אנחנו בסימן קלט.
פעם שעברה דיברנו על כמות
הפסוקים שצריכים לקרוא בקריאת התורה.
אמרנו שמינימום מינימום שלושה פסוקים לכל עולה,
ותוספת מינימום עשרה פסוקים להוצאת ספר תורה.
זאת אומרת, אי אפשר לקרוא פחות מעשרה פסוקים.
עכשיו, לגבי הקורא בתורה עצמו,
סימן קלט מתעסק
גם עם הקורא בתורה.
בן אדם רוצה לעלות לתורה, לקרוא.
יש מקומות שכל מי שעולה קורא.
ויש מקומות
שיש שליח ציבור שהוא קורא.
אני,
אומר את האמת,
אני תמיד מעדיף שיהיה שליח ציבור שיקרא.
מכמה פנים.
סיבה אחת,
שליח ציבור תמיד יקרא כמו שצריך, מאלף עד תף, בלי שום חשש
ובלי שום פקפוק.
כמובן שיש שליח ציבור כמו שצריך.
דבר שני,
הרבה פעמים אנחנו אומרים שכדי לקבל את התורה כנתינתה בסיני.
אתה מקשיב למה ששמע, איך היה במעמד הר סיני?
עם ישראל אמר יחד עם הקדוש ברוך הוא הנוכחי, השם אלוקיך אשור ארצות יחם אלף מצרים?
מה הם עשו? הם הקשיבו.
אותו דבר.
מישהו אחר קורא, אתה מקשיב.
שיחשב כאילו הוא קורא.
זה היה דעה רווחת, זה מה שאתה אומר.
לא, לא, זה לא קשור להשלים פרשיותיו,
כי הם דברים פה רק על העולה כשהוא עולה.
כי אנחנו אומרים לו העולה,
תמלמל את מה שאומר השליח ציבור.
כי הוא בירך ברכות התורה בחוקת התורה בבוקר. עכשיו, עוד פעם, בגלל שהוא עולה.
השאלה איך הוא עולה.
זה דעות.
בכל מקרה, אומר השולחן ערוך בסעיף קטן, בסעיף א', קלט.
אמרתי שיש בזה עוד דעות.
לכן אני הדגשתי את זה בהתחלה.
כי בדרך כלל דעה הרווחת היום היא
שאם מישהו עולה לתורה ומישהו אחר קורא
והוא עומד בשקט, לא יצא ידי חובה.
יש מי שאומר הפוך,
אדרבא, שעמוד בשקט,
שיקשיב, כנתינתם מסיני.
הדעה הרווחת היא שתמלמל,
אבל לא בקול.
למה?
תראה קלה, למה שתעמם?
שני קולות לא נשמעים.
בסדר?
הדעה הרווחת היא כזאת, רוב הפוסקים ככה אומרים,
שצריך
לקרוא יחד עם החזן, עם השליח ציבור, עם הבעל, כה יראה.
טוב.
אז אומר השולחן ארוך, בואו נראה מה אומר השולחן ארוך.
במקום שנהגו שהעולה עצמו קורא בקול רם.
יש מקומות.
אשר באתי היה לנו אורח,
יהודי צפון אפריקאי,
אהלן, התורה קרה.
אני מתאר לא אוהב שאנשים קוראים,
כי בדרך כלל לא מדייקים כמו הקורא בתורה.
יוצאים בזה ידי חובה, אבל לא מדייקים.
אני אוהב שיהיה מדויק.
אז לא אכפת לי שיבוא מישהו ויגיד, טוב, אני קורא בתורה.
אז שהוא יהיה קורא בתורה כזה שקבוע קורא בתורה.
הוא אומר אחד שיתאמן רק על הפרשה וזה נראה ככה.
בסדר? אומר לנו שולחן הרוח. במקום שנגוש העולה עצמו קורא בקול רם,
אם לא סידר תחילה הפרשה פעמיים ושלוש בינו לבין עצמו,
לא יעלה.
זאת אומרת, גם אם בן אדם חושב
בטוח שהוא יודע,
אין דבר כזה לקרוא בתורה בלי שחזרת על הפרשה לפחות פעמיים ושלוש. אומר הרמה,
ובמקום שהחזן קורא, הוא צריך לסדר תחילה.
היה לנו מורה,
הוא היה חזן קורא בתורה שבכנסת מוסיוף,
זיכרונו לברכה, קראו לו,
ערבי יצחק כרמלי.
היית מעיר אותו באמצע הלילה,
שואל אותו איזה תג יש באיזשהו מקום, מעמיד,
באיזה מילה,
מה הצורה של...
הכל בעל פה.
התחיל פסוק, יגיד לך מה הפסוק שלפני,
לא רק אחרי.
עם כל הטעמים וכל הדיוקים וכל הדקדוקים,
כל החומש כולו.
מאלף עד תף, הכל בעלפי.
אתם מבינים את הרמה
של הידיעה?
האם הוא יכול השבוע לבוא ולקרוא בתורה פרשת פנחס?
אם לא חזר פעמיים שלוש בינו לבין עצמו,
אסור לו.
אבל הוא יודע,
הוא אומר הכל כמו שצריך,
לא עוזר.
ברגע שהוא לא חזר פעמיים שלוש,
שום דבר.
בסדר, נושא ברור.
חייב הקורא בתורה לחזור בינו לבין עצמו לפחות פעמיים שלוש, ואם לא חוזר פעמיים שלוש
בינו לבין עצמו,
הוא לא יכול לקרוא בתורה.
משום אופן, משום דרך, בשום צורה.
מה קורה?
על כל מה שהוא רוצה לקרוא.
מה קורה בבית כנסת?
לפעמים יש בתי כנסת,
לא הגיע הקורא בתורה, או זה שאמר שהוא יקרא,
כי בבתי כנסת עושים תורנויות
בין האנשים.
לא הגיע.
אז עומד מישהו ומקריא לו
עומד מישהו ועושה לו
כל מיני תנועות
סימונים, בסדר?
מה זה?
יפה. ומה זה?
וזה?
זרקה אמרה.
בסדר?
הבנת?
הוא יכול לקרוא בתורה, אתה אומר לי, מה אומר השולחן ערוך על זה?
לא.
אין ברירה.
אם בן אדם לא חזר פעמיים, שלוש, בינו לבין עצמו,
קריאת התורה עם טעמים, לא יקרא בתורה.
טוב, הם אומרים לא יקרא, אף אחד לא יקרא, יפסידו את הפרשייה שלהם.
לא יש לימוד פרשיותיהם עם הציבור.
טוב, אין ברירה.
אבל מבחינתנו, מה אנחנו נגיד על זה?
צורה לציבור הזה. לא יודע איך קוראים להם ציבור.
איך יכול להיות?
אין לכם קורא בתורה?
האם מישהו חזר על הפרשה?
העיקר הבאתם אחר כך קוגל לקידוש.
מה עם הקורא בתורה?
בסדר, טוב.
רק שלא נהיה בלק בסוף.
מה זה בלק חשות יורד?
בליקובה, נכון?
אז מה עונה לו בלעד?
בסדר.
הבנתם?
יאללה, קדימה.
אם מישהו קרא שניים מקרא בטעמי המקרא, הכל בסדק.
רק כתוב שכדאי לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום,
לקרוא את השניים מקרא בטעמי המקרא.
את התרגום לא קוראים בטעמי המקרא, זה לא.
שלא יחשבו שזה תורה.
סתם תנגן אותם, אתה רוצה, אם זה נוח עימך.
אבל את המקרא לקרוא בטעמי המקרא ואת התרגום לא.
אז אם מישהו כבר עבר שניים מקרא ואחד תרגום,
עבר פעמיים מטעמי המקרא.
אז יכול לקרוא בתורה.
ואם נתקעו, אז בסדר, נתקעו.
בסדר?
יאללה.
סעיף ב' מי שלא יודע לקרות
צריך למחור בידו שלא יודע ספר תורה.
מה הכוונה לא יודע לקרות?
הוא לא יודע לחלוטין לקרות.
בסדר?
בין אדם לא יודע לקרוא.
לא, הוא לא יודע לקרוא עברית.
לא יודע לקרוא בספר תורה.
מה זה הריבועים האלה?
אדם שלא יודע לקרוא,
הולך חדש.
היה לך זמן שלא ידעת לקרוא עברית?
בטח. אתה שומע?
בטח.
כן?
עד איזה גיל?
לא הרבה. נתת לקרוא, אבל לא יודע לקרוא עברית.
בסדר?
יפה. מי שאינו יודע לקרוא,
צריך למחוא בידו שלו לספר תורה,
ואם צריכים לזה שאינו יודע לקרוא, לפי שהוא כהן או לוי,
ואין שם אחר זולתו,
אם כשיקרא לו שליח ציבור מילה במילה יודע לאומרה ולקרוא אותה מן הכתב,
יכול לעלות, ואם לאו, לא יעלה.
שמים לב.
אם ברגע שהשליח ציבור מצביע לו,
אומר לו, זה המילים, בסדר.
זה מה שעושים היום בעצם.
השליח ציבור קורא לך מילה מילה,
ואתה יחד איתו.
טוב, סעיף ג',
כן, שאדם יעקב.
אין עניין
מבחינה מהותית ביד.
אבל אתה מצביע לאדם, על המקום, כדי שיעקב יחד איתך.
אתה, שאתה קורא, אתה עובר על המילים.
אבל זה שעולה
והוא לא קורא, תוהו בוהו.
הוא הרבה פעמים מתבלבל בשורות.
מה גם שלדעתי,
אולי עכשיו אני חושב על זה, זה טוב גם שהשליח ציבור יהיה עם אצבע.
ככה הוא יכול לעקוב אם יש טעות בספר תורה.
כמה פעמים מגלים טעויות בספר תורתיכם? דוגמה קלאסית,
שישיבים לא שמים לב שנים.
הקורא,
הקורא, השוליך החזן, השוליך ציבור,
הבעל קורא, מה אתה רוצה שנקרא לו?
מה שאתה רוצה אני אגיד.
בסדר? העיקר שתדע למי אני מתכוון.
לא לעולה, אלא לזה שקורה.
יפה. זאת אומרת,
לפעמים, אתם רואים דוגמא,
היא.
נגמרה השורה במילה היא,
ופתאום השורה הבאה מתחילה במילה היא.
ראיתם פעם טויות כאלה? היום כבר יש מחשב, אז זה פחות בעייתי.
ספרים משנים זה היה קורה.
אם אתה לא עוקב עם האצבע,
אתה תמשיך לקרוא בלי לשים לב.
ודאי, ודאי.
הסופר סתם בטעות
סיים את השורה במילה וחזר על אותה מילה פעם שנייה.
אני זוכר בתור ילד שהיו מוצאים דברים כאלה.
מתי?
כי אתה עוקב.
ואם אתה לא עוקב אתה קורא אלאטול מה שנקרא,
זה רץ לך, אפילו לא שם לב.
בסדר? דרך אגב אני אומר, כללית, כללית, עזבו עכשיו ספר תורה.
אדם שקורא מכתב,
עד כמה יכול להיות חסר והוא יכול לקרוא את כל המכתב?
ברור?
עד 50%. באינטואיציה.
לכן אני חייב פה, בספר תורה אסור לי.
בספר תורה צריך לקרוא מילה מילה, אות אות מתוך הכתב.
והסכנה הגדולה, כשמישהו חזר על הפרשה פעמיים, שלוש, עשר, חמש עשרה,
שהוא מרביץ את הקריאה.
הוא אפילו לא שם לב שהוא דילג שורה, שהוא אני יודע מה.
הוא קורא.
אכן כדאי עם האצבע. אני חושב שהאצבע היא פשוט מארגנת אותך למקום.
אבל אין הנחה שצריכים עם האצבע.
זה אולי מסייע
בקריאה טובה.
שלא תהיה בעל פה ולא שום דבר כזה.
בסדר?
יופי.
סעיף ג', אפילו ראש הכנסת או חזן לא יקרא עד שיאמרו לו קרא.
זאת אומרת,
הבן אדם שהוא עצמו, הגבאי למשל, שאומר לאנשים יעמוד השלישי, יעמוד הרביעי, יעמוד החמישי,
ועכשיו הוא צריך לעלות.
הוא יכול לעלות?
לא. צריכים להגיד לא?
יעמוד.
בסדר?
יודעים למשל בישיבה.
הרב תמיד עולה שלישי.
כן, הרב ישראלי, זה הרצוג שלך, תמיד היה עולה שלישי.
הרב שפירא, מה היה עולה?
כהן.
בסדר?
הוא יכול לעלות בלי שיקראו לו?
ברור שהוא עולה.
אין שבת של הרב עובדיה, זה הרצאה בדיוק.
בית הכנסת שלו היה עולה.
בטוח שהוא עולה.
עולה שלישי כל שבת.
צריכים לקרוא לו? ברור שהוא עולה.
חייבים לקרוא לו.
אף אחד לא עולה בלי שיגידו למה?
כי זה כבוד הספר תורה.
שקוראים למישהו שיבוא לעלות לקרוא בתורה.
הוא לא בא בעצמו ככה.
צריך הזמנה לקריאת התורה.
בסדר, הוא אומר על שולחן ארוך.
תלוי
באיזה דור הוא.
בדור שלנו,
לפי ההלכה הטוב ביותר מבחינת שבת, זה שלישי.
זה המכובד ביותר, ראינו את זה גם.
ראינו את זה בשולחן ארוך,
בשיעור קודם או לפניו.
שלישי.
זה לפי ההיררכיה של החשיבות.
כהן, לוי, ישראל,
מכובד ביותר.
אבל בדור שלנו,
כמו שכותב הרב בן איש חי,
כדאי לעלות שישי.
נחסידים אוהבים שישי.
למה?
למה שישי?
זה יסוד.
ואומר, רבי איש חי,
ששלישי בשבת במנחה זה כמו שישי בבוקר.
ידעת את הפטנט הזה?
בסדר, אני מגלה פה פטנטים.
זה ברור?
גיא, אתה מבין למה אנחנו מדברים?
בסדר.
זה התיקון שולי היסוד, שישי, יוסף הצדיק,
זה השישי, הוא כותב ככה,
אבל מבחינת השולחן הערוך שאנחנו רואים,
המעולה ביותר, זה השלישי.
טוב, בסדר, כן.
כן, כן, זה נכון.
שאצלו, בבית הכנסת, שלו, בביתו,
לא איזשהו ציבור,
בביתו הוא היה עולה ראשון.
אני חושב שבאבצע השבוע, לא אבצע... מי יש פה יותר
שיכול לעלות לפניו?
אין דבר כזה.
בסדר?
יפה. אז הוא היה...
הוא היה עולה ראשון.
אפילו שהיו כהנים,
הוא עולה ראשון.
הוא בבית שלו, זה פרטי, זה לא עניין ציבורי.
מה?
לא, זה לא... זה כנסת ציבורית, זה אצלו בבית.
האור עובד יפה מתפלל בהר נוף.
בבית שלו.
בסדר, אבל זה בית שלו.
הוא מרשה לך להיכנס, אז מה?
לפעמים היו מאבטחים, אבל...
בסדר.
יאללה.
ונהגו שהשליח ציבור כשרוצה מברך וקורא בלי התלהט. רשות משום דעה, וכאילו משעה שמינו לשליח ציבור,
הרשיעו על כך.
או במדינות אלו אין נוהגים, כן, ואין החזן עולה, רק כשהסגן אומר לו לעלות.
כן, ככה אנחנו נוהגים גם.
אבל אין קוראים לו בשמו, כמו שהעולים שקוראים אותם בשמם, פלוני בר פלוני.
בסדר? ואנחנו לא קוראים לאף אחד פלוני בר פלוני. ספרדים.
לא קוראים לאף אחד. הוא יכול לעלות, לא יכול לעלות.
שלא תהיה בעיה.
כאילו ביזה את קריאת התורה שהוא לא רוצה לעלות או לא יכול לעלות ברגע זה.
זה העמוד השלישי, העמוד הרביעי, העמוד השישי.
לא קוראים בשמות.
זה פותר הרבה בעיות.
ויש כאלה שאשכנזים לא, גם אצל מרוקאים.
אמרנו שמנהגים של מרוקאים זה הרבה כמו אשכנזים.
אין עוד מקרה,
עוד מנהג.
זה איך קוראים בשם.
ספרדים לא קוראים.
טוב.
מי שאביו מומר לעבודת כוכבים,
קוראים אותו בשם אבי אביו,
אבל לא בשמו לבד.
למה?
אם יגידו יעמוד חיים,
סליחה סליחה, חיים בן מי?
למה לא אמרו את השם של אבא שלו?
כי אבא שלו מומר.
בסדר?
אבא שלו מומר, אז לא אמרו את השם שלו. עכשיו אם לא יגידו, למה אמרו?
אבא שלו מומר. זה מבייש אותו.
אז מה אומרים?
את הסבא.
סבא שלו היה יהודי כשר,
עזרו אותו שיש לי סבא.
וגר, איך קוראים לו?
בן?
אברהם.
יעמוד
יצחק בן אברהם.
בסדר?
לפעם אני שמעתי שמישהו אומר, כי אתם יודעים,
תלוי במנהגים.
יש כאלה עסקנים שקוראים לו יעמוד
רייב פלוני בן רב פלוני.
אז הוא אמר יעמוד פלוני בן רב אברהם.
בסדר?
זה ברור.
או יעמוד החבר,
החבר, זה מושג שבאשכנזי.
החבר, פלואני, בין החבר אברהם, החבר שלך, אברהם, מה קרה?
אברהם אבינו, מה, בסדר?
טוב, בכל מקרה,
לגר קוראים בשם אברהם,
ולמי שאבא שלו מומר קוראים בשם של הסבא.
יש רוצה שם משהו?
כן.
על השם האמא כי הגבר,
זה פגנה איזה סגמי ליב, אדוני השמונה,
רבותינו, כשעולים לתורה,
מי שברך שעושים בעלייה לתורה, אמרנו, ספרדים בכלל לא קוראים,
מי שברך שעולים לתורה,
שם של אבא,
מי שברך לחולה, שם של אמא.
זה ברור?
זה ככה צריך להיות.
אין אנחנו,
ככה צריך להיות.
עולים לתורה, שם של אבא.
למה?
בא עם מישהו,
מי לביא פה? כהן, כהן, הנה, איך השם?
שמחה בן?
חיים מוישה. עכשיו תראה,
יבוא שמחה יגיד, שמחה בן, איך שם של אמא?
אני הסתברתי.
שמחה מנחם זאב, בן רבחיים מוישה, בסדר? ככה אומרים. עכשיו תגיד שם של אמא?
רבקה. רבקה. יבוא שמחה חיים זאב, בן רבקה, מה עושה פה רבקה?
מה הקשר שלה לעניין?
הרי כהן משהעלנו אותו לתורה בגלל שהוא כהן, מי עשה אותו כהן?
אימא שלו, אבא שלו.
אז מה הקשר פה עם אבא עכשיו?
הוא עולה לתורה בתור כהן,
אז בן, איך אמרנו?
בן. חיים משה. חיים משה הכהן.
אחרת זה לא עובד, זה לא עובר מסך.
לא שייך בכלל.
עכשיו נכון, כשיש מי שבערך לחולה,
איך פעם אמרנו בשם הרב,
זה הרב אליהו אמר,
כן?
שמי שחולה הולך לאמא.
כל מי שחולה נוסע ארבעיתה לאמא, נכון?
אז זהו.
זה הוויכוח בין הרב שפירא לבין הרב אליהו,
זרצי הקים וברכה, לגבי הדלקת נרות חנוכה, איפה הבן אדם גר.
הרב שפירא אמר, רוב השנה הוא בישיבה, זה הבית שלו, מדליק נרות חנוכה פה.
אבל הרב אליהו, אבל כשהוא חולה, לאן הוא הולך?
אמר לו, נאמא, שמה זה הבית.
אז אמר לו, רב אברום, אני מתעסק עם בריאים.
אני מתעסק עם חולים.
הוא בריא, הוא גר פה, זה הבית שלו.
אמרי חולים, הלכים לבית חולים. אז מה
בן אדם ילך לבית חולים, לקופת חולים? להדליק נרות חנוכה? מה זה קשור?
זה היה דיון בין הרבנים, אני...
זהו.
אבל הוא אומר, מדליקים את הנרות והישיבה.
זה הבית שלך.
ואני קנאתי לך את הארבע עמות כדי שתוכל להדליק נרות. זה שלך, ככל לא ומתמיד.
המיטה שלך,
הארבע עמות, זה שלך.
הוא מקנה לך,
יש לך בית.
תדליק נרות בברכה.
זה פותר הרבה בעיות.
הגישה הזאת, הוא כתב באריכות לגבי
בני ישיבות בחנוכה.
בסדר, זה ברור.
אז אנחנו אומרים, כשעולים לתורה
שם של אבא,
כשעושים משבר על החולה, שם של אמא.
ובהשכבה,
זה דיון.
אשכנזים כולם אומרים שם של אבא.
ספרדים ירושלמים אומרים שם של אבא.
ויש כאלה שאומרים שם של אמא.
למה? שם של אבא אומרים מצד צניעות.
יש כאלה,
והם חרכשנים, אתם יודעים מה הדברים האלה? כאלה, כן?
שאימא זה בטוח, אימא שלא.
עזבו אותנו מהדברים האלה, אנחנו לא בסרט הזה.
אתם מבינים מה אני אומר, נכון?
לא, תרגיעו,
הכל בסדר.
הבנת אותי?
זה ברור מה אני מדבר?
יפה, זה מה שצריכים מעט.
רוב הפעמים אנחנו אומרים שם של אבא.
היחס של האדם בתוך עם ישראל,
מחוץ לעם ישראל,
זה הכל נקבע על ידי
מי יהודי, מי לא יהודי, זה נקבע אמא.
אבל בתוך היחס, בתוך השבטים,
בתוך עם ישראל עצמו, זה נקבע
על ידי אבא.
אז אומרים אבא, טוב, אם הגעת לבית כנסת ועושים לך בעיות, מה, אתה תריב איתם?
היו לפעמים כאלה שאני כן רב איתם. בא לוי, עולה, ואומרים לי שם של אמא שלו, אמרת לו, סליחה על השם של אבא.
אני העליתי אותך לתורה בגלל אבא שלך, לא בגלל אמא שלך.
זה ברור.
היה לי את זה בבית הכנסת לפני שבועיים, שלושה.
בא מישהו ואומר שיש לי שאלה רע.
אמרתי דידי, סליחה,
האמת היא אותך להביא לו בגלל אמא שלך,
אלא אבא שלך.
תגיד שיש לי שאלה רע.
טוב,
אמר לי איזה אחד שמזריק, ככה נולדתי.
אז מה?
אז מה, בגלל זה תישאר ככה?
אמר לי מישהו, הרב, אני בלי גלשן בים,
קיץ חורף, גלים שני מטר,
שלושה מטר, לא יכול לזוז.
מה אני אעשה?
איך אתה רוצה שאני לא אלך לים בשבת?
ליבא ידוע לך, יש תשובה.
כל אדם
צריך לדעת מה טוב, וגם הוא עשה משהו.
הרב, אני כבר בן 70, עכשיו אתה תשנה אותי?
חוטף את התשובות האלה.
בדיוק כמו שאתה אומר, אני שומע.
כרגיל לזה, אתה אומר, לא התרגשתי, לא התרגשתי.
70 שנה אני רגיל, עכשיו אתה רוצה שאני עושה אחרת?
גם אם 90 שנה, עכשיו תעשה אחרת.
למה לא?
אם אני שומע משהו טוב, למה שאני לא אשנה?
בתנאי
שזה משהו טוב, שיש לו מקום.
סתם כל מיני אנשים ממציאים.
ברוך השם, היום יש הרבה, ברוך השם.
היום כולם יכולים לרשום לעצמם פטנטים
על כל מיני המצאות של הלכות של ממציאים.
אה, אתה רואה את זה כל יום, על כל צעד ושעד.
אה, זה פשוט דור של ממציאים.
ברוך השם, זה גאולה.
הכול יצא לפועל, אז טוב, מה נגיד?
יאללה, איפה אנחנו?
כן, ודווקא שלא עלה מאימה בשם אביו, אבל אם הוא גדול והורגל באותה עיר לעלות בשם אביו,
ואם יהיו אביו לעבודת כוכבים,
קוראים אותו בשם אביו כמו שהורגל.
למה? זה כבר רשום ברשימה של הגבאי.
נשאלו לב אישור ברבים, וכן אם יקראמך יש לאיבת המומר.
ואסופו אשתוכי, קוראים אותו בשם אבי אמו,
ואם אינו ידוע, קוראים אותו בשם אברהם כמו לגר.
בסדר?
אסופים מן השוק.
שטוקי, מה זה שטוקי?
כל אחד שהולך ברחוב אומר, אבא, אבא, אבא, ששש, אז תגיד לו, אבא, ששש, בעיה,
אין לו אבא,
כנראה הוא רגיל שיש כל מיני אנשים מסתובבים בבית,
אז כל מישהו פוגש ברחוב, מה הוא אומר?
אבא.
מה אימא שלו אומרת?
תשתוק, זה לא אבא, תשתוק, זה שטוקי,
השם ישמור.
אז בשם מי קוראים אותו?
אבא של אימא שלו.
במילים אחרות, חד-הורית,
שלא יודעים מי האבא.
איך יקראו לילד לעלות לתורה?
על שם האבא של אמא שלו.
יש הלכות בכל, אתה רואה? הכל יש. גם הדור הממציאים שלנו.
יש כבר הלכות כתובות לפני כן.
מי שנולד מאמא יהודייה הוא ישראל.
מרוך כהן ולוי, מר כהן ולוי.
אם היית יודע את האבא שלו, אז הייתי אומר לך, אבל אני לא יודע מי אבא שלו.
מי יודע מאבא שלו?
הקדוש ברוך הוא.
אולי אמא שלו.
לפעמים היא יודעת, לפעמים גם לא.
בסדר?
חד-הורית.
היא לא יודעת מהאבא.
כן, רשום באיזשהו מקום ורשימה.
מאיפה זה בא?
טוב, אז זה שם של האבא שלה.
האבא של האמא.
בסדר?
יפה.
סומה אינו קורה, לפי שאסור לקרוא אפילו עוד אחת שלא מן הכתב.
אומה אריל כתב דעכשיו קורא סומה, כמו שאנו מכירים בתורה לעם הארץ.
אבל מה ההבדל?
שעם הארץ רואה את האותיות.
אבל סומה גם זה לא רואה.
אז אמרתי פעם שהיה שיעור ארוך ארוך ארוך של הרב עובדיה יוסף זכר צועק למרכה
והוא אמר סומה לא עולה אקרי מרן אקרי מרן בסוף בסוף בשיעור
במשפט האחרון אבל המנהג בירושלים שסומה עולה
זה היה נראה את השיעור הזה ואומר רגע רגע איך הרב עובדיה מדבר ככה
שיעור ארוך אני בעצמי ראיתי בבית כנסת של הרב עובדיה היה
שסומה עולה לתורה
אנחנו מדבר בסוף והמנהג היום שעולה
כמו מי?
כמו הרמב״ם, בסדר?
זה המנהג, מנהג בירושלים שסומה עולה לתורה.
סעיף ד',
כל הכוראים
מברכים לפניה ולאחריה.
שים לב, בעבר
היה הראשון,
הכהן נקרא לזה כך, שעולה לתורה מברך אשר בחרבנו.
והאחרון,
האחרון שקורא בתורה מברך
אשר נתן לנו.
אלא מה?
פתאום מתברר שיש אנשים שבאים באמצע.
ואז מה הם אומרים?
יש כאלה שעולים לתורה בלי לברך.
יש כאלה שעוזבים באמצע.
מה הם אומרים?
שכשהורדים מהתורה לא מברכים.
בקיצור, באו חכמים ואמרו, כל אחד ואחד יברך.
שיהיה ברור לכולם שמי שרוצה לעלות לתורה צריך לברך ברכה ראשונה אשר בחר בנו וברכה האחרונה אשר נתן לנו.
ופותח הספר קודם שיברך,
ורואה הפסוק שצריך להתחיל בו, ואחר כך יברך.
שמים לב? לכן,
כשמישהו עולה לתורה, מה עושה הקורא בתורה, השליח ציבור?
מראה לו איפה הוא הולך לקרוא.
ואחרי שהוא רואה את המשפט שבו הוא מתחיל, את הפסוק שבו הוא מתחיל לקרוא,
אז הוא מברך ברכת התורה.
לא לפני שהוא יודע מה הוא הולך לקרוא.
ולאחר שקרה, גולל ומברך.
בסדר, אצל אשכנזים גולל ומברך, אצל ספרדים מכסים.
אנחנו משתדלים,
עכשיו הוא גם יקפוץ עליהם, שלא לסגור את הספר בין עולה לעולה.
רק שמים מטפחת
כדי לא לסגור את האורות.
שיישארו האורות גלויים רק מטפחת.
אבל ברכת התורה אחריה צריך שיהיה מכוסה במשהו.
בסדר? לא לסגור ממש עם התיק את הספר תורה.
ראיתי מקומות כאלה שפותחים סוגרים כל הזמן.
לא נוהגים ככה אנחנו.
ויש כאלה שעושים ככה.
יש כאלה שגם שמים על זה רק את הבד. מה?
לא אמרתי אותי, לא סוגרים את התיק. עכשיו, חכה, נראה אם צריך
לכסות או לא. חכה, זה רמה.
אבל בינתיים מדברים על סגירת הנרתיק, התיק של הספרדים.
פתחנו בתחילת קריאת התורה, סוגרים בסוף קריאת התורה.
בין לבין,
בין עולה לעולה,
יש מתפרחת.
אומר הרמה,
ובשעה שמברך ברכה ראשונה,
יהפוך פניו אל הצד,
שלא יהיה נראה כי אברך מן התורה.
אומר הרמב״ם, ונראה לי שיהפוך פניו לצד שמאלו.
בסדר?
ברור העניין?
זאת אומרת, אם אני מסתכל לתוך הספר תורה ומברך ברכות התורה, מה יגידו?
שבראות כתובים בספר תורה, ואסור.
לכן מה הוא עושה?
מפנה את פניו.
בסדר, אצל ספרדים,
הספר תורה עומד,
הקורא בתורה בצד שמאל,
העולה לתורה בצד ימין, אז הוא צריך בצד ימין.
אבל אצל אשכנזים, כשהוא תופס את שני היצחיים ומברך,
אז זה יכול להיות בצד שמאל.
אחר כך פותחים לכיוון
הבעל כוירי.
בסדר?
ולכן יש כאלה שאומרים, כדי שיהיה ברור שזה לא כתוב,
אז תיחסם במטפחת.
אומר השולחן ערוך סעיף ה'
נהגו לכסות הכתב בסודר בין גברה לגברה.
מה נהגו לעשות?
יפה. ובמדינות אלו נהגו שהיא מגוללת בין גברה לגברה וכן עיקר.
למי?
יפה. זה ברור. למה?
ברגע שפתחתי את ספר התורה,
כל האורות פורצים החוצה.
מתי אני סוגר אותם?
אחרי קריאת התורה.
ועל הספר תורה.
אני רואה כאלה שמחזיקים בנעתיק.
בספר תורה.
איך גם אצל אשכנזים,
מעניין הרבה פעמים לא לחזיק ביצחנים,
להחזיק בקלף עצמו, אלא מה שאסור ביד.
מי שנוגע בקלף של ספר תורה, מה הדין?
טומאמת, צריך לתוא על ידיים.
עזוב את ה...
גזרו על ידיים.
ברגע שהוא נגע בקלף, צריך לתוא על ידיים.
אתה יודע? לא נוגעים בקלף של ספר תורה.
כן?
טלית, באמת פחד, משהו.
כפפה.
בבקשה את הברכה,
אם זה ידיים מחזיקים,
וכשקורא... בצד ימין.
כן.
טוב.
סעיף ו׳
אומר ברכו
והברכות בקול רם
והאמרה בלחש טועה
ויש אומרים שצריך לחזור לברך בקול רם
מי שלא אמר בקול רם יחזור לברך צריך שישמעו אותו עשרה אנשים
עכשיו תשימו לב אומר ברכו את השם המבורך אני ראיתי
שיש אנשים שמוסיפים כל מיני תוספות
השם עמכם רבנן
בן ישחרר אומר שזה מנהג של בגדד
אבל בירושלים לא נהגו כך
הוא מביא את זה.
בסדר? ברכו את השם המבורך. ועוד ראיתי אצל ספרדים,
כשהם גומרים את קריאת התורה,
הם
אומרים משפט שגורם להפסק.
אמת תורתנו הקדושה.
בשום מקום לא כתוב שאומרים את זה.
יש כאלה שאומרים את זה.
הדבר היחיד שכתוב, ראינו את זה, אני חושב.
אה, כן, הנה, פה זה כתוב.
בסוף הסימן.
הרמ״א אומר,
תראו,
וסמכו בנהג זה על מה שנאמר בירושלו, יאמרו ספר התורה זה מפיך חזק ויאמרו, ומזה נהגו
לומר למסיים לקרוא בתורה בכל פעם חזק.
מה עושה ככה?
הרב נעים בן אליהו,
זכר צדיק לברכה.
כשהקורא בתורה היה גומר,
היה אומר,
אני אומר את זה בסגנון שלו, חזק,
חזק.
כל פעם אחרי סיום הזה חזק, ואז
בלי קשר למה שעולה עכשיו מברך אשר נתן לנו.
גמר את הקריאה, חזק.
וזה אשכנזי, בסוף החומה שהוא חזק, חזק ומתחזק. בסדר, ספרדים לא נהגו.
בכל מקרה לענייננו,
אומר ברכו והברכות בקול רם, ואומרם בלחש, טועה,
ויש שוב שצריך לזור לברך בקול רם. אומר הרמה, כדי שישמעו העם
ויענו ברוך השם ומבורך לעולם ועדים. אם לא שמעו, הציבור יותר מברך,
אף על פי ששמעו החזן עונה,
ששמעו החזן עונה,
לא יענו עמו, לא נממן על דברי החזן.
סעיף ז' לאחר שיענו העם ברוך השם מבורך לעולם ועד, חוזר המברך ואומר ברוך השם מבורך לעולם ועד,
כדי לכלול המברך עצמו בכלל המברכים.
בסדר, פעם בא היה מישהו לבית הכנסת, לא משנה, בלי שמות,
בית הכנסת ואמר, אמרו לו, תגיד כאן
ברכו לי את השם המבורך.
אז האנשים אומרים
ברוך השם המבורך לעולם ועד.
הוא אמר להם, אני יודע לקרוא לבד.
בסדר, מה לעשות, יש כאלה גם.
בלי שמות.
טוב,
סעיף ח',
אפילו ברך ברכת התורה לעצמו,
של בוקר,
הגיע מאוחר לבית הכנסת,
ותכף קראו לקרוא בתורה, צריך לחזור לברך אשר בחרבנו כשקורה בתורה.
שמשום כבוד התורה נתקנה כשקורה בציבור.
יש הבדל בין ברכת התורה של אדם פרטי
לבין ברכת התורה שאני קורא עכשיו כשאני עולה לתורה בציבור.
שני דברים נפרדים.
כמו שאמרנו,
לגבי ברכת כהנים,
מי שנטל ידיים,
כהן, נכון?
מי שנטל ידיים בבוקר
לא יכול לעלות לברכת כהנים, אפילו שאין לו נעליים.
למה?
כי ברכת כהנים לעבודה,
לעבודת הכהן, סליחה, כי נטילת ידיים לעבודת הכהן היא נטילת ידיים אחרת, רמה שונה.
כמו שיש נטילת ידיים לחולין, יש נטילת ידיים לטהרות,
לתרומה.
אותו דבר נטילת ידיים
להוריד את התרומה של הבוקר, נטילת ידיים לברכת כהנים.
אבל אם מישהו בבוקר נוטל ידיים ואומר גם לברכת כהנים,
אז לא צריך ליטול ידיים עוד פעם.
נגיד אם
העלינו את הדבר הזה שבועות בקותל.
אם הכהן עכשיו צריך ללכת מהמקום שאנחנו מתפללים,
ליטול ידיים
בחזרת הססי שחרית,
הוא יחזור בחזרת הססי מוסף
עד שהוא ילך ויחזור.
אז אתה, לפני שאתה נכנס לכותל, תגיד
אני נוטל ידיים לברכת כהנים,
או נטילה שלך יוצאה
שירותים, נטיית ידיים לכהנים,
ואז הוא יכול לעלות ברכת כהנים. כמובן שהוא לא נגע בשום דבר, שומר לידיו נקיות.
וגם כהן שנוטל ידיים, אמרנו,
חוזר
מנטיית ידיים, לא לוחצת יד לאף אחד.
אתה ברמה אחרת מאחרת.
אתה יודע, אתה שם לב שפעמים יש כאלה ש...
אה, חוקים, נלך לטוע לידיים עוד פעם,
בשביל מה נטיית ידיים.
ברור, יש פה רמות של קדושה.
בואו נסיים.
שנייה, שנייה, שנייה, שנייה.
אם קראו לקרוא בתורה קודם שברך ברכת התורה לעצמו,
כבר נפטר מלברך בברכת אשר בחר בנו, זה לא גרם מי שנפטר באהבה רבה.
זאת אומרת, אם קראו אותו לעלות לתורה ועוד לא ברכו לברכות התורה,
בבוקר.
איך שהם חזרו בית הכנסת, תעלה לתורה.
אז הוא נפטר בברכת התורה בזה שהוא ברך.
ברכה אחרונה, אשר נתן לנו תורת אמת,
זו תורה שבכתב אחר. עולם אתה ותוכנו זו תורה שבעל פי.
הקורא בתורה צריך לאחוז בספר התורה בשעת הברכה.
בסדר?
נסמכו מנגזיין על מה שנאמר ביהושוע, לא יאמרו, ספר התורה זה מפיך.
חזק ואמץ.
לכן צריך להחזיק בספר התורה,
ומזה נהגו לומר למסיים לקרוא בתורה בכל פעם חזק.
בסדר? כן, מי רצה לשאול?
כן, כי הוא לא בראש, הוא לא שמר על הכל וטער לו, נגע במישהו,
ירד מקריאת התורה, לחץ ידיים לאנשים,
ודאי, זה משהו אחר.
טוב, בעזרת השם שבוע הבא סימן קמ להתראות.
