טוב רבותיי שלום
אפשר להגיד שבת שלום תכף אנחנו בשיעור נפש הפרשה השלמה
בדרך כלל לומדים כאן טניה היום נפש הפרשה ואתם תראו שהדברים קשורים
כי אנחנו חותרים פה ללימוד היום בעיקר של תורה אחת מאוד חשובה של הבעל שם טוב
אני צריך אבל איזה, אתה יכול להביא לי תנ״ך שלו, תנ״ך, תנ״ך, תנ״ך,
תנ״ך, נראה לי כזה, כאלה.
השבת אנחנו נקרא בעזרת השם פרשת משפטים.
יש כל מיני פרשות שבמיוחד
סובלות
מהעובדה שאת הפרשה הקודמת קראו שבוע לפני כן.
יש פרשות שזה בסדר, כאילו,
נוח לך לך, עברו מנוח ללך לך, עברו, אתה יודע,
עברו הרבה שנים, למרות שגם שם, אברהם כבר מתחיל לצאת מזה.
יש פרשות שאתה אומר, בסדר, אני מבין את הפער ביניהם.
יש פרשות שהפער ביניהם יוצר ממש אי הבנה.
אז חשוב לצמצם אותו.
תדמיינו שאנחנו בשבת שעברה לא עצרנו איפה שעצרנו,
אלא המשכנו לקרוא.
ואז מה גילינו?
אנחנו מגלים שפרשת משפטים היא חלק
אינטגרלי ממעמד הר סיני.
מעמד הר סיני,
עם האורות והברקים והעשן על ההר והקולות וזה,
היא כוללת בתוכה את אמירת עשרת הדיברות לכל עם ישראל.
כולם שמעו, ואחר כך הקב'-הוא אומר למשה את המשפטים בצורה אישית,
אבל עדיין תוך כדי מעמד הר סיני נאמרים המשפטים האלה למשה.
הפרשה שלנו, הפרשה מאוד מאוד
מפורט, אנחנו מיד ננסה להבין למה זה כל כך חשוב שהיא תהיה חלק ממעמד הר סיני.
נאמרים למשה רבנו כל המשפטים הללו.
ואחר כך, בפרק כד,
מעמד הר סיני נסגר.
ואל משה אמר,
עלה אל אדוני אתה ואהרון עדי ואביהו בשבעים זקני ישראל,
והשתחבאתם מרחוק, וניגש משה לבדו אל אדוני, והם לא ייגשו, והעם לא יעלו עמו.
ויבוא משה ויספר להם את כל דברי אדוני ואת כל המשפטים.
כלומר, הוא מספר להם מה שנאמר לו, להגיד את פנת משפטים לא לוקח הרבה זמן. הוא מספר לו מה שהקדוש ברוך הוא אמר לו, ועדיין תוך כדי מעמד הר סיני.
ויען כל העם כל אחד ויאמרו,
כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה.
ואז משה כותב את הדברים האלו,
משכים כבר יום למחרת, כאן זה כבר נגמר המעמד, לא, עדיין יש כאן ערפל על ההר.
ואז כתוב, ויקח משה חצי אדם ויעשם בהגנות וחצי אדם זרק על המזבח, ויקח ספר הברית,
ואני אקרא באוזני העם, מהו ספר הברית?
לא.
איך דברים? ספר דברים עדיין לא נאמר.
איך?
אז יש שתי דעות.
בוא נגיד, מה זה לא? זה לא לוחות הברית, שהוא עדיין לא קיבל אותם.
זה או מבראשית עד לפה,
רשי, או הרמב״ן.
הוא אומר, ספר הברית זה פרשת משפטים.
זו הפרשה שכרגע הוא אמר להם בעל פה, על זה הוא קורא את הברית. זה מאוד מאוד חשוב להבין שהברית נחרטת על פרשת משפטים,
ועל זה עם ישראל אומרים את הביטוי נעשה ונשמע.
הנעשה ונשמע לא נאמר על עשרת הדיברות,
או לא רק על עשרת הדיברות,
אלא הוא נאמר על ספר הברית שנכתב בפרשת משפטים.
ויאמרו כל אשר דיבר אדוני נעשה ונשמע,
וייקח משה את הדם ויזרוק על העם, ויאמר הנה אדם הברית אשר קראת אדוני עמכם על כל הדברים האלה,
ואז משה בן עולה להר סיני לארבעים יום
ולהביא את הלוחות.
בסדר? אז אם כך,
הפרשה הזאת היא חלק ממעמד הר-סיני. עכשיו, למה חשוב להבין את זה? אני רוצה להגיד כאן איזו אמירה כללית, ואחרי זה טיפה אני אכנס פנימה לעבודת הנפש של כל אחד מאיתנו.
מפני ש...
אני אשאל את זה ככה. למה עם ישראל אומרים לעשה ונשמע על פרשת משפטים ולא על עשרת הדיברות, או לא רק על עשרת הדיברות?
כי על עשרת הדיברות,
אפשר להגיד שכל אדם נורמטיבי בעולם היה חותם.
אמונה באל אחד,
זה מתבקש. מה זה עבודה זרה? זה טיפשות.
או יש את החוות לפסלים שאתה בעצמך עשית, מי לא מבין את זה?
שבת, שבת או יום מנוחה אחר, גם, יום צלגוי, בסדר.
לכבד את ההורים, כמובן, לא להיד ידידות שקר,
לא לרצוח, לא לגנוב, כולם חותמים, מה הבעיה?
הבעיה היא בפירוט.
כשאומרים לך, תקשיב, לא לגנוב,
הכוונה גם לא לעשות הונאה בתחרות,
וגם לא לרמות בצורה כזו או אחרת,
ותחרות הוגנת ועוד ועוד ועוד, זה כבר קשה.
כשאומרים לא לגנוב הכוונה לא להזיק את חברך, לא בנזק ישיר ולא בנזק עקיף וכולי, זה כבר קשוח.
זה כבר קשוח.
זה כבר...
עם ישראל אומרים נעשה ונשמע על הפרטים.
והפרטים זה החידוש. איך אני יכול לפגוש את דבר השם,
אתם יודעים,
זה התורה, זה לימוד תורה,
וזה החיים,
ופה זה קורה.
כאן זה קורה, במפגש בין החיים לבין התורה,
קורה האירוע.
האם אני יכול לפגוש את החיים דרך רצון השם העליון?
כשאני פוגש את זה דרך הרצון הפרטי שלי.
זה האירוע, בסדר?
אז לכן פרשת משפטים היא לא עוד פרשה בתורה. כל פרשה יקרה. היא חלק ממעמד הר סיני.
מעמד הר סיני בנוי בצורה של כלל ופרט וכלל.
כלל, סרט הדיברות.
פרט, פרשת משפטים, כלל, ספר הברית,
הגנות, נעשה ונשמע.
אבל זה בנוי. אם זה רק כלל,
הרבה אנשים יכולים לחתום על הכלל הזה.
הפרטים, הם מבטאים את הכלל, בסדר?
תחשבו שחלק מהלכות נזיקין,
הלכות לשון הרע.
זה חלק מהלכות נזיקין.
אתה צריך לדבר כמו שצריך ולא לדבר על לשון הרע, זה חלק מהלכות נזיקין.
ברמב״ם יש
הלכות,
זה מסודר לפי הסדר, לפי הרמב״ם, הלכות גניבה ואבדה,
הלכות גזלה וחבלה,
הלכות רוצח ושמירת הנפש.
זה אותו ציר.
כאילו, מהקד אל הכבד, גנבה ואבדה,
לא לגנוב וגם לא
לגנוב בפועל וגם לא לשכוח להשיב אבדה,
אחרי זה לא לגזול ולא לחבוד,
עד רוצח ושמירה את הנפש.
אז זה אירוע מאוד מאוד דרמטי, בסדר?
טוב, עד כאן איזו אמירה כללית על הפרשה,
היא מאוד מאוד חשובה.
אבל אני רוצה להגיד פה עוד איזה משהו,
ואז נתחיל טיפה להיכנס פנימה.
יש כאן בפרשה מילה שחוזרת על עצמה.
עוד.
והמילה היא רעהו.
רעהו.
רעהו.
רע.
כן, איך כתוב? ככה. בואו נראה.
וכי יזיד איש על רעהו להורגו בעורמה.
פעם אחת.
וכי יריבונו אנשים והיכה איש את רעהו באבן ובאגרוף.
נכון?
אחר כך כתוב,
יש פה עבדים.
אחר כך,
אמ...
וכי יגוב שור איש את שור רעהו, ומת.
נכון?
כל הזמן יש פה רעהו, רעהו, רעהו.
כן.
כי ייתן איש אל רעהו כסף הכלים לשמור,
וגונב מבית האיש.
כי ייתן איש אל רעהו חמור או שור עושה וכל במה לשמור. כי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או נשנת.
כל הזמן רעהו, רעהו, רעהו. מה הסיפור הזה?
אם חרבול תחבול שלמת רעיך עד בוא השמש.
אז בהלכה אומרים רעהו, הכוונה
כל פעם שכתוב רעיון, הכוונה היא יהודי.
כלומר, פרשת המשפטים מדברת על
מערכות היחסים הממוניות בעיקר בין יהודי ליהודי. בין יהודי לגוי יש
סטנדרטים אחרים. לדוגמה, אין מצוות השבת אבדה לגוי.
השבת אבדה זה רק בין יהודים ליהודים. גוי זה משהו אחר. אפשר להשיב אבדה לגוי, אבל זה בשביל לקדש שם שמיים.
מה?
להבדיל גם מתי.
כן.
כן.
אבל אני חושב שהתורה רומזת אותנו כאן על עוד משהו.
אנחנו נגיד בפרשת קדושים,
ואהבת לרעך כמוך.
איזה יופי.
אתה אהב את החבר שלך כמוך,
וזה כבר פסוק, מחמם את הלב, בטח.
אבל כשאומרים לי, אהבת לרעך כמוך, בטח,
אתה אומר, אדם, זו הכוונה, חבר שלי, שאני גם ככה כבר אוהב אותו, ואני חושב אותו דבר כמוהו, וחושב כמוהו, אני גם אוהב אותו.
אומרים לך, תדע לך, רעך כמוך, זה אותו רעהו של פרשת משפטים, זה אותו אחד.
ההוא שרבת איתו ונגחת אותו והוא נגח אותך והוא עצבן אותך ואתה עצבנת אותו, עליו התורה אומרת ואהבת לרעך כמוך.
ולכן הביטוי כאן ראהו אפשר היה לכתוב כי ייגח שור איש את שור איש.
כן מה זה ראהו מה זה חבר מי חבר שלך בכלל?
מה אתה הרבצת לי אחי נכון אחי ערבים אנשים והכאיש את ראהו בעבר מבגרוב איך אתה יכול לקרוא לו ראהו? רגע הרביץ לי זה לא חבר שלו לא אח שלך לכם פה.
המילה החוזרת על עצמה בפרשת משפטים היא המילה ראהו
בתור איזה חינוך לעם ישראל,
אתם קודם כל אחים, אתם קודם כל חברים.
ואותו רעך שנאמר, ואהבת לרעך כמוך, זה לא רעך דומה לך, שגר איתך בשכונה, שאתה עומד איתו חברותה,
ואתם חושבים ביחד אותו דבר. זה לא חוכמה לאהוב אותו.
הבעל שם טוב אומר שצריך לאהוב
יהודי
שאף פעם לא ראית.
איך הוא אומר?
יהודי שאף פעם לא ראית, ואף פעם גם לא תראה ולא תפגוש,
צריך לאהוב אותו.
אהבת ישראל.
בסדר?
כי הקדוש ברוך הוא אוהב כל יהודי כמו הורים זקנים שאוהבים בן יחיד שנולד להם לעת זקנתם.
אז זה אותו רעהו, זה הסיפור.
אז זה מובן?
החזרה על המילה זה ממש פזמון חוזר בפרשה, תשימו לב,
זה מאוד מוזר.
אם אנחנו רוצים לתאר כאן דיני ממונות, מה עכשיו הסובייקטיבי הזה?
כי ייגח שור איש את שור איש.
כי ייתן איש אל איש כסף לשמור. מה זה איש על רעהו?
מה זה החברותה הזאת? מה זה הסחבקיה שפתחנו כאן?
זה אותו רעהו.
גם כשאתה מתנגש איתו,
יש לך איזו התנגשות ממונית,
אתה איתו. ועל הרקע הזה של ההתנגשות הממונית, אני רוצה רגע שנדבר.
בסדר? שנלמד טיפה, נפש הפרשה, ואני אשים פה את הדברים בצורה הכי גלויה שאפשר. תראו,
רואים בהרבה מאוד מקורות בחסידות שכל אדם,
הקדוש ברוך הוא,
מכין לו איזושהי תוכנית אישית לצמיחה.
יש לנו נקודת מוצא,
שזה שנולדנו עם ההרגלים שלנו, עם התכונות שלנו וכולי,
והאדם צריך לצמוח ולגדול.
ממה מורכבת התכונה הזאת? היא מורכבת קודם כל מהאישה של האדם,
מהזוגיות, שם אתה צריך
לגדול ולהתפתח וכולי, מהילדים,
שגם כן מכריחים אותנו לגדול ולהתפתח,
והיא מורכבת מהתמונה החברתית של האדם.
האדם כשהוא עם עצמו הוא יכול להסתדר מצוין.
האדם בתוך עצמו הוא גר, טוב לו עם עצמו וכן,
שהוא חלק מתמונה חברתית,
התמונה החברתית היא זאת שנועדה בעצם להגדיל אותך ולהצמיח אותך.
להגדיל בך את המידות, את
התכונות הטובות, זה העניין.
אז יוצא שהמילה ראהו כאן היא לא סתם איזה
כינוי,
אלא המילה ראהו כאן היא בעצם אמירה, תקשיב, זה לא סתם בטעות קרה.
לא סתם נתקלת עם הבן אדם הזה, לא סתם. יש כאן איזה אירוע, יש כאן איזה משהו שאתה צריך ללמוד ממנו.
משהו שאמור לפתח אותך, לגדל אותך.
לצמוח, take it or leave it, אתה יכול, אדם יכול להגיד, אני יכול להיכנס, בוא אני אראה לו מה זה, הוא יכול
לצמוח ולגדול מהדבר הזה.
אז בואו נראה, נתחיל.
הפסוקים אומרים ככה,
בואו נתחיל, אני אלך כאילו מהקד אל הכבד,
יש כאן שלוש תובנות חסידיות,
הכנעה הבדלה המתקה כזה, אבל מהקד אל הכבדה.
הכי, הכי עבודה יחסית הכי פשוטה, נקרא לזה ככה,
זה מה שאומר כאן
האונקלוס,
תהי כי תפגע שור אויבך או חמורו תוהה השבת ישיבנו לו,
כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו,
וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו.
כן?
אז אם אתה רואה...
עכשיו תראו, הפסוקים האלה הם פסוקים נורא נורא מוזרים.
נכון?
למה?
אתה רוצה הרי להביע עיקרון משפטי,
נכון? מה העיקרון המשפטי?
הראשון,
השבת אבידה, השני,
עזרה בדרך.
מה עכשיו רלוונטי אויבך, אסונאה אחת? מי זה מעניין?
מה?
אפילו אותו.
זה מאוד מעניין.
למה?
כי התורה באה לחנך אותנו,
כן? התורה באה לחנך אותנו,
אין דבר כזה, הכל אישי.
אין דבר כזה אובייקטיבי.
אז כמו שאמרת, אפילו אם תראה, אוקיי, ומה?
מה יקרה אז?
ואז מה?
שפוך על יבבות. איך, איך, איך?
אתם מבינים?
רבותיי, תוך כדי זה שהתורה... יש פה הלכה שהיא הלכה אובייקטיבית. אתה רואה אדם במצוקה, תעזור לו.
בסדר, אני אעזור.
אבל התורה גם מחנכת אותנו, כי היא אומרת, תקשיב, אחרי, אם אתה תעזור לשונא שלך, מה יקרה בסוף?
תהיו חברים.
אנחנו לא רוצים רק לפתור את הבעיה, אנחנו רוצים לגעת בשורש של הדברים.
אני אגיד כאן במאמר מוסגר,
לא יודע אם אמרתי את זה כאן לפני, לא זוכר איפה.
מה הייתה ההצעה של יתרו?
כשהוא בא למשה רבינו והציע לו, תמנה שרי אלפים, שרי מאות, שרי מה, מה הסיפור?
או,
זה בדיוק מה שלא הייתה הצעה שלו.
כי אם זה להקל על העומס של משה, אז מה, זה כזה גאוני ההצעה של יתרו? כל אחד מבין שאם זה בן אדם אחד אז יש זאבים.
מה?
כאילו, מה הרעיון?
אני חושב שהרעיון של יתרו היה רעיון אחר לגמרי, לגמרי, לגמרי.
מה?
לחבר את העם לשופטים.
מה מפריע ליתרו?
יתרו אומר ככה, נגיד למאן דאמר שיתרו הגיע לפני מתן תורה
כמו שכתוב בפשט, רשי,
סליחה רמב״ן, שיתרו הגיע לפני מתן תורה
אז אנחנו לפני מתן תורה
אז אין הלכות כל כך
הם נמצאים במדבר אז אין להם רכוש
ויתרו רואה את העם עומד על משה מבוקר עד ערב, אז הוא אומר רגע רגע משהו כאן לא ברור, על מה יש להם לריב?
על מה יש להם לריב? הרי רכוש אין להם,
כמעט או אין להם,
אין חושי פרטי, אין נחלות, אין קרקעות, אין כלום.
תורה הם עדיין לא קיבלו, אז מה יש לכם עדיין כל כך הרבה?
מה?
נכון?
כמו שאני לפעמים אומר לאנשים מספרים לי, היה ריב בבית הכנסת. מה יש לריב בבית הכנסת? באים להתפלל,
מתפללים והולכים, מה יש לריב? אה, אתה לא מבין מה זה, מריבה.
פעם אבא שלי אומר לי, תקשיב, המצב נהיה גרוע, אמרתי לו, מה קרה? כבר לא רבים?
אין מריבות.
אז יתרו אומר,
יש כאן איזו בעיה.
יש כאן מנהיג אחד, ומלא מלא מלא לקוחות.
ולקוחות, האנרגיה שלהם זה להתלונן.
זה הלקוחות.
אומר יתרו למשה, תהפוך אותם לשותפים.
ברגע שאתה שותף, זה העסק שלך, אתה לא שכיר,
אתה לא לקוח,
אז זה העסק שלך, פה, אתה, כל הצורה שלך משתנה.
גם אם הוא רק שר השרות, שר השרות זה אחד שאחראי, נגיד בבניין, יש ועד בית, אז ועד בית זה שר, לא יודע מה, שר מאות, יש מאות אנשים בבניין אצלנו.
שם מסרות הוא אחראי על הכניסה של הלובי שלו לנקות אותה.
אבל ברגע שאתה לוקח איזושהי אחריות על משהו,
כל המבט שלך משתנה.
הכל אתה רואה בעיניים של אחד שיש לו אחריות,
אז אתה מתכונן פחות.
זה הרעיון.
הרעיון הוא לא רק לפתור את הבעיות הממוניות, הרעיון הוא לפתור את הקונפליקט בין הנפשות ולהפוך את האנשים לחברים ולרעים.
ולכן יתרום אומר למשה, תמנה. בסוף יוצא שמשה מינה, לפי ההצעה של יתרום, מינוי 78,000 בעלי תפקידים.
שבעים ושמונה בעלי תפקידים הופכים את כל הראש אחרת.
אתה רוצה להפוך מישהו למשהו?
תטיל עליו אחריות, זה כבר יראה אחרת, הוא יפסיק להתעניין במקום.
פתאום הוא יבין.
קח בן אדם, תמנה אותו אחראי למלא את הנייר צץ-רץ בנטילת ידיים. זה התפקיד שלו.
אתה תראה שהוא יתלונן בכלל פחות על כל... גם על הספר תורה, גם על המזגרנות,
על הכל הוא יתלונן פחות. כי ברגע שאתה שם בן אדם על איזשהו תפקיד אחראי כלשהו, סר הסרות,
שר צעצרץ,
הוא כבר, הראש שלו השתנה.
אז גם כאן,
אפשר היה לנסח את זה בצורה משפטית קרה ולהגיד, כשאתה רואה מישהו תעזור לו.
אבל התורה אומרת, תקשיב,
אם אתה רואה מישהו והוא שונא שלך ואתה תעזור לו,
אתם תתקרבו.
וזה מה שאומר אונקלוס.
מה זה עזוב תעזוב אימו?
אנחנו מכירים עזוב, עזוב זה כמו ב' ור' מתחלפות לפעמים, נכון?
אז במקום עזוב זה עזור, עזור תעזור לו, נכון?
אונקלוס אומר, לא, לא,
תעזוב משהו, את מה תעזוב?
ארי תחזה חמרה דסנאך
רביה תחת עונטיה ותתמנה מלישבוק ליה
מישבק תשבוק מה דבליבך עלוי ותפרק עימי.
עזוב תעזוב את השנאה בלב ותעזור לו. עכשיו אנחנו כאן בדרך כלל לומדים טניא, איך זה נקרא? בטניא?
מוח שליט על הלב.
זה מה שנקרא.
אני שונא אותו, בסדר.
עכשיו אני עושה את כאפיה.
שונא זה מה שנקרא
הוא עכשיו תקוע עם פאנצ'ר באמצע הדרך,
אז אני שונא אותו, אני אגיד, אוקיי, אני שונא אותו, לפני אני אשנא אותו, אחרי, עכשיו אני צריך לעזור לו.
זהו, עושה מוח שליט על הלב.
מניח רגע את השנאה בצד, והולך ועוזר לו.
מה שיקרה בסוף,
שאחרי העזרה הזאת,
יהיה קירוב לבבות.
תהיה אבק. כלומר, פרשת משפטים לא רק רוצה לפתור את הבעיות,
היא רוצה ליצור חברה מחוברת.
ולכן בכוונה, אויבך, שונאתך,
תעזוב רגע את השנאה, תעשה מוח שליטה, אתה מסוגל?
עכשיו הוא מסכן, הוא במצוקה.
הוא עכשיו בקושי, עכשיו הוא בצער.
שים רגע את השנאה, אבל אתה תעזור לו.
מה יקרה לאדם כזה שפתאום הוא רואה
את האויב שלו, או את השונא שלו,
שהוא בא לעזור לו,
הוא מסייע לו?
יהיה לו לב נשבר.
אחרי זה אתה תראה ש...
כן, מה אתה אומר?
ונשלח מנות, קראתי משהו לתת,
ואתה לשלוח למי שיש חנאים איתו.
אומר,
בדיוק, אומר רבי יוסף חיים, עכשיו ראש חודש אדר א', משנכנסת אדם מרבי בשמחה,
עצה נפלאה,
במשלוח מנות,
כתוב כי משלוח מנות זה ראשי תיבות, כן, איש לרעהו מתנות, ראשי תיבות אלול,
איש לרעהו מתנות לאביונים, דווקא למי ש...
והיה לי פעם עם הדבר הזה ממש מופת.
איזה מישהו,
התקשרתי, שאלתי איזו שאלה, הוא אומר, תקשיב, יש לי סכסוך שכנים.
סכסוך.
מה הסכסוך? הוא אומר, הוא בנה איזה משהו, והשכן לא מצא חן בעיניו, איזה גדר, משהו.
והתקרב ראש השנה, היה אלול.
ולא נעים לי ככה להיכנס ראש השנה, סכסוך.
אבל הוא אומר מצד שני, אני אין לי מה לבקש ממנו סליחה, כי אני עשיתי הכל בסדר, לפי החוק, לפי ההוראות, הכל, כאילו, קיבלתי אישורים, הוא כועס עליי, בסדר, אני לא זה, אבל אין לי איזה משהו שאני,
אין לי מה לבקש ממנו סליחה. אם אני מבקש ממנו סליחה, אני אגיד לי, על מה אתה מבקש ממנו? אני אגיד לו, בעצם על כלום, אז הוא עוד יותר יכנס עליי, אז מה לעשות?
אז פתאום ככה הבריק לי מה שאתה אומר אותי לו, תקשיב.
חז״ל אומרים,
יש רמז, אלול, איש לרעהו ומתנות לאביונים. אל תשכח ממנו סליחה, אבל תכין לו משלוח מנות יפה כזה, באלול.
עם בקבוקי יין וכל זה, ותשלח את הילד שלך, כתוב שמצווה על ידי שליח.
שלח את הבן שלך בערב זה, עם פתק שנה טובה, ואחרי זה תספר לי מה היה.
ככה הוא עשה, הכין חבילה יפה עם בקבוק יין וזה.
עם פתק שתהיה לכם שנה טובה, מתוקה, ברכה. בלי בקשה, סליחה, בלי כלום.
אבל זה, שלח את הבן,
תספר, התקשר אליה אחרי ראש השנה, אמר לי, תקשיב, הגעתי לבית הכנסת, הוא בא, חיבק אותי, שתהיה לכם שנה טובה.
זה פותר את ה...
אז הרבה פעמים אתה עושה איזה איתקאפיה קצת,
כמו שאומר האונקלוס, איתקאפיה.
מה?
רעשתי לשכנה.
נו?
כל בוקר, שבע, בוקר, פועלים, כל דבר ראש המקום. וואו, וואו. ניסיתי לצחום דוארך.
אמרתי למשה שנה, קצת דרכתי עם אשתי, צפוי על שכנים.
הוא גז בשיעי, היא הכינה, עם שלוש שוקולדים יחד. וואלה, ו?
השכנה הזאת הגיעה לי פקחים, הגיעה לי משטרות,
והיא נכנסה אותי חזק על כל הדבר הזה. עצרה לי את כל הבנייה, היה שם מעניין, ידו דיכטר.
אפשר להתנות שם את המשפחה,
ולבא גם אליה ולראשונה לתנותה,
סליחה, היא התייחסה לעירייה, תמחקו, אני לא רוצה.
חבר'ה,
סטארט-אפ של סגי.
מה זה הדבר הזה?
אתם מבינים?
פרשת משפטים לא רק רוצה שזה יהיה בסדר משפטית, היא רוצה שתהיה רעות בין האנשים, אהבה. אז לכן היא עושה אית קאפיה, בכוונה, חמור אויביך, חמור סונאחה. טוב,
זה שלב א'.
שלב ב',
אספת אמת. תראו, יש פסוק שהוא לא בפרשה שלנו, אבל הוא אותו עניין, אז ממש
משה כאילו שמע לנו אותו בפרשת דברים.
אבל אותו עניין, לא תרש את שורך ואת ציון נידחים והתעלמת מהם,
השבת ישיבם לאחיך. זה פסוק שמופיע בפרשת דברים.
היסוד של לא תוכל להתעלם מופיע אצלנו בפרשה.
בטח שאני יכול להתעלם. אתה לא יכול. איך אתה יכול לראות את האח שלך סובל ואתה לא מתערב?
גם כן, זה מין קריאה כאן, נכון? יש לנו בפרשה מופיעה, לא תוכל להתעלם, לא תוכל להתעלם.
אתה יכול להתעלם, מה לעשות ככה?
אתה לא יכול להתעלם.
אל תתעלם.
כאילו, יש כאן איזה חינוך למעורבות.
אומר השפת אמת הדבר הבא.
לא תראה את שור אחיך אשב תשיבם. יש לומר
שכל מי שרואה בחברו טועה מדרך הישר,
יש לומר שור, שור, לשון הבטה,
או שאר תנועה רעה, צריך לתקנו.
כאילו, הוא קורא את הפסוק,
לא תראה את שור אחיך,
לא תראה את אחיך או את נידחים,
אתה רואה אותו נידח.
עושה איזה מעשה לא טוב.
עושה איזה מעשה לא טוב.
תנהג בצורה לא טובה.
פרשת משפטים, פרשת המעורבות החברתית, תגיד לנו, אוקיי, אם אתה זה, אז אולי תתערב, אולי תעזור.
בספר דברים, ערב הכניסה לארץ ישראל, משה רבנו אומר אותנו עוד משהו לפי השפת אמת.
אתה צריך לתקן אותו.
איך לתקן אותו?
אם אני אגיד לו משהו, אולי הוא יוכעס עליי.
והיא יצאה על ידי תשובה.
כמו שכתוב בספרים הקדושים, כל מה שרואה האדם שייך לו,
וצריך לשוב על זה.
ועל ידי זה מביא ערעור תשובה גם בחברו,
וזה שכתוב אשב תשיבם.
זה נפלא רבותיי.
זה אירוע דרמטי.
תקשיבו, יש כאן סטארט-אפ יותר גדול מהסטארט-אפ הקודם אפילו.
אתה רואה משהו שרוצים אצל החבר שלך.
אירועים חברתיים.
אפשרות אחת זה להתלונן,
אפשרות שנייה זה לצלם אותו ולהפיץ את זה אצל כולם ולבייש אותו ברבים. אפשרות שלישית זה לריב איתו. אפשרות רביעית זה להגיד,
אוקיי, אם ראיתי את זה,
זה אומר שאני צריך לחזור בתשובה. לא על אותו דבר, אבל משהו מזה קיים גם בי.
משהו מהדבר הזה, איזה גרגיר קיים גם בי.
תבדוק את עצמך.
בסדר?
וכשאדם בודק את עצמו,
ועושה תשובה בעצמו, מה קורה, מה זה עושה?
זה מעורר תשובה אצל החבר.
איך זה קורה? זה קורה.
עכשיו, אני יכול להעיד בפניכם שזה ודאי קורה בין הורים לילדים.
זה רבי נחמן אומר באיזה מקום,
הוא מעל השם את לבבך ואת לבב זריך. כשאדם מעל את הלב שלו,
זה פועל אוטומטית על הלב של הילדים שלו.
בסדר?
אוטומטית.
כשאדם רואה איזה משהו לא טוב שעשה, והוא לוקח ואומר, אוקיי,
למה ראיתי את זה? מה הסיבה?
אני, פרשת משפטים, למה ראיתי את השור הזה נעלם? את ההוא נאבד? מה הסיפור?
מה אני צריך לחזור בתשובה?
איפה הנקודה שלי? והוא עושה תשובה.
זה לא שאותו דבר אתה עשית.
אבל יכול להיות שיש, כמו בהומואפתיה,
שאתה לוקח משהו ומדלל אותו, יכול להיות שמשהו מהדבר הזה קיים בי ואני חוזר בתשובה.
זה מעורר תשובה אצל ההוא שראית את זה בו.
יוצא שפרשת משפטים היא אירוע גדול של תשובה.
כי אנחנו רואים המון המון דברים חברתיים,
במקום,
זה ממש הגברת האחריות, במקום
לזרוק את האחריות עליו, להגיד הוא אשם, ולהגיד, נו תתקן את עצמך, אני אומר, אם אני ראיתי,
כל שלי.
עכשיו תחשבו מה קורה עם מאה איש עושים את זה, עם אלף איש, עם מיליון איש, כל פעם שאתה רואה מה שאתה אומר, רגע, איך אני מתקן בתוכי?
מה אני צריך לעשות שונה?
בדיוק לפני שבועיים היה לי איזו מחשבה כזאת.
ממש עברתי את שני התהליכים, אני אספר לכם.
היה, איך אני אספר את זה?
היה מישהו שהיה צריך להתקשר אליי,
והוא לא התקשר.
הוא היה כאילו,
היה איזה אירוע שהוא היה אמור להתקשר והוא לא התקשר.
וכאילו זה לא היה שלח, זה לא היה מתאים, זה לא היה מותאם.
לא שאני, זה היה כאילו.
אז אוקיי, אז מה אתה אומר?
מה הדינמיקה? טוב, הוא לא יתקשר, אז ש...
בסדר,
חכה שהוא יתקשר.
אז אמרתי לעצמי, לא, אם הוא לא יתקשר, אני אתקשר אליו.
אני כאילו מתקשר.
כולך הכל בסדר, דבר, מתעניין, הכל טוב.
אז זה היה כאילו ה... אבל אז אמרתי לעצמי, אוקיי, אבל למה הוא לא יתקשר?
מה הסיבה?
איפה אני צריך לתקן? איפה אני צריך לחזור בתשובה? בסדר, כאילו, אני אגיד מישהו שהיה צריך, לא שאני
צריך את זה, אבל נגיד, הוא היה צריך להגיד לי איזה...
עשיתי איזה פעולה עבורו, והיה מן הראוי שהוא התקשר להגיד, תשמע, אתה יודע, זה עזר לי, והוא תוק.
אתם מבינים? נכון? זה זה.
מישהו ביקש לך משהו, עשית זה, ואז
הוא
קיבל בהודעה שזה סודר, ואז אתה אומר, כאילו, אז גם היה דיבור כזה, שהוא התקשר אחר כך,
כאילו, המשיך הלאה.
אז זה כאילו,
אמרתי,
אז קודם כל עשיתי מוח שליט על הלב, אמרתי, אוקיי, אם אני עכשיו לא אתקשר אליו,
אז כאילו עכשיו יהיה בינינו איזה גוואט טור, מה פתאום, בוא נתקשר,
מה שלומך אחי, תגיד, זה בסדר? וואי, תודה רבה, זה ממש עזר לי, וואי, ברוך השם, מצוין, כן, בטח, בטח, הוא אפילו לא אמר, מצוין, אני שמח, כאילו, אבל כבר השיחה שחררה וריקחה, והדברנו על עוד כל מיני דברים, סבבה, מעולה.
אז זה,
שלב,
שאלה ביותר עומדת, רגע, רגע, שנייה, איפה אני לא...
האמת שזה היה, עשיתי את זה לפני השיחה.
לפני השיחה אמרתי לעצמי, קודם כל אני אתקשר אליו, ואחרי זה אמרתי לעצמי, רגע, אבל אם זה קרה, אז איפה אני צריך לחזור בתשובה?
ואז אמרתי, שמתי לב שממש כאילו באותה נקודה,
אפילו נקודה דומה,
גם כן היה איזה משהו שהוא,
שהיה צריך לדייק אותו יותר.
אז אמרתי, אוקיי, מעכשיו אני,
אני אגיד את זה,
והיה לנו, היה לנו שמחה,
כאילו לקחתי את זה לשם, היה לנו שמחה,
ברוך השם נולד לנו נכד,
אז אני הזמנתי את כל המשפחה והאחים דרך הודעת וואטסאפ הקבוצתית,
שזה סבבה לגמרי, נכון?
אבל אז נזכרתי שאבא שלי אמר לי פעם,
שכשהוא התחתן עם אימא שלי,
זה היה נחשב לא מכובד לשלוח את ההזמנות
בדואר לבני משפחה.
אתה הולך, נותן פיזית.
אישית, הוא אומר, אנחנו בחיפה לדודים וזה, דופקים, נותנים את ההזמנה. מה זה בדואר? מה אתה... אני זוכר את זה. הנה, פה הצעירים בינינו זוכרים את זה.
היית עושה מסע כומתה לתת את ההזמנות ביד. מה זה, אתה נותן בדואר? מה זה פה... זה? כן.
אוקיי, אז אנחנו כבר לא עושים את זה, ולא זה, אז שולחים בדואר, ועצר, וכבר הידרדרנו, אז אוקיי, אבל יש ועדים, אתה שולח את זה בקבוצה, או שאתה אחד-אחד, מתקשר.
שלום, אחי, יש לנו ברית.
כאילו אפילו שולח הודעה אישית בסדר כאילו.
מה?
מה?
כן.
בדיוק.
הוא הגיע לאולם אמרו לו עברית איתך ישראל.
אין לו רצפה לא ידעה. הגיע לאולם ואין לי. כן. טוב.
כפי שאין לו רצפה לא חיים. אז הוא אומר.
בסדר אתם מבינים? אז הוא אומר.
אז כאילו.
ואז כתוצאה מהמחשבה הזאת בשיחה שכבר דיברנו אז נוצרו.
השיחה הלכה נורא נורא טוב.
היא כאילו, ממש סיימנו את זה בקרבה.
זה מה שאומר על שפת אמת. זו המתנה של פרשת משפטים. אני חוזר כאן על שפת אמת.
כי אם ראית את זה שלך, צריך לשוב על זה.
ולתתם להביא ערירות תשובה גם בחברו. וזה כתוב, וזה כתוב, וישב תשיב והם פעמיים.
כי כלל ישראל הם אחד,
וכשאחד מקלקל, מקלקל, פסיק,
צד קידושה שבו נשאר בכלל ישראל, כמו שכתוב, כמו שאמרו, זל, זכה נוטל חלקו וחלק חברו.
אבל האדם
צריך להחזיר את העבדה לבעליו אשר תאבד ממנו ומצאתה,
ותוכל להתעלם,
ושצריך להיות שלא יוכל לסבול ולהתעלם מכיוון חברו גם כן.
אתה רואה את החבר שלך עושה משהו לא טוב.
תתפלל, אל תתלונן עליו, תתפלל עליו,
ומיד תיקח את זה אליך לתקן ולעשות תשובה.
מיד, זה השפיע עליו.
מדהים.
אגב, לא אגב, זה עובד.
זה עובד. נסו ותהיינו מה שנקרא.
אז זה כבר שלב שני.
בסדר? אמרנו, שלב ראשון, התקפי, המוח שליט על הלב,
תעזור לשונא. שלב שני, לא סתם ראית את זה. ראית את זה לא כדי לתקן אותו, אלא כדי לתקן את עצמך.
אמרנו, בשלב הראשון, אם אתה מוח שליט על הלב, אתה בסוף תהיו חברים.
שלב השני, אני צריך תיקון בעצמי.
שלב השלישי, אומר הבעל שם טוב, בעצם כל האירוע של פרשת משפטים הוא איזה מין,
הוא אירוע בפני עצמו, אבל הוא גם דימוי למשהו הרבה הרבה יותר רחב. אומר הבעל שם טוב, זו תורה שמופיעה בספר היום-יום,
אור זרוע לחסידי חב״ד, זה לוח שהרבי ערך,
וכל יום יש תורה, זה מכח שוות.
אומר הבעל שם טוב, כי תראה חמור, על הפסוק, כי תראה חמור שונא לך.
כאשר תסתכל בעיון טוב, בהחומר שלך, הוא הגוף.
תראה שונא לך,
שהגוף שונא את הנשמה המתגעגעת לאלוקות ורחניות.
הנשמה רוצה רוחניות, הנשמה רוצה אלוקות. מה הגוף רוצה?
עוד איזה סטייק, עוד על האש, עוד תאווה, עוד זה. הוא שונא את הנשמה.
ועוד תראה שהוא רובץ תחת מסעו,
שנתן הקדוש ברוך הוא להגוף שהזדכך על ידי תורה ומצוות, והגוף מתעצל בקיומם. הקדוש ברוך הוא אומר, אוקיי, אני אתן לך מצוות שתזכך איתם את הגוף, ועל הגוף תעבן, מתעצל,
מתהפך על המיטה מצד לצד, עד שהוא זז,
עד שהוא מברך,
נכון?
אדם מגיע, אתם מכירים את האירוע הזה, אדם מגיע לסעודה,
כל טוב לפניו,
הוא רואה קוסקוס,
רואה ירקות,
רואה עוף, שניצל, בשר, שלוש מנות, תוספות, שהות ירוקה,
ככה, סלטים וכל זה.
אל תשנה שזה בלי סעודה. אבל סחוג הוא רואה גם.
סעודה ארוחה לפניו,
אין כוח לטול ידיים.
יאללה, בוא נעשה ככה בלי אוכל, דשן ושבע, אבל אם תעצל לברך.
או הטריק היותר מתוחכם על הלחמנות מזונות.
הוא יושב, אכל סעודה,
כולו מנופח עכשיו, על נחמנות מזונות. אין דבר כזה נחמנות מזונות, שאתה יושב, קובע סעודה, גם אם זה מזונות צריך ללכת להמוציא,
לפי ההלכה, כן.
זאת אומרת, במזונות, אם אדם אוכל, בפת הבאה בכיסנין אוכל איזה בקלאוור או משהו, זה, אני יודע, אוכל איזה.
מה העצלות? ללכת עד הנטילת ידיים, שזה רחוק מאוד,
ולשים את הידיים, מתחת לברז המים קפואים מהקוטב,
ואז נגיד, אחרי זה עוד לברך ברכת המזון,
שזה טקסט ארוך,
שזה ייקח לך שנתיים להגיד אותו.
כל כך גדולה העצלנות. העצלנות לאכול אין, ברוך השם. אוכלים מכל המנות, מכל הסלטים, מנה ראשונה, מנה שנייה, הכל ברוך השם נכנס.
אבל ללכת לילדיים ולברך זה לא.
אז הוא אומר,
עצלן הגוף.
טוב,
אולי יעלה בלבבך וחדלת מעזוב לו.
כן, אולי, אז נלך נגד הגוף.
לא נעזור לו.
שיוכל לקיים שליחותו. כי אם תתחיל בסיגופים לשבור את החומריות,
הנה לא בזו הדרך ישכון אור התורה. כי אם עזוב תעזוב עמו לברר את הגוף ולזככו ולא לשברו בסיגופים.
עזוב תעזוב עמו זה התורה הולכת יחד עם החיים.
התורה היא לא נגד החיים.
התורה היא לא באה לשבור את החיים. התורה באה לעדן, לזכך ולברר את החיים.
ואיך? מה הצורה?
זה התורה, זה ברור? כן, ככה הוא דורש את זה.
עכשיו, מה הצורה?
הצורה היא ההלכה.
כשאדם לומד הלכה היטב,
אז בכל פעם שהוא פוגש מציאות חיים מורכבת, הוא יודע איך לגשת אליה מהמקום של האור האלוקי.
זה החשבון.
הוא יודע איך דבר השם, דבר השם הכללי הוא תמיד מאמין, אבל תמיד כשזה מגיע לך משהו ספציפי, אז אתה מסתבר.
כשאדם לומד הלכה היטב, יודע היטב את ההלכה, אז כל פעם שנתקל במציאות, הוא לפחות או יודע מה לעשות, או יודע מה לשאול.
הוא יודע מה לשאול, נכון? ואז במקום לשבור את הגוף חלילה,
או ש... כאילו יכול להיות שתי אפשרויות. אפשרות אחת שאתה מתמכר אל הגוף, עושה מה שבא לו, זה ודאי לא טוב.
אפשרות שנייה, הוא פורש מהגוף, כמו איזה בודה.
לא זה ולא זה, אלא הוא מברר ומזכך.
מברר זה דרך ההלכה.
מבררים, לכן מלאכת בוררים, הלכה מאוד חשובה. מבררים מה נכון, מה אמיתי ומה לא.
דרך לימוד ההלכה. ולכן הפרשה שלנו היא מלאה בפרטים.
מלאה במצוות, זה מה שהזוהר קורא למצוות, עצות, אייטין דאורייתא.
עצות טובות איך לפגוש את המציאות מהצד העליון ולא מהצד התחתון שלה.
דיברנו כאן כמה פעמים על דוגמה,
הדבר הכי טבעי בעולם זה לדבר לשון הרע.
מי לא אוהב לדבר לשון הרע?
אין לך, וככל שאדם יותר קרוב אליך, זה יותר עסיסי.
בתוך המשפחה זה הכי מעניין לדבר לשון הרע, נכון? אבל גם מחוץ אליי, זה הכי.
אדם לומד ללחוץ לשון הרע, הוא אומר, תגיד, זה לא טוב ככה.
אני יכול להיכנס לדיבור מהמקום הנמוך,
ציניות, לשון הרע, אני יכול להגיד מהציבור לדיבור, לדיבור מהמקום הגבוה,
בסדר? אז אל,
אז תגיד, אוקיי, או שאני אדבר איך שבא לי, או שאני אשתוק, מנזר השתקנים. לא.
תברר את הדיבור,
מה מותר ומה אסור,
וגם תזכך את הדיבור לדבר מילים יפות,
מילים גבוהות,
לא להשתמש במילים נמוכות, לא להשתמש במילים,
כמו שהרבי היה אומר, תמיד ההפך החיים ולא מוות,
בית רפואה ולא בית חולים,
וכמו שחזר אומרים, אור לארבע עשרה, בודקים את החמץ וכולי. תרגיל את השולחן לדבר
בצורה נקייה, לברר ולזכך.
ובכן על זה הדרך, בסדר?
אז יוצא שפרשת משפטים היא גם פרשה של ברור, אבל גם זיכוך.
כלומר, גם פרשה של מה לעשות, וגם פרשה שיוצרת עדינות במערכות יחסים עם בני אדם.
ואתם יודעים מה זה גן עדן?
גן עדן זה הגן של העדינות.
זה היה גן עדן.
גן של העדינות.
אתם יודעים, לפני כמה שנים,
בכביש מספר אחת
מישהו נכנס לי מאחורה.
בקטנה, פתאום אני מרגיש כזה, בום.
יצאתי,
אני עד היום זוכר את בחור, קוראים לו אלון.
הוא יוצא מהאוטו, הוא אמר לי, סליחה,
אני מנסה מצטער.
הוא מבקש סליחה, לא שמתי לב, הייתי בטלפון.
הוא אמר לי, בוא לא נעמוד כאן,
אנחנו מסכנים,
אני מסכן אותך ואותי,
ניסה כמה דקות פה במחרף שורש, נעצור שם.
טוב, נוסע.
רוצה, יוצא עוד פעם, סליחה, אתה בסדר? אתה מרגיש שאתה? אמרתי לו, כן, אני כל פעם. אתה בטוח? כן.
בוא נראה מה קרה לאוטו. הסתכלתי, לא קרה כלום. הוא אמר לי, אתה בטוח שלא קרה כלום? כן, תסתכל. מה עם זה? הוא אמר לי, זה היה.
אמר לי, תקשיב, לא, אתה לפעמים כאב אחר כך, תלך אולי להיבדק וכל זה.
איזה עדינות, איזה ישרות, איזה...
זו חוויה, הולכת איתי המון שנים.
לפני צומת הטייסים.
היה איזה רמזור שככה היה ירוק מעבב, אני הרבה מאוד שנים מחמיר, ירוק מעבב מבחינתי זה אדום.
לא, אני רואה ירוק מעבב, אני אומר יש לך אדום, אין לך ירוק מעבב, מעט כזה.
אבל היה מישהו לפניי, אחריי, שהוא אצלו כנראה ירוק מעבב, היה קצר מהר. קצר מהר, כאילו, תן גז, זה נכון, תן.
אז הוא ככה נתן גז,
והוא עקף אותי,
הוקף אותי משמאל, הוריד לי את ההמרה.
אני שומע שאלה כזה בום!
והוא טס, עבר, וגם לי היה אדום, אז גם לא יכולתי, וגם לילה, גם לא היה לי.
אני רואה אותו אחרי הצומת עוצר וחכה בתחנה.
אני ממשיך,
הוא יוצא, אומר,
סליחה, אני יורדתי לך את ההמרה.
בבקשה,
תעודת זהות, עוד שזה ככה, מעצמו. לא היה סיכוי שהייתי רואה אותו בחיים, לא הייתי מצליח אחרי זה.
הוא אומר לי, מחרת הוא הגיע, לקח את האוטו לזה מוסר, סידר את זה והחזיר.
הוא אומר לי, עוד פעם, זה לא היה כיפה, לא היה לו כיפה.
עדינות, עדינות במערכות היחסים, זה מה שהוא אומר כאן. תברר ותזכך, אל תשבור, אל תלך נגד החומר. זה כל הפרשה, ולכן יראה, הוא מתאר את המון המון אינטראקציות עם בני אדם וכל זה.
אדם יכול להגיד לפרשה, אוקיי, אני לא רוצה, לא יהיה לי לא חמור, לא שור, אני רק אתעסק עם עצמי. לא!
תהיה מעורב חברתי, תהיה מעורבב, אבל
תברר ומה שהוא אומר כאן לברר את הגוף ולזכחו ולעולה שברו וסיגופים
לברר ולזכח זה לימוד ההלכה.
אדם יודע איך נכון לגשת אל הדברים אז הוא מברר אותם מה האמת ומה לא ותוך כדי הבירור הוא גם מגיע לאיזשהו זיכוך שהוא מה הזיכוך
שאומר שמע בכלל לא אכפת לי הכסף
או זה אכפת לי
לעשות טוב, להיות אדם טוב, להיות אדם ישר.
אם אני צריך לשלם כסף, אני אשלם. אם אני לא צריך לשלם כסף, אני אשלם.
זה נקרא זיכוך. לא אכפת לי מה...
יוגיוני וכל זה. אני רוצה שהאמת תתברר. אם האמת היא שאני צריך לשלם, אז אני אשלם לו. אם הוא צריך לשלם, מישהו ישלם לי.
אבל האמת אומרת, הקדוש ברוך הוא עומד בינינו, לא אני ואתה.
זה הסיפור.
לכן זו פרשה כל כך מיוחדת, והיא חלק
ממעמד הר סיני, שנזכה להיות לפי שלושת הדברים האלה, לעשות את כאפיה על השנאה חלילה,
ואז ממילא לעורר אהבה,
לדעת שכל מה שאני רואה נועד כדי שאני יוליד תהליך תיקון אצלי,
ואז ממילא גם יצא אצל החבר,
ולדעת שהתורה היא תורת חיים, היא לא נגד החיים,
היא יחד עם החיים, היא עם החיים, לוקחת את התאוות הכי הכי גדולות,
ומתקנת ומבררת אותן לפי האור האלוקי שמשתלשל עד ידיעת ההלכה.
ברוך ה' לעולם, אמן ואמן.
שבת שלום, חודש טוב לכולם.
