מתחילים היום סימן רס״ח,
דין הטועה בתפילת שבת.
טוב, לפני שטועים, קודם כל השולחן ערוך.
זאת אומרת, זו הכותרת.
אמרנו כמה פעמים שהכותרת, לא השולחן ערוך כתב אותה.
מישהו כתב אותה.
הסימן לא מתחיל בטעות, הסימן מתחיל במה כן אומרים.
אחר כך מדברים על טעויות.
רס״ח אומר השולחן ערוך,
א', אומר ויחולו בתפילת ערבית.
אחד הדברים המיוחדים שיש לנו
זה הנושא של ויחולו השמיים והארץ
וכל צבא.
אומרת לנו הגמרא,
דף קי״ט, שבת קי״ט,
כל מי שאומר בערב שבת,
ליל שבת,
ויכולו השמיים והארץ,
מיד שני מלאכי השרת יורדים ונצמדים אליו.
הבטחת אישים.
פעם?
בתפילה.
כן.
אומר ויכולו השמיים והארץ, מיד שני מלאכי השרת נצמדים אליו.
מה המיוחד בויכולו השמיים והארץ?
קודם כל, לשים לב
שויכולו השמיים והארץ זה סיום בריאת העולם.
אם אנחנו פותחים את התנ״ך,
יש פה תנ״ך?
הנה, יפה.
שימו לב מה יש פה. אנחנו מתחילים את החומש
מבראשית ברא אלוקים,
ואז בסיום
ויכולו השמיים והארץ,
אשר ברא אלוהים לעשות.
כאן,
בתנ״ך הזה, הוא לא מלא.
אם אנחנו מסתכלים
בתנכים שהם מביאים גם את מסורת ישראל,
לא רק את היד הגסה שנכנסה ודרסה את קודשנו,
אז פה,
אשר בראו יום לעשות, יש סמך.
מה זה סמך?
לא פאי סמך, פרשה פתוחה, פרשה סתומה, אלא בצד, בצד כתוב סמך,
בתנכים יותר רציניים.
בסדר?
הוצאות הכוונה, תנך אותו תנך.
אבל יש סמך. למה? זה סיום הסדרה.
חכמינו
באו והדגישו לנו,
הסדרה זה בעצם הפרקים המחולקים על ידי המסורת.
סיום בריאת העולם זה שבת.
הווה אומר,
ששת ימי המעשה ושבת זה הכל בריאה, גם השבת זה בריאה.
מה הלכו גסי הרוח המתנגדים לנו מאז שהם נולדו?
איך קוראים להם?
נוצרים.
הרי הם עשו את החלוקה של הפרקים.
הם סיימו את פרק א',
יום השישי.
בסדר?
בימים רבי בוקר, יום השישי.
זאת אומרת,
חיי המעשה הם צד אחד,
גשמיות, טומאה, רע, חטא, שחור, עוון.
הצד הרוחני, שבת, זה פרק אחר בכלל.
בסדר?
אתם מבינים מה קורה פה?
אתה איתי?
ולצערנו, עד היום
אנחנו ממשיכים להתנהג על פי חלוקת הפרקים והפסוקים של נוצרים.
של נוצרים.
היה תלמוד תורה אחד,
אולי הוא ממשיך,
שכל כך הוא היה בקדושה,
עד שהפריע למישהו שהוא קיים.
הוא היה מתעסק רק עם
החלוקה לפי המסורה.
איך קראו לתלמוד תורה הזה?
עצמונה.
או, עצמונה.
ביישוב עצמונה.
בסדר, וזה מה שהם עשו.
ואנחנו רואים את הדברים האלה לא פעם ולא פעמיים.
ויחולו השמיים והארץ זה השלמת הבריאה,
וכל הבריאה כולה מכונסת בתוך שבת.
לכן מי שאומר ויכולו השמיים והארץ, בעצם מה הוא אומר?
אני מאמין באמונה שלמה שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם בשישה ימים, ביום השביעי שבת,
וזה יסוד כל בניין האמונה שלנו.
ולכן מי שאומר בליל שבת ויכולו השמיים והארץ, בעצם מאמין בכל מה שצריך להאמין,
שהקדוש ברוך הוא ראשון,
הוא ברא את העולם,
שבת ביום השביעי,
ולכן גם אנחנו שומרים שבת.
זה יסוד.
אבל מה שאנחנו רואים פה, וזה בעצם הדבר הקשה ביותר שאני מדגיש אותו,
שהחלוקה של הפרקים היא לא שלנו.
ולכן אצלם ראש פרק מה הוא?
ויחולו השמיים והארץ. מצידי תכלה את השמיים ואת הארץ.
העולם בחטא.
ומה אנחנו רואים? העולם כולו קודש.
כל חיי המעשה שלנו קודש.
היצירה שלנו, העבודה שלנו, כל מה שאנחנו עושים.
איך היה אומר תמיד הרב ציוד הזכר צדיק לברכה, וחוץ לארץ
יש חול ויש קודש.
בארץ ישראל יש קודש וקודש קודשים.
כל דבר שאתה עושה בארץ ישראל זה קודש.
בית השם,
פלטרין של מלך.
גם מי שמטאטא את החצר או את הבית,
את המשרד של המלך,
עושה עבודה למלך, נכון?
אתה יודע מה זה לטאטא את הבית של המלך?
בבר ילבין,
על הערים לכלוכים,
ברחוב בירושלים,
שירושלים תהיה נקייה.
מי שזוכה שירושלים תהיה נקייה בזכותו,
אשרא ואשרי חלקו, פלטרין של מלך הוא מנקה.
דרך אגב, גם תל אביב,
זה גם ארץ ישראל, כן, שלא לשכוח.
הכול זה ארץ ישראל.
הנושא הזה ברור?
זה נושא יסודי שתיכף נשים לב אליו.
החיבור שלנו בין הצד הרוחני לצד הגשמי.
זה בעצם שבת.
בסדר, והתחום הזה של הנוצרים,
עשו כמה עבודות בתוך החומש.
אם אני לא טועה, זה פרשת שבוע שלנו.
איזה פרשה אנחנו קוראים השבוע?
מה?
ויצא.
הנה, הנה. זה גם אצלנו. תראו, זה מדהים.
מדהים.
הנה.
תראו.
אני לא יודע אם אתם רואים את זה.
יש פסוק א',
פרק ל״א בספר בראשית, פסוק א'.
לפי המשורה,
הפרק הבא, הוא מתחיל במה שנקרא פה פסוק ג',
שאתה תשימו לב מה יש פה.
פסוק ג' אומר,
ויאמר השם אל יעקב
שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך.
במילים אחרות,
יעקב בבית לבן,
ופתאום אמר לו הקדוש ברוך הוא,
תחזור לארץ ישראל.
זה תחילת, זה כותרת?
יעקב בבית לבן, ועכשיו יעקב מקבל ציווי מהקדוש ברוך הוא לחזור לארץ ישראל.
ראש יפה, נכון?
לאן הגעת?
לארץ ישראל.
זה תחילת חיים, זה חיים חדשים.
כמה זמן אתה בארץ?
כמה?
תינוק עם חיתולים, עשה בין עשרה חודשים.
אתה מבין מה קורה פה?
נולד מחדש.
צריך לדעת את זה, נולד מחדש.
בסדר?
אתה רואה, אפילו יש לנו בשיעור תינוק בין עשרה בין עשרה חודשים.
ברוך השם, ברוך השם, אדוני ישראל.
זה רק מוסיף לך עוד כמה שנים לחיות.
בסדר.
ברוך השם.
זה ברור.
שוב, ויאמר השם אל יעקב, שוב אל ארץ אבותיך.
גילוי הקדוש ברוך הוא, גילוי שכינה ליעקב אבינו,
מחוץ לארץ לטובת
ארץ ישראל, שיחזור לארץ ישראל.
כאן מתחיל הפרק לפי המשורה. איך מתחיל הפרק?
פרק ל״א,
על פי החלוקה הזאת שאנחנו מסתכלים בה היום, הנוצרים?
תשימו לב לפסוק, תגידו מה אתם אומרים.
מה ראש הכותרת?
וישמע את דברי בני לבן לאמור,
לקח יעקב את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה.
מכיר את הטענה הזאת?
היהודי מתעשר ממני.
טענה מוכרת?
זו אנטישמיות ישנה, היא לא חדשה.
זה מזמן יעקב בבית לבן.
הבנים של לבן מה אומרים?
לקח יעקב את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה.
וזה ראש פרק.
ובטופ,
הבנת אותי?
ומה אומרת המסורה?
ליעקב וחוזר לארץ ישראל, ויאמר השם ליעקב, שבו לארץ אבותיך.
אפשר לעבור פה ימים שלמים לראות עשרות מקרים כאלה.
יש הרבה הוצאות שכתוב בצד את המסורה, כן, גם וגם.
גם וגם,
בלי להתייחס לשום פרסומת.
בסדר?
בסדר. בכל מקרה, לענייננו.
אומר ויכולו בתפילת ערבית,
אומר המשנה ברורה,
דאמר רבי מנונה,
כל המתפלל ואומר וייחולו,
כאילו נעשה שותף לקדוש ברוך הוא מעשה בראשית.
אל תקרא וייחולו, אלא וייחלו, פירוש
הקדוש ברוך הוא והוא.
הוא מקבל על עצמו את כל עבודת השם הזאת.
או מכל מקום בדיעבד, אם לא אמרו, הם מחזירים אותו.
וכל שכן לדידה, שאומרים בקידוש וייחולו.
יפה.
אז אנחנו גם אומרים שלוש פעמים.
פעם ראשונה בעמידה,
פעם שנייה לפני מעין שבע,
שהשליח ציבור אומר, וכל האנשים אומרים,
ופה צריכים לשים לב שיש מי שאומר שכשאדם אומר ואיכולו של המעבר ארץ, הוא מעיד
בעצמו שהוא מאמין
במעשה בראשית,
ואין עדות אלא בשניים.
לכן יש כאלה שמקפידים להגיד עם הציבור,
ואם הוא האריך בתפילה ולא הספיק להגיד עם הציבור,
אז הוא לוקח איתו מישהו.
אלא מה הבעיה בתוך כל זה?
באמצע התפילה,
באמצע הקדיש, בוא תגיד איתי ואיכול.
או יכלו, תגיד איתי, אחרי שגמרו יגדל,
אדון עולם, לא יודע מה.
אז תגידי מישהו אם אתה רוצה.
כן, איזה חלק מהאשכנזים נוהגים ככה?
ספרדים לא נוהגים בכלל?
חלק מהאשכנזים.
לא, לבד אומרים, אבל לא צריך עדות של שניים.
ואם אתה לא הספקת בתפילה,
אתה אומר את זה בקידוש בבית.
אתה מבין?
אצל האשכנזים הוא רוצה שיעשה עדות.
צריך שיעשה עדות, צריך שני אנשים בוגרים.
לא תמיד בבית יש לו שני אנשים.
לפעמים הוא נמצא עם אשתו והילדים הקטנים,
אז אין עדות.
אז לכן מקפידים בבית הכנסת, תראו, בישיבות האשכנזיות
יש כאלה שמקפידים ככה, רוב העולם לא עושה את זה.
לא, לא, לא, בוודאי,
בוודאי, בעיקרון.
זה אתם כבר נכנסים פה לדברים נוספים שנלמד אותם כשנגיע לנושא של הקידוש עצמו.
חובת הקידוש.
כי לכאורה, כי לכאורה,
זכור את יום השבת לקדשו,
זוכר הוא בדברים.
ברגע שאמרתי ויחולו בתפילה,
ואמרנו,
בסדר? בואו נמתין עם זה, נמתין עם זה.
אבל באופן עקרוני, לשים לב, שלוש פעמים אנחנו אומרים,
ואם מישהו פספס פעם, פספס.
ומי שאומר שצריכה שתהיה עדות,
שני אנשים ביחד, אז בסוף התפילה,
אחרי הכל,
תעמוד עם מישהו ותגיד לו, בואו נגיד ביחד ויחולו השמים והארץ.
חלק מהאשכנזים עושים כך.
ספרדים לא רגילים בזה,
וגם אשכנזים, לא כולם.
זה דעה.
מי שמקפיד, מקפיד, מי שלא, לא. נראה את זה.
בסדר?
כן.
אין מה להתאמץ בזה,
אלא לדעה שאומרת שצריך עדות להגיד עם עוד מישהו.
זהו.
בסדר?
יופי.
אומר לנו המשנה ברורה, מוסיף ואומר,
כן. ומכל מקום בדיעבד, אם לא אמרו, הם מחזירים אותו. אתה רואה?
לא מחזירים אותו.
יכול להיות שכן, לדידה דאמרו בקידוש ויכולו.
יפה. בנוסח אתה קידשת,
צריך להפסיק מעט בין נשמך ותכלית,
כדי שלא יהיה כחוזר למעלה חס ושלום.
לכן בויחולו יפסיק בין אלוהים ובין עת.
המנהג לומר בליל שבת וינוחו בה,
וביום וינוחו בו,
ובמנחה וינוחו בם.
זה היה משתבר ברורה.
אבל יש אצלנו יוצא ספרדים שאומרים גם במנחה בו.
אבל יש דעה אחרת שאומרת בה, בו, בם.
יש ככה ויש ככה, כן. בין איש חי.
בסדר? סעיף ב' אומר השולחן ערוך,
אחרי שראינו את החיוב הזה של אמירת
ויחולו השמיים והארץ,
שזה היסוד של קבלת אולמלכות שמיים, בריאת העולם,
יסוד האמונה,
ויחולו השמיים וארץ. לכן,
מי ש... אומרת הגמרא בקי ט',
מי שאומר ויחולו השמיים וארץ, מייד נקשרים ומתחברים, יורדים, ללוות אותו מבית הכנסת הביתה שני מלאכים.
לכן אני הרבה פעמים אומר, שים לב מה אתה אומר בין בית הכנסת לבין הבית בליל שבת.
יש פה האזנה.
באוטו איתך נוסעים עכשיו, שני מלאכים, אה, אוי ואבוי, ברגע שאתה הולך, בסדר?
אנחנו מדברים אקטואליה כמובן, אתה יודע.
זאת אומרת שיש האזנה, יש מי שימסור את ההקלטה,
למעלה.
נושא ברור?
יפה. ולכן כשבאים הביתה, מה אומרים, אחרי שאומרים מיד שבת שלום לאישה?
שולם עלייכם.
למה אומרים שולם עלייכם?
לשני המלאכים.
ואם יש אורחים,
נחכה לאורחים שיבואו ממכון מאיר?
עוד חצי שעה, עוד ארבעים דקות.
לא.
קודם כל שלום עליכם.
מלאכים באו.
קידוש, קידוש, תמתין שיבואו אורחים.
אתה רוצה אחר כך להמתין לאורחים גם שהם יגידו שלום עליכם? אין לי בעיה.
אבל נכנסו איתך מלאכים.
מה עכשיו תשב?
למוסף.
קודם כל שלום עליכם.
אני לא יודע מה הסדר שלך, אבל
סלטים מוכנים.
כשבאים הביתה,
הכול ערוך,
הכול מסודר.
מוכן לקידוש.
מה שנקרא, אתה נכנס הביתה, סלט באוויר.
קידוש באוויר.
בסדר?
קידוש באוויר כשאתה נכנס.
אבל הדבר הראשון,
שלום עליכם.
אחרי שלום עליכם, קידוש. אם אתה מחכה לאורחים, בסדר, חכה לאורחים. דרך אגב,
מספרים על החפץ חיים שהוא פעם בא הביתה עם אורחים.
אתם יודעים איך היה פעם בחוץ לארץ.
אנשים שנתקעו בעיר,
כולם היו מחכים לחפש אורחים הביתה.
בסדר?
מחפשים אורחים, נכון?
אתה מכיר את זה?
מחפשים אורחים? בדיוק, אנחנו מחפשים אורחים, רק צריכים אורחים.
אנחנו מחפשים אורחים.
יופי, שתדע.
בכל מקרה, הוא בא עם אורחים ואומר לאשתו ישר קידוש.
עשה קידוש, מיד ברחם מוציא,
הגישו את הדגים והוא התחיל להגיד שלום עליכם.
מה קרה?
אחר כך אשתו שואלת אותו, החפץ חיים? מה קרה?
זה לא הסדר הרגיל.
היו פה שני אורחים רעבים.
גם אברהם אבינו
עזב את הקדוש ברוך הוא
כדי לתת אוכל לאורחים.
אחרי שהאורחים אכלו,
נכון?
שלושה אנשים ניצבים עליו.
עזב את הקדוש ברוך הוא. גדולה הכנסת אורחים
מהקבלת פני שכינה.
אברהם אבינו גם עזב את הקדוש ברוך הוא כדי לקבל לפני האורחים.
מה זה לקבל? להגיד להם שלום עליכם? הם רעבים, לא אכלו שלו יומיים.
תן להם קודם כול אוכל.
אחרי שהם יכולים לאכול,
תעשה את העניינים האישיים שלך.
עכשיו הוא אמר, שלום עליכם בשירה,
כמו אברהם אבינו,
הכנסת האורחים.
הנושא ברור, אבל
אם האורחים עדיין לא הגיעו, מה אתה מחכה, תן לה...
מה תעשה עכשיו? תקרא שניים מקרא ואחד תרגום עד שיבואו האורחים?
אני לא רוצה להגיד מה אנשים עושים בדרך כלל.
מה אתה רוצה להגיד?
אתה רוצה להגיד
מה עושים עד שבאים עם האורחים?
מה?
שלום עליכם.
ואם לא אמרו שלום עליכם, יכנסו הביתה,
לא אומרים שלום עליכם.
אה, הנה, אתה רואה מה שלא רציתי להגיד, אתה אומר. אתה רואה מה זה?
כן, מוכרים פליז,
קאופמן,
מוכרים בתים,
מסעדות,
יש אחד שיש 26 פרסמות מינימום
לטיולים לחוץ לארץ, חנוכה ביוון,
וודאי, וודאי, עבדה.
זה ברור מה קורה פה.
רבותינו, שבת זה שבת, קדושה זה קדושה.
עבודת השם אנחנו מחפשים.
טוב, טוב, בעזרת השם.
כן,
שני מלאכים, לא שתי.
בסדר?
שני מלאכים, כן.
לחזקה שלו שלום עליכם, שלום עליכם, כן, זה ריבוי.
מיעוט רבים, שניים.
שלום עליכם.
עליכם המלאכים שבאים, שניים.
למה חוזרים על זה שלוש פעמים? כלומר, הרבה דברים שחוזרים שלוש פעמים.
חזקה.
שם דברים שאנחנו חוזרים שלוש פעמים, שזה יהיה.
לא, מברכים אותם.
בסדר?
טוב,
עד כאן הדברים שצריך לעשות.
עכשיו,
אנחנו רואים, בני אדם זה בני אדם, וקורה שטועים.
עכשיו טועים,
מה עושים?
אם תא והתחיל תפילת חול, זאת אומרת,
אמר השם ספתי תפתח,
מגן אברהם, מחיי המתים,
האל הקדוש,
ומרם מתחיל להגיד,
אתה חונן לאדם דעת, מה הוא היה צריך להגיד?
אתה קידשת ליל שבת.
אתה קידשת, והוא אומר,
אתה חונן.
אומר השולחן ערוך, אם טעה והתחיל תפילת החול,
גומר אותה ברכה שנזכר בה שטעה,
ומתחיל ששבת.
לא שנה נזכר בברכת אתה חונן,
לא שנה נזכר בברכה אחת משאר הברכות,
בין בערבית,
בין בשחרית,
מוסף ומנחה.
ויש אומרים שבמוסף פוסק אפילו באמצע ברכה.
תשים לב לדבר הזה.
אדם התחיל, שגרת הלשון.
אתה חונן לאדם דעת.
יש איסור להגיד
ברכות בשבת?
אין איסור. למה קבעו לנו ברכה אחת
חוץ מזה שמזכירים את היום?
בדיוק.
בשבת אנחנו לא רוצים שיהיה טרחה.
קיצור,
אז אם הוא בעצמו התחיל,
בעיה שלא.
אם הוא התחיל פתאום תקע ושופר גדול לחירותנו,
זאת אומרת, הוא לא התחיל בתקע,
הוא התחיל ואתה חונן,
והגיע לתקע ושופר גדול לחירותנו, מה אומרים לו?
סיים.
מה שהתחלת, סיים,
ואז מה הוא ממשיך?
אחרי אתה קידשת, ברור.
כי באופן עקרוני תפילת ערבית קיימת,
רק אני רוצה שתזכיר את קדושת היום.
קדושת היום זה הברכה האמצעית.
גם אם הוא הגיע,
כן,
לשמע כולנו,
תגיד את הברכה הרביעית,
האמצעית,
אתה קידשת.
מה שאמרת עד עכשיו אמרת.
בסדר, עכשיו לשים לב.
ערבית, אילולא היה שבת הייתה?
כן. שחרית,
אותו דבר, מלכה אותו דבר.
מה קורה במוסף?
לכן יש פה שתי דעות בשולחן ערוך.
הרי מוסף, אין תפילה כזאת באמצע השבוע.
ואם אתה התחלת במוסף, אתה חונן לאדם דעת,
אז,
זו טעות פטאלית,
כי לא קיים דבר כזה.
כבר התפלגת תפילת שחרית.
אתה עכשיו עושה תפילה נוספת שהיא לוקמת ביום חול.
לכן יש דעה שאומרת שבמוסף, אם הוא התחיל לטח עונה לאדם דעת
או התחיל רפאנו,
כן, הוא הגיע עד לשם ופתאום הוא נזכר.
תפסיק הרגע.
במילה שאתה הגעת, תפסיק ותתחיל.
מה תתחיל?
תקרא את השבת, רצית קרוב בינותיה.
עזוב עכשיו עם העונשים.
מדברים מה צריך.
לא, זאת אומרת, אני לא טועה אומר את זה, אז אתה מתרגם את זה ל...
לא צריך להמשיך. אבל מרן בסתם, מה אומר?
שגם במוסף.
יש אומרים,
סתם ויש הלכה,
למה הוא אמר את היש אומרים?
שעדיף, לא, שעדיף לעשות ככה. ולכן המנהג הרגיל, המנהג הרגיל הוא
שאם מישהו מנהג,
לא צריך שיהיה דבר כזה בכלל,
אבל הנוהל הרגיל, שהם אומרים לאנשים זה
שאם טעו במוסף,
עוצרים במקום,
חוברים לעת, תיקנת השבת.
וגם פה תשימו לב שיש משהו יפה,
שאנחנו בעצם מאגדים בו את כל בריאת העולם.
העולם נברא בדיבור.
הוא אמר ויהי,
הוא ציווה ויעמוד.
זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא אמר וראה את העולם הזאת. זאת אומרת, אם אני רוצה לשבות בשבת
כששת ימים עשה השם את השמים והארץ ומשביעי שבת,
ממה אני צריך לשבות?
מדיבור
של חול בשבת.
על אף שהמעשה אצלנו
והמרכז למדת את אבות מלאכה, אבל הדיבור,
שלא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך שבכל.
לכן הדיבור הוא חשוב, אנחנו מאגדים
לב נתיבות ראשית תרומה.
32 נתיבות. מה הם 32 הנתיבות? איך הם מתחלקים?
22 אותיות?
עשרה מספרים, נכון?
בעברית יש 22 אותיות.
לא, ברוך הוא יביא את זה מזה.
זה בא לפני כן.
אבל מה היה קודם? אתה צודק שזה מופיע בבר יוחאי.
אבל לפני כן, זה העולם נברא ב-22 אותיות ועשרה מאמרות.
ולכן,
גם כשאנחנו מתפללים, למשל, תיקנת שבת,
אנחנו אומרים את כל האלף-בית,
כי אלף-בית זה כל הבריאה.
שמנו לב?
שמת לב לזה?
תיקנת שבת, רצית קורבנותיה,
ציוויתא פיקודיה עם סידורי מסכי, נכון?
מה אני עושה פה עכשיו?
תשרק,
תשק, רש, צד, פ, עש, ס, ברור.
כל א'-ב הפוך.
ואיפה אמרתי אחרת?
נו, עכשיו אתם צריכים לדעת.
כל יום.
מה?
אשרי חסר משהו בתפילה, זה פרק תהילים.
בתפילה,
אל אדון,
ברוך ומבורך.
א'-ב'.
ברור, יש לנו הרבה מקומות שאנחנו מאגדים בהם את כל האלף-בית. מה יש בכל האלף-בית?
כינוס לכל בריאת העולם.
בסדר, מה לא שמנו לב?
בסדר, ברור.
יש לנו בכמה מקומות. באמצע השבוע, מה אומרים?
באמצע השבוע, אל,
ברוך, גדול, דעה,
הכין ופעל.
לא שמת לב.
כל יום אומרים את זה.
יש סידורים שאלף-בית הוא בגדול.
יש עוד מקומות.
בסדר, לשים לב, האמירה של האלף-בית,
זה בעצם כינוס של הכל. הקדוש ברוך הוא לפעמים, אני לא יודע מה להגיד.
קח את כל האלף-בית, תסדר את זה לבד.
טוב, יש בזה גם מעלה.
טוב, בכל מקרה לענייננו,
לא שנזכר בברכה אחת משאר הברכות, בין בערבית, בין שחרית, בין מוסף ומנחה.
שאומרים שבימוסף פוסק אפילו באמצע ברכה, וככה אנחנו נוהגים.
שבימוסף
אנחנו לא גומרים את הברכה, אלא מיד
מפסיקים באותו רגע ואומרים,
תיקנת שבת, רצית קורבן יותר.
טוב, רוצה לשאול משהו?
יפה. סעיף ג',
אם היה סבור שהוא חול,
מה בראש שלו?
יום חול.
קורה.
אנשים מעופפים.
והתחיל לדעתה דחול,
ומיד כשאמר תיבת עתה,
נזכר קודם שאמר חוניין.
האבל התחיל בשל חול וגומר אותה ברכה.
תבין לי מה קורה פה.
הוא התחיל להגיד עתה.
ליל שבת.
עתה.
מה הוא רצה?
מה הוא חשב שזה?
שיום חול היום.
זה לא שהוא היום שבת ופתאום הוא מתבלבל במילים
שיגרדה לישנא.
כן, הלשון שלו מתגלגלת בלי לחשוב הרבה.
מכירים את זה.
הרבה כאלה שלשון שלו מתגלגלת.
בעיה.
בסדר?
כן.
והוא התחיל, ופה הוא היה בטוח שיום חול, הוא שער אחד, עכשיו חצי שעה הוא
רקד במכון מאיר קרליבך,
והוא עדיין הראש שלו שיום חול.
והתחיל אתה כדי להגיד, אתה חונן.
פתאום מה הוא נזכר?
הוא רואה את כולם לובשים
חולצות לבנות, נכון? מכון מאיר.
כולם שבת חולצה לבנה.
אין דברים אחרים.
זה לא החבר'ה פה.
מכון מאיר, רציניים,
מקבלים שבת, לובשים לבן.
ברור?
יפה.
ופתאום הוא שם לב
שצריכים להגיד, אתה קידשת.
אומר השולחן ערוך, אם הוא זכר,
שהיה בראש שלו,
היה בראש שלו שיום חול
ורצה להתחיל אתה חונן,
תגמור אתה חונן.
עד עמדה תבלו שמאת רק אתה.
אתה יכול להמשיך?
מי שאף אחד ישים לב.
מה אתה יכול להמשיך?
גידשת.
לא.
חשבת שיום חול?
חשבת להתחיל אתה חונן?
תגמור אתה חונן.
אבל אם היה יודע שהוא שבת
ולא בכוונה התחיל תיבת התא,
הוא יודע ששבת, רוצה את פה לשבת, ברח לו.
איך אומרים?
תפלט לו.
עתה כדי חונן.
עוד לא עבר חונן.
אפילו אם הוא בתפילת שחרית
שאינה פותחת בעתה, אלא במה פותחת תפילת שחרית?
אשמח בו ישב.
בסדר? אשמח משה ואתה חייב לתמוך.
אפילו שם,
כן? אינו גומר בקעת אתה חונן.
תחשבינא לקטעה בתפילת שבת בין זו לזו.
הוא התבלבל בין
אתה קידשת,
אתה אחד ושמחה אחד,
גם שחרית, סליחה, גם ערבית
וגם הילכה.
כאילו הוא התבלבל ביניהם, ותמשיך.
למה? כי הוא ידע ששבת והוא רצה להגיד תפילת שבת.
ובתפילת שבת הוא מתבלבל בין אחד לשני,
מפסיק באותו רגע והוא אומר את התפילה המתאימה.
ההבדל ברור בין אם הוא חשב שיום חול היום,
והתחיל עתה,
לבין אם הוא היה בטוח שהיום שבת, והתחיל עתה,
ובראש לא חונן ונעצר באמצע,
כאילו משהו ככה קפץ לו הפיוז בראש.
הבדל גדול.
בסדר?
תשים לב, אני
תמיד ככה מחזיר אותנו באמת מה זה שבת.
שבת,
כן, זה מחשבה.
גם מלאכות שבת,
להבדיל מדיני נזיקין.
המחשבה היא הקובעת.
מלאכה, לא עבודה.
יצירה, לא פעולה בלבד.
מחשבת האדם קובעת.
אם עשית מצווה או חס ושלום,
עשית עברה, עברת עברה.
הראש, הראש.
בקיצור, צריכים ראש נקי.
איך מלקים ראש?
בעיה. הרבה עבודה.
הרבה עבודה.
טוב,
אומר הרמד, אני יכול לומר, אתה קידשת או אתה אחד,
סעיף ד',
מי שהתפלל תפילה של חול בשבת
ולא הזכיר ששבת לא יצא.
או,
אנחנו אומרים, טייס באיזשהו עולם,
ליל שבת בלילה, אתה חונן לאדם דעת,
איפה הדעת שלו ואיפה הוא,
באמת צריך להתפלל ואתה חונה לאדם דת.
והוא אומר את התפילה,
יואו,
התחילו כשהוא נמצא באלוהי נצור,
מה הוא שומע?
ויאכולו השמיים והארץ.
גמר את התפילה.
הוא סיים כבר את התפילה.
והוא פתאום שומע ויאכולו, יואו, מה התפללתי של יום חול?
האמת שטוב שהוא נזכר שהוא יתפלל של יום חול, כי הרבה פעמים
הוא אפילו לא שם לב.
אני תמיד מספר על עצמי,
ילד,
לא זוכר איזה חג זה היה,
בא אליי
הרב נעים בן אליהו,
חכם נעים, זכר צדיק לברכה,
אח הגדול שהוא הרב זכר אליהו.
ידענו אצלו,
תסתכל, היה מנחה,
תסתכל הוא אומר לי,
אתה התפללת שחרית עכשיו, אתה לא שמת לב, התבלבלת.
אתה יודע, הילדים מתפללים מהר,
אתה לא רואה בהתפללת עם מנחה,
תסתכל, תסתכל, התפללת שחרית.
לא רואה בהתפללת עם מנחה,
ביטחון עצמי, נכון?
ילדים, ביטחון עצמי,
יודע הכול.
אחרי שתי דקות שאני מתעקש,
שהתפללתי ממך ולא התפללתי שחרית,
הוא אומר להם, אתה לא רואה שזה אותו דבר.
התרגיל ברור.
זה תרגיל, זה תרגיל, עד היום אני זוכר אותו, שמים לב.
עברו כבר כמה שנים מאז, כבר
יש לי איזה שתי שערות לבנות.
בסדר? ואני עדיין זוכר את התרגיל הזה.
זה ברור מה הוא עשה.
הוא רצה להראות לי שאני לא הסתכלתי אפילו מה התפללתי.
יאללה, תרביץ.
הוא אמר לי, התפללת על שחרית. הוא אמר לי, לא, אני התפלטתי ממך, זה ביטחון עצמי, התפלטתי ממך.
בסוף מה מתברר?
שזה בדיוק אותו דבר.
שחרית ומליכה בחג זה אותו דבר.
אתה בחג אותנו, אותו דבר.
ואני התעקשתי בגלל הגאווה האישית, הפרטית, העצמיות שלי.
תכלס, שורה תחתונאים, הייתי מסתכל טוב, מה הייתי אומר לו?
מה אתה רוצה, זה אותו דבר.
אבל הוא היה מחנך.
היה מנהל בית ספר, היה מפקח.
גדול המקובלים היה.
הוא היה גדול המקובלים, בסדר?
זה ברור.
צריכים לדעת.
תשים לב למה שאומרים.
קיצור, הבן אדם הזה התפלל תפילה של חומש שבת,
ולא הזכיר שיש שבת, לא יצא.
ואם הזכיר שיש שבת בתוך שמונה עשרה,
אף על פי שלא קבע ברכה לשבת, יצא.
במילים אחרות, הוא לא יודע למה.
לא, לא הזכיר שבת.
הזכיר שבת היום.
כן, אמר שבת היום, בשמר קולנו.
כן?
שים חלקנו בתורתך ותן לנו שבת.
בסדר?
אף על פי שלא קבע ברכה שבת, יצא.
ובמוסף אפילו לא אמר רק ונעשה לפניך את חובותינו בתמידי יום ובקורבן מוסף, יצא.
אבל הוא שיתפלל תפילה רגילה.
טוב, אני לא יודע מי יעשה דבר כזה.
מי כל כך חכם להתפלל את כל התפילה ולהגיד, טוב,
אני מזכיר שיש שבת.
בסדר.
סעיף ה' תאה ויתפלל שיכול בשבת ולא הזכיר שיש שבת.
אם עקה רגליו, חוזר לראש.
ואם לא עקר רגליו הפאפי שסיים תפילתו,
אינו חוזר אלא לשל שבת.
בסדר? לכן,
בדוגמה שנתתי מקודם,
אם הוא באלוהיי ניצור לשוני מרע,
הוא יכול לחזור ל'אתה קידשת'.
וגם אם הוא אמר יהיו לרצון השני,
עוד לא אמר עושה שלום, עוד לא עקר רגליו,
כיוון שהוא רגיל לומר אלוהיי
ניצור לשוני מרע, זה חלק מהתפילה שלו,
קבוע,
כמו שאנחנו רגילים,
לא עקר את רגליו אפילו אחרי יהיו לרצון השני,
חוזר ל...
אתה קידשת עליה, אשמח מוישה, לא משנה מה.
אבל ברגע שהוא עקר את רגליו,
פעלל
תפילה אחרת.
נור שאל אותי והברכות שלו על בטלה, לעזוב, נו.
מה?
מה אתה חושב באמת? הוא לא התפלל כמו שצריך, צריך להתפלל, חוזר של שבת.
חוזר של שבת.
בסדר?
טוב, שליח ציבור ששכחתי שבת משחרית, אין כבר חבל.
אני לא יודע איזה שליח ציבור יגמור כתוב על התפילה.
מה אמרנו?
עם עקר רגליו,
הוא חוזר לראש התפילה.
מההתחלה עד הסוף, את כל התפילה.
שלא עקר לו, הוא חוזר
ל...
אתה קידשת ומסיים עד הסוף.
לא, גומר, גומר, את כל התפילה עד הסוף, כן.
בוודאי, בוודאי. כן, כן, זה אותו דבר, זה אותן הלכות.
חוזר, בסדר?
סעיף ו' ותוהה בתפילת שבת אם החליף של זו בזו,
אינו חוזר.
למה? כי בכל זאת הזכיר שבת. הרי מה אמרנו מקודם?
שאם מישהו הזכיר ששבת בתוך תפילת שמונה עשרה,
נכון?
אף על פי שלא קבע ברכה לשבת יצא.
הוא קבע ברכה לשבת,
רק עשה אותם בטעות, מה אכפת לך?
הזכיר ששבת,
אין בעיה.
יפה.
התוהל בתפילת שבת החליף זו בזו, אינו חוזר.
ויש אומרים שאם החליף של מוסף באחרת או אחרת בשם מוסף, חוזר.
למה זה קשור?
לסעיף ב',
שמה אמרנו? שבמוסף,
האם הוא פוסק מיד, או שגומר את התפילה? זה בדיוק אותו דבר.
מי שאומר שבמוסף פוסק את התפילה וחוזר,
פוסק את תחרונה לאדם דעת ומיד, חוזר לתפילת מוסף, מה הוא יגיד פה?
שבמוסף הוא חוזר.
יפה. בסדר?
סעיף זין.
חוזרים לומר,
עד כאן זה תפילת המידה, וויכולו של תפילת המידה.
חוזרים לומר ויכולו, משום מיעוט אוהב שיכל להיות בשבת,
שאין אומרים אותו בתפילה.
וגם להוציא למי שאינו יודע.
ואומרים אותו בקול רם ומעומד.
תביאו לב לסיבה.
אם יש לנו עכשיו חג,
ליל הסדר בליל שבת.
אומרים ויכולו בתפילת עמידה?
לא. אז מתי אומרים?
אחר כך.
אה, יש כאלה שאומרים שלא.
בעיה.
מה היה מפורש?
אתה יודע, אומרים אותו בקול רם ומעומד.
תמיד אומרים ויכולו,
בקול רם ובעמידה.
לא אומרים ויכולו בישיבה.
למה?
מה אמרנו?
אדם שמעיד, צריך לעשות את זה בעמידה. אומר המשנה ברורה,
סעיף קטן יח,
איך קרא יט? הוא מועמד,
לפי שבזה אנו מעידים לקדוש ברוך הוא
במעשה בראשית.
ודין עדים בעמידה.
כי דכתיב עמדו שני אנשים
וטוב לומר אותה ביחד בציבור
דעדה שלמה בעינן.
עשרה אנשים ביחד זה הטוב ביותר.
להעיד לקדוש ברוך הוא.
ועל כל פנים יהיה בשניים.
עושה לב זה, אמרנו,
אשכנז.
יפה, ויחיד המתפלל יש שאומרים שאינו חוזר לומר ויוכלו דא אין עדות ליחיד.
ויש אומרים, דיחיד יכול לומר אבל אין צריך עמידה,
וטוב שגם יחיד יאמר,
אבל לא יכוון להישם עדות אלא כקורא בתורה.
כתב מטה משה אם שכח לומר בבית הכנסת יאמר אותו שבקידוש במאומן
כי יש כאלה שאומרים בישיבה.
והמנהג לומר אותו שבקידוש במאומן אף אם אמרו בבית הכנסת
וזה המנהג של אשכנז, שאומרים ויכולו השמיים והארץ
מעומד ואחר כך יושבים לקידוש. ראית איזה פעם?
יפה.
יש כאלה שעושים כך.
אתה אומר את כל הקידוש.
והצבעתי עליו והוא לא עושה את זה. ראית?
צריך לדעת כל אחד מי הוא.
לא צריך, לא צריך.
לא, מי שאומר בבית הכנסת,
לפי המשנה ברורה, אז עדיף. מי שאומר ביחיד
בתפילת ערבית, עדיף לומר בטעמי המקרא.
בבית אין צורך, זה הקידוש.
בסדר?
כן, כן, כן, כקורא בתורה.
טוב,
סעיף ח',
ואומר שליח ציבור ברכה אחת מעין שבע, ואין היחיד אומר אותה.
זה כמו חזרת השעת.
ולמה תקנו לומר ברכה מעין שבע?
אומר המשנה ברורה, למה?
הוא מה ששליח ציבור אומר אחר תפילה ברוך אתה ה',
קונה שמיים וארץ, וניתקנה משום סכנת מזיקים.
מדוע?
שבתי כנסיות שלהם היו בשדה.
ולפעמים בני אדם האחרים לא יבואו לבית הכנסת ויישארו יחידים בבית הכנסת בשדה.
למה? אנשים כבר גמרו,
ויש אחד-שניים מאריכים.
אומרים ברכת מעין שבע כדי שימשוך יותר זמן.
לפיכך תקנו ברכה זו כדי שבעוד ששילח ציבור מאריך בה,
יסיימו גם עם תפילתם.
וגם עידנא לא זזה התקנה ממקומה.
בסדר, גם היום כשמתפללים בתוך העיר,
התקנה לא זזה ממקומה.
וממשיכים לומר ברכה מעין שבע. תמיד.
אלא מה?
שמי צריך להגיד אותה?
שליח ציבור.
אנשים פרטיים לא אומרים אותה.
לכן,
לכן,
כשבא שליח ציבור ואומר ברכת מעין שבע,
הציבור מה צריך לעשות?
להקשיב.
מה קורה בהרבה בתי-ספר, בכנסת אשכנזיים?
שרים את זה.
ולכן, מה צריך לעשות השליח ציבור אחר כך?
לחזור.
בסדר? זה משנה ברורה גם מביא.
צריך לחזור.
אי אפשר שאנשים יגידו את זה,
כי אנשים לא צריכים להגיד את זה, אז אומרים רק את המילים שבאמצע,
בלי שם השם.
ואז הוא חוזר על הכל, יפה מאוד.
וראיתם מקומות שלא יודעים את המשנה ברורה,
ושליח ציבור ממשיך אחרי מה שהציבור אמר, לא טוב.
שליח ציבור יגיד וישמעו אותו. הם אומרים רק ככה כשירה.
זאת אומרת, לכבד את השבת. אולי זה לוקח יותר זמן,
אלה שמעריכים יותר גם יגמרו.
בסדר? זה ברור מה שאני אומר?
זה ברכה שמיועדת שליח ציבור.
לא לאנשים הפרטיים, גם איזה שלך ציבורו. שלך ציבור צריך לומר, כן.
אלוהיי,
נצור לשונים מרע, בסוף, כן?
הוא יכול להגיד,
כי זה כבר סיימנו את התפילה.
ברגע שאמרנו, יהיו לרצון עם רפי,
שאחרי המברך את עמוס ישראל בשלום,
בעצם מותר לנו לענות. קדיש, קדושה, ברכו, בסדר?
כל דבר. מה?
כן, יש כאלה שלא אומרים, תלוי בנוסחים.
אמרתי, אחרי המברך את עמוס ישראל בשלום.
פרגש כשאדם סיים ומי שאומר יהיו לי רצון
פעמיים בפה יהיו רצון הראשון,
אפשר כבר לענות הכל.
לענות בפה, כן?
לא רק לעמוד ולהקשיב.
לא, לא, לא. זה שייך רק ל... בסדר?
יום טוב שיכול להיות בשבת אינו מזכיר של יום טוב בברכה מעין שבע.
כן, כי זה רק שייך לשבת.
פירוש ברכה תל עליון, כל מיני וכולי.
סייפיות אינו אומרים ברכה מעין שבע בבת חתנים ואבלים דלקה תמה דמאחרים לבוא שיהיו ניזוקים. למה?
כולם נמצאים בבית
אבל מה בירושלים נהגו?
שגם בבית אבלים
וגם בבית חתנים אומרים ויכולו השמים והארץ, זה המנהג בירושלים.
ככה מביא נתיבי עם בשם הרב האגן,
החכם בשי שפה בירושלים, נהגו בירושלים
לומר
גם בבית אבל ויכולו השמים והארץ.
סעיף יא,
אף בשבת שאחר יום טוב אומרים ברכה מעין שבע.
זאת אומרת, אם היה יום טוב ביום שישי,
מתי יכול להיות יום טוב ביום שישי?
ליל הסדר בליל שבת.
ליל הסדר בליל שבת.
שנה היה, שנה שעברה.
נכון?
ליל הסדר, ליל שבת. גם השנה הזאת.
מתי ליל הסדר השנה?
טוב, לא משנה.
בכל מקרה,
יום שישי זה חד,
בסיום החג אומרים
תפילת השבת,
ובתפילת שבת גם אומרים ויכולו.
סעיף יב,
אין לדבר בשעה שאומרים ויכולו,
ולא בשעה שאומר שליח ציבור ברכה מעין שבע.
נו, פשוט,
מה השאלה בכלל? למה צריך להגיד את זה?
למה הוא צריך להגיד את זה? תראו את המשנה ברורה.
בטור בשם ספר חסידים כתוב,
מעשה בחסיד אחד
שראה לחסיד אחר במותו,
פירושו שראה אותו בחלום,
ופניו מוריקות,
שם שמו.
אמר לו, למה פניך מוריקות?
היה נראה זוועה.
אמר לו, פני שהייתי מדבר בויכולו בשעה שהציבור אומרים,
ובמגן אבות הוא יתגדל.
עד כאן לשונו.
אה,
אז זה לא רק בויכולו ובמגן אבות.
אלא גם כשמדבר בקדיש זה כבר מחייב אותנו כל יום.
כמה פעמים ביום, לא פעם בשבוע לשתוק.
מה אתה שואל?
פנים גרועות,
ירוקות.
בסדר, זה לא נראה טוב, נכון?
בקיצור, הוא אראות אותו עם צייבת.
בסדר? טוב.
איפה?
איפה אתה?
לא, איפה אתה?
אתה לא מסתכל במשנה ברורה?
אתה מתכוון לדבר יותר, עזוב אותנו.
אני הסתכלתי במשנה ברורה.
בסדר?
בסדר, כן, זה מאותו מקור, זה ספר חסידים.
כתב בספר חסידים, אתה רוצה לקרוא אותה בעיר היטב?
לא, אז בוא, יאללה, אין טעות בעולם.
הכול בהשגחה.
כתב בספר חסידים, זה אותו מקור.
מעשה בחסיד אחד שראה לחסיד רבינו רק קודם,
רק בגלל שהייתי מדבר בבריאות חולים של השאלה שהציבור אומרים בבריאות קודם מאוד,
ובהתגדל.
ובנוסף, לא הייתי נזהר לטול את ציפורניים בערב שבת.
זה לא שייך לפה, אז המשטרה בואה לא הביא.
הבארת תל אביבי את כל הסיפור.
בקיצור, צריכים להיכנס לשבת,
מאורגנים, מסודרים, לגזור ציפורניים.
נכון?
נוטלים ציפורניים בערב שבת.
יפה.
טוב, אם התפלל של חול
ולא הזכיר שיש שבת, או שלא התפלל כלל, ושם יש שליח ציבור ברכה מי שבע, מראש ועד סוף, יצא.
ובתנאי,
אני מוסיף,
שהשליח ציבור מתכוון להוציא את מי שטעה,
או את מי שלא התפלל, מי שלא יודע להתפלל.
האם השליח ציבור מתכוון
לעשות לנו פה ניגונים על ידי ניגונים,
בסדר?
תמיד כשמישהו רוצה לצאת איזה חובץ צריך מי שיוציא אותו.
אני גם סומך על זה ואני מקווה שהוא סומך על עצמו גם השליח ציבור שהוא מתכוון.
לכן הדגשתי את זה.
טוב,
בעזרת השם, בשבוע הבא אנחנו נמשיך, סט סעיף א',
