טוב, אנחנו בסימן קלו,
עמוד יט,
חלק ב' של המשנה ברורה.
סימן קלו, אומר השולחן ערוך,
מה הסדר של הקריאה בספר תורה. זאת אומרת, אמרנו שבדרך כלל קוראים
כהן לוי ישראל.
זה הסדר, כהן לוי ישראל.
אחרי שקוראים כהן לוי ישראל, מה עושים אחר כך?
או איזה ישראל קוראים?
כהן ולוי? הבנתי, כהן נקרא כהן ולוי.
עומר השולחן ערוך, קלו, זה סעיף אחד.
בשבת ויום טוב ויום הכיפורים קוראים אחר הלוי תלמידי חכמים הממונים על הציבור.
בזמנו בישיבת מרכז הרב,
שלישי קבוע היה עולה הרב ישראלי.
למה לא הרב שפירא?
כי הוא כהן.
אז כאילו שהוא כהן, אז
נבוא לכהן.
שלישי היה עולה הרב ישראלי זרצי גברכה.
ואחריהם,
רביעי, חמישי וכולי,
תלמידי חכמים ראויים למנותם פרנסים על הציבור.
מה זה תלמיד חכם שראוי למנותם פרנסים על הציבור?
ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר.
אתה מכיר את זה?
יש הרבה כאלה.
כן, כי הוא אומר, תלמידי חכמים שראויים למנותם פרנסים על הציבור, אומר הרמה ששואלים אותו דבר הלכה מכל מקום והוא אומר.
זו הכוונה,
תלמידי חכמים ראויים למנותם פרנסים על הציבור.
בסדר?
זה הרמה.
ואחר כך בני תלמידי חכמים שעבוריהם ממונים על הציבור.
אתה רואה,
ממונים על הציבור קודם ואחר כך ראויים להיות ממונים,
אחר כך הבנים של אלה שממונים על הציבור, ואחר כך ראשי כנסיות וכל העם.
טוב, אז מה נשאר לנו?
לא נשארו עליות כבר.
בקיצור צריך לעשות שיקול דעת מי עולה, מתי עולה, כמה עולה.
חשוב לדעת.
אומר לנו המשנה והוא רואה בשבת ויום טוב שקוראים הרבה,
כמה זה הרבה?
להבדיל משנים החמישי, שקוראים רק שלושה.
שבת ויום טוב, שקוראים הרבה,
אז יש לי אפשרות איזה עוד אנשים יעלו לתורה.
כתב המעריד
מצווה לקרות ביום טוב אנשים המעמידים הקהילה.
מה זה מעמידים הקהילה בעברית שלנו?
גבירים,
אלה שמעמידים את הקהילה.
לפיכך הם קודמים לכל.
אם אין שם תלמיד חכם מופלג.
אם אין תלמיד חכם מופלג, מישהו ככה ידוע שהוא תלמיד חכם גדול וזה,
אלה שמחזיקים את הקהילה, מגיע להם לעלות לתור.
שאבותיהם, זאת אומרת,
בנים שאבותיהם ממונים על הציבור,
שמחויבים לכבדם בשביל כבוד אבותם, שיש בזה כבוד לאבות.
ואחר כך ראשי כנסיות וכל זה, מהירה במקומות שאין מוכרים המצוות,
אלא שעומד הממונה וקורא לפי הכבוד.
אבל במקומות שמוכרים המצוות נופל אמהות לצדקה,
כל הקונה אותם ויש לו רשות לכבד למי שירצה.
ומלבד שיקרא לכל אחד לפי כבודו, שלא יבוא לידי מחלוקת.
גם יקרא חיובים, שזה לא מכרו לו.
בסדר, אדם שקונים תעליות, אז יקנה,
ואז הוא יכול לכבד את מי שהוא רוצה.
אלא מה?
שצריכים לשים לב, יש בן אדם שיש לו חיוב.
סדר החיובים,
תראו בביאור הלכה ובצד שמאל, בשבת ויום טוב.
זה משהו ארוך ארוך. מה אתם אומרים? אנחנו נקרא את זה?
סדר החיובים.
האמת היא כזאת, זה
כתוב הרבה.
הגבאים לא אוהבים שאנחנו נקרא את הביאור הלכה הזה. למה?
זה מגביל אותם.
הם לא יכולים לעשות מה שהם רוצים.
הוא מביא סדר של חיוב. אם אין סדר של חיוב, כבר אתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה.
נכון?
אתה צריך לעשות מה שהסדר אומר לעשות.
טוב, בסדר, נעשה פעם איזה קורס מזורז לגבאי מצטיין על פי דרכי ההלכה.
צריך, צריך. אני חושב שזה חשוב.
אולי להוציא גם חוברת, ככה.
הנה, אתה רואה עוד משהו להוציא.
יש לנו עוד פרויקט להוציא, כן?
סדר החיובים וסדר העליות והכיבודים ובחזנות ובקדישים ובעלייה לתורה,
מה הסדר ההלכתי אומר?
ואז יוצא שכמעט לגבאי אין הרבה מה לעשות.
ובפרט, אם אין לו הרבה כוח,
אז יהיו פחות אנשים שירצו להיות גבאים.
זה ברור מה אני אומר?
אתה מכיר את זה, לא?
אל תוכיח כל כך. בסדר, ברוך השם. חודש תעמוז, צער. טוב.
וכולם, ועכשיו נהגו שגדול הציבור הוא המסיים הסדרה.
כתב בתשובת מערם אינץ,
במקום שנהגו שהפרנס הוא עולה,
כבוד היום הגביר,
אינו רשאי למחול לאחר שיקרא במקומו,
כי כל מה שנתנו לך זה בגלל שאתה מחזיק.
ופרטי דין זה מבואר לקמא, סימן קנג, סעיף יב.
האין שם במשנה ברורה.
כתב הפרי מגדיל, מה שנוהגים באיזה קהילות קטנות,
לקרוא לפי השנים,
עם הארץ קודם לתלמיד חכם,
לאו שפיר עבדי, ואיסורו הוא.
זאת אומרת,
יש מקומות שקוראים לפי מי יותר זקן.
יש תלמיד חכם ויש זקן שלא יודע כלום. מה זה קשור לעניין?
לאו שפיר עבדי.
זה אסור לעשות ככה, צריך לקרוא לפי חשיבות התורה.
אתה קורא בתורה.
פעם מספרים שמישהו קנה חתן תורה.
יש מקומות שמוכרים חתן תורה? מכיר את זה?
יש כאלה שמכבדים, ויש כאלה שמוכרים.
ההוא כאילו חתן תורה.
בא לעלות לתורה,
הרב אומר לו, סליחה, אתה לא יכול לעלות לתורה.
ההלכה מפורשת.
אסור לאדם לקדש אישה, אלא עד
שיראנה איך אתה חתן תורה, החתן, לא היית משום שיעור השנה.
אתה קונה חתן תורה?
זה ברור.
כן או לא?
אחד שלא פתח אפילו, שיעור אחד לא פתח חומש כל השנה, עכשיו הוא נהיה חתן תורה.
עד שאירנה,
תשב תלמד קצת, אחר כך תהיה חתן תורה.
צריך פה... פעם היו פלורוסנטים, היום אפילו פלורוסנטים לא היו יכולים להדליק.
הכל לדים,
אין לך את הפלאג שלה.
בסדר?
יאללה.
בשנה ברורה, איפה היינו?
כן.
והאם אמרו לך מה שהעתקנו מלימוש משערי אפרים,
עם היתר האחרונים בעניין הגת החיובים לעלות לתורה.
בסדר? מה אתם אומרים? נראה את זה?
בדרך כלל לא לומדים את זה.
רוצים ימון?
יאללה, בואו נאמן.
שבת ויום טוב,
ועתה נסדר החיובים שהסגן מחויב לצוות,
לקרותם קודם לאחרים.
וכפי התקנות הנהוגות וההנהגות שהנהיגו רבותינו הגדולים.
וכפי המבואר בלבוש ומגן אברהם בסימן רשמי בית ושאר אחרונים.
אתה, יש לך?
אברהם יט,
בביאור הלכה.
דיבור המתחיל בשבת ויום טוב, עמוד יט.
יש?
אני מחכה, אני אומר, לא יעזור לך.
כי זה ארוך, אם נאבד עכשיו, לא נמצא את המקום.
בסדר?
לא, לא, אני מחכה.
יש?
שבת ויום טוב,
והעתה לסדר החיובים שהסגן מחויב לצוות לקרותם,
קודם לאחרים.
או כפי התקנות והנהגות שהנהיגו רבותינו הגדולים, כפי המבואר בלבוש של מגן אברהם, סימן רשמי בית ושאר אחרונים.
חתן ביום חופתו. מה זה חתן ביום חופתו?
נמצא שבוע, או שהתחתן מתי? שישי בכניסת שבת.
זה לא יום חופתו, זה גורם אחר כך, לא משנה.
חתן בשבת קודם החתונה שמזמרים אותו.
זה נקרא אצל האשכנזים עופרוף.
כן.
שבת, חתן.
דרך אגב, אני אומר,
נראה לי, לא יודע, תגידו אתם,
נראה לי שבאמת לפי המנהג,
הספרדים היו צריכים לעשות שבת לפני החתונה והאשכנזים שבת אחרי.
כי אשכנזים זה שמחה, מזמרים אותו.
ואצל ספרדים מה זה?
מה קוראים לחתן כשהוא עולה לתורה בשבת?
ואמרם זה כן, עכשיו אתה קורא לו אחרי שהוא יתחתן?
לא תיקח אישה לפנים מבנות הכנעני?
נקרא לו את זה מתי?
שבת שלפני החתונה.
לא יודע, משהו פה הפוך, דעתי אני אומר.
שאצל ספרדים היה צריך להיות שבת שלפני,
ואצל אשכנזים שבת שאחריהם. ומה עושים היום?
אשכנזים עושים שבת לפני וספרדים עושים שבת אחרי.
והיום כבר, איך אומרים, כולם עושים אחרי, לא יודע כמה עושים לפני. בסדר, אבל צריך...
טוב, השבת שמזברים אותו,
נער שנעשה בר מצווה באותה שבת.
זאת אומרת, קודם כל, חתן.
אחרי חתן,
בר מצווה.
באותה שבת, כבר באותו שבוע.
בעל אישה יולדת בשבת שהולכת לבית הכנסת,
לברך הגומל.
חתן בשבת שאחר החתונה.
אתה רואה, אצל המשנה ברורה,
חתן שמשבת אחרי החתונה זה פחות חשוב מאשר
לפני כן. יורצייט,
בשבת שהוא יום שמת בו אביו או אמו,
לא שבוע.
אבי ילד זכר בשבת שלפני המילה.
אבי הבן,
מגיע לו גם.
ויש מקומות שהם נוהגים שגם המועל והסנדק הם חיובים,
אבל לא נוהגים כך.
ויש שהם נוהגים כי רק מכבדים אותם בהקבעת הספר החופה. חתן ביום חופתו,
היינו בכל כשיעשה החופה ביום זה.
הוא קודם לכל החיובים. אפילו לנער שנעשה בר מצווה ביום זה.
מי שמתחתן לפני השקיעה באותו יום,
נגיד היום, יום שני,
אדם מתחתן לפני השקיעה,
בבוקר הוא עולה לתורה, הוא קודם לבר מצווה.
אם יש ילד בר מצווה
ויש חתן,
מי עולה?
שלישי, החתן.
טוב.
היינו בכל זאת בכל פעולה, הוא קודם, אפילו לנער שעשה בר מצווה. הוא יכול להיות שקודם ליורצייט.
נער שנעשה בר מצווה באותו שבוע, אם יש לו ערנית,
דהיינו שהוא מתושבי העיר, הוא קודם לכל החיובים.
כיוון שישמאל חינוכו.
כשקוראים נער בר-מצווה, אביו מברך, ברוך שפטרני, מראשו של זה.
מלבד חתן שמזברים לו שהוא שווה לו, ויטילו גורל.
ואם אין הנער שנעשה בר-מצווה מתושבי העיר, אף שהם מחויבים לכרותו,
בכל מקום הוא לא דוחה שום חיוב של תושבי העיר.
חתן בשבת שקודם החתונה, הוא גם כן קודם לכל החיובים.
אפילו אם לא תהיה חתונה באותו שבוע, כגון שהולך לעשות
חופתו בעיר אחרת, רחוק מכאן.
אז עכשיו זה השבוע האחרונה שלו בעיר,
והוא נוסע לאמריקה, לא יודע לאן.
והחתונה רק עוד שבועיים,
עד שהוא יגיע.
זה לוקח זמן, נכון?
בכל זאת, שבת האחרונה שלו הוא קודם.
מרחוק מכאן,
דוחה גם כן לכל החיובים, ודווקא למי שמזמרים אותו. אבל אלמן שאין מזמרים אותו, אינו חיוב בשבת שלפני החתונה, אפילו אם היא בתולה.
ואם היה החתן סמור שתהיה החתונה בשבוע הזה, ואחר כך נדחתה החתונה והיה בשבוע אחר,
אם הוא רוצה שיזמרו אותו שנית,
הוא חיוב לקרוא אותו אז.
ואם לאו ולא חיוב, קורה יש מקרים מיוחדים מוזרים,
שפתאום נדחתה החתונה. היו בטוחים שהשבוע החתונה,
ופתאום מה התברר?
אין חתונה.
ואז
אם הוא רוצה, צריכים לקרוא אותו. מי שחתונתו מיום רביבה ילך, הוא חיוב בשבת שאחריו.
ודוחה חיוב יורצה את ואבי הבן לפני המילה. ודווקא שהוא בחור הוא שנשא בתולה.
ואם לאו ולא חיוב הוא. מי שאשתו
הולכת לבית הכנסת, הוא קודם לחתן זה, אפילו לבחור שנשא בתולה.
אפשר אפרים כתב שאפילו אם יהיה חתונה בשבוע זה קודם או ברביעי, אף על פי שאין דוחה חיוב, אחר מקום, כל מקום יש לקרותו קודם לאחרים.
ברור שנשא בתולה קודם למי שנשא אלמנה, והאלמנה לחלוצה הוא גרושה.
יאורציית הוא חיוב,
ונדחה מפני שאר חיובים. חוץ מחיוב אבי הבן קודם מילה.
ואפילו אם המילה באותו שבת, נדחה מפני היורצייט. יורצייט קודם לאבי הבן,
לפי שסופו לעלות בשבת שתלך לבית הכנסת.
ואם היורצייט אינו בשבת, רק בשבוע שאחריו,
זה לא ממש באותו יום, אין לו חיוב לדחות את אבי הבן. הם מכל מקום נוהגים לכרותו כשאין חיוב אחר.
אבי הילד בשבת, כשאשתו בריאה והולכת לבית הכנסת, מחויב לכרותו.
אבל אם היא חולה ואינה יכולה ללכת, אין לו חיוב עד שתלך.
ואם הוא ארבעים יום לזכר ושמונים לקיבה, הוא חיוב אף שאינה הולכת.
והוזמן הבאת הקורבן. והמפלת בעלה חיוב.
אלא אם כן הפילה צורה שאיננו בקיאים בה.
בסדר, בשבת כשאשתו הולכת לבית הכנסת, היינו בין לבין, בין לבד, והוא קודם לכל החיובים.
חוץ החתן בשבת שמזברים אותו, ונער שנשא בר מצווה שהם קודמים לכל וכנזכר לעיל.
נוהגים לקרוא התוקע לעלות לתורה בראש השנה.
יש מקומות ששליח ציבור מתפלל מוסף בראש השנה, הוא גם כן חיוב לעלות לתורה באותו יום שהוא מתפלל.
אז תראו, אז קוראים לרב וקוראים לשליח ציבור וקוראים לתוקע.
מה נשאר?
כלום, חמישה עולים.
הרב, שליח ציבור ותוקע, זהו, מפתיע.
זה מה שנשאר.
טוב, אז כדאי שהתוקע או הרב
או השליח ציבור יהיו כהן או לוי, ואז יכולים לעלות עוד מישהו.
בסדר. ודווקא אם הוא תוקם ומתפלל בחינם.
אבל אם בא בשכרו, אין לו חיוב כלל.
מי שבא ומקבל שכר,
הציבור לא מחויב לשום דבר.
ויש מקומות שבראש השנה ויום הכיפורים הם משגיחים בחיוב. כי אם היו מתנדבים בעין יפה על הצדקה.
מי שמתנדב לבית הכנסת הרבה,
ראש השנה מחזיק את כל השנה, תן לו.
אם אחד קנה עלייה אחת ונזכר סגן שיש חיוב שצריך לקרוא אותו, יכול לחזור בו.
שמכירה בטעות הוא, אם יש שני חיובים שווים, יטילו גורל.
מלבד אם אחד תמיד חכם, תמיד חכם קודם.
מי שהיה חולה ונתרפא וכיוצא בזה, שצריך לברך ברכת הגומל,
יש לקרוא אותו קודם לאחרים,
כמו שנהגו לברשת קריאת התורה.
ומקום מקום הוא לא דוחה שום חיוב.
זאת אומרת, אדם שרוצה לברך הגומל,
לתת לו עלייה.
אבל אם יש מישהו שיש לו איזשהו חיוב,
שום דבר, יכול לברך הגומל גם בלי לעלות לתורה.
אבל אם יש עלייה לתורה, תן לו.
למה לא?
כיוון שמין הדין יכול לברך בעשרה אף ולא עלייה לספר תורה, יש לו לעשות כן ולא ידחה חיוב מפניו.
נוהגים לקרות למי שעתיד לצאת לדרך ולהשתהות אחר השבת
או בא מן הדרך.
שמים לב,
מישהו נוסע לשבוע, נוסע לשבועיים, לא יודע מה.
לפני שהוא נוסע, תן לו עלייה. וכשהוא חוזר,
תן לו עלייה.
שני דברים, גם כשהוא חזר וגם הגומל.
הגומל.
אבל זה לא חיובים.
ויכול להגיד לאכולו כבוד לאורח נכבד ולקרוא אותו.
בא איזה אורח נכבד,
תעלה אותו.
והוא טוב ויפה. אכן דוחים שום חיוב מהחיובים הנזכרים.
הוא פשוט שבמקום שהמנהג למכור המצוות
ונופל אמהות לצדקה, באלו שאינם מהחיובים רק בשום מנהגה,
אין להפסיד צדקה בשבילם.
חיובים זה חיובים.
תשתדל שהוא יעלה.
אבל סתם מנהגים,
כמו שאמרנו,
מכל מקום,
תלוי לפי ראויות עיני הסגן.
או משהו במאה האחרונים,
שאף במקום שנהגו למכור כל העליות
ולא להשגיח אף על החיובים, בכל מקום חתן בשבת שקודם החתונה,
וכן נער שנעשה בר מצווה, אין דוחים אותם.
אתה לא יכול להגיד פה בבית הכנסת מוכרים.
חתן
ובר מצווה,
תן להם לעלות.
ונראה לי שאף יתר החיובים עד העל, גם כן אין לי דחותם מכל וכול, שהוא מנה קדמונים.
רק על כל פנים ייתנו להם בעליות נוספות,
ויתר פרטי כל העניינים, העניין בשערי פריים.
זאת אומרת, מה שעשה פה בעצם המשנה ברורה, נתן לנו איזשהו סדר
של דברים שהם מחויבים
ודברים שהם מנהגים.
בחיובים עצמם הסדר,
וכמובן שהחיובים קודמים למנהגים.
אז אני תמיד אומר שבסופו של דבר, אם אנשים מקבלים
את הסדר שמעלה הסגן, מה שנקרא פה,
ויודעים שהוא עושה את הכול בצורה נכונה ואמיתית,
בלי שום משוא פנים,
בסוף הכול מסתדר.
הצרות מתחילות כשמישהו אין לו אמון,
או כשמישהו לא עשה את מה שצריך לעשות.
כל מיני סיבות.
הרב חיים דוד הלוי כותב במקור חיים, שהיה מנהג בירושלים,
שאת ההפטרה תמיד היו מוכרים שבת קודם,
לשבת הבאה.
כי אם יש מישהו שיש לו יורצייט והוא לא הצליח,
יכול ללכת לבית כנסת אחר, פה לא כנוך, פה ככה... בסדר, אני לא יודע כמה אפשר לעשות את זה בכל המקומות, אבל איזשהו הנהגה, ככה
שיהיה פחות לחץ.
ובסדר, יש מקומות שמסתדרים, ויש מקומות שאנשים יותר עומדים על דעתם.
אז אנחנו מעדיפים שאנשים,
איך אמר לי פעם מישהו, אם כל כך הוא רוצה מפטיר,
שזה יהיה לעילוי נשמת אבא שלי שהוא עולה מפטיר ואני ויתרתי.
הוויתור שלי יהיה לעילוי נשמת.
פגישות של אנשים.
אנחנו תמיד מעדיפים שאנשים יסתדרו בינם לבין עצמם.
בסדר?
זה הטוב ביותר.
אבל בכל מקרה, יש לנו פה סדר שמופיע בספרי האחרונים.
מיוסד על פי הראשונים, אבל מופיע בספרי האחרונים.
לכן הביאור על החיים, אם אתם שמתם לב, קראנו אותו ארוך ארוך ארוך.
חיובים, הנהגות,
מי קודם למי, מתי, כמה, איך,
כל סידור בארגון בית הכנסת.
כשיש לנו דברים מסודרים,
לכן אמרנו, כשיש סדר, אין בלאגן.
כשיש סדר, אז אנחנו יודעים בדיוק מה לעשות, כדי שלא יהיה בצאת הקלה.
טוב, סימן קלז.
ביום שקוראים שלושה, אין קוראים פחות מעשרה פסוקים.
והפסוק הראשון, וידבר, כן, עוד לא מן המניין.
וישראלי קניין נא בבציר מעשרה פסוקים,
כגון פרשת עמלק, שאין בעיה לתשעה פסוקים, שפיר דמי.
בפורים,
כשאנחנו קוראים, ויבוא עמלק ולכן ישראל בלפידים,
סך הכל תשעה פסוקים, מה נעשה, נתחיל אחר כך פרשת יתרו, מה נעשה?
טוב, אז יש כאלה שאומרים, אם יש לנו תשעה פסוקים,
תחזור על הפסוק האחרון פעמיים.
יש לך ערוך לא אומר את זה.
תשעה פסוקים,
נגמר העניין, אפשר, אבל לפחות שיהיו שלושה פסוקים לכל אחד.
פחות משלושה פסוקים לא מברכים ברכות התורה.
טוב,
סעיף ב', אין קוראין
על כל אחד פחות משלושה פסוקים.
שניים קוראים שלושה-שלושה ואחד קורא ארבעה.
ואיזה מילים שקורא ארבעה? הרי זה משובח.
עכשיו, כל אחד קורא יום,
אני חושב ש...
שבת, נכון? פרשת בלק, מה קראנו היום בבוקר?
כמה פסוקים היו?
שבת שעברה פרשת חוקת, אני קראתי בדיוק עשרה פסוקים.
שלושה, שלושה וארבעה.
האחרים קרו יותר.
בסדר, עשרה פסוקים.
נכון, אם זה לפני פרשה סטומה, פרשה פתוחה, נשארו פחות משלושה פסוקים, לא משאירים,
גומרים עצמי בפרשייה.
אתה יודע, יש כמה כללים שאמרנו.
בסדר, בכל מקרה,
הסטנדרט הוא שלושה שלושה ארבעה, ארבעה שלושה שלושה, לא משנה, העיקר.
שניים מהשלושה עולים שלושה פסוקים ואחד ארבעה.
סעיף ג' אם דילג פסוק אחד ולא קראו,
אם הוא במנחה בשבת או בשני וחמישי, וקרא עשרה פסוקים
ולא פסוק המדולג, אינו חוזם.
אבל אם הוא לא קרא, חוזר.
אבל בשבת, כיוון שצריך להשלים פרשיותיו עם הציבור,
אפילו דילג פסוק אחד, חוזר וקורא.
ואפילו אחר שהחזיר את התורה ואמר קדיש, חוזר וקורא הוא ושניים עימו.
ואפילו הפטיר והתפלל מוסף, חוזר וקורא.
פרשיות המועדים, כמו במנחה ושבת ושני וחמישי.
לפי שכבר קראו הפרשיות בשבתות שלהם.
בסדר?
אז לכן, ברגע שקוראים אותם,
שזה חיוב הפרשיות להשלים כל שנה, זה המנהג,
צריך לחזור. אבל אם זה כאלה שכבר קראו,
ויש לנו פסוקים מספיקים, ודילגו פסוק, לא צריך לחזור.
סעיף ד',
אם קרא אחד שני פסוקים,
צריך לחזור ולקרות.
כי שני פסוקים זה לא עלייה.
פחות משלושה פסוקים לא עולים.
ואם לא קראו בין שלושתם אלא תשעה פסוקים, שלושה לכל אחד,
אינם צריכים לחזור ולקרות.
הוא רואה על הדבר פרשת המהלך.
ומה אמרנו, מה אשכנזים נוהגים?
לחזור עוד פעם, הפסוק האחרון.
כן, אבל אם קראו...
כן. השלישי, שעולה שלושה פסוקים, אז הוא קורא פעם אחת את הפסוק האחרון.
אבל אם קראו פחות מתשעה, צריכים לחזור ולקרוא.
בוודאי, כי אחד מהם קרא שני פסוקים.
חייבים לקרוא,
אלא אם כן תגיד, אה, אחד קרא שלושה פסוקים,
או שני חזר אל הפסוק האחרון
של הראשון,
כמו שעושים בראש חודש,
ואחר כך
קרא רק שלושה פסוקים,
והשלישי קרא עוד שלושה פסוקים, זה שמונה פסוקים.
כל אחד קרא שלושה, אבל סך הכל קראו שמונה פסוקים, זה לא יכול להיות כדאי חוב.
אם קרא פרשת פרה או פסק ולגר יגר בתוכה וגלה את ספר התורה,
חוזר ופותח ומתחיל מראש הפרשה, תתמעד ערב,
הוא מברך לפניה או לאחריה.
אתה רואה?
הנה, עשרה פסוקים קוראים.
הקורא בתורה ראשון וקרא השני מה שקרא הראשון,
אם הוסיף על מה שקרא הראשון שלושה פסוקים או אפילו שניים במקום שלא אפשר, אותו שני עולה מן המניין.
ואם לאווינו עולה מן המניין, חוץ מפרעי החג, זה לא אפשר.
בסדר?
אפשר שהוא יקרא חלק כמו הראשון.
חוץ מפרעי החג, שאין לנו ברירה,
קוראים שלושה, קוראים שלושה, והשלישי עולה
את ששת הפסוקים ביחד.
בסדר? זה חול המועד, סוכות.
טוב, זה בעצם סימן קלז לגבי סדר העליות.
נראה עוד את סימן קלח.
זה קשור גם לעניין הזה של כמה פסוקים אנחנו קוראים.
הקורא בתורה לא יישאר בפרשה פחות משלושה פסוקים.
מפני היוצאים אז מבית הכנסת, שיאמרו העולה אחריו לא יקרא לשני פסוקים הנשארים.
וכן לא יתחיל בפחות משלושה פסוקים.
מפני הנכנסים אז מבית הכנסת, שיאמרו שלא קרא ראשון אלא שני פסוקים.
זאת אומרת, אני צריך תמיד לסיים
שלא יהיה לי פחות משלושה פסקים מסיום הפרשייה.
לא הפרשה,
פרשייה, פרשה סתומה, פרשה פתוחה.
תמיד שישארו שלושה פסוקים או בסיום.
אין דבר כזה שנשארו לי שני פסוקים.
וממילא,
אני גם לא מתחיל במקום שיש רק שני פסוקים.
בסדר?
לפני סיום פרשייה.
אם זה תהיה תחילת פרשייה נוספת, אז אפשר.
טוב, מתי קוראים את זה?
כשקוראים שבת ראש חודש.
שבת ראש חודש, מאיפה מתחילים לקרוא את המפטיר?
וביום השבת.
כמה פסוקים זה רבי יום השבת, הציום בפרשייה?
שניים.
כמה שהתחלנו, התחלנו, תחילת פרשייה.
אחר כך ראש חודש.
אבל באמצע השבוע שקוראים ראש חודש,
מסיימים לשלישי אחרי רביעי יום השבת, והרביעי קורא ובראשי חודשייה.
ובראשי חודשייה.
בסדר?
איפה היינו?
כן, אומר הרמה,
ואין חילוק בין פרשה פתוחה לסתומה.
ופרשה שאינה רק שני פסוקים, מותר להישאר בתחילה ולהפסיק שם. הנה, זה מה שאמרנו.
ויכוון שיתחיל תמיד לקרוא בדבר טוב.
הנה עוד קריטריון.
להתחיל לקרוא בדבר טוב ולסיים בדבר טוב.
ומזה יוצאים לנו כל מיני דברים שאנחנו מעריכים.
כדי לא לסיים בדבר לא טוב.
היינו יכולים לקצר, שלושה שלושה פסוקים. פתאום אז היה
עניינים של עונשים, מיטה, לא יודע מה.
