שלום, אנחנו שוב בהלכה יומית, כמדיום ביומו, סימן שסג.
נלמד היום את סעיפים ל״א, ל״ב ול״ג.
שלושת הסעיפים האלה כמובן שממשיכים בכל הנושא של הסימן הזה,
שהוא מדבר על העניין של איך אני מכשיר מבוי
כדי שיהיה הרשות היחיד.
אומר השולחן ערוך בסעיף ל״א, שסג.
העמיד לחי באמצע המבוי,
אם יש חצר מהלחי ולחוץ,
ועשו גם החיצוניים לחי לראש המבוי,
אוסרים אלו על אלו
עד שיערבו יחד.
זאת אומרת, אם יצרנו פה כאילו שתי רשויות יחיד,
מבוי ארוך ארוך ארוך,
ארבעה, חמישה, ארבעה, חמש חצרות,
עושים לעצמם כאילו שורה של מבוי עד סוף התחום שלהם,
ואחר כך באה קבוצה נוספת של חצרות שפתוחים למבוי ועושים קורה לעצמם,
הולכים ועושים לעצמם.
ברגע שעשו שתי רשויות יחיד,
אחד אוסר על השני,
כי לא מעבירים מרשות יחיד אחת לרשות יחיד שנייה, אלא אם כן,
ערבו ביניהם.
ברגע שעשו עירוב בין שתי הרשויות האלה, אפשר לטלטל בכל המבוי לאורכו, אפילו שיש
חלוקה בין
קבוצת האנשים הזו, קבוצת החצרות הזו, לקבוצת החצרות האחרת.
ואם אין שם חצר,
כן, או שיש חצר ולא עשו החיצוניים לכי לראש המבוי,
שמן הלכי ולפנים מותרים, ממנו ולחוץ אסורים.
זה ברור.
הם היו שם עוד חצרות, אבל עשינו עד פה.
מפה והלאה לא עשו, אז עד איפה שעשינו אפשר לטלטל.
משם והלאה עשו לטלטל.
אבל אם עשו באמצע שני פסים,
או פס ארבעה,
אם אינו רחב יותר מעשרה טפחים,
או שעשו צורת הפתח,
אם הוא רחב יותר מעשרה,
מעשר אמות,
אפילו אם יש חצר מהתיקון ולחוץ,
ועשו גם החיצוניים תיקון לראש המבואי, כל אחד יכול לערב ויהיה מותר בחלקו.
זאת אומרת,
אם עשו את זה כצורת הפתח,
כשעשו פה פסים, ממש, לא רק לחי,
אז אנחנו רואים שכל אחד יכול לטלטל לעצמו,
וזה לא אוסר אחד על השני.
אבל אם עשו רק לחי
פנימיים וחיצוניים, אחד אוסר על השני, שלא יבואו להתבלבל באמצע הזה. סעיף ל״ב,
עובר לשולחן ערוך, זה שהכשרנו
להעמיד לחי באמצע המבוי,
ואומר באורכו, באמצעו,
הוא הדין להעמיד קורה באמצע המבוי,
בכל זה יש באותה חצר מבוי המוכשר,
תורת מבוי,
שלא יהיה אורכו פחות מ-400,
שיהיה אורכו יותר על רוחב,
שיהיו בתים וחצרות פתוחים, כמו שראינו לפני ארבעה או חמישה ימים.
הלאה והחיד, צריך פס משהו מכאן,
פס משהו מכאן או פס ארבע בצד אחד.
זאת אומרת,
אם יש לנו
כל מה שאמרנו שאפשר להכשיר בלחם, אפשר גם בקורה, אותו דבר.
לגבי רחוב ארוך, מבוי ארוך, שחילקנו אותו לשניים,
כל זה
כן, שיש לנו שתי חצרות ששתיהן כשרות לכתחילה, הווה אומר,
משניהם יש חצרות שפתוחים לתוכן ולכל חצר יש בתים שפתוחים לתוכה,
כמו שאמרנו.
אבל אם לא, אז אחד יכול לבוא, ואם לא, אז אחד יכול לעשות לעצמו פס, ופס אומר משהו רחב יותר,
וברגע שהוא עושה משהו רחב יותר,
אז הוא מתיר את המקום שלו בלבד.
סעיף ל״ג אומר לשולחן ערוך, מבוי, שיעור רחב,
עשרים אמה,
זה כבר לשלת באנה, כן? בגובה, ברוכב גם.
עושה פס רחב ארבע אמות,
זה לא משהו לחי, או
שצריך שיהיה משהו, כן?
רחב ארבע אמות, הוא מעמידו באמצע,
וחשוב כל צד מצידי הפס כמבוי בפני עצמו.
זאת אומרת, היציאות נחשבים כמבוי בפני עצמו,
כיוון שאורך הפס הוא ארבע אמות,
וייתן קורה בראשו.
בסדר? אז הוא יכול לשים קורה מצד לצד
לשני הצדדים, ובקיצור עושה חלוקה.
כן, של היציאה באמצע, הוא ממילא הוא יכול בסופו של דבר לערב כאילו זה שני מבואות.
צריך להיזהר שתהיה הקורה מונחת על הפס,
כן, אמרנו, כמו צורת הפתח, או ג' טפחים,
וצריך שיהיה בכל מבוי משניים אלו שהפס מפסיק ביניהם, בתים
וחצרות פתוחים לתוכו.
בכל תנאי מבוי,
כן, שיהיו, כמו שדיברנו, מה התנאים למבוי, גם חצרות וגם
בתים לתוך החצרות.
ומה שמן הפס עד כותל האמצעי של מבוי?
יש לו דין מבוי עקום, שהרי אלו שני המבואות מתעקמים ובאמצע הם פתוחים בשני ראשיהם לרשות הרבים.
בסדר, הוא עשה את זה באמצע, ושניהם כאילו יוצאים החוצה.
אומר הרמב״ם, שאומרים שאין לו דין מבוי עקום, אלא אם כן יש מנפסת כותל האמצעי יותר מ-10 אמות.
זאת אומרת, אז אם יש לנו יותר,
אני יכול לבוא ולהגיד שיש פה שני מבואות נפרדים, אבל כל מה שאמר פה על שולחן ערוך לפני כן,
שהיו יותר מ-20 אמה,
ובארבע אמות אנחנו חתכנו, ואולי יוצא שפה יש שמונה, ופה יש שמונה,
אם היה עשרים.
וזה מה שבא להתיר, כי אנחנו חילקנו
את המבוי הזה על מנת
שיהיה לנו היכר,
שאנחנו באים ומערבים פה כדי שלא יטלטלו לרשות הרבים.
בעזרת השם,
מחר נמשיך ונסיים את הסימן.
כל טוב, שבת שלום.
