שלום, אנחנו שוב בהלכה היומית
מתקדמים בענייני המבוי,
ערובין,
היתר מבוי על ידי הלחי וקורה.
נתנו אפשרויות שונות לגבי קורה, נתקדם היום.
נלמד היום סעיפים כה,
כו וכז.
סעיף כה בשין סג אומר השולחן ערוך,
נעץ שתי יתדות עקומות
על שני כותלי המבוי
ועקמימותן אותה לתוך המבוי,
ונתן הקורה עליהם,
ואין בו יתידות טפח
שהוא שיעור קורה להיות נחשבים כקורה.
אם אינם גבוהים מכותלי המבוי שלושה ואין בנטייתם ג' כשרה.
כשאנו רואים כאילו הם על כותלי המבוי, איך אילו הקורה נוגעת במבוי.
ואם יש בגבוה בנטייתם ג' פסולה. בסדר, שמנו עקום.
כן, שתי יתידות עקומים ושמנו את זה על גביהם.
כל עוד העקימות, הכיפוף, הוא פחות משלושה טפחים,
זה נחשב כאילו זה מחובר. בלבוד, כמו שאמרנו הרבה פעמים.
התעדות האלה עקומים, על גביהם שמנו קורה,
ברגע שהם
קשורים לצדדים, לקירות,
תוך שלושה טפחים,
הכול בסדר.
סעיף כ״ו אומר השולחן ערוך,
ה'דמבוי ניתר בלחי או קורה'
עכשיו חזרנו להלכה.
קודם כל הסברנו מהו לחי,
עכשיו
בסעיפים האחרונים הסברנו מה זה קורה,
ועכשיו אנחנו מדברים על היתר.
סעיף כ״ו אומר השולחן ערוך, ה'דמבוי ניתר בלחי או קורה' דווקא
כשאינו נמוך פחות מעשרה טפחים
מרווחים
ולא יהיה רוחבו יותר מעשר אמות מצומצמות,
שיהיו אורכו ארבע אמות מרווחות או יותר,
אבל אם חסר אחד מאלו, זאת אומרת, הוא נמוך מעשרה טפחים,
הפתח הוא יותר מעשר אמות מצומצמות ואין בשטח שאתה רוצה להתיר
יותר מארבע אמות,
אין לו תקנה אלא בצורת הפתח מלאה.
שני לחיים וקורה מעליהם.
ואם היה בגובה חללו יותר מ-20 אמה מצומצמות,
אינו ניתר בקורה מעל 20 אמה, אלא שלטה בעינה,
כמו ללכות סוכה.
אבל ניתר הוא בלחי,
בלחי יותר נמוך,
ואם הוא רוצה להכשירו בקורה, צריך שיעשה בה ציור,
בכיור,
משהו שימשוך את העין,
יעשה שם איזה טיח של זה, ככה כל המסתכלים בה,
איזה יופי, מה זה פה, אהה,
זה בא לנו להתיר מבוי בשבת.
ואם היה גבוה יותר מ-20 אמה,
הוא בנה בניין תחת הקורה למעטו מ-20 אמה,
די בבניין רחב טפח כרוחב הקורה.
אבל אם אינו גבוה העשרה וחוקק בו להשלימו לעשרה, צריך לחוק 400 לתוך המבוי על פני כל רוחבו.
זאת אומרת, ברגע שאני רוצה לעשות את זה בצורה כזאת שזה יהיה בגובה עשרה טפחים וזה יהיה בגובה שמונה,
כך שופל מלמטה אבל בשטח של 400, כי פחות מ-400 אמרנו אפשר להתיר בקורה.
אין מבוי ניטר בלחר או קורה עד שיהיו פתוחים לתוכו שני חצרות
ולכל חצר שני בתים.
ושלא יהיה בכל פתח מאלו פחות מארבעה טפחים.
שיהיו דיורים אוכלים בכל בית שמקום הפת גורם.
ואפילו אם היה הבית האחד לאב והשני לבן,
לפי שהבן מקבל פרס משולחן אביו, מחזיק אותו,
קוילניק,
ואוכל בביתו, הרי הם נידונים כשניים.
אפילו צדו אחד אינו יהודי
ואחד ישראל מאני.
מספיק שיש שם את השכנים.
עוד צריך שיורקו יותר על רחבו.
חצי ארוך.
ואם חיסר אחד מאלו אינו ניתאר אלא בפס ארבעה או שני פסים,
שני משואים או צורת הפתח.
במילים אחרות, כל מה שדיברנו פה לגבי היתר מבוי,
יש לו תנאים ברורים.
אלה התנאים שאמרנו.
שתי חצרות, שני בתים,
כל בית,
שיהיו שם דיורים ושהפתח לא יהיה פחות מארבעה טפחים,
אפילו יהודי ולא יהודי.
אומר הרמה ויש אומרים
שנוהגים עדיין לתקן
כל המבואות בצורת הפתח,
שכל המבואות שלנו יש להם דין חצרות.
והמנהג פשוט במדינות אלו
לתקנן על ידי חבל קשור לרוחבו של מבוי,
ודין חבל זו אינה קורה,
שרן רוחבו טפח,
ולא מאני אלא מטעם צורת הפתח.
זה בעצם מה שעושים היום בכל העירובין שלנו מסביב לכל הערים.
עושים צורת הפתח, עושים חבל. זה לא מדין קורה,
זה מדין
צורת הפתח.
לכן צריך שזה יהיה מעל גבי היתדות.
למה? דמאניה למעלה אפילו בגמי, כדי לספסים אנשים ס' ב'.
על כן יש להיזהר להעמיד תחת החבל שני קנים גבוהים עשרה,
מכוונים תחת החבל, ואז מאניה אפילו במבוי מפולש
בתורת צורת פתח, או אפילו בחצר.
בכל מקום שצורת הפתח מאניה. בכל מקום שצורת הפתח טובה, גם במבוי
זה יהיה טוב.
סעיף כז אומר על שולחן ערוך, חצר שאורכו יתר על רוחמו,
דינו כמבוי.
וניתר בלחי או קורה.
כן אומר הרמב״ם, ואפילו שאין חצרות ובתים פתוחים לתוכו,
הואיל ואינו קרוב לרשות הרבים, אלא פתוח למבוי, והמבוי פתוח לרשות הרבים,
אז זה מותר.
וזה ההבדל בין סעיף כו לסעיף כז. בסעיף כו מדובר על מבוי שהוא צמוד לרשות הרבים, ופה מדובר על חצר שהיא צמודה למבוי, שהמבוי צמוד
לרשות הרבים, לכן
הקלו יותר.
בעזרת השם, מחר אנחנו נמשיך. כל טוב שלום.
