וחשבתי, בגלל שהשיעור שלנו היום הוא לקראת חנוכה,
לחזור ליג אחד אחורה,
כי אנחנו בפרק כ״ו, קפה, אבל לכבוד חנוכה, לחזור לפרק י״ט ולבער,
עוד פעם להיכנס טיפה לסיפור הזה, לביאור,
של המשל של,
משל האדם לנר.
לנר.
כי אנחנו מדליקים,
עסוקים בצורה אינטנסיבית מאוד בנרות, בעזרת השם,
בשמונה הימים הבאים עלינו לטובה,
סך הכל נדליק 48 נרות,
וכל יהודי הוא נהיה על זה כהן גדול כזה,
ומתעסק הרבה מאוד בנרות.
זה ממש פסוק מפורש שמשווה,
מקביל את האדם לנר,
את מערכות היחסים בין החלקים השונים באדם לנר.
ולענייננו, הבינוני הוא הכי נר שיש.
אז ברשותכם אני רוצה שננסה להגיד על הדבר הזה כמה עקרונות.
יש דפים פה, גיגי.
כן, כמה עקרונות, בסדר?
ואז טיפה נעמיק פה גם באותיות, במילים.
בנר או באש בכלל מתקיימת תופעה טבעית ייחודית מאוד.
אולי אין לה אח ורע,
מפני שכל דבר בעולם מושפע מכוח הגרביטציה ושואף לרדת למטה.
בספר ייפול, מים נופלים למטה, זורמים.
ואילו האש והנר הוא עומד זקוף כלפי מעלה.
הוא בעצם מעוניין לעלות.
זה פלא, באמת פלא, למה הנר לא דולג כזה כלפי מטה?
האם צריך שיהיה נר והאש תהיה פונה כלפי מטה,
תלחך למטה? לא, הנר הוא רוצה לעלות למטה. כלומר, יש כאן איזה מין תנועה כזאת,
שרוצה להיפרד.
בהקשר הזה אנחנו מבינים שהלהבה בעצם מבטאת את החלק באדם שהוא מקביל,
שהוא בעצם החלק
אלוק הממען ממש, הנשמה,
שהיא באמת לא מכאן.
היא רוצה כל הזמן להיפרד מהגוף. אגב, הזוהר מתאר
דבר נפלא מאוד. בכמה מקומות הזוהר מתאר, הזוהר עוסק המון באיך אדם מת.
זה מאוד מעסיק את הזוהר, הנושא המיתה.
כמעט בכל פרשה הוא נוגע בעניין הזה.
ובאחד המקומות הזוהר הוא אומר שהאדם נפטר,
הוא מתאר את תפקידו של מלאך המוות, כן, בגיל 120 עזרת השם לכולנו,
אבל מה שמלאך המוות עושה הוא פשוט פותח את הקשרים.
יש קשרים מאוד חזקים שקושרים את הנשמה לגוף,
והוא,
יש לו איזה כמה וכמה קשרים שהוא צריך לפתוח, פותח, פותח, פותח.
כאילו המוות קורה לבד, באמת, המוות,
הוא לא צריך לעשות אותו,
הוא קורא לבד, פשוט משחררים טיפה את הקשרים שבהם הגוף אוחז בנשמה, ואז לבד היא עולה, היא לבד פורחת.
לבד היא מתעלה ל... כן,
זו שאלה טובה, יש כאן דפים,
עופר. זו שאלה טובה, למה היא חוזרת?
אתה יכול לשאול בכלל שאלה קודמת,
למה היא בכלל הסכימה לרדת?
למה היא הסכימה מראש לרדת? גם על זה יש זוהר, בשולחן ההוא,
אחד אחורה.
למה בכלל היא הסכימה לרדת? מראש.
גם על ידי זוהר, בפרשת משפטים,
הזוהר אומר, מתאר איך הקדוש ברוך אומר לנשמה,
קורא לה, אומר לה, תקשיבי, את צריכה לרדת. היא אומרת לו, לא רוצה, מתאים לי פה.
לא, לא מתאים לי לרדת.
ואז הוא אומר לה, את לא מבינה, כל הסיפור שלך זה לרדת.
בשביל זה בראתי אותך.
אם אתה מסכימה לרדת, אני מחזיר אותך לאפס.
לתוהו ממש.
ואז, בלית ברירה, היא יורדת, היא נפרדת, קשה לה.
אבל בעצם היא יורדת כדי לחזור.
אבל לחזור
אחרי שהיא הרוויחה את הלחם שלה בעצמה.
כן, הזוהר אומר,
הרמחל אומר את זה גם,
הימן דאכיל לאו דילי בית להסתכל לבאפי מלכה. מי שאוכל בחינם מתבייש להסתכל
בפנים של המלך.
אז גם הנשמה,
היא בעצם אומנם נמצאת תחת כיסא הכבוד, אבל היא לא זכתה מכוח המעשים שלה.
שולחים אותה לכאן, לעולם המסוכן,
היא צריכה להתמודד, היא חוזרת,
ובסופו של דבר היא ראויה למדרגה שלה.
מה?
לא, יכול להיות שהוא אומר את זה, אבל הזוהר מתאר שהיא לא רוצה לרדת. זה זוהר נפלא לראות איך ממש הוא מתאר את זה בכאב, זה ממש מזכיר את ה...
לדעתי משם לקח רבי נחמן את הפתיחה של מעשה מאבדת בת מלך.
מעשה במלך שהיה לו שישה בנים ובת אחת,
הבת זוהר הנשמה, אותה בת הייתה אהובה עליו מאוד מאוד,
פעם אחת נזרקת יפה בדיבור שהלא טוב ייקח אותך.
כאילו העולם הזה הוא לא טוב,
ובבוקר זה, ולא הייתה,
היה המלך מצטער, ועכשיו מחפשים אותה.
אז זה העניין.
אז אם ככה, החלק שבאנו,
אנחנו נשתמש כאן היום, נעזר בהרבה מאוד דברים מהזוהר.
החלק הרוחני שבהאדם הוא הנשמה, והיא רוצה תמיד לעלות למעלה, וממנה נובעת
חוסר שביעות הרצון המתמיד של האדם כשהוא עסוק רק בעניינים חומריים.
מזה זה נובע.
מה חסר? האדם יש לו הכול, בית, כסף, אוכל, לא מרוצה.
למה הוא לא מרוצה? כי יש בתוכי, יהודי אני מדבר, לא גוי.
גוי יכול להיות מרוצה, אין לנו שום בעיה, אבל יהודי,
יש בתוכו איזה חלק רוחני שזקוק למענה, ואם הוא לא מקבל מענה, אז הוא כל הזמן אומר לך, תשמע, עדיין לא...
הוא לא מכאן, החלק הזה הוא לא מכאן, הוא ממקום אחר.
הזוהר
נותן לנו עוד איזה מבט מעמיק נוסף על הלהבה, על הנשמה,
על החלק הרוחני,
כי הרי החלק הרוחני הוא לא אחד, הוא חמש,
נכון?
נרן חי, נפש אורך נשמה חיה יחידה. אז תראו איך הזוהר אומר את זה, זה זוהר נפלא לחנוכה, כדאי ללמוד אותו בחנוכה לאור הנרות.
אומר הזוהר ככה, הלהבה עצמה
מורכבת מחמישה סוגים של אורות וצבעים.
הוא קורא לזה ככה,
הכורסה,
הבסיס של הלהבה הוא שחור.
החלק הכי קרוב לפתילה הוא בצבע שחור.
את השחור עוטפת כורסה כחולה.
קורא לזה קורסי, קורסאיה, קורסי, אך על גבי הכחול יש עיגול כתום שעוטף את הכחול.
על גבי העיגול הכתום יש איזה מין כזה כמו לב כזה שהוא בצבע צהוב
ומסביב יש עיגול לבן.
בהילה יש עיגול לבן.
מה?
לבן.
יש לך אש?
כאילו זה כתום, צהוב, לבן.
חבל של הבן, יש לך אש, אחי?
אוקיי, זה לא טוב, צריך להדליק נר.
אבל טוב, אולי נשרוף פה עוד משהו.
תעשו, תעשו שיעורי בית, תראו את זה.
זה מאוד מאוד מדויק. הזוהר מתאר את זה, הוא לא ממציא, הוא מסתכל על אהבה והוא מתאר את זה.
ובאמת זה כנגד חמישה. יש חלק שחור,
שזה החלק הרוחני שבאדם, אבל שהוא הכי קרוב לגוף.
מקביל לנפש, המקומות שבהם אנחנו, הרעב, הרי הרעב הוא,
זה גם משהו פיזי, אבל גם משהו רוחני.
גם אם אני שבע ואני רואה אוכל, אני פתאום נהיה רעב.
אני נזכר שאני רעב.
אז זה החלק הכי הכי נמוך.
למעלה ממנו יש חלק כחול,
זה הכורסה.
זה מקביל לנפש.
אמרנו, נראה לך נפש-רוח, זה מקביל לרוח.
זה הצדדים הרוחניים של האדם,
הצורך של כל אדם בתרבות,
בידע, זה כאילו חלקים רוחניים.
עמוק מזה נמצאת השין, הענון, הנשמה,
זה כבר החלק הכתום,
הכתום זה כבר חלקים רוחניים של שורש הנשמה, למעלה מזה חיה זה כבר הצהוב, ולמעלה מזה יחידה,
היחידה היא כנגד הלבן, הלובן העליון,
שהיא שורש, שורש הנשמה של כל אחד מאיתנו. אז גם החלק הרוחני מורכב מחמיש.
אז זה צד אחד באדם.
והוא ברור, כלומר אנחנו מבינים אותו.
יש באדם,
בישראל, יש בו נשמה שהיא חלק אלוה עמימה על ממש.
עוד חלק שהוא ברור
זה הנר עצמו.
בואו נדבר על נר שעווה.
שזה מקביל למה?
לגוף.
וגם זה ברור,
כי הגוף
הוא גס והוא עבה והוא נוטף,
ובמובן הזה לכל אחד מאיתנו יש נפש בהמית שהיא חלק,
כמעט אפשר להגיד,
מהזיאולוגיה העולמית.
אנחנו,
מין האדם, יש לו גם כן גוף, כמו שיש לבהמות גוף, גם לנו יש גוף, בסדר?
וזה הנר.
ואיך תתחבר הלהבה בנר, אין מצב, זה לא הולך ביחד.
הלהבה, אמרנו, רוצה להיפרד מהנר,
אבל גם פה יש פרדוקס.
למה?
כי מה יקרה אם הלהבה תיפרד מהנר? מה יקרה לה?
היא תיכבה.
כלומר, כל העניין שהלהבה מאירה זה דווקא כשהיא מחוברת.
זה הסוד של הנשמה, לשאלתך מקודם, למה היא ירדה.
כשהיא למעלה, היא בטלה,
היא בטלה לגמרי באור העליון. לא רואים אותה, זה כמו שאתה לוקח איזה כוכב ושם אותו ליד השמש, הוא
לא בא לידי ביטוי בכלל.
דווקא כאן, בעולם החומרי, בעולם המורכב, בעולם המסובך וכו', שהיא מצליחה להתמודד ולהתחבר,
האור שלה מאיר
בצורה מופלאה מאוד.
ולכן בעצם הסוד של החיבור נמצא בחוט העדין
של הפתילה.
כן?
זה החוט שהוא בעצם, בתחתית שלו
הוא מחובר לנר, ובחלק העליון שלו הוא מחובר
אל הלהבה ויוצר איזשהו חיבור.
והפתילה, קודם כל, זה ממש אותם אותיות של תפילה.
פתילה ותפילה זה אותם אותיות.
אבל הפתילה, היא מבטאת בעצם את סט המעשים של תורה ומצוות וכו', שהנשמה ניזונת מהם. ולמרבה הפלא, אלה מעשים שעושים אותם דווקא עם הגוף.
כלומר, מעשים חומריים
שהאדם עושה עם הגוף שלו,
והמעשים האלו, הם דווקא מזינים את הנשמה, כי הם נותנים לאדם משמעות וסיפוק ותחושה שהוא עושה את הדברים הנכונים.
כן, זו תחושה נכונה.
וזה המבנה.
עכשיו אני עוד רגע ארצה להעמיק עוד פעם, אבל בואו נקרא רק כמה אותיות
כדי לראות שבעצם כל מה שאמרנו זה מה שהוא אומר כאן בשורות הראשונות.
זה הכל, כן, תניה לחנוכה. ולתוספת ביאור צריך לבאר היטב מה שכתוב, נר ה' נשמת אדם.
פירוש
שישראל הקרואים אדם, נשמתם היא למשל כאור הנר,
שמתנענע תמיד למעלה בטבעו,
מפני שאור האש חפץ בטבע להיפרד מהפתילה
ולהידבק בשורשו למעלה ביסוד האש הכללי
שתחת גלגל הירח, כמו שכתוב בעץ חיים,
ואף שעל ידי זה יכבה ולא יאיר כלום למטה,
וגם למעלה בשורשו יתבטל אורו במציאות בשורשו, אף על פי כן בכך הוא חפץ בטבעו. כלומר, למרות שאנשימה יודעת שהיא תתבטל, בזה היא חפצה.
היא לא רוצה להיות, היא רוצה להתבטל חזרה במקורה.
וכביכול צריכים לכפות אותה להיות חזרה בתוך גוף.
ולכן, כמו שאמרנו, כשאדם מת, אז פשוט מה שצריך לעשות זה להפסיק את הכפייה הזאת, זה הכול.
משחררים את הקשרים וזה עולה כבר למעלה.
אומרים, הזוהר אומר את זה, ושמעתי על זה כמה וכמה דוגמאות, שאף אדם לא מת עד שהוא לא מסכים לזה.
רק שהוא מסכים, זה הקשר האחרון.
הוא אומר, לא, לא, אני מספיק, די.
אז,
כך נשמת האדם,
וכן בחינאת רוח ונפש,
חפצה וחשקה בטבעה,
להיפרד ולצאת מן הגוף ולהידבק בשורשה ומקורה בהשם חיי החיים ברוך הוא,
הגם שתהיה אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי ולא יישאר ממנה מאומה
ממהותה בעצמותה הראשון, אף על פי כן זה רצונה וחפצה בטבעה.
וטבע זה הוא שם מושאל לכל דבר שאינו מבחינת טעם ודעת, זה לא הגיוני שהיא
רוצה להתבטל. נכון, זה לא הגיוני, אבל זה הטבע שלה,
טבע הנשמה
רוצה לחזור חזרה למעלה.
וגם כאן הכוונה היא שרצון וחפץ זה בנפש אינו בבחינתם ודעת ושכל מובן ומושג ומובן, אלא למעלה מהדעת והשכל המושג והמובן,
והיא בבחינת חוכמה שבנפש שבה אור אינסוף ברוך הוא.
בסדר?
בואו נמשיך במשל של ה... כן, אור, יפה. אז בואו נדבר מה קורה כשאין,
מה קורה כשיש פתילה אבל זה נר,
מה קורה כשיש פתילה אבל זה שמן.
נדבר על שלוש מדרגות,
הכנעה, הבדלה, המתקה. מה קורה כשאין, אז על זה חזל אמרו,
רשעים בחייהם קרויים מתים.
צריך להגיד את זה. כלומר, אם אדם אין לו מה שיזין את החלק הרוחני שבו,
וזה כל כך עבה וגס שהוא בכלל לא מבין שהוא בבעיה,
אז הוא בעצם, זה מת מתהלך על שתיים.
כן,
הנשמה קבורה מאחורי הרי תאוות וגסויות, והוא באמת חי פה,
אבל מתהלך, אבל חסר משמעות כביכול.
ולכן,
בדרך כלל,
מכיוון שהקדוש ברוך הוא לא רוצה לוותר על אף יהודי,
אנשים במצב כזה מזמינים על עצמם איסורים.
כלומר, הקדוש ברוך הוא אומר, איך אני אנער את הבן אדם הזה? הוא הרי הולך בסגור ליבו, הולך בשומן ליבו.
נותן לו איזה ניעור קטן שיזיז אותו קצת.
פתאום הוא חוטף איזה, אז הוא מתחיל לחשוב.
וזה התפקיד של הצרות,
האבל בעולם, האיסורים. פתאום אדם נתקל באיזה טרגדיה, אז זה מזעזע גם אותו,
כי הקדוש ברוך הוא לא מוותר עלינו.
אבל באמת קשה מאוד לחיות לאורך זמן כך. בסופו של דבר יהודי מחפש משמעות.
יש כאלה,
אתה יודע, יש,
הייתי פעם בהרצאה על נעמי שמר,
הרצאה נפלאה,
והיא כותבת ביומן שלה בתור ילדה בקיבוץ, בקבוצה,
בקבוצת כנרת,
שהיא זוכרת שבליל שבת החברים היו מתכנסים בחדר אוכל אחרי הסעודה,
והיו, ככה היא כתבה בתור ילדה, היו שרים שירים בלי מילים.
מה זה שירים בלי מילים?
ניגונים.
הם הרי כולם מגיעים מבתים חסידים במזרח אירופה.
עכשיו באה רוח ההשכלה והציונות וסחפה אותם,
אבל בנפש הם נשארו חסידים, הם נשארו דתיים.
יש להם עולם דתי, קנאי אפילו, מה זה דתיים? הם חרדים,
אבל לקיבוציות.
כלומר לפעמים אתה מחליף
אידיאל באידיאל,
ולתקופה מסוימת זה אפילו עובד.
העניין באידיאל של התורה שהוא אידיאל נצחי, הוא אף פעם לא נגמר,
והאידיאל הקיבוצי לקח דור או שניים ופתאום הוא ירד. אבל בתקופה ההיא הם היו סופר חרדים.
תנסה להגיד משהו נגד התנועה הקיבוצית, הרי על זה התפלגה כל האיחוד והמאוחד, מפאי ומפא״ם. אנחנו עד היום לא מבינים על מה הם התפלגו, מה בדיוק היה הוויכוח האידיאולוגי שם, האם קליפה קדמה לפרי או משהו כזה בהיכל האצילות העליון. התפלגו על זה, משפחות התפלגו על זה, שום פנים ואופן.
אז לפעמים אתה מחליף אידיאולוגיה באידיאולוגיה והיהודים הם הראשונים לעשות את זה, כן?
מרקס היה יהודי כאילו באיזה להט אידיאולוגי שעכשיו אנחנו אני ואתה נשנה את העולם. אז זה גם אפשרות.
בדרך כלל יהודי לא יכול לחיות בלי עולם משמעות, רותח בקרבו, בוער בקרבו.
אז כאן בעניין הזה יש
שתי אפשרויות
במערכות היחסים בין הפתילה לבין המרח.
וזה קשור מאוד מאוד לחנוכה שלפנינו.
ברשותכם אני אגיד פה איזה הקדמונת קטנה,
ואז ניכנס לזה.
אם מסתכלים בעין הלכתית,
יוצא שהיום
אין שום עדיפות להדליק
נר חנוכה בשמן מאשר על נר.
כי בהלכה מופיע שהסיבה שהמדדיקים בשמן זית
זה בגלל שהאור שלו הכי יפה.
הנרות של זמנם היו דפוקים כאלה, היו עיסויים משומן או מחלל,
לא היה דולק יפה.
שמן זית היה הדולק הכי יפה.
מה קרה, מה לעשות שהיום המציאו נרות
שדולקים יפה.
דווקח נר, הוא דולק אחלה, אין שום בעיה, יש לו להבה יציבה כזאת, אז הכל בסדר. אז לכאורה, אם אנחנו מסתכלים רק על הלהבה,
אין הבדל בין הדלקה בנר לבין הדלקה בשמן.
אין שום...
אוה, עכשיו טעם נוסף שכבודו אומר,
יש עדיפות עדיג בשמן זית, אבל לא בגלל שהוא דולק יותר יפה, אלא כי זה זכר למנורה.
עשהו אה כמנורה.
כן, אז אם כך זה טעם צדדי.
זה לא טעם שקשור לאיכות של ההדלקה, אלא זה טעם צדדי.
איך שאת סובבת זה?
כאילו אין עדיפות היום ללהבה המודלקת על ידי נר,
על פני הלהבה המודלקת על ידי שמן. כי הלהבה היא אותה להבה. בשמן יש עדיפות אחרת,
שהיה נס איתו וגם אפשר לברך עליו בורא שמן ערב ועוד כל מיני דברים אחרים.
אבל זה נכון רק אם אתה מסתכל על להבה.
אם אנחנו מסתכלים על תהליך הבעירה וההדלקה
ואנחנו מקבלים את ההשוואה וההקבלה שהנר דומה,
נר השם נשמת אדם, המערכות יחסים, נר, פתילה,
להבה דומות לאדם, יש הבדל גדול מאוד בין הדלקה על ידי נר לבין הדלקה על ידי שמן.
שמן.
מהו ההבדל? שימו לב.
זה בדיוק ההבדל בין, נקרא לזה בינוני בתחילת דרכו,
לבין בינוני מתוקן, בינוני שהוא כבר...
בינוני בתחילת דרכו חווה כל הזמן את המאבק.
זה כל הזמן ככה נאבק.
הוא רוצה מאוד מאוד להיות במקומות אחרים, אבל הוא מבין שאסור.
הוא יצטרך להתגבר.
זה מקביל ללהבה שדולקת בנר.
האופי הבעירה הוא כזה שקודם כל הלהבה כל הזמן יורדת למטה
וכאילו היא מכלה את הנר.
הלהבה אומנם עצמה היא רוצה לעלות למעלה, אבל כיוון ההדלקה הוא כלפי מטה והנר כל הזמן כאילו נלחם בלהבה ומטפטף, נכון? הכל מטפטף כל הזמן ונוזל.
לא הכל,
לא הכל עולה לשמיים, לא הכל מנוצל. בסוף ההדלקה נשארת הרבה שעבה,
כן?
איזו בדיחה שמספרים שפעם הגיעה לאיזה בית כנסת
פקיד מס הכנסה.
קורא לגבאי, אומר לו בואנה.
בואנה.
תגיד לי, מה אתם אוספים עם כל השאריות של הקרקרים שנשארים לכם?
והגבאי אומר לו, נגיד לך אתם אוספים את זה בשקית,
שולחים את זה למפעל,
ואז הם מחזירים לנו קופסת קרקרים כאילו שלמה.
מה אתם עושים עם כל השאריות של הנרות שנשארים לכם שאתם מדליקים פה?
אני אגיד לך את האמת, אנחנו אוספים את הנרות האלה, שולחים את זה למפעל,
והם מחזירים לנו נרות כאלה שלמים שהם עושים מזה.
מה אתם עושים עם כל הזנבות דג מלוח שאתם אוכלים בסולה השלישית ונשאר?
אני אגיד לך את האמת, אנחנו אוספים את זה, שולחים את זה למס הכנסה, אבל הם שולחים לנו פקיד.
אז כן, אתה מסוכסך, הנר מסוכסך,
חלק נשארים זנבות לנר,
נשארים כל מיני, לא הכל עולה, כלומר כשאנחנו נמצאים בתוך מהלך של מאבק,
זה ברור שלא כל הכוחות עולים מכבודו יתברך.
אנחנו בסוג של מאבק הישרדות, נקרא לזה ככה.
ההדלקה בשמן היא שונה לגמרי, אבל אני מציע לך...
מה?
גם השאבה,
הפתיל נגמר, נכון.
נכון, אבל השאבה עצמה, שהיא כאילו הגוף, הכוחות הגופניים, אתה רואה שחלק מזל לפה, חלק מזל לשם, לא הכול עלה.
מה קורה כשאנחנו מדליקים בשמן?
קחו כוס שמן, כוסית שמן,
שימו בתוכה פתילה של צמר גפן ותעזבו את זה לרבע שעה.
מה יקרה לפתילה?
השמן עולה.
זה פלא. אתם שמתם לב שזה פלא?
שוב פעם, בניגוד לכוח הגרביטציה,
בלי שהדלקנו את זה עדיין. אתה שם פתילה של צמר גפן בתוך כוסית שמן,
עוזב את זה לרבע שעה, חוזר, כל הפתילה ספוגה בשמן.
השמן זה נקרא בקבלה להשתאווה בגופא דמלכא. השמן,
שזה הגוף,
אבל במקום נר, עבה כזה גס וזה, יש לנו שמן שהוא חומר,
חומר לכל דבר ועניין,
אבל הוא חומר יותר עדין,
הוא נעתר יותר בקלות אל הפתיליו ורוצה שיעלו אותו. כלומר, בינוני מתוקן שעידן,
וזו אחת העבודות המרכזיות בחסידות, זה עידון הנפש,
תיקון המידות בעידון הנפש שעבד על עצמו. אומרים שחסיד זה 20 שנה של עבודה.
עבד על עצמו 20 שנה
ועידן את עצמו ותיקן את עצמו וכולי וכולי.
במצב כזה,
הגוף, הנפש הבהמית, היא נהיית כל כך מעודנת שיש איזושהי סינרגיה,
איזו התקללות שבה הרבה יותר קל לה לזרום,
ואז באופן כזה של הדלקה,
אתה מגיע אחרי שהדבר הזה עלה רק שלוש שעות,
מסתכל על הכוסית,
הכול נקי, כאילו הפתילה,
הלהבה כילתה את כל השמן.
כלומר, כל הכוחות
נוצלו לעבודתו יתברך.
כל הכוחות נוצלו.
שום דבר לא נשאר בחוץ.
זה בינוני מתוקן.
זה בינוני שעבד על עצמו.
ואולי ניתן לדבר הזה עוד איזה דוגמה שהזכרנו אותה, נדמה לי, בהתוועדות יד קיסלב.
אלמור זקן אומר שהתפקיד של הנפש הבהמית
היא כמשל הזונה בזוהר הקדוש. הזכרנו את זה?
לא הייתה.
אלמור זקן אומר שהתפקיד של הנפש הבהמית זה כמשל הזונה בזוהר הקדוש.
אך הוא לא מפרט מה זה המשל.
אז אני אספר את המשל.
היה מלך שהיה לו בן יחיד ויקר ואהב אותו ולימד אותו את כל דברי החוכמה וכל דברי התבונה שלו, והיה מלך אחריו.
אבל המלך הזה חשש שהבן הזה כשהוא יוצא מהאזור הסטרילי של הארמון
לך תדע אם הוא יחזיק מעמד.
לכן אמר המלך אני רוצה לנסות אותו. קרא לזונה ואמר לך שאני רוצה
שתלכי לנסות להכשיל את הבן שלי.
אני אומר לך אני מקווה שהוא יעמוד בניסיון אבל לכי תנסי להכשיל אותו.
זהו.
עכשיו
בואו נעשה עיון קטן.
מה רוצה המלך?
שהוא לא יפה.
מה רוצה הנסיך?
גם לא יפה. מה רוצה הזונה?
אבל המלך שכר אותה.
היא יודעת שאם היא תצליח, היא תגרום צער למלך.
כלומר, היא מורכבת. היא מצד אחד רוצה לעשות את מה ששכרו אותה, כי המלך שכר אותה,
אבל בלב היא רוצה שהנסיך יעמוד בניסיון. כלומר, היא רוצה להיות הכי מכשילה בעולם
כדי למלא את שליחותה, ושהמלך,
שהנסיך יעמוד בניסיון. בעומק, גם הזונה רוצה שהוא לא ייכשל.
אז הנפש הבאמית היא משל הזונה.
זאת אומרת, באמת היא באה לפתות את האדם ולקחת אותו נמוך, אבל בפנים, בנקודה הפנימית שלה,
נמצא רצון שהנפש האלוקית תנצח.
אז זה כל השאלה אם אנחנו נר או שמן.
אם אנחנו נר,
אז הנר דולק, וזה נראה שהם הולכים עקות.
וכשהולכים עקות לא יוצא טוב. חלק נוזל, חלק נוטף, נשאר הרבה לכלוך, נשאר, יש תמיד איזה פיח, לא, לא הולך טוב.
אבל אם אנחנו עובדים על הנפש הבהמית
ומאדנים אותה,
ולא מגרשים אותה,
לא מרסקים אותה,
לא אומרים ללכי מפה, כי אם אומרים ללכי מפה אז היא חוזרת עם הבן דוד שהוא יותר בריון, כאילו לא כדאי,
אלא מעדנים אותה,
מעדנים אותה,
מעדנים
את הנפש, מעדנים את האדם עדינות ולא גסות,
אפילו בצורת השיח.
אני זוכר שהייתה לנו מורה בכיתה ד',
ילדים בכיתה ד', היא לימדה אותנו איך מדברים. אני חולק על דעתך,
אני לא מסכים, יש לי דעה אחרי ככה,
ונהיינו כזה כיתה שמדברים כמו מצח גבוה כזה, כן?
וכל זה, ואתה לומד לעדן את המידות שלך, לעדן את האימפולסיביות,
לעדן את זה, להצליח.
לאט לאט אתה לומד לעדן גם את האכילה. אתה אוכל, הכל בסדר, אבל אתה לא הולך, היום יש את הקטע של הבופה, כן? עכשיו הולכים לבופה,
חוזרים להר כזה.
נשמה, אתה אוכל את כל זה, אתה אוכל?
כפרה, יש פה מספיק אוכל לכולם, אין בעיה. תיקח, תאכל, תרצה עוד, תקום, תגיש עוד פעם. מה זה ההרים האלה?
צועדים, ואז הכל נשאר על ה... זה גסות.
זה פגם במידת היסוד,
שאתה סתם מנצל דברים ולא משתמש בהם.
אז האדם עובד על עצמו וכו', לאט לאט הגוף שלו נהיה שמן.
במקום נר הוא נהיה שמן, וזה זורם הרבה יותר טוב עם הנפש האלוקית.
הלהבה מהירה יפה, גם אם אין הבדל ברמת האור,
אבל יש הבדל גדול מאוד בתהליך ההדלקה.
כשאדם מדליק בשמן ולא בנר,
התהליך הוא תהליך של התקללות, של השתאבות, של התבטלות אל הגודל.
זה לא תהליך של ניצוח ומאבק ומי גובר.
תהליך הרבה יותר עדין, הרבה יותר מתאים, הרבה יותר זורם, הרבה יותר מותאם.
ולכן, כשאנחנו מדברים פה על נר השם לשמת אדם, הכוונה דווקא נר שמן.
יפה.
אז אני חוזר רגע כאן לפרק שלפנינו,
ואני מדלג איתכם ברשותכם, אתה יודע מה, בקשר למה ששאלת.
גיגי, מה? כן.
אתה כל כך צודק.
אתה כל כך צודק.
אז תראו, תעשו לעצמכם טובה נפשית הכי עמוקה ותסתכלו על הנרות בחנוכה. תעשו מחקר
ותראו שכשהנר מגיע, כשהוא דולק בשמן והוא מגיע לשלב שלו,
הוא נותן פייט, הוא לא רוצה להיגמר. אתה ממש רואה איך הוא דולק, ודולק,
מוצא שרוד, כאילו יקר בעיני הנר הזה כל דקה שהוא דולק.
זה מה שאומרת המשנה במסכת אבות,
יפים, חיי, יפה שעה אחת בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא. נכון שברגע שזה ייגמר, אז הלהבה תעלה לשמיים, אבל היא רוצה.
וכשזה הולך עם נר, בסוף זה תמיד כזה נגמר בטראמפ.
יש כזה עשן עולה, והכל כזה נראה פנצ'ר כזה.
וכשזה דולק, לפעמים היינו רואים את הנרות דולקים של חנוכה,
כאילו בסוף הוא מגיע לאיזה קטע שהוא שואב לאט, לאט, לאט, וזה דולק שעות, היה דולק כל הלילה לפעמים. כאילו זה מין גחלת קטנה, לא מוותר.
כי באמת כשאגרא היה בוכה, כשעזב את העולם הזה, הוא בוכה שהוא עוזב עולם שאפשר לקיים בו מצווה בכמה קופיקות של מצווה.
כלומר, העולם הזה הוא באמת יקר וחביב, זה כל הסיפור של ספר התנא, שהעולם הזה הוא המקום לדירה בתחתונים.
אז כל השאלה בעצם היא
מה עובי הנר?
הלהבה היא להבה והפתילה היא פתילה.
הפתילה זה המקביל לתורה ולמצוות וכו', והלהבה זה הנשמה, וזה לא זאת לשום מקום.
אבל הנר, הגוף, האדם,
כמה הוא גס,
כמה הוא עבה.
כמה הוא, כמה הוא זה, או שמצליחים לעדן אותו ולהפוך אותו למשהו טיפה יותר חלק,
טיפה יותר זורם.
ואז
כל ההדלקה היא הרבה יותר טבעית. זה נקרא לחיות במודעות טבעית אלוקית.
טבעית אלוקית.
אתה לא צריך שיגידו לך מה לעשות. זה לא איזה כפייה, אוף,
מה שקרה, אוף, איזה תפילה ארוכה, אוף, אני חנוג, אללה תקצר,
אוף, אי אפשר כך, בקיץ, בשבת, בשבת, יוצאת מאוחרח, אוף,
עד שיוצאת שבת.
אדם שחי במודעות אלוקית טבעית, הוא טוב לו, הוא שבת, הוא שמח, הוא זורם, הוא לא... הוא מרגיש עם זה טוב, בסדר?
אז זה לשאלתך, אני קורא כאן בהמשך המילים.
קודם שאלת מה קורה עם מי שאין לו
פתילה כזאת,
וזהו קל בכל ספר וקדושה שאינו אלא מה שנמשך מהחוכמה שנקראת קודש העליון הבטל במציאות באור אינסוף ברכו,
המלובש בו ואינו דבר בפני עצמו ולכן נקרא כוח מה,
והוא ההפך ממש מבחינת קליפה בסטרא אחרא,
שממנה נפשות אומות העולם, דאבדין לגרמאיו, באמת, אומות העולם,
אין להם בעיה לחיות ככה.
הוא יכול לחיות חיים שלמים עם זה שהוא הולך, עובד, מתפרנס, אין לו שום בעיה עם זה, הוא לא צריך...
מספרים שהיה אחד החסידים של אדמו״ר הזקן,
היה יהודי פשוט מאוד,
אבל הוא היה ממש עובד על נושא התפילה, היה מעריך בתפילתו,
והוא עשה פעם איזה טובה לאדמו״ר הזקן,
הוא רצה לברך איתו באריכות ימים,
אז הוא סירב.
לא, הוא רצה לברך איתו בעשירות,
והוא סירב. הוא אמר, אני לא רוצה להיות עשיר.
לא, זה לא שלי.
ואז הוא אמר, אני אברך איתך באריכות ימים.
אז הוא אמר לו,
אבל לא אריכות ימים של הפוייר.
פוייר, מי שיודע, זה העיקרים.
אני רוצה לכם לראות, מישהו כאן היה באוקראינה,
בפולין או ברוסיה, לראות עיקרים אוקראינים.
אתה רואה אותו הולך ליד הפרה שלו ואתה לא מבדיל מי פרה ומי בן אדם. זה מאות שנים שהוא עם הפרות.
מבט כזה מטומטם בעין, להסתכל עליך במשהו כזה גס גס ועבה.
אז הוא אומר לו אל תברך אותי בחיים כאלו של פויר
שלא רואים אלוקות ולא חווים אלוקות, שיש להם עיניים ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו. הוא לא רוצה כאלה חיים, הוא רוצה חיים ראויים לשמע.
אז באמת הגויים יכולים להסתדר עם כאלה חיים, זה לא טוב להם, הם מבלים ונהנים, עכשיו זה תכף החגים שלהם, מה הם עושים, העולם בטירוף וטמטום שלהם, מתחבקים, מתנשקים,
קונים, קונים, קונים, כבר המציאו בלק פריידיי וסייבר דיי, ויום הרווק הסיני, ויום הרווק הבינלאומי, וכל דבר הופכים לך, הכל,
לטמטם את המוחות בקניות, וכולם מבסוטים על הדבר הזה, כן?
אחד הדברים היפים שקרו כאן במדינה, אפשר רק לזעות את הדלת?
תודה.
אחד הדברים שאני חושב שכולנו הרווחנו מהם,
הרי היה פה פעם דואר ישראל, כן?
לא היה,
שואלים, איפה רמוז דואר ישראל במגילת אסתר?
ותשלח אסתר וגדי להלביש את מרדכי, ולא קיבל.
לא קיבל. היה פה דואר, פעם היית בשכונה, איזה דואר כזה קטן, שכונה ענקית, היית עומד, לקבל חבילה, אם היית מקבל הודעה על חבילה, זה היה טראומה.
וואי, צריך להיערך לזה יומיים קודם, להביא ציוד, מים, אוכל, כי אתה הולך להשתקע שם.
וחשבו שאפשר לערבב את העניינים, אבל אז התחיל אמזון.
כן, ופתאום מדינת ישראל הולכת ומוצפפת
באינסוף חבילות, והבינו שהם לא עושים עם עצמם משהו, אז פה אנחנו נקרוס. אז שינו את הכול, והיום נראה שזה עובד יותר טוב היום.
אז זה אמזון, כולם קונים והכול. הגויים יכולים לחיות ככה,
יהודי לא יכול לחיות ככה.
יהודי הוא חייב משמעות.
אבל מצד שני, וכן
מן הנפלות אומרות העולם דאב דין לגרמאיו ואמרינן הווה והליתני להיות יש ודבר בפני עצמו כנזכר לאל הפך מבחינת החוכמה ולכן נקראים מתים
כי החוכמה תחיה וכתיב ימות ולא בחוכמה וחיל הרשעים ופושע ישראל גם הם נקראים חלילה מתים
קודם שבאו לידי ניסיון לקדש את השם
כי אין יהודי שאין בו את הנקודה הפנימית הזאת באופן רדום וצריך לעורר אותה.
אגב זה היה יש כבר דיברנו על זה יש המון המון
המקבילות בין מצוות תפילין למצוות נר חנוכה.
מה המקבילות?
פערים בקודש, פער ביני הגויים.
שני המצוות האלו מבררות את השמאל.
תפילין, הרי אדם ימני מניח תפילין בשמאל. שמאל זה כאילו הצד האחר.
וגם נר חנוכה מצווה להניחו על הפתח ביתו משמאל,
נכון?
וגם נר חנוכה מדליקים אותו משמאל לימין.
אז שניהם לוקחים איזה אור של קדושה,
ונר חנוכה מניחים אותו למטה מגמל טפחים אפילו, למטה מעשרה טפחים.
לוקחים איזה אור של קדושה ומחדירים אותו עד הכי הכי הכי הכי עמוק במציאות.
והתפילין בעצמם היא מצווה כזאת, כי לוקחים פרה, שזה נפש בהמית,
והוקחים אותה למצווה.
היה איזה חב'דניק בכפר חב'ד, שהיה הרפתן האחרון בכפר חב'ד.
ברח לי על שם שלו.
היה לו סדר יום, הוא היה קם מוקדם, לומד חסידות לפני התפילה,
התפלל, הולך לרפת.
ולפעמים הוא היה קם מאוחר,
כמו שקורה לנו, ואז הוא היה רץ ישר לתפילה ואז הוא הולך לרפת.
אז הוא היה אומר שהוא היה רואה הבדל בין הימים
שהוא היה לומד חסידות לפני לבין הימים שלו.
הוא היה לומד חסידות והוא היה מגיע לרפת,
הפרות היו מסתכלות עליו בירת כבוד.
אה, הגיע בן אדם,
נתנו פרות.
כשהוא לא היה לומד חסידות והוא היה מגיע לרפת, היו אומרים, מי זה הפרה שהולכת שמה איפה שיבוא אלינו, אנחנו מסתכלות עליו כאילו.
אז מה אמרנו לי קודם, אבל
ברח לי המשפט מקודם.
אה, התפילין, כן.
אז אתם יודעים שיש מבצע,
אז הרבי לוגביץ, אחד המבצעים זה להניח תפילין ליהודים.
אז אתה אומר לעצמך, מה הערך להניח תפילין ליהודי
שהוא אתה לא מסביר לו, אין לזה שום המשכיות, מה הערך בזה? והתשובה היא שאם אנחנו מאמינים שבכל יהודי יש נפש,
יש נקודה פנימית עמוקה,
אז מה שצריך רק זה מכת חשמל לעורר אותה.
אין מכת חשמל יותר טובה מתפילין, תפילין זה הקדושה הכי הכי גדולה.
זה נקרא חפץ קדושה, אתה נותן לו, זה כמו בוסטר כזה של חשמל,
בום! אתה מדליק אותו.
ואני פגשתי כמה יהודים, ביניהם יהודים מתוק מדבש ממגדל העמק,
שככה הוא חזר בתשובה.
זה סיפור פלא גמור, הוא היה שומר,
הוא היה שומר בתלמוד תורה של חב״ד,
ויום אחד הגיע אחד הילדים ושם לו תפילין. הוא אומר לו, מה אתה רוצה ממני ילד? הוא אומר, אמרו לי להביא לך.
הוא אומר, יאללה, תיקח את זה מפה, מה אתה רוצה ממני, אני לא מנהל, זוז.
הילד אמר, אני לא, זה, אמרו לי, אז זה מה שאני עושה.
אז הוא אומר לו, מי אמר לך? הוא אומר, את השם שלו, מנהל תלמוד תורה.
הוא חיכה,
ואז המנהל הזה עבר, אמר לו, תקשיב, אני לא יודע מה אתה זה, אני סתם, חבל, אתה נותן לי, תיקח את זה מכאן.
אז המנהל אמר לו, תקשיב,
אני לא לוקח,
זה שלך,
אתה רוצה, תעביר את זה הלאה, אני לא לוקח,
תעשה עם זה מה שאתה רוצה.
אז הוא אומר, הוא לא יודע מה לעשות, הוא קח את זה הביתה.
והוא מספר, הוא אומר, הוא לא יודע להסביר,
אבל למחרת בבוקר הוא מוצא את עצמו ב-5 בבוקר
הולך לבית כנסת,
שהוא בחיים לא היה, הוא בגרום אמריקה.
אני בחיים לא הייתי בבית כנסת.
והוא הולך לבית כנסת, ופתאום מולו בא הרב לבית הכנסת,
והרב אומר לו, אתה יודע, אני בדרך כלל לא מתפלא בבניין הזה, אני לא יודע למה קמתי היום.
אז הוא אומר, בוא, נלך ביחד.
ואז הוא מגיע, הוא אומר לו, הרב, תראה, הביאו לי את זה, אני לא יודע מה עושים עם זה.
הוא לא יודע איך.
אז הרב הניח לו תפילין.
הוא אומר לו, טוב, מה עכשיו?
הוא אומר לו, פתח לו סידור, הוא אומר לו, תקרא מה שאתה רוצה.
הוא קרא כמה דקות, ואז הוא אומר לו, טוב, מה עכשיו? הוא אומר לו, תבוא מחר.
הוא הלך לעבודה, אז הילדים שאלו אותו, תגיד, הילד שהביא לו, תגיד, מה עשית עם זה? הוא אומר לו, האמת, אני הנחתי. הילדים שמחו, עשו לו מסיבה, הרקדו סביבו, הניח תפילין.
בקיצור, בתוך חצי שנה הוא חזר בתשובה שלו,
ממש נהיה, הכרתי אותו באיזשהו מקום, תענוג, וזה התחיל מ...
יש נקודה פנימית, רק צריך לתת על זה מכה.
מכה. אז הרשעים שדיברת עליהם מקודם,
אנחנו לא רוצים מכה לאף אחד, אבל לפעמים זה מה שצריך כדי לעורר אותם.
הוא מדבר על ניסיון, על קידוש השם.
כן.
קודם שבאו לידי ניסיון לקדש השם, כי מבחינת החוכמה שבנפש האלוהית נמצאת אלוהית מאור אין סוף ברוך הוא ומדובש בה,
הם בבחינת גלות,
בנפש הבהמית מצד הקליפה שבחלל השמאלי, שבלב המולכת ומושלת בגופם בסוד גלות השכינה כנף. ולכן נקראת אהבה זו בנפש האלוהית,
שרצונה וחפצה להידבק בהשם חיי החיים ברוך הוא בשם אהבה מסותרת.
כן? כי היא מסותרת ומכוסה בלבוש, שק דה קליפה בפושעי ישראל,
ומהם נכנס רוח שטות לחטוא וכו' וכו'.
אז הוא מעריך כאן בפושעי ישראל איך הם יכולים להתהפך מקצה לקצה, אבל בעיקר הבאתי את זה בשביל הפתיחה
על המשלים באפשרויות השונות למערכות היחסים בין האדם,
בין החלקים השונים שלו לאור הנר.
אפשרות אחת,
הפתילה זה התורה והמצוות, הלהבה זה נשמה, והנר הוא נר גס, זה הגוף, והנשמה היא מבטשת את הגוף.
קצת תנועת המוסר, לא בסדר, תחזור בך, תאהבתן אתה, חלק נוזל, חלק לא, אתה כאילו מתעצבן, טוב, איזה מין כזה
התקפיה.
אבל אפשרות שנייה, שאדם עובד על עצמו
ומעדן את הנפש הבהמית שלו,
ומקדש אותה,
בין אם זה על ידי תורה,
בין אם זה על ידי מצוות,
בין אם זה על ידי שבירת המידות קצת, ועל ידי תיקון הנפש, ועל ידי שימת לב.
הופך אותה לאט לאט לשמן, ואז,
ותשימו לב, אחת האינדיקציות, דיברנו על זה השבוע בחבורה,
אחת האינדיקציות,
איך אתה יודע אם הוא מתקדם באהבת השם?
אם הוא מתקדם באהבת ישראל.
אם כתוצאה מאיזשהו תהליך רוחני אתה יותר חזק באהבת ישראל,
התקדמת באהבת השם.
איך אדם יודע שהוא עשה תהליך עם הנפש הבהמית שההנאות שלו מתחילות להתחלף?
הוא לא נהיה סגפן ולא נהנה, הוא נהנה, ממש נהנה, נהיה לו גשמקט מה שקוראים,
אבל הוא נהנה מדברים אחרים.
בוא נאמר ככה, במקום להנות לקבל,
הוא נהנה לתת.
זה יכול להיות דבר כזה?
נכון, יכול להיות. במקום להנות לקבל, שזה מצב אפס של כולנו רוצים לקבל,
הוא נהנה מלתת.
כך, תפאדל.
נהנה כך.
הנה, היום מישהו ביקש ממני את הרכב, קח, תפאדל, נהניתי, שמחה, כיף, יאללה, עשה מצוות, השתנה.
במקום להנות מ... אוקיי, בסדר, אני לא אומר שסטק זה לא דבר טעים,
אבל הוא נהנה מדברים אחרים.
הוא נהנה מאיזו התבוננות טובה, הוא נהנה מיכולת תפילה, הוא נהנה מיכולת ללמד מישהו.
העולם ההנאות שלו משתנה.
זו אותה נפש בהמית,
היא מבינה בהנאות,
אבל רוכבת עליה חזק הנפש האלוקית ומשנה לה ואז היא כבר שמן היא זורמת לבד אתם יודעים בוא נשים ככה דברים על השולחן אתה תבין אותי גיגי
אחרי 50 יום שאנחנו אומרים סליחות הספרדים כן ספרדים כן גם אשכנזים אני רואה מתפלחים יש כאלה שבאים
אומרים סליחות ומתאמנים תפילה זה שריר אתה מתאמן מתאמן מגיע יום כיפור
יום כיפור זה אינטנסיבי מאוד, מגיעים לתפילת נעילה.
אתה מרגיש שאתה עף,
התפילה היא לא מסוגלת עליך, היא כאילו אתה לא רוצה גם שייגמר.
לפחות אני מרגיש שיום אחרי יום כיפור,
כאילו אני בא מתפילת 18, בום, היא כאילו,
היא עפה לי, מרוב שאתה כבר רגיל, ככה פתאום זו תפילה כאילו,
התפילה נהיית לי קצרה מדי, רגע, אין איזה אבינו מלכה, אין איזה, כן, מתאמנים, וזה נהפך לחלק מומחה.
אז אנחנו בעזרת השם נעמוד בחנוכה ונדליק את החנוכייה כמובן בשמן זית,
תוצרת הארץ,
ראוי למאכל,
ונשחק עם הנר,
נראה את המערכות יחסים בין הנר,
בין השמן, לבין הפתילה,
לבין הלהבה על גווניה השונים.
אני מבין שהמטרה שלנו היא להיות דבר כזה,
להיות נר המערבי,
שהגוף שלנו יהיה זך כמו שמן,
ומאלו יימשך יפה אחר הפתילה,
בלי צורך לכפות, והלהבה,
זאת הלהבה, הנשמה שבנו תדלק יפה את העיר לעצמה ולאחרים.
אמן ואמן.
שבת שלום, חנוכה שמח, ברוכים תהיו.
