טוב רבותיי צהריים טובים אנחנו בשיעור נפש הפרשה ורוצים להתכונן לחג שבועות
וגם לפרשת נשוא.
יוטה מה העניינים?
מה זכינו?
מה זכינו?
לאור הגדול שלי.
פעם בצער תדלק את הג'יפ אתה אומר.
בכבוד כאן זה החמים.
לא אמרנו כלום עד שהגעת תדע לך פישר.
תודה.
אז אנחנו גם לקראת חג שבועות
וגם לקראת, בעזרת השם, בשבת נקרא פרשת נשוא. אנחנו ננסה טיפה לחבר ביניהם, בסדר?
למה איך נחבר? כי באמת,
הקב' ברוך הוא זימן לנו ממש מוזיקת רקע מתאימה לשיעור לגמרי לגמרי.
אז ממש אנחנו שמחים שיש חתונה במכון מאיר.
בהרבה מאוד מקומות התורה,
מערכות היחסים בינינו לבין התורה נמשלות לסוג של חתונה.
גם שבועות שבעצם אנחנו מציינים מתן תורה,
בהרבה מאוד מקומות הדימוי
למתן תורה הוא אירוע חתונה.
כן, יש חופה, שזה העננים, ויש קולות, ברקים, שופר, יש...
עם ישראל עומד למטה, כן, הקב'ה מגיע מלמעלה. יש עולם שלם של דימויים
שבהם התורה נקראת קלה.
אני כבר נוקט כאן, אני יודע, בוא נאמר ככה, שהסיפור נקרא,
האירוע נקרא חתונה.
האירוע נקרא חתונה, בסדר?
ככה זה נקרא.
אבל באמת לא ברור
מי החתן ומי הכלה ומי השדכן ומי הרב שעורך את החופה. כלומר, יש לנו איזשהי,
אולי מבט ראשוני על זה, אבל אנחנו מיד נראה שיש מקורות שהם נראים שונים וסותרים זה את זה ביחס למערכות היחסים הללו.
וכמו בהרבה מאוד דברים, בלשון חזל, כשיש מקורות שהם כאילו סותרים, בעצם זה בא לומר שיש כאן כמה זוויות שאפשר דרכם לפגוש את התורה.
אנחנו ננסה לפגוש את הזוויות האלו דרך המדרשים השונים.
הדברים האלה באים לידי ביטוי בדרוש נפלא מאוד
של אדמו״ר הזקן
על פרשת זאת הברכה, על הפסוק תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב, בסדר?
אז כבר חז״ל אומרים אל תקראי מורשה אלא מאור עשה.
זה כבר מונח במילה עצמה שיש כאן איזה עניין של אירוסין, של חתונה.
אבל מי מתחתן עם מי ומהחתן עם מי הכלה, זה נתון במחלוקת. אנחנו ננסה להבין כל דבר,
מה בעצם המשמעות שלו באחסיון. אז בואו נתחיל.
תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב, אומר אדמו הזקן.
מביא כאן תא המקורות וכו'. הנה אמרו חז״ל לפסחים,
אל תקריא מורשה אלא מאורסה שהתורה נקראת כלה.
וכן הוא ברבות תרומה.
ואמרו חז״ל במשנה בתענית, ביום חתונותו זו מתן תורה.
פירוש ביום חתונותו משמע שכנסת ישראל נקראת כלה, ואם כן התורה נקראת חתן.
בסדר?
אז אם ככה, הנה זה מימד אחד.
בואו רק נבנה את זה, בסדר?
נועם אתה אחראי לזכור את המבנים מבנה מספר אחת התורה היא החתן
ישראל זה הכלה אז מה הקדוש ברוך הוא?
הרב שמסדר את החופה והקידושין נכון?
רגע שנייה אתה כבר ראשי ישראל אתה כבר נוקט עמדה פה הוא מביא כאן כרגע מדרש שהוא אומר שישראל זה הכלה והתורה זה החתן ואז הקדוש ברוך הוא בעצם כאילו מסדר הקידושין
לצורך העניין הזה בסדר? זו אפשרות אחת
או כן זהו
אז זו אפשרות אחת.
אין אמת
אפשרות אחרת,
כי במדרש רבא, סדר אחרי מות, מבואר הפוך.
משל למלך שהיה מסיעת ביתו.
ביתו זו התורה.
הדע עוד הכתיב ביום חתונתו,
וכן הוא בסדר במדבר. אם כן, לפי זה יש לומר, וגם בפירוש יום חתונתו היינו שישראל הם החתן, והתורה שהיא ביתו היא הכלה.
אז יש בכלל דעה אחרת שהתורה היא הכלה וישראל זה החתן,
ומה הקדוש ברוך הוא?
אבא של הכלה.
החותן.
בסדר?
אך באמת,
בקמא דוכטי,
משמע גם כן דפירוש ביום חתונתו,
היינו שישראל הם הקלה,
כדפירוש רש״י על הפסוק השם מסיני בה יצא לקראתם, כי חתן היוצא להקביל פני כלה.
אה, אז רגע, מה קורה כאן?
ישראל הם הקלה, ומי החתן?
הקדוש ברוך הוא.
אז מה התורה פה בסיפור?
איפה התורה?
בסדר?
כמו שכתוב ברבא בפרשת נשוא ביום חתונתו זה סיני,
חיתונים היו שנאמר וקיד... מה אתה הולך ראובן? אתה הולך להשתיק אותם חלילה?
לא.
וקידשתם היום משמע שישראל הם מקבלים את הקידושין.
אין זוהר חדש בחלק ב' בעניין התהרה וכו' וגם ברבות וכו'.
כן?
אז שלושה מדרשים מתארים שלושה אופנים שונים שבהם אנחנו
נפגשים עם התורה. אופן אחד זה שהתורה היא החתן וישראל זה הכלה.
אופן שני זה שהפוך שהתורה היא הכלה וישראל זה החתן
והקדוש ברוך הוא המסדר את הקידושין
ואופן שלישי בכלל זה שהקדוש ברוך הוא החתן וישראל היא מקלה והתורה אנחנו כרגע לא מבינים איפה היא,
מה החלק שלה בתוך הסיפור הזה,
בסדר?
אז תכף נראה את התירוצים שלו,
של אדמו״ר הזקן.
ירון, נכנסת בכיף,
שמחים, רק סגור את הדלת, תודה.
יהי רצון שנשמע את השירים האלה אצלכם בקרוב, יהי רצון.
גם אצלך, אמן, המתפלל על חברו והוא צריך אותו דבר.
הוא נעל תחילה, יהי רצון.
טוב, אז אנחנו תכף נלמד את התירוצים שלו,
אבל לפני כן בואו ננסה קצת להבין את זה אולי טיפה בעצמנו, ואז נראה את היישובים של אדמור הזקן.
באמת יש כאן זוויות שונות בתורה.
הזווית הראשונה שהוא מביא כאן זה שישראל נקרא עם כלה והתורה נקראת חתן.
בסדר?
מה הכוונה של הדבר הזה?
בשבוע שעבר קראנו פרשת במדבר,
ובחבורה במדרש ביום חמישי הבאנו,
אחד המדרשים שלמדנו היה שהתורה ניתנה במדבר.
למה?
מה המדבר הוא הפקר.
כך אין התורה נקנית אלא במי שעושה עצמו הפקר.
ככה המדרש אומר.
וזו המשמעות של המדרש הזה כאן.
מה הכוונה שהתורה נקראת חתן וישראל עם הקלה? הכוונה שכשאדם בא ללמוד תורה הוא מגיע עם מוכנות להשתנות.
כמו קלה שהיא בעצם מגיעה.
כל העניין זה שהחתן יהיה ביחד עם הקלה ויעשה אותה כלי, ישנה אותה בעצם, ישנה אותה.
כן?
נשנה אותה, היא תוכל להראות וללדת. אז גם כאן התורה היא החתן, בישראל היא מקלה.
אנחנו מגיעים למפגש עם התורה,
הפקר.
כלומר, מפקירים את התובנות הקודמות שלנו, את התודעות הקודמות שלנו, את ההבנות הקודמות שלנו, ובאים, מוכנים להשתנות.
אם אדם מגיע והוא תפוס,
הוא כן, יש לו אג'נדה, הוא מכיר, הוא יודע.
התורה בשבילו היא איזה קישוט,
וורטים להגיד בשבת אחרי צהריים, לא יודע מה.
אז זה לא זה.
כשאנחנו באים ללמוד תורה,
אנחנו באים עם לב פתוח ומוכנות לשינוי. באמת זה אירוע מסוכן.
כאילו, צריך לשים פתק, זהירות ישיבה, זהירות תורה,
כי אתה לא מגיע ל... אתם יודעים, אומרים שהקליפה דקה יותר קשה מקליפה עבה.
לפעמים מגיע מישהו שהוא אוהב את התורה מצד החוכמה שבה.
וכאילו הוא לומד, הוא בא סכנות אינטלקטואלית.
אין דבר כזה.
אנחנו באים, התורה היא החתן, והחתן נוחת
על הכלה, ובעצם בא לשנות אותה.
התורה, כשאנחנו לומדים, אדם בסוף צריך לשאול את עצמו, אוקיי, למדתי משהו?
מה זה אומר?
מה זה אומר לגביי?
מה המשמעות? איך אני משתנה כתוצאה מן הדבר הזה? איך אני נהיה אדם אחר? עכשיו, לא בטוח שאת הכול אני אצליח לעשות,
לא בטוח שאת הכול אני אצליח לקיים, אולי לא הכול בבת אחת, אבל הרצון, המוטיבטה צריכה להיות מוטיבציה של השתנות,
של פתיחות,
כשאדם מפקיר טיפה את התודעות הקודמות שלו, הוא לא אומר, ככה אני וזהו, זה מי שאני. אין דבר כזה, ככה אני. אז תשתנה,
תעשה הפקר. התורה נקנית למי שמראש מגיע ואומר, אני מגיע ואני מוכן להשתנות.
אולי טעיתי, אולי לא הבנתי, אולי אני לא יודע, אולי תפיסה חדשה,
אני אלמד אותה, ואני אוכל לשנות את דרכיי.
אם אדם מגיע ללימוד תורה כשהוא תפוס,
והוא כאילו לא מוכן להשתנות,
אז הוא לא קונה את התורה.
הוא ידע לצטט, כל מיני דברים, אבל זה לא באמת ייפול עליו.
הוא כבר, יש לו... כן, אני...
סליחה.
אתם יודעים, כשאדם נכנס לישיבה על בית מדרש,
הדבר הכי בסיסי שאדם צריך לעבור זה שהוא באמת, נגיד, מוכן טיפה להפקיר את הלוז שלו.
כאילו, הוא אומר, תשמע, אני נכנס,
אני לא יודע מתי אני... אני... אדם מתכנן... נכון, מירי? זה עניין שבכל יום, אתה יושב כאן עם תלמידים, וכמה הבאת? לא, באתי לשבועיים.
אחרי שבועיים, לא, נראה לי אני נשאר טיפה יותר, חצי שנה, שנה, שנתיים, כאילו,
מצוין, אדם מגיע, בהתחלה נראה לו שבועיים, אחרי שבועיים הוא מבין שהוא צריך עוד שבועיים, אחרי זה לאט לאט זה עולה בטור הנדסי,
כן?
אבל אני הכרתי אפילו לא אחד כזה,
שאני למדתי באסטר, כשהם הגיעו,
אז הם, או הכריחו אותם לעשות פסיכומטרי בשמינית,
כי פסיכומטרי מחזיק בעמוד חמש שנים.
שאחרי החמש שנים, אם לא ירצו לעשות את הפסיכומטרי,
אז הם יהיו חייבים לצאת ל... כאילו, מראש אתה מגדיר איזה קובייה כזאת,
קוביית אישיות, אני חמש שנים פה.
למה אתה מגדיר?
ואם תרצה להישאר עוד חודש, עוד שנה, עוד שנתיים, יכול להיות שהחודש הזה או השנה הזאת,
ולחילופין יש גם מקרים הפוכים. היה פעם איזשהו מקרה לא נעים שצריך לדבר עליו אולי.
חבורת...
אני רק בא לומר כמה הדבר הזה הוא, כאילו, כמה זה בעייתי כשלא עושים את עצמך כהפקר, שאתה לא נותן לתהליך לקרות.
היה במקום מסוים, משיבה מסוימת.
שיעורי, השיעור האחרון בעצם,
הזמן הרי תמיד נגמר מתי,
בתשעה באב.
אבל תאריך השחרור שלהם מהצבא היה איזה חודש קודם.
הם התגייסו בתחילת אוגוסט, אז אוגוסט יצא אז באמצע תמוז.
אז הם הלכו להשתחרר בבקוו.
והצוות החינוכי שם בכלל לא העלה על דעתו שצריך לדבר איתם, שהם חוזרים עד סוף הזמן.
אף אחד לא חזר.
זהו, השתחררנו,
הלכו הביתה.
היה שם משבר חינוכי קשה, מה זאת אומרת, מה זה?
אם אדם עושה את עצמו כהפקר,
הוא נותן לעצמו לעבור תהליכים.
נותן לעצמו, התורה היא חתן, היא יורדת עליי, היא נוחתת עליי כדי לשנות אותי. כן, לפעמים זה קשה.
זה אולי בא לידי ביטוי בשבת.
הרי שבת, כשאדם מתחיל להגיד לחזור בתשובה, שבת זה נראה איזה קסם כזה, וואו, שבת,
מפה לבנה,
חנה לבשמלת השבת,
נרות דולקים, הכל נראה פסטורלי כזה, נעים וכל זה, הכל טוב, בהתחלה זה ככה.
אבל אז הוא אומר לעצמו, אוקיי, בוא נתחיל את העסק הזה ברצינות. אז הוא מגיע לאיזה רעבור, הוא אומר לו, תשמע,
החלטנו אני ואשתי לשמור שבת.
אז הרב אומר, טוב, תקנה פלטה. בסדר, גם פלטה זה רומנטי, נייר כסף וכל זה.
אחרי זה, טיפה מתקדמים, הרב אומר לו, טוב, טוב, טוב, בוא תשים את הידיים ככה, שמנו על הידיים, שמירת שבת כי הלכה את החלק א', חלק ב', אלכות יוסף, ארבעה חלקים,
מנוחת אהבה, ואז הוא אומר לו, תתחיל ללמוד.
ואז הוא מבין לאן הוא נפל, וואי, וואי, וואי, מה זה, אי אפשר לזוז, אני לא יכול לזוז,
ברורר, וזה, אולי אני מזיז את היד, אני הורג איזה חיידק, הם בהתחלה לא זזים,
הם עומדים ככה, זה,
מה?
בסדר, באנו להשתנות, נכון.
תורה חודרת לך לחיים ויוצרת שינוי.
יש שיר נפלא של קובי עוז,
נקרא זלמן.
אתם מכירים את השיר הזה? אתם לא מכירים אתם. זלמן.
כן, הנה, נועם, פה יש פה בחור שמציל את הכבוד של הכיתה.
והשיר הזה בעצם מתאר איך בן אדם חושב שהוא השדה שלו,
הוא העסקים שלו,
וכל פעם אתה אומר לו, תקשיב, לא, תרגיע, אתה, השדה שלך יש מיטה,
העסקים שלך יש שבת,
אשתך יש טהרת המשפחה,
מה עוד יש שם כל מיני דוגמאות,
הבית שלו, יש סוכות, כאילו התורה חודרת לנו לאישיות
ומנסה לשנות אותה,
במגוון אמצעים. עכשיו, השאלה אם האדם משתף בדבר הזה פעולה כן או לא.
האם אנחנו מנסים להתאים את עצמנו לתורה,
או את התורה לנו, אני איש ערב שאני נמצא והתורה תסתדר לפי הזה.
אז אומר, אומר אדמור הזקן, במובן הזה התורה נקראת חתן וישראל קלה.
עכשיו אנחנו כמובן תמיד, אתם יודעים שהשבועות זה גם יום ההילולה של הבעל שם טוב.
הערב בעזרת השם נלמד סיפורי הבעל שם טוב, בשני בערב,
לקראת שבועות נלמד סיפורי הבעל שם טוב קצת,
אבל השבועות זה גם היום ההילולה של הבעל שם טוב.
הבעל שם טוב אומר,
למה אמרתי את זה?
נו, מה רציתי להגיד לבעל שם טוב?
ברח לי.
תכף אני אזכר.
אז, אה, כן, הזכרתי.
הבעל שם טוב,
בקטר שם טוב עוד כח הוא אומר שכל דבר רוחני,
כל תהליך רוחני הוא בנוי לפי סדר של הכנעה,
הבדלה והמתקה.
במובן הזה התורה היא הכנעה.
הכנעה,
אתה פוגש את התורה ואתה נכנע לפניה,
נכנעים לפני הרצון האלוקי.
אני בתור בשר ודם, היה לי סברות כאלה וכאלות, אבל הרצון האלוקי אומר אחרת, אז אני משתנה.
אני לא חושב שהקדוש ברוך הוא, אני מבין אותו, והוא סחבק שלי,
ואני...
שאלו פעם את הרבי מקורצק,
תגיד, למה אתה לא כותב ספרים?
אז הוא אמר, תראו,
נגיד שאני אכתוב ספר.
החסידים שלי, אנשים עסוקים בזה, מתי הם יקראו אותו?
בשבת, אחרי הצ'ונט.
הוא ייקח את הספר שלי למיטה, יקרא בו עוד דף וחצי ויירדם.
אני עם חסיד כזה שישן אחרי הצ'ונט, לא רוצה לישון.
לא?
אני לא רוצה.
אני רוצה חסידים שהופכים את העולם.
אז אומר הבעל שם טוב,
הכנעה. אנחנו פוגשים את התורה, ואנחנו נחמאים לפניה.
ויש הקרבה גדולה מאוד, כמו שאמרנו, מצוות סוכה, זה היקנאות לפני התורה. צא מהבית, צא מהדירת קבע שלך ולך לדירת אריית, טהרת המשפחה.
זה קנייה גדולה מאוד. אדם, הוא רוצה, יש לו צרים ותאוות, הוא שם גבול, התורה אמרה, אני שבת באיזשהו מקום.
למרות ששבת זה כזה עונג, זה כזה מתנה, אבל יש גם צדדים בשבת שבהם האדם אומר,
זהו, עכשיו בשבת, כל דיונים מתעברים מינה,
לא מדברים על דברים לא טובים, לפעמים האדם צריך לעשות כאפיה בשבת.
לא היה לנו, יש מקרים של אבל בשבת,
שאדם הוא אבל, בשבת אין אבלות בפרהסיה,
ואין אנינות בשבת, ואין אבלות בשבת.
אנחנו נכנעים לפני התורה, זו הכנעה.
התורה היא החתן וישראל היא מקלה.
וזו אולי המדרגה הכי בסיסית.
בלי זה אין התחלה של קבלת תורה.
אדם צריך לבוא,
להבין שהתורה יורדת אלינו מלמנה למטה.
זה מובן אחד, זו הכנעה.
בסדר?
מה אתה אומר, טל?
מתוק, נכון?
חזק, אני אעביר את זה לאדמו״ר הזקן, אני אחזק אותו גם.
טוב.
אבל הוא מביא כאן
את המקור במדרש רבה, כמו שאמרנו,
שזה נראה שם שהתורה היא הבת של המלך,
נכון?
ואם ככה,
ישראל הם החתן והתורה היא הכלה.
והקדוש ברוך הוא אמרנו, הוא החותן, אבא של הכלה.
קודם כל אני לא מציע לכם להתעסק עם אבא של הכלה,
בסדר? למה?
אז בעזרת השם יהי רצון שאתם תתחתנו, מי שלא יתחתן, יתחתן מהר, ויהיו לכם בנים ובנות.
ואני רוצה להגיד לכם שכש... ככה אומרת השמועה, אני מכיר רק צד אחד של השמועה,
שכשמחתנים בן, זה קל לאבא וקשה לאימא.
האבא אומר, יאללה, מזמן כבר רציתי להליף אותך מהבית, תפוס אחריות קצת, זה, בעיטה, והאימא, הבן, קשה לה לוותרה. אבל כשמחתנים בת זה הפוך.
האם הוא אומר, בסדר, בינתי, יהיה בסדר, מה את דורגת? והאבא, או-הו, הבת היחידה. מי יכול לקחת את הבת שלו?
צריך להיות ראוי.
מי ייקח את הנסיכה?
כן?
אז כאן מדובר על בת יחידה של המלך,
בת יחידה שהוא מאוד מאוד אוהב אותה,
הוא משתעשע איתה, המדרש אומר שהוא משתעשע איתה, הוא משחק איתה,
ובכל אופן, היא צריכה להתחתן.
אני משלים לכם את המדרש,
אז המדרש אומר,
שאגב,
ואני לא יודע אם זו הייתה כזאת טובה לזוגיות בכללי,
אבל שם המדרש אומר שהמלך החותן אומר לחתן, תקשיב, אני לא יכול בלי הבת שלי,
אני לא יכול בלעדיה.
אני קשור אליה על זה, אבל אני לא רוצה להשאיר אותה אצלי, אני רוצה שתתחתן.
אז לכן אני מבקש ממך, עשו לי קיטון קטן ואדור אצלכם.
טוב, תעשו לי איזה חדר קטן שאני אוכל לגור ליד הזוג הצעיר.
לכן אמרתי, אני לא בטוח שזה רעיון טוב היום, אבל הקב' הוא חותן טוב,
לא מתערב.
אבל, וזה המשכן.
משכן זה בעצם הקיטון הקטן שבו הקדוש ברוך הוא דרבננו אחרי שהוא נתן לנו את התורה. לכן אחרי מתן תורה מגיע הציווי על המשכן.
בסדר?
יפה.
אז עכשיו נשאל את השאלה, במובן הזה,
איך בא לידי ביטוי הקשר שלנו עם התורה? כשאנחנו החתן והיא הכלה.
מה אתם אומרים?
בעצם נשאל את זה בצורה אחרת.
אם כזה טוב לכלה אצל האבא שלה,
אז למה הוא מסכים להתחתן?
שישאירו אותו אצלו וזהו.
מי שאל את השאלה הזאתי ראשון?
מי?
יפה.
חזק הוא ברוך בי כבודו.
הוא חבר שלך או שהוא רב?
אה?
כן?
יש לך חברים טובים.
כשבא משה רבנו להוריד תורה
לעם ישראל,
אז אמרו המלאכים לקב״ה הוא מה נסגר? מה פתאום אתה נותן לו? חמדה, גנוזה, שיש לך בבית גנזיך, שאתה משתעשע עמה, תת-קאה דורות.
אתה רוצה לתת אותו למשה רבנו? מה פתאום?
ואז הקב״ה אומר למשה רבנו,
משה רבנו אחוז בכיסא כבודי ואשב להם תשובה.
למה הוא חושב שצריך להחזיק בכיסא הכבוד?
מה?
שלא יסרפו אותך... כן, אבל למה בכיסא? למה לא בשרביט של הקדוש ברוך הוא?
מה זה כיסא?
יד על כס יא. כיסא זה משהו שהוא, יש לו רגליים שפונות למטה, למציאות.
כביכול אומר הקדוש ברוך הוא למשה רבנו, תחזיק בכיסא ותגיד להם שהמטרה של התורה היא
לרדת אל המציאות ולתקן אותה. ואז מה משה רבנו אומר להם?
כתוב בתורה קבל את אביך ואת אמך יש לכם אבא ואמא ואז הוא מביא שם כל מיני דוגמאות כתוב לא תרצח מה אתם רוצחים כתוב לא תשנא מה אתם שונאים הוא מביא שם כאילו דוגמאות לא טובות,
כן?
כלום שנאה יש ביניכם כלום תאווה יש ביניכם
המטרה של התורה היא בעצם לרדת למציאות ולשנות אותה.
אז בסדר.
אז אנחנו בעצם מבינים שהקדוש ברוך הוא מוסר את התורה לחתן לישראל למה?
כי יש רק דבר אחד שחתן יכול לעשות עם הבת של
המלך ושהמלך לא יכול לעשות איתה.
מה?
איך? אישות, פרייה וריבייה.
כביכול התורה בשמיים היא עקרה.
המלך משתעשע, הייתה משחק איתה כמו שאבא משחק עם הבת שלו, אבל ילד לא יצא מזה.
וכשהתורה נמסרת לחתן,
יצא מזה פרייה וריבייה. מהי הפרייה וריבייה בתורה?
חידושים.
תורה שבעל פה.
זאת אומרת, תורה שמכתב נמסרת על עם ישראל, ועם ישראל מתחיל בתורה שבעל פה, לדון, להורות, להקשות, להשוות, לתרץ, לזה,
עוד ספר ועוד ספר, והוא בונה קישוטים לתורה. התורה נולדת, מולידה את עצמה.
עוד ספרים ועוד ספרים. אתם יודעים, אנחנו היום בדור של גאולה גמורה, מוחלטת, בלי שום ספק כלל ועיקר.
אתה עולה למעלה שם למכון מאיר של נדרת דרש ישן,
מסתכל על השולחן של מרדכי,
מסובב את הגב,
מסתובב עוד פעם, אה, עוד ספר חדש נוסף. כל רגע על ספרים חדשים, אנשים כותבים וזה.
התורה פרה ורבה דווקא כשהיא נמסרת למציאות שהיא דינמית, קודם כל כי המציאות משתנה.
חשמל בשבת וזה בשבת, עכשיו מישהו שלח לי איזושהי שאלה לגבי בשר סינתטי, מכירים את הסוגיה?
סוגיית בשר סינתטי?
מצליחים עכשיו להפיק בשר מתאי גזע.
הבשר הזה הוא בשרי, הבשר הזה הוא חלבי, הבשר הזה הוא פרווה, צריך לשחוט את הפרה לפני כן, אלה דברים, כל מיני דברים.
חשמל, מלא מלא סוגיות, אז התורה בעצם פרה ורבה נמסרת לישראל.
בשמיים זה סטטי, אין מציאות. כאן בארץ יש מציאות, ולכן במובן הזה שישראל הם החתן והתורה היא הקלה, התורה נמסרת לנו כדי שנחדש בה,
שנפרה ונרבה בה.
לדעתי זה מסביר את העובדה שחלק גדול מהספרים קרויים חידושים.
למרות שהתורה היא מאוד מאוד מסורתית,
אנחנו רוצים תמיד להיות נאמנים לדורות שקדמו לנו,
אבל תורה שיש כמישהו כותב משהו, הוא אומר, לא, זה חידוש, חידשתי. למה? כי כשאני מחדש משהו בתורה, אני כאילו נותן לתכשיט, קישוט.
כד קישוטים במלכה.
חידשתי משהו שלפני חידושי הרית, חידושי הרשב״א, חידושי רב שמעון, חידושי אגרנל, חידושים, חידושים.
כשאתה מחדש משהו, אתה בעצם מצדיק
את מסירת התורה לבשר ודם. עכשיו זה כל כך עמוק המסירה הזאת שלפעמים יש איזה ויכוח כאן בארץ בין החכמים ואז אחד מהחכמים אומר טוב מה אנחנו מתווכחים בוא נשאל בשמיים
מה פוסקים ויוצאת בת קול ואומרת נגיד בא ומציע נט עמוד ב'
מה לכם אצל רבי אליעזר שלח הכם אותו בכל מקום ומקום בתנורו של הכנאי
ואז מה קורה?
עומד רבי יהושע על הגבול ואומר סליחה סליחה החותן מתערב לנו בחיים
אבל אמרת שלא תתערב, נכון? זה לא בריא לזוגיות שהחותן אומר לנו מה לעשות.
לא בשמיים היא.
אה, הקדוש ברוך הוא מבסוט, צוחק, אה.
אני רואה שהחתן שומר טוב על הכלה.
כל הכבוד.
אני רואה שנתתי את זה לחתן טוב.
יישר כוח לחתן הזה.
אז במובן הזה אדם צריך לראות האם הוא מצליח לחדש בתורה. עכשיו, יש הרבה חלקים בתורה והרבה אותיות בתורה וזה, אבל כן, זה צריך להיות מטרה, מגמה,
שאדם לומד ומתחדש לו איזה משהו.
זה לא חייב להיות חידושים דרמטיים, אבל אתה יודע, דרמט פרסות שבוע,
חידוש לא חייב להיות משהו חדש שלא נאמר,
חידוש יכול להיות משהו חדש לך,
או שאלה טובה,
איזה קושייה,
כן,
שנאמרת, ואתה קצת עמל ולומד, ולפעמים גם אדם זוכה לחדש בעצמו איזושהי סברה,
בסדר?
אז זה המשמעות
שהתורה היא הקלה,
וישראל היא החתן,
וכל מה שהקדוש ברוך הוא נטל לנו את התורה,
את הבת שלו היחידה זה כי הוא רוצה נכדים.
מי הם הנכדים?
זה פה הספרים שנכתבים, זה הנכדים.
תורה שבעל פה שמפרה ומרבה את התורה.
פרו ורבו בתורה.
תחדשו, תכתבו,
תעיינו.
עכשיו, אני אומר, זה לא שאנחנו כאילו ממציאים חידושים מתחת לאדמה.
מכיוון שהמציאות, למה נקראת ההלכה? הלכה כי היא הולכת.
מכיוון שהמציאות מתחדשת,
אז גם התורה חייבת להתחדש, בסדר?
לדוגמה, אני אתן לכם דוגמה לנושא עכשיו שהוא הכי הכי חם הלכתי,
שהוא נושא חדש,
שלא...
הפוסקים עוסקים בלטפל בו,
כן?
לא היה עדיין, במדינת ישראל עדיין לא היה דבר כזה.
הולכת להיות רכבת תחתית
בגוש דן,
אוטומטית על חשמל.
הולכים על כפתור ונוסע.
לא יהיה שם קטאר,
זה לא כמו בירושלים שיש נהג שיושב שם וזולה כל החיים הזה.
זה הולך להיות אוטומטי.
הכל מרכז בקרה, אין סיבה שיש שם בנאדם, אין פה מה, גם אין.
פה צריך, כי זה מסילת רכבת,
למה צריך פה נהג? כי זה מסילת רכבת עילית.
ייכנס איזה מישהו,
אופניים בין הרכבות, יכול להיות דבר כזה.
צריך שהנהג ידע לעשות בלימת חירום, אבל כשזה מנהרה, אין שם אף אחד, חוץ מאכבר ראשי.
אוטומטי.
עכשיו מה?
מבחינה הלכתית, איפה זה, מה זה, רשות הרבים, רשות היחיד, בקופטור, מה זה הדבר הזה?
מתחת לאדמה. למדתם קצת?
כרמלית, כן.
מה?
זה מקום פטור.
אפילו ראש היחיד. מקום פטור.
זה מקום שהוא לא מקום. ראש היחיד זה איזשהו מקום. פה זה מקום פטור, זה מתחת לאדמה.
זה מקום פטור.
כשאתה יוצא משם אתה עולה לאוטומטי על חשמל.
מה עם תחומין?
זה עוד פעם, זה מתחת לאדמה. אין פה... זה לא שייך פה אולי גם תחומין.
מותר בשבת או אסור בשבת?
עכשיו, האינסטינקט אומר ברור שאסור,
אבל צריך להבין למה.
עד היום לא היה דבר כזה במדינת ישראל.
עכשיו, הדבר הזה הולך להיות בעוד שנתיים, לדעתי, הדבר הזה מבצעי.
הפוסקים צריכים לדון בדבר הזה.
מה?
בחו״ל זה לא בעיה, כי בחו״ל זה גויים.
מפעילים את הכול, אז אין שום בעיה. פה זה נגיד יהודים אפילו במרכז בקרה.
לכן, על זה הדרך, אתה מבין.
לא יודע, דווקא מן הגן לאנשים דתיים. אתה צריך לקחת מונית לבית חולים, או אתה יכול ללכת על הרכבת הזאת,
נגיד.
יש כאלה שיגידו, אנחנו
תחבורה ציבורית לשבת, רוצים לעשות תחבורה ציבורית לשבת. אז טוב, הנה לא, אוטובוסים זה חילול שבת, לא אוטובוסים, נעשה את הדבר הזה.
זה אוטומטי, נשים שם איזה גוי שבמרכז בקרה, הנה אף יהודי לא יעבוד, וככה זה ייסע, ואנשים יוכלו לנסוע.
מה?
אז אני לא אלך, זה לא שיעור בהלכה עכשיו, אני רק בא לומר
שזה דבר חדש שצריך להתייחס אליו. יכתוב על זה, בטח ספרים, יהיה על זה מאמרים,
יהיה על זה כינוסים,
יהיה על זה הרבה דברים.
בסדר? אני בטח לא אביע דעה, אני לא יודע, אני לא מספיק...
אם פונדקאית. עכשיו, יש דבר כזה אם פונדקאית, נכון? לא היה אף פעם אם פונדקאית. יכול להיות לקחת ביצית וזרע מאבא ומאימא, מאיש ואישה, ולהשתיל אותם באיזה רחם של אישה שלישית בכלל,
ושהיא תלד ילד לזוג שלא יכולים ללדת כי האישה, יש לה בעיה ברחם.
מי האימא של הילד הזה?
האימא היולדת או האימא הגנטית?
אף פעם לא הייתה מציאות כזאת.
אז הפוסקים דנים, מביאים דוגמא מפה, מביאים דוגמא משם, מביאים, לוקחים, זה דברים חדשים.
התורה נמסרת למציאות כדי שנחדש בה. כן, מה רוצה להגיד? רוצה להגיד משהו?
לא, לא יודע, לא.
טוב,
אז זה, אז עכשיו, אם אני חוזר רגע לממשלה ישראל, אני חוזר רגע להכנעה, הבדלה, המתקה. למה זה יהיה מתאים?
זה מתאים למה?
המתקה.
אין דבר יותר מתוק מזוגיות שפרה ורבה, שיש בה ילדים, שיש בה חידושים, שיש בה זה מתוק.
אדם זוכר לחדש חידוש לאמיתה של תורה, לא כי הוא רוצה לחדש,
אלא כי באמת זכה לחדש חידוש לאמיתה של תורה, זה מתוק, זה המתקה.
בסדר?
יפה.
והחותן שמח.
אך באמת, המדרגה השלישית,
וכמה דוכטר משמע גם כן, דיום חתונותינו שישראל הם הקלה והקדוש ברוך הוא החתן. נכון?
ואז אנחנו לא מבינים,
אנחנו לא מבינים אז מה המקום של התורה פה.
וכאן,
זה כמעט כתוב כאן במפורש.
יפה, יפה.
אמרת כתובה.
כתובה
זה אפשרות אחת.
ויש עוד אפשרויות, תכף ננסה לתת את הדגמנו, אבל בואו ננסה רגע להבין את המורכבות כאן, בסדר?
מה זה תורה לשמה?
תורה לשמה.
כולם מכירים את ההגדרה של נפש החיים, תורה לשמה, תורה לשם התורה.
אבל זו הגדרה אחת, יש הגדרות אחרות.
הגדרות בחסידות של תורה לשמה זה תורה לשם נותן התורה.
אני לומד תורה כדי להתחבר אל הנותן התורה.
עכשיו, למה לא תתחבר אליו ישירות?
מה הבעיה, כאילו?
אני לא יכול.
הקב״ה, יש אוכלה.
באמת
עם ישראל רוצים להתחבר לקב״ה.
רצוננו לראות את מלכנו, אומר רשי, נכון?
כתוב ויגד משה, ויגד משה דברי העם אל השם.
יש שם פסוק של לא ברור מה הוא אמר להם. כתוב ויגד משה דברי העם אל השם, אבל לא ברור. אז רשי אומר,
כולם מכירים את הרשת הזה בגלל השיר של אברהם פריד,
מה הוא אמר? תשובה לדבר הזה שמעתי,
שרצוננו,
תשובה לדבר הזה שמעתי מהם,
אינו דומה שומעים פי שליח לשומעים פי המלך, רצוננו לראות את מלכנו.
כלומר,
בהתחלה הקדוש ברוך אמר להם, הנה אנוכי נגלה אליכם באב וענן,
הוא לא אומר פתאום, אנחנו רוצים לראות אותך.
ואז למה רצוננו לראות את מלכנו, ואז הקדוש ברוך הוא שמח על הדבר הזה, מי יתן, ואל יבם זה לירה אותי כל היום, והוא נגלה אליהם,
הם לא עומדים בזה.
שתי דיברות ראשונות, אומרים למשה רבינו, אנחנו עוד רגע מתים,
דבר אתה אלינו ונשמע ואל ידבר אלינו עם פן אמות.
כולם מסוגלים.
אבל בבסיס הם רוצים לדבר עם הקדוש ברוך הוא ישירות, הם לא רוצים מתווכים.
הם לא רוצים שהקדוש ברוך הוא יגיד למשה ומשה יגיד לנו, הם רוצים לשמוע ישר את הקדוש ברוך הוא.
אז גם פה אנחנו בעצם רוצים לפגוש את הקדוש ברוך הוא בצורה ישירה.
התאחדות מלאה, אבל אין אפשרות כי הקדוש ברוך הוא יש יכולה, לא יראני אדם וחי.
אז הדרך לפגוש את השם יתברך
זה לחבק אותו דרך התורה.
כאילו הזוהר אומר שהתורה היא הלבוש הכי הכי דק שהמלך לובש. אתה לא יכול לחבק את המלך שהוא בלי לבוש בכלל.
אנחנו מחבקים אותו דרך התורה, או אולי המצווה טאנס הזה, המטפחת שהרבי אוחז והכלה אוחזת במטפחת דרך ה... אנחנו אוחזים בתורה כדי דרכה להיפגש עימה?
עם רצון השם יתברך.
אז במובן הזה כשאנחנו מקיימים תורה אנחנו בעצם זה הדרך להיפגש עם הקדוש ברוך הוא.
במיוחד בקיום מצוות.
כי בקיום מצוות אדם נפגש עם רצון השם יתברך בצורה מדויקת, גם במחשבה, גם בדיבור וגם במעשה, אבל גם בלימוד תורה.
אדם לומד תורה, הוא בעצם לומד את הרצון של השם יתברך, שהתעבה, התעבה והגיע לשור שנגח את הפרה, לשבועות, לקידושין וכו'.
אנחנו לא יכולים לפגוש אותו בצורה ישירה, כי אנחנו נסרף, אנחנו לא נחזיק מעמד.
יכולים לפגוש אותו דרך הרצון שלו שבא לידי ביטוי, עשו לו הלבשות, הלבשות, הלבשות, עד שזה הגיע לשור שנגח את הפרה. אבל כל הזמן
אנחנו עומדים ואומרים, מה?
כאילו, כשאדם לומד גמרא הוא צריך להגיד,
אמר הקדוש ברוך הוא, אמר רבי יוחנן.
אמר הקדוש ברוך הוא, אמר אביי, אמר רבא.
דיונים ברצון האלוקי.
ובסוף שנפסקת ההלכה, הכוונה,
ככה הרצון האלוקי.
הגעתי לנקודת הרצון האלוקי.
כל הזמן השם יתברך מול העיניים.
במובן הזה, מה שצריך להקפיד עליו בלימוד תורה
זה נאמנות
וגם בקיום מצוות.
אם אדם מתחיל לקיים את המצוות איך שנראה לו,
טוב, זה כבר ככה, אז הוא פספס.
כי זה כבר לא תורת השם,
זה כבר תורה דיליי, זה תורה שלא, הוא ממציא כל מיני המצאות.
תורת השם,
תמימה, אדם לומד אותה כמו שהקדוש ברוך הוא נתן.
וגם בקיום מצוות.
אם אדם מתחיל לקיים את המצוות, ככה,
בשביל האווירה, ראיתי את זה בשנים האחרונות, אני רואה את זה הרבה בפתח תקווה, שאנשים יש להם סוכה.
קונים סוכת נחלים,
קונים אותם במרפסת, מעל יש תקרה, ככה בטון מזוין, ומתחת יש סוכה.
בשביל האווירה, הילד חזר מהגן, שיהיה אווירה, ככה נכנסים לסוכה, ויש סכך, אבל למעלה יש תקרה. סוכה פסולה הלכתית, כן?
אז כאילו, זה לא פולקלור פה, זה לא אווירה,
זה מציאות, הקודש הוא מציאות. אדם מקיים את המצווה, והקודש שורה עליו. אשר קידשנו במצוותיו וציוונו, הקודש שורה עליך.
אז במובן הזה,
התורה היא הדרך שבה אנחנו אוחזים ומצליחים להיפגש עם הקדוש ברוך הוא בעצמו. ישראל עם הקלה,
התורה הוא החתן, אבל החתן הזה הוא חתן גדול עלינו בכמה מידות. אז התורה היא או שטר הכתובה שהזכרת,
או איזה מטפחת שדרכה אנחנו יכולים לאחוז בקדוש ברוך הוא בלי להישרף.
מה קרה למי שניסה לאחוז בזה בלי התורה?
מה קרה לו?
נשרף בדיוק, נדב ואביהו. הם הקריבו עש זרה אשר לא ציווה אותם. עשו דברים בלי המצוות, עשו דברים מעצמם.
נשרפו מיד.
מה קורה לכהן גדול שסוטה במילימטר ממה שהוא צריך לעשות בקודש הקודשים ביום הכיפורים?
בום, אש אוכלה.
אתה משחק פה בכור גרעיני.
זה לא גרעינים בשוק מחנה יהודה, עוד 100 גרם, פחות מהגרם. זה עוד 100 גרם אורניום, פוצץ העולם.
אז אתם משחקים פה בכור גרעיני.
בדבר הזה, כן? כל שינוי כאן הוא דרמטי.
זה כבר לא התורה שניתנה לך, זה כבר לא המסורת.
זה מתאים מאוד במדרגות של הבעל שם טוב להבדלה.
תבדיל היטב בין תורת השם שנמסרה לנו על ידי משה קיבל תורה מסיני ומסרה ומסרה ומסרה,
לבין כל מיני המצאות שאנשים ממציאים לאט מאמדת.
בסדר?
אז זה האספקט השלישי
של המפגש שלנו עם התורה.
נעשה חזרה.
באספקט הראשון, אנחנו הקלה והתורה היא החתן, באנו להשתנות,
נפקיר את עצמנו.
במובן השני,
אנחנו החתן והתורה היא הקלה, באנו לחדש,
באנו לפרוט ולרבות.
במובן השלישי, אנחנו הקלה, התורה היא החתן,
הקדוש ברוך הוא החתן, אבל התורה היא השטר כתובה,
יש כאלה שנוהגים לקרוא שטר כתובה בשבועות
בין ישראל לבין הקדוש ברוך הוא, זה בעצם התורה.
היא כאילו, אנחנו במובן הזה עובדים את הקדוש ברוך הוא דרך התורה.
מברכים, לדוגמה, לדוגמה, מברכים בתורה תחילה.
מה זה לברך בתורה תחילה? תמיד הרב צעודה היה אומר.
אדם יכול ללמוד תורה ויכול לשכוח את הקדוש ברוך הוא.
הוא יכול לשכוח.
הוא מלמד תורה תוך כדי, הוא פוגע, תלמידי רבי עקיבא, הוא פוגע בחבר שלו, הוא מעליב אותו, אתה מדבר שטויות, הוא, יש לו איזה מבנה, הוא גם מגלה שככה,
הוא אמר איזה חידוש, אבל החידוש זה לא בדיוק נכון, אבל לא, לא נורא, לא כולם יודעים שזה לא נכון, והחידוש הוא חידוש יפה,
נכון?
יש קושייה על החידוש, אבל מי יודע את הקושייה? אז אני כאילו משאיר את זה.
הוא לא אומר טעיתי, הוא לא אומר אני מצטער, כן?
כאילו יש סכנה שאדם כביכול ילבד את התורה וישכח מי נותן התורה.
אז על זה אומרת הגמרא שעל זה חרב בית שני, על מה חרב בית שני שלא ברכו בתורה תחילה?
מה היא ברכה בתורה?
אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, הקדוש ברוך הוא בחר בנו,
נתן לנו את התורה והתורה היא מכוח הבחירה האלוקית,
מכוח הבחירה בעם ישראל, אז כל הזמן, אדם לומד תורה, הוא צריך לראות את החתן מול העיניים.
התורה היא הדרך להגיע לריבונו של עולם.
דבקות בנותן התורה.
בסדר?
תכף נגיע, ננסה טיפה לקרוא כאן, אבל אנחנו גם בשבוע פרשת נשא.
בחסידות מבואר שהמילה נשא,
יש לה שלוש משמעויות שבדיוק קשורות למה שדיברנו כאן.
נשא לשון,
בוא נתחיל לנשא לפי הסדר הכנעה עבדה להנתקה.
נשא לשון לשאת.
יש לך על הגב משא.
תורה באה,
נוחתת לך על הגב,
ועכשיו אתה צריך לשאת אותה.
אתה מתחתיה, ולא היא מתחתיך. היא כאול עליך.
עשה על עצמך כהפקר, ותתחיל לשאת את התורה במעלה ההר.
בסדר?
במובן שני,
התורה לשון נשיאה,
כן?
יש לשאת, to carry on, נשיאה היא נושאת אותך למעלה,
מרימה אותך.
אנחנו רוצים להתחבר לקדוש ברוך הוא, איך נתחבר אליו?
התורה מסיעה אותנו למעלה, לתת לנו, כן?
ותישייני רוח, ואשמע אחריי קול רעש גדול. אנחנו מתרוממים דרך התורה. האדם מעצמו, למה היינו מגיעים בעצמנו? היינו עדיין משחקים בבריכה של הקטנים.
באה התורה ואומרת, אתה רוצה לפגוש את הקדוש ברוך הוא?
הקלה רוצה לפגוש את החתן, תעשי ככה וככה וככה,
חלה, נידה, הדלקת הנר, תתנהגי פה, תתנהגי שם, וככה אנחנו פוגשים את הקדוש ברוך הוא.
אבל נשוא זה גם לשון נישואין,
חתונה.
התורה זה הקלה, ישראל זה החתן ושפיריה זה ריבייה.
היא נקראת כמעט תמיד לפני שבועות כי היא בעצם מבטאת את שלושת הממדים שדיברנו עליהם כאן במדרש של החיבור אל התורה.
את שלושת ממדי החתונה הללו.
אנחנו כאילו נעים בתוכם, נעים באיזושהי תנועה כזאת בתוך התורה בכל מיני זוויות.
בואו נראה, יש לנו חמש דקות לראות את הפסקה האחרונה.
ויובן זה, הוא מנסה להסביר, אדמו״ר הזקן, את ההבדלים בין המדרשים בהקדים עיניים מרוסים ונישואים.
ומה שייכות זאת להתורך. הנה אירוסין,
מה שהחתן נותן להקלת הבעת, הקידושין.
הנה, עכשיו זה בדיוק קורה בחוץ.
ובזה הוא ממשיך לחיות מועט, להיות מקודשת, לשון הפרשה לו.
כמו שכתוב, הרי את מקודשת לי.
וכמו כן, למעלה יש תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ונקראים שמים בארץ.
כי הנה תורה שבעל פה, הוא הפירוש של תורה שבכתב.
כי בתורה שבכתב אינו מפורשת הפרטי המצוות, רק התורה שבעל פה מבאר ומפרש כל פרטי תורה שבכתב.
אז הוא ירצה להגיד שהתורה שבכתב זה האירוסין, זה הקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה שבכתב שזה כאילו יחסית קטן לעומת
תורה שבעל פה אתם לא משווים את כמות הספרים שנכתבו על תורה שבעל פה לעומת תורה שבכתב זה חמישה חמישי תורה ופה יש אין סוף ספרים כאילו הקדוש ברוך הוא נתן לנו את הבעת זה אירוסין את התורה שבכתב קצת משך אותנו אליו ואנחנו בתגובה למה קוראים לכלה-כלה
למה קוראים לחתן-חתן ולמה לקלה-כלה
אתם יודעים?
חתן קודם כל אותיות נחת, חתן צריך להיות בנחת,
בלי לחץ, בלי עצבים, חתן אותיות נחת, אבל חתן גם לשון נוחת.
חתן נוחת למטה, מלמעלה הוא יורד למטה, והכלה לשון
כלות הנפש.
אז החתן נותן לכלת טבעת הרוסים, יחסית מתנה מועטה, והיא בתמורה, מה נותנת לו?
את כל כולה.
היא קלטה נפשה אליו.
הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה שבכתב, אנחנו בתמורה, מה נותנים לו?
את כל המוחין וכל היגיעה של תורה שבעל פה,
שאנחנו כל האולם הזה מלא מהספרים הללו.
אז זה אירוסין ונישואין,
בסדר?
כי הנה תורה שבעל פה הפירוש של התורה שבכתב, כי בתורה שבכתב אינו מפורש היטב פרטי המצוות, רק התורה שבעל פה מבאר ומפרש כל פרטי תורה שבכתב. כידוע שעל כל דבר שבתורה יש 60 פירושים בפשט וכן ברמז וכן בדרוש וכן בסון, והם ארבע פעמים שישים ריבו.
ארבע כפול 600 אלף פירושים על כל דבר בתורה, ומי אמור לגלות את הפירושים האלו ולחשוף אותם?
אנחנו,
התפקיד שלנו.
מה זה ספר תיקוני זוהר?
72 פירושים של רבי שמעון על המילה בראשית.
בזה הוא התחיל את הזוהר.
זהו, 72 פירושים על הפסוק הראשון של הספר בראשית.
ולכן לקראת תורה שבעל פה, בחינת מלכות.
כמאמר מלכות פה תורה שבעל פה,
בעין הוא בחינת דיבור שבא בהתגלות לבחינת דיבור כמאמר אזל דבר אשם זו הלכה ודבר מלך זה שלטון.
וישראל הם הממשיכים בחינת מלוכה עליהם על זה שהם מקבלים
או מאכות שמיים, כמו שכתוב שם תשים עליך מלך,
אך כל זה הוא במצוות התורה שבתורה שבכתב, אינו פרשיטב
ובתוירה שבעל פה בא לידי ביטוי, גילוי על כל דבר ודבר דרש,
פשט,
סוד ורמז.
אז הוא בעצם מותח פה איזשהו ציר נוסף אולי בין ההבדל בין האירוסין לבין הנישואין, כלומר אותם מדרשים שמתארים את הקדוש ברוך הוא כחתן ואותנו ככלה,
הם בעצם מדברים על שלב האירוסין שהוא נותן לנו.
אותם מדרשים שמדברים על ישראל כחתן והתורה ככלה
מדברים על שלב הנישואין,
שישראל יוצאים כאילו מעצמם ומשפיעים המון המון על התורה.
אפשר כאילו לשחק עם הדבר הזה, לכאן ולכאן.
אבל אני חוזר חזרה למדרשים הראשונים, בעצם מבטאים שלושה ממדים שונים בהתקשרות שלנו לתורה, כמובן צריך לקיים את כולם בעת ובעונה אחת,
בהכנעה, הבדלה, המתקה, הכנעה, קבלת עול.
באתי להשתנות, באתי לקבל רצינית עול תורה, עול תורה ומצוות.
הבדלה, דרך התורה אני מתחבר להשם יתברך. אני כל הזמן שם את נותן התורה מול העיניים.
לא מבדיל, לא כאילו לומד את התורה רק מצד עצמה, אלא היא מקשיבה,
אני לא יכול,
אני מובדל מריבונו של עולם כי הוא אין סוף וכולי, אבל דרך התורה אני אוחז בו.
והמתקה, ישראל עם החתן והתורה היא הקלה, וכל מה שניתנה התורה לישראל על ידי האבא, אחותיהן,
זה כדי שנחדש בה ונפרה ונרבה בה,
וככה כתוב, וערב נא השם אלוהינו לדברי תורתך בפינו.
מה זה וערב נא?
שיהיה ערבות, שיהיה מתוק. אבל יש כאלה שאומרים, אם זה מתוק,
אז מעורבב לך בהכול. כל דבר שאתה רואה, מזכיר לך משהו בתורה, כי זה מעורבב לך בכל החיים.
כי ברגע שזה מתוק, אז אתה מחפש את הטעם הזה, כמו איזה מכור. אתה מחפש את הטעם הזה בכל מקום.
זה נקרא והר אבנה.
יהי רצון שנזכה לקבל תורה בכל הבחינות, נשוא של נשיאה, נשוא של התנשאות ונשוא של נישואים.
אמן ואמן.
