שלום, אנחנו בהלכה יומית, כמדיום ביומו,
מתקדמים
ענייני עירובין.
יותר ממה שעשינו, או פחות ממה שעשינו, יש לנו לעשות? לא. יותר ממה שנעשה עשינו כבר, בעזרת השם.
ש״צ״א,
סעיף א׳ב,
וש״צ״ב נתחיל אותו היום.
בסדר? עד עכשיו,
כן, אנחנו מדברים על ביטולי רשויות, על
עירוב חצרות, על שיתוף מבואות,
כל מה שקשור לזה, בעזרת השם, ש״ב היום,
כן, אנחנו בסעיף הראשון, נתחיל את הנושא של עירוב לעיר.
גם הזכרנו את זה מדי פעם, אי אפשר להתעלם מהדברים,
אבל פירוט הדברים,
שולחן ערוך הולך כסדר,
מתחיל מהבית,
עובר לחצר,
משם על הרחוב הקטן, המבוי, אחר כך רחוב מפולש וכל העיר כולה.
טוב,
ש״א, סעיף א', אומר השולחן ערוך,
ככל משפטי ביטול
למי ששכח ולא ערב בחצרו, כן הוא במבוי.
שאם שכחה חצר אחת ולא השתתפה,
איך אנחנו רואים אצלנו?
שמו את הכול על הסיר, רק שחררו לחבר את התק על השקע של הפלטה.
עשינו הכול, שכחנו לחבר. למה האוכל לא חם?
עשיתם מה שצריך, רק לא אמרתם, לא שיתפתם עם שאר
בני המבוי, אנחנו בבעיה.
שולחן הרוח, אני מתחיל שוב.
ככל משפטי ביטוי למי ששכח ולא ערב בחצרו או כן הוא במבוי,
כשהיא שכחה חצר אחת ולא נשתתפה עם שאר בני החצרות,
מבטלת רשותה לשאר בני המבוי או הם לה,
שהיא לא יכולה להעביר במבוי שום דבר
והם יכולים להעביר
ברעון מקום, כי ביטלנו את הרשות לטובתם, העיקר
שהרבים לא יסבלו בגלל המיעוט.
זה בעצם היסוד, ראינו את זה כבר.
אף על פי שהם רבים.
למה? כי חצר היא אחת מבחינת חצר, והן חצרות.
אז הן רבים.
יפה. שבני החצר, לגבי מבוי, חשובים כיחיד בחצר.
ככל משפטי ישראל בחצר אם עניינו יהודי,
כן הוא במבוי או בעיר.
שהם ניסו לטלטל במבוי או בעיר המוקפת חומה,
עד שיהיו שתי חצרות של בתי ישראל בעיר.
אבל חצר אחת, לא.
אפילו אם הרבה בתים של ישראל פתוחים לתוכה.
ושתהיה העיר מוקפת חומה לדירה,
סתם עיירות מוקפות חומה לדירה. למה יעשו חומה מסביב לעיר?
בשביל להקים שמה כרם?
לא,
בשביל לבנות בתים.
סתם מבצרים אינם מוקפים לדירה.
בשביל מה יש מבצר?
שיבואו חיילים להגן,
פילבוקס.
כשיש שתי חצרות של בתי ישראל בעיר,
צריכים לשכור בכל חצר וחצר של אינו יהודי.
ואין מספיק במה שישכור משר העיר.
כי שר העיר לא אחראי על הכול.
אבל אמרנו במה אנחנו משתמשים היום?
הפקעה, לא שכירות.
ויש רומי שדווקא אומר הרמה לעניין להוציא ולהכניס לרשות עיינו יהודי,
אבל לטלטל במבוי יכול לזכור מן השר,
שהרי דרך המבוי הוא של השר ויכול לסלק כל העניינם יהודים משם.
רשות הערבים, השכונה,
הרחובות, המבוי,
שייכים
למשטרה, לעירייה, מבטלים התקהלות, אתה היום לא עובר פה.
המקום חסום.
אז אם אפשר, יכולים להפקיע ולהגיד לבן-אדם,
אתה לא עובר פה היום, אז הוא לא יכול גם לבטל את העניין של המבריא.
כי מה שדיברנו לפני כן זה על חצר.
במה דברים אמורים ממשיך השולחן ערוך ואומר? בשר שאין הבתים שלו וגם אין לו רשות להשתמש בבתי
בני העיר כלל, אפילו בשעת מלחמה,
אבל במקום שכל צורכי העיר אינם נעשים לה על-פי, השר הוא הממונה שלו.
ודאי ששכירות מהשר או משכירו או לכיתו מהאני,
אשר יש לו רשות להושיב אנשים מוכלי מלחמתו בבתי בני העיר
בשעת מלחמה שלא מדעתם.
שעדיין הן תקפות היום.
טוב, סעיף ב' אומר שולחן ערוך.
ישראלים מדרים בחצר יחידי בעיר של אינם יהודים,
שהיא מוקפת חומה.
בחצר אחת יהודים, כל השאר, חצרות של גויים,
עיר
שלמה מוקפת חומה.
ועברו יהודים החלים דרך שם בשבת,
והתאכסנו בחצר אחרת,
אינם אוסרים עליהם, שאורח אינו אוסר,
ומותרים לטלטל
בכל העיר.
למה? כי הם עשו
את עירושלים עם החומה,
הגויים ראשי השתתפו, אבל עכשיו, ברגע שבאו יהודים,
הם היו באים יהודים לגור בחצר אחרת,
היו צריכים לקבל שיתוף גם מאותם יהודים.
בעזרת השם,
אנחנו רואים, סיימנו את הסימן הזה, סימן ש״צא א',
סימן ש״צב,
זה גמרנו כבר את הנושא של שיתופי מבואות,
נתחיל עכשיו את הנושא של העירוב לעיר,
נתחיל את הסעיף הראשון.
אומר מרן,
ש״צב, סעיף א',
עיר שהייתה קניין יחיד.
אפילו נעשית של רבים.
התחלנו מזה שבא בן אדם, הקים פה עיר.
שלא.
התחילו האנשים לבוא, להתאסף מסביב והתחילו לגור באזור.
משתתפים כולם שיתוף אחד והטלטלוה בכל המדינה,
כמובן כל העיר.
וכן אם הייתה של רבים ויש לה פתח אחד, משתתפים כולם שיתוף אחד.
אבל אם הייתה של רבים ויש לה שני פתחים,
כשהעם נכנסים ויוצאים בזה ויוצאים בזה,
אפילו נעשית של יחיד, אין מערבים את כולה, אלא מניחים ממנה מקום אחד.
אפילו חצר אחת ובית לתוכה.
משתתפים השאר.
ויהיו אלו המשתתפים כולם מותרים בכל העיר, חוץ מאותו מקום ששיירו.
ויהיו אותם הנשארים מותרים ממקומם בשיתוף שעושים לעצמם.
אם היו הנשארים רבים, אז צריכים לטלטל בשאר כל העיר.
ודבר זה משום הכרו,
כדי שידעו שיירו ותירו להם לטלטל בעיר זה שרבים בוקעים בה.
שבמקום שנשאר ולא ישתתף עם האם, הם מטלטלים בו אלא אלו לעצמם ואלו לעצמם.
והם רצו לערב מבוי מבוי בפני עצמו, כל שכן דמיאני,
ואין שיעור גדול מזה.
וצריך שיעשו ביניהם שני פסים, ששניהם משואין,
מורכה וסלמות, וביתר מעשר צריך צורת הפתח.
לשים לב למקום פה,
מה שאומר לנו בעצם השולחן ערוך,
שבסופו של דבר
אנחנו צריכים לזכור שאנחנו נמצאים בפעולה.
זאת אומרת, נכון,
כל זה תקנת חכמים,
אבל חכמים רצו שאנשים יבינו שהם לא נמצאים במקום, הכל מותר.
אין הכל מותר,
יש לנו מגבלות.
לכן אמרו, תשייר
איזושהי פינה
כדי שלא תישכח תורת
עירוב מהמקום.
זה בעצם הסעיף הראשון.
עם זה אנחנו מתחילים. בעזרת השם,
מחר אנחנו נתקדם
בעניין כדי להבין טוב באמת מה אנחנו עושים היום.
כל טוב, אפשר.
