולה שהשמן עושה.
שמן שואב את הכל לתוכו ולא מוותר על אף נקודה.
חוויה אחרת,
כשאתה מדליק בשמן.
נקודה נוספת בשמן.
קחו טיפת מים,
הנה, יש לי כאן, הכינות לי מראש מים.
נשפוך מים על בגד אפילו.
בסדר, הנה, אני אעשה כאן ניסוי, ממש בשידור חייל, אני ממש לוקח בזריזות,
בעדינות, הופ, הופ, הופ,
נו,
זהו.
מים, הנה, יש לי כאן טיפת מים.
מה קורה למים?
הם נספגים.
נספגים קצת, קצת, טיפונת,
איזה התפשטות כזה, וזה הכל.
אם הייתי עושה דבר עם שמן, מה היה קורה?
כתם שמתפשט.
לשמן יש תכונת התפשטות, הוא חודר ומתפשט.
עכשיו בעצם להגיד
שזה
שבע זה שבע ושמונה זה שמן, שמן זה שמן.
הוא הולך ומשמין.
למה?
כי אם אני צריך למלא חובה, מה חובתי ואעשנה?
אז אני לא רוצה להתפשט, תגיד לי מה לעשות.
אבל אם אני מצליח לגעת באיזה נקודה פנימית,
לגעת במהות, הדבר הזה גורם עונג.
כשאדם מצליח לגעת במהות של משהו, זה מאוד מאוד מענג, ולכן רוצים מהדבר הזה עוד ועוד.
אז כשמצליחים להבין שכשאנחנו מדליקים בשמן, בעצם הדלקנו כאן את האור הפנימי של כל אחד ואחד מאיתנו,
מתחולל תהליך של איזושהי התפשטות, אני רוצה עוד מהדבר הזה, אני רוצה להשמין מהדבר הזה.
איך יקראו לזה בשפה הלכתית?
לתכונה הפנימית הזאת של ההתפשטות?
מהדרים, בדיוק. הרי זה בדיוק מה שקורה.
אני לא מכיר שום דוגמה בהלכה למצווה שיש לה שלוש מדרגות.
אני מכיר שתיים, רגיל ומהדרין,
לא מכיר מהדרין מן המהדרין,
וחוץ מזה אני עוד יותר לא מכיר,
וגם אין וגם לא תמצאו דבר,
שהגמרא קוראת לו מהדרין מן המהדרין והשולחן הערוך פוסק רק אותו להלכה.
אתם יודעים שבשולחן הערוך אין
לא את הנר איש וביתו ולא נר לכל אחד ואחד, מרן פוסק ישר את המהדרין מן המהדרין ולא מביא דעות אחרות בכלל.
כלומר, זה כל כך קריטי בחנוכה העניין של...
נוגעים בנקודה כל כך פנימית. משחקים כאן באש, כן? משחקים כאן בנשמה.
בנשמה החוויה הפנימית העמוקה היא עונג ורצון להתפשט, ולכן כל עם ישראל בחנוכה, זה דבר שאין לו אח ורע.
כולם מהדרין מן המהדרין.
אין איזו מדרגה, ההוא מהדר, ההוא לא מהדרין. לא, לא, כולם בחנוכה מהדרין מן המהדרין.
כי עוד פעם נוגעים כאן בנקודת הפנים.
אז תראו,
מה שאנחנו כרגע עושים כאן זה עצמו תנועה מאוד מאוד חסידית. כי מה שמעניין את החסידות
זה לא רק הפרקטיקה בסוף, מה קורה, אלא מעניין אותה המניעים, הכוונה,
העולם הפנימי.
אז אם אנחנו מסתכלים ברמת התוצאה, בואו נסתכל על הלהבה, אנחנו לא יודעים אם נוכל להבדיל בין להבה כזו ללהבה אחרת.
בין להבה של שמן זית לבין להבה של נר.
אבל בחסידות מה שמעניין אותה זה לא רק הלהבה אלא גם
התהליך של ההדלקה וגם התהליך שעובר על מי שמדליק.
שעובר על מי שמדליק.
אז אחרת לגמרי בין נר לבין שמט.
בואו נמשיך.
עוד לא גמרם.
סיפור.
אדמור הזקן,
אתם איתי עד עכשיו?
כן. אתם מרותקים, נכון? כן. זהו, יפה, עידו.
אל תשאל מה עשית לי שבוע שעבר.
יש לנו בקהילה, עידו, גם כן פיזיותרפיסט.
בגלל שהיה פה זמן שהתעלב ויצאת, אז אמרתי, עידו הפיזיותרפיסט. אז כולם חשבו שהוא היה.
אמרו לו, מה עידו היה?
מה הסיכוי שיש שני אידו-פיזיותרפיסטים, שניהם צדיקים.
טוב,
סיפור.
אדמור הזקן,
באחת הפעמים אחד החסידים שלו הביא לו מתנה,
הביא לו קופסת טבק.
אז אדמור הזקן
סירב לקבל את זה,
והוא פירק את הקופסה והפך את המכסה למראה,
זה היה קופסה מכסף הכוונה,
והפך את המכסה למראה לתפילין.
אמרו שהוא שבר, ואז הצמח צדק אמר הוא לא שבר, הוא לא היה שובר שום דבר, הוא רק היה מפרק,
זה כאילו הסיפור,
אבל הוא הסביר למה, מה הסיבה.
הוא אמר שבחטא הדם הראשון השתתפו כל החושים,
ראו את העץ
ומיששו אותו בידיים ושמעו, היא שמעה את הנחש האישה,
אז זה היה גם חוש הראייה וגם חוש השמיעה וגם חוש המישוש, וכמובן אכלו מן הפרי האסור.
יש רק חוש אחד שלא השתתף בחטא, וזה חוש הריח,
ולכן אני לא רוצה לשעבד אותו לשום דבר, הוא חוש נקי, הוא חוש של הנשמה.
מה התכונה המרכזית של המשיח?
ועריכו ביראת השם.
זהו.
חוש ריח זה דבר חשוב מאוד.
לפני כמה שנים ביקשתי מאצלנו, ממישהו בקהילה,
שאני ממש מבקש ממנו טובה נפשית,
אני לא יכול להיכנס למקומות שאין בהם ריח.
חייב שלקדושה יהיה ריח.
חייב.
אז בית כנסת, מה הריח של בית כנסת?
בליל שבת?
בסמים.
וגם פסמים של זה, וגם ככה פולו ירוק, טבק, כל הזה, קשור, כל הפסמים שהמרוקאים שמים.
אמרתי לו, אתה תביא נאנה וזה, שנברך פסמים.
ואז נכנסת בתקציב, יש ריח.
יש ריח. אתה מקבל איזה מכה, זה הריח של שבת.
אנחנו באים הביתה ביום שישי, חוזרים מההורים שלי, הילדים במעלית כבר מריחים את הדגים שאשתי מכינה.
אה, ריח של שבת.
אנחנו גרים במגדל,
אז במעלית שבת,
אנחנו גרים בקומה שמונה,
נולד לקומה 17, ואז היא יורדת 14, 11. כל קומה אתה עוצר, אתה מריח ריח אחר.
פה עוד שיעון, פה זה, כל הבניין מקוטר מור ולבונה מכל אבקת רוחב.
כל ככה מלא מלא, זה חזק,
כי חוש הריח הוא חוש נקי.
זו חוויה של קודש שנכנסת ישר פנימה.
וגם להפך, אם מריחים דברים לא טובים, צריך להיזהר, מאוד מאוד להימנע מזה.
איך כתוב בשיר השירים?
לריח שמניך טובים,
כשמדליקים בשמן, יש לזה ריח.
אתה מריח את המצווה,
וכשמריחים את המצווה, זה הכי עמוק, כי בעצם מה זה אומר?
אפשר לטבול, נכון? במעיין,
לטבול. אז אתה טובל, אתה מכניס את הגוף פנימה. כשאתה מריח, מה זה?
זה נכנס אליך פנימה, זה הכי פנימי, זה הכי עמוק, אין יותר מזה.
הכוהן הגדול ביום כיפור וקודש הקודשים נכנס לקודש הקודשים,
מעלה את ענן הקטורת, ומה הוא עושה?
טובל בענן מבפנים ומבחוץ.
הענן מקיף אותו מצד אחד,
אבל הוא נושם אותו מצד שני.
אז הקדושה נכנסת פנימה.
מריחים את הקדושה, יש להם מצוות ריח.
לריח שמניך טובים. זה קורה רק בשמן, זה לא קורה בנר. לנר אין ריח.
אבל ריח יש לשמן. אתה ממש יכול להריח את ה... ליד החנוכיה יש ריח.
הילדים שלי כבר ככה, אני כמו מסוממים כאלה, מגיעים, מריחים, מסתכלים, זה הכול, הכול נהיה שם מריח.
זה עוד נקודה.
בתהליך ההדלקה. עכשיו, מה קורה לאדם שמדליק בשמן, והוא טיפה מתלכלך, והוא רואה את
הנקודת התמצית הזאת, היא נשפכת, ואחרי זה הוא רואה אותה נשאבת,
ואחרי זה הוא רואה שיש לדבר הזה ריח. תבינו שכל הדברים האלה, אם הוא מתרגם אותם לתהליכים נפשיים שלו,
אז הוא אומר, הקדוש ברוך הוא, אני רוצה לעבוד אותך בנקודה הפנימית, כלומר בכל מאודיך, עם תמצית האישיות שלי.
אני לא רוצה שעם שום כוח ילך לאיבוד,
בזרועי יקבץ תנאים, אני רוצה להאריך, אני לא רוצה שזה ייכנס לתוך תוכי,
אני רוצה שזה יפעפע לתוך תוכי פנימה, זה עולם אחר לגמרי.
עולם אחר לגמרי.
הלאה.
מי אחראי
על השמן בעם ישראל?
שבט אשר.
הוא ספק השמן המרכזי.
בקעת גינוסר, עצי זית וכולי.
בואו רגע נעיין,
ניזכר בפסוקים של שבט אשר.
כתוב פעמיים,
שתי ברכות, אצל יעקב ואצל משה.
יעקב אומר לאשר,
מאשר שמנה לחמו,
והוא ייתן מעדני מלך. אז הנה כבר אנחנו רואים שמוזכר, השם ינצל אשר, מאשר שמנה לחמו,
והוא ייתן מעדני מלך. אז קודם כל אנחנו לומדים שיש כאן איזה עניין של התרחבות ונתינה.
ייתן מעדני מלך. אבל משה רבנו מוסיף ואומר,
ולאשר אמר, ברוך מבנים אשר.
אבא שלי קוראים לו אשר,
אני הבן של אשר,
אז ברוך הוא מבנים אשר.
אני מבסוט על הפסוק הזה,
אבל ברוך הוא מבנים אשר.
יהי רצוי אחיו וטובל בשמן רגלו.
זו הברכה שלו.
ברזל ונחושת מנעליך וכימיך דובעיך.
נכון.
עכשיו, לא ברור בפסוק הזה אם אומרים,
רשי שם מתלבט, האם זה נאמר ראשי בית אשר,
או שכבר משה רבנו עובר לברך את כל עם ישראל.
זה מחלוקת איפה מתחיל חתן מעונה.
אבל הפסוק הזה, עכשיו אשר זה אותיות ראש.
יש פה דבר מאוד מעניין.
שבט אשר שנותן את השמן זה אותיות ראש, אבל הברכה אומרת
וטובל בשמן רגלו.
למה?
נקודת השמן זאת נקודת העצם.
ובנקודת העצם אין הבדל בין יהודי ליהודי.
אין שום הבדל. מי יותר יהודי?
הרב הכי גדול בעם ישראל? לא משנה. מי יותר יהודי? משה רבנו או היהודי הכי פחות בשבט דן?
הם אותו דבר,
אין הבדל.
איפה בא לידי ביטוי,
הערת, נשמת היהודי וכולי? ברור שאצל משה רבנו או אצל הצדיקים זה בא לידי ביטוי יותר מאשר אצל האנשים הפשוטים.
איפה אני יותר יהודי, בעקב של הרגל או בראש?
אני יהודי אותו דבר בשניהם.
איפה בא לידי ביטוי, היהדות שלי? אז ברור שהיא באה לידי ביטוי יותר בראש, ששם מניחים תפילין, מקיימים מצוות ולא בעקב של הרגל.
אבל כשאתה מדבר על נקודת העצם,
אין הבדל.
והעצם, אומר הבעל שם טוב, כשאתה נוגע במקצתו, אתה נוגע בכולו.
כלומר, אם אני מצליח לגעת בנקודת העצם, נגעתי בכל עקומה כולה.
אז דווקא שבט אשר,
שהוא מה?
שהוא מביא את השמן, הוא, יש לו איזה מין קו שחורז מראש ועד עקב.
מלמעלה ועד למטה.
אתם זוכרים שפתחנו את השיעור במודה אני?
במשכן,
כשעשו את המשכן, אז עם ישראל הביא תרומות.
הביא תרומות, וכל אחד הביא, כל אחד הביא כמה שהוא יכל.
מסתם העשירים הביאו יותר, עניים הביאו פחות, נכון?
עד שמשה רבנו אמר מספיק, הביאו כאן יותר מדי.
ואז גם עשו מהתרומות שלהם, עשו כל מיני דברים. במי שהביא,
מי שהיה כנראה יותר צדיק והביא בכוונה יותר טובה, אז מהזהב שלו עשו את הארון.
במי שהיה פחות צדיק והביא בכוונה פחות טובה אולי, לא דווקא עשיר או עני,
אז מהזהב שלו עשו את השלט כניסה ב... לא יודע מה. כאילו, משה רבנו בצלאל ידע לצרף את המחשבות שבהם כל אחד,
כל אחד לפי מה שהוא עבד על עצמו, לפי מה שהוא
פעל על עצמו, לפי זה לקחו את הרכוש שהוא עשה ועשו עם זה תרומה.
אבל היה משהו שלקחו מכולם בשווה.
והעשיר לא יכול היה להרבות,
והדל לא יכול היה להמית.
מי?
ומה עשו עם מחצית השקר הזאת, חכם גבריאל?
דבר אחד, מה עוד?
מה?
מה עשו במשכן?
האדנים.
האדנים זה העקבים, עליהם עמדו כל הקרשים.
נכון? זה העדן.
מזה עשו, כלומר, בעדן כולם שווים עדן בגימטריה מודה.
זו אותה גימטריה, בסדר?
חמישים ו...
חמישים וחמש.
אותה גימטריה.
לא, למה?
עם הכולל?
לא, למה?
מה?
חשבים וחמש.
תמיד טוב להגיד עם הכולל, ליתר ביטחון, לפזר עשן,
אבל הפעם זה בלי הכולל.
עדן, כלומר,
בנקודת העדן של כל אחד מאיתנו, נקודת המודה,
אנחנו אותו דבר.
וזה בא לידי ביטוי אצל שבט אשר
שמביא את השמן שהוא מראש ועד עקב.
אז מה שעשינו עכשיו, ראינו ארבע או חמש או שש נקודות
שבהם בעצם אנחנו שמים לב שיש הבדל גדול מאוד בתהליך,
וזה הכל מבוא על פי חסידות, שלא יהיה לכם איזה אשליות. כל הדברים האלה מדברים על פי חסידות, על המעלה שההדלקה בשמן, באמת זה אצל חסידים מדליקים רק בשמן, רק בשמן זית, תכף נדבר על ה...
כן?
על המעלה הגדולה, בתהליך שעובר המדליק מול המצווה עצמה. ועכשיו, כשאנחנו מבינים את התהליך,
כשאנחנו מבינים מה עובר, אז זה ודאי הרבה יותר,
כמו שאמרנו מקודם, זה מאיר יותר בנפש,
זה יוצר יותר חיבור בנפש, אנחנו יותר מחוברים וזה יותר שמחים. בדרך כלל זה מוביל יותר חומרות ולא יותר קולות.
אדם יותר מהדר בדבר הזה.
נכון? אם אנחנו מבינים שזה התהליך, אז אף אחד כאן בכיתה ולא בשום מקום אחר לא יעלה בדעתו מחשבת פסול, פגם ופעול,
ופיגול להדליק בשמן זית תשע תשעים מספרד.
עם זה אני אהדר להשם יתברך?
אני אלך, אני אקח שמן זית הכי מובחר מארץ ישראל,
שנעשה כמו שצריך. עם זה אני רוצה לעבור את התהליך.
ולא עם איזה משהו שכימנו את הפסולת של הזיתים בסוף,
הוציאו קצת שמן ומוכרים את זה בתשע תשעים במכולת כאן בקריית משה.
ואפילו אברכים במכון מאיר,
שידוע שמצבם הוא קשה, וגם תלמידים שהם מדי פעם נצפים פה, אוכלים בגט במדיצ'י,
יכולים להשקיע 50 שקל, שזה שני בגטים,
במצווה כזאת חביבה.
אבל יש פה עוד משהו.
כי עד עכשיו דיברנו על ההבדל,
מדיצ'י זה כאן הבגט הכי טוב בירושלים.
פה כדאי לכם להיכנס אליו.
כל הנהגי מוניות, שאתה אומר להם, קח אותי מכון מאיר, מה?
מדיצ'י, אה, מדיצ'י.
אני יודע איפה זה.
אז עד עכשיו דיברנו על ההבדל בין שמן לבין נר.
אז יכול המתחכם לומר, אוקיי,
אז אני אקח שמן סויה, שמן קאנון,
גם זה, גם שם עובר אותו תהליך, נכון?
למה דווקא שמן זית?
קודם כל בשמן זית, נעשה הנס.
אבל שמן זית, לדעתי,
בא לידי ביטוי הפער הכי גדול בין הזית כמות שהוא לבין השמן.
כי קודם כל שלשמן זית יש המון סגולות,
גם רפואיות, גם בריאותיות.
עכשיו, הזית כמות שהוא, זה פרי שאתה לא יכול לאכול.
שמן דקלים,
שמן תמרים, לא יודע, שמן רימון, כל מיני דברים. יש לך את הפרי, אתה יכול לאכול אותו, יכול לשל אותו קצת, משהו כזה, לאכול את זה.
שמן סויה, הסויה עצמה היא מאכל בהמות כזה, אז אתה יכול להפיק מן השמן, היא לא איזה להיט או משהו כזה, נכון? זה לא איזה.
הזית,
יש פער אדיר בין, זה כאילו הפער הכי גדול בין חוץ לפנים.
הזית כמו שהוא, אי אפשר לאכול אותו מר.
אבל אתה טיפה עושה איתו תהליך, מה יוצא ממנו?
הדבר הכי הכי משובח, זה משל ליהודי.
יהודי, כמה שתראה אותו מר, ולפעמים אתה נותן קצת עבודה,
קצת לחץ, קצת ביטוש, יצא ממנו אור הכי גדול.
וזה לא משל ליהודי ההוא.
איזה משל זה?
ליהודי אני.
בסדר, לא למשל למישהו אחר.
למשל לי, כל אחד מאיתנו.
אנחנו יודעים, לא יודע, מרת נפשו, כל אחד, מה שהוא עושה, מה שהוא עובר, ומה זה.
קצת מאמץ,
קצת לפעמים לחץ, יוציא מאיתנו את הנקודות הכי טובות.
הרבי, היה לו מבצע תפילין.
שמעתם על מבצע תפילין? עד היום יש את המבצע הזה.
המבצע הזה התחיל
מעט לפני מלחמת ששת הימים הרבי הרגיש שהולכת להיות מלחמה וראו כל עמי הארץ כשמש שנקרא עליך ויראו ממך.
ואני זוכר שהרבה שנים הייתה לי כאילו קושייה על המבצע הזה. קודם כל, תמיד טוב שיהודי יניח תפילין, אין בעיה.
כבר הוא יצא מגדר קרקפתא דלא מלך תפילין לאחד שכן הניח תפילין. אבל אתה אומר אצלך, מה הערך באדם שתופס אותו ברחוב ואומר לו, תשמע, בוא תניח תפילין?
אני אסביר לו, בלי לדבר איתו, בלי להעביר אותו לסמינר של יומיים, של אמונה וכל זה, זה נראה כאילו חסר משמעות.
אבל,
אם אנחנו מאמינים באמונה שלמה,
שאצל כל אחד מאיתנו יש נקודה פנימית
שהיא קיימת, נקודת השמן, והיא רק נסתרת,
אז מה שצריך זה לתת לה איזה בוסט, כמו בוסטר של מכת חשמל,
והיא תתעורר.
אז התפילין זה בעצם איזה מכת חשמל, הנקודה הזאת.
פשוט ככה, מכת חשמל,
ופתאום זה מעורר, ואני שמעתי כמה וכמה סיפורים,
אספר לכם בקצרה סיפור אחד, סיפר לי יהודי שהיה שומר בבית ספר של חב״ד.
יהודי רחוק מאוד, עלה מדרום אמריקה, ממש לא היה לו מושג כלום. יום אחד הגיע אחד הילדים, שם לו על השולחן תפילין,
הוא כלל לזה תפילים,
אין להם נון סופית לדרום אמריקאי.
הוא שם לי תפילים.
והוא אומר לו, ילד, מה אתה עושה? הרב אמר לי לשים לך.
הוא אומר לו, מה זה, אני אדלך מפה, אני לא יודע מה זה.
זוכיחה שיגיע הרב הזה,
ואומר לו, מה הבעיה? הוא אומר, תקשיב, זה בשבילך, אתה רוצה?
תעביר את זה למישהו אחר, אני לא לוקח את זה.
אז הוא אומר, לא היה לי ברירה, לקחתי את התפילים הביתה.
ואז הוא אומר, אני לא יודע מה, ככה הוא מספר, הוא היה רחוק לגמרי, הוא לא ידע שמע ישראל.
הוא אומר, אני לא מצליח להירדם כל הלילה, הוא לא מבין למה.
חמש בבוקר הוא קם,
הוא לא יודע מה לעשות, לקח את התפילים, הלך לבית כנסת.
בדרך הוא רואה את הרב. אז הרב אומר לו, קוראים לו שלמה ליהודת שלמה, מה אתה עושה כאן? הוא אומר לו, רב, אני לא מצליח להביא ילדים כל הילה, בגלל התפילים, הביאו לי תפילים.
הוא אומר לו, אז תבוא.
והרב אומר לו, אני אגיד לך את האמת?
זה קרה במגדל העמק. האמת, בדיוק אתמול הייתי במגדל העמק, כנראה בגלל זה נזכרתי בסיפור הזה.
הוא אומר לו, הרב, אני גם בדרך כלל מתפעל במניין הזה, ולא יודע למה, פתאום הגעתי שאני צריך לקום.
אז הוא קם,
הוא אומר לו, מה עושים עם זה? אז הרב הנה אחת התפילים כמו שמניחים לילד בר מצווה.
אומרים לו, טוב, מה עכשיו? אז הרב פתח לו סידורים, תחזור אחריי, שמע ישראל? אמר לי את השמע ישראל.
אומר לו, מה? אומר לו, זהו.
זהו, הוא אומר לו, כן, אם היה לך נחמד, תבוא גם אחר.
והוא מסביר שהוא לא מצליח להירדם בלילה בגלל התפילים, מרוב התרגשות.
ולמחרת, ולמחרת, וכל פעם, הרב כל פעם לימד אותו עוד זה ועוד זה, עד שהוא התחיל להתפלל.
ואז זה, ואז הוא כבר זה, ואז החליף את המדבר.
בקיצור, כשאני פגשתי אותו, הוא כבר היה יהודי עם זקן, וכובע, וכאילו, והוא ככה. הוא חזר בתשובה מתפילין.
מהמכה הזאתי לנקודת השמן בנפש.
אמרנו בתחילת הדברים שמה שעושה החסידות לתורה, זה כמו מה שעושה המנגינה למילים,
בין שאר המשלים.
ולכן חלק גדול בעבודת הנפש החסידית זה ניגונים.
כשאנחנו מדברים, מדברים, רוצים שזה יפעפע פנימה,
אז מנגנים את זה.
הניגון הרי הוא גם ניגון עם מילים וגם ניגון בלי מילים, יש לו מדרגה מאוד מאוד גבוהה. ואחד מהניגונים המיוחדים,
המיוחסים, המכוונים,
זה ניגון ארבע אבות של אדמו״ר הזקן,
שחיבר אותו כנגד ארבע עולמות וכנגד ארבע אותיות של השם.
ומכיוון שהניגון הזה, אתם יודעים שזה ניגון שאי אפשר לנגן אותו
בכל זמן, יש לו זמנים מיוחדים, בחופות, בעזרת השם אצל כולכם,
בחופה סוגרים את הפינה שמנגנים ארבע אבות, נכון?
אצל נתנאל ניגנו כמובן, וגם אצל כל הרווקים ינגנו בעזרת השם.
וגם אני דיברתי במכון הוראה, וגם עליהם זה מקובל,
אז הכל סגור.
ואו מנגנים את זה גם בזמנים מיוחדים. ויד קיסלב, ערב יד קיסלב, כבר מאחרי מנחה,
כבר לא צריך להגיד את החנון, כן?
מי שזה, אז כבר אפשר לנגן את הניגון הזה.
אז תראו איזה מסע עשינו דרך יד קיסלב ודרך הגדרת תורת החסידות
להבנה פנימית עמוקה איך נראה התהליך הנפשי.
חסידות מאוד מאוד עובדת על הנפש, זה מה שאנחנו עושים כאן כל שבוע,
עבודת הנפש בהדלקה בשמן.
וכדי שהדברים עוד יותר ייכנסו ויפעפעו לתוכנו,
ננגן עכשיו ביחד, כמובן אתם מוזמנים להצטרף, התוועדות זה לא הופעה, זה לא קונצרט,
זה מנגנים ביחד, ננגן ארבע בבות.
בעזרת השם, בתשע בערב, התוועדות כללית נוספת,
הפעם כבר ממש ביד קיסלב,
נמשיך לעסוק בעניינה של תורת החסידות,
בעזרת השם. אז מתאים לכם שאני נגן?
כן?
מבטיחים, כן?
אתם לא אומרים את זה כאילו נעים לכם.
לחיים, לחיים,
לשנה טובה בדרכי החסידות וליבוד החסידות נכתב וניחתם.
אמן ואמן.
עסקו ואמצו.
