שלום, אנחנו בהנחות עירובין.
מי צריך להשתתף בעירוב? סימן ש״ע.
נלמד היום סעיפים ב״ג״ וד׳.
אומר השולחן ערוך,
סעיף ב׳.
בעל בית שיש לו הרבה בתים בחצר,
יש לו צימרים בחצר,
והשאילנו הסקירה לאחרים.
ויש לו בכל אחד מהם דברים שאינם ניטלים בשבת מחמת כובדן או מחמת איסור שהם דברים שאסור לטלטלם.
אפילו לצורך מקומן, אין עדרים בהם אוסרים עליו,
בשביל שנעשו כולם כאורחים אצלו.
אדם מזכיר צימרים, ויש לו שם חפצים שלו, שאסור להם,
לאלה שמתארחים,
לבוא ולהשתמש בהם, והוא לא ייקח אותם בשבת כבדים, או אסור לטלטל אותם בשבת,
יש לו פה חלק.
הוא השאיר חלק במקום, הם לא יכולים להיות איסור. אבל אם אין לו חפצים כאלה שלא מיטלטלים,
או שאסור לטלטל אותם מדין שבת,
זאת אומרת פיזית או הלכתית,
הלכתית, הווה אומר, חפצים כאלה שיכול להיות שכן יוציאו אותם,
חפצים שאי אפשר להוציא אותם הלכתית או מעשית,
נחשב שיש לו חלק שם.
אבל אם אין לו חפצים כאלה, והוא הזכיר לאנשים אחרים, כל אחד ואחד מהאנשים
שבאו צריך להיות שותף בעירוב, אחרת הוא אוסר על כולם. לכן לזכות לערב שבת כבר את העירוב גם לאורחים האלה בצימרים
בתוך החצר של בעל הבית.
לכן הוא אומר ככה.
כן, לפי שנעשו כולם כרוכב, ולפיכך, גם הם מותרים להוציא מבתיהם לחצר,
אף על פי שלא נתנו עירוב.
ואם אין הבתים שלו, לא קנויות ולא זכורות, אף על פי שיש לו בהם דברים שעשו את התלעם,
אוסרים זה על זה.
בסדר, אם זה לא שלו, רק יש לו שם חפצים,
הוא משאיר את זה לכל שכן משהו.
מכירים את השכנים האלה שאין להם מקום בבית, ותמיד אצל השכן האחר יש עוד משהו,
אז זה לא עושה אותם לבעל הבית, זה חירוב לכולם.
אומר הרמב״ם,
ויש אומרים שכל זה כשאין דיורים בחצר, אלא הם.
אבל כשיש דיורים אחרים ומוליכים העירוב אצלם, צריכים כל אחד לערב.
אחד,
ששכר בית ועובד כוכבים,
והשכיר אחד מן הבירה לחברו,
אם התחילה לו שכרה עדתא דאחי, אבל כאילו כל הבירה שלו,
והשכיר אחד מן הבתים לחברו,
אבל אם שכרה מתחילה עדתא דאחי,
עוול לשני בתים ולא מאני,
אף על פי שיש לאחד תפיסת יד בבית חברו.
למה? כי הוא לקח את זה מהגוי בשכירות.
ברגע שהוא לוקח המהגות בשכירות, צריך שיהיה מראש ברור שהוא לוקח פה או לוקח את הכל או שהוא לא לוקח כלום,
ואז
רק יהודי אחד יש פה, ואז אין פה עניין של טלטול מרשות יחיד לרשות יחיד, כי מדובר דווקא
על מי שיכול לאסור את חברו ג',
חמש חבורות ששבתו בטרקלין,
אולם גדול,
וחילקו במחיצות,
אם עוברים כולם זה על זה,
שמים מחיצות בד כאלה שכל אחד יכול לעבור אצל השני,
שאין פתח פתוח לחצר אלא חיצון וכולם עוברים דרך עליו,
אין צריכים לתת בו עירוב.
כן, אלא שניים הפנימיים וכל האחרים חשובים כבית שער שלהם.
ואם היה לכל אחד פתח פתוח לחצר,
סליחה, אם המחיצות מגיעות לתקרה בתוך שלושה טפחים דווקל, וכל אחד חדר בפני עצמו,
אפילו אם של יריעות,
אם בני החצר נותנים העירוב באחד משאר בתי החצר,
צריך כל אחת ואחת מהחבורות שבטרקלין לתת עירוב.
אבל אם נתנו העירוב וזה הטרקלין,
לא צריכים לתת עירוב כלל, שכולם דרים בבית זה.
הוא בית שמניחים בו העירוב, ואני צריך לתת עירוב.
לכן, אם אין דיורים אחרים בחצר, אינם צריכים עירוב.
חילקו במחיצות שאינן נוגעות לתקרה,
אם בני החצר נותנים עירובם באחד משאר בתי החצר, די בעירוב אחד לכל חמש החבורות.
במילים אחרות, ברגע שיש לנו אולם גדול ומחלקים אותו, צריך להסתכל על ההתייחסות.
האם אני מתייחס פה אל כל חלק מהחלוקה כאל בית נפרד?
הלווא אומר שיש לו מחיצות בפני עצמו,
יוצאים כל אחד בפני עצמו לתוך החצר והמחיצות הן עד שלושה טפחים מהתקרה, הלווא אומר לעבוד עד לתקרה.
בסדר?
אז אני אומר שצריכים עירוב.
אבל אם אין שם, זאת אומרת, יש מרחק יותר גדול משלושה טפחים
מהמחיצות עד לתקרה,
או שהניחו בתוך
הטרקלין הזה את העירוב, הלווא אומר בבית
שעשו בו את העירוב, הרי לא צריך שהוא ייתן, אחרים נותנים
לתוך אותו בית, לא צריכים עירוב נפרד לכל אחד,
אלא
אנחנו יכולים להסתפק בעירוב אחד.
המחיצות הן גבוהות,
הן צמודות לתקרה,
אז אני צריך עירוב לכל בית ובית, וביומה לכל חדרון וחדרון כזה שנוצר כתוצאה מהחלוקה של הטרקלין. אומר הרמה,
אם מקצתן עשו מחיצות ומקצתן לא עשו,
אותם שעשו הם מחולקים ואותם שלא עשו,
הרי הם כמשותפים.
עוד אני אוסיף את הרמה שקודם החסרנו,
או שאינו עוברים זעזע, כל אחד יש לו פתח פתוח לבית שער שלפניהם,
והבית שער פתוח לחצר.
אז השאלה אם יש לחיצות גבוהות או לא.
ממשיך על שולחן ערוך ואומר,
ואם היו דיורים בעליות, ממש,
קומה שנייה כזאת,
אפילו נתנו בני החצר העירוב בטרקלין,
צריכה כל חבורה וחבורה לתת עירוב.
אבל מי שיש לו מלמד או סופר בביתו,
שכיר אצלו.
וכן תלמידים הלומדים בפני הרב ודרים בביתו כל אחד בחדרו.
אפילו יש לכל אחד פתח פתוח לחצר,
ואוכל וישן בחדרו אינם מוסרים. למה? כולם אורחים.
הם אורחים של בעל הבית.
גם השכיר שעובד אצלו הוא אורח שלו.
הוא נותן לו מגורים.
הוא הרגיש שהוא נותן לו מגורים,
תלמידים אצל רב, אורחים אצל בעל הבית לא צריכים עירוב נוסף.
מתי צריכים עירוב נוסף?
כשמזכירים להם,
כשזה האנשים שהם גרים בפני עצמם.
ועכשיו תלוי, כמו שאמרנו, מה המחיצות,
מה סוג הבתים, לאן הם פתוחים. לפי זה אפשר לדעת האם חייבים לשתף את כולם בעירוב החצרות או שמספיק
שאחד עושה עירוב לכולם.
סעיף ד' אומר על שולחן ארוך.
אנשי חצר שהיו כולם אוכלים על שולחן אחד,
אף-על-פי שכל אחד יש לו בית בפני עצמו,
אינם צריכים עירוב.
קיבוץ,
קיבוץ של פעם,
כן, שהיו אוכלים כולם בחדר אוכל,
צבא,
כולם אוכלים בחדר אוכל,
ישיבה,
כולם אוכלים בחדר, אוכל אחד.
אפילו שלכל אחד יש דירה בפני עצמו, חדר בפני עצמו עם דלת, שירותים וכו'.
כיוון שהם כולם אוכלים על שולחן אחד, אז הם כולם שותפים בשולחן.
אבל בית מלון,
בבית מלון כל אחד,
א' הוא לא אוכל על שולחנו, ב' הוא קנה את האוכל, זה כל הדף בפני עצמו.
כן? פה צריך שיתוף אם אין עירוב במקום.
באים לחוץ לארץ במקום שאין עירוב,
צריך לבוא ולשתף את כולם כדי שאפשר לטלטל מחדר לחדר בתוך
המלון עצמו.
ואם יצטרכו לעשות עירוב
עם אנשי חצר אחרת, זאת אומרת לא רק החצר הזאת,
חצר נוספת, עירוב אחד
מספיק לכולם.
עירוב אחד בלבד, מוליכים אותו למקום שמערבים עמו, ואם היה עירוב בא אצלם, אינם צריכים לתת עירוב כדין בית שמוליכים בו עירוב,
שכוללו הבתים, כי בית אחד הם חשובים. כל אלה שאוכלים ביחד יחשבים בית אחד.
שמו אצלם, הם לא צריכים לתת.
הם הולכים, לוקחים למקום אחר עירוב,
הם יכולים לתת אחד בשביל,
כאילו נחשב פה אחד בשביל כולם.
אם זוכרים שדיברנו בסימן קודם על העניין הזה של כמה פת סמים, עד שמונה עשרה איש ומעל שמונה עשרה איש,
הם נחשבים כאחד מבחינת הקמון.
אומר הרמ״א, וכן אם הרבה בעלי בתים אוכלים בחדר אחד, כל אחד על שולחנו,
אף על פי שכל אחד ישן בחדר בפני עצמו,
עירוב אחד לכולם, הואיל ואין מחיצה מפסקת במקום אכילתם,
הוי כחמישה שתלבטו בטרקלין,
אף על-פי שפורסים לפעמים וילון לפניהם לצניעות. לא מקרי מחיצה,
הואיל ולא ה'ושם בקביעות".
הנה, פה אז אומר הרמה משהו אחר ממה שאמרנו ב'שולחן ערוך'. ב'שולחן ערוך' הבנו שבמלון שכל אחד אוכל על שולחנו את האוכל שלו,
אז זה צריך לערב.
אומר פה הרמה, אפשר פה לעכל. ברגע שהם אוכלים כולם באותו חדר אוכל בלי מחיצות,
אלא אם כן זה ככה,
מישהו סם רוצה לאכול באיזה סם מחיצה כזאת של צניעות,
גם אז זה נחשב שהם אוכלים כולם ביחד.
שים לב לרמה הזו,
שהוא מקל במקרה שנתנו לגבי בית מלון, שכל אחד אוכל את מאכלו בשולחן נפרד.
בעזרת השם, מחר אנחנו ממשיכים.
כל טוב שלום.
