טוב, בשבוע שעבר התחלנו את סימן רשע עין א',
רכבנו בעניין הזה, כשיבוא לביתו יום מהר, לאכול מיד.
אמרנו שאדם צריך ביום שישי לא לאכול כדי שיהיה בשבת
תאב לאכילה, תאב זה תיאבון,
כן, לא תאב בו',
תאבות לשיר במקום אחר,
אבל מדברים על תאב ועל אכילה,
ואמרנו שצריך לעשות קידוש ערב שבת, גם אם זה מוקדם יחסית.
לא אכלנו ביום שישי
יותר מדי, רק ככה, מה שנקרא, להחיות את הנפש,
ובשבת אנחנו אוכלים, לכבוד שבת המנכה.
זה היה סעיף א' ברש עין א'. סעיף ב' מדבר על נושא של חיוב קידוש.
מי חייב בקידוש?
כותב על שולחן ערוך, נשים חייבות בקידוש.
למה לא?
מה, נשים לא יהודיות?
בטח יהודיות, אז למה אני חושב שלא?
אומר לנו על שולחן ערוך,
אף על פי שהיא מצוות עשה שהזמן גרמה.
מדוע? מה הביסוס?
הרי מצוות עשה שהזמן גרמה,
פירוש המושג מצוות עשה שהיא חזונה גרמה,
מצוות עשה שיש לה זמן
שגורם לה לבוא.
אם עשיתי קידוש ביום שלישי,
לא יצאתי, לא עשיתי כלום, ברכתי ברכה לבטלה.
אם נטלתי לולב
בכף גימל בתשרי,
מה, אתה בסדר?
אכלתי מצות בחנוכה, הנה.
יפה.
דרך אגב, השנה,
בזמן שצריכים שיהיה ליל הסדר לאכול מצות, מה אנחנו נאכל?
אוזני המן. למה?
שנה מעוברת,
נכון?
שיהיה אדר אחד, ובאדר השני במקום
שיהיה ניסן ולאכול מצות, אנחנו אוכלים אוזני המן.
אה, כוח של חכמים, תראו איזה כוח יש לחכמים.
אבל זה לא הנושא עכשיו.
בכל מקרה,
מצוות עשה של זמן גרמיים ואומר, מצווה שיש לה זמן שגורם לה לבוא.
זמן ספציפי מיוחד צריך לעשות.
נשים פטורות.
יש הרבה סיבות, יש הרבה דיבורים למה וכמה. זה נושא רחב מניים, כל הנושא הזה של פטור נשים ממצוות.
אחד הדברים שפעם הבאנו בסידור עולת ראייה,
כשנשים כתוב מברכות,
ברוך שעשני כרצונו.
מה זה שעשני כרצונו? אומר הרב,
שעשה אותי עושה את רצונו.
האביב אומר שאישה יש בה יותר מציאות אלוקית.
היא יותר מחוברת אל השגחת הבורא. קוראים לזה היום אינטואיציה.
נכון?
ישייה יותר מזה.
ולכן,
כיוון שכל המצוות ניתנו לצרף בהן את הבריאות, לארגן את האנשים,
רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך,
מה זה לזכות?
אם הוא רוצה שעולה מערד מפרק,
אם הוא רוצה לזכות אותנו, שתן לו מצווה אחת,
נעשה אותה עשר,
ונגמור, נסגור עניין, כל יום מצווה אחרת. נכון?
יותר מדי.
אמרו לזכות, הכוונה היא לזכך.
בקבע שאישה היא יותר מחוברת אל הטבע, אל הקדוש ברוך הוא, להמשכת העולם,
היא לא צריכה כל כך הרבה זיכוך.
את מה הורדנו לה? את נושא הגבולות.
הנושא של
מצוות עשה שהזמן גרמה.
שזה לא צריך להיות כבר מחוברת יותר.
זה הסבר אחד, יש כל מיני הסברים,
חלקם יותר טובים, חלקם פחות טובים, אבל זה הסבר ככה
שמתיישב מתוך סידור עולה טרילה.
יום רביעי נדבר, אולי.
לא, אולי לא.
חנוכה זה דה רבנן.
ואז השאלה היא,
האם מצוות השיא של הזמן גרמה רק בדאורייתא נשים פטורות,
או שגם בדה רבנן הן פטורות?
כי בסוף מה שיוצא זה שכל מצוות השיא של הזמן גרמה מדה רבנן,
נשים חייבות בסוף.
היו באותו נס, לא יודע, כל מיני סיבות, אבל בתכלס, בשורה התחתונה חייבות.
קידוש חייבות.
על אף שקידוש זה דה רייתא.
אז זה בדיוק מה שמסביר פה עכשיו על שולחן ערוך,
שבאמת נשים היו צריכות
להיות פטורות מקידוש.
למה הן חייבות בקידוש?
אומר השולחן ערוך דאית קש
זכור לשמור.
בעשרת הדיברות
שבפרשת יתרו כתוב,
זכור את יום השבת לקדשו.
מה זה זכור?
זכרו בדברים רמב״ם ויציאתו וכניסתו. יש מי שאומר שרק ביציאתו וכניסתו זה דרבנן.
לכן בעיה בהבדלה.
חייבות לא חייבות.
מדין מה הן חייבות?
כן, כן.
אז כן, אבל שנייה, הרכבה שכתוב זכור את יום השביל להתקדשות, זה אומר שמצוות עשה
לקדש את השבת. אם ככה,
נשים חייבות או לא?
לא, מצוות עשה של הזמן הגרמה.
אלא שבפרשת ואתחנן, עשרת הדברו של ספר דברים, מה כתוב שם?
שמור את יום השביל להתקדשות. מה זה שמור?
מה זה שמירה?
הימנעות לאו.
שמירה זה כשירה.
אני נשמר מי לעשות.
לכן אנחנו רואים תמיד שיש לנו מצוות עשה,
כמספר האיברים שלנו, זו פעולה אקטיבית חיובית.
יש לנו מצוות לא תעשה כמספר הגידים,
כי תמיד תפקיד הגיד הוא למתוח,
זה כבל שמותח, קושר.
בסדר?
זה ההבדל
בין שניהם.
ברור?
יפה.
לכן, כיוון שכתוב בצד אחד, זכור את יום השבת לקדשו, אבל מצד שני כתוב שמור,
ואיסורים גם לנשים אסור לעבור עבירות.
מצוות השש יש הזמן גרמה פתורות, אבל עבירות אסור להן לעבור.
וכמא שהכישו זכור לשמור,
מחברים אחד לשני,
כל מי שישנו בשמירה, כל מי שאסור לו לעבור עבירות בשבת,
מחויב גם
בכל מצוות שבת.
ולכן נשים חייבות בקידוש בדיוק כמו גברים.
ולכן, הוא אומר על שולחן ערוך, ומוציאות את הנשים
הועיל וחייבות מן התורה כמותם.
ופה ניתן קושייה יותר גדולה,
או העמדה יותר גדולה.
הרבה פעמים הבעל הולך לבית הכנסת בליל שבת וישי נשארת בבית.
מכירים את התופעה הזאת?
חיובית.
מבחינתנו זה מצוין, זה טוב מאוד.
ואז כשבא הבעל הביתה,
שבת שלום אשתי, שבת שלום אשי היקר,
אני היום עושה קידוש.
למה?
היא מתחילה להרים את האגודה, אז
היא למדה להתפלפל.
שולחן ערוך כותב שנשים וגברים חייבים אותו דבר,
הרבה נשים יכולות להוציא את הגברים.
אבל לי יש לימוד יותר גדול מזה.
הרי אתה, בתפילת המידה, מה אמרת?
ויכולו השמיים והארץ.
ואחר כך,
עוד פעם אמרת ויכולו השמיים והארץ.
ומה הוא זוכר בדברים?
ויכולו השמיים והארץ.
לעשות את זה על כוס, מי תיקן?
חכמים, זה כבר תקנת דרבנן.
לעשות את הקידוש של על יין.
הדין תורה הוא זכירה בדברים, ויחולו השמיים והארץ.
אז אולי אתה כבר יצאת ידי חובה מדאורייתא,
אני לא התפללתי.
אני בטוח חייבת מדאורייתא.
אז אני אעשה את הקידוש של שבת.
אני אמרתי פעם לאישה שהתחילה להגיד את זה, אתם יודעים, היום יש כל מיני דברים.
אין בעיה.
אין בעיה.
בעלך ידליק נרות.
אין בעיה.
מי חייב להדליק נרות?
מה?
כל אחד חייב שיהיה לו בבית נר דלוק.
אבל אישה מצווה, כי היא עקרת הבית, היא עיקר הבית.
היא נמצאת בבית, היא מדליקה את הנרות.
בסדר?
אז אני אדליק במקומך.
וגם את הפרשת חלה שעושים בבית, אני אעשה במקומך.
במילים אחרות, יש הלכה ויש הנהגה.
ההנהגה של הבית,
שאנחנו כל אחד ממשיך את מה שהוא מסוגל,
מבחינה נפשית רוחנית, להמשיך.
ואיך אומרים, ראינו נשים במכנסיים.
ראינו גם גברים בחצאית.
איפה?
סקוטים.
נכון?
אין אפילו כל מיני דברים.
זה הסטנדרט.
זה הסטנדרט בעולם. שם אולי.
בסדר?
זה הסטנדרט.
יש לנו ארגון וסידור של הבית.
ברגע שפורצים את המערכת,
הכל יכול להיות.
רק דבר אחד עדיין לא הצלחנו לעשות, זה שהגברים ילדו.
זה עוד לא קרה.
נכון?
לא מצליחים.
בקיצור, יש לנו סדר.
אין סדר, אבל שולחן ערוך מצד עיקר הדין,
הוא כותב מפורש,
מוציאות את האנשים, אוהל וחייבות מן התורה כמותם.
אתה יודע מה, הנושא הזה ברור.
זה היסוד לכל.
טוב, בואו נראה את המשנה ברורה.
סעיף קטן ג',
בעיד קש זכור לשמור.
שזכור את יום השבת לקדשו,
ויש סעיף קטן ג',
עמוד 90.
זכור את יום השבת לקדשו,
אמור בדיברות הראשונות ושמור אותי משווה לקדשהו אמור בדיברות האחרונות.
שניהם בדיבור אחד נאמרו וזכור כאי על מצוות עשה של קידוש
כנזכר לעיל ושמור כאי על שמירה ומלאכה.
וכשם שבאיסור מלאכה בוודאי
גם נשים מוזרות
שבמצוות לא תעשה אין חילוק בזמן גרמה בין זמן שאין הזמן גרמה.
איסורים לכולם אסור ויש שוויון בעניין.
כן, ועשה דזכור גם נשים מצוות.
הוא פשוט
שקטן אינו מוציא את האישה.
לפעמים אנשים שואלים,
אבא הלך למילואים,
בסדר?
או במקום,
קורה לפעמים,
שאבא נוסע שבת, ראש השנה ושבת לאומן,
או לרשב״י,
ואישה נשארת עם הילדים בבית.
אז האמא אומרת, תשמע, לא להם איזה נאום, שהבן יעשה את הקידוש.
בן כמה הבן?
14 וחצי.
לאמא,
תעשי את הקידוש,
תוציא ידי חובה את הילדים.
כי את חייבת בקידוש בדיוק כמו איש.
אין הבדל.
וילד חייב משום חינוך,
מקסימום זה דרבנן.
אז לכן,
ילד שפחות מגיל בר מצווה
לא יכול להוציא אישה ידי חובה.
טוב, לפעמים קורה.
סבתא רוצה שיבואו לעשות לה קידוש.
את מי שולחים?
אה, חס ושלום, לא ילד קטן.
אם רוצים שסבתא תצא לידי חובת קידוש,
שולחים
מישהו בוגר מעל גיל בר מצווה.
לא יודע, עוד יש סיטואציות
שיכולות להיות שאין בעל בבית,
נסע, הלך, מילואים, ולא יודע מה,
ובסופו של דבר האימא צריכה לעשות ולא קטן.
הנה, הנה, הנה, הנה, הנה,
הנה, השורה הבאה.
או פשוט שקטן לא מוציא את האישה, זה רבנן ומאפיק דאורייתא.
ואפילו אם הוא בן 13 שנה,
חוששים שמא לא הביא שתי שערות.
דבמילא דאורייתא לא סבכינן החזקה.
להיות שליח ציבור הוא יכול,
כי זה דרבנן.
אבל להוציא ידי חובה בדאורייתא?
לא, אולי לא הביא שתי שערות,
ואם לא הביא שתי שערות הוא לא יכול להוציא ידי חובה בדאורייתא.
לכן, מה בהרבה בתי כנסת, קהילות מקפידים?
מקומות שילד בר מצווה
עולה לתורה מפטי.
בסדר?
אשכנזים בעיקר.
לא נותנים לילד בר מצווה לקרוא פרשת עמלק,
כי מקריאת פרשת עמלק זה דאורייתא,
ולא ברור לנו שהילד הזה,
שהוא 13 ויום, יכול להוציא ידי חובה, כי זה דאורייתא.
שופר ביום הראשון,
דאורייתא.
אי אפשר שילד 13 ויום, אלא אם כן,
ברור, אבא שלו בא והעיד,
אני ראיתי,
הביא שתי שערות.
ודאי, ודאי, ודאי, ודאי. מדברים פה על סימני בגרות,
מדברים פה על קוקו עם ג'ל והחיתוכים בראש.
בסדר? זה ברור?
יפה.
טוב.
דבמיליה דאורייתא לסוברינה חזקה, שכן מה שמגיע לאחד השנים, מגיע לאחד סימני שערות, עד שתווה לזקנו.
כמו שכתוב בחושן משפט, סימן למדיה. ולכן,
תקדש האישה לעצמה,
ואם אינה יודעת לקדש בעצמה,
תאמר עמו מילה במילה מראשו ועד סופרו,
ולא תכוון לצאת בקידושו.
ובאופן זה, כיוון שהיא אומרת את הקידוש בעצמה,
נכון שיהיה פת או יין מונחים גם לפניה בעת הקידוש.
ולא תסמוך על מה שהנער אוכל זכו עשו הפת בידו,
כבר שנה יוצאת בקידוש שלו.
היצע זו מועילה אפילו אם הוא קטן ביותר,
וכל זה בשלה התפללה אישה תפילת ערבית.
אבל אם היא התפללה
שלדעת המגן אברהם כבר יצאה על ידי קידוש דאורייתא,
חולנה 14-13 שנים, שיוציא אחר כך בקידוש דהלינו שיכוון להוציאה.
כתב בספר אליה רבה, שני אנשים רוצים להוציא בני ביתם, לא יקדשו כאחת
דתרי קל אלה משתמש.
בסדר? שני קולות לא נשמעים ביחד, אחד מברך ומוציא ידי חובה את כל השאר.
בסדר? אי אפשר ששניים, אתם יודעים, ראיתי פעם באיזה מקום
שנותנים ליד כל ראש משפחה
גבייה שהוא יקדש ויוציא ידי חובה את המשפחה שלו.
את הילדים שלו.
וכולם מתחילים
יום השישי ויחולו השמים והארץ.
זה בדיוק מה שהם שדוברו, מה שעשו.
אחד אחרי השני, סיפור אחר.
אחד בערך, גמר ומקדש, השני, השלישי, הרביעי.
דעתנו בנדון,
לא אוהבים את זה.
אחד מקדש,
מוציא ידי חובה את כל האחרים,
שיתרגלו שיהודי הוא אח של היהודי.
אחד יכול להוציא את האחרים.
אני דווקא לא אציא אותי, מה קרה לכם?
ישראל ערבים זה בזה.
אחד מקדש, כולם יוציאו ידי חובה.
אחד מוצא על הלחם, כולם יוציאו ידי חובה.
זה גם הצלחות של
מי מקדים למי וכו'.
טוב, זה לגבי שני קולות לא נשמעים,
לכן לא יעשו ביחד.
שב״ד ומוציאות את האנשים.
וכן הסכימו הטורי זהב ומגן אברהם והגרע ושאר האחרונים.
ועוד פעם, מה אמר לנו מקודם
המגן אברהם?
שבתפילה יכול להיות
שכבר יוצאים דאורייתא, זה בסעיף קטן הקודם.
אז אם באמת הבעל כבר
התפלל והאישה עכשיו באה לומר קידוש,
אין שאלה שהיא יכולה להוציא אותה, כן? ומכל מקום יש להחמיר לכתחילה
שלא תוציא אישה על נשים שאינם מבני ביתה.
דזילה מילתא.
זאת אומרת, רק אם היא נמצאת עם בעלה,
מה הוא מכובד?
צניעות.
אין פה צניעות.
בסדר?
אבל באופן עקרוני לשים לב שבאמת אישה יכולה להוציא את החולה.
אין פה שאלה.
אנחנו דיברנו על סידור התא המשפחתי,
איך הכל מתנהל כשורה,
איך יש ברכה בבית,
יש תפקידים שהם מתאימים
לזה ולזה.
פעם מישהו רצה לבוא לרב משה בן-טוב, זכר צדיק לברכה.
הרב, יש לי בעיות, יש לי פה, אני אבוא עם מזוזות, אמר לו הרב,
באים אליי שני בני הזוג.
בית
זה שניים,
איש ואישה, צריך שיתוף.
אין דבר כזה לבוא לבד.
הוא לא רע, אבשתי לא תבוא,
אני לא משנה, אני אבוא במקומה לבד.
ואב אומר לו, טוב, גם אתה הולך למקווה במקומה לבד?
לא עובד ככה.
זה לא עובד.
צריך,
כל אחד יש לו את מה שצריך לעשות.
הבית בנוי ממערכת
שלמה ומהורגנת.
אם יש איזשהו,
בצינור לחץ, אם יש איזה חור באיזשהו מקום,
מתחרר הלחץ.
תנסה אחר כך להעביר את הקומפרסור, הוא לא יעבוד,
כי יש חור בצינור.
נכון?
אי אפשר.
החור היחיד שיש בצינור איפה הוא?
כשהוא מתחבר בקומפרסור.
כשהכול יהיה מנותב למקום אחד.
טוב,
הואיל וחייבות ולכן יכול לא להוציא אפילו אם כבר יצא את ידי קידוש, כמו באיש,
לכמה מסמן ראשון ג', סעיף ד', שלעניין קידוש אנשים ונשים שווים. ודע
שכשאחד מוציא לחברו ידי קידוש,
צריך לכוון להוציאו,
והשומע צריך לכוון לצאת.
לכם היה נכון שיזכיר בעל הבית לבני ביתו,
שיכוונו לצאת.
ואלה כמה סימן רשעים ג' במשלב אורס קטן ל',
מה שנכתוב שם.
וזה דבר שחשוב לדעת,
כשמישהו מקדש כל דבר אחר,
כל פעם שמישהו רוצה לכוון,
שמישהו רוצה להוציא ידי חובה ממישהו אחר,
הוא חייב לכוון להוציא ידי חובה,
והשומעים צריכים להתכוון לצאת ידי חובה.
איך כותב את זה, הבן משחי?
לכן אומרים,
ברשות נוראי ורבותיי, מה אומרים ברשות?
שמיים, מה זה שמיים?
שומע,
משמיע, יחד מכוונים.
גם השומע
וגם המשמיע, יחד, הדדיות, צריכים לכוון.
זה להוציא וזה לצאת.
מספיק שאחד מהם לא יתכוון,
לא יעזור כלום.
דוגמה ניתן,
עושים פה קידוש.
פתאום מישהו מגיע מהדלת,
נעמד,
אנא אמן על הברכה.
רגע, רגע, זה שישב פה ועשת את הקידוש,
התכוון להוציא אותך ידי חובה?
את מי הוא התכוון להוציא?
את
מי שבחדר.
נו, לא היית בחדר כשהוא התחיל.
אלא מה צריך לכוון,
מה צריך לכוון המקדש?
כל מי ששומע אותי ורוצה לצאת ידי חובה, אני מוציא זוהיר.
מתי דיברנו על זה בהרחבה?
שופר בראש השנה.
יש בשם ייחוד של
קריאת שופר,
שהתוקע אומר, הרי אני מתכוון להוציא את הקהל הקדוש ידי חובתיו.
ואם יש מישהו בחלון, בבית נדמות, שלא יכול לבוא לבית הכנסת
מסיבה כלשהי,
הוא יצא למרפסת כדי לשמור על קול שופר
ויצא ידי חובה, לא, כי מה אמרת?
הקהל הקדוש אצלך.
אבל אם אני אומר, אני מתכוון להוציא ידי חובה את כל מי ששומע אותי,
גם מי שנמצא בבית
שומע אותי,
גם יצא ידי חובה.
לכן תמיד כשאנחנו מקדשים, מזמנים, מברכים, לא משנה מה, כל דבר שאנחנו עושים כדי להוציא את האחרים,
מה הכוונה שלנו?
כל מי
ששומע אותי.
רק מה שצריך זה שזה ששומע אותי, הוא התכוון בעצמו לצאת ידי חובה.
ובזה אנחנו סוגרים את הכול.
בסדר?
זה היסוד הזה.
טוב.
תראו איזה עבודה בכניסנו לאורייתא. לא, לא, לא, לא, לא, לא.
לא, ממש לא.
כשבעל עושה קידוש,
כשהוא בא מבית הכנסת,
יש דעה שהמגן אברהם מביא שיכול להיות שהוא יצא ידי חובה.
אלא מה? אתה יכול בפירוש להגיד
שאתה לא מתכוון לצאת ידי חובה דאורייתא.
וזה הסטנדרט של האנשים.
האנשים מתכוונים לצאת ידי חובה, לזכור את יום השבת לקדשו,
בקידוש,
ולא בפירה.
זה הסטנדרט הרגיל.
אבל מישהו תקול, מה שנקרא,
הוא נמצא לא יודע איפה,
אין לו,
אין לו אפשרות,
הוא לא יודע אם הוא הולך לאכול בכלל,
לפחות ידי קידוש, הוא יוצא לידי חובה. איך?
הוא אומר, ויאכולו השמיים והארץ.
מה יהיה אחר כך?
אף אחד לא יודע.
מה עושים ביום כיפור שחד בשבת?
ויאכולו השמיים והארץ, אומרים.
קדימה.
סעיף ג',
אם אין ידו משגת לקדות יין לקידוש ולהכין צורכי סעודה לכבוד הלילה,
ולכבוד היום ולקידוש היום.
מוטב שיקנה יין לקידוש הלילה
ממה שיכין צורכי הסעודה, או ממה שיקנה יין לצורך היום.
ועד נתניה כבוד יום קודם לכבוד לילה.
לכאורה הסעודה של היום יותר חשובה מהלילה.
היינו דווקא בשאר צורכי סעודה,
אבל אם אין לו אלא כוס אחד לקידוש
כבוד לילה, קודם לכבוד יום.
לשים לב
מה מתכוון השולחן ערוך כשהוא אומר צורכי סעודה.
כל מה שדיברנו בסימן רשמן ב' בנושא עונג שבת.
מה שקשור לעונג שבת, צורכי סעודה.
אבל מה היא הסעודה עצמה?
לחם. עיקר הסעודה
זה לחם.
לאכול קבצה לחם זה עיקר הסעודה.
כל השאר, עונג שבת.
סעודה דאורייתא, עונג שבת, יש מי שאומר.
דאורייתא שאומר.
זה דברי חכמים שקראת על השבת עונג, בסדר? ולכן,
אם אני צריך יין וצורכי סעודה,
בסדר?
אז יין
יותר חשוב,
כי חכמים תקנו שיין הוא בא עם קידוש היום,
ולכן אני אשתדל לקנות יין ולא דברים אחרים.
כן, יפה, יפה.
זה קורה,
איך ראוי? אם מישהו לא יכול לשתות יין, הוא לא יכול לאכול לחם?
זה לא שכיח לחלוטין?
לא שכיח לחלוטין.
תראו, אני אגיד את זה.
זה הלכות הנהגת החיים.
זה אפילו לא רק הלכות שבת,
יותר מזה.
יש מין אווירה כזאת
שכולם מדברים על הכול.
מכיוון שכולם מדברים על הכול,
וכולם מדברים על כל הבלאגנים שיש,
אז יש בלאגנים.
אני אגיד מאיפה אני מביא את הדברים.
יש תשובה של הרב פרנשטיין באגרות משה
לגבי נושא של בדיקות גנטיות.
אני אגיד את זה, זה לא קשור ללכוד שבת, אבל
זה חשוב, כי תראה פתאום זה נכנס.
הוא כותב במקום שיש,
השם ישמור,
שניים או שלושה אנשים במשפחה שחולים במחלה,
לא שיש להם איזשהו גן,
שחולים במחלה פיזית,
כן, אינטלית, לא יודע, כל מיני תופעה גנטית,
לעשות בדיקה.
מי עושה את זה?
רק מי שאצלם בבית,
השאלה היא מה זה נקרא משפחה,
דודים, אחים, לא משנה, זה כבר דיון אחר, לא לענייננו,
לעשות בדיקה.
אלא שכותב הרב פרנשטיין, וזה לענייננו,
לעשות את הבדיקה הזאת בהיחווה.
למה שאנשים לא ידעו?
הוא אומר ככה, לא לעשות את זה לא בישיבות ולא במוסדות.
למה לא לעשות
בדיקה לא בישיבות ולא במוסדות,
מה שהיום אנחנו רואים שאנשים עושים,
הרבה שזה כותב במפורש שאסור לעשות את זה.
למה?
הוא אומר,
לא בשביל שאין שצריך להסתיר משהו, אלא
שאם יפרסמו וידעו וכולם ירוצו לעשות את הבדיקות,
יאמרו שהמחלה היא מחלה שיכולה להיות אצל כולם,
וזה מה שמביא את המחלה.
לבנת את הראש?
שברגע שאנשים חושבים,
הרבה אנשים חולים, או, יש מחלה מתפרצת,
ברגע שאנשים חושבים על זה שיש מחלה, המחלה תבוא.
מי גרם לזה שהמחלה תבוא?
הראש.
הראש.
כמה זה נכון.
היום יודעים את זה, כמה זה נכון.
אדם שחושב, יואו, חולה, הוא יהיה חולה.
רוב הדרך של ההתגברות אפילו על מחלה כשהיא כבר קיימת,
זה החוסן לנפשי.
יותר מהכל.
כשהתחילים לפטפט, סליחה שאני אומר את זה ככה, כשהתחילים לדבר,
חולים, הרבה אנשים, הרבה רבותינו, תרגיעו, תרגיעו, תרגיעו.
יש מספר אנשים שיש להם בעיה.
פתאום זה נהיה טרנד, אצל הרופאים גם.
כל מי שיש לו איזושהי בעיה קטנה בבטן,
כן,
הוא רגיש לגלוטין.
בסדר?
עזוב, עזוב.
אנחנו רואים את זה,
אנחנו חווים את זה,
אז עכשיו, עכשיו שנייה, שנייה, אני עונה.
היה חשוב לי להסביר את זה,
כי יש הרבה דברים שהם
על יד, אולי,
כי, ופתאום אנשים נכנסו למציאות, לסרטים.
מפה עד סוף החיים.
אנחנו רוצים אנשים בריאים,
אנחנו לא רוצים חס ולאם להזיק למישהו.
אנחנו רוצים שכולם ירגישו טוב,
שכולם יהיו בריאים ושלמים.
זו הדרך הכי טובה,
טובה ביותר.
ולא להתחיל להכניס את האנשים לקטלוגים.
היום
כל אחד כמעט מאובחן, אני לא אשאל פה כמה אנשים יש להם אבחונים,
כי עד כל אחד היום מאובחן,
בסדר?
ספקטרום.
לעניינים, אז הוא, טוב.
עכשיו, בן אדם שבאמת, באמת, אם יש משקרה מיוחד
של מישהו
שאסור לו לאכול לחם,
אז אסור לו לאכול לחם, מה אני אעשה?
זה מחלה?
זה בן אדם אנוס.
אמר,
אדם אנוס, אתה תגיד לו לעשות משהו שהוא לא יכול לעשות?
חס וחלילה,
חס ושלום.
אז אז.
אז תתחיל למצוא פתרונות.
אבל עוד פעם, אלה שאלות למקרים מיוחדים פרטיים.
וכל מה שעשיתי עכשיו זה מחיתי על האמירה הראשונה.
בסדר?
ואתה צודק במה שאמרת.
אבל אני מחיתי.
לא אמרת דברים לא נכונים.
אבל כאילו שנאמרו, אני
בסדר? ברור. טוב,
סעיף ד', אסור לטעום כלום קודם שיקדש אפילו מים.
לשים לב, אנחנו מדברים פה על ליל שבת.
ברגע ששקעה חמה,
שבת נכנסת, כן, בין השמשות, אחר כך יוצא את הכוכבים,
אסור לטעום אפילו מים לפני הקידוש.
ואפילו אם התחיל מבעוד יום לאכול,
צריך להפסיק.
שפורש מפה ומקדש.
ואם היו שותים יין תחילה,
אינו אומר אלא קידוש בלבד, ולא ברכת היין.
אחר כך מברך ברכת המוציא.
ואם אין לו יין, הוא מקדש על הפת,
מה שלא הופיע בסעיף ג',
אינו מברך המוציא.
ויש אומרים שאף כשהוא מקדש על היין, אינו מברך המוציא.
תשים לב לדבר הזה.
א', נכנסה שבת,
שקיעה,
אין דבר כזה לטעום כלום.
אני צמא,
צמתין לקידוש.
שתי כוס יין,
אם אתה צמא.
בסדר? שום דבר.
והיה מקרה, ובן אדם כבר היה בסעודה.
טוב, אז כנראה שהרב גם מדבר על זה,
שבגמרא מסמרת פסחים מסתברת פרוס
מרפא ומקדש, זה היה דווקא בפורים,
דיון שלם אם אפשר או אי אפשר, וכבר אמרנו שאנחנו נגד הדבר הזה,
שמחברים סעודות,
שבת מגיעים כשהוא תעב להכינה.
זה בעצם עניין. השאלה אם אדם מברך על הלחם והוא כבר ישב באמצע הסעודה.
לא יכול לברך על הלחם, למה? כי הוא כבר ברך המוציא.
הוא אומר את הקידוש בלי ברכי את המוציא.
ולכלו השמיים והארץ,
ברוך אתה ה'
מקדש השבת.
זהו.
כי אין לו יין,
והוא מקדש על הלחם.
אבל הוא ברך כבר המוציא בתוך סעודה.
טוב, זה מקרים מיוחדים, אנחנו לא יודעים, אנחנו נתקלים בהם.
לא נראה לי שנתקלים בהם.
אה,
מי שיש לו רק לחם,
הוא לא יכול, הנה דוגמא, הוא לא יכול לשתות יין.
שום יין.
לא יבש, לא מתוק, לא מבושה, לא דל קלוריות, לא דל אלכוהול, לא.
הוא לא יכול לשתות משהו מהיין.
או שאין לו.
אלו באים עליי, אני לא יודע לאן,
המדריך
התיישב לו על התרמיל,
בקבוק פלסטיק עם היין התפוצץ בפני.
כל הבגדים,
בגנים לבנים לשבת, אדומים.
בסדר? אין לו יין, בסדר?
ציור כזה, אי אפשר להשיג יין, איפה אפשר להשיג יין?
יש שם ענבים שאתה יכול לשחות?
בסדר, זהו. מה עושים עכשיו?
אז יש לנו חלות, יש לחם.
אתה עומד,
מי שאין לו יין, או מי שלא יכול לשתות יין,
נוטל ידיים.
אחרי שהוא נוטל ידיים,
הוא עומד ואומר, ויאכלו השמיים והארץ לכל צבא.
אחר כך מברך,
המוציא לחם מן הארץ ואחר כך ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם
עד
ברוך אתה ה'
מקדש השבת, מתיישב, ועוצר את הלחם ואוכל.
בדיוק, רק במקום הגפן
מברך המוציא.
בסדר?
זה הספר שעושים ככה.
טוב,
סעיף ה'
שניים שהיו שותים
ואמרו בואו נקדש קידוש היום.
נאסר עליהם לשתות עד שקד שום.
אם הם רצו לחזור ולשתות קודם שיקדשו,
אף על פי שאינם רשאים צריכים לחזור ולברך תחילה בעורף אריה גפן,
אחר כך ישתו.
אומר הרמה, אדם ששכח לקדש עד לאחר שברך ברכת המוציא
ונזכר קודם שהאכל,
יקדש על הפת ואחר כך יאכל.
אבל בהבדלה יאכל תחילה אשר אין מבדילים על הפת.
זאת אומרת, בן אדם שכח ששבת,
שכח שצריך לקדש.
לא יודע מאיפה,
מאיזה תותח הוא נפל,
איזה ארטילריה ירתה אותו לפה,
לשבת,
והוא פתאום מתעורר,
בא לו לאכול,
המוציא לחם מן הארץ.
יואו, עוד לא התחיל לאכול, מה הוא נזכר?
שבת,
הנה יש פה בקבוק יין,
ברכתי המוציא.
מה הוא יעשה עכשיו?
יברך בקדוש השבת
על הלחם.
הוא אמר המוציא,
יברך בקדוש השבת.
גמרנו, ברך המוציא כבר.
נזכר קודם שאחד.
זה דבר בנאדם שיגעו לעיניו.
בסדר,
הנושא ברור.
אני לא יודע מי קורה לדבר כזה, אבל לך תדע מי יודע.
מי יודע איפה החבר'ה נופלים, אתה אומר, אה?
כן, הכל, הכל, לא יודע, הוא.
הוא הגיע,
צדיק,
נטל ידיים,
ברך המוציא, יואו, ליל שבת.
לא יודע באיזה...
עומר,
ברכת, מקדש השבת.
בסדר?
טוב.
סיבה,
אם גמר סעודתו וקידש היום,
קודם שברך ברכת המזון.
בסדר, בן אדם אכל,
כן?
ועוד לא נכנס לשבת,
מברך ברכת המזון לכוס ראשון,
אחר כך אומר קידוש היום על כוס שני.
בסדר, זה לא לסדר.
אבל זה ליל שבת,
וצריך להזכיר ששבת בברכת המזון זה כל פי שמברך קודם הקידוש.
כי כבר שקעה חמה,
בברכת המזון
הוא יברך אם רצה.
מה יוצא לנו מפה? שגם אם בן אדם אכל לפני שבת,
הוא מברך בברכת המזון
כבר שבת,
אומר רצה.
יש בזה מחלוקת גדולה.
גם במוצאי שבת,
הולכים לפי ההתחלה, לפי הסוף,
הראש חודש שחל במוצאי שבת.
מה אמרו בברכת המזון?
אז בסדר, זה פתרונות.
אבל הפסיקה היא שיש פה דעות שונות.
אז השאלה היא, מה אנחנו עושים?
כן, אכלנו סעודה שלישית.
הנה, גם פה.
הוא אומר את זה אפילו שהוא באמצע הסעודה.
הוא גמר סעודה של יום שישי בשבת.
מזורך ברכת המזון,
אומר את זה,
מברך על הכוס,
כי זה ברכת המזון למי שמברך על כוס.
אחר כך הוא לוקח כוס נוספת, אומר קידוש.
אז אתה רואה שכשהוא אכל ביום שישי,
נכנס לשבת,
אז הוא אומר יצא.
אבל מה קורה עם מוצאי שבת?
צריך להגיד יעלה ויבוא.
אם התחלתי לאכול בשבת
וגמרתי במוצאי שבת,
עם ראש חודש, יעלה, אה, לא.
שיש לי לא, הולכים לפי ההתחלה.
אבל בליל שבת מחזירים.
אם הולכים לפי ההתחלה יגיד ירצה.
אם הולכים לפי הסוף יגיד,
יעלה ויבוא.
ויש דעה, דעה אחת אומרת לפי התחלה,
דעה אחת אומרת לפי ברכת המזון, הסוף. יש דעה שאומרת שיש פה ספק, לכן תגיד את שניהם,
גם רוצה וגם יעלה ויבוא.
ויש דעה רביעית שאומרת, כף החיים מסכמת הכול.
שזה יכול להיות הפסק,
אז אל תגיד כלום.
כל האפשרויות הקיימות,
קיימות בהלכה.
ולכן הפתרון, כמו שאמרת,
שאם אוכלים סעודה שלישית ובערב זה כבר ראש חודש,
מה עושים?
מסיימים את הלחם לפני השקיעה.
הלך שבליל שבת ראינו שזה לא ברור שזה ככה.
טוב,
ויש אומרים שאינו מזכיר ששבת יש לנו בתר תחילת הסעודה,
וכן עיקר,
כמו שנתבהר לאל סוף סימן קפחת,
ויש מחלוקת אם איתו מכושי ברכת המזון קודם שיקדש.
למה?
למה לא ייטעו מכושי ברכת המזון קודם שיקדש? כי מה אמרנו?
אפילו לשתות יין לפני הקידוש אסור.
אז עכשיו אתה מברך על כוס
של ברכת המזון, אתה שותה את היין,
ואחר כך תעשה קידוש,
אז הוא יכול לטעום כלום,
כבר שבת נכנסה.
בוודאי, בוודאי, בוודאי. קודם דבר לפני שבת.
איפה אנחנו נתקלים שוב בדבר הזה?
לא, מחלוקת רמה ושולחן ארוך.
שולחן ארוך אמר שהשתה את היין, כוס ראשונה,
בשביל ברכת המזון,
ואחר כך כוס ענייה יעשה קידוש.
איפה אותו דבר אנחנו נתקלים?
וזו באמת מחלוקת בין שולחן ערוך לבין הרמה,
צאת שבת.
החשבנו סעודה שלישית.
ברכו, ברכו, אני יודע מה, שבת חתן, לא משנה מה.
ברכו על הכוס,
וכבר מגיע הזמן,
צאת שבת.
מותר לטום משהו?
לא.
יצאי אשכנזים מברכים על הכוס ולא שותים.
משאירים אותה להבדלה.
ואצל ספרדים שותים.
שותים את הכוס.
הולכים להתפלל ערבית.
כן.
אחר כך, אחר כך מתפלל עם ערבית ואת הכוס הזאת עושים עליה הבדלה.
אז זה היה בדיוק, זה היה בדיוק עם החלוקת של חולה וחרמה.
אם מותר לו לשתות.
אם מותר לו לטעום
מקושי ברכת המזון קודם שיקדש.
תראה את המשנה ברורה, ל״א.
יש? צד שמאל למעלה, משנה ברורה.
דאית דסביר אלוהו שמברך ברורי פרי הגפן ותואם תכף,
כמו בכל כושי ברכת המזון.
ולא רק שהם תואם קודם קידוש,
משום שהכוס שייך לסעודה שהיה קודם חובת קידוש.
הוא אומר מילא שוב אינו צריך לבחד ידעו בורא פרי הגפן על כוס שני של קידוש,
רק ברכת אשר קידשנו בלבד.
וידי סביר אלוהו שאינו טועה ממנו משום שאסור לתום קודם קידוש.
הוא אומר מילא אינו יכול לברך עליו בורא פרי הגפן, אלא לברך תחילה בורא פרי הגפן על כוס של קידוש,
ומקדש בשוטהו.
אחר כך שוטה כוס את ברכת המזון ולא ברכה".
השאלה, מה אני מתחיל? בדיוק.
וזו בדיוק המחלוקת שולחן ערוך ורמה.
טוב,
בואו נסיים את הסעיף. יש אומרים שולחן ערוך,
שאף שגמרו יסודתו אינו מברך ברכת המזון תחילה,
אינו פורש מפה ומקדש,
מברך המוציא ואוכל מעט, אחר כך מברך ברכת המזון.
ואחרי נהוג להוציא את נפשו מפלוגת הצוואה הראשונה.
במילים אחרות, כל הנושא הזה של פורש מפה ומקדש,
מחלוקת גדולה.
אפשר, אי אפשר, מה מברכים?
כן מקדשים, לא מקדשים, מברכים המוציא, לא מברכים המוציא,
כל זה מחלוקת אחת גדולה.
חכם,
פותר בעיה. חכם גדול,
לא נכנס אליה.
בסדר?
אנחנו לא עושים דברים כאלה.
גם לא בפורים שחל ביום שישי.
גם הרב כתב ככה, הרב ימי ככה. לא, זה שנה שעברה, לא יודע אם גם השנה,
פורים, השנה אני חושב גם,
פורים הם לפחות מוקפים.
ביום שישי יש כל מיני חכמולוגים, אוי ביום חכמים.
אני קורא לזה חכמולוגים שמנסים כאילו לחבר, קודם כל זה לא כבוד שבת.
אתה מערבב פה בין היוצאות,
אתה מתחיל לאכול אחרי חצות. בקיצור,
יש פה בלאגן שלם.
מי שרוצה באמת להיות יהודי ירא שמיים,
יאכל סעודת פורים לפני חצות,
סעודת שבת ושבת.
זהו.
וגם ראינו את זה פעם, שגם הרב היה נוהג ככה.
מופיע מתוך התורה הגואלת,
רב ציודה יעיד על זה, מה היה בבית הרב, ופוגמס אחד ביום שישי.
גם ההנהגה של האחרונים.
אבל אנחנו רואים שזה בלאגן שלם. טוב,
אנחנו, כן?
אני יודעת שבאקדמיה רק הבנתי,
אם יש יואר הכל זום פתאום,
אז נשאר לכם את הלחם בשקיעה או בשביל הלחם? כן, כן, זה הכי טוב.
לחם או הכל כל זה נכון? לחם, לחם, לחם, צמודה.
לגמור את כל הלחם שחייבים לפני השקיעה, ואז
אין לנו בעיה עם המצב של שבת.
טוב, סיימנו סעיף ו', שבוע הבא,
שבוע הבא, שבוע הבא, חנוכה.
טוב, בפעם הבאה,
בסדר? נגדיר את זה ככה,
בפעם הבאה שאנחנו לומדים את רשע א', סעיף ז'.
