טוב, אנחנו בסימן קלדא סעיף ה'.
פעם קודמת התחלנו לדבר על העניין הזה של נפילת אפיים.
ואמרנו בסעיף ד' שנהגו שלא ליפול על פניהם, לא בבית אבל, לא בבית החתן,
לא בבית כנסת ביום המילה.
זה דברים שהם שמחים ואז אנחנו לא אומרים בהם תחנון.
אומר על שולחן ערוך בסימן קלדא סעיף ה'.
אחרי שאמרנו שלא אומרים בזמן שיש ברית מילה,
הוא אומר, לשולחן אמרו שם, חלה המילה בתענית ציבור.
עכשיו, מה אמרנו?
שבזמן שיש ברית מבית הכנסת,
אז לא אומרים תחנון.
אבל בתענית, מה אמרו חוץ מתחנון?
סליחות.
יש סליחות של התענית.
מתפללים סליחות
ואומרים וידוי.
והן נופלים על פניהן, והן אומרים והוא רחום.
בשחרית, אפילו במקום שנגעו לאומרו, בלא זה.
במילים אחרות, בגלל הברית מילה לא עושים נפילת אפיים,
לא נופלים על פניהם,
אבל מצד שני אומרים את הסליחות.
המילה גם שגם לא אומרים את הווידוי,
רק סליחות.
הסליחות שקשורים לאותו יום של תענית,
אומרים אותן.
שום דבר אחר לא.
למה? כי זה שני דברים.
סליחות זה לא נפילת אפיים,
זה איזושהי בקשה,
או נקרא לזה איזשהו פיוט שנותן לנו את הבקשה להיטיב.
אז זה לא עניין של מה שנקרא נפילת אפיים, של חרטה, של וידוי,
כל מה שקשור לזה.
לכן, דרך אגב,
אבל אי אפשר, אנשים לא מבינים את זה. הרב ציודה, זכר צדיק לברכה, כתב מאמר
לגבי התייחסות ליום העצמאות.
אם קרה,
ויום העצמאות יוצא בבית ה'ב'.
אצל האשכנזים, שני, חמישי, שני,
אחרי המועד,
אחרי פסח,
אחרי סוכות,
יש תענית.
זה סליחות של ב. ה.ב.
הר. ציודא כתב שאפשר להגיד את הסליחות של ב. ה.ב ולהגיד הלל שלם
ביום העצמאות.
אז הוא אמר, לא, הציבור לא מבין את זה, לא יכול לקלוט את זה. כיוון שלא יכול לקלוט את זה, אל תגידו סליחות, אז שיתחילו את הבית ה.ב אחר כך.
אבל מבחינתו זה לא סותר אחד את השני,
כי סליחות זה סליחות.
זה תפילה, זה שירה, לא יודע, פיוט, כן, לא שירה, פיוט.
וזה לא מוריד מהשמחה.
לא מוריד מהשמחה.
והשמחה של יום העצמאות צריכה להיות שמחה של יום העצמאות, אז תגיד הלל שלם,
וגם תגיד את השליחות, אחר כך הוא אומר לא.
הציבור לא יכול להבין את זה.
אם נגיד סליחות, יגידו אין לנו שמחה.
עכשיו זה מה שמופיע פה בשולחן ערוך.
שאם יש ברית מילה בבית הכנסת, בתענית,
סליחות אומרים, תחנו לא אומרים.
בדיוק.
יש לך את הממד הזה קיים כבר, זאת אומרת, זו לא המצאה.
זה לא חידוש.
זה דברים שכבר כתובים.
טוב, סעיף ו'
עוד ימים שנהגו שלא ליפול על פניהם
נהגו שלא ליפול על פניהם בטו באב
ולא בטו בשבט
ולא בראש חודש
ולא במנחה שלפניו
ולא בחנוכה.
ושומרים גם במנחה שלפניו
של חנוכה.
וכן נוהגים.
בפורים אין נופלים על פניהם.
מוסיף הרמה ואומר.
בל״ג בעומר אין נופלים.
בערב יום כיפור אין אפילו, וכן בערב ראש השנה אפילו שחרית.
לא רק במנחה, כי זה ערב ראש השנה,
כמו בערב שבת במנחה.
יש לנו כלל
שכל פעם
שלא אומרים את החנון, במנחה שלפניו גם לא אומרים.
יש מי שרצה להחריג, אבל בוא נאמר, בלי החרגות,
כל פעם שלא אומרים את החנון,
במנחה שלפניו גם לא אומרים.
חוץ מ,
למשל ברית מילה, כי זה לא היום,
זה המעשה.
אז זה לא לפני תחילת היום,
זה לפני המעשה, המעשה זה ביום.
לא בערב שלפניכם, לא במנחה שלפניכם.
טוב,
מנהג פשוט
שלא ליפול על פניים בכל חודש ניסן,
ולא בתשעה באב, ולא בין יום כיפור לסוכות.
ואלוהו מתחילת ראש חודש סיוון עד אחר שבועות. שימו לב מה אומר פה הרמה.
כי מה ראינו בשולחן ערוך,
שמתי לא אומרים את החנון?
עד אחרי איסרו חג.
זאת אומרת, עד אחרי
השמיני, כי ו' וז' זה שני ימים טובים של גלויות,
אחר כך יש רוחן.
ומה אנחנו בעצם נוהגים?
לא זה ולא זה ולא זה.
לא עוד אחרי שבועות,
עד אחרי יב',
בסיוון לא אומרים את החנון.
מי ראש חודש?
למה?
ראש חודש לא אומרים כי זה ראש חודש, כמו שראינו.
ג' ד' ה' זה שלושת ימי ההגבלה.
לא אומרים.
ו' בסיוון
ומתן תורה לא אומרים,
ואחר כך אנחנו מוסיפים את ששת ימי התשלומים.
זאת אומרת, כל מי שלא הקריב קורבנות הקשורים לחג
יכול להקריב אותם שישה ימים נוספים, כמו חול המועד,
כיוון ששישה ימים נוספים זה ימים חגיגיים,
שאפשר להקריב בהם קורבנות של החג, מה שלא הספיקו בשבועות,
לכן לא אמרו את החזון.
על מה דילגתי?
הבית בית יש איתו שאלות
הוא נקרא בלשון חכמים יום המיוחס
מה פירוש יום המיוחס?
שני הסברים
אחד הסבר פשוט ואחד סגי נהור
בהפוכה כמו שאומרים נכון?
סגי נהור אחד פשוט למה עם ישראל הגיע בראש חודש
סיוון להר סיני ואיחן ישראל
נגד ההר
אז ביום ראשון בסיוון הגיעו להר.
ביום שני התייחסו לשבטיהם ולמשפחותיהם.
זאת אומרת, לא חונים בבלאגן כל אחד איפה שהוא רוצה.
כל שבט ושבט, כל משפחה ומשפחה היה לה את האזור שלה.
ויש לו שבט ויש ראשי אלפים וחמישים ושרי עשרות וכו' וכו'.
כל אחד ידע מי ת׳פ שלו.
כולם בסדר מופתי.
לכן זה נקרא יום המיוחס,
שעם ישראל התייחס לשבטיו.
יש מי שאומר יום המיוחס,
הכוונה היא בסגין האור.
מיוחס זה הפוך, זה יום שאין בו כלום בעצם.
אבל מה, יום אחד שאין בו כלום תגיד בו תחנון?
לא מתאים לנו, פתאום באמצע להגיד תחנון.
אז לכן לאור יהיה תחנון גם בבית.
כי באלף יש סיבה, ג' ד' ה' יש סיבה, ו' יש סיבה,
עד יב' יש סיבה.
רק בבית.
טוב,
פה סיימנו. עכשיו נאמר משהו שהוא לא...
יש חסידים שיש להם לוח יורצייטמן.
יודעים מה זה?
לוח יורצייטמן? אתה יודע מה זה?
יפה.
מה יש בלוח הזה?
כל יום
איזה רבה או איזה צדיק נפטר.
ואם נפטר צדיק זה יום עדי הילולה.
נכון? הילולה של מי היום?
יפה מאוד, יפה מאוד, בעל שם טוב, בסדר?
רגע, רגע, רגע,
אז איך אנחנו יושבים ומקליטים שיעור?
מתי נפטר בעל שם טוב?
בעל שם טוב נפטר בשבועות.
יוסף, מה אתה אומר?
איך אנחנו מקליטים שיעור ביום פטירה של בעל שם טוב?
כי מה הזכות שלנו?
שאנחנו בארץ ישראל.
ובעל שם טוב נפטר ביום טוב שני של גלויות,
ביום השני של שבועות.
ואנחנו בארץ ישראל, אז אצלנו זה?
ניסו חאק, איזה זכות, איזה זכות.
מדהים, נכון?
משהו-משהו. טוב, בכל מקרה לענייננו,
לא אומרים את החנון,
אז אצל החסידים יש להם לוח יורצייט.
כל יום איזה צדיק נפטר.
כיוון שבמשך האלף, לא יודע, אלפיים שנה האחרונות
נפטרו הרבה אנשים,
אז זה סביר שזה כמעט כל יום, נכון?
אז לא אומרים את החנון.
אלא מה? שיש איזה יום-יומיים
שאין מישהו שנפטר שם.
איזה צדיק.
אז מה אומרים החסידים?
תראה, כל השנה נפטרו צדיקים, ואתה לא אומר תחנון.
יום אחד בשנה ששום צדיק לא נפטר, תגיד תחנון.
לא מתאים לנו.
למה? זה יום של שמחה, שום צדיק לא נפטר.
אז לא אמרו תחנון אף פעם.
הייתם בתי כנסת כאלה?
כלום.
אין תחנון.
נשתו התחנון.
בסדר? עכשיו, מנחה זה בדיוק אותו דבר.
יש כאלה שסמוך לשקיעה, כיוון שכבר סמוך לשקיעה, לא אומרים את החנון,
שואלים לפי נפילת אפיים סמוך לשקיעה,
אז מה עושים הספרדים?
אפשר עוד שלוש דקות, אפשר עוד חמש דקות, אפשר, אפשר, אפשר. מכירים את הבתקסט הספרדים?
נו, נו, עוד חמש דקות אפשר, הרב זה אמר ככה, רב הוא אמר ככה, אפשר, אפשר, אפשר.
מחפשים איך להגיד את החנון.
אתה הולך לאשכנזים, מה אתה רואה?
עוד 40 דקות שקיעה, זה סמוך לשקיעה, ולא צריך להגיד את האחרון, לא צריך, לא צריך.
בקיצור, ספרדים רוצים, מחפשים איך להגיד, אשכנזים,
איך לא להגיד.
בסדר, בסדר, כנראה בגלל שהם נופלים על היד, אז זה כבר
חמור מאוד איך הם מחפשים לא להגיד.
טוב, בכל מקרה לעניינים זהו.
יפה, סעיף ח' אין אדם חשוב,
רשאי ליפול על פניו כשמתפלל על הציבור.
אלא אם כן הוא בטוח שיענק יהושע בן נון.
למה? כי כאילו זה פה לחץ. הוא הכי גדול בדור, הוא גדול הדור, הוא נופל על פניו.
כאילו הוא מכריח את הקדוש ברוך הוא לעשות את מה שהוא אומר.
אז לא נופל.
וכן אסור לכל אדם לקרוא על פניו בפישוט ידיים ורגליים,
אפילו אם אין שם אבן משכית.
כי המקום היחיד שאדם משתחווה בפישוט ידיים ורגליים, איפה זה?
בית המקדש.
הר הבית.
וזה איש את החוויה של הר הבית, עבודה.
רק כתוב שאסור לעלות
למקום בית המקדש או לבית המקדש
בלי שעובד שם העבודה.
סתם ככה לא נכנסים.
זה לא טיילת.
נכנסים, עושים סיבוב, מצטלמים, יורדים חזרה. לא, אין דבר כזה.
זה אסור באיסור מפורש.
הדבר היחיד שמותר לעשות בבית המקדש
זה עבודה.
חלק מהעבודה, או שזה הקרבת קורבן,
או שזה יש את החוויה, יש את החוויה, זה גם עבודה.
בשביל זה עולים לבית המקדש.
בלי זה לא עולים. אני לא מדבר על היום.
היום ברור שלא עולים, בסדר? שלא...
אין שאלה בכלל.
אין ספק היום בכלל, מה פתאום, מי עולה להר הבית?
לא ראינו דברים כאלה.
בסדר?
אז זה צריך לשים לב.
אנחנו מדברים כשיש בית מקדש,
ברור.
או עבודה,
והעבודה אחרת, ככל זאת השתחוויה. מה זה השתחוויה בהר הבית?
פישוט איברים. זה מסביר לנו מה שאומרים שאחד הניסים
שהיו בבית המקדש זה שעומדים צפופים,
משתחווים רווחים.
הרי אם משתחווים כמו שאנחנו משתחווים בבית הכנסת,
אתה עושה ככה,
אז מה אכפת לי כמה אנשים יש? כולם ביחד,
קופסת סרדינים, כמו רכבת שעוצרת, אוטובוס שעושה ברייקס.
כולם זזים קדימה, זזים אחורה, יש פה נס.
אין נס, טוב שצפופים, אחרת היו עפים, שומרים את הצלעות.
בסדר, מה הנס היה בבית המקדש?
כשכולם עומדים צפופים,
ומשתחווים, מה השתחוויה בבית המקדש?
פישוט ידיים ורגליים.
אז אם הוא גובה מטר שבעים, כמה הוא תופס?
שני מטר, גם ידיים, בסדר? כל אחד במקום לתפוס, מה הרוחב?
שמונים סנטימטר? אוי ואבוי, העובי,
נגיד אפילו,
העורך יותר?
זה הנס,
זה הנס, על הרצפה.
זה שכותב פה שוכר הרמה.
אפילו אין שומר בן משכית אסור, אסור להשתחוות.
ולכן גם כשאנחנו משתחווים, ולא בפישוט ידיים ורגליים, אלא רק כורעים ומשתחווים
ביום הכיפורים בבית הכנסת כדי להראות מה היה בזמן בית המקדש,
והכוהנים והעם, כשהיו שומעים יוצא ומפורש יוצא מפי כוהן גדול
בקדושי הותאר, הם אמרו, כורעים ומשתחווים ואומרים,
בסדר?
מה אנחנו עושים באותו זמן?
שמים בגד,
שמים טלית, שמים שטיח, משהו, לא על הרצפה.
לא משתחווים על הרצפה מחוץ להר הבית.
אסור.
ואם המשכית לא תיתן, ישתחוות עליה.
כפי שזה לא יהיה במשכית, זה בלטות, זה לא משנה מה. אה, יש רצפת פרקט?
בסדר.
שאלה יפה.
לא, זה אמיתי.
כי זה לא...
זה עץ, זה פלסטיק, אתה לא יודע. דמוי פרקט, פרקט ממש.
ציפורים, ברור, יופי.
אבל אם הוא עותק קצת על צידו, הוא מותר אם אין שם אבן משכית. וכן יעשו ביום כיפור,
כשנופלים על פניהם, אם יציעו שם עשבים כדי להפסיק בין הקרקע,
וכן נוהגים.
אז אצלנו לא מציעים עשבים. מה עושים?
שטיחים, מגבת,
טלית, משהו,
כדי שאדם לא ישתחווה על הרצפה.
אסור.
ישנה ברורה,
אם חלה המילה בתענית ציבור, נראה מתחילת מה שראינו,
והוא עדין חתן.
סעיף קטן כף חטא מתפללים סליחות שמניחים מקצת,
ואני צריך להניח לגומרה.
בלא עוזר רוצה לומר שנהגו באיזה מקומות לומר והוא רחום בכל תענית ציבור,
אף שאינו בית ותה בית,
אפילו שאינו בית ושני וחמישי, אפילו אם חלה מילה בו אין אומרים והוא רחום.
בסדר, בכל מקרה, לא אומרים.
בטו באב, זה בגמרא, היית שהיה יום טוב גדול בזמן בית המקדש. בטו בשבט,
שראש השנה לאילנות.
שימו לב עכשיו לחידוש הגדול
שמביא פה משנה ברורה.
ונוהגים האשכנזים להרבות אז במיני פירות של אילנות.
מי נוהג?
מי?
כך כתוב, אשכנזים.
מי למד מהאשכנזים?
ספרדים.
ומה קרה לאשכנזים?
שכחו.
ועכשיו נזכרו מחדש.
אתם מבינים את התהליכים?
זה ברור מה קורה פה?
הכותרת היא אשכנזים, זה בני יששכר מביא את זה.
טוב.
שלפניו, מה שאומרים לזה שבטו באב וטו בשבט נופלים במלכה שלפניו, ואין נוהגים כן,
אלא גם בטו באב וגם בטו בשבט
לא נופלים על פניהם גם במלכה שלפניו.
בפורים היינו בשני ימים, וכן בפורים קטן בשנה מעוברת,
ובכל אלו אין אומרים גם במלכה שלפניו, וכן בל״ג בעומר,
מלבד בערב ראש השנה וערב יום כיפור אומרים במנכה שלפניו.
בערב יום כיפור ובשאר ערב יום טוב אין צריך לבאר שום איבר בסעיף הסמוך.
כן, סעיף ז' מנהג פשוט שאומרים פה על פניהם בכל חודש ניסן,
ובכל אלו אומרים תחנון גם במנכה שלפניהם.
והנה כל אלו הסעיפים הם לעניין תחנון.
אבל למנצח אומרים בכולם.
מי אומר בכולם למנצח?
אשכנזים.
ספרדים ברגע שלא אומרים תחנון,
לא אומרים למנצח ולא אומרים תפילה לדוד.
האשכנזים משום מה אף פעם לא אומרים תפילה לדוד.
זה מופיע בסידורים, אני לא מבין עד היום למה לא אומרים.
אם יש למישהו תשובה שיגיד לי, מה אתה אמרת, אשכנזי?
אתה נוהג מנהג אשכנזי?
נו, למה לא אומרים תפילה לדוד?
תספרד או אשכנזי?
מה הוא אומר?
דלגים כולם.
אולי חב״ד.
אה,
מישהו מתוקן.
כתוב בסידורים, למה לא להגיד?
כמו פיתום הקטורת במנחה,
תמיד של בין הארבעים.
למה לא להגיד את זה? זה חשוב להגיד את זה.
חלק מתהליך הגאולה.
באשכנז.
כן, משהו אחר, אתה צודק, לא כתוב.
אבל כדאי, רק צודק.
לא מזיק.
אכפת.
לא משנה את סדר התפילה.
הקדמה לפני.
טוב,
בכל מקרה אומר פה המשנה ברורה שאומרים למנצח ואנחנו לא אומרים.
ולבד בראש חודש וחנוכה ופורים וערב פסח
ויום הכיפורים ותשעה באב, כמו עדין שאומרים בשנה מעוברת, ביום י״ט ועד הראשון.
גם אין אומרים אותו בבית האבל.
עוד כתבו שאל ערך אפיים ולמנצח דינם שווה.
זה לפי אשכנזים. מה זה אל ערך אפיים?
אז הימים שבהם לא אומרים,
זאת אומרת, זה בימים שאומרים אל ערך אפיים ולא אומרים ויהי בנשואה,
בהוצאת ספר תורה.
אז אבא תמיד היה אומר,
אני מקווה שאני לא טועה.
עשר א',
בסוף ל', מישהו יודע מה ראשי תיבות?
עשר פעמים א',
ובסוף ל�',
ראשי תבואות.
זה מתאים לאשכנזים.
בואו נראה אם אני זהותו.
אם אין אומרים אל ערך אפיים,
אין אומרים אחרי אשרי למנצח.
בסדר, טעי, לא טעיתי.
זה ברור?
לאבא תמיד אמר ככה, זכרונה לברכה.
היה דרך גם ברדיחות לאשכנזים, לא רק לספרדים.
טוב, זה בעצם מה שהופיעים פה, משנה ברורה,
שזה תלוי אחד בשני.
עד אחר שבועות, ויש מקומות נוהגים שלא ליפול כל השישה ימים של אחר שבועות,
מפני שהקורבנות של חג השבועות, אין להם תשלומים כל שבעה.
ולדעתי היום כולם נוהגים ככה. מה אצלכם אשכנז?
עד מתי לא רואים את החנון?
בסיוון? עד יב.
עד יב, יג לא.
יג ולא עד בכלל.
יג כבר אומרים.
כי זה הימים שבהם אתה, אולי אתה אומר יום תפשני של גלויות, הם דוחים עוד יום.
כל הסיבה היא, זה מה שהוא אומר.
לא, לא, אז הנה,
וזו הסיבה.
כל הסיבה היא, כמו שהוא מביא פה,
זה עניין של תשלומים,
תשלומי הקורבנות. אז שישה ימים אחרי שבועות. אז אם תגיד לי יום טוב שני של גלויות, בסדר.
איך?
היה. אני מדבר על היום. פה מדובר על היום.
הנה.
בואו תראה שערי תשובה,
מה שאתה אומר.
אתה קורא?
סעיף קטן יט.
האין בהיר היטב.
ובשיעורי כנסת הגדולה כתב שישנו הגים עד יג ולא יג בכלל.
יש בהם נופלים גם בי ג, משום ספקא די יומא, אתה רואה הנה, כמו שאמרתי בדיוק,
כיווננו,
ספקא די יומא, הווה אומר, בגלל שעושים יום טופשין של גלויות,
עכשיו אם יש לך יום טופשין של גלויות, יש לך תשלומים של קורבנות,
תגיד לי אתה.
מי שיש לו, מישהו בגלות, עושה יום טופשין של גלויות, יש לו קורבנות...
לא מאמור? יפה.
יפה, שאומרים בי ג.
מה אומרים?
תחנון.
בסדר, סגור.
כמו שכתב בספר פרי האדמה, מי זה פרי האדמה?
חכם בשיא, הרב ביוחס.
בסדר?
גמר, נו, י״ב, י״ג אומרים.
נו, אבל תראה מה הוא כותב.
תראה מה הוא כותב.
בסדר, יאללה.
הוא מביא לך את ההסבר, שיראה הכנסת הגדולה, הכל מה שצריך.
אבל בחוץ לארץ אולי.
ספקא דיומא.
טוב,
קדימה, בוא נתקדם.
ליפול על פניו,
אין אדם החשובו שלא ישאול ליפול על פניו,
היינו כשהוא דרך קידה ואפילו בלא פשוט ידיים והרגליים
ואפילו לא היה שם רצפת אבנים. למשל, כל אדם שרעי, באדם חשוב אסור.
ואם הוא מטה קצת על ידו, אפילו רצפת אבנים מותרת.
אין זה נפילה על פניו.
כל שכן נפילת אפיים שלנו, שהוא רק הטיית הראש וכיסוי פנים בעלמא, בוודאי שרעי.
כשהוא מתפלל על הציבור, פירוש הוא בפני הציבור.
דחשיפה למילתא דמריין שאין הגון ואין ראוי לענות.
אבל בביתו אין אפילו מתפלל הציבור מותר, אפילו בפני הציבור.
דווקא כשהוא לבדו נופל על פניו, אין הקהל נופלים עימו.
אם כל הקהל נופלים, אז אם אין חס ושלום ונענים,
אין גנאי כל כך לאדם חשוב כדי לא להעדיף, הוא מכלל הציבור.
זאת אומרת, אם זה אדם,
תלמיד החכם הכי גדול, והוא נופל על פניו,
והקדוש ברוך הוא ברגע זה לא יענה לתפילתו.
אז מה אנחנו נגיד עכשיו?
זהו, נסגרו שערי שמיים?
זה יכול לייאש את האנשים גם.
ולכן בפני הציבור, על הציבור, הוא לא נופל לבד.
אם כולם נופלים, זה סיפור אחר.
שלא ייראה כאילו הוא משהו מיוחד.
כשיענק יהושע בן נון, שאומר לו, קדוש ברוך הוא,
קום לך, למה אתה נופל על פניך?
אז אם הוא אחד שיודע שיבוא הקדוש ברוך הוא ויגיד לו, יאללה, קום, קום, מה אתה זה, למה אתה נופל על הפנים?
מקבל כזה בת קול, אין בעיה, הוא יכול.
אבל אם הוא יודע שהוא לא, הוא מקבל קול שני וחמישי.
כזה, בסדר?
טוב,
וכן אסור.
לכול אדם יפול לפניו בשיט ידיים ורגליהם.
אקדים הקדמה קצרה כדי שיתבררת. והנה,
כתיב בתורה, ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה.
דהיינו, אפילו כשמשתחווה לשמיים,
לקדוש ברוך הוא, על אבן משכית או על רצפת אבנים,
דחד עמילתאי.
זאת אומרת, זה לא שהוא מתכוון חס ושלום, חס וחלילה,
להשתחוות לעבודה זרה.
הוא מתכוון
להשתחוות לקדוש ברוך הוא.
עושה את זה על עבד.
וכתבו הפוסקים שאין איסור מן התורה,
כאילו כשיש טרטל לגריעותא.
דהיינו, כשמשתחווה בפישוט ידיים ורגליים,
וגם על רצפת אבנים דווקא.
אבל דרך קידה, דהיינו, שנופל על פניו על הרצפה ולא בפישוט ידיים ורגליים,
או אם הוא בפישוט ידיים ורגליים שלא על רצפת אבנים,
אסור רק מדברי סופרים. זאת אומרת, זה לא דין דאורייתא, זה דין דרבנן.
שורה תחתונה, מה אכפת לך אם זה דה רבנן או דאורייתא?
מותר או אסור?
אסור.
בכל מקרה אסור.
שגזרו כידה אטו יש את החוויה,
ושלא על הרצפה אטו רצפה.
אבל אם היה טרטל למעליוטה, דהיינו דרך כידה ולא רצפת אבנים,
לא גזרו רבנן.
וכן אם היה נופל דרך כידה על רצפת אבנים אך שלא היה כידה גמורה,
דהיינו שנטע קצת על צדו,
או אם היה בפישוט ידיים ורגליים ושלא על הרצפה ונטע קצת על צידו,
דלא היה בפישוט ממש, גם כן מותר.
ונתן לבוא לבאר דברי הגהה.
וכן אסור לכל אדם, הוא רוצה לומר,
כמו באדם חשוב הנעל אסור אפילו בלא אבל משכית,
כנחה,
אלא דשם אסור אפילו דרך כדה.
ואכן אסור רק דרך פישוט ידיים ורגליים.
אין שם אבל משכית או רצפת אבנים,
אם יש שם רצפת אבנים אפילו דרך כדה אסור.
ודווקא כשפניו דבוקים בקרקע,
אבל אם שוכר בתפילה,
בסדר, הוא מתכופף.
עד כמה אתה יכול להתכופף כשאתה נמצא בעמידה?
לאן אתה מגיע עם הראש?
גובה הברכיים?
זהו, אין בעיה.
אבל לא לרצפה.
אל תעשה לי קשת עכשיו.
או לחילופין,
כאלה שרוצים לחזק את ילדי עם ישראל באמונה,
עושים להם בננה.
בסדר?
בסדר. בסדר, בסדר, טוב.
אפילו יש שם רצפה שרי, ודווקא נגיד רצפת אבנים.
אבל רצפת לבנים אין אסורה דה אבן כתיבו לבנה עליו אבנו.
כי נכתיב ותהיה לכם הלבנה לעוות.
אם אין שם אבן משכית,
אבל כשיש אבן משכית לא מענה הטיה על צדו,
כיוון שהוא בפישוט ידיים ורגליים.
בסדר, כשנופלים על פניהם ביום כיפור,
אמרנו, רוצה לומר, כשהם נופלים, דרך פישוט ידיים ורגליים שלא על הרצפה,
צריכים להטות על צדיהם, וכן כשיש רצפה, אפילו נופלים דרך קידה בעלמא,
צריכים להטות על צדיהם.
אם יציעו, צריך לומר או יציעו. ורוצה לומר, דהיינו, אפילו בלא הטי על צדיהם, שרי משני האופנים האלה שציירנו.
שמה, שהם לא על הרצפה ממש, ומפסיקים משהו בקרקע.
בסדר, אז מה עושים היום?
לא פשוט ידיים ורגליים, וגם לא פשוט ידיים,
אלא מתחבים ראש ברצפה.
ראש ברצפה, ושמים מתחת בגד.
אז יש אפשרות וזה מה שמתירים.
טוב, אומר השולחן,
סימן קלב,
דיני קדושה טובה לציון,
מתרגמים על קדושה טובה לציון.
צריך להיזהר בו מאוד, לעומרו בכוונה.
נשים לב לדבר הזה, אמרנו פעם
שכל תפילת שחרית שלנו היא סולם צבעים.
בסדר?
שני צדדים אפשר לעלות, כי אתם הולכים ביחד,
מזיזים את הסולם כדי לצבוע את התקרה, לא צריכים לרדת כל פעם.
סולם צבעים, יש לו מדרגות שעולים, בדיוק אותן מדרגות יורדים.
מתחילים בקורבנות,
עוברים פסוקי דה זמרה,
עוברים לקדושת יוצר,
עוברים לעמידה ולחזרת השץ.
חוזרים חזרה.
מול קדושת יוצר יש לנו קדושה דה סדרה. מה זה קדושה דה סדרה?
ובא לציון.
מול פסוקי דה זמרה יש לנו שיר של יום.
מול קורבנות יש לנו פתאום מקטורקט, טיפה הגבנו,
כן?
יוצאים החוצה יותר ממה שנכנסנו.
בסדר? לשים לב.
מול קדושת יוצר,
שזה עכשיו קבלת תום מלכות שמים, קריאת שמע וכל מה שקשור לזה,
קדושת דה סידרה
הובה לציון, זה בעצם מה שמאזן אותנו,
דבר מול דבר.
לכן צריך מאוד להיזהר בקדושה דה סידרה,
כן? לומר אותה בכוונה.
דבר נוסף אנחנו נוסיף,
שקדושת יש סדרה, לכתחילה לא אומרים אותה בלי הציבור.
כמו קדושת יוצר, על זה דיברנו כבר.
שקדושת יוצר, אם אדם נמצא לבד,
יש כמה שיטות גאונים שאומרים שבכלל לא להגיד קדושת יוצר אם אתה ביחיד.
יש מישהו שאומר, תגיד אותו בטעמי המקרא.
כמו
ויבוא ראשם על פניו, אתה לא נמצא עם ציבור, תגיד בטעמי מקרא.
זה מה שנוהגים.
אבל להגיד את זה סתם כדרך תפילה, בלי ציבור? לא.
לא קדושת יוצאה ולא קדושה דה סדרה.
ולכן, אם בן אדם מגיע לפני הציבור, אחרי הציבור, הוא לא יודע מתי, הוא לא אומר יחד עם הציבור,
שיגיד בטעמי המקרא.
כן.
עניתי,
אמרתי.
לכתחילה צריך להגיד עם הציבור.
אם לא יצליח מאחר, מקדים, לא יודע מה,
שיגיד לפחות בטעמי המקרא, כמו בויעבור ה' על פניו.
אתה יודע, אנשים לא שמים לב לזה, אני יודע.
כי אני אומר עוד פעם, יש שיטת גאונים,
שבכלל לא להגיד.
עומדים בהמה ואמורים ביראה,
לאל ברוך נלמוד איתנו.
אתה יודע, יש מי שאומר ככה, לא נוהגים ככה.
אבל להגיד בטעמי המקרא, מה יעשו בנות
שמתפללות את כל התפילה ברוך השם כמו שצריך,
והן מתבארות בבית,
גם זה בעיה, למה לא באות לבית הכנסת כל השבוע?
שאלה יפה.
למה לא באות?
אבל תפילת הרבים הם חשבו שלא מואס.
טוב, בסדר, בינתיים ראיתי כאלה שלא באות.
יש כאלה שלא באות באמצע השבוע, התפלמת הכנסת.
אז מה עושים?
טעמי המקרא, הרב, אני לא יודעת, טעמי המקרא.
זה באמת המנגינה, כן? יש ניגון
של טעמי המקרא. ואם לא, יש בשור בו לדלג.
כן.
מי רוצה לשאול?
כן.
אה, אמרתי קדושת יוצר.
הקדושה שנמצאת בברכת יוצר,
ברכות קריאת שמע.
בסדר?
קדושת דה סידרה,
קדושה שנמצאת בתוך
ובא לצייר.
אני צריך לעשות את זה בהתחלה, אני... סליחה. כן.
מה אתה יגיד?
כשהוא באשר יש בביתך?
נו, ואז מה?
נדלג על זה באמצע?
תגיד, בטעם המקרא.
אבל עוד פעם אתה עושה פה סרט מטבוחה,
פלפל למעלה וניע למטה.
אתה מבין? ואני אומר,
אתה נראה שיש לך טקסט שאתה צריך להגיד אותו. אתה לוקח שתי מילים ממקום אחד,
שני פסוקים מצד אחד, ומעביר אותם למקום אחר.
זה בלאגן.
בסדר, תאר לך שעכשיו משפט אחד שאני אומר עכשיו,
הייתי אומר אותו לפני חמש דקות.
מה היית אומר?
הרב תלך לסוף הרחוב.
לא היית אומר, לא נעים לך, אבל
אתה מבין מה,
הבנת אותי.
איך אפשר?
ברור.
יאללה.
איפה אנחנו?
כן, זהו.
מתרגמים לקדושה טובה לציון, וצריך להיזהר בו מאוד, לא אמרו בכוונה.
ולעניין אם היחיד אומרה, הנה,
דינה כדין קדושה ביוצר.
ואל סימן נ״ט.
שמים לב?
זה בדיוק כמו שסיכמתי.
ובקדושה שבתרגום יחיד אומרה ולא שניים,
ולא אומרה בקול רם.
כדי שלא יגידו שהתרגום הוא גם פסוק.
אז אומרים את הקדוש קדוש
בקול רם, ואת התרגום שלו אומרים בשקט.
מה התרגום בעצם מבאר? זה לא תרגום מילולי, זה תרגום פירושי.
למה אומרים שלוש פעמים קדוש?
מה אומר התרגום?
קדוש למעלה בעולם העליון.
קדוש למטה בעולם הזה, וקדוש
בזמן לאלה מול עלמי העלמיה.
כל קדוש זה משמעות אחרת,
בסדר?
טוב,
ואין לו רוב קורה. אסור לאדם לצאת מבית הכנסת כדאי קדושת לסדרה.
אומר רמב״ם, עוברים אחר סיום התפילה, עלינו לשבח מעומד.
עכשיו שאלה הם מתי זה סיום התפילה, אחרי הובל לציון או אחרי
נתנת ואליהו?
ויזהר לו אמרו בכוונה, כשמגיע אל אלו יאשייה,
יפסיק מעט,
שימו לב לניקוד,
אם הייתי עיראקי הייתי אומר איל-אל.
למה איל-אל?
סגור זה אי וצרע זה אה.
זה הבדל.
אז זה לא פעמיים שהם אלוקים,
זה לאל, כן?
דוד, אתה שם לב?
אל-אל לא ישועייה. מה זה אל-אל?
לאל.
אז אצל עיראקים מדגישים יותר אומרים איל-אל.
טוב,
נפסיק מעט קודם שיאמר ואנחנו קוראים
ואומרים קדיש יתום אחר עלינו ואפילו אין יתום בבית הכנסת
יאמר אותו מי שאין לו אב ואם אפילו מי שיש לו אב ואם יכול לומרו אם אין אביו ואמו מקפידים
שמנו לב
הרבה מפורש
עלית לתורה סיימו את זה תגיד קדיש
עלית להיות שליח ציבור
אין מי שאומר לו תגיד קדיש מה קרה
מה קרה על התפילה
ואפילו מי שיש לו אב ואם יכול לומרו אם אין אביו ואמא מקפידים
ויש לומר פתאום הקטורת ערב הבוקר אחר התפילה
ואורי התחילה עין כלוקנו
ואורי משאיר של הלווים אומר במקדש שחרית לבד
ושכתבו להיזהר לומר פתאום הקטורת בתוך הכתב ולא בעל פה
משום שהאמירה במקום ההקטרה וחשינו השמה ידלג
אחד מסמניה
ואמרו אילן שמי שמדלג אחד מכל סממניה חיסר אחד מכל סממניה מה הוא חייב?
אוי ואבוי
אם חיסר אחד בכל סמניה, ולכן נהגו שלא לאמרו בחול,
שממהריו למלאכתם וחושבין השמא ידלג.
וכשיוצא מבית הכנסת אומר השם נכני בצדקך ומשתחווה ויוצא.
בסדר? זה בעצם סיום התפילה,
כן?
ובא לציון, ותראו, לפי מה שיוצא פה, השולחן ערוך,
כן, הרמב״ם הזכיר את כל מה שקשור. שולחן ערוך עוד לא אמר את זה, אנחנו בעזרת השם
נראה את זה אחרי הסיום,
אחרי מה שנקרא הגבעת ספר תורה, קריאת התורה, כל מה קשור לזה, כי אנחנו בינתיים מדברים רק
לפי השולחן ערוך. הרמב״ם כבר יכניס מה שאחר כך.
כן, העניין הזה של הובא לציון.
טוב, בעזרת השם.
הרמה. הרמה, בטח.
זה אשכנז.
זה אשכנז, זה רמה.
בסדר, יש.
יש.
הם ממהרים.
תראה,
זה מה שאומרים פה הרמה, הם ממהרים.
עכשיו, יותר עשרה יודע שאני אמרתי שמרוקאי,
ועל אף שהרב אורי שירקי ייפגע אם אני אגיד לו את זה,
הוא אלג'יראי,
כן,
הרבה מנהגים שלהם זה כמו אשכנזים.
הנה, אתמול ראינו את זה.
מה אומר הרמ״ם, מאכלי חלב בשבועות?
הרמ״ם מזכיר את זה.
אוכלים מאכל חלב ואחר כך בשרי.
מי עושה ככה?
תביא את השמנת, שתי כפיות, עכשיו תביא לי את האוכל.
מי עושה את זה?
מרוקאי.
זו רמה, זו רמה מפורש.
טוב,
בסדר.
אבל לא להגיד פתאום הקטורת ולשבת אחר כך לשיעור,
הייתי אומר,
אה,
אבל הוא אומר בגלל שממהרים לעבודה.
הוא אומר לך, שוברו בצדו.
שוברו בצדו, הוא אומר לך במפורש.
הנה,
שממהרים למלאכתן,
חמישים בן שמא ידלג.
מה השאלה בכלל?
בסדר, מה אני אגיד?
יש סידורים של ליבון או של אלקניקה וילך לא אומרים.
אני אשבח עד ענון.
אלקניקה וילך לא אומרים, לא מופיע ביום חול.
בסדר.
אבל זה כתוב מפורש בגלל שממהרים למלאכתם.
אם הוא יושב אחר כך ללמוד מה...
טוב,
בעזרת השם אתה תביא לי פעם הסבר למה,
ואנחנו בינתיים סיימנו להיום.
שבוע הבא, סימן קלג.
זה בעזרת השם.
כל טוב ויתאות.
