שלום, אנחנו שוב בהלכה יומית,
כמדי יום ויומו, ענייני עירובי חצרות. דיברנו על שיעור העירוב ומה קורה עם השיעור הזה נפחת.
נסיים היום את סימן שסח סעיף ה',
נלמד את שסט,
נעשה קניין העירוב זה סעיף אחד,
ועוד גם נלמד את סימן שע סעיף א',
בסדר?
גם היום העניין את זה לפני שלושה ימים.
ביום אחד שלושה סעיפים בשלושה סימנים.
למדנו היום שלושה סימנים.
טוב,
סימן שסמכי, סעיף A. דיברנו בסעיף הקודם אתמול לגבי מתמעט שיעורו.
סעיף A, אם נתעפש פאת העירוב
ונפסל מלאכול,
הרי הוא כמו שקלה לגמרי וצריך להיערב מחדש.
לא נפחת שיעורו, הוא התעפש, התעפש, אפשר לאכול את זה.
בזמננו נאמר, אם פג תוקפו,
היום דבר שהוא פג תוקף, אנשים לא אוכלים.
טוב, בשעת הדחק, אולי מישהו אוכל, אולי
לכתחילה.
ברגע שפג תוקף, מבחינתנו שמנו לחמית,
בסדר? אחרי פסח, לא לפסח.
שמנו לחמית, פג תוקף, גמרנו.
אומר הרמל, ולכן נהגו לעשות העירוב חלת מצה,
שאינה ממהרת להתעפש.
כן, עושים עם מצות.
ועוד שיכולים לשמרה בימי הפסח,
לא לחמית כמו שאמרתי,
יכולים לשמור העירוב כל השנה,
וזה טוב יותר מלערב כל שבת ושבת. למה?
שלא ישכחו מלערב.
מי הוא? אם רוצים לערב כל ערב שבת ולאכול העירוב כל שבת, הרשות בידם, והאלה כמה סימנים שצדיד ד'. מה אכפת לי שכל שבת יברכו על מצוות עירוב ויאכלו באותה שבת, בסוף השבת, את העירוב? אין לי בעיה.
אבל רוצים להיות יעילים במערכת.
אם יש אפשרות לערב שבת אחת לכל השנה,
בדרך כלל מה שהיו עושים, שמים מצות בערב פסח,
עושים בערב פסח עירוב חצרות,
שמים את המצות האלה עד שנה הבאה.
אם באמת המצות האלה עד שנה הבאה הן טובות,
אין בעיה.
העניין הוא א', פג תוקף, והיום אנחנו באיכות חיים כזאת.
נגיד אפילו שאפשר לאכול את זה,
צריכים לשים לב. הרבה פעמים קורה,
וזה אני אומר לשים לב,
משנשארו לו מצות מפסח,
אזור ראש השנה או אחרי מתחיל תולעים לבנות קטנטנטנטנטנטנטנות. צריך להסתכל טוב כדי לראות אותן,
קמח המצות הסטנדרטיות הרגילות.
טוב, צריך לשים לב שהלחם, המצה,
ראויים לאכילה.
טוב, זה סימן שס.ח.
סימן שס.ט. באיזה אופן מקנים העירוב?
הנותן מעות לנחתום
ואמר לו, אם יבואו בני החצר לקנות ממך כיכר לעירוב, זכה לי בעירוב,
שיהיה לי חלק עמהם בשביל מעה זו.
זה לא עירוב.
אפילו עירב החנווני לכל האחרים וזכה גם לזה עמהם.
אבל אם אמר לי, ערב לי,
קנה עירוב,
ואפילו אם אמר זכה לי,
אם נתן לו כלי בתורת קניין שקנה לו בוא, קנה עירוב.
וכן אם זיכה לו הנחתום על ידי אחר, או שקנה במעה שנתן לו לחם מן השוק,
קנה עירוב.
אם נתן לו מעה לבעל הבית ואמר לו, אזכה לי בעירוב, קנה עירוב.
זאת אומרת, אם הוא נותן לבעל מקצוע לנחתום,
לחנווני, כסף, אם יבואו לקנות ממך לחם,
אז הכסף הזה שנתתי לך יהיה חלק מהלחם שנותנים. זה לא טוב.
אני צריך, כדי שזה יהיה, להקנות. הווה אומר לקחת חפץ,
ולהגיד אני רוצה שתזכה לי לאחרים עם הכסף הזה ולהגביה את החפת.
זה קניינים, הכסף הוא עצמו לא קונה.
אבל אם הוא נתן לבעל בית כסף ואמר לו זה בשבילו,
בעל בית זה לא סוחר,
בסדר? הוא נותן לו את הכסף הזה בשביל
הכיכר לחם שהוא קנה, זה יכול להצטרף.
זה האפשרויות לזכות בעירוב, ולכן כמו שאמרנו בסמלים קודמים,
שדיברנו איך אנחנו מזכים,
לוקחים את הלחם ומזכים דרכו,
כן? מקנים אותו דרך מישהו, חוץ משתו, אפילו בנו הסמוך על שולחנו,
יכול להרים את הלחם הזה ולהגיד, אני זוכה בזה לכל בני המבוי.
טוב, סימן שיניים, שיתוף בעירוב,
סעיף א',
הדר בבית שער אכסדרה ומרפסת שבחצר,
אינו אוסר על בני החצר שאינם חשובים דירה.
מתי בן אדם יכול להגיד, אני חלק מהמקום, ואם לא מקנים לי או אני לא קונה,
אני לא שותף בעירוב, ממילא אני אוסר על כל האחרים, כי יש פה שתי רשויות ולא רשות אחת. כשמישהו גר בבית,
אבל אם מישהו גר בחצר, במרפסת,
באכסדרה, במבוי כזה, בתור, מתחת המדרגות, מה שנקרא, זה לא דירה.
לא דירה, לא יכול לאסור על האחרים את השיתוף. אבל הדר בבית התבן,
בבית העצים, בבית הבקר,
במקלט, בחדר הסקה, מקומות כאלה שהם שימוש הבית,
עובר בבית האוצרות, אוסר
מחסן בבניין הוא יכול לאסור, כי זה חלק משימושי הבית. הוא גר במקום
כי אין איזשהו
שימוש של הבית.
ולכן, ברגע שהוא גר שם, זה נקרא שהוא גר במקום. אם לא שיתפו אותו או בן אדם שלא השתתף, הוא ממילא יכול לפרק
או להפריע לאפשרות לטלטל בתוך החצר,
כי יש פה עוד מישהו שגר ולא הקנו לו גם את העירוב.
כל טוב שלום.
