אנחנו בנפש הפרשה בעזרת השם לפרשת במדבר וכמובן באופק יום ירושלים
ואנחנו גם אחרי יום העצמאות, זמנים עם הרבה דגלים, נקרא לזה ככה
וגם בפרשה שלנו צף ועולה נושא הדגל ואני רוצה שנדבר דגל או דגלים, שנדבר
נלמד עליו לפי הוראת אדמו הזקן שצריך ללכת עם הזמן
כן אז הזמן זה זמן של דגלים נכון כל הארץ
דגלים דגלים
העם רוקד,
דגלים גלים, עם שמח תב צוהל, חג היום לישראל, כתב,
אה, עד כאן.
בדרך כלל אם תשמעו שיר ילדים ותגידו לוין קיפניס,
כנראה תהיו צודקים, הוא אחראי על רוב השירים.
טוב, התורה מדגישה פעמיים בצורה די רצופה את הסיפור של הדגלים.
וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבעותם והלווים יחנו סביב למשכן העדות ולא יהיה קצף על דת בני ישראל.
ושמרו הלווים את משמרת משכן העדות.
זה פעם אחת, ואז באמת כתוב שעשו את זה.
ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה כן עשו. ומייד אחר כך
בפרק ב', שוב פעם, וידבר ה' אל משה לאמור ואל אהרון לאמור.
איש על דגלו באותות לבית אבותם
יחנו בני ישראל מנגד סביב לאוהל מועד יחנו.
ואחרונים קדמה מזרחה, דגל מחנה יהודה וכו' וכו'.
לפני שניכנס כאן לעומק העניינים אני רק מבקש שנדמיין את הסוגיה.
בסדר? נדמיין את התמונה. אנחנו נמצאים בסך הכול,
ספר במדבר, מתחיל תנועה בכ' באייר של השנה השנייה לצאתה ממצרים.
הם יצאו בניסן והם בכ' באייר. אז תחשבו על הפער הזה בתוך שנה אחת.
לפני שנה הם היו עבדים נרצעים
שלא היה להם, כמעט אפילו לא היה להם שם.
היו מספרים.
וכעבור פחות משנה,
מי שהיה בא ומצלם את מחנה ישראל היה רואה הכול מסודר,
סדר תנועה, הכול שבט עם דגל,
וכל שבט גם איזה מחנה, ואותות, וחצוצרות, והמשכן באמצע, ממש הוא מחנה מפואר,
ומסודר, ומלכותי כזה שהולך וצועד בסדר תנועה מדהים,
תוך שנה.
כלומר, אפשר להגיד שחלק מהסיפור של החירות
זה השמאל-ימין הזה.
ובאמת,
לא הבאתי כאן, אבל יונתן מתרגם איש על מחנהו ואיש על דגלו,
כן?
אז מחנהו הוא מתרגם אשרתה, ודגלו הוא מתרגם טקסיה.
כאילו הטקסיות,
כמה שהיום נוטים לזלזל בזה, כל הטקסים וזה, מעביר את הדגל ההוא לדגל הזה,
טקסיות היא ביטוי של איזשהו אומרים באנגלית Dignity.
Dignity זה כבוד עצמי.
עבד אין לו Dignity, אין לו כבוד עצמי, הוא זלזל בעצמו.
ובן חורי, יש לו כבוד עצמי.
אז הדגליות הזאת, הדגל, הוא אירוע.
הוא אירוע חשוב מאוד. בעצם הסדר וההתנופפות אותי ברוח,
ונשיאת הפנים, אנחנו רואים שדגל זה לא המצאה ציונית,
כן, אלא כבר לעם ישראל היו דגלים. אגב, אם אנחנו עושים את החשבון,
אם כבר דיברנו על דגלים וציונות וכל זה,
אז הרי לכל שבט יש
צבע
של דגל.
והצבע של הדגל זה גם לפי הצבע שלו בא באבני החושן,
נכון?
נכון או לא?
כן. יפה. אז מה זה דגל המדינה? איזה שבטים?
מה זה כחול ולבן?
מי אמר יהודה פה?
מה?
מה?
לא.
לא יהודה.
מה זה כחול ולבן?
מה?
לא.
טוב, אני אנסה לכם את החידה הטובה קשה.
זבולון, האבן שלו זה יהלום,
ויששכר זה ספיר.
הרי יש ארבעה טורי עוול. נופך ספיר ביהלום, תרשי שוהם וישפה,
לשם שוה ואכלמה, נופך...
אודן פתדה ברקת, כן. לא אמרתי את זה לפי הסדר. אודן פתדה ברקת זה הראשון. ראובן הוא אודן וכו'.
יוסף הוא שוהם,
תרשי שעון ויאשפז זה אחרון.
נופך ספיר ויהלום.
ספיר זה ישכר ויהלום זה זבולון.
ספיר זה כחול ויהלום זה לבן.
אז יוצא שכל הסיפור של מדינת ישראל זה החיבור הזה בין ישכר לבין זבולון.
זבולון הוא המסחרה, כל העניינים של העשייה,
וישכר זה לימוד תורה, והחיבור ביניהם, החיבור הטוב,
קשור לחוק הגיוס, כן, אני יודע,
החיבור הטוב, העין הטובה, שכל אחד מבין את המקום ואת הערך של זולתו,
זה הסיפור של צבעי דגל המדינה. כמובן שלא יודע אם הרצל או נורדאו שהציע איזה חשב על העניין הזה, אבל גם בלי שחושבים זה עובד.
אז קודם כל יש כאן איזה עניין של טקסיות מאוד מאוד מיוחד.
על גבי הדבר הזה,
הזוהר הקדוש, אנחנו עדיין באור של רבי שמעון,
הוא, וגם רשי בעצם, עוד לפני
שבאנו את הזוהר רשי,
מספרים שהעובדה שישנם דגלים,
זה לא רק לתפארת היופי ותפארת ההתנופפות וכולי, זה מייצר איזה שלום פנימי בתוך המחנה.
זה כתוב כמעט בפסוקים, כן? איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבעותם. כלומר, כל אחד יש לו איזשהו מקום.
ורשי אומר, אחרי זה כתוב איש על דגלו באותות, רשי אומר באותות
כל דגל יהיה לו אות, מפה צבועה תלויה בו, צבעו של זה לא כצבעו של זה.
צבע כל אחד כגמן אבנו הקבועה בחושן ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו.
כאילו יש כאן איזה סידור כזה שכל אחד מכיר את המקום שלו והדבר הזה מביא לשלום.
דבר אחר, באותות לבית אבותם, באות שמסר להם יעקב אביהם כשנשאו ממצרים וכולי וכולי.
ובאמת הזוהר,
שהזוהר הזה הוא זוהר בפרשת במדבר,
ורק למען הצדק ההיסטורי צריך לדעת שבשנת תשכז,
שזו השנה שבה שוחררה ירושלים,
עיר קודשנו ותפארתנו,
שנאמר
והיה לעת ערב יהיה אור,
ואומרים המקובלים שלעת ערב יהיה אור לפני הופעת האור של האלף השביעי,
כלומר אחרי ששת אלפים שנים
של היסטוריה מתחיל האלף השביעי, עוד כבר לעת ערב יהיה אור.
ע' רב שנים לפני האור יתחיל לנצנץ האור. כמה זה 272 שנים לפני בוא האלף השביעי?
בשנת
חמשת אלפים, כן, האלף השביעי זה בעצם שנת ששת אלפים,
אז שנת חמשת אלפים ושבע מאות ועשרים ושמונה,
שזו שנת תשכח, כלומר ירושלים נכבשת בתשכז באייר ובתשכח כבר מאיר האור.
בסדר? ככה כתוב, היה לה את ערב יהיה אור.
אז הזוהר הזה זה זוהר שכרגע נלמד,
שאמרו אותו בכל בתי הכנסיות, למדו אותו איפה שלומדים זוהר, בשבת במדבר שקדמה למלחמת ששת הימים.
כי באותה שנה בתשכז זה היה כמו השנה,
כח באייר יצא,
שבוע כח באייר יצא אחרי פרשת במדבר.
שבת היה שבת במדבר,
ביום שני היה כ״ו אייר פרצה המלחמה וביום רביעי
של שני המאורות הגדולים,
כ״ח באייר שוחררה ירושלים, בסדר?
אתם לא זוכרים כי לא הייתם, אבל אני שהייתי גם לא הייתי, אז אני כן זוכר.
לא רק שלא הייתי, אלא אפילו ההורים שלי עוד לא היו נשואים.
אז זה בכלל...
אבל כולנו היינו שם. אז תראו מה אומר הזוהר, מדהים, זוהר במדבר, כן. ישבו אנשים, זקנים ירושלמים בירושלים בשבת אחרי צהריים, בין מלכה לערבית קוראים זוהר,
והם לא יודעים שהם קוראים את מה שהולך להיות
ביום רביעי עוד ארבעה ימים.
איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל.
רבי אלעזר פתח ואמר, סימכו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה.
יהיה פה איזה שמחה בירושלים.
כמה חביבה אורייתא קם בקודשא בריחו,
התורה חביבה,
דא בכל אתר דמילא דאורייתא השתמעו, קודשא בריחו וקול חלין דילאי, כולו צייטין למילולאי, כולם מקשיבים לקול התורה.
פיקוד שבריחו, עטי לדיירא אימי, הדאו דכתי בכל המקום אשר אזכיר את שמי וכו'.
אני קורא את זה קצת מהר, כן?
תחזי, בואו ראה,
פיקוד אורייתא עילאין ינון לעילה,
עטי ברנש ואין ביש פיקוד החדא, ההוא פיקוד הקמא קמא קמא קמא קמא קמא ומתעטרה קמא, כלומר, ואמר פלניה אבד לי ומתפלניה אנה.
אם אדם עושה מצווה בעולם הזה, המצווה עולה כלפי הקדוש ברוך הוא אומרת לו אני המצווה שעשה פלוני.
עולה לפני הקדוש ברוך הוא ומספרת לו
שהוא עשה אותה.
דעי בכל מי לדעת... סליחה, ברח לי.
בגין דעי הוא איתר ללעילה, הוא כאילו מעורר את הכוח הרוחני למעלה, כגבנא דעי הוא איתר ללתתא.
החילם מיתר ללעילה ואביד שלמה ללעילה או לתתא.
כמו דעת אמרת, או יחזק במעוזי יעשה שלום לי, שלום יעשה לי,
יעשה שלום לי ללעילה,
שלום יעשה לי לטאטה. כלומר, כשאדם מקיים איזושהי מצווה, וזה ברור שהזוהר מדבר כאן על מצוות עשיית דגלים,
הוא עושה שלום בעולמות.
אז באופן ספציפי הזוהר מדבר על כך שעשיית הדגלים מעוררת איזשהו שלום למטה שמעוררת את השלום למעלה. בסדר, תחשבו שאנחנו איזה מין בובה תלויה על חוטים, אבל הפוך.
במקום שיחזיקו אותנו מלמעלה, אנחנו מפעילים מלמטה את מה שלמעלה.
אז אם קורה כאן בארץ שלום,
אז זה מעורר שלום גם למעלה.
ממשיך הזוהר ואומר, סימכו את ירושלים.
למה?
בגין דחדווה לא השתכח, לא נמצאת שמחה,
אלא בזימנה דישראל קיימה באר הקדישה,
כשישראל על אדמתם.
דתמן, שם, בארץ ישראל, התחברת איתת בבעלה, מתחברת השכינה בקדוש ברוך הוא,
וכדין וחדווה דקולה, חדווה דלעילה ותתא,
בזימנה דישראל לא השתכחו באר הקדישה,
כשישראל לא נמצאים בארץ ישראל,
אסיר לילה ברלש למח, זה אסור לשמוח.
אי אפשר, אסור לשמוח.
ולאחזר חדו ולראות להיות שמח, בכתיב,
שמחו את ירושלים וגילו בה, גילו בה די כאילו. אז יש כאן,
הזוהר אומר, איזשהו תהליך
שכרוך בשמחה בארץ ישראל ובירושלים.
אנחנו יודעים שירושלים עושה כל ישראל חברים,
וירושלים, עכשיו בלי ספק ירושלים זה העיר עם הכי הרבה דגלים בארץ,
כן? יש פה בגלל מוסדות המדינה.
וממשיך הזוהר ואומר,
רבי אבא חמא אחת ברנש דאב אחת די בבטרוניה בבבל, ראה מישהו שמח בבבל, בא תשבן, נתן לו בעיטה.
אמר, סמכו את ירושלים, כתיב.
בי זימנה די ירושלים, בכתבה, באי ברנש למח, דמאטה שמח,
כשירושלים חרבה, נתן לו בעיטה.
אבל עזר דתמי דאמר, סמכו את ירושלים, מה נודי כתיב, עבדו את ה' בשמחה.
כתוב אחד אומר, עבדו את ה' בשמחה,
וכתוב אחד אומר, איבדו את השם ביראה וגילו ברעדה. מאי בין אי לאי?
אלא כאן, שמחה בזימנא דישראל שרן בהר הקדישא,
וכאן, בזימנא דישראל שרן בהר האחא. כן? כאן שישראל שורים בארץ הקודש, וכאן כשהם שורים במקום אחר. אז זה עושה שיש איזשהו, הזוהר הזה שבעצם התרים ניבא,
צפה את שמחת ירושלים שתהיה ארבעה ימים אחר כך. הוא גם מספר ששמחת ירושלים היא לא סתם שמחה אלא שמחה של שלום.
יש איזושהי שלום, איזושהי שלמות. אז כאילו,
אם אני מבין נכון שהזוהר בעצם אומר שמחנה עם ישראל במדבר איש על דגלו לבית אבותם,
כל אחד חונה, כל אחד זה, הוא בעצם בחינת ירושלים. כי באמת זה ככה.
תחשבו שהמחנה הוא בליבה שלו נמצא המשכן, וכולה העם מסביבו. זה הדבר הכי דומה לירושלים שיש.
כן, בירושלים במרכז נמצא בית המקדש, וסביבו כל עם ישראל חונה.
אז יש משהו בחנייה הזאת על הדגלים שמייצר שלום. מה?
מה הסיפור של הדגלים? זה נראה לנו, בסדר, דגלים, דגל, בעד, כזה, מיוצר בסין אולי היום, אני יודע מה.
דגל, עניין,
מילוגו היה לה אהבה.
אז הפרשנים הביאו כאן הרבה מאוד הוכחות לחשיבות הדגלים, אומרים שעם ישראל ראו את המלאכים, דגלים, דגלים, והתקנאו בהם, אמרו, גם אנחנו רוצים דגלים,
כן?
וכן, אז זה הדרך. אבל קודם כל נתחיל מהדבר הפשוט,
לפני שניכנס כאן לתורה נפלאה מאוד מאוד של מי השילוח,
נתחיל מהדבר הפשוט שהדגל זה הדבר הפיזי הבולט ביותר אולי שמגיב לרוח.
כן?
כלומר,
יש פה איזה...
כשהרוח נושבת,
כשהרוח נושבת,
אז הדגל מגיב.
כאילו איזה מין מדד כזה,
מד רוח למצב רוח האומה, האם אנחנו... כן? איזה מין...
המציאו איזה משהו כזה שהוא מאוד מאוד רגיש לרוח,
למצב הרוח, מצב הרוח של האומה מגיב.
על גבי הדבר הזה יש כאן תורה נפלאה של מי השילוח, קצת ארוכה, אבל שווה מה שנקרא.
בואו נראה.
וידבר אל משה לאמור,
איש על דגלו באותות לבית אבותם יכנו בני ישראל.
הייתם במדרש,
מה תחזו בשולמית
כמחולת המחנה.
ודרש המדרש
כי זה הפסוק
קאי על חניות הדגלים.
כלומר, כשהיו רואים את עם ישראל חונה בדגלים,
וואו, מה תכנסו בשולמית, איזה יופי, כולם תסתכלו, כן, איזה מדהים זה.
והעניין בזה, בחניות הדגלים היו,
כל אחד ואחד עומד על מקומו הראוי לו בשורשו,
והיה מכיר את מקומו.
וכמו כן,
גם שמות הנשיאים מורים הלקראת הנמצא בכל אחד ואחד.
המיוחד בחניית הדגלים היה שכל אחד שראה את הדגל הבין,
זה התפקיד שלי,
ולא קינה בחבר שלו,
ולא ניסה לקחת את התפקיד שלו. כל אחד עמד על שורש האישיות שלו.
זה דבר נפלא.
הייתה איזו בהירות
לכל שבט להגיד, אוקיי, זה התפקיד שלי,
זו השליחות שלי. הרי זו שאלת השבט של מלוות אדם בכל חייו.
מה התפקיד של ימי השליחות? ופתאום היה ברור להם, אחרי שהם יצאו ממצרים,
עם של עבדים,
ועבדים זה אנשים שכאילו אין להם אישיות, הם חסרי אישיות,
מחוקי אישיות.
פתאום אחרי שנה ואחרי קבלת תורה, כל אחד מזהה
את הצבע המיוחד שלו.
אתם מבינים?
הרי
נגיד דברי תורה, מצוות,
הם אחד,
אין מצווה שאחד צריך לקיים ואחד לא צריך לקיים.
ובכל אופן, השפת אמת אומר, אם בחוקותיי תלכו.
יש מצב שאדם הולך בתוך החוקות.
כלומר יש חוקה שאני יותר מרגיש
שייך אליה,
מצווה,
יותר נמשך עליה, כאילו היא צבועה אצלי בצבע אחר.
כלומר למרות שהתורה, נגיד המצוות הן אחידות, אבל הן צבועות בצבע אחר אצל כל אחד.
כל אחד יש לו איזושהי שליחות, אחד נמשך לזה,
אחד נמשך לזה, כל אחד יש לו את הסריטה שלו.
אז הוא אומר שבעצם מה שקרה בחלוקה לשבטים, שהיא על פניו חלוקה מאוד מאוד בעייתית.
למה להתחלק לשבטים?
אתה מזמין את המלחמות אחים.
מי צריך את ההמצאה הזאת?
תגיד שכל עם ישראל אחד וזהו.
אבל אתה מפספס פה איזה משהו.
אתה מפספס את הגוונים, את הצבעים, את היכולת של כל אחד להתחבר לאיזשהו מקום שהוא שלו.
וזה דבר גדול מאוד.
עם ישראל בלי שבטים זה כמו אוכל בלי תבלינים.
איך זה?
אוכל, מה צריך תבלינים?
עכשיו אכלנו במכון מאיר, תאכל, פוחי אדמה, תבשל לך תפוחי אדמה, תאכל תפוחי אדמה, אורז.
מה היה זה? תאכל בלי תבלינים, צריך את כל התבלינים, זה מיותר, סתם, זה מונסודיום גלוטומט, איך קוראים לזה.
תאכל אהבות מזון, בלי תבלינים, זה לא טעים.
ואז בתבלינים גם בא לידי ביטוי,
בא לידי ביטוי האופי של כל אחד.
אני אוהב, זה אחד אוהב פרגיות עם רוטב מירנדה, מתוק.
אחד אוהב פרגיות עם רוטב חריף.
כאילו, זו אותה פרגית, אותו עוף, אבל רוטב כזה, רוטב אחר.
נהיה פה מנעד של טעמים ושייכות אישית.
אז גם הדגלים מאפשרים לנו בתוך התרי״ג מצוות שכולנו מחויבים אליהם,
בכל אופן, ליצור כאן איזשהו יחס אישי,
איזושהי קרבה. תראו איך הוא ממש מפרט את זה.
נשיא לבני יהודה נחשון בנאמינדב,
נחשון מלשון כעס,
מלשון נחש,
ושבט יהודה היה נראה שמצוי בהם כעס.
עכשיו, זה טוב או לא טוב?
כעס זה דבר גרוע מאוד,
אבל יש כעס דה קדושה.
מה הכוונה כעס?
הכוונה חוסר השלמה עם המציאות.
נכון? אדם כאילו רואה משהו, למה זה ככה הוא כועס?
מנהיג,
צריך שיהיה לו כעס, הוא קורא לזה כעס נדיבות.
כלומר, כל התכונה של מנהיגות זה שלא שהיא באה ואומרת, טוב, ככה זה, אז נסתדר. מה זה ככה זה? נשנה את זה.
אז מה אם זה ככה? אנחנו נעשה אחרת.
מי אמר שצריך להיות ככה? זה מנהיג.
נכון?
אם תבחרו בי, מבטיח המנהיג, אני אשנה את הכל מקצה לקצה, אם הוא מבטיח, אז הוא גם, הוא באמת ראוי לשם מנהיג.
אז הוא אומר,
ועל זה מעיד השם יתברך, כי כעסו ומלא נדיבות.
כי בין, כן, נחשון בן עמינדב, בין היינו הבנה לעומק.
כן, בין זה אחד שמתבונן.
אז הוא נחשון, הוא כועס,
אבל הוא מתבונן למה הוא כועס,
ונקרא בן עמינדב.
היינו בעומק, הוא מלא נדיבות.
נדיבות הכוונה, רצון להתפרץ, להתרחב, לשנות.
וכמו שמבואר בזוהר הקדוש, ואיש תרומות ייהרסנה זה עשו.
ודוד נמי הוא איש תרומות.
אומרת הגמרא, אומר הזוהר, שאני דוד הכתיב באם יפה עיניים.
היינו, אף שנכתב בו אדמוני שהיה נראה ככעס,
כמו דאיתו במדרש,
כיוון שראה שמואל את דוד אדמוני מתיירא,
שמה הוא שופך דמים כעשו,
אומר לו הקדוש ברוך הוא, דוד הוא יפה עיניים.
עשיו מדעת עצמו הורג,
וזה מדעת עצמו אינו עושה רק מדעת סנהדרין.
אז אם כך, מי זה שבית יהודה?
עכשיו תראו,
תארו לעצמכם אדם שהוא משבית יהודה, כל היום הוא כועס.
אגב, הצבע של שבית יהודה, מה הצבע של הדגל שלו? מי יודע?
איך?
אתם לא יודעים בקיצור, כתום.
צבע כתמתם כזה.
כתום אדום, כן.
אז
צבע כאילו של כעס.
עכשיו תארו לעצמכם אדם כועס.
עד הרגע הזה הוא חי בתסכול, מה, אני כעסן,
פתאום מגיע לחשוב מן המנהדב, מרים איזה דגל,
מי להשם אליי?
כל הכעסנים אליי, אני אסביר לכם למה אתם כועסים.
אתם כועסים כי אתם לא מסכימים לקבל את המציאות,
כי אתם רוצים לשנות אותה, ביחד נשנה.
אנחנו בין המנהדב, בואו נתבונן בכוח הכעס הזה,
ומכוחו ניצור שינויים. זה נקרא, בלשון חזל, זה נקרא
כמו טרוניה כלפי מעלה,
כמו חוצפה כזה. כאילו, אדם יש לו איזשהו,
זה לא אמור להיות ככה,
ומצליח לשנות. כעס זה אנרגיה, אם מצליחים לטעל אותה לכיוון חיובי,
זה אנרגיה חזקה מאוד.
והמהות שלה,
שהיא מסרבת לקבל את המציאות כנתון, כעובדה.
מי אמר? אז מה? לא, אני רוצה לשנות.
אה, נתניה, תודה רבה, ברוך תהיה. כבר כמעט התחלתי לכעוס.
אללה יחניק.
ארוך אתה ה'
הלאה, ליששכר נתנאל בן צוהר.
נתנאל, היינו שהשם יתברך, נותן חוכמה בליבו.
בני יששכר היו חכמים.
בן צוהר,
לפי שהוא קטן וצעיר בעיניו,
ויודע בעצמו שאין לו מצידו שום כוח,
על ידי זה הוא כלי מוכן לקבל כל השפעות מהשם יתברך.
וגם צעיר מורה שהוא מכיר את מקומו
ממי שהוא קטן.
כי אף שהשם יתברך השפיע לו בינה,
כי הוא היה הראשון בעצה להקריב קרובות בחנוכת המשכן,
קליטה במדרש, והעצה הזאת הייתה מאשר המדרש שהשפיעה לו,
לפיכך נקרא נתנאל שנתן לו חוכמה,
ואף על פי כן היה מכיר את מקומו ממי שהוא יודע שהוא קטן וצעיר ממנו,
כי הוא יודע יהודה גבר באחד,
לפיכך הקריא ביהודה תחילה.
נתנאל בן צוהר.
חבר'ה, יש פה מישהו שהוא חכם? כן. אבל הוא צעיר? תבוא לכאן.
תבוא לכאן. אל תתבייש.
יש לך חוכמה. הקב' ברוך הוא מתן לך חוכמה טוב מאוד.
כאן נמצאים החכמים הצעירים,
שמכירים בזה שהם צעירים,
שמבינים שהחוכמה שלהם היא מהשם יתברך,
זהו,
עשינו כאן מפלגה כזאת, תנועה כזאת עם הדגל של יששכר.
מקבל לגיטימציה,
מקבל משמעות.
לזבולון אליאב בן חילון.
חילון, מה אתה שומע?
איך?
חילוני. חילוני, כן.
זבולון, חוף ימים, איזה חוף?
חוף דור.
כן.
סיפר לי איזה מבוגר שלנו שהוא לומד ולמד עם חבר'ה חילונים באיזשהו פקולטה, הוא עשה איתם איזושהי התערבות
שאם הוא מנצח, הם כולם באים איתו לחוף נפרד.
מבחינתם זו הייתה חוויה מזעזעת לבוא לחוף נפרד.
הוא ניצח, הם באו איתו, כולם לתוך החוף של הדוסים.
אז לזבולון אליה בן חילון הוא,
שבזה השבט נמצא כוח גדול.
אתה צודק.
כוח עצוב. מי שרוצה להרגיש
עוצמות חיים,
שילך לתל אביב.
אין לך נמל, תרטרך,
יש שם איזה דופק של חיים ככה.
תל אביב חיה.
וזה מורה אליאב בן חילון, כי כל כוחם הוא רק מחוכמות ה' שמשפיע עליהם,
ואף כשיעסקו בענייני העולם הזה, ענייני חול,
אלי אב, גם אז משפיע עליהם הקב' הוא כוח וגבורה להצליח, וזה אליאב בן חילון. כי אב הוא חוכמה,
וחילון הוא כוח ולשון חיל,
אז אליאב, גם כשהוא עוסק בחול והוא מצליח, הוא זוכר שהכוח שלו מגיע מהאבא,
מהאבא, מהשם יתברך. אז אליאב בן חולון זה זבולון,
טייקון עסקים, מצליח, יש לו מסחרה,
סוחר, הולך ובא, וכל הזמן זוכר, מי שנותן לי את הכוח, את התבונה העסקית, הקדוש ברוך הוא.
אליאב בן חולון. עכשיו תחשבו עוד פעם, עם ישראל,
נגיד שבעם ישראל יש כמה אנשים כאלו שהם נמשכים לעסקים.
מעניין אותם יהלומים,
מעניין אותם הבורסה,
מדד הניקי, מדד הפוצי, הטוצי, יש כל מיני, נכון, מדד הקאק, יש גם כזה שם, כל מיני מדדים מעניינים, זה דברים שאני לא מבין בהם.
וזה, והביטקוין, ויעלה וירוויח, אתה מתחיל לדבר איתם, אתה שומע משהו שמדבר איתך בעיון.
עכשיו, האמה, לא נעים לו עם כל הרבנים וזהו,
ככה, לא נעים, אז הוא מסביב, מכביר את עבודת עצמו בצד.
פתאום מגיע משה רבנו, אומר לזה, תרים דגל. מה?
כל הסוחרים לשם.
גאוות יחידה, קדימה.
תזכרו מי נותן לכם את התבונה העסקית.
אליאב בן חילון, תעשו חיל, אבל אליאב.
גאוות יחידה.
וואו, איזה יופי. מקבלים מקום.
במקום שיהיה לנו תלמידי חכמים מתוסכלים,
יש לנו סוחרים מוצלחים.
בסדר? בוא תהיה על המקום שלך.
תקבע את איתם לתורה,
תפרנס איתי שכר, אבל יש לך כישרון עסקי? הנה, בבקשה זה המקום שלך, תהיה מבסוט.
יש לי איזה חבר שהוא סוחר.
הוא אומר לי, תקשיב, אני זוכר את עצמי, מהגן מוכר דברים.
מהגן
מוכר לא זה, נגיד, נכון, והילדים משחקים את העטיפות מסטיקים האלה?
ככה, ככה.
רבונים, לא רבונים.
יש לך את הרבה מגור, תביא לי את הרבה מזה.
לא משנה, כל הזמן ככה, כמו עבודה זרה כזה.
אז אתה יודע, יש את הילדים כמוני, יש לך קלף, אתה משחק, מרוויח, הפסדת אחד, הרווחת חמש, כאילו אתה, זהו, זה פחות או יותר.
ויש כאלה שהם טייקוני עסקים. אתה יודע, כאילו, הוא מנהל עסקאות במיליונים.
יש לו כזה, איזה דודיוויל לא מלא, הוא אומר לך, קח אחד יקר, תביא לי... כל יום הוא חוזר.
הוא לא משחק עם האלה, הוא משווק.
כן, ואחרי המסטיקים זה נהיה גוגויים.
בסדר, יש את האלה שזורקים, כל יום מרוויחים עשר. הוא מגיע, יש לו, פותח קופסאות, היה לנו אחד כזה בבית הספר, היה לו תחנות בכל הבית הספר, והיה מעמיד ילדים, וזהו, והוא היה... עכשיו, אתה יודע,
תחליף את הגוגואים בזה, ואחרי זה זה היה בתיכון,
אלה שמוכרים נעליים ומוכרים את כל הציוד זה וכל זה. בסוף אתה רואה אותה נוסע עם איזה קאדילק, אני יודע,
נכון?
אתם מכירים את הבדיחה על ההוא שהיה תלמיד אחד, לא יודע, כאילו, זה...
בקיצור, גדל וזה, נהיה. יום אחד הוא נוסע עם הרכב שלו עם הקאדילק,
הוא אומר, היא רואה את המורה שלו לחשבון.
אתה עוצר טרמפים.
אז הוא עוצר לו, מורה, מה נשמע?
אז הוא אומר לו, איזה יופי,
מה, מה אתה עושה? הוא אמר, יש לי בסטות לירקות.
מה?
אמר לו, איזה יופי. הוא אמר לי, כן, שמע, אני קונה בחמש,
מוכר ב-20, עושה את ה-2% שלי רווח וחי פה.
אז פתאום מישהו מרים דגל.
זה לא בדיעבד,
זה לא סוג ב'.
אתם לכתחילה.
אליאב בן חיילון.
אתה מקבל גאווה, איזה גאווה קדושה, טובה.
גאוות יחידה הכוונה.
וואלה.
הלאה.
ראובן אליצור בן שדיאור.
אליצור מלשון כוח,
מלשון צור.
ושדהור מורה ככל כוחו וחמת שיונק מאור גדול מהערת עור השם.
כי ראובן מורה על שם ראייה, ואיש שבכל עניינים ודברים רואה תמיד נכחו את השם,
ומזה בא לו גודל שמחה, כמו שכתוב, מאור עיניים
ישמח לב.
כן, יש לו גם כן, ראובן, שבט של מקובלים אולי, אני יודע, רואה.
הלאה.
לשמעון, הוא עובר פה על כל השבטים, חבר'ה.
ותכף הוא גם יהפוך את זה.
לשמעון שלומיאל בן צוריש אדי,
שלומיאל, אגב, בדיחה עוד בדיחה, אני אספר לכם בדיחות היום, בסדר? שתתעוררו.
מה ההבדל בין שלומיאל לשלמאזל?
שלומיאל זה זה ששופך את המרק תמיד כשהוא מגיע.
ושלמאזל זה זה שנשפך עליו.
לשמעון שלומיאל בן צוריש אדי,
שלומיאל היינו שליבו שלם עם השם יתברך.
בן צוריש אדי, היינו,
לפי שליבו שלו עם השם יתברך, על ידי זה יושיע לו השם יתברך.
אז זה כאילו,
זה השבט של השלמים באמונתם.
אין לו ספקות, אין לו שאלות. לא נעים לו כבר. מה, אין לך שאלות?
אין לך חקירות?
אתה לא הולך עם איזה ספר מתחת ליד של פילוסופיה?
לא, אני לא יודע, הייתי קורא לו אולי השבט של המרוקאים,
התמימים באמונתם. כאילו, מה זה הקדוש ברוך הוא, הרבנים, משה אמת, תורתו אמת? מה זה כל הפלספר הזה? תגיד לנו, הלכות במנחל הערבית זה מספיק לנו.
אז מה? הנה יש לכם שבט, שבט שמעון.
אבא שמעון, נכון? ככה אומרים.
ועל זה משנה, גד אליסף בן דעו אל, היינו,
אף כי השם יתברך נותן לו כוח לאסוף כל הטובות שבעולם,
מכל מקום יודע שיש בורא ומנהיג ולא יבטל את התורה אף מעושר.
ולפעמים נקרא לא דעו אל אלא רעו אל.
היינו, בעת שהוא במידות האהבה הוא נקרא רעו אל מלשון רע,
ובשעה שהוא יראה נקרא דעו אל מלשון דעו אל.
בסדר?
אז איזה מין שבט זה?
זה מישהו שהיה יכול לעשות הרבה מאוד כסף בחוץ,
כן?
היה יכול לעשות הרבה כסף.
היה יכול להיות איזה קופירייטר, אולי,
או איזה עורך דין, יש לו טענות ככה חזקות, אם היה עורך דין, היה...
אבל הוא בוחר, הוא רוצה לעסוק בתורה.
אז הוא מחפש חבר'ה כמוהו, כאלה שהיה להם קריירה בחוץ, וויתרו עליה
כדי ללמוד תורה,
כן?
יכול היה לאסוף כל הטובות שבעולם, להיות עשיר אולי.
מכל מקום,
לא רוצה לבטל את התורה אף מאשר. אז הנה, עכשיו יש גם קבוצה כזאת.
עזבו את כל הנאות עולם הזה כאלה,
כמו רבי עקיבא, היה יכול להיות עשיר, או רחל,
הלכו ללמוד תורה.
ולכן בפרשת... אתם איתי, כן? מעניין, נכון?
יצחק.
מעניין או לא?
זהו. אתם יודעים שיצחק אחראי על כנרת שעלתה השנה?
באמת.
מאז שהוא התחיל ללמוד הנדסת מים,
כנרת זורמת.
שנה הבאה יותר אפילו, יצחק הבטיח לי.
אז לכן, בפרשת קורבנות והנשיאים היו מקריבים חטות.
היינו, כל אחד הבין את חסרונו,
ואז היה עיקר שלמותם. כשבאים הנשיאים להקריב קורבנות, הם מקריבים קורבן חטאת. למה?
כי זה היופי, זו השלמות של מחנה ישראל, שכל אחד מבין את מקומו,
וגם מבין במה הוא חסר, והוא צריך את החבר שלו.
ואז כל אחד מרים את הדגל. זה אני,
זה הדגל שלי, אני לא אומר שאני הכול, זה הכוח שלי.
אני יכול לתת את הכוח הזה לכלל ישראל. אני גם זקוק לכוח שלך.
נפלא.
זה שלום.
שלום זה לא שכולם אחד.
כן, כתוב, ויהי כל הארץ,
שפה אחת ודברים אחדים, אצל נמרוד. הכוונה, כל הארץ דיברה רק בשפה של נמרוד.
זה הכוונה, שפה אחת ודברים אחדים. לא!
שעם ישראל 12 דגלים.
זה השלום.
זה סימכו את ירושלים וגילו בה. כל אחד מכיר מה שיש בו, וגם מכיר
מה שאין בו.
כל אחד הבין את חסרונו ואז היה שלמותם כי עיקר השלמות
האדם הוא כשמכיר חסרונו
כמו שכתוב יקר מחוכמה ומכבוד שכלות מעט
ועל זה זה נקרא בהקרבנות דאואל לפי שבעת שהאדם בא לשלמות
צריך להירא. הלאה.
לבנה יוסף לאפרים אלישמע בן עמיות. אלישמע היינו במקום שהתגבר חלקו לאיזה טובה כי אלישמע מלשון שמיעה טובה
שמועה טובה מדשן עצם והוא במקום שהתגבר עליו חשקו
משם יוצא כל מיני טובות,
וזה בן עמיהוד, עימו הוד.
והוד הוא מקום שאדם כוסף,
אז כופף קומתו.
נגד הדבר היינו שוכן תחתיו,
ובמקום רץ יראה השם מטבח, לא תשתחווה, היינו שלא ייכנע האדם תחתיו,
וגם יוסף אז אף כי לא שמע לאדונתו, כמו שכתוב במדרש,
אלי שמע ולאדונתו לא שמע, ואף על פי כן
נשא את ביתם וזה רומז בן עמיהוד,
כי על פי רצון השם יתברך יחשוף לטובה.
קצת ארוך,
אלישמע בן עמיהוד.
אלישמע, כשהוא שומע שיש איזשהו חלק,
שומע טוב, אז הוא מתגבר.
אבל במקום שמתגבר עליו היצר הרע הוא מודה,
עמיהוד, הוא מודה, עוזב, כאילו מודה ועוזב ירוחם.
כופף קומתו כנגד הדבר.
הוא מצליח להתאפק,
כמו יוסף.
למנשה גמליאל בן פדה צור,
גמליאל בלשון ג',
שיש לו פסיעה לבר,
כמאמר הזוהר, ג' יהיב.
בן פדעצור, היינו אף במקום שיפסע לבר,
יפדה אותו עצור. זה שבט חשוב מאוד,
שבט מנשה, גמליאל בן פדעצור.
אתם מכירים אנשים שיש להם יצר הרפתקנות?
מכירים?
יש שיר של אריק איינשטיין, אני אוהב להיות בבית.
יש כאלה, לא אוהבים להיות בבית.
כולם אמורים לטייל.
מעניין אותו,
סכנות אולי, כאילו יש לו איזה יצר כזה שהוא רוצה
גמליאל,
גימל, יש לו פסיעה לבר, כמו האות גימל, מה עושה האות גימל? כל הזמן יש לה רגל קדימה, תירגע, יושב בבית, לא, היא רוצה דגל בסדר, אז מה איתו עם האדם הזה?
הוא לא חלק מזה, יש לו דגל,
שבט ההרפתקנים,
לא סתם משה רבנו לוקח את שבט מנשה,
חוצה אותו לחצי ושולח חצי מהשבט לגור איפה?
מעבר לירדן, בגולן. בוא ננצל את ההרתקנות שלהם ואת הנועזות שלהם.
יהיו מאיר הר ציון כאלו, יכבשו נחלה חדשה.
יש לזה מקום.
הקבליאל בן פה דעצוה. הקבליאל יציל אותך מכל הצרות, מכל מיני סיירים כאלה, כל מיני נווטים,
כל מיני כאלה שמנווטים לבד בלילה.
הקבל יישמור אותך.
צריך כאלה גם בעם ישראל, נכון?
כל מיני מאיר הר ציון כאלה. מאיר הר ציון בכוחו,
מעניין למה אנחנו מדברים עליו, מעניין מתי הוא נפטר, בטח הוא נפטר עכשיו,
תכף נבדוק את זה.
אבל אדם אחד,
בודד,
הציב כאלה סטנדרטים לצבא כולו,
בהתחלה במאה ואחת, אחרי זה בסייר צנחנים, אחרי זה בכל חטיבת צנחנים, אחרי זה בכל הצבא יצא שמו,
שהוא הרים את כל הצבא, כן? לא חוזרים בלי לבצע, זה מאיר הר-ציון.
לא חוזרים, אין, לא חוזרים בלי לבצע.
הלך ארבעים קילומטר
כל כיוון בפעולת חברון, 40 הלוך, 40 חזור, הגיע, ביצע בלילה של שלג.
אלוהים חוזרים בלי לבצע.
מנווטים לבד, כאילו, לא מפקירים פצוע בשטח. כאילו,
נהיה עיקרון של...
הקב'ה שומר עליו, שמר עליו הקב'ה שמר עליו, נפצע, קיבל כדור בצבא,
והפעולה על משטרת ארהואה.
והדוקטור, איך קראו לו?
ינקלביץ',
הציל את חייו, נכון?
עשה לו ניתוח עם הקנה של העוזי, החדיר לו
שהוא יוכל לנשום.
יש כאלה אנשים, גיבורים, עמנואל מורנו כאלה, הולכים לבד,
גמליאל בן פדעצור, רגל פשוטה,
מה?
14 במרץ.
ואנחנו עכשיו, איזה חודש אנחנו?
כמה זה מאי אחרי מרץ?
קרוב, לא?
חודשיים. חודשיים, בסדר, מה זה חודשיים בינינו?
בעברי, מתי בעברי אבל?
מי זה, כי פדע לא הכניסו?
שבור אותם.
בכל מקרה צריך להזכיר אותו כי יום ירושלים, הוא גם נלחם בירושלים,
מאיר הציון. היה פצוע, הגיע להילחם פה.
אז גמליאל, ומלשון ג' וכו', יש לו פסיעה לבר,
והקדוש ברוך הוא פודה אותו. לבנימין הבניין בן גדעוני,
לפי שבנימין היה עומד על הספר,
ומקבץ כל מיני טובות שבין האומות המכניסם לישראל, על זה נאמר עליו בן גדעוני,
שהיה מכיר איזה טובה אינה ראוי והוא מגדע אותה ואינה נוטלה. שמעתם?
יש כאלה, יש להם נטייה לתרבויות זרות.
הוא רוצה לשמוע עלקות ספרי פילוסופיה,
לשמוע מוזיקה, והוא אומר, רגע, זה טוב, זה לא טוב.
זה יכול להיכנס פנימה, זה לא יכול להיכנס פנימה. כמו שהצדיקים לוקחים לפעמים מנגינות של גויים ועושים להם גיור.
אז יש לנו, עם ישראל, יש לו כאלה שמעניינת אותם האוניברסליות,
והם רוצים לראות איזה דברים מהאוניברסל אפשר להביא פנימה,
לנטוע בתוכנו, וזה לא יגרום לזה, אלא יברך אותנו.
עכשיו נדמה לי ללמוד מאומות העולם,
בין אם זה לפעמים דברים של סדר, דברים של שלטון.
זה ברור שהעובדה שמדינת ישראל קמה מתוך האומה הבריטית
נתן לנו הרבה מאוד תשתית.
אתה כבר יודע, הבריטים זה,
יש להם כבר אלף שנים של מסורת שלטונית.
אז אתה יודע איך נראית מדינה,
איך נראה משרד בריאות, איך נראה משרד...
תמיד זה מאוד מפעים אותי איך מדינת ישראל, איך שהיא קמה, היא הקימה מערך לבריאות הנפש.
מי חושב על זה? אתה כאילו עסוק בלהילחם על החיים שלך ולקלוט עולים?
מישהו שהוא מרגיש לא טוב בנפש, מכיוון שאתה
מסתכל אחורה על הבריטים, אתה אומר, אה רגע, הנה יש להם משרד בריאות,
הנה אלה מחלקות, טוב, אז נקים גם אצלנו, לוקחים את זה פסיכולוג, בואו נקים...
מה?
הטאבו. הטאבו. הטאבו זה בריטי או טורקי?
כן, זה ברור שזה ככה. ככה המהר״ל אומר שעם ישראל לא סתם קם מתוך מצרים,
מתוך מצרים, כי מצרים הייתה כאילו תרבות שלטונית ואנחנו לומדים עליהם. אז גם הבריטים, היינו קמים מתוך האימפריה הטורקית המושחתת, הגרוע מאוד.
קמים מתוך הבריטים, אתה גם יודע איך נראה צבא,
איך נראה המחלקות, חטיבות, יש כאילו מסורת שלטונית.
אז זה בנימין אבידן בן גדעוני, מאוד מאוד מעניין. לפעמים זה גם עניינים של נגינה,
מוזיקה, איזה מוזיקה אפשר לשמוע את זה? יש תלומות העולם,
יש
יצירות מופת,
כן?
נדמה לי שאומרים שבח זה משהו, משהו, משהו.
מה?
כן, נכון.
הלאה.
לדן אחיעזר בן עמיש עדיי. אחיעזר הוא שיכול להושיע את עצמו,
ובכל מקום שצריך לצמצם עצמו,
הרי הוא עומד מצד צפון שמורה על צמצום,
הוא מצמצם את עצמו.
בן עמיש עדיי, אנו שגם השם ידבח יעזור. דן, הוא יכול להסתדר לבד.
גיבור.
הוא לא צריך תכתובות מאף אחד.
בכל אופן,
הוא מצמצם את עצמו.
אז זה שבט של בטוחים בעצמם כאלו, של אנשים שכאילו מרגישים שיש להם, לא צריכים עזרה.
ואלו, הנה יש לכם, אל תרגישו.
ומלמדים אותם, תטמטמו את עצמכם, תשאירו מקום גם לאחרים.
לאשר פגיאל בן אוחרן, היינו שמפגל טובה שהנה אחרה.
שבמקום שהוא מסופק פן אין זה ברצון השם, לא יקבל אותה.
אז זה אשר.
שבט כזה שהוא,
הייתי קורא להם היום אולי דגל הקצת חרדי.
כאילו, איפה שזה לא ברור לי, מסתפק אני מחמיר.
יש לזה מקום.
תראו, אני אומר,
אתם יודעים שאני אוהב אהבת נפש,
כל אחד מבני ובנות ישראל, אני משתדל, ודאי, ודאי, יטחנו החרדים.
ודאי.
זה האנשים הכי
קדושים בעולם.
הכינוי, החברה החרדית, מספר את הסיפור.
כאילו, אני ירא, אני מפחד.
מפחד ממה?
שאולי יש בזה נדנוד איסור, אולי יש בזה ספק.
אז אני פורש, אני מחמיר.
האם יש לגישה אותי מקום בעם ישראל?
או שאתה אומר, תקשיב, יש כללי פסיקה,
אם זה עומד לפי כללי פסיקה, בסדר, יש דעה שמחמירה, לא צריך להחמיר את זה.
תשובה,
זה לא המיינסטרים,
אבל יש לזה מקום.
יש מקום שבעם ישראל תהיה קבוצה שהיא יותר מחמירה וחרדה ויראה.
וזה אשר פגעי אל בן אוכרן. איפה שזה עכור, איפה שזה לא גלאט,
הוא נמנע. האם זה מה שמוביל את עם ישראל? לא. האם זה מה שעומד בהנהגה? לא.
אבל זה קבוצה, שבט, מותר, לגיטימי.
יש להם, כנראה הדגל, אני לא זוכר את הצבע, אולי שחור לבן.
לנפתלי,
עכירה בן עינן,
כי מי שהוא משוקע באהבה דבר אחד, אין לו ראייה ברורה שידע מהו חלקו.
ועכירה, היינו שהיה מאוחר לקבל הטובה.
הוא מיישב עצמו היטב ואינו משוקע בהתאווה.
בן עינן מורה כי על ידי זה יש לו עיניים יפות לראות את חלקו השייך לו,
כי לכל שבט ושבט
חלק השם והשפיע עליהם,
חילק השם והשפיע עליהם לכל אחד, אור וחיים בפני עצמו,
ואין חלק אחד דומה לחברו.
לדעתי עיקר החידוש
בדברי המאה השילוח נמצא בנפתלי,
הכי רע בן עינן.
קודם כל נפתלי,
דורשים את זה בחסידות נופת לי,
שהוא מתוק, יש לו מתיקות מיוחדת, זה היה שבת הכי מתוק.
אבל נפתלי זה גם סיבוכים,
נפתולי אלוהים נפתלתי, זה מפותל.
מי זה הטיפוסים בעם ישראל
שהם הכי מתוקים,
אבל גם הכי מסובכים,
והכי רע, הם הגיעו מאוחר, נכון?
מאוחר לקבל הטובה. הוא כאילו הגיע מאוחר. מי הם?
איך?
בעלי תשובה.
הכי מתוקים,
הכי מסובכים.
מפותל, העסק מפותל. הוא חוזר בתשובה, עקו לו בארות, אבל ההורים שלו לא חזרו איתו בתשובה.
אז כשהוא מגיע לבית של ההורים שלו, זה... מה לעשות? אתה לא יכול להתחמק מזה.
אתה לא יכול לעקוף את ההורים שלך, נכון?
ואז נולדים לו ילדים.
אז הוא רוצה להגיד שלו לחנך על טהרת הקודש, אבל סבא וסבתא רוצים לקחת אותם לסיבוב בתל אביב.
מסובך, הכל מסובך, אבל זה מתוק, הכי מתוק.
והם הגיעו מאוחר.
כלומר, הוא היה מאוד מאוד רוצה,
אולי הבעל תשובה,
להיוולד מגיל אפס באיזה תלמוד תורה,
אבל הוא חזור בתשובה בגיל 20, 25, 30. אז הוא אומר,
קודם כל תבין, אדון בעל תשובה, וזה תהליך מאוד משמעותי שעברו בעלי התשובה בעם ישראל,
שאתה שבט.
אתה לא אמור להיבלע ולהיטמע בשבט החרדים,
או באיזה משהו, העיקר שלא ישימו עליך לב שאתה בעל תשובה. לא.
יש לעם ישראל שבט, והוא שבט חשוב ומתוק,
שהוא נקרא שבט בעלי התשובה.
וזה שבט בפני עצמו, ולעולם,
לעולם הם לא יוכלו לטשטש את זה בעלי התשובה, בסדר?
כאילו, אתה לא תוכל להיות, איך אמר לי פעם, בעל תשובה?
הצלחתי להיות סופר חרדי, אבל לא הצלחתי להיות חרדי.
כאילו, תמיד זיהו אותי.
תמיד עלו עליי, כאילו.
מה אני אגיד לך, הוא אומר לי, תשמע, בסוף כשאני שומע צפירה ביום הזיכרון,
לא משנה כמה יאכלו לי את הראש, אני לא יכול לא לעמוד, אני לא יכול, כאילו, זהו, אני התרגלתי, כאילו, מהילדות הזאת, יש משהו שאתה לא...
אז יש שבט,
שהגיע מאוחר.
יש לו את הפריווילגיה להתבונן,
היינו, היה מאוחר לקבל הטובה, הוא מיישב עצמו היטב,
הוא ואינו משוקע בתאווה, בין השאר כי הוא כבר עבר את כל התאוות והכיר אותם ופרש מהם.
בן עינן, שמורה על זה,
יש לו עיניים יפות לראות את חלקו השייך לו.
הבעל תשובה מבין בדיוק מה החלק שלו. הוא לא מנסה להיות חלק,
שם זה הכי מסוכן, שהוא ינסה להיות מי שהוא לא.
מי שהוא לא.
הרבה עשו כרשב״א, אומר בעל שם טוב,
ולא עלתה בידם. ניסו לחקות את רבי שמעון.
תבין,
תבינו שיש
חלק משמעותי לשבט הזה שנקרא שבט בעלי התשובה,
שהוא כנראה גשר, הגשר האמיתי בחברה הישראלית,
שהוא מכיר את העולם החילוני אבל כל-כולו בתוך העולם הדתי, שהוא יוצר איזה משהו חדש.
יודע להשתמש גם בכלים של חול,
הוא גם לא כל כך מחויב לכל החשבונאות הדתית,
שכאילו, הוא לא דופק חשבון, הוא לא מכיר, אז הוא פורץ למעלה, כאילו אין לו...
מחדש את כולם, מרענן את כולם.
זה נפתלי, נופת לי, שהוא גם מתוק וגם מסובך.
כשכל אחד מכיר את מקומו,
כשכל אחד מכיר את האות שלו, שלכל אחד יש דגל, כל אחד מכיר מה יש בו וגם מה אין בו,
יש שמחה בעם ישראל,
יש שלום בעם ישראל,
יש שמחה בירושלים ויש הרבה דגלים בירושלים.
שנזכה להניף הרבה דגלים, אמן ואמן, חזקו ואמצו.
