אנחנו בסימן רסט היום.
קידוש בבית הכנסת,
לשים לב,
קודם כל,
בסטנדרט, אדם רגיל עושה את הקידוש בבית,
קידוש שצריך להיות במקום סעודה.
אז למה עושים בבית הכנסת?
כל מיני סיבות. אחת הסיבות, למשל,
אנשים היו אוכלים בבית הכנסת,
או אנשים היו מתארחים באיזשהו מקום בקהילה, לא יודע מה, לא היה להם איך לעשות קידוש.
ואין להם איך לעשות קידוש, אז אנחנו מזכים אותם.
עושים את הקידוש בבית הכנסת,
וצריך קידוש במקום סעודה,
אז אולי בחדר הליד, אולי באיזה הכנסת טורחים, לא יודע מה.
אין להם ברירה, אז זהו, אנחנו עושים קידוש ומוציאים אותם ידי חובה.
דרך אגב, אני אומר
שזו גם הסיבה שעושים הבדלה בבית הכנסת.
יש אנשים שאולי אין איפה לעשות הבדלה,
ומופיע בפוסקים שהבדלה בבית הכנסת מוציאה ידי חובה את מי שאין לו איפה לעשות.
ולכן אני רואה הרבה היום, אפשר לומר, שרוב האשכנזים,
רוב האשכנזים
כבר לא עושים הבדלה בבית הכנסת.
וגם אצל ספרדים
נכנס חלק שלא עושים הבדלה בבית הכנסת.
למה לא עושים הבדלה בבית הכנסת?
כי כל אחד יש לו בבית איך לעשות, בסדר?
אז אותו דבר קידוש.
אז היה מצב,
היה דבר כזה,
שכשהאנשים היו מגיעים, לא היה להם איך לעשות קידוש,
אז אתה עושה להם.
אומר לנו השולחן ערוך,
נוהגים לקדש בבית הכנסת,
ואין המקדש לטעום יין הקידוש, אלא מתאימו לקטן,
שאין קידוש אלא במקום סעודה,
ומעיקרא לא נתקן אלא בשביל אורחים דאחלה ושעתה בבית קלישתא,
להוציאם ידי חובה.
זה בעצם יסוד הקידוש בבית הכנסת.
מה יסוד הקידוש?
יש אנשים,
מישהו היה פעם באיזה אורח חמה בירושלים,
ליד מחנה יהודה?
מה כתוב על בית הכנסת זרוע? יודעים מה זה זעור החמה?
שעון שמש של הרב טוקצ'ינסקי,
שעולה שם על הצריף בקומה שישית כדי לראות את הזריחה והשקיעה, וככה נוצר לוח
ארץ ישראל.
כי המקום שם במחנה יהודה זה המקום הכי גבוה בכל הסביבה.
מי ששם לב, מתחנה מרכזית
עד מחנה יהודה עולים,
ומזעור החמה
מחנה יהודה,
לכיוון שער יפו, לכיוון שער העיר, יורדים
קו פרשת המים.
בסדר?
זהו.
אז זה המקום הכי גבוה, ובקומה השישית
לפני מאה שנה
ככה נוצר לוח ארץ ישראל. אז שם,
בבית הכנסת, זה עורך המאז אשתיבלח הזה מול שוק מחנה יהודה,
מול עץ חיים,
כתוב שם הכנסת אורחים.
עכשיו, החדרים הקטנים של אשתיבלח,
בעצם זה המקום שהאנשים היו ישנים שם.
הכנסת אורחים, מי שהיה מגיע ולא היה לו איפה לישון.
מה?
היו מתפללים שם, אתה רואה איזה חדרים קטנים של בן אדם אחד, שני אנשים?
זהו, לא יותר.
חדרים קטנים כאלה.
שני אנשים יכולים לישון שם או שם המניינים האלה?
אין גם את הקומה למעלה ויש.
בסדר? אז זה הכנסת אורחים.
נו, אז עושים קידוש בבית הכנסת,
ואנשים שהגיעו, נתקעו בעיר, נתקעו במקום, מה עושים?
אוכלים על יד.
זה הבסיס.
מזה זה התחיל.
ואף אגב, ועכשיו,
אף אגב, דלא אכלי אורחים בבית כניסתא,
לא בטלה התקנה. זה טעם המקומות
שנהגו לקדש בבית הכנסת.
זה הבסיס.
אבל יותר טוב להנהיג שלא לקדש בבית הכנסת,
וכן מנהג ארץ ישראל.
ברור מה כותב פה מרן?
מרן מנהג בארץ ישראל?
לא מקדשי בבית הכנסת.
בוא, במקום שאתה תאכל, תעשה קידוש.
והיום,
בכלל זה ברור לנו.
הרי מה הבעיה לבן אדם לעשות קידוש?
אם אין לו בבית יין, איפה יש?
צלע שכן.
ואם אין צלע שכן, אז איפה יש?
בבניין, על יד.
ואם אין בבניין, על יד, כן, באמת זה בעיה.
זאת אומרת, יש, אין דבר כזה, אין.
זה לא מה שהיה פעם.
פעם להשיג יין, אז מצאו לנו היתרים.
כן, המשנה הזאת ברורה מביא את זה.
מקום שיין יקר,
אי אפשר להשיג יין,
אז יש איזה היתר.
לעשות
על חמר מדינה.
מה זה חמר מדינה?
היין של אותה המדינה.
היין הנפוץ באותה מדינה.
בצרפת מה היין הנפוץ?
יין, בסדר? באנגליה מה היין הנפוץ?
ויסקי, לא?
ויסקי.
אצל תרומת העמים הכי גדולה.
בסדר? גרמניה, לא?
שמה מה?
בירה.
מרוקו?
עראק,
זה תוניס,
בוכה,
בסדר,
כל אחד עם המקום שלו,
זה ברור, אבל זה...
נו וב...
נו אצלך, כן.
מה?
תערבב, זה הכי גרוע.
וודקה ועראק ביחד,
נשכב במקום.
שתי צרות בכוס אחד, בסדר, זה ברור.
אבל שצריך להיות חמר מדינה,
ואז הקלו, מכיוון שאין יין,
אז החמר מדינה היין של אותה מדינה, המשקיע האלכוהולי של אותה מדינה,
בסדר? ופעם טענו ש...
למה דווקא משקיע אלכוהולי? זה חיי אדם כותב את זה במפורש.
אני ראיתי את זה בחיי אדם
שמדובר דווקא על משקיע אלכוהולי, לא שום דבר אחר.
כל מיני כאלה רוצים לעשות דברים אחרים.
בסדר? בסדר.
תשובות יש.
כל מיני, כל מיני.
הרב עובדיה, זכר צדיק לברכה, כותב חווה דעת,
על אף
שהרב משה פיינשטיין,
זכר צדי להתקדש לברכה, אהובנו,
האמת אהובה יותר.
זה ברור?
על הנושא של על מה אפשר לעשות הבדלה.
כותב שאפשר לעשות על
כל מה שכן.
אז הרב עובדיה כותב, על אף שהוא אהובנו,
האמת אהובה יותר בעצמו.
הביטוי ברחבי דעת.
בכל מקרה,
דווקא אם זה כך, אז צריך.
ודרך אגב, המשנה ברורה כותב,
שכשמישהו עושה קידוש על חמר מדינה,
זאת אומרת, על משקיע אלכוהולי של אותה מדינה, הוא צריך שתות רביעית,
כמו יין.
לא מספיק איזה כוסית.
שתי רביעית, בסדר?
אז בואו נשאר בו יין, ובארץ ישראל בכלל,
בארץ ישראל,
כשאין כלום,
כשאין כלום, אז עושים עליה לכם, כן.
אבל בארץ ישראל אפשר להגיד שיש משהו אחר יותר מיין.
ואני לא יודע מי מוצא לו כל מיני קולות שאינן מן המניין.
אתה יכול לדעת?
בבית שלך,
אתה יכול לדעת לכל קצת אחת עשרה?
מה, מה לאכול? לשבוע, ליל שבת הזה שאלו אותי את השאלה הזו.
זה לא קשור לעניין, אבל זה יהיה,
הנה,
רשע עין א', בואו נגיע לרשע עין א', יש את התשובה לשאלה שלך, בסדר? עוד רגע.
כי זה ענבים.
לא, משקיע אלכוהולי חוץ מיין.
יין גם סוחט אדם אשכול ענבים ועושה עליו קידוש היום, גמרא.
בסדר, הוא מדבר על משקה חמר מדינה.
יום שישי.
בחר ציון.
קידוש היום מתי הוא?
בליל שבת?
נו.
שעה קודם הוא סוחט, שעה אחר כך הוא שותה.
מה?
לא, אין לו, אין לו, אז אמרנו.
הוא שאל לגבי אם אלכוהול או לא.
טוב, וכללית ככה, סתם בשביל ה...
יותר טוב על יין.
יין בלי סוכר
ולא מבושל, זה הטוב ביותר.
אז כבר עברנו פאזה, נכון?
בלי סוכר ולא מבושל זה רמה אחרת.
בגלל שזה רגיל אתה לא יכול לשתות, כי הוא עם סוכר.
הסוכר פה דופק את הראש.
מה?
בלי.
יין מתוק
דמיתקרה בצבא, לפחות בזמננו יין פטישים.
כשאתה שותה כוס
פטישים בראש, מכיר את זה?
הסוכר הוא מה שעושה את הבעיה.
טוב, בואו, בואו, בואו, שבת,
פעם אחת תבוא,
בסדר, אחר כך נדבר,
אחרי שתשתה נדבר,
בסדר?
יאללה, קדימה.
אז אמר לנו השולחן ערוך, יותר טוב להנהיג, שלא לקדש בבית הכנסת, וכן לנהג
ארץ ישראל.
למה? כי בסופו של דבר כל אחד יכול לקדש
בביתו. אומר הרמב״ם, הם נהגו לעמוד בשעה שמקדשים בבית הכנסת,
ומבחינתנו,
גם בבית.
וראינו שיש כאלה שלא עומדים בקידוש בבית, אלא רק
מאיפה יחולו השמיים והארץ, כי זה דומה לעדות.
אז לא יחולו,
אומרים בעמידה, ואחר כך יושבים ומקדשים.
אבל המנהג הרווח,
ספרדים בטוח כולם, אשכנזים ברובם,
עומדים בקידוש.
בשתיית היין יושבים.
טוב,
סימן ער.
למה כתוב פה ער?
כדי שלא יהיה רע.
רע, יותר טוב.
למה אין לך ספר?
עת ספרים?
טוב, מראה עיניים ומשמר אוז מים.
חרות. יופי, יאללה.
סעיף א', אומר השולחן ערוך,
עמוד מ״ה,
מה השם אלוהיך שאול מעמך?
בימים זה 88. נהוגים לומר פרק במה מדליקין,
והספרדים אומרים אותו קודם תפילת ערבית,
והוא הנכון.
כי מה אומרים אשכנז לפני... אשכנז.
ספרד לפני ערבית,
אשכנז אומרים כמו ספרדים, מה אומרים?
במה מדליקים.
מה אומרים ספרד?
כגוונא.
ומתי אומרים במה מדליקים? כגוונא? כן, ספרד.
זה פסקה לזוהר.
מה אומרים,
מתי אומרים את זה החסידים, הספרד,
במה מדליקים?
בתוך סעודת שבת.
זה מופיע בסידור בתוך סעודת שבת.
בסופו של דבר כולם אומרים במדליקים, שאלה מתי.
אומר לנו השולחן ערוך, אומרים קודם תפילת ערבית, והוא הנכון.
אומר המשנה ברורה,
למה? לפי שיש בו דין הדלקה או שלושה דברים שצריך אדם לומר בתוך ביתו,
ערב שבת היא בחשיכה.
קודם תפילת ערבית, שבמקומותה מקדימים להתפלל ערבית.
על ידי קריאת פרק זה, שיקרא מקודם,
ידע במדליקים ויזכור שלושה דברים ויזהיר עליהם.
כן, אנחנו מדברים על כאלה שמתפללים בזמן.
ואחרי כתב שולחן ערוך דו הנכון
שלאחר תפילת ערבית, מה דפקא מינה?
במקומות שנוהגים לאורו אחר תפילת ערבית,
כתבים מנהגי מערק,
הטעם כדי שאם יאחר אדם להתפלל, יהיה לו שירות להתפלל בעוד שיאמרו במה מדליקין.
לכן אין אומרים אותו בשבת חול או מועד,
כפי שאין מאחרים כל כך לבוא לבית הכנסת,
כפי שלא עושים בהם מלאכה.
כתב הבית חדש, יש לומר, במה מדליקין, לאחר קידוש.
הנה,
זה הספרדה, גם הוא היה אשכנזו בכל זאת. היו ליום העדיף ומקדמין הלילה.
ובמקומותינו המנהג לומר במה מדליקים קודם,
כתב בפרי שעתם, ונר ביתו וקידוש היום, ונר ביתו עדיף,
כדלעיל וסימן, רס.ס.ג.
בסדר? סעיף ב' אומר השולחן ערוך,
יש שאין אומרים אותו ביום טוב,
שחל להיות בערב שבת,
ושאין אומרים אותו בשבת של חנוכה.
ובכל מקרה אנחנו לא אומרים אותו לא ביום טוב שחל להיות בערב שבת, לא בחול המועד,
וגם לו בשבת חנוכה.
כן, וגם
יום טוב שהיה ביום שישי לקראת שבת.
וגם בחול המועד, הוספתי לך עוד כמה מילים.
אומר הרמ״ב, אין נוהגים כן בחנוכה,
ומשבת של חול המועד אין אומרים אותו.
וכן ביום טוב שחל להיות בשבת, אין אומרים אותו.
הוספתי לזה כבר לפני כן.
דבר אחד רק שאומר הרמ״ב,
בחנוכה כן אומרים, אנחנו אומרים שלא אומרים. למה?
כדי לא להפלות בין
נר חנוכה לבין
נר שבת, כי הרי נר חנוכה כשר
ונר שבת,
יש שמנים שמותרים ושמנים שלא.
כי נר חנוכה הוא לא להשתמש בו, ונר שבת
צריך להשתמש בו,
לדברים המותרים בשימוש כמובן.
בסדר? זה הנושא של אמירת במים מדליקים, נושא של התפילה.
אחרי שגמרנו את התפילה,
אמרנו וייחולו,
כן קידוש, לא קידוש בבית הכנסת,
בימים מדליקים שאומרים
או מתי לא אומרים.
אנחנו מגיעים הביתה.
מה פה דילגנו?
את הדרך.
ואת הדרך כבר הזכרנו בסימן רס.ס.ח.
אנחנו הזכרנו
שדיברנו על ויכולו השמיים והארץ. אמרנו
שמייד כשאדם אומר ויכולו השמיים והארץ,
שבת קיוטט,
אומרת הגמרא,
מייד שני מלאכי השרת נצמדים אליו,
מלווים אותו עד הביתה.
וכשהוא בא הביתה,
אחרי שהוא אומר לאשתו של הבת שלום, מה הוא אומר?
שלום עליכם.
למי הוא אומר שלום עליכם?
לאותם שני מלאכים.
לכן אין מה להמתין,
אפילו דקה
משנכנסנו הביתה עד שמתחילים שלום עליכם.
המלאכים פה, מה אתה נותן להם? התייבש?
זה ברור.
מייד שלום עליכם.
טוב, האורחים לא הגיעו.
קודם כול, דבר עם המלאכים.
שלום עליכם.
כל מה שצריך.
עכשיו, לסעודה אפשר לחכות
שיבואו האורחים, אבל
כותב על שולחן אורך
בסימן רע״א,
סעיף א',
כשיבוא לביתו ימהר לאכול מיד.
יש תשובה?
ובדיוק בליל שבת הזה מישהו שואל אותי,
הרב,
אפשר לעשות את סעודת שבת בשבע בארץ?
בדיוק אותן מילים.
עכשיו,
מטה מאיפה זה מתחיל?
זה מתחיל מזה שלא למדנו הלכות שבת.
שכשאנחנו למדנו הלכות שבת והתחלנו לדבר מה ראינו לגבי
כניסת שבת.
זה היה רמ״ט, נכון?
מה כתוב ברמ״ט בסעיף ב׳?
אסור לקבוע בערב שבת סעודה או משתה שאינו רגיל בימי החול.
אסור.
ולאכול ולשתות בלי קביעות סעודה,
אפילו סעודה שרגיל בה בחול, כל היום מותר להתחיל מן הדין.
אבל מצווה לימנם לקבוע סעודה שנהוג בה בחול מתשע שעות ולמעלה.
אמרנו את זה בקיץ,
בחורף אפילו בזמן המנחה.
ומה כתוב בסעיף ג'?
דרך אנשי מעשה להתענות בכל ערב שבת.
למה? למה כל זה?
למדנו את זה באריכות, אני רק
עכשיו מזכיר מה שלמדנו.
כשייכנס לשבת, כשהוא תעב,
לא בתאווה ובאו, אלא כשהוא תעב,
תיאבון.
לא עושים שום דבר ביום שישי,
לא קובעים שום סעודה ביום שישי.
ואם יש ברית מילה או פדיון הבן,
תשתדל לעשות את זה בבוקר,
לא אחרי חצות היום,
כי זו מצווה בשעתה,
מזמנה,
אז תעשה אותה,
אבל לא מאוחר יותר.
וכל זה למה?
תאב, עדינות.
אפשר להגיע תאב לסעודת שבת.
ולכן אמרנו, הדרך האכזרית ביותר היא כשמישהו אוכל, מה אומרים לו?
תיאבון.
זהו, הוא לא יגמור לאכול?
מה צריך להגיד למי שאוכל?
הרי הוא תעב כבר, למה הוא בא לאכול? כי הוא תעב,
אז מה הוא צריך?
יפה, הנה, הבנת?
בשנייה אמרת את זה.
למה לא עשית ככה עד היום?
כשמישהו יושב לאכול, מה אומרים לו?
לשובע,
כי צדיק אוכל,
לשובע נפשו,
ובטם רשעים תחסר.
כל הזמן בתיאבון.
וברור,
עברית פשוטה, קלה, עזבו עליך.
תן לבן אדם לחיות כמו בן אדם,
שיהיה לו לסוער, יוכל עזבה,
יקום וילך.
מה, אתה רוצה שכל היום יושב לי על השולחן?
שואלים אחר כך למה הכושר הקרבי יורד?
ילדים בני
כיתה קימל 80 קילו?
מה קורה פה במדינה?
כן, חיי שפע, כן.
תודה רבה, הקדוש ברוך הוא.
אוהבים את הטוב, אוהבים את השפע,
אוהבים ליהנות.
יוסף, ברור,
ליהנות.
אבל בכל זאת, שמור על עצמך.
תהיה בן אדם פעיל.
אנחנו לא נגד להנות.
זה לא עבודת השם.
סיגופים ודברים כאלה לא שוייך פה בארץ.
ארץ ישראל זה כיף,
אבל כיף אמיתי,
בריא.
רק שלא יגידו עכשיו שאני ליצמן.
לא אמרתי כלום, אבל ברור.
זה בדיוק הדרך שלנו.
אדם אוכל, אוכל טוב.
אוכל טוב, אוכל טעים.
מבסוט?
חלאס, כמו שאומרים.
אבל לא...
לכן ביום שישי לא קובעים שום דבר, אלא אם כן זה משהו שחייבים.
חייבים, חייבים, אין מה לעשות.
סעודת מצווה.
ואז,
כשהוא מגיע כניסת שבת,
הוא שואל שאלות אם לאכול סעודת שבת או לא,
יהיה מהר לאכול מיד.
מתי השאלות מתחילות?
הרב, אני אומר דוגמאות שהיו לי.
אני יכול לאחר את הסעודה לשמונה בערב?
הוא אמר לו, מה קרה?
הוא אמר לי, הרב, אני מההורים שלי בקסטל,
הגעתי לפה, רק הכנתי את האות,
נתתי לאשתי את המפתחות ובאתי לבית הכנסת.
מה אכולים אצל ההורים בקסטל?
קובה.
קובה למבאים.
יום שישי,
קוראו למשפחה.
כי הם לא יבואו יום שישי, יבואו שבת בצהריים.
הבנו.
עדיף. לא עדיף.
עכשיו, גמרו בארבע, שלוש וחצי.
גמרו את הקובה. נאמר, עכשיו הוא יכול לאכול משהו?
תיישב כמו יציקה.
ברור.
לא עושים דברים כאלה ביום שישי.
ראינו את המשנה ברורה, מביא גמרא.
מה קורה למשפחות שקובעים את שרודתם ביום שישי?
כולם מתכנסים, באים לסבתא, באים לזה,
יום שישי אוכלים.
בעיה.
אנחנו חוזרים על עצמנו, נכון?
אבל חשוב לדעת את זה. נפתח עכשיו, בימים הקצרים.
יום שישי אוכלים משהו,
מה שנקרא ארוחת צהריים קלה,
ירקות, גבינה, לא יודע מה.
תאכל משהו.
מתי אתה אוכל ביום שישי?
ליל שבת.
ואז אין שאלה.
עכשיו, מאיפה זה מתחיל?
כשאנשים לא יודעים את ההלכה,
כשאנשים שלא יודעים הלכה
ורגילים מחוץ לארץ ששבת נכנסת
שבע-שמונה בערב, והחורף ב-1800-1800 ופתאום פה ב-1600 כבר נכנסת כניסת שבת.
עכשיו, שבתות האלה,
כניסת שבת.
מה, כבר לאכול חמש?
חמש וחצי.
אז עוד פעם, מאיפה זה מתחיל?
מאיפה זה מתחיל?
זה מתחיל מזה
שאנשים לא למדו את ההלכה
וההתנהגות שלהם היא לא התנהגות של הלכה.
בסדר? אז התפקיד שלנו מה הוא?
לרומם את המציאות.
עכשיו בא בן אדם ואמרו לו, תשמע, תבואו אלינו, אנחנו רוצים שתתארחו אצלנו בסעודת שבת
בשמונה בערב,
שבע בערב,
בסדר?
מה הוא יעשה?
גם לא.
גם מי שהתפעל במכון בא אלי השבוע לפני שש.
אתה יודע?
אז מה עושים?
תעשה את הסעודה בבית.
תעשה קידוש, תאכל לחם,
מבחינתי גמר את הסעודת שבת.
תמשיך שמה לאכול.
עכשיו, אני כבר לא רוצה לשאול עוד כמה שאלות.
אם זה המצב,
אם יש עוד כמה שאלות.
בסדר?
הבנת אותי.
בוא נלמד זכות ולא
נפתח פה תיבה, כי אנחנו לא נגמור.
הבנת מה אני מדבר?
אתה איתי, הבנת מה אני אומר?
הבנתם אותי, יוסף, הבנת.
עזוב, עזוב, עזוב, אתה רואה שאני לא הזכרתי לא מדינות, לא ארצות, בשבע, הזכרתי רק את השעות.
אז זה לא. בוא נשאר נקיים.
בסדר?
נשאר נקיים.
שאיננו פאזה, באנו לארץ ישראל. אנשים לא מבינים
שכשהם באים לארץ ישראל זה כבר נשמה חדשה.
בלכמתה. אתה מדבר, בלכמתה.
ארבע.
ארבע.
אני יודע בלכמתה. אני רואה.
רואים על הפנים בלכמתה.
אתה אומר לי איזה מספרים גדולים כאלה.
קורא לך בן ארבע.
נשמה אחרת.
הרב אברהם אזולאי,
חסד לאברהם, זקנות של אחידה,
כותב מפורש,
האדם שבא לארץ,
הרי בלילה
נשמה עולה למעלה, נכון? בידך הפקיד רוחי.
כשיורדת לו נשמה בבוקר,
זה נשמה אחרת.
ואנא עבדר הרגשתי,
הוא כותב, אני הרגשתי את זה.
אתה נולדת פה.
אתה לא חווית את החוויה, גם אני לא.
לאכל טייבס, כמו שאומרים, יאללה.
אז זה נשמה אחרת.
לא כולם מרגישים. הוא כותב,
החסד לאברהם כותב, אני הרגשתי.
הרגשתי שבאה לי נשמה חדשה.
הרגיש את זה.
ממש.
לא הכול אנחנו מרגישים.
איך המזון נספק בגוף אתה מרגיש?
לא.
אתה אוכל, בולע,
הולך לעבוד,
או לעבודה, תלוי מה אתה עושה.
ועכשיו זה מתפרק,
נספג,
בעיקר של האוכל שלי אני בכלל לא נמצא.
אותו דבר.
יש דברים יסודיים,
אתה בכלל לא מודע להם.
אבל אם היה לך לפני כן, לפני שבאת לארץ,
היו נותנים לך כמה שיעורים
במודעות עצמית ורוחנית,
היית מרגיש.
אה, אתה אומר לעשות עוד פעם מלא? לא, לא, לא. זהו, גמרנו.
אתה פה מספיק.
אבל זהו, שינינו פאזה, שינינו כיוון, אנחנו עכשיו בארץ ישראל.
איך הרב כותב? יותר משקשה להוציא את עם ישראל מהגלות,
קשה להוציא את הגלות מעם ישראל.
בעברית שלנו המנטליות.
קשה, קשה.
חיים זה לא פיקניק.
בסדר? אנחנו מדברים דברים ברורים,
הכל מובן לכולם, מה שלא מובן לשאול.
כן.
קטן?
אני יודע למה.
את מה?
אה, אתה בבא מבד לקין עדיין?
עברנו סימן כבר.
נו, מחזיר אותנו אחורה, נו.
כדי שמזכור אחר כך מה...
כאילו מה הם אמרו? אמור אומרים על ביטים ועד כדי
להתפונא עוד?
כן. היו שומעים בבית, אבל כבר למדנו את כל זה.
דיברנו על זה שברגע שהיו שומעים את הברכו של הערבית,
היו יודעים שצריכים לשבות ממלאכה.
אם היום מישהו ישבות ממלאכה בברכו של הערבית במכון מאיר,
חילי שבת גם לפי רבנו תם.
הבנת אותי?
מה ראינו בשולחן ערוך? מה הוא כותב?
איפה זה?
רסס סעיף ב',
נטייל.
הלוך חזור.
תורת ה' תמימה אמרנו, נכון? יפה. מה כתוב סעיף ב'?
רסס?
דבר, דבר,
נקרא.
נו,
יפה, סגור.
ומתי לפי השולחן ערוך מתפללים ערבית
בליל שבת?
אולי גם הלכה?
כל מנייני הקיץ.
שולחן ערוך לא כותב קיץ חורף. מה הוא כותב?
מקדימים
להתפלל ערבית.
גם עכשיו.
מתי עכשיו פלאג המלחה בערך?
ממש עשרים, שלוש וחצי.
ברור.
מבחינתו התפלל ערבית שלוש וחצי,
אחרי קבלת שבת, לך לאכול.
מתי השקיעה?
ארבע ארבעים, ארבעים ושתיים עכשיו.
ברור.
לפי השולחן ערוך כל השנה כך. איפה עושים את זה?
מלחת יהודה,
מוסאיוף,
אוהל רחל,
דוד ילין.
אין רכים.
גם בחורף.
מה קשור לילדים קטנים?
לילדים קטנים הולכים להגיד,
הכי מוקדם, מתי הולכים לישון?
שש, שבע, לשעה וחצי.
בקיץ עושים בשביל ילדים קטנים, נכון.
אבל עכשיו פה זה לילדים גדולים.
למי שרוצה קדושה, זה מרן.
זה לא תקנות לילדים קטנים,
זה תקנות לבעל בית שרוצה קדושה בבית.
תתפלא כמה שיותר מוקדם, תרצה שבת כמה שיותר מאוחר.
זה ברור.
מה לא ברור, וואו, פריסה נכזיים.
דיברנו על זה כבר, משנה ברורה.
כן, כן. לא התפללת אף פעם במניין
מוקדם בקיץ?
מה אתה מדבר?
רק לפני שקיעה?
מתפללים אחרי פלאגה מלחש, שעה לפני השקיעה,
שעה ורבע לפני השקיעה.
מנייני קיץ.
בסדר? זה נושא אחר.
יפה. אז אומר לנו השולחן ערוך, כשיבוא לביתו יהיה מהר לאכול מיד.
אומר המשנה ברורה, יאמר לאכול, היינו לקדש
כדי שיזכור שבת בעת תחילת כניסתו,
דקול קמא דמקדימינא לטפי עדיף,
ומכיוון שקידש,
צריך לאכול מיד,
כמבואר בסימן רשעים ג', סעיף ג' באגה.
ואם אינו תאהב לאכול,
יכול להמתין מלקדש עד שיראב
שכבר זכר את השבת בתפילתו בבית הכנסת.
וכיוצא בזה המצוות עשה, ויוצא בזה מצוות עשה דאורייתא לרמב״ם,
כדלקמן, מכל מקום
נראה דאחד אש בזה משום שלום בית,
או שיש לו בביתו משרתים אור או שאר אורחים,
ובפרט אורח עני, לא יאחר בכל גבנה.
זה כיוון שהם מוטלים עליו, לא יוכל לעכבם
בשביל שהוא רוצה לקיים מצווה מן המובחר. מה המצווה מן המובחר שלו?
שהוא יהיה רעף.
בסדר?
אז אם יש בעיה של שלום בית,
אז מה נעשה?
אבל מאיפה הכל נובע?
מזה שלא למדו הלכה.
ואז, אם לא לומדים הלכה, יש בעיה של שלום בית.
ואז בואו נראה איך מסתדרים.
בואו נראה איך מסתדרים, אז הנה, אפשר להסתדר, אז מה אני אעשה?
אז יהיה אחר.
אבל לשים לב להבדל,
שבשבת בבוקר יש לנו איזשהו היתר, כיוון שזה קידוש הרבה.
זה לא קידוש מחויב,
תקנה של חכמים,
וקידוש בליל שבת זה
מצווה מדאורייתא.
אז יש אפשרות לעשות קידוש ולאכול פת הבאה בכיסניד.
הווה אומר, לאכול עוגות ומשהו לצאת ידי חובת קידוש,
ואחר כך לאכול סעודה.
זה רק בשבת בבוקר,
לא בליל שבת. בליל שבת,
קידוש, סעודה ממש.
אתה יודע, זה גם אנשים שונים. האפשר לעשות קידוש,
לאכול עוגה ואחר כך ללכת
בשבע-שמונה בערב לאכול את הסעודה?
לא מספיק כשאתה אומר שאתה לא רעב,
עוד אתה דוחף עוגה ואחר כך אתה הולך לאכול.
זה לא כבוד שבת.
כן.
מה? עניתי.
אני יודע.
כן.
הרב צ'יודע היה מקפיד שכל דבר, כזה פת כאילו,
סיפרנו שהרב צ'יודע גם בקידוש בשבת בבוקר,
כשהיו לוקחים עוגות,
הוא היה לוקח שני ביסקוויטים,
מברך עליהם בורא מיני מזונות ואוכל.
מדין לחם משנה.
כי זה בעצם קידוש על פת,
אבל זה פת הבאה בכיסנים.
אם אתה עושה על פת, תעשה לחם משנה.
אז זה לחם הבא בכיסנים.
משנה.
חומרה, חומרה, אבל לא צריך, לא צריך.
זה הרב ציודה, זה קדושים, זה צדיקים.
אתה יודע,
המון מחויבים, מידת חסידות.
אנחנו יודעים שהרב ציודה היה חסיד בהכל.
כל התחומים הוא היה חסיד.
אפילו האקולות של המשנה ברורה הוא כותב בחלטינס.
ראינו את זה, נכון?
אני מוחל על הטובות של המשנה ברורה שהקל.
ומה הקל המשנה ברורה?
שהוא התיר
היתר גדול
מאוד מאוד מאוד
לא לרוחו של הרב ציודה. אבל זהו, כיוון שהוא התיר, התיר.
שאישה יכולה ללכת עם חצאית מתחת הברך,
לכולה,
כי צריכים ללכת עד למכה,
ככה הרב ציודה אמר.
וזה שמותר ללכת
מתחת הברך,
זאת אומרת שתכסה את הברך בכל מצב
נכסה את הברך, זה כולה.
הרב ציודה לא הסתדר עם זה, אמר זה כולה ענקית,
אבל כיוון שהוא התיר, מה נעשה?
זה מותר.
מה, הוא התיר?
לא, החפץ חיים, המשנה ברורה.
שאתה ברור להקל,
שאישה יכולה ללכת עד מתחת לבטח.
תפסיק, תפסיק. אני מדבר איתך עברית, אתה יודע, היא סינית.
מה זה קשור לעניין?
מדבר איתך על האורך של השמלה, של החצאית.
דברים מפורשים, ההצעות.
יש להצטער על הכולה הזאת שלה. ראינו את זה שבוע שעבר,
את השיחה הזאת של האוצר.
שהקל בכולה כזו גדולה,
שהיא על גבול הציניות,
הוא לא רצה להגיד משהו אחר, כן?
שמכסים רק את הברך.
אתה מבין את המצב?
אתה מבין מה אני מדבר?
אתה לא איתי.
טוב, בעברת השם אתה תהיה איתי.
בעברת השם. זה יגיע, זה מגיע.
אתה יודע,
זה מחלוקת גדולה בהלכה.
האם צריכים ללכת עם חצאית עד העקב,
או ללכת עם חצאית עד מתחת הברך.
זה נקרא יותר הקניא,
כמו זה קניא,
בלשון הגמרא.
אז החפץ חיים מקל.
הוא אמר שאפשר ללכת עד מתחת לברך.
וגם הרב ציהודה אומר, ומי ששואלת אותי
כמה סנטימטר מתחת לברך צריכה להיות החצאית,
מקרים את השאלות האלה.
טוב, הוא אומר, כבר לא שואלים את זה, הבנתי אותך.
בסדר?
מה אומר הרב ציהודה?
זה שאלה באמונה.
זו כבר שאלה לענות שאלה באמונה.
זה כבר פרופורציה למציאות.
טוב, יאללה.
כשיבוא לביתו ימר לאכול מיד, אמרנו,
ואם יש בעיה שיש להם בית, כן, מיד,
ומכל מקום היה נכון לקרוא קריאת שמע מקודם.
למה?
למה לקרוא קריאת שמע לפני הקידוש?
כי התפללו מוקדם,
ועכשיו הוא בא כבר ערב.
אה, אז תגיד קריאת שמע מקודם.
אבל אם הוא מתחיל לאכול אחרי פלאגי המנחה, אחרי ערבית,
שעה לפני שקיעה,
תזכור לפני ברכת המזון,
כבר היה צאת הכוכבים.
שם תגיד קריאת שמע,
שלא יהיה במצב שלא אמרת קריאת שמע, אחרי צאת הכוכבים, כי זה מצווה מהתורה,
מה התורה? משוכבך, שעה שבני אדם שוכבים, בסדר?
עכשיו כן איתי?
אבל מה קרה?
טוב, אני אהיה לך קרה, בסדר? יפה.
ואלה עד סימא וסף וזין, במשנה ברורה סף קטן וו, זה מה שראינו מקודם.
כתב הרמב״ם בפרק כט מהלכות
שבת מצוות עשה מן התורה,
מקדש את יום השבת בדברים שנאמר,
זכור את יום השבת לקדשו,
כלומר, זוכרו זכירת שבח וקידוש.
ומדברי סופרים, שתהיה זכירה זו על כוס של יין.
וכן כתבו עוד תוספות במסכת סוכה.
דעלאיין הוא רק מדרבנן.
וכתב המגן אברהם, דלפי זה מדאורייתא בקידוש שאומר בתפילה סאגי.
מספיק.
דקרקטיב זכור את יום השבת.
והרי זכה אותו בקידוש במקום סעודה מדרבנן.
מה שכתב בבית יוסף, סימן רש ט'.
והביא המגן אברהם ראיה לזה מן הגמרא שיוצא מן התורה בתפילה.
על כן, אם ספק לו אם קידש או לא,
אני צריך להחזיר ולקדש,
לספקא דה רבנן, לכולם.
אבל אם הוא בתפילה אמר, אני לא רוצה לצאת ידי חובה מדאורייתא,
אני מחכה לצאת ידי חובה מהתורה,
כשאני אקדש גם על הכוס יין שהיא מדה רבנן,
וביחד נצא ידי חובה, אז ברור שהוא לא יצא.
אלא אם הוא אמר, בסתיו ויכולו השמיים והארץ, אז הוא זכר את יום השבת מדין תורה.
תורה.
גם קטן שהגיע לחינוך יכול להוציא לפי זה אפילו לגדול וכאילו שעם הגדול להתפלל כבר.
ואולם יש לפקפק בזה הרבה.
זה יקיים עליין לעיל בסימן ס'
שמצוות זכות כוונה לצאת בעשיית המצווה.
או מסתר מעין, מי דרך העולם לכוון לצאת את מצוות הסד וזכור בתפילה?
בגלל שיש לו יין או פת ויכול לקדש עליהם אחר כך ולברכה כדין.
וטוב יותר שיצא אז המצוות הסד ואורייתא
משיצא עתה, מה זה עתה? בתפילה
ויהיה בלוקוס, ושלא במקום הסעודה.
ועוד כמה טעמים אחרים שיש לפקפק בזה, וזה מופיע בביאור ההלכה
בצורה ארוכה ורחבה, אנחנו לא נתעסק עם זה פה בשיעור הזה.
אתם רואים את הביאור ההלכה כמה הוא
דן לנו בנושא הזה של האם יוצאים בידי חובה
על ידי אמירת ויכולו השמיים והארץ בבית הכנסת?
יפה, מחלוקת גדולה.
כמו שביארתי בביאור ההלכה, הנה, זה בדיוק מה שאמרנו.
על כן יש למנוע מלצאת ידי קידוש על ידי קטן.
ואפילו אם ייזהר השומע לומר אם הוא מילה במילה, גם כן נכון למנוע מזה.
אם לא, שמונח לפניו גם כן פת עוין בעת הקידוש.
כדי ייכנס לסוף סעיף קטן ג' וידע
שקידוש של יום טוב הוא מדרבנן
שבת דאורייתא, זה יכול להיות יום השבת לקדושו,
אבל יום טוב, כל הקידוש הוא מדין חכמים,
כי עובדה שאין שם את האווי חולו.
ומכל מקום יש לו כל דין קידוש של שבת. ואם יום טוב חל בערב שבת ואין לו אלא כוס אחד, מניחו לשבת
שהוא מן התורה, וביום טוב יקדש על הפת".
אין בתפילה קידוש ביום תום.
הם יאכלו.
דווקא ב... אבל זה דין דה רבנן.
נתנו לו גדרים של תאורייתא.
אבל חכמים תקנו.
בסדר?
שים לב לדבר הזה, זה סעיף א'.
אז כמו שאמרנו,
עושים כי מיד כשבאים הביתה, עושים קידוש
ואוכלים סעודה.
אם יש איזשהו בלאגן,
מה אני אעשה?
שלום בית
קודם לכול. אם האורחים לא הגיעו,
פה ההפך, המשנה ברורה מה אומר?
אם האורחים כבר נמצאים, אתה לא תחכה לשום דבר, מייד.
דרך אגב, סיפרנו פעם שהחפץ חיים, פעם בא הביתה,
המשנה ברורה,
עם אורחים.
איזה אורחים היו באים?
בראדין,
באלורוסיה.
איזה אורחים באים? מי שנתקע בדרך, נכון?
אני חושב שעוברים בדרך, נתקעו ביישוב,
מה יעשו?
נכנס הביתה החפץ חיים, אמר לאשתו מיד קידוש
נטילת ידיים סעולה.
איפה שלום עליכם? איפה יש את חיל?
מה קורה פה?
מי יצאו לה?
קידוש,
נטיית ידיים, סעודה, דגים,
התחיל שלום עליכם.
למה?
הוא אומר, אפילו אברהם אבינו עזב את הקדוש ברוך הוא בשביל
להכניס אורחים.
הם רעבים.
אז המלאכים שבאו איתי יכולים לחכות,
כי האורחים רעבים.
אז קודם כל,
תן להם לאכול.
אחר כך, עכשיו המלאכים,
נגיד להם שלום עליכם.
הם כבר אורחים יושבים לאכול, עכשיו אני רגוע.
נכון?
ככה עשה אברהם אבינו.
כן.
אם אברהם אבינו,
אמר הקדוש ברוך הוא רק רגע, יש לי אורחים,
יש לי אורחים.
כדי להכלה שאת אורחים, הקבלת בני שכינה, מאיפה לומדים?
מאברהם אבינו, מהמקרה הזה?
זה הבסיס.
אז גם,
בסדר, צריך תמיד לראות מי בא אליך.
ושלום בית, קודם לכול.
תשובה ברורה?
יפה. טוב.
סעיף ב'.
יואו.
סעיף ב'?
לא. סעיף ב', שבוע הבא, בעזרת השם.
בסדר? אז נזכור שאנחנו ברשע עין א',
סעיף ב', בנושא של חיוב נשים בקידוש.
יש פה ככה דברים מעניינים כלליים, לא רק בנושא קידוש,
אלא חיוב נשים במצוות.
בעזרת השם, שבוע הבא, רשע עין א', סעיף ב'.
