שלום, אנחנו שוב בהלכה היומית, כמדי יום ביומו,
מתקדמים בנושא עירובין. התחלנו אתמול בסימן שצדיבית,
את הנושא החדש, כן, בהמשך, אבל חדש,
הרחבה,
נהלים גלים,
עירוב לחצר.
התחלנו בסימן שצדיבית סעיף א', היום נלמד את סימן שצדיבית סעיפים ב', ג' וד'.
אומר לנו השולחן ערוך,
או
הסביר מה שראינו אתמול,
שהייתה תקנה,
נכון, אפשר לצרף את כל בני העיר לעשות עירוב, אבל
שחצר אחת, מקום אחד ישאירו בפינה,
שידעו כולם שהיה פה איזשהו היתר, שלבואו להתבלבל עם רשות רבים דאורייתא, שרשות רבים דאורייתא
אי-אפשר לעשות את העירוב,
מתבטלת,
כן, ואנחנו סומכים על זה שרשות רבים דאורייתא זה שישים ריבו.
בכל מקרה,
אנחנו לא נוהגים ככה היום, זאת אומרת, לא מקפידים בעניין הזה.
שבועה עוד מביאים
שאנחנו לא מקפידים בעניין, אלא כשעושים עירוב לעיר,
עושים עירוב לכל העיר,
לא משאירים אף אחד בחוץ.
על אף שהשולחן ערוך אומר
שהם משאירים, ואז הם סומכים,
וכל המדינים הרי שדיני ערוב הם דברים מורכבים ולא תמיד,
איך אומרים, אנחנו משתדלים להקל
בדבר הזה של עירוב, שהוא דין
דרבנן. במקום שזה דאורייתא זה סיפור אחר.
אומר השולחן ערוך בסעיף ב', ש״צ״ב,
עיר של רבים
שיש לו פתח אחד
וסולם במקום אחר. מצד אחד פתח ומצד שני סולם. מאיפה נכנסים ויוצאים אנשים בדרך כלל?
בפתח.
סולם זה, איך אומרים,
לשעת חירום אפשר לצאת מהמקלט וסולם.
מערבים את כולם ואינם צריכים שיעור.
שאין הסולם שבחומה חשוב כפתח. כל מה שראינו אתמול, שצריכים להשאיר שיעור על-פי השולחן ערוך,
שיש שני פתחים, נכנסים פה, יוצאים שם, ונראה כאילו זה מפולש מצד לצד, אולי זה רשות ערבית.
ואפילו העמיד הרבה סולמות זה בצד זה עד רוחב עשר,
לא חשיב כפתח.
ואם יש לה שני פתחים ויש השפעה לפנים אחד מהם, כאילו אין שם פתח אלא אחד.
למה?
כי כפי שיש השפעה, אנשים לא עוברים דרך שם. סעיף ג',
אומר השולחן ערוך, הבתים
שמניחים אותם שיעור,
הרי בסעיף א' הוא אמר שצריכים להשאיר
איזה בית כשיעור,
אף על-פי שאינם פתוחים לעיר, אלא אחוריהם לעיר ופניהם לחוץ.
לא חייב להיות שזה פתוח פנימה.
ואפילו רק בית אחד, אפילו בית הבקר או בית התבן, שהם צריכים לערב.
עושים אותם שיעור מערבים, למשל. זאת אומרת, זה סימן, היכר.
זה לא עניין שרוצים לזרוק מישהו החוצה מתוך העיר.
אני צריך שאנשים ישימו לב שעשינו פה איזשהו היתר, העירוב,
כדי שלא ישכחו שבאמת יש מקומות שאין בהם עירוב.
ברוך השם,
אמרנו, לא מקפידים בזה אנחנו, אבל בכל זאת, ברוך השם,
אני לא יודע אם יש מקום בארץ ישראל,
פעם נתקלתי, כן, מקום שאין בו עירוב.
באמת.
לידי התורה שתשתכח עם ישראל, היה אומר הרב בן טוב תמיד,
לא יודעים להכשיר בשר,
לא יודעים לעשות עוד הרבה דברים. למה? אתה מקבל הכול מוכן, הכול בכיף.
אנשים כבר לא לומדים. הנה, הלכות עירובין. אם אנחנו עכשיו במסגרת
הלכה יומית
לא היינו מאולצים ורוצים ללמוד, טוב, תעבירו אותי כבר להלכות ראש חודש, הלכות חגים. בעזרת השם, נגיע, נגיע, נבוא עוד מעט, לא הרבה עוד,
בעזרת השם. סיף דלת וברשיכון ערוך,
עיר שנשתתפו כל יושביה, חוץ ממבוי אחד,
הרי זה אוסר על כולם.
איך יכול להיות? אין שיתוף.
אחד הרי אוסר על האחרים.
מה אמרנו, מה צריך לעשות בהלכות הקודמות של מבוי?
שמבטל, בני חצר מבטלים
מפני המבוי.
כן. ואם בנו מצבה על פתח המבוי, אינו אוסר עליהם.
למה?
זהו, כולם יודעים, זה מחוץ לשטח.
לפיכך עיר שהייתה קניין יחיד,
אפילו נעשית של רבים, אין מה ערבים אותה לחצי.
או כולה או מבוי-מבוי.
הוא בונה כל מבוי ומבוי, מצבה על פתחו.
הכוונה היא
מצבה הצטבעה, כן?
סימן
היכר
יציב על פתחו.
אם רצה לחלוק, רשות ועין,
כדי שלא יאסור על שאר המבואות.
אני צריך שיהיה פה היכר ברור,
גם אם חוץ מלחי או קורה,
כדי שלא יבואו לערבב בין המקומות ויטלטלו ממקום שאסור אל מקום שמותר,
וכן להפך, כל טוב ושלום.
