טוב, צהריים טובים.
חשבתי ללמוד ביחד נפש הפרשה ליום הכיפורים,
בעזרת השם, מחר בערב.
ובעצם השאלה שעומדת בבסיס האלימות שלנו זה לנסות להבין עד כמה שאפשר
איך פועלת הכפרה
של יום הכיפורים.
מה בדיוק קורה? איך זה עובד? יש פה איזה מנגנון מסוים
שהתורה כנראה רומזת עליו. יש דפים, אורי. תעבירו דפים, אורי.
נראה לי...
זה, כן.
התורה כנראה מנסה ללמד אותנו על איזשהו מנגנון מסוים שדרכו
פועל מושג הכפרה,
שהוא ממש יש כדאי להכיר אותו,
ללמוד אותו.
ואנחנו ננסה ללמוד את זה דרך הפסוקים,
ודרך איזה דבר תמוה מאוד,
שהפרשנים כבר עמדו עליו, התייחסו אליו לא מעט, שמופיע בפסוקים בעצמם.
שם, במקום התמוה הזה,
כנראה
מסתתר הסוד שלנו.
בסדר?
אז יש לנו כאן, הבאנו במיוחד לשיעור כהן אמיתי,
ישראל, הוא ינחה אותנו פה בדרך.
עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים מורכבת משני צירים.
ציר אחד, אלו עבודות שעושים בכל יום במקדש.
בסדר?
כמו תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים והדלקת המנורה
והקטרת החלבים של אל המילואים.
אלה העבודות שהכהן הגדול עושה עם בגדי זהב.
ויש עבודות
שהן מיוחדות ליום הכיפורים,
כמו הזעת הדם של הפר ושל השעיר,
וכמו הגורלות של השעירים ושחיטת השעירים,
ויש כתפים אחורה.
וכן על זה הדרך, ואותם הכוהן הגדול עושה עם בגדי לבן.
בסדר?
בגדי לבן. בגדים פשוטים, בגדי לבן.
בכל החלפת בגדים הכוהן הגדול צריך לטבול
במעבר מבגד לבגד.
מקדושה קלה לקדושה חמורה, הוא צריך לטבול.
בסדר? זה כאילו הכלל הכולל.
ואז התורה אומרת את הדבר הבא
וחילה מכפר את הקודש ואת אוהל מועד ואת המזבח
והקריב את השעיר החי.
כלומר אנחנו נמצאים אחרי שאהרון
שחט את הפר שעליו הוא התוודה, את העוונות שלו
ועם הפר הזה הוא הלך והיזה על הפרוכת ועל
בין הבדים וכו',
ועכשיו הוא מכפר את העוונות של עם ישראל באמצעות השעיר.
ושמח אהרון את שתי ידיו על ראש השעיר החי, והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשיהם לכל חטאותם,
ונתן אותם על ראש השעיר ושילח ביד איש איתי המדבר.
יפה.
שעיר זה עז,
תיש.
ונשא השעיר את כל עוונותם אל ארץ גזרה ושילח את השעיר במדבר. זה השעיר המשתלח.
ואז כתוב
את הפסוק הבא.
ובא אהרון אל אוהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואה אל הקודש והניחם שם.
מה כתוב?
פשט.
שני פרשנים. מה אתה אומר ישראל? מה כתוב?
מה הוא צריך לעשות עכשיו?
מה? הוא צריך לבוא לקודש הקודשים ולפשוט את הבגדים, נכון?
כן. להחליף בגדים,
כלומר
כביכול לעמוד ערום בקודש הקודשים,
שאתה טמא וזה נראה לך,
אבל זה מה שכתוב כאן בעצם.
הוא מניח שם
בקודש הקודשים את בגדי הלבן,
הם נשארים שם
כנראה בדומה לעוד דברים,
כמו נגנזים שם,
כמו המטה, כמו צמצמת המן,
ושם כנראה הוא,
המשך הפסוק,
ורחץ את בשרו במים במקום קדוש
ולבש את בגדיו,
בגדיו הכוונה בבגדי הזהב,
ויצא ועשה את עולתו ואת עולתם וחיפר בעדו ובעד העם, והתחילה וחטאת יקטיר המזבח.
בסדר?
כלומר, יש כאן פסוק תמוה ביותר
שמתאר איזה מין מעמד משונה שהכהן הגדול לקראת סוף העבודה, אחרי שהוא,
אני מזכיר לכם, כן, הכהן הגדול, אחרי שהוא נכנס עם המחתה
והקטורת והעלה את המחתה והקטורת בתוך קודש הקודשים ויצא,
ובאקט האחרון שלו הוא נכנס לקודש הקודשים.
לפי מה שכתוב בפסוקים כרגע אני מדבר,
הוא אמור להתפשט בקודש הקודשים, לטבול שם.
אין שם מקווה
בקודש הקודשים, אז למה התורה מתכוונת?
זה בעיה פתירה, אפשר לגנות שם מקווה, זה לא בעיה.
כן, כן, כן.
ובא אהרון אל אוהל מועד, כן, ופשט את בגדי האבד אשר לבש
בבואו אל הקודש והניחם שם. שם הכוונה,
תכף נראה את הרמב״ן, הרמב״ן מפרש את זה, בסדר?
והוא אמור כאילו להתפשט,
להניח שם את הבגדים באיזה מין גניזה,
לטבול וללבוש את הבגדים בגדי הזהב ולצאת ולעשות את עולתו ועולתם.
אז איפה הוא יטבול? אל תשאלה.
אבל נגיד שנפתור את זה, שנבנה מקווה בקודש הקודשים,
האם יעלה על הדעת שאהרון הכהן יעמוד ערום
בקודש הקודשים?
זה ודאי לא יעלה על הדעת, נכון?
ולכן הרמב״ן,
בעקבות הגמרא במסכת יומא,
אומר שהפסוק הזה בעצם,
יש
לקרוא אותו לא כפשוטו, בסדר? אנחנו קודם כל נבין את המסורת של חכמים לגבי הפסוק הזה,
ואז נחזור וננסה לקרוא אותו בכל אופן כפשוטו.
ננסה להבין, אוקיי, אז למה התורה כתבה את זה באופן הזה,
בסדר?
אתם איתי, כן?
יפה, תחזיקו ראש.
ובא אהרון אל אוהל מועד ואמרו רבותינו שאין זה מקומו של מקרא זה.
ונתנו טעם לדבריהם במסכת יומא ואמרו כל הפרשה כולנו אמרה על הסדר חוץ מביאה זו
שהיא אחר עשיית עולתו ועולת העם והקטרת אמורי פר ושעיר
שנעשים בחוץ בבגדי זהב,
טובל ומקדש ופושטן
ולובש בגדי לבן ובא אל אוהל מועד להוציא את הכף והתמכתה שהקטיר בה את הקטורת לפני ולפנים ופשט את בגדי הבד לאחר שהוציאם ולובש בגדי זהב לתלמיד של בין הארבעים לשון רשי.
אני מסביר.
בסדר?
אומר הרמב״ן, קחו את פסוק כג, בסדר?
תגזרו אותו,
תעקרו אותו במקומו כאילו, בסדר?
ותשימו אותו אחרי פסוק כה.
ואז הסדר הוא כזה,
כן? אהרן הכהן,
אהרן הכהן
הוא הולך,
עושה את עולתו ואת עולת העם בבגדי זהב,
ואז הוא פושט את בגדי הזהב ולובש בגדי בד.
אתה מחפש דף? אתה מחפש?
הוא פושט את בגדי הזהב ולובש בגדי בד. למה הוא לובש בגדי בד?
מה הסיבה?
כי למה הוא נכנס לקודש הקודשים?
להוציא, עכשיו זה לא כתוב, זאת מלאכה שלא כתובה במקרא, בפסוקים.
חז״ל, מה? ההוצאה שזה מלאכה.
חז״ל לומדים את זה.
היה להם מסורת בתורה שבעל פה שיש
מלאכה כזאת.
הוא נכנס לקודש הקודשים כדי להוציא את המחתה,
ואחרי שנכנס לקודש הקודשים, אז רק הוא,
אז מגיע פסוק כג,
פרשת את בגדי הבת השלום אשר הוא אל הקודש,
ואחרי זה הוא שרו אביי, ואז אגדיו ואתה עושה אותו לא טוב ואתה לטעם, בסדר?
ככה רשי מפרש.
כלומר, מה שכתוב הוא בא אהרון אל אוהל מועד, זה בעצם,
הפסוק,
פסוק כג, לא מסביר למה הוא בא.
הפסוק כג זה נשמע שהוא בא כדי להתפשט שם
ולהשאיר שם את הבגדים.
מוסיף רשי ואומר לא, לא, הוא לא בא סתם, זו לא ביאה ריקנית,
זו ביאה כדי לעשות משהו, כדי להוציא את המחתה ואת הגחלים, בסדר?
זה מה שהוא עושה,
ואחרי שהוא מוציא את זה, הוא פושט את הבגדים בגדי הלבן מחוץ לקודש הקודשים, לובש בגדי זעם ועושה אותו לא טוב ואותו לא טעם, בסדר?
והרמב״ן מסכים לדברי רש״י ואומר,
ובאמת שהכתוב הזה אומר לנו דרשני,
שלא ייתכן בשום פנים שיצווה שיבוא אהרון אלוהי אל מועד ללא דבר,
רק לפשוט שם בגדיו ולהיותו ערום בהיכל השם ולהניחם שם לריקבון,
שזה משמעות מהפסוק, אומר הרמב״ן זה לא הגיוני, נכון?
אבל על כורחנו הובא אהרון אל אוהל מועד לעבוד עבודה.
אבל למה הכתוב לא מציין איזה עבודה?
לא, הוא צריך הכתוב להזכירה, והיא הוצאת הכף והמחתה.
וטעם הכתוב, למה הכתוב לא הזכיר את זה? כי הזכיר בתחילה ונתן את הקטורת על האש לפני השם
וכיסה ענן הקטורת את הכפורת השעריות ולא ימות,
לומר שייתן את הקטורת על האש עד שיעלה ענן הקטורת ויצא מיד והניח הכף והמחתה שם,
על כל פנים יצטרך להוציא.
ולכך עבר, כיוון שהוא הכניס, הוא צריך להוציא את זה.
ובא אהרון אלוהל מועד, לבוא מבית לפרוכת
למה שהניח שם.
אז הרמב״ן כאן ממשיך ועושה כאן את כל הסדר.
את זה אולי לא נקרא עכשיו, בסדר?
אז זו הסברה הפשוטה, בסדר?
אז אם כך, לפי הרמב״ן, לפי מסורת חכמים,
יש כאן איזו עבודה,
אפשר לקרוא לה שיריים, בסדר, של עבודה. מכיוון שהוא הכניס את המחתה, אז הוא צריך גם להיכנס ולהוציא אותה.
וכדי להיכנס, אתה לא יכול להיכנס בלי בגדי בד, אז הוא לובש בגדי בד עוד פעם, נכנס, מוציא וכו'.
פשוט, נכון.
אז אם זה כל כך פשוט, למה התורה לא כתבה את זה ככה?
למה התורה כתבה את זה באופן
שאנחנו עלולים לטעות ולחשוב
שזה מה שהכהן הגדול עושה שם, בדיוק כמו שהרמב״ן כתב?
זה ברור,
ישראל, שהתורה באה להגיד לנו משהו,
באופן הזה.
מה היא באה להגיד לנו?
עכשיו בואו ננסה לצעוד עוד צעד.
אמרנו שהכהן הגדול,
בואו נשכח שאלה אחרת, מתי מתחוללת הכפרה?
מתי זה קורה?
או כשהלשון זוהרית מתחלפת מאדום ללבן,
ומתי הלשון זוהרית מתחלפת מאדום ללבן?
קשור לשעיר המשתלח.
מה מקבילה לשעיר המשתלח במקדש? מה קורה בזמן הזה בבית המקדש, פחות או יותר? מה, מה?
פר ושעיר נשרפים,
לא, כי השעיר המשתלח לוקח לו זמן להגיע.
לכאורה המקבילה זה בדיוק העניין הזה,
בדיוק.
כלומר, ההוצאה של, כאילו האקט האחרון הזה
של ההוצאה של המחטה מתחולל פחות או יותר במקביל להגעת השעיר המשתלח לצוק הזה,
כנראה מונטר או מרסבא, יש כל זה,
ואז ברגעים האלו, אז מתחוללת הכפרה.
הלשון הזהורית מתחלפת מאדום ללבן.
כלומר, הרמב״ן,
הבן הסביר לנו בעקבות רש״י שהכניסה של הכהן הגדול
להוציא את המחתה זה בעצם, הרוב כבר נעשה, רוב העבודה נעשתה. מה נעשה?
כיפרו את הקודש, זרקו את הדם על הכפורת ועל הפרוכת וכו'.
והכהן הגדול כבר נכנס עם הקטורת, נכון? כי בענן נראה הכפורת, מה הכוונה?
שהכהן הגדול נכנס עם מחטה ועם קטורת והוא מניח את המחטה בין הבדים, שופך את הקטורת ועולה הענן, המלאכה הזאת נעשתה, ואז הוא מתפלל תפילה קצרה, נכון? ויוצא החוצה.
אחרי זה אותו דבר עם השעיר, הוא נכנס כדי לעזוב, הכל נעשה, נשאר לנו איזה מין פיניונת קטנה רק להוציא את המחטה שנשארה שם, וזה כאילו...
אבל זה לא כל כך מסתדר, מפני שברגע שהכהן הגדול מוציא את המחטה,
זה כנראה גם הרגע שהשעיר המשתלח מגיע למקום שלו, ושם הלשון מתהפכת.
כלומר,
יכול מאוד להיות שהרגע האחרון הזה הוא השיא של כל השיאים.
שם זה קורה.
הכול זה מין איזו הכנה או הכשרה אל הרגע הזה.
מה קורה ברגע הזה?
מה יש שם?
אומר הכתב והקבלה,
ואין המקרא יוצא מידי פשוטו.
ויש לומר, דגם רבותינו יודו,
דעיקר המכוון במקרא זה הוא כפשוטו,
והוא
שיבוא הכהן הגדול למקום המיוחד לפשוט שם את בגדי הבד ולגונזם שם,
ולטבול ולקדש וללבוש את בגדי הזהב,
כמו שאמר אחריו ורחץ
ולבש ועשה,
והמקום המיוחד אל פשיטת בגדי הלבן וגידתם היה בעזרת ישראל.
כלומר,
כתב הקבלה אומר, קשה מאוד לעקור את המקרא מידי פשוטו,
יש כאן איזה משהו.
עכשיו, זה ברור שהכהן הגדול לא עמד ערום בקודש הקודשים. זה ברור, נכון? אין מצב.
אז מה קורה כאן?
רבותיי, שימו לב, זאת נקודה מאוד עמוקה.
כי אנחנו הולכים לגעת כאן, בעזרת השם, ממש ביסוד של הכפרה.
מאיפה הקדמה?
הכהן הגדול
הוא לא הכהן הגדול, אלא מיהו?
מיהו?
הוא עם ישראל.
הוא נציג של עם ישראל. כתוב, וכל אדם לא יהיה באוהל מועד
בבואו לכפר בקודש עד צאתו. אין בן אדם באוהל מועד. יש
מישהו שהוא נציג לכלל ישראל. אז מה שקורה עם הכוהן הגדול זה בעצם
זה אנפין של מה שקורה עם עם ישראל.
מניין מגיעה הכפרה?
מאיפה היא מגיעה?
הכפרה מגיעה
אם או באותה מידה
שהכוהן הגדול, קו נטוי עם ישראל,
מצליחים להגיע לאיזשהו
מימד אחר
בהוויה שלהם. אני אסביר, זה קצת מופשט, בסדר?
אני אתן לכם דוגמא, תבינו אותה, בסדר?
אתם מכירים את המשחק דמקה?
דמקה, מי לא מכיר דמקה? יפה. משחקים דמקה, טק, טק, טק, למעלה, למטה.
ברגע שאחד החיילים שלך הגיע למעלה,
הוא משתנה.
הוא נכנס עכשיו למדיום אחר.
הוא היה חייל עד עכשיו.
ברגע שהוא הגיע למעלה,
הוא נהיה עוד אחד, והוא נהיה המלך, והוא יכול לדבר איזה זמן שהוא רוצה.
אה, זה לא עם החוקים, זה... מה זה? זה...
אדוני,
יש חוקים למטה, יש חוקים למעלה.
כשהוא הגיע למעלה, יש לו חוקים אחרים.
כללי התנהגות אחרים.
יש דבר ששייך באיזשהו עולם מסוים,
וכשאתה עולה לעולם אחר, הכללים משתנים, החוקים משתנים.
אפשר גם להביא דוגמה מצלילה.
זה שאתה יודע לצלול מעולה בעומק עשרה מטר,
עשרים מטר,
זה לא אומר כלום, זה לא עומק חמישים מטר, כי בעומק חמישים מטר הכללים הם אחרים.
יש שם דקומפרסיה אחרת, יש שם חמצן אחר, יש שם... זה עולם אחר, אתה צריך לעשות קורס אחר, קורס נוסף.
אבל אני יודע לצלול, אני צלול... כן, אתה יודע לצלול ב-20 מטר.
ב-50 זה כללים... ואם תלך ב-50,
לפי הכללים של 20, אתה תמות.
כלומר, יש מצב שאני נכנס לאיזה מקום אחר, ושם במקום הזה פועלים עליי
כללים אחרים.
כשהכהן הגדול
נכנס לקודש-הקודשים
בפעם הראשונה,
הוא מניח את הקטורת,
והקטורת היא בעצם איזה מין גורם מתווך. זה בעצם ענן, אנחנו יוצרים ענן, כי בענן נראה אל הכפורת. אין לנו שום יכולת לראות את הקדוש ברוך הוא, אין לנו יכולת לאחוז בו חלילה, כן?
אז אנחנו צריכים איזה מין גורם מתווך, כי בענן נראה אל הכפורת.
זה בעצם הביטוי לנוכחות של השכינה
בבית המקדש.
זה השלב הראשון.
אבל השלב האחרון,
שהכהן הגדול,
קו נטוי עם ישראל,
נכנס
לקודש הקודשים וטובל.
הפסוק מתאר מעמד של טבילה, נכון?
הוא בעצם טובל שם.
הכהן הגדול הרי טובל חמש טבילות ביום הכיפורים.
בואו רגע ננסה לתאר מה קורה כשאדם טובל לקראת יום הכיפורים, טובלים וכו'. מה קורה? מה החוויה בטבילה?
בטבילה החוויה היא ממש פיזית של מעבר למימד אחר.
אני כאילו מתבטל אל משהו יותר גדול ממני.
אני נהיה משהו אחר.
גם כללי ההתנהגות שונים, כוח הכבידה שונה, כל ההתנהלות שונה.
אז כשהכון הגדול טובל, הוא בעצם נהיה באיזשהו
מימד אחר.
יפה.
אבל אחרי הכול,
כשאני טובל בתוך מים,
זו טבילה חלקית.
למה?
קודם כל, כי המים לא יכולים להיכנס לתוכי.
אני טובל, כשאדם טובל אז הוא סוגר את הפה ולא נותן למים להיכנס לו, אחרת הוא יחנך.
אז זו טבילה,
אבל היא טבילה רק חיצונית.
אם אני רוצה לבטא טבילה,
טבל זה אותיות בטל. כשאני טובל במשהו, אני כאילו מתבטל אליו לגמרי. אני והוא דבר אחד.
אז כשאדם נכנס לתוך מים, הוא טובל, ובאמת זה הכוח של המים לטהר.
אתה כאילו עובר למציאות אחרת וזה מטהר אותך. זה לא אותו אדם.
האדם שנכנס היה טמא, וברגע שאתה מתבטל למציאות אחרת, אתה מקבל גם זהות אחרת.
אבל אם אני רוצה לחולל טבילה הכי הכי עמוקה,
שבה אני אהיה בטה לגמרי, שאני אטבול גם מבחוץ וגם מבפנים.
מה?
אני צריך לנשום את זה, או לשתות את זה.
פורים, לא, אתה צוחק, פורים כפורים.
בפורים אני טובל מבפנים,
אכניס את השתייה פנימה.
אבל מה שאתה מציע, איך קוראים לך?
אופק, מה שאופק מציע
זה לנשום את זה.
כלומר, כשהכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים בשלב האחרון,
אחרי כל המלאכות של הבקשת סליחה,
ואשמנו בגדנו, טעינו וזה.
טוב, אז הבקשת סליחה, עשיתי חטא, אני מבקש סליחה. זה באותו מימד, באותו מימד.
הוא נכנס בפעם האחרונה ועומד שם, אומנם הוא לבוש,
אבל הוא ערום כי הוא טובל כל כולו במה?
באלוקות, בעשן.
הוא גם נושם את זה לתוכו, הוא טובל מבחוץ ומבפנים.
זה ביטול מוחלט.
הכהן הגדול, קו נטוי עם ישראל,
מתבטלים בתוך המציאות האלוקית.
בכזה דבר, אז החטאים, זה לא שייך.
החטאים לא שייכים פה. החטאים זה שייך לעולם שכאילו, אני,
יש אותי ויש את הקדוש ברוך הוא ואני עושה את רצונו או לא עושה את רצונו,
אבל אם אני מגיע למצב שאין, אין אותי, אין.
אני כולי בטל באלוקות.
אז החטאים לא שייכים פה, זה מתפוגג מאליו.
אתם יודעים מה זה מזכיר? זה מזכיר,
כן, כידוע, המפורסם,
שיש חיילים,
כל מיני חיילים שיש להם איזה עבירות בתיק האישי וכאלה, ומאיים עליהם איזה,
איזה לא יודע מה, איזה משפט, ואז יש מלחמה,
יוצאים למלחמה, ובמלחמה הם גילו גבורה עילאית.
הסתעררו מול קו האויב.
אתם מעלים את דעתכם שאחרי שהחייל הזה יחזור לבסיס,
יבוא אליו הרסר ואומרים, וואלה, אתה זוכר, לפני המלחמה תפסתי אותך בלי גלחץ, אז יש לך משפט אצלי?
נגיד, אתה דפוק, מה אתה גדול?
עכשיו חזרנו מזה, הכל בטל, הכל בטל ומבוטל, היה כאן מעמד של מסירות נפש, אז כל החטאים, ויכול להיות שהיו בטלים ומבוטלים, כן זה הכל,
האמת שכשהיינו בצבא אז היה לנו אחד החיילים שבו נכנס לכלא,
על איזו עבירת בטיחות חמורה, הוא כמעט הרג חבר בטנקים ונכנס לכלא עשרים ואחת יום,
והתחיל להתגלגל איזה מבצע בלבנון, היו חסרים נהגים, אז שחררו אותו,
אמרו, לא מעניין אותי עכשיו מה הוא עשה,
תביא לי את הזה, אני צריך אותו.
אז זה אפילו עוד לפני, ודאי אחרי.
כלומר, כשאנחנו מגיעים לאיזה מדרגה מיוחדת של מסירות נפש, של ביטול גמור, אז החטאים מתפוגגים,
הם לא שייכים.
זה מה שעושה הכהן הגדול.
התורה בכוונה מתארת את המלאכה של הוצאת המחטה כמעמד של טבילה,
כי באמת הוא נכנס לשם עם בגדי לבן,
הוא כאילו מוריד אותם, כי הוא כאילו טובל,
הוא מתפשט כביכול,
הוא נמצא שם נושם,
איתו כל עם ישראל,
נושם לתוכו את ההוויה האלוקית, והוא בעצם בטל לגמרי למציאות האלוקית.
זה סוד הכפרה.
רבי עקיבא אומר שיום הכיפורים זה מקווה,
מקווה ישראל השם.
העבודה במקווה זה להתבטל אל המים.
אבל ביום הכיפורים המקווה הוא יותר חזק ממים, כי זה מקווה של עשן, של קטורת.
הקטורת שלפני כן הייתה איזשהו גורם מתווך בינינו לבין הקדוש ברוך הוא,
פתאום אנחנו נהיים בלועים בתוכה.
ובמקום הזה לא שייך חטאים.
כל עוד אני מציאות נפרדת, אז אפשר לחטא, אבל ברגע שאני לא מציאות נפרדת, אני...
זה בעצם ביטוי של מסירות נפש גמוהה. הכוהן הגדול נבלע, מתבטל בתוך המציאות האלוקית, גם עם ישראל.
אז ברגע שאני אבטל אל האלוקות, אז אין, לא שייך פה שום חטא. כן.
בואו נראה מה אומר,
מה אומר האמרי אמת.
הרבי מגור.
זו הייתה העבודה האחרונה.
ואז
נעשה הכהן בטל במציאות
ופשט את בגדי הבד, הינו שהייתה לו התפשטות הגשמיות
כמו שהיה בפטירת אהרן הכהן. עכשיו, אחרי כל המלאכת, זה גם סוף הצום,
הוא לגמרי בהתפשטות הגשמיות. ואתם יודעים שמה שמבדיל בינינו בין יהודים זה הגוף.
אבל גם מה שמבדיל בינינו לבין הקדוש ברוך הוא זה גם כן הגוף.
אז עכשיו הכהן הגדול שנמצא בהתפשטות הגשמיות הוא מסוגל להיכנס לקודש הקודשים, לפני כן הוא לא היה יכול להתבטל.
הגוף עוד עדיין היה מספיק עבה כדי לא לאפשר לו להתבטל. עכשיו,
אחרי כל היום ואחרי כל העבודה,
השעיר המשתלח נזרק, הוא בפנים נכנס לקודש הקודשים כנציג של עם ישראל ומתבטל אל האלוקות.
ביטול גמור.
במקום הזה לא שהיה חטאים.
מה שהיה חטאים בכזה מקום?
אני חושב שהדוגמה מהצבא היא דוגמה טובה.
זה אפילו,
סליחה, לא נעים, זה אפילו קצת עלבון.
אומרים במרוקאית, חשומה.
בושה.
אם אתה תיקח חייל
שמסר את הנפש בקרב
ותעמיד אותו אחרי זה לדין על איזה לא יודע מה שהוא עשה, איזה כומתה, איזה גלחץ, איזה משהו,
זה בושה למפקד.
אתה לא מתבייש?
איתו אתה מתעסק, עם הגיבור הזה?
שהיה מוכן למסור את הנפש, להשליך את עצמו למענך? אתה עכשיו ששופט אותו על איזה גלצח?
תתבייש שיגידו למפקד. כי יכול הקדוש ברוך הוא, זה יבייש אותו אם הוא ידון אותנו.
אתם מבינים? זה לא, זה לא, תשמע, חטאתי, תסלח לי.
אין חטא.
נגמר החטא, החטא היה שייך למי שהיה לפני המלחמה.
אחרי המלחמה לא שייך, לא רואים, לא שייך לדבר על זה בכלל.
זה עולם אחר.
זו עוצמה אדירה.
אומר האם ראמת,
זו הייתה העבודה האחרונה.
ואז נעשה הכהן בטל במציאות.
הוא פשט את בגדי הבעד, היינו שהייתה לו התפשטות הגשמיות, כמו שהיה בפטירת אהרן הכהן, דכתיב ויפשט משה את אהרון בגדיו,
וילבש אותם את אלעזר בנו.
וגם שם מקשים, האח זה?
איך אהרון, מה, אהרון עמד כאילו ערום?
איך זה קרה?
כאילו משה,
כתוב,
משה הפשיד את אהרון והגיש את אלעזר. אז מה, אהרון עמד בלי בגדים כשאלעזר היה, זה לא יכול להיות.
אלא, זו הייתה התפשטות הגשמיות,
יציאה מדרך הטבע.
כן, אהרון כאילו התפשט לגמרי, ומסר את כל הישות שלו לאלעזר.
כך גם פה.
כל אדם לא יהיה באוהל מועד, וכהן גדול האדם היה אל המלאך,
בשעה של רוח הקודש שרוי עליו היו פניו בוערות כלפידים אצל הכהן נעשה כל הגוף תשמיש דקדושה
בידיים נעשו כלי שרת
כמו שמצאינו בגמרא לגבי חפינה שהם קוראים כלי שרת
ועל זה זה היה יכול לסמוך ושמח אהרון את שתי ידיו על ראש השעיר החי.
אז זאת העבודה האחרונה, אתם רואים איך זה התהפך.
ממצב שחשבנו שהעבודה האחרונה היא איזה שארית שצריך להיכנס ולהוציא את המכתב וכל זה,
פתאום העבודה האחרונה ניטס שיא השיאים, שם קורית הכפרה, בעבודה האחרונה,
שם נכנס הכוהן הגדול, הוא מתבטא לגמרי, ואז כשהוא מתבטא לגמרי לאלוקות,
לא שייך לדבר על חטאים.
החטאים שלחים בעולם של נפרדות.
יש אותי ויש את הקדוש ברוך הוא, ואני עושה את רצונו, לא עושה את רצונו,
אבל בעולם שאין בו נפרדות, שאני לגמרי בטל אל האלוקות,
הכוהן הגדול,
אז גם לא שלחים חטאים.
ואז הפסוק עולה יפה כפשוטו.
ובא אהרון, תראו, בואו נחזור רגע לפסוק.
ובא אהרון אל אוהל מועד,
הוא עומד שם ונושם את האוויר,
האוויר סופג את כל כולו,
הוא בעצם טובל באלוקות.
עכשיו ברגע שהוא טובל באלוקות, מה קרה לבגדים?
עשיתם פעם קומזית?
עשיתם, נכון?
יש ריח.
איזה ריח זה?
זה ריח של האלוקות,
ריח של הדבקות.
אז מה קרה לבגדים?
מה הם נהיים?
הם נהיים קדושים, מה צריך לעשות להם?
איפה תגנוז אותם?
רק שם.
אתה לא יכול לגנוז אותם במקום פחות משם, כי זה יוריד אותם מהקודש שלהם.
ולכן פשט את בגדי האבד אשר לבש ובאו הקודש והיא ניחם שם.
עכשיו, הלכתית, יש איזה,
אומרים שיש באמת איזה תא,
איזה תא מעל קודש הקודש, ושם היו מניחים את בגדי הכהן הגדול.
כן, הוא היה,
הוא היה מוריד אותם באמת בחוץ,
אבל היו גונזים אותם באמת בקודש הקודשים למעלה.
אבל בעצם מה שהתורה מתארת כאן זה שהעמידה של הכהן הגדול בתוך ענן הקטורת,
קטורת הרי זה קשורת,
היא קושרת אותנו לקדוש ברוך הוא, היא בעצם ביטוי להיכנסות שלו לתוך אביס הנכנסת בתוך אהבה אלוקית, בטל עליה לגמרי,
והמציאות הזאת היא מקדשת גם את הבגדים שלו, אז עכשיו יש צורך לגנוז אותה,
והיא ניחם שם, בסדר?
בפרקטיקה הוא היה מתפשט,
כן,
אבל במהות הוא גם מתפשט בפנים,
כי מה היה בפנים?
הוא טבל, במה הוא טבל?
בקטורת, אז מבחינתנו כאילו הוא עומד ערום שם. הוא לא צריך להיות ערום,
כי האוויר, בניגוד, בשונה מהמים,
שמים, אם אתה לובש בגדים זה עלול להיות חציצה,
מהאוויר אין חציצה.
הוא נכנס בכל מקום. בסדר? זה שאני עכשיו לובש חולצה, זה לא... האוויר נכנס בתוכי, יוצא, אין שום בעיה, היא נושמת.
לכן גם הכהן לובש בגדי בד,
שיש להם, הם נושמים, זה לא איזה בגדי ניילון או בגדי זהב,
זה מתכת, זה בגדי בעד שהם נושמים, האוויר עובר דרכם,
אז בעצם הוא לא צריך להתפשט כדי להיות ערום.
אבל אחרי הכל הבגדים האלה ספגו קדושה,
אז כשהכהן הגדול יוצא ופושט אותם, מיד מחזירים אותם לקודש הקודשים וגונזים אותם שם.
בסדר?
ועכשיו,
לא, הוא לא חוזר, גונזים אותם, היה איזה תא למעלה.
עכשיו,
אפשר את התנ״ך,
התנ״ך קורן הקטן, בדיוק, תודה רבה.
עכשיו אני רוצה,
ברשותכם עוד הערה אחת קטנה.
עד כאן זה מובן, בסדר? זה...
מה?
לא.
כן, הבגדים היו נגנזים. כל שנה מחדש בגדים.
רק הבגדי לבן. הם היו בגדים יקרים אבל.
אורית צבירי יכול לספר לכם שבשנה שעברה היינו במכון המקדש.
הוא סיפר לנו שם דבר מדהים.
כבר כמה שנים, השנה לא עצרנו בגלל שהיה...
הם רצו לעשות בגדי לבן, הכהן הגדול.
המשנה אומרת שבשחר היה לווה של פילוסין,
ואחר הצהריים היה לו בש של הימדואין,
נכון?
הימדואין. של כמה?
12 מיליון. עכשיו,
בגדי לבן של הכהן הגדול הם עשויים מחוטים
שש מושזר, מחוטים שעשויים,
כל חוט עשוי משישה חוטים.
אז הם חיפשו במכון המקדש מפעל שיסכים לעשות להם משישה חוטים, כי רוב המפעלים עושים היום מארבעה, משהו כזה.
לא מצאו בכל העולם חוץ מאיפה?
הודו.
אז זה ממש המשנה.
הימדואין.
נדויים זה מהודו, אינדיה.
עוד שתי הערות ברשותכם, עוד שתי הערות.
הערה אחת
זה שהזכרנו מקודם שהכהן הגדול לובש בגדי בד.
מה זה בד בעברית?
ענף,
קורה,
לא,
נפרד, גם לא,
אחד,
אחד, מאוחד,
כן?
בד זה משהו מאוחד,
כן?
בגדי הבד,
לכן ככה מביא הרמה הר״ל שבגדי הבד בעצם היו בגדי פשתן, זה בגדי בד,
כן? זה עשוי מהצומח,
זה לא בגדי צמר, זה בגדי פשתן.
הפשתן זה ענף מאוד מאוד מרוכז, מאוד מאוחד.
זה קשור כמובן לתיקון של קין,
שרצה להביא זרעי פשתן, למה הוא הביא זרעי פשתן? זה כן היה איזשהו שבח לקדוש ברוך הוא, שהוא בעצם רוצה להגיד שמע ישראל השם לא קרן השם אחד,
דרך בגדי הפשתן.
אז בגד הבד כמו בדי עץ, בסדר? יש בד ועוד בד, אחד ועוד אחד ועוד אחד,
כמו חרב אל הבדים ונואלו,
חרב על מי שעוסק בתורה לבדו.
אז בד זה משהו שהוא כאילו לבד, עם עצמו, הוא שלם, הוא אחד.
אז הכהן הגדול לובש בגדי בד,
הצמר הוא נפרד, הכהן מפריד אותו. בגדי הבד הם בעצם משהו מאוחד.
אז הוא לובש בעצם בגד שעוזר לו להתאחד עם המציאות האלוקית.
זה בעצם סוד בגדי הבד.
אבל הדבר הנפלא ביותר הוא ככה.
הרי הפרשה מתחילה ככה.
אין לכם מזה ככה. ודבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרון וקרבתם לפני ה' וימותו.
כלומר הקב' קורא למשה ואומר לו, תקשיב, אני רוצה להגיד לך משהו.
נכון? הבנים של אהרון מתו?
אני רוצה להגיד לך משהו.
דבר אל אהרון אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש.
כאילו,
תגיד לאהרון שלא יבוא יותר.
איך אתה לומד? מה זה בכל עת?
כבודו כבר רץ, כבר רצת לפירוש השני.
אבל הפשט הוא אל יבוא בכל הית אל הקודש, אל יבוא אף פעם אל הקודש.
אף פעם שלא יבוא.
כאילו, זה הגיוני גם.
שני הבנים שלך נכנסו לא כמו שצריך
ומתו, נגמר הסיפור.
תראו את המדרש.
מה כתיב למעלה מן העניין?
ויאמר השם אל משה,
דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל הית אל הקודש. אמר רבי אבין,
אמר לו הקב' למשה,
לך נחמו בדברים.
כדעת אמר, דברו עליו ירושלים
ואל יבוא בכל עת.
אמר רבי יהודה ורבי סימון,
צער גדול היה לו למשה בדבר זה.
אמר, אוי לי,
שמא נדחף אהרון אחי ממחיתתו בכל עת?
אולי? אולי?
כי יש עת לשעה,
אל יבוא בכל עת, ויש עת ליום,
ומים במשורה תשתווה, ויש עת לשנה,
שנאמר בית שבת השנה, ויש עת יב שנה,
עד עת בו דברו, ויש עת לעין שנה,
שנאמר לבלות את חובות ירושלים שבעים שנה ואומר עד בוא עת ארצו. יש עת לעולם
עת השמחה וליבי מעת דגנם. אולי אל יבוא בכל עת. הכוונה אל יבוא לעולם. אני לא יודע מה זה. מה הקב' מתכוון?
אמר הקדוש ברוך הוא למשה לא כשם שאתה סבור
לא עת לשעה ולא עת ליום ולא עת לשנה ולא עת ליוד בית שנה ולא עת ל-70 שנה ולא עת לעולם
אלא בכל שעה שהוא רוצה להיכנס ייכנס
רק שייכנס
בסדר הזה.
אהרון הכהן, זה דין מיוחד, אגב, באהרון הכהן ולא בכהנים גדולים אחרים,
יכול להיכנס לקודש הקודשים מתי שהוא רוצה.
לא רק ביום הכיפורים,
הוא בלבד שיעסק הסדר הזה.
כלומר, אם הכהן הגדול נכנס למעמד הזה שהוא בטל לגמרי אל ההשגחה האלוקית, הוא יכול להיכנס תמיד.
זה מנצח, זה קלף מנצח.
אם אתה עובד על כפרה וכל זה, אז באמת אחת בשנה.
אבל אם זה ביטול אל המדרגה האלוקית,
זה מנצח תמיד.
זה משהו שאי אפשר לעמוד בפניו,
זה כפרה שיכולה להיות לא רק ביום הכיפורים,
אלא בכל השנה כולה.
אם כך, נסכם.
שאלנו את עצמנו מאיפה נובעת הכפרה, מאיפה הטריק הזה,
איך זה עובד, מה המנגנון שמוחק עבירות, מה, אנחנו עושים עבירות, הקדוש ברוך הוא עושה ככה?
והתשובה הייתה,
לאור הפסוקים, ראינו פסוקים שבעצם קצת מבולבלים,
מבולגנים, ובעצם הפרשנים אומרים שיש כאן איזו עבודה שלא כתובה,
אבל העמקנו בפשוטו של מקרא וגילים שבעצם החוויה העמוקה של הביטול,
של הביטול, של מסירות הנפש,
היא חוויה, נקרא לזה, עמוקה הרבה יותר מהקלקול של המעשים.
וכשהיא באה לידי ביטוי, אז קלקול המעשים לא נחשב,
הוא לא קיים.
המעשים הם, זה כמו שרגא בתיאר המים היה אני, כמו שיש אור, נר, מאיר, וכשאתה מאיר את השמש אז הנר אין לו משמעות,
ככה מעשים, חטאים קטנים,
שפתאום ניצבים ליד מסירות נפש והתבטלות, הם פשוט מתפוגגים,
נמסים,
כן, מתהפכים מיד אדום ללבן.
כדי להביא את המימד הזה לידי ביטוי, הכוהן הגדול, שהוא הנציג של עם ישראל, לובש בגדי בד,
שהם בגדים שמעודדים, הם קודם כל פחות חוצצים או כמעט לא חוצצים,
הם בגדים בגדי אחדות בעצמם,
עושה המון המון תהליכים, שסוף התהליך אצל הכוהן הגדול הוא זה שהוא נכנס לקודש הקודשים וטובל באלוקות.
תבל אותיות בטל, מתבטל אליה לגמרי.
עם ישראל בטל לך לחלוטין באלוקות.
בטל לחלוטין באלוקות. וזה המכפר.
כי עכשיו לא שייך, מה שייך לעם ישראל, רגע אמר לך, הקדוש ברוך הוא, אני מוכן למסור את הנפש שלך, להתבטל לגמרי, בפנים ובחוץ.
אז מה שייך עכשיו המעשים, הפדיחות שעשינו, זה לא רלוונטי, כי
בושה להזכיר את זה אפילו.
משם הקדוש ברוך הוא מכפר לנו.
זה כל כך חזק,
זה יכול לפעול אפילו ביום כיפור.
עד כדי כך.
מה?
אפילו לא ביום כיפור.
בזאת יבוא אהרון אל הקודש.
מזה למדנו שעיקר העבודה שלנו ביום הכיפורים זה להיות בטלים
לרצון האלוקי.
לכן אנחנו עושים התרת נדרים,
משחררים את כל המדרגות הפרטיות.
אנחנו באים בשם עם ישראל. כלל ישראל, כלל ישראל בטל לקדוש ברוך הוא,
וחלק מהביטול לקדוש ברוך הוא זה גם להיות בטל לכלל ישראל בעצמו.
לומר להיות ביחד, בלי חילוקי מדרגות, בלי מחיצות, בלי הקפדות.
זה נקרא מקווה ישראל השם.
הקב' הוא המקווה של העם ישראל, אבל אפשר לקרוא את זה גם,
המקווה של השם הוא ישראל,
כן?
ואפשר גם לקרוא את זה, המקווה של הקב' הוא לעם ישראל.
מקווה ישראל השם, כן?
אז
זה בעצם הסוד,
הסוד של הכפרה.
נסיים בסיפור
שהספרתי עליהם הבוקר, על רבי נחום מצ'רנוביל שקיבל קהל
בערב יום כיפור,
והמשעמש שלו דפק ואמר לו, רבה, תכף שקיעה, צריך לטבול.
הוא אמר לו, בסדר, הכל בסדר.
המשיך לקבל קהל, ואז המשעמש דפק ואמר לו, רבה, עוד רגע שקיעה,
צריך לטבול ערב יום כיפור. הוא אמר לו, בסדר, בסדר.
ואז הוא אומר לו, רבה, זה או עכשיו או... אז הוא מסתכל ורואה שבאמת עוד רגע השמן שוקעת,
אז הוא הסתכל למטה, קם מהכיסא,
רץ למטה איפה שחיכו לו כל האנשים, נכנס בתוכם,
עשה ככה ואמר,
מקווה ישראל השם.
טבלתי במקרה.
שנזכה
אנחנו וכל עם ישראל לכפרה משורש השורשים העמוק ביותר של נשמתם של ישראל שמעולם לא חטאה.
אמן ואמן. שנה טובה.
תגובה אחת
שלוש שנים ויום אחד אחרי השיעור. ערב כיפור תשפב . חיזק אותי מאוד התוכן לפני התפילות ביום הקדוש. שנזכה להטהר בכל בזכות היחד של העם הזה.