שלום, אנחנו בהלכה יומית, כמדי יום ביומו.
מתקדמים בענייני שיתוף מבואות, עירובין, כל דיני עירובין בכלל, זה חלק ד'
של המשנה ברורה.
סימן שפ״ו, נלמד היום את סעיפים ו׳, ז׳ וח׳.
מסעיף ו׳ אומר השולחן ערוך,
כל דבר שרגילים ללפת בו את הפת,
שיעורו
ללפת בו פת הנאכל לשתי סעודות.
אם אתה צריך למזל שתי סעודות,
במה מלפטים את הפת?
יש דגים, בשר,
סלטים, כל מיני דברים שבהם אוכלים אותם
יחד עם הפת.
וכל שאין מלפטים בו הפת, שיעורו כדי לאכול ממנו שתי סעודות.
זאת אומרת,
אם זה דבר שמלפטים בו את הפת, אוכלים אותו עם הלחם,
אז צריך את הכמות שמלפטים את הלחם.
אבל אם זה דבר שהוא נאכל כמו שהוא,
לא צריך בשבילו לחם, צריך שהוא יהיה מזון של הסעודות.
ובשר חי לא עבה לפתע.
אי אפשר לאכול אותו.
צריך כדי שיאכל ממנו שתי סעודות.
אבל צליע ולפתן, למה?
בשר צלוי, איך אומרים? שמים בפיתה, אין משהו יותר טוב מזה.
ושיעורו ללפת בו שתי סעודות.
חומץ, אה ולפתן, וכן יין מבושל.
אבל יין חי לא אה ולפתן.
מה אומר כי שותים?
ושיעורו של יין כדי שתי רביעיות. למה? שתי סעודות.
וכן שיעור שאר משקים, שתי רביעיות, כל רביעית זה לסעודה אחת.
סעיף ז אומר השולחן ערוך, משתתפים בשני ביצים,
אפילו חיים,
בשני רימונים,
חמישה אפרסקים,
ליטרה ירק, בן חי בן מבושל,
מפולים לכים כמלוא היד,
בתפוחי יער ולא הקו.
זאת אומרת, נותן לנו פה,
השולחן ערוך,
שיעור של מוצר על פי מה שאוכלים.
לא אוכלים חצי ביצה בסעודה, אוכלים ביצה.
אז אם אני רוצה בביצים, צריך שתיים,
מזון, שתי סעודות.
בסדר? זה כל דבר לפי
הכמות שאוכלים ממנו.
בדברים שאוכלים מהם כמות קטנה, יש דברים יותר גדולה, אבל שזה יהיה כמו מזון.
שתי עשויות זאת. סעיף ח' אומר על שולחן ערוך,
משתתפים אפילו באוכל שאינו ראוי לו,
כן, אם ראוי לשום אדם,
כגון לנזיר ביין ולישראל בתרומה,
וכן הנודר מאוכל זה או נשבה שלא יאכלנו, משתתף בו.
אחרים ראויים, אפשר לשתף בו.
ויש עוד מדיינו דווקא כשאנאדם הוא נשבה שלא יאכלנו.
הוא נהיה צמחוני,
אחד לא אוכל סוכר, כל אחד, הוא לא אוכל את זה.
אבל זה ראוי לאנשים אחרים, אנשים אחרים אוכלים, משתתפים,
אין בעיה שגם הוא ישתתף.
אבל אם נדר הוא נשבע שלא יהנה ממנו,
כן, אין משתתפים בו. למה?
הוא לא אוכל,
אבל הוא אמר שהוא לא נהנה מזה, הוא יכול להגיש את זה לאורחים,
גם אוכלים,
אפשר לשתף.
אבל אם הוא אומר לא אהנה,
גם לאורחים אני לא אתן, לאף אחד אני לא אתן,
אי אפשר להשתתף בדבר הזה.
ואם אמר קונם הנעתו אכילתו עליי, לכו לאן מה אין משתתף?
בסדר? זה לשון שברואה.
טוב,
אמר על כיכר
היום חול ולמחר קודש או קונם, זאת אומרת, הכיכר הזאת,
אפשר לאכול אותה לחם,
אבל מחר זה יהיה קודש או קונם עליי הכיכר הזאת.
משתתפין לא בא, שבין השמשות עדיין לא התקדשה ודאי.
ראויה איתה בעוד יום,
ומה שלא נאסר בבין השמשות,
אז אפשר להיערב בו.
אבל אם אמר היום קונה מולי מחר החול, לא משתתפים בו, כי בכניסת שבת זה היה עליו אסור,
ומה שהיה אסור בכניסת שבת, אסור לכל היום.
אין משתתפים לו בש, אין ראויה עד שתחשך.
חצר הפתוח לשני מבואות
משיתף עם כל אחד מהם,
מותר עם כל אחד מהם לטלטל ממנו לחצר או מהחצר לתוכו.
ואסור לטלטל כלים ששבתו במבוי זה למבוי אחר דרך החצר.
זה כלים.
ואם לא שיתף עם שום אחד מהם, אם הוא רגיל עם שניהם לצאת ולבוא בכל
דרך עליהם, זאת אומרת זו הדרך הסטנדרטית שלו,
אוסר על שניהם,
כי אסור לו לטלטל שם.
ואם הוא רגיל עם אחד ועם השני אינו רגיל,
אותו שרגיל אוסר ושאינו רגיל אינו אוסר.
ואם שיתף עם אותו שאינו רגיל, אותר הרגיל לעצמו הם שיתפו ביניהם.
וכן אם היה רגיל עם שניהם
ושיתף עם אחד מהם מותר השני,
שהרי סילק עצמו ממנו.
ואם המבוי שרגיל בו שיתפו ביניהם, ואותו שאינו רגיל לא שיתפו,
והוא לא שיתף לא עם זה ולא עם זה,
דוחים אותו אצל שאינו רגיל, והסתלק מאותו שרגיל כדי שיהיה מותר.
כמו שהוא אינו מפסיד בדבר, שהרי לא שיתף עמהם, בכל מקרה הוא לא יכול לטלטל.
אבל אם הוא עובר אצל האחרים,
אז הוא אוסר עליהם גם לטלטל.
תעבור דרך המבוי שאתה לא רגיל בו.
ויש רווח לאחרים שעל ידי זה יהיו מותרים,
כופים אותו על מידת סדום. ברגע שבן אדם יכול להשתמש בדרך אחרת
בלי שהוא מזיק
לאנשים במקום אחר, אומרים לו, תשמע, אל תלך בדרך הרגילה,
תאריך את הדרך, תלך בדרך שאתה לא רגיל,
כדי שלא תזיק. מה זה תזיק?
לא תיתן לאחרים לטלטל בשבת. כי אתה לא השתתפת.
השבת, אל תעבור מהמקום הזה, תעבור מדרך אחרת.
לא רוצה, זו הדרך הרגילה שלי, בסדר.
זה נקרא כופים על מידת סדום.
לא יעשה בן אדם פעולה אם הוא יכול לעשות אחרת.
בעזרת השם שנזכה
שתמיד
אנחנו נראה את השיתוף, כמו שנובא פה,
איך אנחנו צריכים לבוא ולהשתתף על מנת שנוכל כל אחד להיות אצל השני, לטלטל
אצל השני, זה יותר נכון, כי להיכנס לצאת בלי כלום אין שום בעיה.
נדבר פה על טלטול חפצים, כלים.
בעזרת השם, נזכה להיות שותפים כולם
מעבודת השם.
כל טוב. שלום.
