והיום אנחנו רוצים ללמוד ביחד את העצה,
עצה של
אדמו״ר הזקן,
בפרק כ׳ וגם בפרק כ׳, זה שני פרקים שאנחנו נראה.
עצה לבינוני, כי לאורך הספר הוא מספק לבינוני עצות, כי אני מזכיר לכם שעיקר הבעיה של הבינוני זה,
עיקר הבעיה של הבינוני זה שהוא מתמודד ושהחלק ה... זה לא בעיה,
זה העניין שלו, אבל החלק האלוקי נסתר אצלו.
החלק האלוקי נסתר,
מוסתר,
והאני הזמין של הבינוני זה האני של הנפש הגהמית דווקא.
זה מה שזמין לו, זה מה שקופץ ראשון.
ובעומק מסתתרת
לנפש האלוקית,
ואיך מגיעים אליה, איך מגיעים?
עכשיו, זה מאוד קשור,
זה מאוד קשור גם לפרשות השבוע שלנו.
וגם בכלל.
כי בפרשה הקודמת
פגשנו את אברהם אבינו. אברהם הוא כמו נגיד,
אפשר לקרוא לזה מבחינת צדיק, נהר שוטף.
משהו שזורם, אברהם משנה את העולם בזרימה עצומה,
ואחרי זה מגיע יצחק והוא צריך לחפור.
את כל מה שאברהם עשה, כאילו סתמו, סיתמו פלישתים וימלאו מפר.
אמרו עבוד ישראל, בוא,
סיתמו פלישתים וימלאו מפר,
הכל נסתם, כאילו אז יצחק הוא איזה מין בעל תשובה כזה,
ויש פה דפים רק...
ויצחק הוא עכשיו צריך לחפור פנימה לעומק כדי לגלות את המים האלה,
לגלות את הנפש האלוקית.
וזה לא הולך בלי התעסקות,
זה לא הולך בלי מריבות, זה לא הולך בלי קושי,
אבל זה העניין של יצחק,
שהוא מתאמץ והוא חופר, ובסוף בסוף הוא מצליח למצוא שתי בארות,
אחת הוא קורא לה רחובות,
ירחיב השם לנו, אחת הוא קורא לשבעה,
הוא מצליח להגיע לרחובות הנהר לאיזושהי נייכה.
אז זה בדיוק העבודה של הבינוני, לא לוותר.
יצחק לא מוותר, חופר, סותמים, חופר, סותמים, חופר, סותמים.
ובסוף, לא רק שהוא זה, אלא גם היצר הרע, כן, לצורך העניין,
שזה אבימלך ופיחול,
שזה מזכיר את שמשון ויובב, כן, ופינוקיו, שני הנעלולים האלו,
הם גם באים וכורתים איתו ברית שלום, ואומרים לו, לא,
לא, זאת אומרת, כל הזמן הכל בא לשקר,
זה הרי אחד ה...
רצף הפסוקים היותר ציניים בתורה זה הפסוקים האלה,
כן?
אם תעשה עמנו רעה, כאשר לא נגענוך,
וכאשר שלחנוך בשלום, אתה, אתה, ברוך ה' אנחנו קראנו לפני כמה פסוקים שאתם סתמתם לו את הבארות.
לא, זה לא אי-הבנה.
זה היה, דברינו הוצאו מהקשרם.
פתאום הם באים אליו כאלה מאוד קטנים.
אז גם היצל הרע של האדם משלים איתו בסופו של דבר, אבל זה לא קורה בלי הרבה מאוד עבודה.
והאמת שזה כתוב, שליצחק קש
צאן ובקר ועבודה רבה.
נדמה לי שהאדם היחיד שכתוב עליו עבודה,
שהוא עובד, הבינוני, אמרנו שבחב״ד יש שני טיפוסים, או עבד ומשכיל.
אבל הליבה של הבינוני זה שהוא טיפוס עובד. אז אצל יצחק כתוב שיש לו עבודה רבה, עבודה.
היו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא זהבו של אבימלך. כלומר, יצחק עסוק
והתעסק לפעמים בעבודה מורכבת, עבודה קשה,
עבודה של זבל,
ובסוף הוא מצליח.
בסוף הוא מצליח.
אז אם אנחנו ממשיכים עם הדימוי של יצחק,
אז יש עוד עצה טובה לבינוני כדי לזכור ולהתגבר.
אולי נגיד נמשיך עם הדמות של יצחק, כי היא טובה לנו בהקשר הזה.
מבואר, גם הדמור הזה כן בעצמו וגם בשאר הדמורי חב״ד, מבואר שבין הנפש הבהמית לנפש האלוקית
יש נפש ממוצעת שעוזרת לנו לעבור את התהליך.
ולנפש אותי קוראים נפש שכלית או נפש טבעית, בסדר?
כלומר,
התהליך הוא כזה,
יש לנו נפש בהמית,
היא הזמינה, היא קופצת ראשונה.
בעומק,
האני האמיתי הפנימי, יש נפש אלוקית,
שהשאיפה היא להגיע אליה. אצל הצדיק, הנפש האלוקית מאירה דרכו, נכון, דיברנו רחב על הצדיק. אצל הבינוני,
המטרה היא שבסוף, בסוף גם אצל הבינוני תהיה איזושהי
מודעות טבעית, זרימה טבעית לדבר השם.
בינתיים, על הדרך, הבינוני יש לו נפש שכלית שעוזרת לו, שזה העצה שאנחנו עוד נראה כאן,
שנקראת מוח שליט על הלב.
גם אם אני באופן טבעי נמשך לדברים לא טובים, אני יודע, ואנחנו נדבר על זה כאן, אני יודע לעשות איזושהי פעולת מוח שליט על הלב,
ולהגיד לו, כן, נכון שאני נמשך לדבר הזה, אבל אני מכריח את עצמי, בגלל הדברים שלמדתי,
בגלל המוח שלי להתגבר על הנטייה הטבעית. הרבה הרבה התגברויות כאלו
על הנפש הבהמית, בסופו של דבר יוצרים את היכולת להתקרב אליה יותר, ובסופו של דבר היא כבר,
לפחות בחלק מהדברים אצל הבינוני, כי הרי אמרנו שהבינוני יש לו תמיד, גם אצל הבינוני יש ציר של התקדמות,
ובסופו של דבר הופכים את הבינוני לאחד כזה שבעניינים מסוימים
הנפש האלוקית היא זורמת לו בצורה טבעית, כמו צדיק.
וזו הגדרה חשובה מאוד שנזכור,
שגם הבינוני יכול להיות לו חלקים שבהם הוא צדיק.
הצדיק צדיק בהכל.
הבינוני יכול להיות צדיק בחלק, הוא יכול להרחיב את מאחזי הצדיקות בתוכו.
זה קורה על ידי, אז זה נגיד עצה אחת.
עצה נוספת
הוא מביא כאן בפרק כה.
זה פרק קצר, אז בואו נקרא את זה.
פרק כה, זה שכתוב,
כי קרוב אליך הדבר מאוד,
שבכל עת ובכל שעה בידו של אדם וברשותו הוא להעביר רוח שטות
והשכחה מקרבו,
ולזכור ולעורר אהבתו להשם אחד המסותרת בוודאי בלבבו בלי שום ספק.
ברור, גם אצל הבינוני יש אהבת השם,
הוא מוכן לכל מעלה,
אבל זה מוסתר,
זה סתמו את זה הפלישתים ומילאו את זה עפר.
אז איך עצה?
כלומר הפסוק קרוב אליך, יש משהו זמין.
כפי שכתוב,
כן, כי קראו לך הדבר בפיך ובלבבך,
בלבבך, ונכלל בה גם דחילו, היינו,
שלא להיפרד בשום אופן מייחודו ואחדותו יתברך, אפילו במסירת נפש ממש,
בלי שום טעם ושכל מושג אלא בטבע האלוהי,
וכל שכן בשבירת התאוות, הקלה מייסורי מיתה
שקרוב אליו הדבר יותר לכבוש היצר,
הן בבחינת סור מרע, אפילו מעבירה קלה של דברי סופרים,
שלא לעבור על רצונו יתברך,
מאחר שנפרד בה מיחידו ואחדותו כמו בעבודה זרה ממש
בשעת מעשה, והרי גם בעבודה זרה יכול לעשות
תשובה אחר כך.
עוד קצת
באף שהאומר יחתה בישוב אין מספיקים בידו, היינו שאין מחזיקים בידו להיות לו שעת הכושר
לעשות תשובה, אבל אם דחק השעה ועשתה תשובה אין לך דבר שעומד בפני התשובה.
ואף על פי כן כל איש ישראל מוכן ומזומן למסור נפשו על קדושת השם שלא להשתחוות
לעבודה זרה אפילו לשעה אחת ולעשות תשובה אחר כך, והיינו מפני אור השם המלובש בנפשם כנעל
שאינו בבחינת זמן ושעה כלל אלא למעלה מהזמן
ושליט ומושל עליו כנודע
ואין מבחינת מעשה טוב מתגבר כארי בגבורה באומץ לב נגד היתר המכביל את גופו ומפיל עליו עצלה מבחינת יסוד העפר שבנפש הבהמית מלהטריח גופו בזריזות
בכל מיני טורח ועבודת מסע בעבודת השם שיש בה טורח ועמל
כגון לעמול בתורה, בעיון ובפה לא פסיק פועל מגרסה וכמאמר חז״ל, לעולם ישים אדם עצמו עד דברי תורה כשור לעול רק החמור למסוי
וכן לתפילה בכוונה בכל כוח וממש וכן בעבודת השם שהוא בדבר שבממון כמו עבודת הצדקה וכיוצא באלו ממלחמות היצר בתחבולותיו לקרר נפש האדם
שלא להפקיר ממונו ובריאות גופו שלעמוד נגדו ולכובשו קרוב מאוד אל האדם
שכייסים בלבו של לנצח היצר וחוזה ביותר מזה ולעשות אוף חוב. ממש קל מאוד מייסורי מיתה שמשמרנו,
מייסורי מיתה שמשמרנו, היה מקבל ועבר ברצון שלא להיפרד מייחודו ובאחלותו יתברך,
אפילו לפי שעה להשתחוות לעבודה זרה חלילה וכל שכן אפשר לקבל באהבה. זאת עצה ממשפט אחד ארוך שהוא פרק.
אפשר לסכם את המשפט הזה, את הפרק הזה במשפט
שאומר שהישראלי הממוצע הוא מוכן למות בשביל החבר שלו אבל לא פחות מזה.
כלומר, תן לי איזה, וואו,
תן לי איזה מסירות נפש, תן לי זה, אני הולך על זה, מבצועי, כן, אבל היום-יום,
כן, אני מוכן לעשות, להתגייס,
כן, באמת, אני רואה הרבה מאוד,
אתה רואה אנשים תקועים בצד הדרך, איזו אישה תקועה בצד הדרך וכו',
עוצר מישהו תמיד לעזור לה, אבל לתת למישהו להיכנס,
אם הוא צריך את זה, זה אנשים יותר מתקשים בעניין הזה.
אז האמרות האלו הן כאילו באות להנציח את המצב, אבל באמת
אדמו״ר הזקן מנסה להפוך את זה, להפוך את זה.
הוא אומר ככה, זה עצה טובה,
עצה טובה. אולי,
טוב, תכף נדבר טיפה, נחבר את זה לספירות. מה העצה הטובה?
איך אנחנו מגדירים את החיים שלנו?
איך אנחנו מגדירים, מה זה החיים?
יש לך כל מיני הגדרות.
אחת ההגדרות היותר חזקות לחיים
זה ליבת החיים, למי אני באמת?
זה על מה אני מוכן למות,
על מה אני מוכן למסור את הנפש.
זה מגדיר את ליבת החיים שלי, יש כאן דף.
מגדיר את ליבת החיים שלי.
לא בשביל כל דבר אני מוכן למות, נכון?
יש דברים שאני...
אבל בשביל מה שאני מוכן למות, הוא אומר, תקשיב, הדברים האלה הם הדברים העיקריים,
המרכזיים.
אז כשהבן-אדם מתבונן בינו לבין עצמו,
הוא מודע לאפשרות שלו, לאפשרות הזאת, שאם יהיה את רצון,
אם יקראו לו, הוא יבוא.
הוא יהיה מוכן למסור את הנפש.
אז הדבר הזה כן אומר, את זה, את התחושה הזאת, צריך להיות טיפה יותר מודע אליה,
וגם טיפה יותר להרחיב אותה. אני אתן פה כמה דוגמאות, כי נצטרך את כאן דוגמאות.
דוגמאות, תראו,
נגיד שירות צבאי, אדם הולך למילואים,
בסדר?
אתה מגיע למילואים, אה, מילואים, וזה, עד ש...
מקבל את המדים, עד שאתה חוטא, וקשה לך, אתה נזכר בבית, וזה, כאילו,
יש איזה, יכול לסבול העניין הזה קצת, מזה חוסר רצינות בהתחלה.
אבל אם אדם אומר לעצמו, רגע, רגע, למה באתי לפה?
למה באתי? למה אני יצאתי מהבית,
עליתי על מדים ונכנסתי בשערי מאלי,
מרכז לאומי לאימונים ביבשה? מה הסיפור? אתה משם, לא?
נכון.
וואי וואי, היית ב-188, אני רואה בהעברך,
ועכשיו אתה שם, שבוי.
המקום הוציא אותך מאפלה לאורה ומירה, בעזרת השם.
קשה לשרת שם בבסיס.
אז למה באתי לשם?
זאת אומרת, שמע, באתי להתאמן למלחמה.
שם במעלי לא משחקים, מתאמנים, זה מרכז אימונים באש.
כלומר, אני פה באתי כי אני מוכן, אם יהיה איזה, אני אגיע.
אני אגיע.
על דעת כל מה שזה כרוך בלהגיע.
רק המחשבה הזאת
מכניסה לך רצינות גם בשגרה.
אתה נראה אחרת פתאום. אתה נהיה יותר צדיק בהקשר הזה.
אתה מפסיק להסתכל על היום-יום בצורת, אה, חותמים פה, חותמים שם, יאללה בוא נעקוץ, בוא נלך לדבר ראשון איפה השקם.
רגע שנייה, אם כבר באתי ובאתי לכאן,
המפרש, כן, הקדוש,
אם כבר באתי לכאן
ובשביל זה באתי, אז אולי אני יכול לטפטף את המסירות הזאת,
לטפטף אותה אל השגרה.
היה לנו מגד,
לא מגד, הוא היה מפקד הבסיס שהיינו טירונים,
בטירונות, ואז היה פצוקי עובדה.
קראו לו אבינועם ברוכין, השם שלו היה,
אלוף משנה.
הוא היה מ״מ במלחמת יום כיפור,
בקרב בעמק הבכה.
היה כזה
מתחרה בטריאטלונים.
הוא היה נותן לנו כאלה שיחות מוטיבציה ומוסר,
כאילו למה צריך כושר ואיזה כל מיני סיפורים מהמלחמה.
עומד למולך בן אדם, הוא מתאר לך איפה הוא היה.
אז זה פעה, אנשים כאילו,
הוא צודק, אתה רואה, טירונות, עכשיו רוצים אלפיים, עכשיו רוצים שלושת אלפיים, כן, אבל אם אתה לא תרוץ עכשיו אלפיים ולא תהיה זה, אז שתגיע לעת פקודה, תהיה עייף, תהיה פה, תהיה שם.
היכולת לחבר בין רגעים גדולים
לבין היומיום.
זה הסוד, זאת סוד ההיצע של הבינוני. היכולת לחבר בין רגעים גדולים שלכולנו יש את זה.
לכולנו יש את הרגעים הגדולים הללו, כולנו שייכים אליהם.
פה אין הבדל בין צדיק לבין בינוני,
כל אחד מאיתנו יש לו בתוכו את הנקודה הפנימית
של המוכנות למצוא את הנפש. ההבדל הוא שהצדיק חי כל רגע בתודעה מוחלטת ושלמה עם החלק הזה,
ואצל הבינוני הוא יותר אמור. אז ההעצה שהוא נותן לנו זה...
עכשיו, אפשר גם ממש להיזכר.
אם הייתי מכניס פה עכשיו לשיעור את הרבי עם פיאסצנה, כן? אז עכשיו היה מציע לנו גם טיפה להשתמש בכוח המדמה, בכוח הדמיון, כן? אוקיי?
לצורך העניין,
לפעמים,
אדם יכול להוליד מתוכו תפילה יותר טובה,
אם הוא לרגע אחד אומר, שנייה,
עכשיו אני עומד מול השם יתברך. גם בתפילת נעילה עמדתי מולו, זו אותה המידה.
פה אני עומד מולו ופה אני עומד מולו.
ואז פתאום הוא נזכר בתפילת המידה, וזה,
כמו ששם התאמצתי, גם פה אני יכול להתאמץ. אין הבדל אמיתי.
זה הבדל בנראות, הבדל
בנראות, הבדל בזה, אבל באמת פה אני עומד לפני הקדוש ברוך הוא, ופה אני עומד לפני הקדוש ברוך הוא.
בסדר? וגם בממון, אותו דבר, בכסף.
אז יש עשירים שתורמים מיליון שקל ויש מישהו שנותן שקל, אבל בסוף זה צדקה.
בסוף זה צדקה.
בסוף אתה חלק מאיזשהו משהו גדול.
כלומר, העניין הוא להצליח להעביר את הגודל אל הקוטן.
איפה רואים את זה במיוחד? אתם יודעים איפה?
בספר תורה.
ספר תורה.
הרמב״ם פוסק
שכל מי שמגיע, אפילו אות אחת בספר תורה,
פעם בהלכות ספר תורה אומר, כל המגיע אות אחת בספר תורה כאילו כתב את כולו.
מגיע זה מתקן אות.
אות נמחקה ומתקן אותה. בספר תורה אין בעיה לתקן אותו,
לא צריך שיהיה כסדרן בספר תורה.
לפני כמה שנים למדתי סתם, כתיבת סתם,
והגעתי לרמה סבירה, אבל אי אפשר עדיין לכתוב עם זה,
צריך להתאמן הרבה מאוד, אין לי את הזמן להתאמן.
אבל כן, הצלחתי לתקן כמה פעמים את הספר תורה אצלנו בקהילה. יש לנו ספר תורה ישר,
אחד הספרים הוא ספר ניצול שואה, כן?
והוא כתוב יפה מאוד, אבל מדי פעם האותיות נדוהות.
אז הייתי מגיע
לשם קבישת ספר תורה, נתקן איזה א', נתקן ב', נתקן כבר עובר על כל העמודה,
אז אני כבר כתבתי הרבה ספרים.
עכשיו אתה אומר לעצמך, אות אחת,
אות אחת, הרי אני מבין מה כתוב, אני יודע מה כתוב,
ולפעמים זה אות שהיא אין לה משמעות
של אם אתה כתוב אהרון עם ואב או אהרון בלי ואב.
בכל מקרה תאמין שזה אהרון.
בכל אופן, אות אחת חסרה, הכל...
כי כל הספר הוא כאילו בתוך העניין הזה. אז לקחת את הגודל של הספר התורה ולהגיד, הכל תלוי גם באות אחת.
האדמור הזקן מבקש שנעשה את זה גם במבנה הנפש.
ככל שהבינוני מצליח לשחזר לעצמו
רגעים יותר גדולים, לדוגמה,
אני לא מוכן להשתחוות לעבודה זרה.
אני לא מוכן, אם היו מבקשים ממני, אני לא הייתי מוכן לעשות דבר כזה.
וככל שהוא מבין ש...
אוקיי, אז עכשיו זה בא לידי ביטוי בעניין הקטן הזה,
בצדקה או בעשיית המצווה הזאת. עכשיו, זה העניין שאני כרגע מחובר אל הקדוש ברוך הוא.
ככה הוא יותר זמין ויותר פתוח לנפש האלוקית שנמצאת בקרבו.
וככל שהבנוני יותר יכול להיזכר בסיטואציות כאלו ולהיכנס לתוכן, ככה הוא
כן.
צריך לשאוף להיות בנני טוב. הבינוני צריך לשאוף להיות בנני טוב.
צדיק הוא לא יהיה. למה שלא יהיה צעיר? כי זה שני תפקידים שונים.
צדיקים, הקב' הוא שתל אותם מעטים.
רק הקב' הוא צדיקים, שהם מעטים.
ויש להם את ה...
השאיפה של כולם? השאיפה של כולם הוא להיות בינוני מתוקן.
בינוני שעובד על עצמו ומצליח בכל רגע להתגבר על הצדדים הבהמיים שבו
ולהשרות שכינה בתחתונים.
אתה יודע למה זה להיות צדיק?
צדיק זה...
לפי אדמור הזקן, אני לא אומר שאין חולקים עליו, לפי אדמור הזקן צדיק תכונה מולדת.
לצורך העניין הזה. כמו שאתה תגיד, האם כולנו צריכים למשוך להיות ג'ינג'ים?
תשובה, לא.
צדיק, לפי אדמור הזקן, מובן מסוים, הוא ג'ינג'י.
לאחד שהקדוש ברוך הוא
שתל אותו נשמה מיוחדת,
שהיא נועדה למה? למשימות אחרות. היא נועדה להעיר להרבה מאוד אנשים אחרים.
אני, והוא, יש לו התמודדויות אחרות, יש לו, זה כאילו פאזה אחרת, זה בראש אחר לגמרי.
צדיקים אמיתיים,
צדיקים גדולים.
כן, אבל הבינוני לא חייב להיות סטטי, הוא לא חייב להישאר במקום, הוא כל הזמן מתקדם בתוך מברגת הבינוני.
דיברנו על זה שבוע שעבר, על ה... יש דברים דומים אצל הרב דסלר,
אמרתי את זה עם אחי,
או הכי דיבר איתי על זה, כן, גם הרב דסלר מדבר על קו הבחירה.
קו הבחירה,
תמיד אדם בוחר,
אבל קו הבחירה משתנה,
כן?
הוא יכול להשתנות לרעה ויכול להשתנות לטובה. נגיד אדם שאולי היה מעשן ועכשיו הוא עישן, אז עכשיו יש לו בחירה האם בפעם הבאה לעשן או לא לעשן.
עכשיו אם הוא כבר לקח עוד סיגריה זה כבר נהיה מכור.
אז עכשיו יש לו בחירה אם לעשן זה, ולאט לאט קו הבחירה שלו נסוג, או יכול להיות גם קו הבחירה להתקדם,
בסדר?
לפני כן לא התפללת, עכשיו אתה מתפלל. טוב, יופי, עכשיו התרגלת לתפילה, אז עכשיו התפלל עם כוונה או בלי כוונה, ועכשיו להתפלל באריכות יותר או לא באריכות.
כאילו, אתה יכול, אבל תמיד לבינוני יהיה איזושהי,
תהיה לו התמודדות.
היא יכולה להיות פה, היא יכולה להיות פה, אבל תמיד תהיה לו התמודדות. והצדיק הוא לגמרי בזרימה טבעית אלוקית, תמיד, הצדיק מראש,
ההתמודדויות שלו הן אחרות.
תמיד לבינוני יהיה לו איזושהי התמודדות בינו לבין הסביבה, תמיד יהיה לו איזשהו
צורך להכריע. הצדיק הוא,
צדיקים, צריך לדעת, אנחנו,
השאיפה של האדם
להיות צדיק היא הרבה פעמים,
לפי האדמו״ר זה כן, היא חוסר מודעות למי אתה חושב להיות צדיק, זה סרט אתה חי.
בוא נהיה בינוניים כמו שצריך,
בוא נתקן את המעשים, בוא נתקן את לבושי העניים,
מחשבת דיבור ומעשה,
ולאט לאט נעמוד על ההשתייכות שלנו.
כולי ואולי.
הלוואי בינוני.
אזמור הזקן אמר, אני בינוני.
בואו נעבור על הפרק הזה עוד פעם,
יותר לאט קצת, ונראה איך מה שאמרנו נכנס בפנים.
וזהו שכתוב,
כי קרוב אליך הדבר מאוד,
שבכל עת ובכל שעה בידו של האדם וברשותו להעביר רוח שטות ושכחה מקרבו.
אז שני דברים שגורמים לבינוני להיכשל.
רוח שטות,
ורוח שכחה.
רוח שטות, בסדר, הוא ידבר על זה בהמשך,
זה תפקיד כנראה האיסורים שבאים על הבינוני,
הקשיים כדי להעביר את הרוח שטות.
כאן הוא מדבר בעיקר על השכחה.
אני שוכח
מי אני באמת.
יש אפשרות להתגבר על זה, לזכור ולעורר אהבתו לה' אחד המסותרת, בוודאי בלבבו בלי שום ספק.
איך?
בזה שכתוב בלבבך,
ונכלל בגם אהבה, דהיינו,
יש מצב
שהבינוני
לא נפרד בשום אופן,
מייחודו ובאחותו יתברך, אפילו עם שירות נפש ממש,
בלי שום טעם ושכל מושג אלא בטבע אלוהי.
וכל שכן
בשבירת תאוות קלה. זה, זה הלב.
כלומר, אם אני מוכן למסור את נפשי על עצם החיים עצמם, אני מוכן למסור את נפשי, בסדר?
אז מה, תאווה קלה תעצור אותי?
גם בתאווה קלה מתגלה אורו של השם יתברך.
אז אני רוצה להיפגש איתו גם שם.
הרבה יותר קרוב אליי הדבר לכבוש את היצר, אין, מבחינת סור מרע,
אפילו אם העבירה קלה של דברי סופרים,
שלא לעבור על רצונו להתברך,
מאחר שנפרד בה מייחודו ואחדותו,
כמו בעבודה זרה ממש בשעת מעשה.
יש לו כאן הגדרה מאוד יפה שהראשונים מדברים עליה.
הראשונים אומרים, יש בעשרת הדיברות, שתי הדיברות הראשונות, אנוכי ה' אלוהיך ולא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי,
נכון? או לא תעשה לך פסל בכל תמונה, תלוי איך סופרים את זה.
אומרים הראשונים, כשאדם מקיים מצווה, כל מצווה,
הוא בעצם תמיד מקיים
שתי מצוות.
מצווה אחת זה את המצווה שהוא קיים.
נגיד הוא הניח תפילין, הוא קיים מצוות תפילין.
חוץ מזה הוא גם קיים אנוכי ה' אלוהיך.
כי בכל מצווה שאתה מקיים אתה גם
מצהיר שאתה מקבל על עצמך את עלותו יתברך.
עכשיו יכול להיות שהמצווה הספציפית אחת היא קטנה ואחת היא גדולה.
אחת דורשת מאדם מעט ממון, אחת דורשת הרבה ממון, אחת מעט תורה, הרבה תורה.
אבל ההצהרה של אנכי ה' אלוהיך היא זהה. בכל מצווה שאדם עושה,
זה כמו אדם שלובש מדים, אני קודם כל שייך לצה״ל.
עכשיו אחד טייס ואחד טבח.
בסדר, אבל קודם כל אני שייך לארגון הכללי. עכשיו, מה אני עושה בתוכו?
חילוקי מדרגות.
אותו דבר גם להפך, גם בעבירה.
כל עבירה שאדם עושה,
הוא בעצם מסובב את הגב לקדוש ברוך הוא. כל עבירה היא סיבוב גב.
יש עבירה שזה סיבוב גב והתרחקות חמש קילומטר,
יש אווירה שזה סיבוב גב והליכה של צעד אחד.
אבל סיבוב גב הוא זהה.
אתה רוצה לסובב את הגב לקדוש ברוך הוא? לא, מה פתאום? חלילה.
אני לא רוצה.
אז גם בדברים קלים, אל תעשה את זה. עצה לבינוני.
תהיה מודע למעשים שלך. באמת הגודל נמצא בקוטם.
כן.
ואף שהאומר, איכתה ואשוב, אין מספיקים בידו לעשות תשובה.
הינו שאין מחזיקים ידו לראות לו שאלת הכושר, אבל אם דחה קשה ועשה תשובה,
אין לך דבר עוד לפני התשובה.
ואף על פי כן,
למרות שאנשים נוטים לעבור עבירות,
כל איש ישראל מוכן ומזומן למסור נפשו על קדושת השם,
שלא להשתחוות לעבודה זרה אפילו לפי שעה, ברוכים הבאים,
ולעשות תשובה אחר כך.
והיינו מפני אור השם המלובש בנפשם,
שאינו בבחינת זמן ושעה כלל, אלא למעלה מהזמן, ושליט ומושל עליו כנודע.
קצת הסבר.
חייבים פה להשתמש קצת בפנימיות כדי להבין מה הוא אומר.
אתם יודעים שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם בעשר ספירות.
ככה כתוב בספר יצירה שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם בלמ״ב נתיבות חוכמה שזה כב״אותיות בעשר יצירות, בעשר ספירות.
הספירות
הן גם באות לידי ביטוי בהנהגת נפש האדם. הן
נמצאות בכל העולם אבל גם בהנהגת נפש האדם.
והספירה הראשונה היא כתר.
גם בכתר עצמו יש
שלושה ראשים, זה נקרא אמונה, תענוג ורצון.
כן, אמונה, תענוג ורצון. אלה ראשי הכתר.
אמונה זה רישא דלא התיידע,
כתר זה תענוג זה רישא דהאין, ורצון זה רישא דהאריך.
כן, ככה זה מופיע.
עכשיו, למה זה חשוב לנו?
זה חשוב לנו כי הכתר הוא כאילו,
הוא מרחף מעלינו בבחינת אל-מודע.
אל-מודע.
זה משהו שהוא איזושהי נקודה עלומה,
שקיימת אצל כל אחד ואחד מאיתנו.
ו...
מדי פעם היא מתגלה.
היא מתגלה. איפה היא מתגלה? איפה מתגלה הכתר?
ספירת הכתר, איפה היא מתגלה בחיים של כל אחד ואחד מאיתנו?
היא מתגלה במקומות שבהם אנחנו עונים על שאלות בתשובה ככה.
ככה.
שמה נמצא הכתר.
כלומר, שם יש איזה משהו שהוא מצד אחד מאוד מאוד חזק,
אצלי,
אני לא יודע להסביר אותו בשכל,
אין לי הסבר הגיוני,
אבל זה מאוד מאוד חזק.
למה? ככה.
תגיד, למה אתה,
יכול להיות גם דברים פשוטים, למה אתה אוהב אדום ולא כחול?
למה? ככה.
אני לא יכול לשכנע אותך שהאדום יותר, לי זה יותר יפה, אדום מכחול, ככה.
על הדברים הכי חשובים שלנו בחיים אנחנו באמת עונים בתשובה ככה.
ואז זה אומר שיש כאן איזה משהו שהוא עצמי לי,
מהותי לי, פנימי, עמוק.
כל מסירות נפש מגיעה מסוד הככה,
כי אין שום היגיון.
השכל של האדם המופקד עלינו,
הקב' נתן לנו שכל,
התפקיד המרכזי שלו זה לשמור על החיים.
זה התפקיד המרכזי. כל פעם שהוא מזהה סכנה,
הוא מרים מאורות אדומים, סכנה, אסור, תתרחק.
ובאמת אצל בעלי חיים אין מושג של מסירות נפש.
הם לא יקפצו לשום מקום כדי להציל אף אחד.
הם ישמרו על החיים שלהם.
וזה התפקיד גם של השכל האנושי.
עכשיו,
אדם יכול לצאת למלחמה ולהרוג כי הוא יבין שאם הוא לא יצא למלחמה עכשיו, יהרגו אותו אחר כך.
אז אמריקה יכולה להכניס מלחמה על גרמניה כי היא מבינה שאם היא לא תכניס עכשיו אז הם יוכלו אותה אחר כך. אז זה כן עושה היגיון.
אבל מסירות נפש על ערך, על אידיאל, אין דבר כזה.
אין דבר כזה. באמת, אף דת גם לא מצווה את המאמינים שלה
למסור ת'נפש על האידיאלים.
הם מצווים להרוג אחרים, זה כן.
אבל ייהרג ואל יעבור? אין דבר כזה. מה זה ייהרג? אין דבר יותר למעלה מהחיים. אין דבר כזה.
ורק התורה מצווה.
על בסיס מה זה נובע?
זה אומר שיש בתוכנו איזה חלק פנימי אלוקי
שהוא למעלה מהשכל. הכתר הוא למעלה מהחוכמה, בנה דעת הוא למעלה.
והראש של הכתר זה האמונה. כלומר,
ישנה נקודת אמונה שקיימת אצל כל אחד ואחד מאיתנו,
שיכולה להתגלות במצבים מסוימים ולהביא אותנו מכלל מצב של מסירות נפש.
ושמה כשהתשובה תהיה, תגיד, למה קפצת מול הכדורים בשביל זה?
התשובה תהיה,
למה? ככה.
אין לי הסבר.
למה עזבתם את כל החוץ לארץ ועליתם לארץ ישראל כדי למות כאן בקדחת הזה?
למה? ככה.
למה עזבת את כל הזה והתנדבת להיות... למה? ככה.
אומרים שככה זה שם קדוש.
לא אומרים, ככה זה שם קדוש.
עם ב' אותיות,
שעולה מהם שמות קדושים בפסוקים, שלושת הפסוקים,
וישם הלך השם ויעמוד בין מחנה ישראל למחנה מצרים, שהזוהר אומר ששלושת הפסוקים האלה יש בהם 72 אותיות,
וכל ראשונה, אמצעית וסופית של כל מילה בפסוק עולה שם קדוש.
אז יש שם הרבה שמות קדושים מאוד מעניינים, לאו זה שם קדוש,
ל״או, דני,
וגם ככה,
שם קדוש.
אומרים ככה זה ראשי תיבות כתר כל הכתרים.
אשרי העם,
שככה לא.
למה?
יאמרו בגויים.
למה? כל דבר להסביר, בגויים.
עם ישראל,
סוד הככה.
ככה. יש רעיון שככה לא.
אז הככה הזה של הבינוני,
שהוא פוגש אותו במסירות נפש,
הוא רוצה להרחיב אותו קצת. בואו תרחיב אותו גם על דברים אחרים.
כן? אני חוזר על המשפט הזה.
אף על פי כן, כל איש ישראל מוכן ומזומן למסור נפשו על קדושת השם,
שלא להשתחוות לעבודה זרה אפילו לפי שעה,
ולעשות תשובה אחר כך.
והיינו למה?
מפני אור השם המלובש בנפשם כנעל שאינו בבחינת זמן ושעה כלל אלא למעלה מהזמן ושליט ומושל עליו כנודע.
הוא יכול להעיר בכל מיני מצבים. הגמרא מספרת סיפורים מדהימים על יקום איש צרורות ויוסף משיטה. אנשים רשעים מאוד, היו מושחתים.
אחד מהם יקום איש צרורות נדמה לי. הרומאים ביקשו ממנו שילך ויוציא אוצר מהמקדש אז הוא יוציא מנורה אז אמרו לו
מה שתוציא ראשון זה שלך, אז הוא הוציא מנורא, הוא לא, זה לא מתאים לידיוט,
זה תתן לנו, עכשיו תיכנס ותוציא. ואז הוא אומר, לא נכנס.
אמרו לו, נהרוג אותך, תהרגו.
במיטה משונה, לא אכפת לי, לא די שהכעסתי לבורי פעם אחת, שהכיסנו פעם שנייה,
והגמרא מספרת שהרגו אותו במיטה משונה.
אז אתה מנתח את הסיפור הזה מבחינה נפשית. הרי האדם הזה, אין יותר מושחת ממנו, מבחינה נפשית הוא הרי גמור לגמרי.
הוא גם גנב, הוא גם מוכן להיכנס לבית המקדש כדי לגנוב מהקודש, הוא גם שותף פעולה עם הרומאים. כל המעגלים התפרקו אצלו,
ופתאום הוא מתהפך.
מה, מישהו העביר אותו סמינריון?
מישהו לימד אותו אורות? מה קרה לו, לבן אדם הזה, פתאום?
הככה צף אצלו.
נקודת הנפש האלוקית, האור ה' המלובש בנפשו, שאינו בבחינת זמן ושעה כלל,
אלא למען המאזן ושליט ומושל עליו כאן הודע, צץ אצלו.
זה קיים אצל כל אחד מאיתנו.
האם נוכל להרחיב את זה יותר?
קרוב אלינו הדבר מאוד, אומר אדמור הזקן.
להיזכר בזה,
לחיות את זה,
להרגיש את זה.
אני משתמש בזה הרבה מאוד בדרך,
בכביש.
בכביש.
הייתם אומרים, אם עכשיו היה
פה איזה מישהו שהיה זקוק לאיזה ילד רץ לכביש, לא הייתי רץ להציל אותו.
הייתי עושה את זה, נכון?
אז עכשיו הוא רץ לכביש.
רק בתוך אוטו, הבן אדם הזה, אז אני, בסדר? אתה מפשיט את השגרה וצובע אותה קצת בצבעים אחרים.
ואז זה נהפך למאוד מאוד זמין.
מאוד זמין.
כלומר, אתה פתאום נהיה, זה עוזר לנו לצייר טיפה את המציאות בצורה אחרת.
אז זה,
ואין בבחינת ועשה טוב להתגבר כערי בגבורה ואומץ הלב נגד היצר המכביל את גופו ומפיל עליו עצלה מבחינת יסוד העפר.
שבנושא בהמית מלהטיח גופו בזריזות, בכל מיני טורח, בעבודת משא,
בעבודת השם, שיש בה טורח ועמל,
ואז הוא מביא פה כל מיני דוגמאות.
אבל זה עוזר גם לשם זה עוזר.
חנן פורט, יש לו סיפור נפלא מאוד.
אה, איזה מתיקות, יש לה תורה של חנן פורט.
יש לו תורה, יש לו דרשה
על אהרון, אחת הפרשות על אהרון, נדמה לי פרשת תרומה,
עוסקים באהרון,
הוא ב... לא, סליחה, בפרשת שמיני.
ההפטרה בשמיני זה על פרץ עוזה,
שהושיטו יד אל אהרון ויד ה' פגעה בהם.
וחזרנו, אומרים, מדוע זה היה? כי אהרון
נשא את נושאיו, אז אסור היה להם לגעת.
אז הוא שאל, מה זאת אומרת, אהרון נושא את נושאיו?
מה הכוונה?
הוא מביא שם כל מיני דעות וזה, ואז הוא מספר סיפור.
אנחנו עדיין פורה תמיד ידעים לחבר את זה ל...
הוא סיפר שבמלחמת ההתשה הם היו ב...
בתעלת סואץ, בתעלה,
ואחד החברים שלהם נפצע.
הם היו כבר מילואימניקים.
ואחד החברים שלהם נפצע,
והיה צריך לפנות אותו על אלונקה
מרחק של 5-6 קילומטר בתוך דיונות,
למקום שהמסוק יוכל למחות בו בלי שתהיה סכנה שיפצמרו את המסוק.
הוא אומר, זה היה חבר שלנו, שאנחנו מאוד אהבנו אותו, הוא איבד דם.
המרכיב של המהירות היה פה קריטי.
אז הוא מתאר את זה, הוא אומר, אנחנו הרמנו את האלונקה,
אבל אני הרגשתי איך אני טס,
איך אני טס, כאילו איך אני לא מרגיש את המשקל,
לא מרגיש את הדיונות.
אנחנו הגענו במהירות שיא למנחת כדי...
כשאתה מחובר לאיזה יעד,
והוא משמעותי בעיניך,
אז הרגליים טסות.
מהר מאוד.
אז הוא אומר, גם לגבי העצלה,
גם לגבי הכובד וגם לגבי הזה, אם הבין-לאומי יכול להיזכר, נכנס לזה מאוד, רגע, שנייה.
אומנם זה מעשה קטן, אבל
אז זה מעשה קטן עם משהו גדול.
אומנם זה, לא יודע מה, רק,
זה רק,
כן,
תארו לעצמכם שהיה נכנס לכאן, לא יודע מה,
היה נכנס לכאן הרב קוק, בסדר?
נכון, מאיר? אז הרב קוק היה מגיע, או צבי יהודה.
אחר כך יושב פה.
ואז הוא היה אומר לנועם,
נועם, אתה יכול להביא לי בבקשה לכוס מים?
כוס מים? זה כלום, זה מעשה פעוט, מה זה כוס מים? הוא לא אומר לך, לא, לא, אתה יכול בבקשה ל...
זה כוס מים.
היה פה, כולכם הייתם רצים,
הוא ביקש ממנו, אבל אולי אני אזכה.
אז היה מגיעים לפה עשרות כוס, מה?
מביאים את הקולר, כן.
למה?
נכון שהמעשה הוא מעשה קטן,
אבל זה מעשה קטן לאדם גדול.
ואחרי זה, מי שזכה להביא כוס מים, הוא כל החיים יגיד, אתה יודע, אני הבאתי כוס מים לרב ציוד הפעם.
אני,
היה פה יהודי, עליו השלום בקרית משה,
שקראו לו רבי יצחק תור.
נפטר.
היה לו גמח.
לחתנים וקלות.
נכון?
היה לו גבוה אחי. התחתנו, אז נעזרנו לדברים שלו.
הוא תמיד היה מחייך.
היה הולך, תמיד היה חיוך.
אדם, חיוך דבוק לו לפנים. יש כאלה, דבוק להם ככה?
הוא היה דבוק לחיוך.
אז פעם שאלתי אותו, רב יצחק, תגיד לי, למה אתה תמיד מחייך?
אז הוא אמר לי, זה בגלל שכשהייתי ילד,
הרב קוק עשה לי ככה.
הרב קוק עשה לי ככה.
אז כולנו היינו רצים.
אומנם זה דבר קטן, כוס מים, אבל זה אדם גדול.
אז ככה הבינוני. יש פעמים שזה דבר גדול.
תפילת נעילה,
מבצע, לא יודע מה, תרומת כלייה, אתה מרגיש את הגודל, וואו, זה אירוע, הצלת חיים, כולם מרתמים, כולם זה, אין בעיה.
בסדר גמור.
ויש פעמים שזה שקל לעני.
ויש פעמים שזה תפילת מנחה של יום חול אחרי צהריים.
אבל בכל מקום שאתה עושה,
זה הקדוש ברוך הוא נמצא שם, אדון בינוני.
שקל לעני, גם שם הקדוש ברוך הוא. אתם יודעים מה אומר הבן איש חי?
הבן איש חי אומר שכאשר האדם מוצץ דקה לעני,
אז הקדוש ברוך הוא נוכח. למה?
כי,
אופס, סליחה,
מהמאזינים בעיקר.
היד שמחזיקה את המטבע
זה יוד.
כן, סליחה, זה כאילו, זה יוד והיי, כן?
זה היי,
חמש,
והיא קפוצה זה כאילו י' וה',
המטבע שנופל עובר זה ו',
והיד של העני שפשוטה זה ה'.
אז ממש הקדוש ברוך הוא נמצא במעבר, הוא נוכח בשקל הזה.
שקל, עשר אגורות, חצי שעה, כמה שאתה נותן.
זה הקדוש ברוך הוא.
כלומר, אומרים לבינוני, תפסיק להתפעל מהתוצאה,
אלף שקל,
אלף חמש מאות שקל.
עצם הפעולה, כל פעולה היא,
יש כאן, פה אולי רב שבתא, אתה תגיד לי,
אתה אולי, או משה,
פה בית הכנסת אוהל יצחק,
אחרי זה מישהו הרס לי את התזה שלי.
יש פה לוח תרומות
של מי שתרם לייסוד בית הכנסת.
אז שם אנשים,
כולל מונטיפיורי מופיע שם על הלוח הזה.
אבל אתה מסתכל, כתוב גם את הסכומים.
כתוב אחד, ארתור פרנקליין, משהו כזה, עשרת אלפים לראות ארץ ישראליות.
שם אחד מתחתיו, 0.5 לירה ארץ ישראלית, זה לפני ה...
וזה יהיה, כי הם מסודרים, זה כאילו, אין הבדל בגודל של הפונטים.
אותו גודל לפי האלף-בית, אחד עשרת אלפים, אחד חצי.
יפה.
עזוב רגע את הכמות.
כל אחד שנתן היה שותף בבניית בית הכנסת.
אתה יכול לתת הרבה, תן הרבה, אתה יכול לתת מעט, אבל תן.
עשה משהו, תהיה חלק.
כי הגודל נמצא גם בתוך הכותל.
העבודה של הבינוני זה להצליח להרגיש את הגודל בתוך הקוטן. זה אותו הקב' ברוך הוא עם העני הזה ובתפילת מנחה וגם בתפילת נעילה וגם כשתרמת 20,000 שקל.
אז זה מרענן לנו את העצלות.
וכמאמר חז״ל לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למצוי וכן לתפילה בכוונה בכל כוחו ממש.
וכן הנה בעבודת השם שהוא בדבר של ממון.
כמו עבודת הצדקה וכיוצא באלו ממלחמת היצר ותחבולותיו לקרר נפש האדם
שלא להפקיר ממונו ובריאות גופו של לעמוד נגדו ולכבשו קרוב מאוד אל האדם
שכשישימי לבו של לנצח היצר בכל זה ויותר מזה ולעשות הופכו ממש קל מאוד מייסורי מיתר שנשמרנו.
כן?
כלומר הוא מגייס כאן את המוות לטובת העניין והמוות הוא כידוע לכם ידידו הטוב של האדם
כי הוא מגדיר היטב איפה אני מוכן לשים את הכסף
שלי כן אז יש לי איזה משפט שאני אומר לעצמי שאדם צריך לחיות את החיים שלו
לאור מה שייכתב עליו במצבה.
סליחה שאני מפחיד פה את זה כאילו אפשר לכתוב במצבה מגילות נכון זה לא תתחיל פה עכשיו לכתוב איזה כמה משפטים
ככה תחיה את החיים שלך מעכשיו לא צריך לחכות ל-120 זה מה שאתה חושב שיכתבו עליך או רוצה שיכתבו עליך אז מעכשיו כבר תתחיל
ואז זה עוזר לנו להיות יותר מדויקים ויותר מכוונים.
ומכוונים.
ועם קבל רצון לא להיפרד מייחודו וכתוב יתברך, אפילו לפי שעה אחת להשתחוות לבית עזרה, כל שכן שיש לו לקבל את האיסורים הקטנים האלו, המאמצים הקטנים האלו,
באהבה ובשמחה.
