הפסוקים מתחילים בספר שמות כתוב ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו כהן מדיין וינהג את הצאן אחר המדבר ויבוא אל הר האלוהים חורבה
והביטוי כאן הוא משה היה רועה הוא ביטוי יכול להיות, מה זה היה רועה? הוא משה רועה,
נכון?
או ויראה משה
אבל להגיד ומשה היה רועה זה בעצם להגיד שזה תכונה וזה באמת דבר מאוד מאוד משותף להרבה מאוד מנהיגים שהיו רועי צאן,
משה היה רועה צאן, ודוד המלך היה רועה צאן.
ולמה דווקא ראיית צאן זה המקצוע שממנו מגיעים מנהיגים? כמו שתגידו שהיום, לא יודע, הרבה מאוד ראשי ממשלה היו לפני כן אנשי צבא,
או בצורה כזו או אחרת, נכון?
למה דווקא ראיית צאן בתורה היא האירוע שמוליד מנהיגים? התשובה היא,
ואצל משה רבנו זה בעצם מה שכתוב במפורש, משה היה רועה.
בין כשהוא ראה את הצאן, בין כשהוא לא ראה את הצאן, הוא היה רועה. התכונה שלו, רועה. הכינוי של משה רבנו בזוהר,
זוהר, מה הכינוי, אילן?
רעיה מאמנה.
הרועה הנאמן או רועה האמונה. זה הכינוי שלו.
משה רעיה מאמנה. משה רועה.
דוד הוא המלך. משה הוא רועה, רועה רעיה מאמנה. למה זה כזה חשוב להיות רועה?
רבותיי, זו הגדרה נפלאה מאוד.
ויש פרק שלם ביחזקאל ל״ח שמבאר את זה מאוד מאוד.
פרק על הרועים, אולי נקרא משם כמה פסוקים,
אבל התכונה המרכזית של הרועה זה שמצד אחד הוא אחראי על העדר,
על הכלל,
ומצד שני תמיד המבחן שלו זה על הפרט,
על העדר, על השה, על הכבשה שברחה מהעדר.
כי אתה יכול להגיד, שמע, אני אחראי על הכלל, יאללה, כבשה אחת הלכה עלך, פרת עוונות שפעם הבאה תלמד לא לברוח.
אבל משה מתואר במדרש, נכון, כולם מכירים את המדרש הזה, איך שהשא בורח,
ומשה רבנו רודף אחריו,
ואז מה הוא רואה? שהסה הזה, לאן הגיע?
מה?
לא, לא אסנה, אסנה. מעבר.
לא מעבר, מה קרה לכם? מה?
מה היא?
ואז משה רבנו, אה, סליחה, אתה היית צמא ואני לא ידעתי.
לא ידעתי.
נכון? זה המדרש.
אז קודם כל, הוא יוצא שמשה רבנו,
הוא מנהל גם את העדר, גם את הכלל וגם את הפרטים.
נכון?
דבר שני, כשהוא רודף אחרי הסה הזה,
הוא מבין שהאחריות הייתה שלו,
הוא לא אומר לסי, אתה אשם,
אלא הוא אומר, אני כנראה לא הבאתי לך לשתות מים.
הרי מה, זאת אומרת, רק הסי הזה צמא.
כנראה כל העדר הלך לשתות,
והסי הזה לא הספיק.
ומשה רבנו,
אם אני מדמיין את המדרש הזה, הם כנראה הגיעו לאיזה מקור מים, כולם שתו,
ואז משה אמר להם, יאללה, הולכים הלאה,
נכון, וכל זה, והסי הקטנציק הזה לא הספיק.
ומשה, המנהיג, לא שם לב שהשה אחד לא הספיק לשתות, הוא מתקדם עם העדר, פתאום הסה בורח לו אחורה.
הוא צריך לחזור אחורה, ואז מה הוא אומר?
אני הייתי הבעיה,
אני הייתי אחראי, אני לא שמתי לב שאתה
לא הספקת לשתות.
טוב, עכשיו השה הזה,
מה?
הוא הגיע למים והוא שתה, עכשיו הוא כבר לא צמן, נכון?
אז יאללה, חוזרים לעדר. מה כתוב על משה רבנו? שהוא?
הרים אותו. הרים אותו על הכתפיים, מה אתה אומר על הכתפיים?
למה? הוא כבר שתה, הוא לא הולך להתעלם.
אשר רבנו אומר, אחריות שלי.
אני,
אתם יודעים, הביטוי של כתפיים זה לקיחת אחריות.
תן כתף, נכון?
בכתף יישאו.
קציני צבא ההגנה לישראל, הדרגות הן לא על החזה.
הדרגות הן על הכתפיים.
ככל שאתה דרגה יותר גבוהה,
עוד יותר אחריות על הכתפיים.
עם המדים הטקטיים זה על הזרוע, עוד יותר טוב.
בכלל, כתף ועוד קצת, זרוע זה רק עשייה, רק...
נכון?
אז משה רבנו נושא את השא הזה על הכתפיים. משה היה רואה.
היכולת שלך להיות מנהיג,
ואם אדם רואה רק את הפרטים, הוא לא יכול להיות מנהיג. אתה מנהיג צריך להניע את הכלל. אבל אם אדם רואה רק את הכלל ולא אכפת לו מהפרטים,
בקצה, בקצה זה יכול להיות כמו סטלין, יימח שמו וזכרו,
שאמר, אני אחראי על האומה הרוסית. אה, בדרך אני הורג איזה 20 מיליון, 30 מיליון? טוב, זה...
הוא היה אומר, כשחוטבים עצים עפים שבבים. ומה לעשות? אני צריך לעשות מהפכה תעשייתית ברוסיה, בברית המועצות, ולכן אני לוקח את כל החקלאות,
את כל הזה, אני מלאים, אני מוכר, אני מביא זה. אה, בדרך מתים ברעב? מיליונים? זו בעיה שלהם, אני לא אכפת לי מהם.
אני לא סופר אותם.
אין פרצופים, אין אנשים, אין שמות.
אין שמות.
פרשת שמות, חומש שמות הוא בעצם חומש הגאולה, כי עיקר הגאולה היא עוברת דרך השמות.
במצרים אין שמות, יש מספרים, כמו בסין, מספרים של עבדים, מספרים כזה,
וחומש הגאולה הוא חומש שעוסק בשמות.
אז קודם כל, משה היה רואה.
היה רואה, כי באישיות שלו הוא אחראי על עדר,
אבל הוא לא נותן לאחריות על העדר לבטל אצלו את האחריות
ואת המרדף אחרי הפרט.
ורק אני אסגור לכם פה את הפסוקים מיחזקאל,
אז הנביא יחזקאל מתנבא,
זו נבואה ידועה של הנביא יחזקאל, הוא בא בתלונה,
איפה זה היה? בפרק, מה זה היה?
פרק ל״ד, פרק ארוך, אנחנו לא נקרא את כולו.
הוא אומר, ינווה על רועי ישראל ינווה ואמרת עליהם לרועים, כה אמר אדוני אלוהים,
הוי רועי ישראל אשר היו רועים אותם,
הלו הצאן יראו הרועים, את החלב תאכלו, את הצמר תלבשו, הבריאה תזבחו, הצאן לא תראו.
הרועה הזה עסוק בעצמו.
ואז הנביא אומר, אני מפטר אתכם,
ואני הולך להביא רועה אחר.
לכן כה אמר ה' אלוהים אליהם
כן אני אביא רועה אחר.
דרשתי את צאני כבקרת רועה עדרו ואז מה? במרעה טוב אראה אותם.
בנווט טוב אני אראה צאני ואני ארביצם את העובדת אבקש
ואת הנידחת אשיב
ולנשברת אכבוש ואת החולה אחזק
ואת השמינה ואת החזקה השמיד, הראנה במשפט.
זה רואה.
הוא רואה את העדר ורואה גם את הפרטים,
והוא שם לב דווקא לפרטים החלשים.
אז זה פרק ל״ד, תסתכלו שם, מדבר על דוד המלך.
הקימותי עליהם רועה אחד, וראה אתם את עבדי דוד, הוא יראה אותם, ויהיה להם לרועה.
רועה, קיצור, זו חתיכת מלאכה, מי רוצה להיות רועה? יש לנו נכד רועי, כן, רועי שמואל.
אה?
אה, רועה, כן.
טוב, אז זה משה היה רועה.
תוך כדי שמשה רבנו רואה רבי יצחק,
קורה לו הדבר הבא.
משה היה רואה את צאן לטרוחותנו כהן מדיין, וינהג את הצאן אחר המדבר, ויבוא אל הר האלוהים חורבה.
וירעם על אח ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה,
וירא והנה הסנה בוער באש, והסנה איננו עוקל.
רק כדי לסגור את ה... לעשות אישור קו. מה זה סנה?
שיח קוצני.
אנחנו לא מדברים פה על ארז שעולה בלהבות,
אנחנו לא מדברים פה על שריפה בכרמל,
אנחנו מדברים פה על שיח בגובה נמוך,
קוץ, שעולה בעז, נשרף, בסדר?
ויאמר משה,
אסור הנא ואראה את המראה הגדול הזה, מדוע לא עבר הסנה.
וירא ה' כי סר לראות, ויקרא אליו אלוהים מתוך הסנה, ויאמר משה משה ויאמר הניהן.
הגילוי של הקדוש ברוך הוא למשה רבנו זה מתוך הסנה,
והסיבה שהקדוש ברוך הוא מתגלה למשה זה בגלל שהוא סר לראות.
סר לראות, נכון?
את מה הוא סר לראות?
את המראה הגדול.
אה?
לא, הוא לא רואה את הגדול, הוא רואה מראה גדול. מה המראה הגדול?
הסנה בוער ועיננו עוקל.
תקשיבו,
זה לא מראה גדול,
בסדר?
זה קוץ שנשרף.
הקוץ נשרף והוא לא עוקל, הוא בוער, אבל הוא לא, זה בסדר.
יש פה איזה משהו כמובן מעורר התעניינות,
אני יודע מה, אבל...
המראה הגדול,
ויאמר אסור ענה ואראה את המריאה. עכשיו, רשי כאן אומר אסור ענה,
אסורה מכאן להתקרב לשם.
מה רשי רוצה להגיד לנו?
היה פעם ברחוב סומסום, עזרי ואוגה, אוגי ועזרא.
הוא רוצה ללכת לשם, הוא רוצה להיות שם, הוא הולך לשם, הוא הולך לשם, הוא הולך לשם, הוא הולך לשם, הוא חוזר, מה זה הרעשי הזה?
אסור מכאן להתקרב לשם.
תראו מה אומר המדרש.
זה מדרש,
אנחנו הרי רוצים ללמוד איפה שהפרשה,
לקחת את כל הדבר הזה לכל אחד מאיתנו
וללכת בדרכי משה.
להיות כל אחד גואל.
האם אנחנו יכולים להיות גואל?
אומר המדרש.
ויאמר משה, אסור ענא ואראה, רבי יוחנן אמר,
חמש פסיעות פסם משה באותה שעה.
הוא לא היה צריך ללכת קילומטרים.
חמש פסיעות, חמישה צעדים.
שנאמר, אסור ענא ואראה.
רבי שמעון מלקיש אמר, הפך פניו והביט, שנאמר, וירא שם קיסר לראות.
כיוון שהביט בו
הקדוש ברוך הוא אמר נאה זה לראות את ישראל.
אמר רבי יצחק מהו קיסר לראות?
אמר הקדוש ברוך הוא סר וזעף הוא לראות בצערם של ישראל במצרים לפיכך ראוי הוא להיות רואה עליהם מיד ויקרא אליו אלוהים מתוך הסנאים. כלומר אנחנו למדים מהמדרש הזה שמשה בעצם היה לו ניסיון
היה לו ניסיון האם הוא יסור לראות
את המראה הגדול הזה של הסנאים?
מה הכוונה?
אז אני חוזר רגע לרשי, רשי הוא פה קודש קודשים.
לסור מכאן ולהתקרב לשם, זה אומר
שמשה נמצא במין מצב כזה,
שכשהוא רואה משהו,
גם אם המשהו הזה הוא קטן,
הוא מצליח לצאת רגע מהמסלול שלו,
יש לו מסלול,
הוא רואה צאן,
צאן צריך ללכת מפה, לשם, לשם, יש לו, הוא מתוכנן.
ועכשיו קורה כאן איזה משהו, הוא מצליח לעקור את עצמו מהתכנון שלו וללכת לראות מה קורה.
זאת ההגדרה של גואל. עכשיו תקשיבו, כל אחד מאיתנו הוא גואל.
כל אחד הוא גואל.
גאולה זה לקחת משהו, חפץ או אדם או סיטואציה,
שנמצאת במצוקה, בבעיה, ולהעביר אותה למקום של
דיוק ולמקום שהיא צריכה להיות בו. זו גאולה.
משה רבנו גאל את כל עם ישראל,
בסדר? הוא גאל את כל עם ישראל.
זה משה רבנו, דוד המלך.
אבל כל אחד מאיתנו יכול להיות גואל,
לא של כל עם ישראל, אבל גואל של סיטואציה מסוימת,
של אירוע מסוים,
של תלמיד מסוים, של סיטואציה מסוימת, שם אתה גואל.
המורה הוא הגואל של הכיתה שלו, האבא הוא הגואל של המשפחה שלו,
הנהג הוא הגואל של הנוסעים איתו.
כל אחד הוא גואל. לפעמים אתה רואה מישהו הולך, היום,
זה כבר באמת נהיה נדיר ששואלים אותך איך להגיע, אדוני איך להגיע לאיזה מקום, כי הכול כולה ממובית, וזה בדרך כלל מי ששואל זה אנשים מבוגרים שעוד לא... זהו, איזה גברת שאלה אותי, הייתה צריכה להגיע, איך מגיעים ברכבת הקלה?
היא לא הבינה לאיזה כיוון היא צריכה לנסוע.
אז לחצי דקה הייתי הגואל שלה, אמרתי לה, תקשיב, היא גברת, היא צריכה לנסוע ברכבת לכיוון ההוא, הנה זה התחנה,
הנה כאן המעבר חצייה, הנה אני הולך לשם, בוא נלך ביחד.
נכון? בסיטואציה מסוימת, זו גאולה.
כלומר, היכולת שלנו
להסיט רגע את המבט מהמסלול שלנו, שהוא כבר קבוע, וללכת מפה ולעבור לשם,
לסור מכאן ולהיות שם, נכון?
זה גאולה.
עכשיו, כמו בהרבה מאוד דברים, לפעמים
זוכים בפיס.
לא תמיד.
אבל לפעמים,
התשומת לב הזאת,
כשאתה שואל מישהו, תגיד, הכל בסדר איתך?
למה אתה נוכח?
בום.
פתאום עלית על משהו
שהוא באמת גאולה,
באמת גאולה.
לא מזמן איזה חבר שלי כתב איזה פוסט, הוא תיאר שהיה לו תקופה בחיים שהוא היה,
היה בתקופה מאוד מאוד קשה, מאוד קשה.
היה לו מאוד קשה בקיצור, והוא ככה...
והוא אמר בשלב מסוים איזה מישהו קלט אותו,
וניגש, אמר לו, הכל בסדר איתך, אתה נראה לי כזה...
ממש דיבר איתו, הוא אפילו לא יודע מה הוא עשה.
הוא לא יודע כמה הוא עזר לי.
עכשיו אני מספר את זה, אבל הוא לא יודע כמה הוא היה שם בנקודת זמן הנכונה.
געל אותי.
לפעמים זה קורה, אבל בשביל זה אנחנו צריכים רגע,
סוסים שמים להם כאלה פה שלא יסתכלו לצדדים.
תסתכל רגע מה קורה סביבך.
תהיה גואל.
מזה זה מתחיל. גם משה רבנו לא התחיל בלגאול את כל עם ישראל. הוא התחיל בזה שאירוע קטן של סנה, שזה קוץ שבוער,
הוא קל, לא הוא קל, זה לא כל כך משנה כי זה בסך הכל קוץ.
אין פה איזה שריפת ענק.
אבל זה מעניין אותו, מה הדבר הזה? וירא השם כי שר לראות.
הוא רואה שמשה רבנו מזיז את עצמו ממקום אחד למקום שני ומתעניין וזה,
אז אומר הקדוש ברוך הוא, הוא יכול לגאול את ישראל.
וגם פה, אמר הקדוש ברוך הוא שר וזה איפה לראות בצערם של ישראל.
אתם יודעים מה זה שר וזה איפה לראות בצערם של ישראל?
אני אדבר איתכם דברים הכי דוגרי, בסדר?
משה רבנו הרי כרגע לא יכול לגאול את עם ישראל.
הוא לא יכול, כי הוא במדיין וגם איך, אין לו מינוי אלוקי, עדיין.
אז הוא,
מה אתה עושה ביחס לסיטואציה שאתה לא יכול להשפיע עליה?
דוגמה, אנחנו יושבים פה בחדר, לא יכולים להביא את החטופים מעזה. אנחנו לא יכולים.
אנחנו, זה לא בידיים שלנו.
קווים, מפעלים, עוקדה 98, יושבת על הסוגיה, יושבת ח'אן יונס,
החטופים-ברוך-הוא ישלח להם גבורה,
אבסיעתא דשמן, שיצליחו
גם להביא את החטופים וגם להביא את הגולגולת לסימואר.
אמן.
אבל אנחנו לא יכולים, פה.
אז מה?
גם משה לא יכול.
אז מה הוא עשה?
האם, אוקיי, אני לא יכול, אז אני ממשיך את החיים שלי.
שר וזאף לראות בצערם של ישראל, זה אומר שהוא הצטער,
שהיה אכפת לו, שהוא התפלל,
שהוא הוריד דמעות על הדבר הזה.
יש לנו משפחות של חטופים.
אתמול אשתי הייתה,
היא יכולה לפגוש אותם
בכיכר החטופים.
איזה אמפתיה, כאילו איזו שותפות. דיברו דברים גדולים,
דברים של חיזור,
דברים של אמונה, דברים של...
שאנשים שיש להם
ילדים שנפצעו, שאנשים שיש להם ילדים שנהרגו,
לא משנה, כי אתה שם, אתה שר וזייף בצהר. אתה לא יכול לשנות את המצב, אתה יכול להיות אמפתי, אתה יכול ל...
לא, אני יש לי את המסלול שלי, אני יוצא בבוקר, אני הולך לדעת, אני אסתכל בחדשות רגע לראות מה קרה, עושה, אוי, אוי, באמת נורא ואיום, מה יהיה, מה יהיה,
ממשיך הלאה בחיים שלי.
להיות גואל זה להצליח לזוז רגע מהמסלול שלך, ולשנות, ולהסתכל על הסיטואציה, ולגאול אותה. לפעמים זה לגאול אותה במעשה,
כמו משה רבנו, לפעמים זה לגאול אותה בתפילה צר וזעף. ועל זה אומר הקדוש ברוך הוא למשה רבנו, על זה אני בוחר בכלל להיות מנהיג.
וזה מונח אצל כל אחד ואחד מאיתנו. היכולת, תחשבו,
תכניסו אצלכם תודעה. אני אומר, אני מסתובב, ככה, בלי להשתגע, בלי מגלומניה, כן?
ואני מסתובב בעולם כדי להיות גואל. של מה?
כל דבר.
וזה נראה לי הדבר, החידוש הנוסף.
אין אצל משה רבנו דבר קטן.
סנה בוער זה דבר גדול.
כל דבר, כל דבר שהוא כרגע מונח לפניי,
הוא הדבר הגדול, וגם הוא הדבר היחיד שאני כרגע צריך לעסוק בו. כרגע זה מה שמונח לפניי.
אם אדם לא מזלזל בדברים קטנים,
ורואה בהם דברים גדולים, אז סופו שהוא גם באמת יעסוק בדברים גדולים.
אם משה רבנו רודף אחרי ש,
זה, זה יותר, זה פחות, הוא רודף אחרי זה, ואומר, זה חשוב לי.
אתה שרדפת אחרי השה, אתה תקבל להנהיג את כל עם ישראל.
זה אירוע.
אז באמת זה דבר גדול, זה לא דבר קטן.
אז כשרשי אומר, אסור מכאן להתקרב לשם,
זה תנועה נפשית. האם אני מסוגל לצאת
מהאזור שלי, מהתבנית שלי, ולהיות שם ולגאול, לשים לב מה קורה מסביב.
זה היות האדם גואל.
תראו מה אומר רבי נחמן.
משה רבנו זכה ליסוד חנוכה.
על זה שמסר נפשו בשביל ישראל, ונתן ליבו עליהם להסתכל בצרתם.
גם לפני שהוא יכול היה לעשות משהו.
כי הוא היה רחמן, הוא מנהיג אמיתי כנעל.
בעיקר צרת ישראל הוא המסע של ההבנות, חס ושלום.
ועל כן ביקש עליהם סלחנה.
ועל זה זה נעשה בחינת חנוכה,
בחינת חנוכת הבית, שבזה תלוי תיקון כל הבחינות הנעל.
וזהו חנוכה, חנוכה, חנוכה, יענו קפה בכסלו, הוא מחזיר אותנו לחנוכה קצת.
כסלוו אותיות וירא השם כשר לראות.
וירא השם כשר לראות אותיות כסלוו. אז רבי נחמן אומר שזה בדיוק התנועה של המכבים, אנחנו כבר קצת אחרי חנוכה, הרבה אחרי חנוכה, אבל זה בדיוק התנועה של המכבים, של החשמונאים בכסלו.
הם ראו בצרתם של ישראל והחליטו להתערב.
אמרו, אוקיי, זה מונח, אנחנו לא עכשיו נשאיר את זה לאחרים,
אנחנו נעשה מה שאנחנו יכולים.
אז התחיל ממרד במודיעין, כפר קטן, ואחרי זה המרד הזה התפשט, עד שזה נהיה ניצחון גדול.
המכבים, כשהתחילו, החשמונאים, כשהתחילו את המרד, הם לא העלו בדעתם שהם ינצחו את האימפריה, והם אמרו, אנחנו נעשה מה שאנחנו יכולים.
פה במודיעין לא תהיה עבודה זרה,
אנחנו נילחם על פה.
ופתאום הצטרפו אליהם עוד ועוד, והמרד גדל, ובסוף הם הקימו מדינה.
כי משה רבנו נתן ליבו להסתכל בצרתם של ישראל,
וזהו כי שר לראות לשון שר וזייף.
בעיקר צרתן הוא המסע של העוונות, חס ושלום.
והשם יתברך כשרעש ונותן ליבו על זה,
קראו אליו ויאמר אליו משה משה ויאמר הנני.
כן.
אז זה ה...
יכול להיות דבר כזה?
יכול להיות.
בכל מקום שאדם מבין, הוא נמצא,
הוא מבין שהוא יכול להביא גאולה לעולם. גאולה קטנה,
לא גאולה גדולה, גאולה קטנה, אבל מלא מלא גואלים קטנים, כך אומרים,
שכשיהיה מלא מלא,
כל אחד מאיתנו יש לו ניצוץ משיח, וכשנדליק כל אחד את ניצוץ משיח, אז גם יבוא המשיח האמיתי.
כל אחד הוא,
תחשבו על
מורה בכיתה, יש לו תלמידים, כיתה ז', והוא הגואל שלהם, הוא מעודד אותם, הוא מלמד אותם, הוא נותן להם ביטחון עצמי, הוא גואל, אחר זה יהיה גואל אחר בכיתה ח'.
הפעם הבאנו לכאן, לצוות של המכון, הבאנו את
חזקי ליפשיץ.
מכירים? שמעתם? חבר'ה גריסקי ליפשיץ הוא השליח חב״ד בנפאל נדמה לי.
נכון?
הוא ואשתו, איך קוראים לאשתו, גם
יותר
ליפשיץ, אנחנו מכירים, נכון?
הוא עושה דברים גדולים ונכבדים ומציל יהודים וכולם שם מגיעים אליו, הוא ממש
סיפר לנו על הפעילות של בית חב״ד,
יש שם סדר פסח ידוע,
אבל לאורך כל השנה הוא עושה חילוצים.
אז הוא סיפר לנו סיפור ממש מעניין.
הילד שלו,
הוא לומד בעצם אז,
אף אחד לא ידע מה זה, אבל היום כולם יודעים, בזום.
יש להם בית ספר חב״ד וירטואלי עם הילדים של השליחים שנמצאים באותו אזור זמן שלהם.
אז נדמה לי שנפאל,
זה אוסטרליה וסין, זה אותו אזור זמן פחות או יותר,
מזרח,
ואז יש להם בית ספר שהם לומדים ביחד.
והבן שלו ילד בבית ספר יסודי.
הוא ביקש מאבא מתנה, הוא אומר, המתנה שלי למולדת שאני רוצה זה לנסוע לבקר את החבר בסין.
לראות, לפגוש אותו.
אז הוא אומר, אין בעיה, סיפר לזה, אין בעיה.
אז ארגנו את הטיסה לסין,
אתה לא יכול לעלות ילד על מטוס בלי מבוגר,
אז הם מצאו לו מלווה, מבוגר. והמבוגר הזה באמת ליווה אותו, מי הזה וזה, לסין, אבל בתוך סין זו הייתה טיסה פנימית.
ומי שליווה אותו, סיפר, הוא פשוט, הגיע איתו לוסדה תקופה בסין, ואמר לו, טוב, תלך לשם,
והתברר שבסין,
גם בשביל לעלות על טיסה פנימית צריך מבוגר אחראי.
בקיצור, הילד שם בשדה תעופה בסין
עם מיליארד סינים לבד.
פתאום הוא מקבל טלפון, נכיס, כי זה חבר שלו.
שבמקרה אמר שהוא, תגיד,
יכול להיות שאני רואה את הילד שלך פה בשדה תעופה בסין פה מחפש את עצמו?
הוא אומר לו, לא, הוא אמור להיות,
אני רואה אותו כאן לבד.
בקיצור, הוא אומר לו, אה, תקשיב, תביא לי אותו, נדבר איתו.
אין בעיה, אני אטוס איתו למקום, אני אביא אותו, הוא טס איתו למקום ה...
זה גואל כזה, שאתה מסתכל, מה הוא עושה כאן?
בדרך כלל המשפט הוא אחר. לא, אם הוא כאן, בטח, בטח זה בסדר, בטח יש כאן איזה מבוגר,
בטח המבוגר שמשגיח עליו הלך רגע לשירותים, ואתה עושה עצמך מלא מלא בטח.
תעשה הפוך.
אני ראיתי את זה כדי לגרול את הסיטואציה המורכבת הזאת.
לפעמים תצדק, לפעמים הכל בסדר ויש שם מבוגר, ולפעמים תיפול על איזה פייס ותגיד, וואו, איך הגעת לכאן? בסדר?
יש לרלב״ג פירוש התועליות, כל פרשה הוא מביא תועליות, אז כאן אצלנו התועלת הבאה הוא בדעות,
והוא שראוי לאדם להשתדל בחקירת סיבות הדברים הנמצאים לפי מה שאפשר לו,
לא יקצר מזה,
נעמיק בדבר,
כי בזה האופן יעמוד על חכמת השם מתעלה וסומו הנמצאות על האופן שהם עליו,
אה... עליו, כאילו, אם אני רואה את זה, זה עליי, כאילו, לטפל בזה,
מה שאפשר לו מזה, ויהיה איזה סיבה אלא שיגיע אל השם יתעלה,
לפי מה שאפשר,
כי אנחנו נשיג מהשם יתעלה לפי מה שאפשר לנו בהשגתנו,
נימוס אלו הנמצאות המסובבות,
מה שנשיג ממנו וסדרם וישרם, כמו שהתבאר.
הלא תראה, כי משה רבנו עליו השלום, תכף שראה זה העניין הזר,
והוא היות הסנה בוער באש והסנה ננו ומוקל, התעורר לסור ולראות אותו.
אתם יודעים, יש הרבה... אני אתן לכם דוגמה, או שתי דוגמאות, שדיברנו על זה כמה פעמים בחבורה.
זו דוגמה שהיא,
לפני כמה שנים היה ממש איזה סרטון כזה שהראו אותו.
רואים מערבל בטון נותן מכה לאופנוען ומוריד אותו בשרוול הזה שהוא מוציא את הבטון.
המערבל, הוא לא שם לב, הוא פגע באופנוען, ואז האופנוען נשקב על הכביש. ואז רואים איזה עשר מכוניות
עוקפות את האופנוען וממשיכות.
רואות, עוד ככה וממשיכות.
כן, וכאילו הביאו את זה.
עכשיו, מה, אנשים שם בתוך המכוניות,
מה, הם אנשים חלילה אכזריים?
זה אנשים כמוני וכמוכם, זה כולם...
אז מה היה שם? זה בדיוק הדבר הזה.
קורית פה איזו סיטואציה,
אבל היא לא הסיטואציה שלי. אני, במיוחד אוטו, מאוד מאוד... מה אתה אומר, רב יצחק?
אותי זה לא אומר לי. כן, כי הרכב מאוד מאוד מעצים.
אני בתוך האוטו שלי,
עם ה-Waze שלי, שאומר לי כבר לאן אני צריך להגיע,
עם המוזיקה שלי,
אני גם לא חובש,
אני גם לא כלום,
אז אני מסתכל ואומר,
מה אני אומר?
בטח.
בטח כבר התקשרו,
בטח כבר קרעו, בטח תכף יגיע האמבולה, אופש, והמשכתי.
עצור.
ראית את זה שלך, תעצור.
יכול להיות שתצא מהאוטו ויגידו לך, אדוני, אתה מפריע, אל תדע, תכף... בסדר, בטלפון. יכול להיות שאתה תעשה לו את החטאים, שתציג את החיים שלו.
אתה עושה נקודת לחיצה.
ראית? זה נוגע אליך.
היה סיפור עם החותרת הזאת, יסמין פיינגולד,
חותרת אולימפית שהתעמלה בירקון והתהפך להקייק.
התהפך להקייק.
ועמדו שם אנשים מסביב, וכולם הסתכלו, ואף אחד לא קפץ.
למה? כי מה אמרו?
אתה אומר, בטח היא מתעמלת בצלילה, בטח היא, לא יודע מה, זה כאילו,
בטח, לא, כי אם הוא לא...
ואם היה שם אדם אחד, הוא היה קופץ, אבל יש שם הרבה אנשים והוא לא קופץ, אז מה, אני יותר צדיק ממנו? אני יותר...
בסוף אחד קפץ והציל אותו בשנייה האחרונה.
אתה רואה משהו?
הוא נופל אצלך בזה, זה כדי שתסור מכאן ותלך לשם.
תעצור רגע את הקו שאתה הולך בו ותתייחס.
זה מה שהוא אומר, וזה הלא תראה כי משה רבנו עליו השלום תכף שראה זה העניין הזר.
גבוהיות הסנה בוער באש והסנה איננו עוקל, התעורר לסור ולראות אותו.
כדי שיעמוד על סיבת זה העניין.
וזה ממה שיורה שכן היה מנהגו.
רצה לומר שכבר היה משתוקק לדעת סיבות הדברים לפי מה שאפשר,
ולזה הגיע, לזאת המדרגה הנפלאה שהגיעה אליה.
כן? למה זה ככה?
למה יש פה צעקות?
למה, מי צועק פה? לא אמורים לצעוק. רגע, אני שנייה רגע אתערב. למה אתה צועק? מה, הכל בסדר?
למה, למה הוא בוכה?
בת שלי פעם הלכה ברחוב, ראתה איזה מישהי בוכה.
אז היא אמרה לה, הכל בסדר?
אני אמרתי לה,
אפשר לשיחת טלפון?
היא התקשרה,
לא ענו לה.
אז היא אמרה לה, טוב, טוב, זה, קרי, אני אמשיכה ללכת.
ובת שלי רדפה, אמרת לה, מה, הכל בסדר?
היא אומרת לה, בחיים אל תתחתני צעירה, משהו כזה, ו...
ורצה.
אז בת שלי לקחה את הטלפון, הסתכלה על המספר שהתקשרה,
והיא התקשרה למספר הזה.
היא אומרת, תקשיבי, הייתה פה איזה מישהי, היא ניסה להתקשר אלייך,
נראית נסערת, אני לא יודע,
וואי, תודה רבה, איפה היא, תעזרי לי, הבת שלי, היא אמרה משהו, זה...
אז הוא אומר לה, הנה היא פה, תודה רבה, אני מגיע, אני אוסף תודה.
כלום, מעורבות,
היא גאולה.
על זה משה רבנו זכה להיות גואלם של ישראל.
וכאן, יש פה איזה סיפור מאוד מאוד יפה, שהרבי היה מביא אותו הרבה,
ולא נעים להגיד, כן, אבל זה שם פה איזה,
מניח פה איזה קבוצת סיכון.
מהי קבוצת הסיכון? קבוצת הסיכון של אנשים שנמצאים בקבוצת סיכון שעלולים לא לשים לב מה קורה מסביבם,
זה דווקא מי שעסוק בלימוד תורה.
אני עסוק בלימוד תורה, אני עסוק בדברים חשובים,
בדברים מרכזיים, אז אני עכשיו...
והרבי ניסה מאוד מאוד ללמד אותנו שלימוד תורה,
באופן של חסידות ובאופן של לב פתוח,
אמור להביא את האדם ליתר קשב למה שקורה סביבו,
ולא להפך קשב או לאטימות, והוא מביא כאן את הסיפור הידוע הזה.
רבנו אדמו הר הזקן גר בביתו גם בנו,
רבנו דובר,
אדמו הר האמצעי.
רבנו דובר הצטיין בכוחות התרכזות, העמקה ודבקות מאין כמוהו. היה מתרכז, אי אפשר היה להזיז אותו.
בעת לימודו או תפילתו לא היה מרגיש כלום מהמתרחש סביבתו.
פעם, בהיות אדמוור האמצעי, שקוע בלימודו,
וקרן זווית בכדורו הייתה
עריסה ובעת תינוק. אולי התינוק הזה זה צמח צדק?
אולי.
נפל התינוק מתוך העריסה ופרץ בבכי,
אבל אדמוור האמצעי לא הרגיש בדבר.
אולם אביו רבנו הזקן,
אף שדירתו הייתה בקומה העליונה,
וגם היה שקוע באותו שעה בלימודו, ועל כוח הריכוז של אדמו״ר הזקן אני מקווה שאני פטור מלדבר.
ואנחנו מדברים פה על אדמו״ר הזקן, כי היורצת של אדמו״ר הזקן מתי?
כ״ו טבת זה הרמב״ם, ורבי יעקב אבו חצירא.
אדמו״ר הזקן?
כ״ו, נכון. לא כ״ו, כ״ו טבת, כן.
יום חמישי, בעזרת השם. כ״ו, השבוע היורצת של אדמו״ר הזקן, ההילולה.
אז לא צריך לדבר על כוח הריכוז של אדמור הזקן, שהיה יכול...
כוח ריכוז עצום, יש איזה...
הנשיא זלמן שזר
הביא פעם את הכתב יד של אדמור הזקן לאיזה גרפולוגית
הכי מומחית בעולם, שהיא בכלל לא קוראת עברית.
היא רק כזה, והיא נותנה שם ניתוח אישיותי של אדמור הזקן,
היא פותחת, הגרפולוג העומד מול כתב יד זה מוצא עצמו נדהם.
ככה...
מה נדהם? בין אישיות שרוצה לעלות בכל כוחה לשמיים,
ולכבוש כאילו את זה, לבין ההכרח שלה לפעול כאן בארץ. היא מתארת שם כאילו את אדמור הזקן, בלי שהיא יודעת לקרוא עברית.
אני לא יודע מי זה אדמור הזקן, אבל גם עברית היא לא יודעת לקרוא.
רק מהגרפולוגיה.
אומר,
אולם אביב רבנו הזקן, אף שתראתיו הייתה בקומה העונה, וגם הוא היה שקוע באותה שעה בלימודו.
שמע צעקת התינוק, הפסיק את לימודו, ירד נכנס לחדרו של בנו,
הרים את התינוק, טיפל בו והרגיעו והשכיבו בעריסה,
ולא זז משם עד שראה את נכדו בשלווה.
ועדיין לא הרגיש רבי דובר לא באביו ולא בבנו.
לאחר זמן, וישת הכושר, הוכיח
רבנו הזקן את בנו בהסבירו,
אשר לו זו הדרך להיות שקוע בענייני לימוד,
עד כדי כך שאין שומע קול ילד בוכה.
איך לא שמעת את הילד הזה בוכה?
על עמדת התורה? איך יכול להיות?
סיפור זה, אומר הרבי, נמסר מדור לדור, ונמסר לנו בייחוד
על ידי הכבוד קדושת מורי וחמי האדמור, נשיא דורנו, ובוודאי יש גם בסיפור זה הוראות מעשיות לדורות האלו ולנו בתוך כלל ישראל בייחוד. ואחת ההוראות היא
אין לו לאדם להיות שקוע כל כך באיזה עניין שהוא,
ויהיה אפילו עניין הכי נעלה, כמו תפילה או תורה או כל דבר,
עד שלא ישמע כל ילד בוכה בקרבתו או בסביבתו ואפילו ברחוק מקום.
לך תהיה גואל של הילד הזה.
משה רבנו שמע,
בעצמו, נכון, הנה נער בוכה,
שמע את קול הבכי של השה,
שמע את קול הבכי של הסנה, אם תרצו.
כל ילד בוכה
צריך שיגיע לכל אחד ואחת באופן שיפסיק השומע מעניינו,
יטפל בילד הבוכה ויעשה כל התלוי בו למלא את החיסרון לילד.
בתקופתנו זו, בייחוד, רבים התינוקות והילדים שמאיזה סיבה שהיא נפלו מהריסתם,
נותקו,
או לכתחילה לא היו, בהריסה יהודית אמיתית, והם בוכים בקול די השתמע או בקל הפנימה די לא השתמע,
מתוך מצוקת נפשם,
שהיא חלק אלוהי ממעל, ממש, ורעבה וצמאה לדבר השם ותורתו ומצוותיו,
ואין מי שיטפל בהם בהמלא מחסורם בחינוך על טהרת הקודש.
וכן רבים מאחינו בני ישראל אשר אף שהם גדולים הם בשנים, אבל קטנים הם תינוקות בהנוגע לתורה שהיא חיינו,
ואם אינם רואים ומבחינים, מזלי וחזי ובוכים מתוך מועקה נפשית. ולפעמים הבכי הזה מגיע בצורה של התנגדות,
ובצורה של התרסה, בצורה של עוינות אפילו, אבל זה בעצם געגוע.
אתם יודעים, כשהייתי בצבא,
אז ממש בשבוע אחרי שמחת תורה,
עשיתי איזה סיור בכל הכוחות שלנו,
והתלווה לסיור איזה חייל מתוק, חבדניק מגדוד חייר,
ואז הוא אמר לי,
כשהפנתי לשיחה של הרבי,
הייתה שנה שבשמחת תורה,
בשבע מאות שבעים,
היה מול זה מסיבה כזאת של איזה מסיבת ריקודים כזו,
וחלק מהסטודנטים היהודים הלכו לשם.
והרבי דיבר בשיחה של שמחת תורה, שגם הסטודנטים היהודים שרוקדים שם, הם בעצם רוצים לרקוד בשמחת תורה, רק הם לא יודעים איך.
הם מבינים שזה זמן של שמחה וזמן של זה, אבל הם לא מחברים את זה לתורה, אז הם הולכים לחפש את זה שם, אבל מה שהם רוקדים שם זה בעצם...
אז הוא אמר לי, זה פסטיבל נובה.
סטיבה לא, מה זה? שמחת תורה, כי הם לא יודעים איפה צריך לשמוח, אז הם רוקדים שם.
הסביר להם, ירקדו במקום הנכון.
וכן רבים מאחלנו בני ישראל אשר אף שגדולים ובשנים,
אבל קטנים ותינוקות בנוגע לתורה של חיינו,
ואם הם אינם רואים ומבחינים, מזלי יוכל זהו בוכים מתוך מועקה נפשית,
שלפעמים גם לא ידעו פשרה,
ורק כשמרגישים הריקנות האיומה אשר בחייהם.
אסור להעלים אוזן משבעתם של ילדי ישראל אלו, בין הילדים בגיל, בין הילדים בדעת ובתורה ומצוות,
ולכל אחד ואחת מופנית ההוראה, הציבוב והפקודה. אל תחטאו בילד, אל תחטאו בילד.
הפסיקו כל עסק אחר שלכם, וטפלו בילד ואשיבו אל אביו.
אבינו אב הרחמה, נלמוד תורת אבינו,
ויקיים מצוותיו, ואז יחיה חיי עולם, חיים מלאים בשלבים וטובים.
ואתם יודעים שבעל שם טוב אומר שראשית הדאגה לילד זה לדאוג לו דווקא לגשמיות שלו.
זה ראשית הגאולה, כמו משה רבנו.
לפני שמשה נותן תורה,
סגי, נפש הפרשה זה עכשיו, לא טעית.
הנפש שלך הרגישה.
אהה, עכשיו אנחנו מסיימים את זה. מסיימים עוד רגע.
כמה מסיימים? התחלנו ב-11 וחצי, בסדר.
אז בסדר?
כלומר, ראשית הגאולה, לפני שמשה נותן תורה לעם ישראל, הוא נותן מן לעם ישראל.
נכון? מן ו... זה לפני מתן תורה.
לפני שמשה רבנו דואג, הוא דואג לשה למים.
כל אחד מאיתנו, כל יהודי הוא גואל.
כל יהודי יש לו
ניצוץ משיח וניצוץ גאולה.
אם אדם
מצליח לסור מכאן וללכת לשם,
רואה בכל סנה דבר גדול, הוא אומר, אה, מה זה משנה? כוס, בסדר, נשרף, לא נשרף, מה זה משנה? כולה כוס, מה אתה זה? יאללה, בוא נדלך. לא.
דבר גדול.
לשמח יהודי אחר, לעזור ליהודי אחר, לתת לו גם שקל לצדקה, לא משנה, זה כל דבר כזה, הוא גאולה.
אז הוא יזכה, הקב'ה אומר, אה, אתה ככה, אתה כזה רואה טוב בדברים קטנים, תן לך דברים גדולים.
תן לך, נגדיל אותך עוד.
כן? זה האירוע.
אם אדם הוא קשוב, הוא לא נותן להרגלים שלו, לעשייה שלו, גם אם העשייה היא עשייה משמעותית והוא לומד תורה, אבל הוא שומע את,
הוא לא מנתק את הדברים, הוא שומע את הצער של ישראל. תדעו, משה רבנו, תנסו אותה לחשוב על הגיאוגרפיה.
הוא נמצא, לפי חז'ל, הוא 60 שנה רועה צאן במדבר.
ובקלות הסיום הוא יכול לעשות לך באיזה ניתוק מכל העולם.
והוא בכל התקופה הזאת סר וזייף בצערם של ישראל. מצטער בצער.
רבותיי, אנחנו בתוך מלחמה.
בקלי קלות אפשר להיכנס לשגרת מלחמה. המלחמה מתנהלת בעזה.
מי שיש לו ילדים אז הוא מרגיש את זה, מי ש... או ילדים או חתנים, מי שלא פחות.
ויש את החטופים, זה בתל אביב, ואני... צריך להרגיש.
כדי להרגיש צריך לסור ולראות, לשנות רגע מהסדר הרגיל, ולהקדיש זמן קבוע בשבוע
לאימו אנוכי בצרה.
ללכת לבקר פצועים, ללכת לבקר זה,
מי שרוצה ללכת ליד בהר הרצל בלוויה,
ללכת לבקר אנשים שאולי מישהו בצבא צריך עזרה, לעשות משהו, יש פה, קורה כאן איזה אירוע כלל ישראלי.
ללכת לבקר את המשפחות מהצפון שנמצאים בירושלים, מהדרום שנמצאים, ללכת. יש אנשים שכבר שלושה חודשים לא בבתים.
אתם יודעים מה זה עושה?
משפחה גרה בבית מלון, זה מפרק את המשפחה. יכול להיות, חלילה, יכול לפרק את המשפחה.
אין...
מי סיפר לי, לא זוכר, מי יזם את זה,
אז אני מתנצל שאני לא מזכיר את היוזמים בשמם,
אבל זה ארגון כלשהו, אולי צוהר, יכול להיות.
הלכו לבתי מלון בצפון ושאלו, לבתי מלון בצפונים בצפון ושאלו אותם, מה הכי חסר לכם?
אז הם אמרו, הכי חסר לנו שאנחנו לא מבשלים אוכל ביתי.
אז הם ארגנו,
אספו תרומות,
מלא מלא מוצרים, עם איזה משאית כזאת שיש בה מלא מלא קירה עם גז, והם הגיעו ליום, וכל משפחה בשלה לעצמה קחת את האוכל הביתי שאוהבים, כל המוצרים, הם עשו אותי.
כל מיני יוזמות, יש מלא מלא יוזמות.
אבל כל אחד מאיתנו, היות האדם גואל זה להצליח לסור מכאן וללכת לאיזשהו שם, כלשהו שהוא לא המסלול הטבעי של החיים שלך.
יש שיר שאני מאוד אוהב,
שר אותו יעקב ארשבסקי, אני מכיר את זה ממנו.
של נעליך מעל רגליך,
של מנעוליך מעל הרגליך. ההרגלים נועלים אותנו. אני כבר רגיל, אני כבר הולך, אני קם בבוקר, שותה, הולך וזה, נכנסתי בתוך מנעול.
כשהכדור ברוך אומר למושב הבנו של נעליך אומר לו של את המנעולים
אומרים החסידים הקדושים שאם רק תעיז בחוצפתך הקדושה להוריד את המנעול מעל ההרגל
ההרגל המגונה
ההרגל שמרגיל אותנו לא לשים לב לצלילים ולקולות ולילד הבוכה
תגלה שהכל קודש קודשים הכל מעשה ידי השם יתברך.
ספר שמות נקרא לפי הרמב״ן ספר הגאולה
והגאולה היא לא רק אירוע שהיה פעם ביציאת מצרים או נמצא עכשיו.
הגמרא נגיד אומרת
המדרש אומר שפרנסה זה גאולה. גאולה זה פרנסה, פרנסה זה גאולה.
אז לתת למישהו פרנסה, לגאול אותו.
לתת למישהו עצה טובה.
אדם נבוך.
אתה אומר, שמע, אני אתן לך עצה טובה.
זה עוזר. לעשות שידוך.
שידוך.
זה גאולה, אחי, בעולם. אתה רואה את זה מישהו שהוא, אתה יודע, יש לי רעיון בשבילו.
תשמע, אחי, יש לי רעיון בשבילך.
ולפעמים הוא לא משתף איתך פעולה, לא, אתה טיפה להתעקש, טיפה זה, לעשות שידוך. זה גאולה, הפכת לאדם מרווק,
לא אחד, אלא שתיים, מרווקים לנשואים.
זה לא צריך הרבה, זה רק צריך לסור מכאן ולעבור לשם, להסתכל רגע, רגע, אולי זה מתאים לזה, אולי זה מתאים לזה. רגע, רגע, זה שידוך.
תזכה אותם, הקדוש ברוך הוא לעשות שידוכים.
עשיתם שידוך בתשפ״ד השנה, הספקתם כבר?
אסור, בסדר?
זה המון המון גאולות קטנות שבסוף מצטרפות לגאולה גדולה, והן כולן יושבות בדיוק על אותה נקודה. אסור מכאן ללכת לשם.
להצליח לעבור מעולם לעולם ולהסתכל על הכאב של הזולת
ועל הרצון שלו,
על הקול שהוא משמיע,
לפגוש אותו ולגעות אותו במקום הזה. שנזכה להיות גואלים, אמן ואמן.
איכים תהיו.
