טוב רבותיי צהריים טובים אנחנו לומדים נפש הפרשה שזה עבודת הנפש בעקבות הפרשה בדרכו של חסידות בדרכו של אדמור הזקן שצריך לחיות עם הזמן
והזמן הוא זמן פרשת בו שהיא פרשה מרכזית בתורה נמצא לב יציאת מצרים נמצא בתוכה והיום גם התאריך הוא היי שבט
היורסייט של רבינו אספת אמת סגי מה זה אספת אמת רבינו אספת אמת
קודש קודשים, שאנחנו,
אהה בבא סאלי, אתה יודע, חודש שבט זה חודש לכל הצדיקים, יש לך שמה רבי זושה,
ויש את בבא סאלי,
ויש את
הצפת אמת היום,
והרבה הרבי אריאץ ביוד שבט,
והרבנית חיה מושקה,
ויש עוד ברוך השם.
אז גם יום שבט, ואנחנו ננסה קצת טיפה לחבר בין הדברים, אבל בעיקר היום זה שיעור
שהוא מה,
אני מקווה, יעמיד אותנו על איזה גישה כללית
חשובה מאוד, ולי הוא היה ממש גילוי. כשלמדתי את זה ועליתי על הדבר הזה, הקדוש ברוך הוא זיכרתי, אז זה ממש היה גילוי משמח מאוד.
בואו נתחיל ביחד, בעזרת השם. שאלת פתיחה, בסדר?
מה קרה בשביעי של פסח?
שביעי של פסח.
אומר לנו אדון וילנר,
איך, מה אמרת?
קריעת ים סוף.
מאיפה אתה יודע?
מסורת.
אתה אומר מסורת.
מסורת.
שביעי של פסח,
שאנחנו מציינים אותו היום באמירת שירת הים, וכן על זה הדרך.
אנחנו,
מיד ברור לנו שמדובר על
קריעת ים סוף, למרות שזה לא כתוב בשום מקום בתורה, אלא כמו שאמרת, חז״ל עושים את החשבון.
שלום לכיתת כוננות.
חז״ל עושים את החשבון
של שלושה ימים הלוך וחזור, והגיע שביעי של פסח.
טוב,
מה לעשות, רבותיי, שבתורה,
עוד לפני יציאת מצרים, בפרשת בוא, בפרשה שלנו,
מצוין יום שביעי של פסח בתור חג.
חג. ולא רק שהוא מצוין בתור חג, אלא הוא מצוין בתור חג יחיד.
בואו נקרא את הפסוקים.
ואתם אומרים את זה כל יום מי שאומר את זה בתפילה. וידבר ה' אל משה לאמור.
קדשתי כל בכור פתר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא.
ואומר משה לעם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים בית עבדים,
כי בכל זאת יקיע נוציא אדוני אתכם מזה,
ולא יאכל חמץ. היום אתם מוצאים בחודש האביב.
והיה כי ביאכל אדוני אל ארץ הכנעני, החיטי, המורי, החיבי, היבוסי, שנשבע לאבותיך, לתלך ארץ זבתך לבודבש, והבאת את העבודה הזאת בחודש הזה.
טוב, מה העבודה?
שבעת ימים תאכל מצות, וביום השביעי חג לאדוני. מה עם היום הראשון?
למה אין חג ביום הראשון? עכשיו, אנחנו, אני אומר את זה עליי,
אנחנו מרמים את עצמנו, נהנים לרמות את עצמנו, אומרים, כן, התורה כבר כתבה את זה פה, אז היא לא כותבת את זה שם,
ואנחנו כאילו מסדרים את זה בראש, שיסתדר לנו.
אבל אנחנו פה מנסים רגע ללמוד את הפסוקים כמות שהם.
התורה כאן כותבת שיש חג שהוא שבעה ימים,
והיום טוב שלו הוא היום האחרון, הוא שביעי של פסח, לא מופיע כאן היום הראשון.
זה מוזר.
זה ברור שהחג הזה לא מדבר על קרית ים סוף שעדיין לא קרתה ולא הייתה. הוא מדבר כנראה על משהו אחר, צריך לנסות להבין.
מהו החג הזה?
מהו חג שביעי של פסח שעומד?
זה גם לא שביעי של פסח, זה החג, כן?
ביום השביעי חג לאדוני.
מצאתי החל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שיעור בכל גיבולך.
והגעת לבנך ביום ההוא לאמור, בעבור זה עשה אדוני לי בצטדי ממצרים, ואל לך לאות על ידיך ועל זיכרון בניניך למען תהיה תורת אדוני בפיך.
כי ביד חזקה הוציאך אדוני ממצרים ושמרת את החוקה הזאת למיידם ימים ימימה.
טוב, אלה הפסוקים.
אתם מסכימים שזו שאלה?
כן או לא?
שאלה מטרידה.
מה זה החג הזה?
אני יכול להבין, ראשון ושביעי, זה אני יכול להבין. התחלה וסוף.
כמו שבע ברכות.
חופה ושבע הברכות של היום השביעי.
בסדר, אתה תוחם את הזמנים.
אבל איזה מין דבר זה שיש לך פה חג רק ביום השביעי?
אין בכלל ביום הראשון.
אירוע, נכון?
תראו,
אני רוצה לנסות רגע להסביר את המצוקה פה, את הקושי,
ולדעתי התורה נותנת לו כאן מענה.
אנחנו היום מטיינים את ליל הסדר.
ליל הסדר, נכון? כאילו, ברוך השם, עוד מעט יהיה פסח.
ליל הסדר, יושבים, שולחנות, ולכנסים לאווירה, היינו פעם עבדים, היינו עבדים, היינו עבדים, היינו עבדים,
והם יצירו, יקרו אותנו, והיינו עבדים וכל זה.
עכשיו, הרבה פעמים מה שאתה עושה,
הוא צריך להתכתב עם סביבת העבודה שלך, בסדר?
להגיד,
עבדים היינו לפרעה במצרים, כשמעבר לחלון
יש איזה גוי אחר שמשעבד אותך,
זה מסתדר.
אתה אומר, חבר'ה, הפרעה, אתם יודעים איזה פרעה? תסתכלו את הגוי הזה, ככה הפרעה היה נראה פחות או יותר.
אלה היו הגזירות פחות או יותר. הוא זרק לנו את הילדים ליאור, וזה זורק לנו את הילדים למחנות ריכוז, בסדר? כאילו, אתה יכול לראות את זה.
אבל אנחנו היום כבר 75 שנה במדינה.
עצמאית.
אנחנו בני חורין.
גם עכשיו שאנחנו במלחמה,
ונעשו בה דברים נוראים לעם ישראל, כידוע,
בכל אופן, אנחנו במלחמה.
יש גבורה,
יש חירות, יש עוצמה פנימית, יש רוח גדולה של העם.
איך זה מסתדרים לסדר?
עבדים היינו, היינו, בסדר, פעם היינו עבדים, אבל עכשיו זה...
האם נידון חג פסח, מרגע שחזרנו חזרה לארץ ישראל,
להיות חג שלאט-לאט הולך ונהיה
רחוק מהמציאות?
קשה לאדם,
קשה לנו לחיות משהו שאנחנו רחוקים ממנו מאוד ביומיום.
קשה.
אז צריך. אני לא אומר שלא צריך, צריך.
אבל אתם יודעים מה, אני אשאל אותכם עוד שאלה.
איך יראה יום השואה בעוד 100 שנה? לא עכשיו, שעדיין יש שורדים ויש לך אנשים ש... איך יראה יום השואה בעוד 100 שנה, בעזרת השם? הוא יראה... יש טקסים במדינה, יש לומדים, סרטים וזה, אבל אנחנו כבר לא בשואה, אנחנו באירוע אחר. עוד פעם, המלחמה הזאת הכניסה לנו כמו איזה יום,
יום בשואה, נכנס יום אחד מהשואה למציאות שלנו, לכן היא טלטלה מאוד מאוד עזה.
אבל חג הפסח כחג של יציאת מצרים הוא נקרא לזה ככה, הוא הכרחי אבל לא מספיק.
ודאי הכרחי אבל לא מספיק.
והנה אנחנו נראה שהתורה מתארת פה שני חגים,
שני חגים.
אחד חג פסח כיציאת מצרים
ואחד חג פסח של ארץ ישראל.
ואלה שני חגים שהם קורים באותו תאריך,
אבל יש להם שני מאפיינים אחרים לגמרי.
התורה מתחילה, כמובן, עכשיו, זה לא שזה תיאורים חותכים,
בכל חג יש אזכור של החג השני.
אתם מבינים?
כל חג גם מאזכר את החג השני, ואנחנו מיד נראה את ההבדלים הדרמטיים
בין החגים הללו.
חג אחד יעסוק במה?
במנוסה,
בבריחה,
בחירום,
בצורך לצאת עכשיו, מהר, ולברוח, ובעיקר,
בתנועה שאתה, העיקר שלא תהיה שם.
לאן תלך? עוד נדבר, אבל קודם כל, תצא מכאן.
ברח, ברח מגרמניה, ברח מאירופה, ברח על נפשך, אחרי זה תחשוב לאן.
זה חג אחד.
חג שני, את האר, את החיים בארץ ישראל עצמה.
את החיים בארץ, את המתיקות, את ההזדהות, את השייכות, את הנעימות, את המתיקות, את החירות.
שהיא לא רק,
אני אדגים את זה עוד טיפה, ואז אנחנו ניכנס טיפה לזה.
אתם יודעים שמגיע,
מגיע,
סליחה, מגיע אורח,
רן דרג מחו״ל, מגיע לארץ,
מבקר את המדינה, אז מה עושים?
לאן לוקחים אותו דבר ראשון?
יד ושם.
הוא אומר לנו, אדון וילנר, יד ושם.
למה אתה לוקח אותו ליד ושם?
למה לוקחים אותו ליד ושם? מגיע איזה פוטין, איזה קאנסטר כזה או אחר, לוקחים אותו ליד ושם. למה? מה האמירה פה?
אה?
איך?
כן, אבל למה אתה לוקח אותו לשם?
אתה אומר, תשמע, תראה, תראה, אתה יודע למה מגיע לנו להיות מדינה? כי תראה מה עושה לנו בחוץ.
כאילו אנחנו אומרים לו,
אתה יודע למה אנחנו כאן?
כי אין לנו שם.
כי אין לנו מקום אחר. זה מין ברירת מחדל כזאת.
זה מה שאתה אומר לו?
זה הסיפור?
חסר לך, תכף אני נכנס פה לאיזה בית כאלה, כן?
לקח אותו לכותל?
לקח אותו לעיר דוד?
קח אותו לשדות,
קח אותו להתיישבות,
קח אותו, תראה לו מה זה עם ישראל.
ספר לו גם על השואה, אבל לא הגענו לכאן
בגלל השואה. למעשה השואה די עיכבה את הקמת מדינת ישראל. אם לא הייתה שואה, אם לא הייתה מלחמת העולם השנייה, כנראה המדינה הייתה קמה הרבה קודם.
בסדר? היא גם פרק משמעותי, אבל לא השואה היא הצדקה למדינה, הצדקה למדינה זה התנך.
אז צריך לציין גם וגם.
אז דבר ראשון, התורה מציינת את פסח, אני קורא לו פסח חירום.
פסח חירום זה פסח יציאת מצרים, והנה הפסוקים לפניכם. אני פשוט קורא את הפסוקים, אבל תראו איך הם מאירים עכשיו באור יקרות, מאיר.
ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמור, החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון ראשון ראשון ראשון ראשון ראשון ראשון ראשון ראשון, דברו לכל ישראל, ואז ייקחו לכם אי סל ותבוא אצל הבית.
זה הכל קורבן פסח, שד תמים וכולי, במשמרת עד ארבעה עשר, ואז
אני טיפה מדלג, כן?
ככה תאכלו אותו, זה פסוק יא, מותאכם חגורים, נעליכם ברגליכם, מקהליכם בידיכם,
ואכלתם אותו בחיפזון פסח ולאדוני. אל תאכלו ממנונה ובשן לבוש על במים, כי אם צלי אש רשו על קרעה ועל קרבו. כלומר, אתם צריכים לאכול את זה, עמדת יציאה. אתם עוד שנייה בורחים מכאן.
את היום הזה, יום הבריחה שלכם מהגלות,
היום שיצאתם מגלות מצרים, תציינו לדורות. והיה היום הזה לזיכרון.
וחגותם אותו חג לדנו לדורותיכם, חוקת עולם תחגו.
שבעת ימים אצות תאכלו, ותכף נדבר על זה. זה כאילו האזכרה של החג שתכף אנחנו נדבר עליו.
בתורה פרק י״ב יפה פרק י״ג. כן, אני שיניתי את זה.
אך ביום הראשון תשביתו שעור מבתיכם, כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי. כלומר, מה העיקר בחג הזה?
מה העיקר?
לא מה אתה אוכל, אלא מה אתה?
לא אוכל. כלומר, לא איפה אתה נמצא, אלא איפה אתה,
לא נמצא. העיקר שלא תהיה בגלות. קודם כל, תצא מכאן.
לא מה תאכל, העיקר שלא תאכל חמץ. העיקר שלא תחמיץ את ההזדמנות לצאת מכאן.
קודם כל, צא מכאן. אחרי זה נביא אותך. תצא לאנשהו, תצא לקפריסין, תצא לאיזה מקום ביניים, תצא לאיזה מדינה ניטרלית. אחרי זה, משם ניקח אותך.
יש פרופסור ארנסט סיימון,
שהיה כאן חלק מהתנועה הציונית, מהאגף השמאלי שלה.
אז הוא מספר שכשהתחיל היטלר עלה לשלטון,
אז הוא כתב מכתב לאבא שלו.
אבא שלו היה מנהל בית השקעות בגרמניה.
אז הוא כותב לו, אבא,
הוא ידע שאבא שלו לא ציוני ולא כלום. הוא אמר לו, קח את הכסף,
תעבור לשוויץ.
תעבור.
אני לא אומר לך את זה שאני חכם ממך או פיקח ממך, אני אומר לך שדברים שרואים מפה לא רואים משם.
אני רואה אסון.
תצא משם.
אחרי זה נריב לאן, אבל קודם כל תצא, תלך למדינה ניטרלית.
אבא שלו אמר לו, איך יהודי שהוא ציוני ורואה בארץ ישראל מולדת, אומר ליהודי שגרמני ורואה בגרמניה מולדת, לעזוב את המולדת בזמן
מלחמה?
זו הייתה התשובה.
קודם כל צא,
עזוב מה תאכל, קודם כל אל תאכל חמץ, אל תחמיץ את ההזדמנות.
ממשיכה התורה ואומרת,
ביום הראשון מקרא קודש וביום המשך מקרא קודש שיהיה לכם כל הלכת על זה,
ושמרתם את המצות,
כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים,
ושמרתם את היום הזה לדורותיכם, חוקת העולם. מה זה היום? היום הראשון.
בראשון בארבע עשרים לחודש בערב תאכלו מצות,
עד יום האחד בעשרים לחודש בערב. ולמה אתם אוכלים מצות?
מה הסיבה?
מה שכתוב בפרשת בו בעצמם, אה?
כי גורשו ממצרים, נכון? וביוצאו ויפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות, קילו חמץ. כמה קילו, אגב, הם לקחו?
קילו, קילו חמץ כתוב, קילו חמץ, קילו חמץ,
כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם. הם גורשו ממצרים, לא יכלו להתמהמה, זה המצות.
המצות הם זכר לחיפזון, זכר לבהלה,
זכר לחירום, גם הצלי אש.
מי כאן מכין בשר? מי יודע לכין בשר?
מי ייקח? עוזי כאן מלך הבשר.
גם אופיר, נכון?
עופר, סליחה.
כמה זמן לוקח לעשות סטייק וכמה זמן לוקח לבשל את אותה חתיכת בשר?
דקה!
אל תעשה אותו יותר דקה משני צדדים, תשרוף אותו. לבשל, שים אותו על המים,
שים אותו על הזה,
עד שיבעבע, עד שיתרכך, עד שפה, עד ששם. גם אכילת הבשר,
צלי אש ולא מבושל,
מבטאת את החיפזון, את הבהלה. עכשיו תצאו מכאן לפני שיהיה מאוחר מדי.
שבעת ימים, מה?
מה שבעת ימים?
שאור לא ימונץ בבתיכם,
כי כל אוכל מחמצת, ונכרתה הנפשי מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ.
כל מחמצת לא תאכלו.
בכל מושבותיכם תאכלו מצות. כאילו, הוא אומר לך, העיקר, אל תאכל חמץ.
אל תאכל, אל תאכל מצות.
זה פסח, אני קורא לך, פסח חירום.
זה פסח מצרים, צריך לציין אותו.
אם אדם לא יודע מאיפה הוא בא, הוא לא יודע לאן הוא הולך.
צריך לזכור דע מאין באת, דע מאין באת, תזכור את הגלות, תזכור את הצרות וזה, אבל זה לא מספיק.
אתה לא יכול להיות בנוי רק על השלילה.
אתה חייב גם לייצר משהו חיובי,
והמשהו החיובי
זה מה שהתורה מציינת
בפסוקים אותם פתחנו, זה פסח אחר לגמרי,
אחר לגמרי, שכל המהות שלו,
ארץ ישראל.
ובואו נעבור עכשיו על הפסוקים עוד פעם, ונראה איך, פשוט מתואר כאן פסח אחר. אחרי זה עשיתי כאן איזה טבלת סיכום של כל הדברים, זה יהיה לנו קל.
וידבר אדוני למשה לאמור, קדש לי כל בכור, פטר כל רחם לבני ישראל, באדם ובבהמה לי הוא. איזה מעיין.
אני הייתי בטוח שבכורות זה גרוע.
הרמקת בכורות.
אם אני הייתי ממשיך את ההיגיון של התורה, הייתי אומר,
בעם ישראל גם כן שימו את הבכורות בצד, כדי שלא יהיה זה.
מה מבטא הבכור?
הבכור מבטא את העוצמה החומרית.
זה מה שהוא מבטא. בין הבכור הראשון, ראשית הפירות, ראשית הבנים.
נכון?
במצרים, כשאתה יוצא,
החומר הוא לא טוב.
חומרנות היא לא טובה.
בארץ ישראל החומר הוא קדוש.
אז הבכור נהיה קדוש.
אני תמיד אוהב לספר סיפור לחודש שבט
מאבא שלי, לא חיים זה שנים.
אבא שלי גדל במרוקו, במקנס.
ויום אחד הוא חזר מהתלמוד תורה,
כמו עכשיו בתקופה הזאת, שבט,
והביאו להם איזה עציץ.
עכשיו, איתם בבית היה גר הסבא.
והסבא, כמו כל הסבאים של אלה שגדלו במרוקו,
הוא היה הצורף של המלך, כן, אז היה סבא, הוא היה חולף.
והוא ראה,
אבא שלי הגיע ילד עם העציזה, הוא אומר לו, אבניני אג'י,
הוא אומר לו, מה זה? הוא אומר, חילקו לנו טוביש וואתי, זהו. אז הוא אומר, מה זה? תביא, תביא.
לקח, זרק לו בחלום.
שיטת חינוך מרוקאית, כן.
אז הוא אמר לו, למה?
הוא אמר לו, יא בני, אנחנו פה במרוקו רק סוחרים.
אנחנו לא חקלאים.
אם נשתול פה עצים, כשיגיע הזמן לעלות, לא נעלה. נהיה קשורים לאדמה. פה אנחנו רק סוחרים. אתה תעלה לארץ ישראל, ושם תשתול.
אבא שלי זכה להתעסק הרבה מאוד שנים בגינון.
הוא היה, אני חושב שהוא שתל עשרות אלפי צמחים בחיים שלו.
ממש, ברמה הזאת, אולי יותר אפילו.
נבואה כזאתי שנזרקה. אנחנו כאן רק סוחרים. סוחרים, טק טק, מוכרים את כל הזה, קונים חבילת יהלומים, שמים בכס, הולכים לארץ.
ככה באמת היה.
בסוף הסבא מכר את כל הרכוש, מכר את כל החניות,
תיק, תיק, לקח את הכל כסף, מזוודות, נסע לארץ.
אז זה מה שכתוב כאן, בסדר?
עכשיו בואו נראה... אה,
זה בגלל זה, אבל בארץ, האידיאל מהו? חקלאות, ליישב את האדמה.
מבין האבות,
האבא היחיד שהוא האבא החקלאי,
זה האבא שלא יוצא מארץ ישראל, זה יצחק.
כל מי שיוצא מארץ ישראל אומר, אני אעשה ראי הצאן, אני יכול לקחת הצאן ולברוח לכל מקום.
מי שקבוע בארץ, הוא יכול להשתקע ולחרוש שדות.
אז זה הבכור.
ויאמר משה אל העם, זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים,
מבית עבדים, כי בכל זקיין יוציא ה' אתכם מזה, לא יאכל חמץ.
זה מדבר על איזה פסח?
פסח חירום, נכון? הוא אומר, אל תשכחו, אל תתלהבו לי, אל תשכחו דם מאין באת. אבל עכשיו תראו לאן הוא עובר.
היום אתם יוצאים בחודש האביב.
ממש מעניין.
היום אתם יוצאים בחודש האביב.
למה שייך האביב?
לאיזה ארץ?
אה?
ארץ ישראל, במצרים אין עונות.
מצרים זו אותה עונה כל השנה, מצרים היא מדינה ממודברת.
אין שם... מה?
יורד שמה חמש מילימטר גשם בשנה, בכל מצרים.
אין להם העונות.
כשהתורה אומרת, היום אתם יוצאים בחודש האביב, היא בעצם אומרת, אתם יוצאים בחודש האביב שבארץ ישראל, לא פה.
כלומר, אתם יוצאים לקראת העונה המשובחת ביותר, שתהיה לכם בארץ ישראל, במדבר אתם לא תרגישו את זה.
במדבר יהיה לכם חם, יהיה לכם קר, מדבר או מדבר, כל השנה הוא חם מאוד ביום וקר מאוד בלילה במדבר.
אביו זה ארץ ישראל, איפה אביו?
פה.
ולכן מיד מה יהיה הפסוק הבא?
והיה כי יביאך אדוני אל ארץ הכנעני, החיתי, האמורי, החיבי והיבוסי,
אשר נשבע לאבותיך לתת לך, ארץ זבת חלב ודבש, ואהבתה את העבודה הזאת בחודש הזה.
כל האירוע של פסח זה שתגיע לארץ.
ומה יקרה כשתגיע לארץ?
תיכנס לארץ,
ותתחיל ככה לעבוד את הקדוש ברוך הוא עם החיים, לא נגד החיים.
הכל עם,
הכל טוב, הכל מתאים, הכל זורם, הכל שמח.
תתחיל תהליך ככה, תהליך של איזו התחברות,
התהליך הזה הוא מתבשל ומתבשל, ביום האחרון,
כשתהיה בסינרגיה מלאה עם ארץ ישראל, מה תעשה?
מה תעשה?
חג.
שבעת ימים תאכל מצות,
וביום השביעי חג לאדוני.
למה אוכלים מצות בפסח חירום?
מה הסיבה אמרנו?
בגלל מה? בגלל החיפזון.
למה אוכלים מצות פה? אתם יודעים למה?
אני אספר לכם למה.
המצה,
שזה חיטה נקייה עם מים,
זה המאכל הקלאסי של ארץ ישראל.
למה?
התורה אומרת על ארץ ישראל, תראו, תדאגו טיפה למטה, ספר דברים.
כי אדוני אלוהיך מביא אכל ארץ טובה,
ארץ נחלי מים, עינות תאומות ציבה בקרה ובהר,
ארץ חיטה ושעורה, וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש. מה זה ארץ חיטה ושעורה?
עכשיו חודש שבט, נכון.
יכול להגיד,
הקדוש ברוך הוא מביא אותך למקום שיש בו חיטה, שעורה. מה זה ארץ חיטה?
מה זה ארץ דבש? מה הכוונה?
תשובה,
החיטה
בכל העולם,
המקור שלה מארץ ישראל.
זאת ארץ החיטה.
אתם מכירים את זה, כן?
אני אעשה לכם טיפה קיצור תודה, הבאתי את זה כאן, תכף נקרא את זה.
אבל תראו, במדרש רבי שמעון בר נוחאי אומר,
12 ארצות ניתנו כנגד 12 שבטים,
ולא שבו טעם פירות שבט זה לטעם פירות שבט זה, אפשר גם לקרוא לזה שבט.
ואלו הן, כי הארץ אשר אתם עוברים אותה לרשתה, והארץ אשר אתם עוברים אותה שמה לרשתה,
ארץ ערים מובקעות, ארץ אשר ה' ה' דורש אותך,
כי השם הולך ומביך אל ארץ טובה, ארץ נחה למים, ארץ חיטה או שעורה, ארץ רישי ון ודבש, ארץ אשר לא מסכנות, ארץ אשר אבניה ברזל, על הארץ הטובה, ארץ ארץ ארץ ארץ. מה זה הארץ הזאת?
הארץ חיטה או כל דבר אומר שיהיה המקור של זה. מכל העולם
לוקחים מכאן.
עכשיו, זה נכון,
אני הבאתי כאן שתי דוגמאות, כנראה נכון בכולם.
החיטה המגודלת בעולם היום היא חיטה מתורבתת.
מה זה חיטה מתורבתת?
נגיד לפני עשרת אלפים, כמה בני אדם זרעו חיטה.
ואז הם ראו שחלק מהגרעינים עפים ברוח,
קטנים כאלה, וחלק מהגרעינים הם כבדים ונשארים על הגבעול.
אז אמר החקלאי, אני במקום עכשיו לזרוק חיטה שחלק מהגרעינים עפים לי ברוח ואני לא יכול לקצור אותם,
אני אקח את הגרעינים הגדולים שעל הגבעול ומהם אני אעזרא את השדה הבאה.
אז בשדה הבא יהיה לי רק גרעינים גדולים על הגבעול.
ואז כמובן זה מונע מהחיטה
להתפשט בצורה טבעית, כי הגרעינים הגדולים לא יכולים לעוף, הם צריכים שהחקלאי ייקח אותם.
ואחרי זה הוא עשה,
הוא השקע את החיטה בצורה מסוימת שתגדיל את הגרעינים שלה עוד.
ואחר כך הוא עשה כל מיני, בקיצור, ככה לאט לאט התחילו לתרבט את החיטה,
והיא גדלה וגדלה וגדלה, והיא התפשטה בכל העולם, אבל החיטה המתרובטת,
מה היא?
היא נהיית חלשה יותר.
חסרים בה מינרלים, היא יותר חשופה למחלות,
קשה מאוד איזה, וברגע שהאוכלוסייה האנושית גדלה מאוד,
התחילו המדענים להבין, אם לא נמצא את האימא של החיטה, אם החיטה,
אנחנו נהיה בבעיה, כי החיטה שיש לנו היא לא מספיקה בערכים התזונתיים שלה,
והיא גם לא מספיקה
בחוסן של אמורים מחלות.
התחילו לחפש את אם החיטה, מדען גרמני וכל זה.
איפה מצאו אותה?
איפה בארץ ישראל?
לא, בזיכרון את המעבדה. אהרון אהרונסון,
האדם הגדול בענקים, המדען המוכשר הזה,
שגם הקים את רשת הריגול נילי,
כבר לפניו היה איזה מדען שמצא אותה למרגלות החרמון.
איזה מדען שכרגע ברח לי את השם שלו, גוי, אבל הוא לא הבין מה הוא מצא, הוא חשב שזה שעורה.
אהרן אהרונסון אומר, יצחק בארץ ישראל, הוא מוצא אותה בראש פינה,
מביא אותה אליו לזיכרון, מנתח אותה במעבדה שלו ואומר, מצאתי את אם החיטה, הנה הבאתי לכם את זה כאן, ארץ חיטה.
מי ומה גילה את אם החיטה?
וכל זה קרה באזור של צפון מדינת ישראל של ימינו.
החוקרים כבר חיפשו אותה במאה ה-19 ומצאו אותה בסדה בצפון הארץ.
אז סברו שהיא שעורה, אבל החוקרים הביאו בדיעבד שחיטת בר זה נעלם להם.
ורק אחרי כמה עשרות שנים אחר כך, ב-1906,
לאחר שמדענים וחוקרים אוהבים חיפשו אותה, הגיע תורו של האגרונום, אהרון אהרונסון, לחפשה בישראל.
אהרונסון,
תושב מושבת זיכרון ליעקב ובן טיפוחיו שלה באהרון רוטשילד,
כן, היה חוקר צעיר,
והוא אחרי זה הקים את נילי וכולי, והקדים את כל החוקרים, והוא מצא את אם החיטה בסמוך למושבה ראש פינה.
מקור החיטה זה מארץ ישראל. אז למה אוכלים מצה בפסח זכת של ארץ ישראל?
איזה אוכל תיקח?
את האוכל הכי קלאסי של הארץ.
אין חיטה בעולם שלא יצאה מארץ ישראל.
אם החיטה.
הבאתי לכם על הדרך גם בגלל שאנחנו בחודש שבט,
גם את הסיפור על התמר, אני אגיד אותו בעל פה אחרי זה תקראו אותו,
גם התמר הקדום בעולם נמצא היום בארץ ישראל.
מצאו במצדה,
בחפירות של אחד מהארמונות של הורדוס שהיו שם, גרעין תמר בן אלפיים שנה.
ישן כבר אלפיים שנה, אייל, רדום.
אמרו, בוא ננסה להנביט אותו.
בוא ננסה.
הנביטו אותו, ויצא עץ. איך קראו לעץ הזה?
מתושלח. למה הוא חי?
העץ הזה בן אלפיים, מתושלח חי 960 שנה.
אבל מה, יצא להם עץ זכר.
בתמרים אתה לא יכול לדעת לפי הגרעין אם העץ הוא זכר או נקבה.
רק כשיוצא לך עץ ורק הנקבה נותנת פירות, לא הזכרים.
אז יצא עץ זכר, תקעו עוד גרעין
מעוד פעם מאותה חפירה,
המביטו עוד כמה עצים עד שיצא עץ נקבה, קראו לה חנה.
חנה!
ושמו מספיק עץ זכר אחד כדי להפרוט הרבה מאוד עצי נקבה, הפרו את העץ הזה ויש לנו פירות של תמר,
מדקל, מדקלים בני אלפיים שנה פה בארץ ישראל.
ארץ התמר, ארץ החיטה.
לכן ארץ, זה לא רק שזה מקום שיש פה,
זה המקום של המקור.
כל פנים, אני חוזר חזרה לפסוקים של פסח,
פסח ארץ ישראל.
שבעת ימים תאכל מצות, תאכל, שבעה ימים מצות, תאכל, תתרגל, אתה בארץ ישראל,
זה המזון הטבעי כאן, זה החיטה פה, תתרגל.
אחרי שמתרגלים, מתרגלים, מתרגלים, מה קורה?
ביום השביעי, אחרי שעברת תהליך, אתה יכול לעשות מה?
חג. איזה חג זה?
חג הנוכחות,
השהייה וההתאמה לארץ ישראל.
הפוך מהפסח הקודם.
מצות יאחל את שבעת ימים ולרחמת זה יאחל את אדיך,
וייגדע לבנך ביום ההוא לאמור, בעבור זה עשה אדוני לי בצאתי ממצרים.
מה תגיד לבן שלך?
אתה יודע למה אני בארץ ישראל?
כי בגרמניה רצו להרוג אותי. לא, זה לא מספיק.
ולכן גם הפרשה מתחילה גם בעקב יאחר.
אתה יודע למה אני בארץ ישראל?
כי זה המקום שלי.
כי זה המקום שמתאים.
כי זה המקום שהקודש פוגש את החיים ומברך אותם.
הרי,
אני אגיד לכם עוד איזה משהו, אני מגלה לכם, אני אתם יודעים שאני כל כך אוהב חסידות וכל זה. יש הרבה מאוד סיפורי חסידות
שמתארים את ההתנגדות בין הטבע לבין הקדושה.
צריך לטבול במקווה, אבל יש קרח.
אז הצדיק שובר את הקרח וטובל במקווה, או אפילו האישה שוברת את הקרח הזה. ארבעת המינים, אין.
צריך, יש אתרוג אחד, והוא כזה מצ'וקמק, והבעל השם טוב צריך למכור את כל העולם הבא שלו כדי לקנות אתרוג.
יושבים בסוכה אצל רב זושה, הדלת שפט היה ילולה של רב זושה, והסוכה קפואה מקור, ורב זושה, צריך להגיד, הקדוש ברוך הוא תחמם את הסוכה.
וכל הסיפורים מתארים איך המציאות הולכת נגד הקדושה.
וזה נכון, כי איפה אנחנו נמצאים?
חוץ לארץ, שם, בסיפורים האלו.
אבל בארץ ישראל, מה צריך לספר?
שהלכנו למקווה, והמעיין היה צלול,
והמים היו נעימים,
וטבלנו, היה אור גדול.
וארבעת המינים יש בשפע, וגם בזול, לא יקר, וכל אתרוג בונבוניירה.
ומתאים לך, והלולבים ישרים הם מכל העולם, ולא ביוקר, בשווה לאכול נפש, אתה משיג אתרוג.
בוא נגיד ככה, האתרוגים היום הכי פושטים,
בסדר? ג' מה שקוראים,
זה האתרוגים שאתם שומעים עליהם בסיפורים של הבעל שם טוב, שכולם רצו אחריהם כל העיירה וזה.
בסדר, אתה יכול גם להתפרע, אדם יכול להתפרע לקנות אתרוג בחמש מאות שקל, אבל לא צריך,
כאילו, יש לך אתרוגים מהודרים במחיר השווה לכל נפש.
והקדושה היא מברכת את החיים, והיא שמחה בהם, ויש מקום ליופי ולנוי, ואתה מגיע למקווה, והמקווה הוא ספאו, יפה, ועם פסוקים ועם עיצוב, ובתי כנסת נורא לא יפים. הקדושה מברכת את החיים ולא הולכת נגדם.
זה בדיוק הפוך, ולכן זה פסח ארץ ישראל.
את זה תגיד לבן שלך.
אל תגיד לו, אתה יודע למה אני פה? כי לא קיבלו אותי שם. גם את זה צריך להגיד, זה ביום הראשון.
ביום השביעי, תגיד לו, אתה יודע למה אני פה?
איך אומר הרב קוק, הוא קורא את המניפסטים של הרצל,
אז הוא אומר, לא, לא, לא על זה.
לא על זה אנחנו יכולים להיות בנויים.
כשעם ישראל מסכן, נעבך, אין לו איפה להיות,
אז הוא מחפש איזה מקלט לילה כזה ובורח לארץ ישראל. אלא, אומר הרב קוק, גור אריה יהודה,
נאור משנתו, והוא חוזר חזרה לארצו,
המובטחת לו שנגזלה על ידי עמים רבים והיא ארץ התנ״ך.
והגעת לבנך ביום ולאמר בעבור זה. והיה לך לאות על ידיך ולזיכרון בין עיניך למען תהיה תורת אדוני בפיך כי ביד חזקה הוציאך אדוני ממצרים.
שמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה. רבותיי,
זה סוד מצוות תפילין.
מה זה לאות על ידיך ולזיכרון בין עיניך?
בגלות
אפשר להגיד שלבשנו רק תפילין של ראש.
כלומר,
עוסקים בתורה.
עוסקים בתורה.
מה אם לקיים את התורה?
אי אפשר.
המציאות חסומה.
נכון? אי אפשר. אז אנחנו...
בפסח ארץ ישראל, לא סתם מצוות תפילין מופיעה רק פה.
קח את הרעיון, תממש אותו. לאות על ידיך. כלומר, הפעולה צריכה להגיע עד למטה. כאילו, תחיה את החיים האלו. זה מתאים. זה מתבקש.
זה לא איזה משהו שסותר. זה מתאים.
למען תהיה תורת אדוני בפיך.
זה פסוק מדהים, אני הייתי בטוח שיהיה כתוב, אימן תהיה תורת ה' על ליבך,
בראשיך,
בפיך. כלומר, מה?
אח שלי, התורה טעימה.
זה מתאים, זה טעים, זה מתוק.
תטעם, תראה איזה טוב זה, זה לא נגד החיים, זה בעד החיים.
זה לרומם את החיים, זה לעדן את החיים, זה רצון החיים. אתם זוכרים, פעם הזכרנו שאיך נטהרים מטומאת מת,
בסדר? איך נטהרים מטומאת מת בארץ ישראל?
קח פרה, עוצמת חיים, היא צריכה להיות אדומה,
היא צריכה להיות תמימה,
לא עליה עליה עול, חירותית.
תחבר אותה לאש, תעשה שרפה, לתוך האש תשים ארז,
ואת כל האפר הזה תשים בתוך מים של מעיין. כלומר, תיקח את החיים, תגדיל, תגדיל, תגדיל, תגדיל, ותזרוק על ההוא שנמצא טומאת, ותגיד לו, צא כבר מהמוות הזה.
לך תחיה, אנחנו בארץ ישראל.
תראו, זה דבר נפלא.
זה כל כך אמיתי,
שזה בא לידי ביטוי גם במרור.
למה אוכלים מרור?
מה תגידו, למה אוכלים ארור? מה הסיבה?
מהירות, הסבל, העבדות וכל זה.
זה בפסח חירום.
אנחנו אוכלים ארור גם בפסח ארץ ישראל. תראו מה אומר רבנו אור החיים הקדוש.
תנסו רגע להיכנס לראש שאתם עכשיו מחזיקים שיפוד כבש ביד, בסדר?
שיפוד כבש.
מה צריך כדי שהשיפוד כבש ככה יעבור טוב, יהיה טעים?
איזה ככה, איזה יהיה, קצת חריף.
אומר האור החיים, מצות על מרורים.
לפי פשט הכתוב,
לפי מה שראינו, שאמר השם שצריך צלי אש ויש עליהם, זה יגיד שדעת עליון הוא להראות בחינת הגדולה והחירות, ואין רשות אחרים עליו.
ולפי זה גם המרורים שיצב השם הוא לצד, כן? כי דרך אוכלי צלי לאכול עימו דבר חד. חד זה חריף,
כמו חמוצים, בסדר?
זה חמוץ, ככה, משהו כזה.
והאוכל, לחך האוכל ויאכל בכל עוות נפשו.
למען תהיה תורת השם בפיך.
שתאכל בחשק, בהתלהבות.
בפסח חירום אנחנו אוכלים את הקורבן צלי, כי אנחנו צריכים ממהרים, אין לנו זמן לבשל.
בפסח ארץ ישראל תאכל איזה צלי, כי בצלי אתה מרגיש את העסיסיות של הבשר,
במיוחד אם עושה את זה עוזי,
כן, ככה מכין לך את זה, well done,
מדיום well done, מדיום על גבול ה-well done, אתה יודע, אבל החתיכה גם מובחרת.
נתח קצבים, אנחנו מדברים, נכון?
ויו, מה אמרו לי היום ויו, איך יקראו לזה?
וגיו, וגיו, כן, וגיו.
זה של היוקר, אתה אומר, זה, זה.
אה, אמיתי ככה וזה, עושה לך אותו דקה מכל צד, בדיוק, מוזיל לך אותה, זה עוזר לך, זה עסיסי, אתה מרגיש,
אתה שומע את הפרה,
אתה אומר, נכון?
ואה, ליד זה אתה גם לוקח איזה חתיכה ככה, איזה חמוץ, איזה משהו ככה, נותן לך לבשר, נותן לך את הטעם.
כן.
ואחרי זה גם בקלאווה,
שזה מה?
זה אפיקומה, זה כאילו המתיקות שלו, כן, חרוסת.
כך אומר אורחיים הקדוש, רבותיי,
ויאכל בכל איבת נפשו,
גם בזה יוכר גודל הערמות כשיקדים לפיו מרורים, גם מה שהזכיר המצות, הוא פרט אשר יכונן חך אוכל יטעם לו אצלי.
הכל כדי שיהיה תורת השם בפיך.
אז זה ממש שני חגים מקבילים.
חג אחד הוא זכר ליציאת מצרים, זכר לגלות, והכול הולך לפי הקו הזה,
והיום הראשון שלו הוא יום
א' של החג, היום שבו יצאנו.
חג שני הוא חג לארץ ישראל, והיום שלו הוא היום האחרון של החג אחרי שעברנו תהליך והבנו לאן הגענו והתאמנו את עצמנו לארץ ישראל.
היום ה' שבט
ההילולה של רבנו השפת אמת. ואתם יודעים שהשפת אמת, על אורח הקודש כידוע ומפורסם.
זכיתי לכתוב את הספרים על השפת אמת,
אז כתבתי בהתחלה את הספר על הפרשות, אחרי זה את הספר על המועדים.
והשפת אמת,
בפרשיות אחרי מות קדושים אמור,
שזה פרשיות שקוראים אותן בדרך כלל
בראש חודש אייר עד ה' באייר.
בשלושת הפרשיות האלו הוא כל הזמן מדבר על קדושת הכלל.
שאין קדושה יותר עליונה מקדושת הכלל.
וקדושת כלל ישראל היא הדבר הכי גדול.
ואז בתוך הספר על המועדים נכנסתי יום העצמאות.
וכתבתי,
אתם תשאלו איך השפת אמת דיבר על יום העצמאות? הרי הוא חי הרבה לפני.
הוא דיבר על יום העצמאות.
גדולי ישראל יש להם את החוש הרוחני הזה להרגיש את האנרגיה הרוחנית של אלוהים ולהגיד פה בפרשיות האלה יהיה כאן אירועים גדולים של כלל ישראל.
אבל האמת שהוא כתב את זה ממש במפורש, תראו את השפת אמת כאן, השפת אמת לחנוכה.
אומר השפת אמת, חנוכה הוא פורים ממערות מהרגלים.
כלומר חנוכה ופורים זה שיקוף של הגים מן רגלים.
פורים מקביל לאיזה חג?
מה?
פורים זה הדור קיבלויה בימי אחשורוש, זה מתאים לשבוע.
חנוכה,
מה?
נכון,
סוכות מקביל לסוכות. רק הג' רגלים מפורשים בתורה, הם תורה שבכתב.
וכנגד זה יש גם כן רגלים מהתורה שבעל פה. והם אורות המקבלים כדמיון אור הלבנה שהיא מאור החמה.
וכן, על ידי כוחם של בני ישראל בקבלתם היום טוב כראוי.
נשאר מכל יום טוב רשיבה בכנסת ישראל. ובכוח זה הוציאה כנגדם רגלים אחרים. וחנוכה, הערה מחג סוכות.
פורים, מחג השבועות.
ומחג פסח מקווים אנו להיות עוד.
אומר, השפת אמת, אין לנו חג דה רבנן שמקביל לחג הפסח,
אבל אנחנו מקווים שיהיה.
מיהו המקבילה
לחג הפסח?
אומר לנו האביעד, יום העצמאות.
רגע, לא גמרנו.
הוא אומר, זה יהיה חג שיעסוק בחירות, כמו שכתוב, כי אימצת חם מארץ מוזרים, הריינו נפלאות.
ובמקום אחר פירשנו רמז,
איסור חג באבות עם התקנות המזבח, שמבחינת חנוכה הוא פורים, שהקרנות הן גם גוף המזבח, הקערות המשתשתית, והן מבחינת חנוכה ופורים. אז הוא אומר, עתיד להיות חג
דרבנן כזה,
שהוא יהיה המקבילה לפסח.
אבל שלאיזה פסח?
הרי הרגע תיארנו שיש
שני סוגים של פסח. לאיזה פסח זה מתאים שזה יהיה?
פסח של התורה הוא חג
כאילו יציאה,
החג העתידי, כיוון שכל החגים, גם פורים וגם חנוכה, קשורים
להגעה לארץ ישראל. פורים זה מרדכי מנסה
לגרום לעם ישראל לעזוב את הגלות, וחנוכה זה המכבים. אז ברור שהחג הזה הוא קשור יותר למה?
לאיזה פסח?
הפסח של ארץ ישראל. שמהו החג שלו? איזה יום בפסח? הראשון או השביעי?
שביעי.
והנה בא הרמז הידוע. אתם יודעים שיש רמז מפורסם וידוע של אטבש.
אתה יודע מה זה אטבש היה?
שפת קוד.
במקום להגיד א' אתה קורא ת' זה אומרים זה כבר מופיע רמז בקדמונים שהימים של פסח אתה מכיר את זה סגי?
את האדבש?
הימים של פסח
אתה עושה אותם באדבש כלומר כל שנה באלף פסח ביום שיצא א' פסח
יהיה באותו יום תשעה באב את בסדר?
הבנת? בוא נבדוק את זה לדוגמה מתי השנה א' פסח?
מה?
יום שני א' פסח? ניסן?
ניסן, יום שני,
כן, שני בערב.
מתי תשעה באב?
יום שני בערב.
בול.
יוצא.
אט, בסדר? אלף, תף.
בית, שין, שני של פסח? תמיד יהיה מה?
שבועות. שבועות. מתי שני של פסח?
יום?
כאילו,
שלישי בערב, שבוע, שלישי בערב.
אז זה שין, בית.
צדיק וריש,
ג' של פסח יהיה תמיד ראש השנה.
ד' של פסח יהיה תמיד
שמחת תורה של קודם, קריאת התואר.
ד', ק', ה',
צדיק. ה' צדיק זה צום.
יום חמישי של פסח יהיה תמיד צום יום כיפור.
אז אמרנו צדיק.
ו' פ', ו' של פסח יהיה תמיד
פורים שלפניו.
ז', ע', אין.
שביעי של פסח זה ז',
צריך להיות איזה חג.
באות,
אין, אין.
עד שהגענו לדור הזה,
תמיד באותו יום שנפל שביעי של פסח,
יצא בשבוע ה' באייר, יום העצמאות.
השנה,
אני אעביר את זה, את היפה הזה אני אעביר.
השנה,
השנה שביעי של פסח נופל ביום
שני בערב, יום העצמאות, ה' באייר, יום שני בערב.
כאילו, סליחה, ראשון בערב.
ה' באייר,
יום שני, בסדר?
מדהים.
מה זה פתאום כל כך מסתדר?
רבינו אספת אמת שהיום זה ההילולה שלו.
הוא אומר לו, תקשיבו, יהיה חג על פסח. אבל על איזה פסח?
אנחנו מבינים היום על איזה?
שביעי של פסח.
יום העצמאות זה היום שבו נכנס, שבו יצאנו מהגלות כבר לפני כן.
אבל יום העצמאות זה היום שבו אנחנו חיים בארץ ישראל.
יש לנו חג פסח שמבטא, למה זה נפש הפרשה?
מעבר לעובדה שפשוט למדנו כאן פסוקים, פשט פסוקים, לקחנו אותם ברצינות ולא ניסינו לרמות את עצמנו, וכשראינו שהתורה כותבת שיש חג שהוא רק שביעי של פסח, ניסינו להבין מהו.
אבל זה מאוד מאוד נפש הפרשה, כי זה מסביר את אופן העבודת השם בארץ ישראל.
אומרים, צוחקים על המתנגדים, גם כן, השפת אמת אהבת צחוק על המתנגדים.
על המתנגדים אומרים, שיוויתי השם ונגדי תמיד.
תמיד השם נגדי.
אף פעם הוא לא בעדי. תמיד נגד.
נכון?
אבל בארץ ישראל,
למען תהיה תורת השם בפיך.
התורה עם החיים,
עם הנעימות שלהם, עם השמחה, זה מתאים, זה בחודש האביב.
זה, זה, זה, זה, זה, הכל זורם, זה בשבילך.
עשיתי כאן טבלה
שמסדרת לנו את הכול.
בצד ימין, פסח מצרים, פסח עירום, בצד שמאל, פסח ארץ ישראל.
פסח מצרים, העיקר הוא אי אכילת חמץ.
סור מרע, יציאה מהגלות. פסח ארץ ישראל, העיקר הוא אכילת מצה. למה?
כי כמובן, אנחנו נגיד את זה בגלל אם החיטה.
החג המרכזי הוא היום הראשון, רגע היציאה, בפסח מצרים.
בפסח ארץ ישראל, החג המרכזי, היום השביעי,
גמר התהליך וההתאמה המלאה, קודם כל תאכל, תתבשל,
בדיוק הפוך מהחיפזון, קח את הזמן,
כמו פויקר, אתה שם אותו על הסיר,
ככה ככל שהוא יותר על הסיר, אז זה יותר ככה ממוח,
מעדן, אני רואה שיש כאן אנשים מבינים ומאכלים, כל הכבוד.
אין, אנחנו המרוקאים, אנחנו חיים על זה, בדיוק.
אכילת מצה בפסח מצרים זכר לחיפזון, לא היה לנו זמן לצאת ומיהרנו.
אכילת מצה, מאכל של ארץ ישראל, המה חיטה, ארץ חיטה.
אכילת מרור בפסח מצרים, פסח חירום מזכר לשעבוד,
אכילת מרור, לעטים עוד תא בשר, שיהיה יותר, עוד יותר טעים.
מכת בכורות,
החומר הוא קללה, אז מקללים את הבכורות.
קדושת הבכור בארץ ישראל, הבכור,
חומר קדוש ומתעלה.
בפסח מצרים הדגש הוא על מה לא אוכלים.
רוב הפסוקים מדברים על זה שאסור לאכול חמץ.
וגם מה שאוכלים נעשה בחיפזון.
פסח ארץ ישראל למען תהיה תורת ה' בפיך.
התורה טעימה ומתאימה לחיים.
היום המרכזי הוא ראשון של פסח, יום היציאה,
צריך להיות כאן היציאה מהגלות.
והיום המרכזי, שביעי של פסח, היום המקביל ליום העצמאות.
ובפסח מצרים אין עונה ליציאה, עיקר לצאת. במצרים אין עונות, נכון, בפסוקים בהתחלה כתוב, לא, תצאו, העיקר תצאו.
ואילו בארץ ישראל, פסח ארץ ישראל, יוצאים באביב, שזו עונה שבאה לידי ביטוי רק
בארץ ישראל.
אם אדם, אומר המגיד מדנובנה היה אומר על הפסוק,
זה משל שמתאים לארץ ישראל,
על הפסוק, לא אותי קראת יעקב כי הגעת בי ישראל, אתם מכירים?
אז הוא הביא משל, מה זה הפסוק הזה?
אומר אחד, איבד את החבילה ברכבת.
אז הוא הלך להשבת אבדה, מחלקת אבדות. אמר, איבדתי חבילה. או איזה חבילה? חבילה בעצם קרטון כזה, עם צבע אפור, עם איזה סרט אדום. הוא אומר לו, אני מכיר.
הולך ההוא לזה, רואה חבילה בצבע אפור, עם זה אדום, מרים אותה, ואני אגיד, הוא סוחר.
זה לא שלי, אחי. הוא אומר לו, למה?
שלי לא כבד.
אני אומר, זה לא היה לי שם, לא היה לי שם.
אז הוא אומר, לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בישראל. אם אתה קורא לקדוש ברוך הוא וזה, אוי, קשה, ויגעת, אומר הקדוש ברוך הוא, זה לא אני.
בארץ ישראל התורה היא נעימה.
התורה היא טובה, התורה היא מתוקה.
התורה היא זורמת, היא באה למתק את החיים ולא להקשות עליהם, בסדר?
במצרים, פסח מצרים, זה תברח, בגלות, קשה.
בארץ ישראל זה זורם, ויש לנו כאן בעצם באותה פרשה, פרשת בו,
שני חגים.
חג אחד, היציאה מהגלות,
וחג שני,
שהוא תחת הפרשיות של והיה כביאך השם אלוהיך על ארץ הכנעני, חג של ארץ ישראל.
ועליו צריך לספר לבנים במיוחד, נכון?
והגעתה לבנך ביום ההוא, זה החג שמספר כמה התורה והחירות
מתאימים לארץ ישראל, וארץ ישראל מתאימה לנו,
ולכן זה ביום השביעי, חג פסח ארץ ישראל.
זכו ואמצו,
ברוכים תהיו.
