אנחנו בסימן קט, עמוד 274, חלק א' של המשנה ברורה.
דיברנו על כך שיש דבר כזה שנקרא, דבר כזה שנקרא תפילה בציבור.
תפילה בציבור הווה אומר,
עשרה אנשים
שעומדים יחד
להגיד השם שפתי תפתח,
עמוד 274,
קט. בסדר? עשרה אנשים שעומדים ביחד
לומר השם שפתי תפתח, זה תפילה בציבור.
כל השאר זה צירוף 100 איש, 200 איש, 300 איש,
עומדים ביחד, מתפללים, השם שראתה תפתח, הם מתפללים בציבור.
מה קורה כשמישהו הגיע מאוחר?
הוא לא התחיל יחד עם כל הציבור
בתפילת עמידה.
האם יש לו אפשרות להצטרף לציבור,
להגיד אני גם התפללתי בציבור, כי אמרנו
אין אל כביר ולא ימאס, הקדוש ברוך הוא לא מואס בתפילת רבים,
אני לא רוצה להיות שותף, חלק מהציבור,
או השאלה היא באיזה מקום, באיזה חלק,
אני משתתף עם הציבור כדי שאני אומר תפילה בציבור, ואני נכנס למושגים האלה של לא להפסיד קדושה,
שמר כולנו, מודים, דרגות שונות בתפילת המידה.
אומר לנו השולחן ערוך,
ברגע שאדם נכנס לבית-הכנסת,
אני אומר את זה אני,
אחר כך נראה מה הגדרים,
ברגע שאדם נכנס לבית-הכנסת והוא מתחיל להתפלל תפילת המידה,
עם הציבור, ברור לנו שזו תפילה בציבור.
מה עדהד להם?
מה הרגע האחרון
שבן-אדם יכול להגיד,
אני התחלתי להתפלל, הצטרפתי לציבור, ונקרא שהתפללתי תפילה בציבור,
על אף שלא התחלתי יחד עם הציבור כולו?
הרגע האחרון
זה כשהשליח ציבור גומר בחזרת השץ לברך,
ברוך אתה ה' אברך את עמו ישראל בשלום.
לפני שהשליח ציבור גומר
לו את ברכת שים שלום בחזרת השץ,
כל מי שהתחיל להתפלל,
יצטרף לציבור.
השאלה היא, מה קורה?
המברך את עמו ישראל בשלום, זה הסיום.
עד אז, אני חושב שהתפללת עם הציבור.
אתה רומז על כל מיני אנשים שבאים באמצע חזרת השעה,
אתם אומרים, אה,
הפסדתי קדושה, זה אצל ספרדים קורה לפעמים,
במקומות מסוימים,
הפסדתי קדושה,
טוב אני אחכה עד סוף התפילה ואני אגיד קדושה.
הפסיד.
זה בן אדם שהפסיד.
בוא נאמר הפסיד בחיים.
למה?
כי אם אתה עכשיו תעמוד ותתפלל תפילת עמידה, ייחשב לך שהתפללת בציבור,
ותפילה בציבור היא עולה עם כל הציבור.
אבל אם עכשיו אתה עומד להגיד, השם שמתי תפתח קדושה,
אתה בן-אדם יחיד וכל הציבור כבר גמר את התפילה,
זה כמו תפילה ביחיד,
אז אמרת קדושה, הרווחת, השם אמרת קדושה.
מה יותר חשוב, שהתפילה בציבור, או שתגיד קדושה?
בסדר?
בדיוק, יפה. זה בדיוק הסימן שלנו.
אז עכשיו אנחנו נכנסים פנימה לראות
מה העדיפות.
אז דבר אחד ברור, תפילה בציבור תמיד עדיף.
להתחיל אפילו, השם ספסלי תפתח לפני
הברך את עמור ישראל בשלום של חזרת השעץ,
יותר טוב מאשר להגיד אחר כך קדושה.
הזכרנו את זה גם כשדיברנו
על העניין הזה שיש אנשים שאומרים העיקר שיהיו עשרה אנשים בבית-הכנסת.
אתה מכיר את זה?
אנשים שאומרים העיקר שיהיו עשרה אנשים בבית-הכנסת?
מה?
תראו, בעמוד קכב,
סימן צדי, עמוד קכב,
במשנה ברורה למטה,
בטור הימני בשורה האחרונה למטה.
יש,
כתוב פרי מגדים וראשי תיבות ועיקר תפילה בציבור.
לא.
עמוד קכב,
איפה קכב?
יפה. בטור הימני למטה בשורה האחרונה.
אתה אתי?
כן. ועיקר תפילה בציבור. נתניהו, יש?
לא, לא, לא. עמוד,
סימן צדי.
מצד ימין כתוב 242,
מצד שמאל זה קכב,
וואו, נה צדיקים.
טור ימני במשנה עבור רשי, רואה אחרונה, מילה שלישית.
בסדר?
ועיקר תפילה בציבור הוא תפילה עד שמונה-עשרה. דהיינו,
שיתפללו עשרה אנשים שהם גדולים ביחד,
ולא כמו שחושבים מהמון,
שעיקר להתפלל ועשהו רק לשמוע קדיש קדושה וברכו,
ולכן אינם מקפידים רק שיהיו עשרה בבית-הכנסת. וזה טעות.
ברור,
תיקנו תיאורות עכשיו.
יפה.
אם אני רוצה להתפלל תפילה בציבור,
עשרה אנשים שיעמדו ויגידו אשר שאתה תפתף.
אם אני רוצה להגיד דברים שבקדושה,
אז מזפיק שיהיו עשרה אנשים.
אבל זה לא תפילה בציבור.
ממילא יש שתי מדרגות, יש תפילה בציבור,
ויש תפילה שאפשר להגיד בה דברים שבקדושה.
קדיש, קדושה, ברכו, להוציא ספר תורה וכו'.
שמעת אותי?
אני בכוונה הבאתי לך את זה מבפנים,
שמחר בבוקר תגידו לבית-הכנסת, סליחה,
מיהרתם יותר מדי,
יש שני אנשים שלא הגיעו ל-"אשם שפתי תפתח",
לגעל ישראל,
אתם תמתינו לפני געל ישראל בתהילות לעיל עליון,
שכולם יעמדו, עשרה לפחות, יעמדו ויגידו-"אשם שפתי תפתח".
כי אם לא, זו תפילה
שאומרים בה דברים שבמניין.
בואו,
לא נהיה קצת.
יש זמנים שאפשר להגיד בהם דברים שבקדושה.
דברים שבקדושה אפשר לומר,
כשיש עשרה אנשים, בין אם מחויבים ובין אם לא מחויבים,
בסדר?
אבל כדי שתהיה תפילה בציבור, כמה זה ציבור?
עשרה עומדים לה' שתה תפתח.
זה תפילה בציבור.
אם יש שלושה-ארבעה אנשים יושבים וקוראים תהילים
ושבעה אנשים
מתפללים עמידה, בואו תשלימו לנו מניין.
יפה.
משלימים מניין, אבל זה לא תפילה בציבור.
זו תפילה שאפשר לומר בה דברים שאומרים במניין.
המשנה ברורה ברור?
לקרוא אותו שוב?
מה? בסדר?
דברים ברורים.
מה?
בסדר? אבל שים לב
לדבר הזה. תרשמו את זה לפניכם,
את המשנה הברורה הזאת, כי הרבה אנשים מתבלבלים.
הוא כותב מפורש, לא כמו שחושבים מההמון.
מה זה ההמון?
חבר'ה,
איזה טעות.
ברור.
יפה. לענייננו, איפה אנחנו?
אני נכנס לבית-הכנסת,
הוא מצא ציבור מתפללים.
מה הכווננו מתפללים?
שמונה-עשרה. תפילה אמרנו זה שמונה-עשרה.
אם יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע שליח ציבור לקדושה או לקדיש,
יתפלל.
ואם לאו אל יתפלל,
אם אין השעה עוברת.
ואם נכנס אחר קדושה,
אם יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע שליח ציבור למודים, יתפלל.
ואם לאו אל יתפלל,
ועדין אם יכול להגיע למודים או לאחת מהברכות ששוכרים בהם,
כשיגיע שליח ציבור למודים, יתפלל.
ואם צריך להתחיל כדי לסמוך גאולה לתפילה,
ויזדמן לו שמגיע שליח ציבור למודים,
כשהוא באחת מהברכות באמצעה,
ישחם עמו.
כן, לא יגיד מודים, רק יעשה את עצמו, כאילו הוא שוכן.
אבל אם הוא בתחילתה ובשפה לא ישחם,
שאין שוכן בתחילת ברכה ובסופה,
אלא באבות ובהודאה.
נשים לב לדבר הזה. בן-אדם
שהתחיל להתפלל עם הציבור,
עשרה אנשים גמרו,
מה אני אגיד לו עכשיו? תתפלל מהר כדי להספיק קדושה?
אין דבר כזה.
ציבור שהתחילו להתפלל,
30 איש, 40 איש,
אני לא יכול לבקש ממישהו שיתחיל יחד עם הציבור, וככה צריך להיות,
תמהר בתפילתך כדי להספיק קדושה.
הוא לא חייב,
כי תפילה זו עבודה שבלב.
אורך התפילה
נגזר מנפש האדם באותו יום.
באותה תפילה. יכול להיות תפילה אחת ארוכה, תפילה אחת קצרה.
אני לא יכול לצוות על אדם אורך התפילה,
אבל אם הוא לא הגיע יחד עם הציבור כולו,
והוא התחיל אחריו, אני יכול לצוות עליו
שיזכה לומר קדושה.
זאת אומרת, אם הגעת
והציבור כבר התחיל ל-16 שפתי תפתח,
מנחה ערבית, לא משנה מה, מנחה נגיד,
במקרה שלנו, שחרית.
אם אתה תוכל לגמור תפילת 18 שלך,
הווי אומר,
יהיו לרצון הראשון,
המערכת עמו ישראל בשלום,
לפני שמגיעים לקדושה,
תתחיל.
ואם לא,
תמתין.
תתחיל עם השליח ציבור השם שפתיי תפתח,
תגיע יחד איתו לקדושה ותמשיך אחר כך לתפילה כמו שאתה רוצה.
ומה נקודת הציון הבאה שכדאי שאני אגמור?
מודים. יש מי שאומר שמע קולנו.
שאם התחלת יחד איתו שתסיים עד שמע קולנו,
כי שמע קולנו גם יש לה חשיבות יותר גדולה משאר הברכות. מדוע?
היא סיום כל הבקשות.
13 הברכות האמצעיות.
אם הוא יכול להתחיל ולגמור.
שמת לב מה כתוב פה?
אם יכול להתחיל ולגמור.
אתה אומר, שמע, הרב, מה שאתה תעשה לי, אני לא יכול כל כך מהר להתפנן.
הלב שלי לא נותן לי.
מה, אני אגיד לו, תכפה
את המוח על הלב?
לא.
במקרה הזה לא. למה? כי זו עבודה שבלב.
עכשיו צריך הלב לעבוד.
בלימוד, אני מבין, אני אגביל אותך לכמה שעות לימוד.
כי זה שכל.
אני לא מכיר את זה.
לא.
אני לא מכיר את זה.
אחד בדורו.
הבעיה היא שכולם אחד בדו, אני בן יחיד,
חוץ ממני אין אף אחד, בסדר?
תמיד תפילה בציבור היא מעולה יותר מכל תפילה אחרת.
לכן אמרתי, תתחיל עם הציבור.
זה כן.
אנשים אומרים לי, שמע, הרב,
פה בית-הכנסת, לוקח עליו 13 דקות מהודו ועד עמידה. אני עוד לא התחלתי ברוך שאמר ב-13 דקות.
תבוא קודם,
אני מניח שיפתחו לך את בית-הכנסת.
תבוא קודם, העיקר
עמידה עם הציבור.
אבל אני לא יכול לסיים איתם, הם כבר, רק אני גומר, מגן אברהם,
הם כבר בקידושה.
מכיר את הבניינים האלה?
זה אסטרונאוטים, זה לא טייסים.
בסדר?
יפה. אני לא אמרתי לך להספיק איתם.
אני צריך שהשם שעותי תפתח, תגיד עם כולם.
תארגן את עצמך.
אה, אתה לא משתלט על עצמך?
אתה לא יודע מה אתה צריך אם אתה לא צריך?
בלבלה.
תתחיל להתארגן.
תכיר את עצמך.
אם אתה לא מכיר את עצמך,
מה אתה רוצה מאחרים?
באמת אתה צריך להצטרף לציבור אם אתה לא מכיר את עצמך,
שיכניס אותך לגבולות.
תכיר את עצמך?
בסדר, אנחנו מהקיצוניות הכי ברור.
תפילה בציבור תמיד היא המעולה ביותר.
במקרה אדם לא יכול להגיע להתפלל בציבור וכו', דיברנו על זה כבר, נכון?
אמרנו
שתתפלל בשעה שהציבור מתפללים.
ב-1970 הציבור בעמידה בבית-הכנסת.
תבוא, אתה לא יכול לבוא לבית-הכנסת,
בבית שלך,
איפה שאתה נמצא, בשעה 20-20 תעמוד עמידה.
ואם בן-אדם אין לו מניין,
מה הדרך הטובה ביותר?
ותיקי,
תתפלל למענה צחמה.
כי גם מי שרגיל להתפלל למענה צחמה, מי שרגיל להתפלל למענה צחמה,
והוא הגיע למשל בשבת לבית-כנסת ולישוב
שמתפללים שם נגיד בשבע בבוקר,
נעזוב את השר שמע קריאת שמע וכו', הכול בסדר,
תתפלל עמידה ביחיד,
במענה צחמה,
ואחר כך יחכה
להמשיך את התפילה,
קריאת התורה מוסף עם הציבור.
הם ישתם ברוכה.
תפילה עוד ותיקין
זה הדבר היחיד למי שרגיל ותיקין.
הדבר היחיד
שאתה יכול לעשות בלי ציבור.
בסדר?
ולכן במקום שנתקעת שאין מניין, בוא נווה ותיקין.
מה זה אומר ותיקין?
השם שפתה תפתח עם הנצח אמר.
בסדר? טוב.
אז בואו נראה. דילגתי על הרמה. שמתם לב?
בואו נחזור אליו.
נכנס לבית-הכנסת ומצא ציבור מתפללים.
אם יכול להתחיל בלגמור קודם שיגיע שליח ציבור לקדושה או לקדיש, יתפלל.
אומר הרמב״ם,
והוא הדין אמן דה-אל הקדוש,
ושומע התפילה
דינם כקדיש וקדושה.
ולכן תשימו לב, אנחנו אומרים לאנשים גם
ששומעים קדושה
ואחר כך רוצים להתחיל לטייל. אתם מכירים את האנשים שמטיילים אחרי הקדושה?
הוא רוצה לשבת במקום, רוצה לזוז, לא משנה מה.
מתי אנחנו מתיישבים?
בסיום האל הקדוש.
חלק מהקדושה זה האל הקדוש.
מתי אנשים ככה מרגישים עייפים
כשאומרים להם תחכו עד סוף ברכת ברכה שלישית?
תראו איך אני בלבלתי את כולם.
בכוונה לא אמרתי את הסיום של הברכה.
בדיוק. כי אז זה לא מהאל הקדוש אלא המלך הקדוש. אז כבר הייתה התשובה המונחת, נכון?
אז לכן אמרתי ברכה שלישית.
בסדר. תמיד בימים נוראים,
ברכת המלך הקדוש,
מסתיימת אחרי הרבה זמן.
כן, צריך לעמוד עד המלך הקדוש.
קדיש
זה שבח
של הבורא שאומרים אותו אחרי דברים מסוימים.
קדושה זה נקדישך ונעריצך, נקדישך ונעריצך וכו',
ונקדש את שמך.
וקדיש זה דבר שאומרים אותו גם בעשרה,
כל ההתגדל והתקדש מרבה.
אז יש מי שאומר, גם בקדיש, למשל, אם מישהו בא לתפילת ערבית
והציבור התחיל להתפלל,
מה הוא עושה?
אם אתה יכול להתחיל תפילת עמידה
לפני שהציבור מגיע לקדיש, תתחיל.
יש מי שאומר שבערבית לא,
כי אם הוא יחכה לקדיש,
אז הוא יפסיד תפילה בציבור.
בסדר.
הרמב״ם מביא את זה, שולחן ערוך לא הביא את זה אם שמת לב.
טוב,
אומר לנו המשנה המבוראה, נכנס לבית הכנסת,
ואם הוא רוצה להתפלל בעזרה החוץ לבית הכנסת, הוא יתפלל ולא צריך להמתין.
ציבור מתפלל, אם זהו, הסעיף מה יראה בתפילת מנחה עברו הדין בשחרית, אם היה עומד בקריאת שמע ובחוטא מהשעה שהציבור התחילו שמונה עשרה.
אם הוא יכול להתחיל ולגמור התפילה עד אלוהי נצור, כן? זאת אומרת עד סיום ומברכת עם ישראל בשלום,
קודם כשהגיע שליח ציבורי לקדושה יתפלל, ואם לא אבל יתפלל,
רק ימתין בשירה חדשה או בתהילות,
ואין מה שנכתוב לכמובן בשם אחי האדם בעניין זה. שליח ציבור לקדושה,
שהקדושה אסור לומר ביחיד, וכן קדיש.
ומודים, מה הטעם שלו?
שצריך לשחות עם הקהל,
שלא יהיה נראה ככופר במי שהציבור משתחווים לו.
כולם משתחווים, ואתה עומד זקוף?
אז לכן אמר השולחן ערוך אחר כך,
שאם הוא הגיע לאמצע ברכה
והשליח ציבור הגיע למודים,
אז שיש חייב.
מתי יש לי בעיה?
שהוא נמצא בסוף ברכה.
כי ברכות שוחים
רק בראשונה תחילה וסוף ודרכת הודאה.
מודים, זה לא אחרונה.
התחלנו לפני האחרונה,
תחילה וסוף.
אמרתי, הודאה?
כן, מודים אנחנו לאחרונה.
זה סיום ההודאה, תחילה וסוף.
אמרנו ארבע פעמים,
ברכה ראשונה,
תחילה וסוף, ברכה,
דרכת מודים, שזה אחת לפני הסוף,
תחילה וסוף.
בסדר? טוב.
כן.
טוב, אומר לנו המשנה ברורה בסעיף ב'.
אם מתחיל להתפלל עם שליח ציבור,
כשיגיע השליח ציבור לנקדישך,
יאמר עמו מלה במילה, כל הקדושה כמו שהוא אומר,
וכן יאמר עמו מלה במילה ברכית האל הקדוש
וברכית שומעי התפילה,
וגם אם מכוון בשיגיע השליח ציבור למודים, יגיע גם הוא למודים,
אולי הטוב שיבך או החנאה להודות, כדי שישחה עם השליח ציבור במודים.
במודים.
אבל לכתחלה לא יתחיל עד אחר שאמר קדושה ואל הקדוש,
אלא שאם הוא צריך להתחיל בכוח שהשעה עוברת, או כדי לסמוך גאולה, לתפילה הדינרכית.
לשים לב פה מחלוקת גדולה בין השולחן הערוך לבין הרמה
לגבי מי שמתחיל תפילת עמידה
יחד עם השליח ציבור.
וזה נכון גם לתפילה קצרה עם עובר הזמן, כמו במנחה, שעושים מנחה קצרה,
בלי חזרת השץ.
אני חוזר על מה שאמרנו.
בן אדם
מחכה לשליח ציבור,
כי הוא לא יוכל להגיע עד קדושה.
הוא הגיע מאוחר,
הוא מחכה לשליח ציבור שיתחיל חזרת השץ על מנת להתחיל את העמידה שלו.
שולחן ערוך, בדיוק, שולחן ערוך, מה אומר?
ברגע שהשליח ציבור מתחיל לשבתי תפתח חזרה תתחיל יחד אתו,
ותשחה יחד אתו באבות,
ותתחיל אתו נקדישך,
ותגיד קדוש-קדוש
וברוך כבוד ואמלוך
ותגמור יחד איתו האל הקדוש
ותמשיך לפי המהירות שלך.
בסדר? זה שולחן ערוך. מה אומר הרמה?
לא.
אל תתחיל אלא עד
שהשליח ציבור סיים האל הקדוש.
ברגע שהשליח ציבור סיים האל הקדוש,
אז תתחיל לשל שפתי תפתח.
לא בזמן שאומרו קדושה. אל תגיד לי קדושה תוך כדי תפילת המידה.
מתי אנחנו נתקלים בזה,
ובאמת ככה רואים את זה?
כשמתפללים על השם הלכה קצרה.
בלי חזרת השאץ, באיזושהי סיבה.
על-פי השולחן ההוא כולם מתחילים ביחד,
השם שתי תפתח,
ואומרים
לקדישך
עד האל הקדוש יחד עם השליח ציבור, ואחר כך שליח ציבור ממשיך בלחש.
לפי הרמה,
אשכנזים בדרך כלל,
השליח ציבור מתחיל, השם שתי תפתח,
מגיע לאל הקדוש,
עונים לו עד האל הקדוש, ואז מתחילים, השם שתי תפתח, כן. הם לא אומרים יחד אתו את כל התפילה.
זה ההבדל בין ספרדים לאשכנזים.
שים לב, הנה, פה היסוד של המחלוקת הזאת.
אתה בא למקומות לפעמים,
אומרים לך, מה התחלת, מה זה, אני מתחיל, אני הולך לפי מעלה,
יחד עם השליח ציבור.
בסדר, זה ברור.
מחלוקת יסודית בדין של האם אני משתתף עם השליח ציבור בתחילת 18,
או שרק אחרי שהוא גומר על הקדוש,
אז אני מתחיל את ה-18 שלי.
כן.
ואצל אשכנזים,
מתחילים רק אחרי האל הקדוש.
מחלוקת, שולחן ערוך רמה.
אותו דבר.
ספרדים מתחילים יחד עם השליח ציבור את החזרה.
אשכנזים מחכים עד
האל הקדוש.
שולחן ערוך רמה, זה מחלוקת.
כן.
זה מה שכתוב פה.
זה מה שמביא מראן.
זה מה שמביא מראן.
אם אתה יכול לסיים את התפילה עד מודים
או עד שמע קולנו,
תסיים.
אבל אם אתה לא יכול,
אז תגיד עם השליח ציבור,
כולל מודיעין,
כדי שתשחה יחד אתו.
קראנו את זה פה.
בסדר?
הנה. וגם יכבד כשיגיע שליח ציבור למודיעין,
הגיע גם הוא למודיעין, אולי הטוב לשיבך ולכנאי להודות,
כדי שישחה עם שליח ציבור ומודיעין.
אבל אם הוא מסיים קודם, תלוי במהירות שלו, איך הוא רגיל להתפלל?
אם הוא מתפלל יותר מהר משליח ציבור, בסדר, אין בעיה.
אבל אם הוא מתפלל בקצב של שליח ציבור,
תגיד יחד אתו את המודיעין.
אז פה כבר אין לי מה לעשות.
אז מה הוא עושה כשהוא מגיע למודים או לאחת מהברכות ששוחררים בהן? זה סעיף קודם.
אז הוא יעשה את עצמו וישחה,
כי הוא באמצע ברכה.
לא בסיומה, כי אמרנו ששוחררים רק בארץ.
ודאי, אין שאלה, למה לא?
כמו כולם,
מה ההבדל בינו לבין האחרים?
לא מספיק שאיחר גם תן לו פריבילגיה,
שלא יגיד, מה פתאום? להגיד.
בסדר? טוב, סעיף ג'
יחיד העומד בתפילה,
או כשיגיע למקום קדושה,
היו הציבור אומרים קדושה דה סידרא,
אינו אומר קדוש עמם,
שאין הקדושות שוות.
ונראה שיעור הדין אם היו הציבור אומרים כתר,
שאינו אומר עמם קדוש, אלא ישתוק ויכוון למה שאומר,
שומע כעונה.
וישארוו שקדושת כתר, דהיינו קדושת נוסף, היחיד להתפלל שחריק,
יוכל לומר עמם ששניהם קדושת שמונה עשר, קדושתן שווה,
וכן נראה לעיקר.
בסדר? זאת אומרת,
פה אנחנו מגיעים למצב שהבן-אדם,
התחיל תפילת עמידה
בסיום חזרת השץ.
באותו יום לא אמרו את החנון,
מייד אחרי חזרת השץ, מה התחילו?
אשרי שבביתך.
ואחר כך
הוא הובל לציון.
והוא מגיע לקדושה,
עמידה שלו, ומה הציבור אומר?
קדוש קדוש. לא, הובל לציון.
קדושה דה סדרה.
קדושה דה סדרה זה קדושה טובה לציון.
הוא יכול יחד אתם להגיד
הרי דיברנו ואמרנו כבר
שגם קדושה דה-סידרה,
גם קדושת יוצר,
טוב ביותר לומר
עם הציבור.
כי יש מי שאומר,
זה מחלוקת בין הגאונים,
יש מי שאומר שחייבים גם קדושת יוצר וגם קדושת סידרה לומר עם הציבור.
אי-אפשר להגיד ביחיד.
ואז, אם מישהו מתפלל ביחיד,
או שלא הספיק עם הציבור לומר קדושת יוצר, מה הוא עושה?
מה הפתרון הטוב ביותר?
יש גאונים שאומרים לא להגיד.
בכלל.
עונים באמה ואומרים ביראה,
ליל ברוך רימו תיתנו.
טוב, לא פסקנו כך.
מה כן אנחנו אומרים?
שיגיד בטעמי המקרא.
כמו מי שמגיע אליו ויעבור ה' על פניו ואין ציבור,
אז הוא אומר, טעמי המקרא, כקורא בתורה.
אם אתה אומר כקורא בתורה, ופה זה נביא, זה לא מקרא, זה נביא.
תגיד, בטעמי המקרא.
אמרת, בטעמי המקרא, אתה יכול להגיד כדו שכדו,
אתה לא ידע מהמקרא?
דלג.
אתה רואה שגם יש קדושה יתרה משאר התפילה
וקדושת יוצר וקדושה דה סדרה.
אז אולי כשאני עומד בעמידה ואנשים אומרים קדושה דה סדרה,
קדושה טובה לציון,
אני יכול עכשיו להגיד יחד אתם,
בין מחיי המתים לבין אתה קדוש,
מה אומר השולחן ערוך?
לא. לא, רמות שונות.
אלא שבאה הרמה ואומר שאם מישהו מתפלל שחרית
ואנשים נמצאים כבר במוסף,
הוא שומע מהשטיבלך, מהבית-כנסת שאל יד,
תפילת מוסף, האם הוא יכול לענות יחד איתם או לא.
לפי השולחן העורך יוצא שלו, לפי הרמה,
הוא אומר כן, שניהם קדושה של עמידה,
על אף שכתר
קדושה אחרת,
כמובן המוסף הוא יותר גבוה מאשר תפילת שחרית,
בכל זאת הוא יכול לענות כי שניהם תפילת עמידה.
טוב, אז פה אנחנו רואים שיש חילוק בין
שולחן ערוך לבין הבמה.
שאלה, השליח ציבור? לא הבנתי.
לא צריך להיות שהציבור
סיים את כל האמירה של קדוש קדוש השם צומת מלוך לארץ כבודו ועד אחר. אז זה אני צריך להתחיל קצת קודם
עם הציבור.
אלא למה השליח ציבור מחכה קצת
אני מסביר.
למה השליח ציבור מחכה קצת?
זה נראה כשנדבר על חזרת השעץ.
כיוון שיש אנשים שלא סיימו את התפילה.
שנייה.
בתפילת עמידה.
יש אנשים שלא סיימו את תפילת המידע.
מכיוון שהם לא סיימו את תפילת המידע,
מי מוציא אותם לידי חובה בקדושה?
יפה. ואם הם לא ישמעו אותו, כי הציבור
צועק בקול רם, קדוש-קדוש,
יש בעיה. לכן, מה עושה השליח ציבור?
מחכה קצת.
הוא מתחיל לפני סיום הקהל,
אבל אומר את זה בקול רם, על מנת שגם מי שלא סיים את תפילת המידע יכול לצאת
לידי חובת הקדושה.
כשהוא שומע קדוש-קדוש,
ברוך כבוד וימלוך.
בשעה דה-סידרה,
אין דבר כזה.
לכן הציבור מתחיל והשליח הציבור ממשיך יחד איתם.
בסדר?
הוא רוצה שמה? זה מתודיקה, טיפה.
שהוא יהיה זה שיכוון את התנועה, מה שנקרא,
ומסיים שנייה אחריהם.
בסדר? זה בשביל ההזנק, מה שנקרא. זה אקדח הזנקה.
בסדר?
כמו רבי חנניה, אקדח הזנקה.
כן.
איך?
אם התחלת עם כולם,
אין לך מה למהר בכלל.
אם התחלת עם כולם, אתה תתפלל מה שאתה רוצה,
כמה שאתה רוצה, באיזה זמן שאתה רוצה.
החזן יכול להוציא לך ידי חובה וקדושה, בתנאי
שהוא יודע שצריך לעשות את זה.
אתה יודע, כיפה מקופלת על ארבע וזה.
לכן צריך לדעת מי החזן.
החזנים צריכים לדעת
שברגע שהם שליחי ציבור,
אז הם מכוונים,
כשהם אומרים קדושה,
להוציא ידי חובה את מי שמשתאה.
ואז מה עושה אותו אדם שמשתאה?
עומד.
שומע כעונה, לא עושה קדוש-קדוש,
ולא מדבר, ולא כלום, כי הוא באמצע
אשיב לשופטינו כבראשונה,
באמצע שמר קולנו.
עצור,
תקשיב,
שומע כעונה, שומע כאילו הוא ענה, כאילו הוא דיבר.
אבל זה בגלל שהשליח ציבור הוא סטנדרטי,
נורמלי.
האם זה שליח ציבור של ירצייט?
מכיר את זה?
לא מכיר?
אתה מכיר?
כאלה שבאים לירצייט להתפלל.
כל השנה לא רואים אותם.
בסדר?
הוא בקושי מוציא את המילים. הוא גם יודע לכוון להוציא חובה.
חבלז, כמו שאומרים.
טוב,
אז במקרה והוא רוצה לצאת ידי חובה, הוא שותק,
כן, שומע כעונש.
זה מה שאמרנו, תראו, בקדושה דה סידרה,
אני ישר חיברתי, אומר המשנה ברורה, סעיף קטנט וו,
היינו ובא לציון, ואוהדים קדושת יוצר.
אותו דבר.
קדושת יוצר, קדושת ובא לציון.
אותו דבר.
כן, תרענו לבני ספרד, ובנין ההשגנה הזו נעריצחה.
ולטעם המחבר הוא משום שאינו עומד עמה בעניין אחד, שעומדים במוסף
ועומד בשחרית.
לא עדיף דבר זה, מאם הוא עומד אז בקדושה דה-סידרה.
מאף על גב שהגיונים כתבו בהדע שמצטרף עמהם,
סובר המחבר כרשב' שכתב יחיד העומד בתפילה
והוא חולק עליו. אבל הרמב״ס סובר,
כן, שהרשב״א לא אמר אליו בקדושה דה-סידרה,
אבל לא בקדושות
של עמידה, שזה אותו דבר.
טוב, בסדר.
אז היום נסיים בזה.
ראינו את סימן קט.
בעזרת השם, בשבוע הבא נראה את סימן קי.
בסדר? עכשיו אנחנו נכנסים לתקופת חורף,
אז יש את השאלות האלה
של מי שצריך לצאת לעבודה, לצאת לדרך,
ועדיין לפני הנצח אמה.
כבר היום הנצח אמר הוא בשש וחצי,
יכול להיות גם שש שלושים ושש,
יש מקומות שזה יותר מאוחר.
בסדר, אז מה עושים?
אז כתוב יראו חיים שמש,
אנשים מתפעלים בשש, שש ורבע כבר המידה.
הנה, אתה רואה הוא גם,
בסדר, מנייני תרח למיניהם.
מה זה מניין תרח?
שחרית זה
אברהם אבינו, נכון?
אז תרח זה אבא שלו.
בסדר, טוב. בעזרת השם, שבוע הבא, סימן כופי. כל טוב.
