עמוד 22, סימן קל״א.
עוד פעם, הכותרת,
דיני נפילת אפיים.
אמרנו שהכותרת לא מחייבת.
בכל זאת,
סיימנו דיני חזרת השץ ונשיאת כפיים, הווה אומר ברכת כהנים.
מיד לאחר חזרת השץ
יש תחנונים,
שזה נקרא נפילת אפיים. אדם נופל על פניו
כדי להתפלל.
מדוע?
כמו משה רבנו, שנפל על פניו.
כשאדם נופל על פניו,
הוא בעצם,
התחינה שלו, הבקשה שלו
מהקדוש ברוך הוא, היא פי כמה יותר גדולה.
ההרגשה שלו בתפילה לקדוש ברוך הוא היא גדולה יותר.
ולכן הוא נופל על פניו.
On the face.
בסדר?
על הפנים.
נכון שיש כמה שלבים של נפילת אפיים.
אומר לנו, הבשנה ברורה,
עוד מעט נראה את הדברים בפנים.
אומר רבי סבורה, הפעם היו נופלים על הרצפה,
לא פישוט איברים.
כי איפה פושטים איברים?
שתי אפשרויות, או בבית המקדש או בחברה קדישא,
אחת מהשניים.
בסדר, בסדר. זאת אומרת, כשאדם השתחווה בבית המקדש,
השתחוויה בבית המקדש, זה בפישוט איברים שקו. ולכן, לכן, דרך אגב,
ואחד מעשרה ניסים שהיו נעשים בבית המקדש, מה הוא?
עומדים צפופים,
משתחווים,
רווחים, נכון?
מתי קראנו את זה?
רק לעבוד, לא? עשרה ניסים.
בסדר?
יפה. עומדים צפופים, משתחווים ורבוכים.
מה החוכמה?
אתם ראיתם פעם, כשאוטובוס עוצר, או כשרכבת עוצרת מהר,
רכבת תקלה, רכבת תקלה,
וכולם עפים,
עומדים צפופים, משתחווים, אותה צפיפות.
מה הנס פה, נכון?
רק כשאותו עוצר מהר, מה קורה לכולם?
משתחווים.
אז מה הבעיה? אם כולם עומדו ככה צפופים, הוא יהיה כולם אחד על השני, אותו דבר.
אלא ברור לנו, מה זה עומדים צפופים, משתחווים ורווחים?
כשעומדים אנשים צפופים אחד ליד השני,
ועכשיו צריכים להשתחוות, איך משתחווים?
שטוח.
אז אם בן אדם תופס,
כשהוא עומד ברוחב מטר.
מכיר אנשים כאלה שעומדים ברוחב ותופסים מטר?
גם אלה שתופסים מטר ברוחב, בגובה זה מטר ארבעים.
קצת יותר, נכון?
טוב,
אז תופסים שלושים סטימטר, עשרים סטימטר, ובאורך זה מטר שבעים, מטר שמונים.
הנס ברור.
ועוד הוא פושט את הידיים קדימה.
כמה הוא תופס?
במקום עשרים סטימטר, שני מטר.
פי עשר.
עומדים צפופים, מתחבים ובריאים. זה הנס.
לא חשבת על זה, נכון?
חשבת על זה ככה.
אני אומר, אתה עובר כל שנה על הפרקי אבות ולא מבין מה אני אשר היה פה.
זה הנס.
טוב,
עכשיו לא מדברים פה על איזושהי חוויה,
על נפילה, עקידה עד לרצפה. הבן אדם מתכופף עד לרצפה.
אתה יכול לעמוד ולשים את הראש ברצפה?
בשביל זה היה שיעור התעמלות.
אתה יכול להוריד את הראש עד לרצפה.
בסדר?
ככה היה פעם.
אחר כך, אומר המשנה ברורה,
אנחנו כבר הידרדרנו, לא מסוגלים לדבר כזה.
אז מה עושים?
בסך הכל נופלים על היד.
נפילת אפיים על היד.
טוב, ומה יגידו הספרדים?
לא מנבל ולא מקצת אלה. לעולם לא מפילים את הראש על היד.
למה? זה מקובלים כבר. מדוע?
כי אם אתה תיפול,
אתה אומר את הפרק שהספרדים אומרים בנפילת אפיים,
יש סיכוי גדול שאתה לא מתרומם.
מרוב עוצמתו וקדושתו של הפרק.
אז נכון שנשאר אצל האשכנזים ששמים את היד,
את הראש על היד.
כלומר שצריכים לשים לב,
סליחה, ליד שמאל, כן?
אז צריכים לשים לב שלא שמים על התפילין, אז לכן
שמים יד ימין. מצד שני גם,
בלי שרוול אי אפשר, לא שמים ישר על היד.
צריך שיהיה משהו חוצץ.
בסדר?
ונפילת אפיים בעצם זה הבקשה,
התחנון הגדול לקדוש ברוך הוא.
אנחנו רואים,
שיעזר יגן ויושיע עלינו מכל צער.
תחינה לקדוש ברוך הוא. אנחנו עוד נראה שבשני וחמישי בכלל יש תוספת גדולה, עוד נראה את זה.
אבל כל יום ויום אדם צריך
ליפול על פניו, מבחינתנו זה כבר פיזית,
לא נפילת אפיים,
ולפי האשכנזים נפילה על היד,
ספרדים יושבים כרגיל.
רק מה?
כיוון שהדבר הזה הוא דבר ששייך לחסד, לרחמים,
תחנונים לפני הקדוש ברוך הוא,
זמנים שלא אומרים אותנו.
מתי לא אומרים?
דוגמה למשל,
בלילה.
למה לא אומרים בלילה?
כי זה זמן של דין.
בסדר?
לא אומרים את זה בימים,
שמחים.
בסדר, יש כמה פעמים שלא אומרים.
עכשיו נראה בפנים.
בסדר?
יפה.
קלד א', סעיף א'.
אומר השולחן ערוך
אין לדבר בין תפילה לנפילת אפיים.
כשנופל על פניו נהגו להטות על צד שמאל.
ולמה אנחנו רואים הרבה אצל האשכנזים שנופלים? אנחנו לא עושים את זה, אפילו שימארנקותים.
על צד ימין
זה רק בבוקר כשיש תפילין.
ריפול על התפילין, על הצד ימין.
ומי שייטר,
אז גם בבוקר על צד שמאל. ובמנחה,
אם זה לא חסידים
שמתפללים סמוך לשקיעה, ואז הוא יותר סמוך לשקיעה, לא אמרו תחנון.
אתם דואגים להתפלל סמוך לשקיעה כדי שיהיו תחנון.
מכיר את זה?
בתי כנסת? כן.
פה בבית הכנסת נהגו שלא אמרו תחנון.
אבל רגע, עכשיו התפללתם יש ברית,
התפללו בשלוש אחר הצהריים,
אבל בדרך כלל מתפללים סמוך לשקיעה.
פה בבית הכנסת המנהג שלא אמרו תחנון.
נהפך כבר להיות מנהג.
מה זה קשור?
זה לא עניין של מנהג לא אמרו תחנון.
אין לדבר בין תפילה לנפילת אפיים, כשנפיל על פניו נהגו להטות על צד שמאל. אומר הרמב״ם,
שאומרים שיש להטות על צד ימין,
והעיקר להטות בשחרית כשיש לו תפילין בשמאלו על צד ימין, משום כבוד תפילין.
ובערבית, מה הכוונה בערבית?
מנחת ערב, כן, ומנחה.
או כשאלו תפילין בשמאלו, יטה על צד שמאל.
ולאחר שנפל על פניו יגביה ראשו
ויתחנן מעט מיושב.
זאת אומרת, קודם כל נופלים על הפנים,
אומרים את הפרק הזה, אביאמר דוד אלגד אצל האשכנזים
ואחרי כן מרימים את הראש ושומר ישראל וכולי וכולי, מה שאומרים על האשכנזים.
טוב,
מכל מקום וכל מקום ומקום לפי מנהגו.
מנהג פשוט לומר ואנחנו לא נדע מה נעשה,
וחצי קדיש,
אחר כך אשרי,
שחרית כמובן, אחר כך למנצח,
ואפילו בימים שהם רואים את החנוך, רואים למנצח.
מלבד ביום ראש חודש וחנוכה,
פורים, ערב פסח, ערב יום כיפור ותשעה באב.
אלה זמנים שלא אומרים בהם למנצח.
מי אומר את זה?
האמה.
מה נוהגים הספרדים?
שכל יום שלא אומרים
תחנון,
לא אומרים למנצח.
בסדר?
זה הבדל, הבדל גדול.
למשל, ניקח דוגמה בכל חודש ניסן.
כל חודש ניסן לא אומרים תחנון.
אשכנזים אומרים למנצח?
זה כבר לא זכר.
לא, בכל יום, בין אשרי רובה לציון.
אומרים, ספרדים?
לא אומרים.
גם ירושלים יש סיבות, כן.
סעיף ב' אומר השולחן הראש, נפילת אפיים מיושב ולא מעומד.
אי אפשר לעמוד ולשים ככה את היד.
בסדר, צריכים לשבת, ואחרי שישבנו גם ליפול.
אנחנו אומרים שני שלבים.
טוב,
אומר הרמה,
יש אומרים
שאין נפילת אפיים, אלא במקום שיש ארון וספר תורה בתוכו.
אבל בלא זה אומרים תחינה ולא כיסוי פנים.
וכן נוהגים.
בחצר בית הכנסת הפתוח, או לבית הכנסת, או בשעה שהציבור מתפללים, או אז אפילו יחיד בביתו אומר תחינה ונפילת אפיים.
בסדר?
זה הגדר הזה שיש כאלה שלא אומרים.
במקום שאין ספר תורה לא אומרים נפילת אפיים.
טוב.
ונשימו לב שזה רמה,
השולחן האוכל לא מתייחס לדבר כזה.
סעיף ג' אלוהינו שולחן ארוך, אין נפילת אפיים בלילה.
אמרנו שזה זמן של דין לכן נפילת אפיים בלילה.
ובלילי האשמורת, מה זה לילי האשמורת?
קמים בלילה לסליחות,
נוהגים ליפול על פניהם שהוא קרוב ליום.
אז לפי זה,
אם זה בחצות,
אז לא נופלים אפיים.
לפי זה.
כי ישביא פה השולחן ארוך.
טוב, הספרדים שבכל מקרה לא נופלים בפרים,
אין שאלה.
נהגו שלא ליפול על פניהם, לא בבית האבל,
לא בבית החתן
ולא בבית הכנסת ביום המילה,
ולא כשיש שם חתן.
לא רק בבית החתן, אלא גם כשיש חתן.
אלף, מתי לא נופלים לנותם לראות את החנון?
לא בבית אבל, לא בבית חתן,
לא בבית הכנסת ביום מילה ולא כשיש שם חתן.
לשים לב להגדרה של שולחן ערוך, לא בבית הכנסת ביום מילה.
מה זה אומר?
שביום שיש מילה, בבית הכנסת לא אומרים תחנון.
איפה המילה?
בבית הכנסת.
בבית הכנסת הזאת.
בסדר? בואו נסיים.
ודווקא כשהמילה הוא החתן באותו בית כנסת.
אבל אם אין המילה בבית הכנסת, אף על פי שהוא בבית כנסת אחרת, אומרים תחנון.
זאת אומרת, לא בגלל שיש ברית בירושלים,
כל ירושלים לא יגידו תחנון.
דרך אגב, יש
יום שאין בו ברית בירושלים?
חס ושלום, חס וחלילה.
כל יום יש,
בלי עין הרע,
מלא בריתות.
כמה בריתות יש בירושלים כל יום?
כמה לידות יש בבתי החולים בירושלים כל יום?
אז זה בערך 50%. זה הרבה, נכון?
ברוך השם. ברוך השם, כן ירמו. כן ירמו.
ופרד סתם.
טוב.
או ביום המילה שאין אומרים את החנון, דווקא שחרית,
שים לב מה אומר הרמה,
שמלילה זה תינוק.
אבל במנחף, על פי שמתפעלים אצל התינוק אין אמון, הם רואים את החנון.
מה שיהיה כן בחתן, שיהיה כן בחתן כל יום כשהם מתפעלים אצל החתן. זה לא מקרה חתן, אלא ביום שנכנס לחופה.
ומה אנחנו נוהגים?
מה שמביא פה הרמה שדווקא בשחרית,
לגבי מילה. ומה אנחנו אמרנו קודם? מה אומר השולחן ערוך
בבית הכנסת ביום המילה?
בסדר?
ובחתן, ביום חופתו.
כן, מה זה יום חופתו?
ביום שהוא נכנס לחופה.
ואם הוא נכנס לחופה בלילה,
אה, זה לא היום.
טוב, יש פה חילוקים, אנחנו נראה את הדירור.
בסדר?
בואו נראה עכשיו
את המשנה ברורה מההתחלה.
אין לדבר בית תפילה לנפילת אפיים, אומר המשנה ברורה, דעל ידי זה,
אין תחינתו שמתחנן בתפילת אפיים מתקבלת כל כך,
כי סמוך לתפילה ישר תחנון.
סיימת את התפילה שלך, את הבקשות,
ששייכות לכל עם ישראל,
עכשיו אתה, מה שנקרא, קורע את הנפש.
אתה נופל לפני הקדוש ברוך הוא בבקשה שכל התפילות שלך יתקבלו.
זה בעצם התחנון.
זה רובד
הרבה יותר קשי קישור וחיבור מהתפילה.
לכן, אל תנתק ביניהם.
ודווקא יש לי להפסיק ולא עוסק בדברים אחרים לגמרי.
אבל השיחה בעלמא לית לנבא, ודווקא של עובד שיש לך ציבור חוזר התפילה.
שאתה צריך לשתוק ולהאזין היטב כל ברכה וברכה.
טוב, אז מתי יש את זה?
כששליח ציבור חוזר,
אסור לך לדבר בכלל.
ומייד אחר כך הוא מתחיל,
תחנו, אז אין לך מתי לדבר.
וכל שכן, דבר קדושה, כגון מה שמפסיקים בתחינות, כגון
והוא רחום,
שימו לב,
מה שעושה פה בעצם המשנה ברורה,
שבשני וחמישי כשאומרים והוא רחום,
זה לא הנפילת אפיים.
ועל פי אשכנז, מתי נופלים על האפיים בשני וחמישי? אחרי
והוא רחום.
אתם ספרדים מתי?
יושבים.
לפני והוא רחום.
והוא רחום הוא תוספת אחרי
התחנון של שאר הימים.
אשכנזים זה הפוך.
אני טועה?
אני טועה? שמה?
שקודם כל אומרים והוא רחום.
אחר כך נופלים.
שנים וחמישים.
בסדר? אני לא טועה, נכון? שמח. שמח. כי אם אני טועה תגידו לי, אני יכול להיות.
טוב.
ואפילו בתוך נפילת אפיים, בגלל כאילו מותר לנו תאמין יש מרבם וכל דבר שהוא בקדושה.
כן? בין,
אין לדבר בין תפילה לנפילת אפיים,
והוא עבר ודיבר, פשוט יש צריך ליפול על פניו.
כי מה אמרנו?
שבסופו של דבר זה לא מתקבל כל כך
כמו שהוא לא יפסיק.
נו,
לא מתקבל כל כך, לפחות שיתקבל, לא כל כך, אבל שיתקבל.
אז בוודאי שלא נוותר בגלל זה.
כמו שראינו בהלכות שבת,
אסור לטעום לפני הקידוש.
ואם מישהו טעם,
אז מה, זאת אומרת, לא רק קידוש?
תעשה קידוש.
כמו שראינו בהלכות נשיאת כפיים.
בואו נתחיל לשחזר.
מישהו עובר עבירות, מחלל שבת,
נושא כפיים או לא נושא כפיים?
מה אומר הרמב״ם?
וכי מפני שבן אדם עבר עבירה, תגיד לו תמשיך לעבור עבירה ולא לקיים מצוות עשה?
אין דבר כזה.
וכי מי שאכל שום, תגיד לו שיאכל עוד שום?
אם אכל שום, מה יאכל?
פטרוזיליה.
למה?
אתה יודע למה?
מוריד את הרך.
בסדר?
זו הכוונה בגמרא, מי שיאכל שום, יש לו ריח נוטו.
טוב,
מותר להתפלל במקום אחד, ייפול במקום אחר,
אך שלא יפסיק באמצע.
כשנופל על פניו, הנה נפילת אפיים
שנהגו בה בימים הראשונים, היה בדרך קידה.
דהיינו, ליפול על פניו ארצה,
ושלא בפישוט ידיים ורגליים. למה? כי איפה פושטים ידיים ורגליים?
מקום היחיד שאפשר לפשוט ידיים ורגליים?
בית המקדש.
ועכשיו לא נהגו ליפול על פניהם ממש, אלא בהטיית הראש,
כיסוי הפנים בלבד.
ונוהגים לכסות הפנים בבגד.
ולא די כיסוי היד שנופל פניו עליו.
לפי שהיד והפנים הם גוף אחד הם,
ואין הגוף יכול לכסות את עצמו.
כשאני אומר פה במשטרה ברורה, אני לא ראיתי שעושים ככה.
הייתם כאלה שנופלים מפיים, לקחו את הטלית גם, שמים על הראש עד למטה?
עושים ככה.
זה משנה במפורש,
שככה צריך לנאום.
שלא מספיק ששמים את היד, ואז מה מכסה?
היד, השרבול שלי מכסה אותי, אלא צריך
לכסות את עצמו. אז מי שיש לו טלית על הראש
והוא שם את היד, אז ממילא הטלית מגיעה למטה.
אבל מי שזה צריך...
אתה רואה עם חיתול,
בסדר?
הלצה עצמו לפי שמצאנו כשאדם מתפלל שכינה מימינו,
שאמר השם ציל לך על יד ימינך,
ונמצא כשהוא מוטה על שמאלו, פניו כלפי שכינה.
אם היה מוטה על יד ימינו, היה להפך,
ולא ייתכן עבד להיות אחורי פניו כלפי אדוניו.
על צד ימין, כי השכינה נגד האדם, ונמצא שמאל השכינה כנגד ימינו, וכשהוא מטה על ימינו
והשכינה
כנגדו, יכוון שמאלו תחת לראשי, וימינו תחבקני. בסדר, אז יש כאלה ויש כאלה. כל אחד,
אנחנו רואים את זה גם בתפילת המידה.
אומרים קדושה.
בסדר?
כשאדם מתפלל למידה,
אומר קדושה,
איך הוא אומר וקרא זה אל זה ואמר?
קודם שמאל או קודם ימין?
זה אל זה ואמר, או זה אל זה ואמר?
קודם ימין או קודם שמאל?
שתי דעות.
שימו לב, זה שתי דעות.
ספרדים בדרך כלל, וחלק מהאשכנזים,
קודם ימין אחר כך שמאל. למה?
כי אני עם הקדוש ברוך הוא. ימין שלי, ימין של הקדוש ברוך הוא.
ויש מי שאומר, לא,
אתה עומד כנגד, שוויתי השם, לנגדי תמיד,
ממול.
אז מה אני עושה קודם? ימין של הקדוש ברוך הוא. ימין של הקדוש ברוך הוא זה שמאל שלי.
אלא שגם ספרדים, כשהם אומרים עושה שלום עם רובעיו,
הם לוקחים קודם כל שמאל,
אחר כך ימין. מדוע?
כי כשאתה עומד, כשאתה נפרד מהקדוש ברוך הוא, בטוח הוא כבר מולך.
אז גם מי שאומר וקרא זה אל זה, ימין שמאל,
כשעושה שלום, קודם שמאל אחר כך ימין,
לכל הדעות.
הבדל ברור.
זה בדיוק כמו שיש פה.
האם על צד ימין או על צד שמאל?
טוב.
והעיקר, וכן דעת התז,
תורי זהב, מגן אברהם,
שאין לשאול אותו מנהג זה.
וכן נהגו העולם. אפילו הגרש השמאל הוא שעיקר כאן מחבל, ושתמיד השמאל,
לכל מקום מתפלל בבית המדרש והעולם נוהגים כרמה,
וכל מקום אסור לשנות בשביל לא תדגודדו.
ושליח ציבור העומד מימין אהרון, טוב שיתר ראשו מעט כלפי אהרון.
או בערבית רוצה לומר
לצד הערבי, דהיינו במנחה,
שאין לנו נוהגים להניח תפילין,
ומי שמניח תפילין גם שם יפול אל ימינו.
ואין בחיי אדם שמצדד שם, אז יוכל לסמוך על דעת הגרם וליפול אל שמאלו.
בסדר? כשאין תפילין, על שמאל.
כשיש תפילין, על ימין. ומי ששמאלי,
תמיד על שמאל.
ומי שמניח במנחה תפילין,
תמיד על ימין.
בסדר?
מכל מקום,
בכל מקום לפי מנהגו ובמדינות אלו,
אשכנז, נוהגים לומר רחום וחנום.
נוהגים לומר ואנחנו לא נדע, לפי שהתפללנו בכל עניין,
שיוכל אדם להתפלל בישיבה, בעמידה, בנפילת אפיים.
אתה יודע, עמדנו, ישבנו בתחילה עד עמידה,
אחר כך עמדנו בעמידה,
אחר כך נפילת אפיים.
כמו שעשה משה רבנו עליו שלוש שנאמר, ואשב בהר,
ואנוכי עמדתי בהר,
ואתנפל לפני ה'.
בסדר? שלושה דברים.
ישיבה,
עמידה ונפילה.
משה רבנו כך התפלל, גם אנחנו כמו משה רבנו.
ומאחר שאין בנו כוח להתפלל בעניין אחר,
אנחנו אומרים, ואנחנו לא נדע מה נעשה,
כי עליך עינינו.
לא יודעים בדיוק איך לעשות, מה לעשות, כמה. הקדוש ברוך הוא
מקבל את התפילה שלנו,
ילדים שלך.
וראוי לומר, ואנחנו לא נדע בישיבה, מה נעשה בעמידה.
זאת אומרת,
מתחילים להגיד ואנחנו לא נדע ואז עומדים. זה בעצם סיום התחנון.
אצל הספרדים השליח ציבור
עומד בזמן הזה.
לכל השאר ממשיכים לשבת,
כי גם בקדיש אחר כך יושבים.
טוב.
סעיף ב',
אומר השוראינו ומספילת אפיים מיושב ולא מועמד,
כתב בית יוסף שהטעם הוא על דרך הקבלה.
הוא בריא מה שכתב שהקפדה.
כדבור האחרונים בשעת התחג נוכל לסמוך על הריבש
ועל כן נמסיים את תפילתו וצריך לעמוד על כל פנים כדי הילוך ארבע אמות
וקודם שיעור זה התחיל הציבור לומר את החנון
יעמוד שם במקומו ויפול על פניו מעומד עם הציבור
וכן ייבחר עומד נגדו ומתפלל שמונה עשרה
ואסור ליש עמי לשבת נגדו אפילו כמלוא עיניו
ואי אפשר לו ללכת לצדדים ייפול על פניו מעומד
וכן כל קאה הגבנו. זאת אומרת, ברגע שיש לנו איזושהי סיבה
שאי אפשר לשבת, אז תעשה את זה מאומן.
דוגמה, למשל,
אין כיסאות, בכותל.
בסדר?
טוב. אז, או מקום אחר, אני לא יודע איפה מתפללים.
אלא מה?
שמה יש כאלה שאומרים?
מראינו אחר כך שמקום שאין, הרמה, מה אומר?
מקום שאין
ספר תורה,
רנוף לי.
אז אם זה בכותל, אני מבין, יש ספר תורה.
אבל אם זה אנשים שמתפעלים בשטח, לפי הרמה לא נופלים.
לפי הספרדים בכל מקרה לא נופלים, והם אומרים תחנו, לא נופלים,
אז אין בעיה.
בסדר?
כן.
כן. זה מה שאמרנו, זה המנהג בסוף, האשכנזים.
כן.
כן, כי הרמה הביא את זה, ואמרנו שזה רק לפי הרמה.
בירושלים זה שני מנהגים. יש כאלה שאומרים שבכיוון שזה ירושלים,
עיר הקודש, כמו ספר תורה,
אז אפשר לפעול גם כשאין ספר תורה, ויש כאלה שגם בירושלים כשאין ספר תורה, לא נופלים.
אבל אנחנו ממליצים להגיד את החנון,
גם כשאין ספר תורה, בפרט אם זה בירושלים.
מה נראה לך אם מזוזה משפיעה על המקום או ספר תורה לא משפיע על המקום?
מי אמר הפוך ממני?
יש ספר תורה שבה צריך מזוזה.
מי?
כורח, בדיוק, כורח.
כן.
אם בן אדם,
לא, אין טעם,
זה לא נכנס טוב.
זאת אומרת, הספר תורה גורם לך לחיבור עם הקדוש ברוך הוא יותר טוב.
אם אין ספר תורה, אין טעם ליפול על פניו.
זה הכוונה.
זה התחנון.
לא, אין.
לא אומרים.
אין אפליה, זה פעם הכוונה היא לא אומרים את התחנון.
אנחנו אומרים, אנחנו אומרים.
אין כלום.
שום דבר.
כלום, לא אומרים. אתה רואה, יש הרבה כאלה.
הולכים, אתה יודע איך זה, בחופש בין הזמנים,
באמצע חבלים ביהודיה,
אתה אומר, מנחה, 30 חבר'ה באים.
מכיר את זה?
אתה כן תחנון או לא תחנון?
כן תחנון או לא תחנון? זה בדיוק המחלוקת פה.
האם כשאין ספר תורה אומרים תחנון,
או כשאין ספר תורה גם אומרים תחנון?
זהו, זו הכוונה לפעילת אפיים.
או שכן או שלא.
מה רצית לומר? מה זכור לך?
אשכנזיהו לא אמרו לדוד.
ספרדים אמרו.
ויאמר דוד אל גן.
אם לא אומרים, אז לא אמרו בכלל.
בסדר?
כן, כן, כן. אבל לא אומרים.
קדיש וזהו.
טוב,
אהרון וספר תורה בתוכו.
אהרון לאו דווקא אלא אוהדין, ספר תורה לכו די.
מטעם היש אומרים משום שמצאנו בקריאה רמז לנפילה, היא לפני אהרון השם, כי דכתיב במלחמת העי
ויפול על פניו לפני אהרון השם.
אם אין שם ספר תורה וקשר ספרים, דעת אליה רבא בדרך החיים שלא יפול על פניו.
אקראמר המזמור בלא נפילת אפיים, ויש חולקים בזה.
במקום שיש ספר תורה, לכול עלמא אפילו יחיד בביתו נופל על פניו.
אתה יודע, אז הנה, אתה אמרת את דעת אליה רבא, אבל חולקים על זה.
לא נגיד ככה.
בפרט שיש כלל.
בסדר, אם יש לי איזושהי סיבה לא לומר את החנון, לא אומר.
יש איזשהו ספק, לא אומר.
אצל אשכנזים ואצל ספרדים,
גם אם יש לי ספק, אני אחפש איך להגיד את החנון.
אתה מכיר את הבתי כנסת האלה?
עבר רק שבע דקות, רק שמונה דקות מהשקיעה. אחרי זה,
ואצל אשכנזים, רבע שעה קודם, עוד מעט שקיעה כבר, לא צריך את החנון.
בסדר, זה הבדלים מנטליים.
עזוב עכשיו,
עוד רגע, אין לבליות ארבעים בלילה.
בסדר, עוד שנייה.
בסדר, ברור העניין?
יפה. בואו נראה מה שאתה אומר. אין נפילת אפיים, והטעם,
על פי הקבלה,
עיין בבית יוסף,
ולאמר המזמור של נפילת אפיים, אין חשש אפילו בלילה.
ומי אומר?
אין אירועבה.
נוהגים ככה? לא נוהגים.
כי לא אומרים מזמורים בלילה.
בכלל.
לא קוראים מזמורים בלילה.
אלא אם כן, זה דרך תפילה, שיר למעלות,
בערבית,
דרך תפילה.
ואתם ככה לא קוראים.
טוב,
שהוא קרוב, אליה רבא הביא להקל מחצות ולעליין, וכן משמע בגן אברהם.
זאת אומרת שאם אומרים את הסליחות,
כמובן אחרי חצות, כי לפני חצות, מה אומר המשנה ברורה?
מי שאומר סליחות לפני חצות,
השתקע הדבר.
בסדר? מה זה השתקע?
שנשקע בתוך ביצה.
לא אומרים סליחות לפני חצות.
אחרי חצות,
זה כבר, איך אומרים, הפכנו צד.
כבר לקראת השחרור, לקראת הבוקר.
יצאנו מהדין לקראת חסד, רחמים.
אז אפשר להגיד, לא רק שזה סמוך לעלות השחר,
אלא גם אם זה אחרי חצות, כי זה כבר,
מה שנקרא, בדרך לירושלים. זה כבר
בדרך לזריחה.
עברנו חצי הלילה.
טוב.
סמוך ליום יש נוהגים להעריך בסליחות עד נכון היום,
ואז יפלו על פניהם, איך בערב ראש השנה לא ייתכן מנהג זה, שהרי אין נופלים על פניהם בערב ראש השנה.
ולכן, את הסליחות גומרים לפני
זמן התפילה,
בערב ראש השנה.
טוב, והם אומרים סליחות
אחרי הסריחה
בערב ראש השנה.
אז אומרים את החנון או לא בתחנון?
את הסליחות אומרים בתחנון אומרים או לא אומרים?
אז יש ספרים שכתוב שלא אומרים.
יש, טוב, כמו שזה לפני שחרית, אפשר.
זה בדיוק מה שכתוב פה.
לא בבית האבל היינו כל שבעה, והטעם שאז מידת הדין מתוחה עליו.
רק כן יש להיזהר מלהגביר מידת הדין.
וכמו הטעם שאין נפילת אפיים בלילה.
אפילו אחר שיצא מביתו, אני צריך לומר,
תחנון במקומו מיד אחר תפילת שמונה עשרה.
אבל והוא רכום, ויאמר אחר כך בביתו.
זאת אומרת, מי שיתפלל עם האבל,
בבית האבל לא אמרו תחנון, ואור החום אפשר להגיד בבית.
ויש מקלים בזה. והנה, כל זה דווקא בבית האבל, אבל אין אומרים תחנון
שלא להגביר מידת הדין. אבל כשהאבל מתפלל בבית הכנסת או בבית אחר,
אין הציבור נגמר גם אחריו.
ברור לי תחנון, במקום מקום האבל עצמו, לא יאמר.
להתפלל שחרית, מכירים את זה?
היום מצליחים לארגן מניין
בבית,
באים לבית הכנסת.
מה עושה האבל כשכולם רואים את החנון?
יושב בדד וידום,
ונטל עליו.
לא אומר את החנון.
ואין בליאה רבה שמסתפק, שאפילו כשמתפלל במקום המת, כשאין האבל בביתו, שהוא לא אומר את החנון.
אין אומרים הלל בבית האבל.
בסדר? זה מנהג אשכנז.
בראש חודש כשמתפלל בבית האבל,
אפילו כשהוא הולך אחר כך לביתו, אין צריך לומרו.
בחנוכה שגומרים את ההלל, צריך לומרו אחר כך בביתו.
אבל בשבת, שחל בראש חודש, או אם קבר את מתו ברגל,
אפילו מתפעלים בבית האבל, אומרים הלל.
כיוון שבשבת אין אבל עוד בפרהסיה.
לכן אומרים הלל בשבת,
גם בבית האבל.
ולא בבית החתן, היינו משעה שנכנס לחופה.
אבל מקודם אומרים.
יש מקלים בשחרית,
זאת אומרת לפני שנכנס לחופה.
כתבו האחרונים שאפילו יצא אחר כך לביתו, גם כן נצח לאומות החנונים.
שכר מה שהיה בבית החתן ובבית הכנסת בשל התפילה חלה עליו שמחה,
וכן במילה דינה האחים. ולא בבית הכנסת ביום המילה.
רוצה לומר, בית הכנסת שאמור לו אחר כך בא את התינוק.
אף שאין מתפללים שם בעלי הברית.
אם אני יודע שבבית המדרש פה במכון מאיר
יש ברית היום,
אבל לא אבי הבן ולא הסנדק
ולא המוהל נמצאים בבית המדרש בשחרית, אומרים תחנון או לא.
אף שהם מתפללים שם בעלי הברית, וכתבו האחרונים שאם בעלי הברית מתפללים שם
ונקראים בעלי הברית
אבי הבן הסנדק והמועל,
ולא המוציא והמביא, הקוואטר,
אלא רק
שלושה הם נקראים בעלי הברית.
אף שהמילה בבית אחר, אין נופלים על פניהם.
ברגע שיש באיזשהו בית כנסת,
במילים אחרות, תארגנו לכם מבית הכנסת,
אחד מהמניין מועל.
אם פעם לא היה לו ברית,
אז תפללו עליו שיהיו לו בריתות יותר.
אין תחנות.
לא רק שיש אכם חתן,
ומשום שמצווה לשמוח עימו, השמחה נמשכת לכל הנביאים אליו.
באותו בית כנסת, מתפללים באזהרה כיוון שנגררים אחרי בית הכנסת כשאין שם ארון ותיבה. אם כן, כשבבית הכנסת אין אומרים, גם הם אין אומרים.
זה דבר שהוא מדהים.
זאת אומרת, אם אני עושה מניין נוסף
בקומה למעלה בבית הכנסת,
והברית תהיה בקומה למטה,
שתי בלח.
כולם נגררים.
בסדר?
הוא אומר אבל כשאין שם אהרון ותיבה, אם יש שם אהרון ותיבה,
טוב, אז פה כבר
יכול להיות שהוא מחמיר.
אם זה חדרים, מה לי, אז סתם,
אז נגמר מחר.
אף על פי שמתפעלים,
ודעת המרשל ובאבח ועטש,
אין אומרים כשמתפעלים אצל הצינוק.
אבל יהיה הרבה הכי אשים מתפעלים מנחם בבית התינוק קודם לסעודה, ובאמצע הסעודה אינו מתחנון.
אבל לאחר בריקת המזון אמרו תחנון, אחרי כתוב בדרך החיים.
כתב אחרי האדם שיכול את זה כשמתפעלים אצל התינוק וכשתובלים בית אחר,
אף על פי שבעל הברית שם אומרים את החנון אפילו קודם הסעודה.
כתב עוד שבעל ברית וסנדק ומועל אין אומרים לעולם במנחה,
אפילו לאחר ברכת המזון, די יום טוב שלהם הוא.
שסיימתם לב לחילוק שהוא עושה פה?
ששלושת בעלי הברית, גם אם עשו את הברית בשחרית, במנחה לא אומרים. אבל לציבור האחר כן יגידו.
אבל אנחנו אומרים שאם בית כנסת
שהיה בו ברית אפילו בשחרית, גם במנחה
לא עוברים את החנון.
תעמוד צמידות לבית הכנסת.
טוב,
כשנכנס לחופה, ובזמננו נוהגים שנופלים כל שבעת ימי המשתה, לא רק ביום שהוא נכנס לחופה,
כשהחופה היא לפני השקיעה כמובן.
ואפילו אם יום שביעי הוא יום שמיני של החופה,
הם מתפעלים קודם שהיה חופה,
כגון אם הייתה חופה מעט קודם לערב ביום ראשון,
אלו עוברים את החנון עד יום ראשון הבא מעט קודם לערב.
ודווקא אם היה חתן בחור או הקלה בתולה,
אבל אלמן שנשא אלמנה, אין זה נוהג, רק שלושה עניים.
לכן הדין בביאור החום.
לכן טוב להיזהר
שלא ייכנס החתן לבית הכנסת כל שבעת ימי המשתה,
שנמנעים לומר תחנון בעבורו. שמנו לב מה אומר פה המשנה ברורה?
שכדי, הרי זה מנהג מאוחר, שלא מורים תחנון כל שבעה.
לכן מה אומר המשנה ברורה?
שהחתן לא ייכנס לבית הכנסת כל השבוע.
מה אנחנו עושים היום?
אדרבה, הולכים להביא אותו באוטו, שלא יטייל לבד,
שלא יברח לנו לאיזה מניין אחר, ייקחו אותו בכסף.
מה זה? תבוא לפה, שלא יהיה את החנון.
בסדר? מנהגים.
זה דברים שהם מנהגים.
זה מה שהם מביאים פה משנה בראש, המנהג פעם היה רק באותו יום, אחרי כשבעה.
היום מחפשים אותו שיבוא.
רק תתחתן.
פעם אחת.
פעם שנייה זה כבר לאוזר, זה שלושה ימים גג.
בסדר?
בעזרת השם.
אנחנו הגענו לסעיף ה'.
אז שבוע הבא, סימן קל.א',
סעיף A,
כל טוב לי דעת.
