אנחנו, ברוך השם, בחנוכה תשפ״ד אומרים שתשפ״ד,
פ״ד זה קיצור של פדות,
פדייה,
ותש״ן זה ראשי עברות של שמחת תורה,
שמשמחת תורה מתחיל איזה מהלך של פדות לעם ישראל,
בעיקר מדעות לא נכונות.
כל פנים,
אנחנו בחנוכה וגם ברצף בין פרשת ויש ולפרשת מקלו,
שזה שתי פרשות מאוד מאוד מאוד מחוברות מאוד עלילה אחת בעצם וישב מקץ ויגש
עלילה אחת שמתגלגלת
ואני רוצה היום ללמוד איתכם ביחד איזה דבר שהעיר לי מלאכה של תיקון תיקון
נתחיל מהפרשות מתחיל מוישב נקודת המוצא היא וישב נעבור למקץ
ובסוף גם נגיע לחנוכה עצמו ולגיבורים ביד חלשים. ננסה לבאר את הדבר הזה. תראו,
אם אני מנסה לתת נושא לספר בראשית,
הנושא הוא משפחות.
משפחה, זה הנושא.
משפחה מסובכת, אם תרצו.
משפחות שמסתבכות.
במיוחד במריבות בין אחים.
כן?
והכיוון הכללי הוא כיוון של כזה, כלומר זה קין והבל, נוח, חם,
הבנים שלך, הבנים של נוח.
אחרי זה אצל אברהם זה יצחק וישמעאל,
אצל יעקב אצל יצחק זה יעקב ועשיו,
אחרי זה אחים, יוסף.
איפה נמצאת הנקודה שבה הדברים משתנים?
שאיפה נקודת ההיפוך הסמויה? מאיפה אני יכול לשים את האצבע בספר בראשית ולהגיד מפה מתחיל תהליך התיקון?
אז אני חושב שהנקודה נמצאת בפרשת וישב,
ברגע המדהים הזה שבו יהודה מודה.
אני רוצה, אני חושב שזה, כולנו מכירים את הרגע הזה, אני חושב שיש פה איזה,
לא שמים לב פה לנקודה מאוד מאוד משמעותית,
ואני רוצה רגע לשים אליה את האצבע.
יהודה, המשפחה שלו מתפרקת,
ממש מתפוררת לו בין הידיים,
מתחתן, נולדים עם שלושה ילדים, הילדים שלו לא מוכנים להיות אריזים זה לזה, בעצם,
יהודה חווה שם, מה שהוא עשה לאח שלו, עושים לו.
כלומר, אין ערבות בין האחים בדור שלו, אז זה גם מתגלגל לתוך המשפחה.
ער מת, עונה לא רוצה לייבם את ער,
ואז יהודה אומר לתמר, שבי אלמנה בית אביך, עד תגדל שלא מבין, ובעצם
השאיר אותה אלמנה חיה.
ואז הוא הולך ל...
הוא הולך ל...
רואה את זונה על אם הדרך, בפתח עיניים,
והוא הולך אליה.
כבר לפני כן,
כשהוא הבטיח לתמר את שלה,
הוא לא התכוון לעמוד בהבטחה שלו.
כלומר,
הדבר המרכזי שמאפיין מנהיג,
אולי הספקנו לשכוח את זה, אבל זה הדבר המרכזי שמאפיין מנהיג,
שהמילה שלו היא מילה.
הוא הבטיח, הוא יקיים.
נכון, כך כתוב,
כך אומרת נעמי על בועז,
שרות אומרת לה, תקשיבי, בועז הבטיח לי שהוא יטפל בעניין. אז היא אומרת לה, אם הוא הבטיח לך,
נכון? כי, איך כתוב שם? כי לא קהילה האיש, כי מייסד הדבר היום, משהו כזה. נכון, אם הוא יפתח, הוא יטפל בזה היום, הוא לא ימרח אותו.
זה דמות של מנהיג.
יהודה נותן מילה, והוא לא מתכוון לעמוד מאחורי המילה שלו.
זה תחילת ההידרדרות, כאילו יש שם איזו התפרקות של יהודה.
הדבר הבא
היותר מזוהה עם האדם, מעבר למילה שלו,
הדבר הכי מזוהה עם האדם, זה הזרע שלו.
זה הקוד הגנטי.
שממשיך הלאה. ולכן התורה מאוד מקפידה שאדם ייתן את זרעו
לאישה שאיתה הוא לפני כן כרת ברית נצחית של נאמנות,
ויש מסגרת מאוד מאוד ברורה,
שכוללת לתוכה גם התחייבויות רגשיות וכלכליות.
לתוך הדבר הזה אפשר לתת את הזרע ולהמשיך את הדורות.
וללכת לזונה זה בעצם להגיד, לא אכפת לי מהזרע שלי.
אני לא אכפת לי שיבלד פה ילד שלא יודע מי אבא שלו.
שזה בעצם מה שאמור להיות.
ולכן, כשתמר מבקשת מיהודה ערבון,
והוא נותן לה את מה הוא נותן לה? את המטה, את החותמת, את הפתילים, שזה כמו לתת היום את המספר,
את התעודת הזהות שלך, ואת הרישיון נהיגה שלך, ואת הדרכון שלך,
שלא עושים, אדם הולך לעבירה, או זה לא עבירה, אבל
הולך לאיזה מעשה שהוא לא,
הוא לא ראוי, נקרא לזה ככה, אז הוא מנסה להסתיר את זה, הוא עדיין לא...
מה אתה נותן לה את הפרטי זיהוי שלך?
זה ביטוי כזה ש... לא אכפת לקחי מה שאת רוצה, גם ככה אני גר גמור.
זה האירוע.
וכאן אני רוצה שנשים לב, זה נראה לי דבר שלא מספיק שמים אליו לב, והוא בעצם הופך פה את כל הסיפור למה שהוא.
ואני אומר, זו ראשית הצירים, כי מכאן, מהרגע שיהודה התוודה,
אנחנו נתחיל פה איזה מנוע של וידויים,
שילך ויתעצם בעצם כל פרשת מקץ מלאה בוידויים, מתחילתה ועד סופה,
היא רק אנשים מתוודעים, ווידוי הכוונה,
אני מודה שהייתי לא בסדר,
אני מודה שטעיתי, אבל זה לא קתרזיס,
אתם יודעים מה זה קתרזיס?
קתרזיס זה חוויית התארות כזאת, אני לא, הייתי לא בסדר,
כאילו אדם מלכה את עצמו בשביל ההלקאה, לא, זה לא המטרה פה,
אלא המטרה היא לקיחת אחריות, הייתי לא בסדר, ולכן מה?
ולכן אני מעכשיו אתקן ואשנה ואקח אחריות.
אז טוב, אומרים ליהודה שתמר, זה נכון, הפסוקים מפנינו, וייקים שלוש חודשים,
ויוגד ליהודה לאמור, זנתה תמר כלתך,
וגם הנה הרע לזנונים.
ויאמר יהודה, הוציאוה ותשרף, אני אשלח אתכם לבעל הטורים, נדמה לי, שאומר שהוציאוה ותשרף, אין הכוונה שחלילה לשרוף אותה, אלא היה מנהג שלהם,
למי שהייתה מתנהגת בצורה לא צנועה, היו עושים לה איזה כוויה כזאתי על המצח.
זו הכוונה, הוציאוה ותשרף, לא זה.
היא מוצאת,
והיא שלחה אל חמיה לאמור, לאיש אשר אלה לו אנכי הרא,
ותאמר עקר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה.
תסבירו לי את הפסוק הזה בעברית בת זמננו.
מה היא עשתה?
יוחאי.
מה היא עשתה?
מה?
או!
אומר יוחאי, היא שמה לו את העמד הפנים.
נכון?
כאילו, אתה יודע, שיימינג. שיימינג עשתה לו.
יפה.
מה קשה על דבריך?
קשה על דבריך שחז״ל משבחים את יהודה שהודה והודה על האמת וכל זה, שמע השם קול יהודה ואל אמות הביאנו וכל זה.
לפי דבריך, זה כמו שמישהו גנב מאיזה סופר.
מתקשר אליו, בא לסופר ואומר, תקשיב, חבוב, אני, יש לי סרטון שלך.
יש לך בדיוק 12 שעות להחזיר את כל הגניבה פלוס איזה קנס, אחרת אני מפרסם את הסרטון ביוטיוב. וכדי להוכיח לך שיש לי סרטון, אני גם שולח לך קטע קצר, הנה, אתה רואה?
נו, אז עכשיו ההוא ש...
הלך והחזיר, אנחנו נשבח אותו.
וואו, אין לך ברירה.
לכן חייבים להגיד מה שאומר כאן הרשב״ם שהוא פשטן,
היא שלחה אל חמיה לאמור, היא לא שלחה אליו דברים, אלא היא שלחה לו מה?
את ההוכחות, את החפצים.
אומרת לו, תקשיב, קח.
מה ש... כאילו, הכרטיס שלה לחיים,
ההוכחות שהיא מחזיקה ביד, שמי שבאה אליה זה יהודה, את זה היא מוסרת לו.
היא אומרת לו, up to you.
עכשיו באמת פתוחות לפני יהודה כל האפשרויות.
הוא יכול להכחיש,
הוא יכול להגיד, כן, בכל אופן תוציא אותה ותסרף,
הוא יכול להגיד, אה, טוב, לא הבנתי את זה, לערבב את זה, הוא יכול לעשות את הכול, כי היא אומרת לו, תקשיב, תיקח, הנה, אני לא מחזיקה את זה בידיים.
כאילו, הבעל הסופר שולח בכובד ג'מבו את הסרטון לאותו אחד, הנה הסרטון, ואין לי העתק,
אין עותקים,
אין עותקים, ועכשיו תחליט מה אתה עושה.
ויהודה היה לו,
מן הסתם.
היה לו גם תירוצים מלשם שמיים, אני יודע, זה יהיה חילול השם,
אני מנהיג וכל מיני דברים כאלה.
ואז במקום הזה יהודה מתוודה,
ותשימו לב על מה הוא מתוודה.
הוא לא רק מתוודה,
תראו איזה מעגל שאנחנו מדברים על זה הרבה מאוד פעמים, איך אמון יוצר אמון.
תמר נותנת אמון ביהודה, היא אומרת לו, אני יודעת שאתה אדם גדול. אתה אדם גדול שנקלעת למצוקה קשה,
נקלעת לאיזה מקום קשה ולכן זה,
אבל אני יודע שאתה אדם גדול,
אז אני סומכת עליך כך.
המצופה מיהודה היה להודות שמה? שבאמת הילדים ממנו.
הוא לא מודה רק בזה, הוא גם מודה על מה שלא האשימו אותו בכלל.
ויאמר, ויקר יהודה ויאמר צדקה ממני,
צדקה ממני זה או שהיא צודקת יותר ממני, או שאם אני מודה זה בגלל,
בגללה,
כי על כן לא נתתיה לשאלה ביני.
כלומר, יהודה אומר, לא רק שהיא צודקת כשאני באתי אליה,
אלא היא צודקת גם בזה שאני שיקרתי לה בהתחלה,
ולא התכוונתי לתת אותו מראש לשאלה על בני.
כלומר, יהודה מודה בהכל, וכל הסיפור מתחילתו אומר, אני בהתחלה אמרתי מילה, והמילה שלי לא הייתה מילה.
ואחר כך אני גם באתי אליה, והילדים האלה ממני.
וזה כשיש לו ביד את האפשרות לשקר בקלות,
או להעלים, או להכחיש, כי הראיות אצלו, הוא יכול לשרוף אותם ולהגיד, טוב,
באמת הייתה כאן איזו טעות, ולא יודע מה,
מארווג את זה באיזושהי צורה.
וואו, איזה לקיחת אחריות, איזה. עכשיו אנחנו מבינים את השבחים שחז״ל משבחים את יהודה.
ויעקר יהודה ויאמר צדקה, אה, רק אני אקרא לכם את הרשב״ם.
היא מוצאת לאחר שהוציאוה,
שלחה את העירבון, יוחאי. לא שלחה דברים, שלחה את העירבון ליהודה. אומרות לו, הנה, קח, תשים את מה שאתה רוצה.
ועדיין לא רצתה לגלות אלא לאיש אשר אלה לא.
הרי כתוב, חזן משבחים אותה שהיא לא רצתה להלבין את פניו ברבים.
לפי דבריך, היא מלבינה אותה.
לא, היא לא אומרת כלום. קח את הרבון, קח את זה, הנה, קח את הרעיון.
אני סומכת עליך.
היא סומכת עליו, אז הוא מודה חזרה לא רק על מה שהסוגיה עוסקת,
מי ההרעיון הזה,
אלא הוא מודה חזרה גם על דברים ש...
אני רק רוצה לציין,
בהערת סוגריים, זה לא הנושא של השיעור,
שבגלל הדבר הזה,
קורה פה דבר פלא.
הרי
כל ספר בראשית מלא באחים שרבים.
קין רוצח את הבל,
חם רב עם האחים שלו, על נמשם וחם,
יעקב רב עם עשו,
יוסף רב עם האחים,
ישמעאל רב עם יצחק, כולם רבים.
שני האחים שהכי צריכים לריב ביניהם זה פרץ וזרח.
הכי צריכים להיות מסוכסכים. למה?
כי הם... יעקב ועשו זה הסיפור הקטן. פרץ, זרח יצא ראשון, יש לו סימן,
יש לו חוט על היד,
ופרץ תפס אותו והכניס אותו ויצא במקום, הם צריכים להיות מסוכסכים.
והם לא.
אין שום סכסוך בתנ״ך בין פרץ לזרח בתוך בית יהודה. למה?
כי הם נולדו כתוצאה מתהליך התשובה והתיקון של יהודה. אז גם הם מושפעים מזה.
זאת נקודת הפתיחה. ועכשיו תראו איך ההודעה של יהודה, קודם כל ההודעה של יהודה עצמו,
היכולת שלו להתוודות ולהגיד טעיתי ולקחת אחריות,
מעכשיו רק תלך ותתגבר.
יהודה ילך וייקח אחריות בפרשת מקץ, על המשפחה שגובהת ברעב, הוא יפנה ליעקב.
אחר כך הוא ייקח אחריות על
בנימין בדרך, נכון? להחזיר אותו. אחר כך הוא ייקח אחריות על בנימין לשבת במקומו
בבית האסורים. כלומר, יהודה ילך וירחיב את תמותת האחריות שלו, וכאילו...
ולכן אני רוצה לפרש שהביטוי, ולא יאסף עוד לדעתה,
רשי מביא שתי אפשרויות, לא יאסף, לא הפסיק או לא המשיך.
אני יותר נוטה לאפשרות שלא יפסיק. כלומר, הוא אומר, אני לוקח אחריות.
אני לוקח אחריות. מעכשיו אני חי איתה, אני מגן עליה, אני מפרנס אותה, אני לוקח אחריות על הכול.
זוהי נקודת הווידוי של יהודה.
עכשיו, תראו איך הווידוי הזה מתניע פה ראשית התיקון.
זה שאדם מתוודה ואומר, משהו היה לו בסדר, אני צריך לתקן
את דרכיי. ואני אומר את זה כבר כאן. תראו, מי שאחרי שמחת תורה
לא עובר עם עצמו איזה תהליך של בירור ותיקון, אז משהו אצלו לא עובד.
אנחנו לא יכולים למשל אותו דבר.
לא יכול להיות שאנחנו נדבר את אותה שפה אחרי שמחת תורה כמו לפני שמחת תורה, לא יכול להיות.
קרה פה משהו, קרה פה משהו עצום, זה משהו שימשיך ללוות אותנו
50 שנה קדימה.
אחרי שיגמר הפרק המלחמתי, שגם הוא יהיה פרק ארוך, וגם לא ברור אם הוא יהיה רק בדרום, כנראה שגם יהיה בצפון, לא משנה, לא יודע, אבל הוא יהיה פרק ארוך.
רק היום פרסמו שהלחימה העצימה בעזה תהיה עוד חודשיים,
ואחרי הלחימה בעזה עוד יהיו מבצעים, עד שינקו את עזה. ואחרי זה גם צריך לטפל בצפון, ואחרי זה כל ההשלכות, והחטופים.
זה אירוע של...
מי שהוא נשאר אותו דבר, מדבר את אותה שפה, הוא לא מחובר לזה. צריך פה לעשות איזשהו תיקון.
ואנחנו רואים כאן הדבר הזה שכשאדם עושה תיקון בעצמו,
הוא מניע איזה גלגלים. כי הפחד הוא פחד כאמון הדבר. אני אעשה תהליך, אני אעשה זה, אבל ההוא לא.
אז אני אצא פראייר.
אז לא.
אז אני לא.
אני לא מוכן.
זה המנגנון המשמר שלא מאפשר תיקון.
הפוך, אני חושב. אם אדם עושה באמת בתוכו תהליך תיקון,
זה מעורר אווירה של תיקון בעולם או בחברה, ועוד אנשים עושים את התהליך הזה.
ואז באמת אפשר להיפגש.
אי אפשר להישאר אותו דבר. סיפר לי איזה חבר שהתקשר אליו חבר מאיזה חסידות,
והוא שאל אותו כל מיני דברים על הצבא, אז הוא אומר לו, מה? הוא אומר לו, אני מתגייס, אנחנו עושים טירונות. הוא אומר לו, מה?
אז הוא אומר לו, תקשיב,
מי שלא, אחרי שמחת תורה, לא עשה איזה תהליך עם עצמו,
אז הוא צריך לבדוק את הראש שלו.
אז זה כל כך מחזק, כל כך הדבר הזה.
תראו איך יהודה מניע את הדבר הזה.
פרשת מקץ, תראו כמה וידויים.
וידוי ראשון,
החרטומים.
באי בבוקר, בטיפה עם רוחו, וישלח ויקרא את כל חרטומי מצרים, ואת כל חרמיה, ויספר פרעה להם את החלומו, ואין פוטר אותם לפרעה.
החרטומים מודים שהם לא מסוגלים.
התפקיד שלהם הרי זה להיות מסוגלים.
אנחנו לא צריכים לפתור לך את זה.
בבושה, אתה צריך להתבייש, נכון?
לא, תן לנו עוד קצת זמן, נפתור, נמצא, נביא חרטומים מאיזה מקום אחר.
החרטומים מודים.
אחר כך, מי עוד מודה?
בהמשך, אני טיפה מדלג, פרעה מודה, נכון?
במקור הבא.
באי בבוקר, ותיפעם רוחו, וישלח ויקרא את כל חרטומי מצרים, ואת כל חרטומי, ויספר פרעה לאבן את חלומו, אה, זה כבר קרה לנו.
ויאמר פרעה ליוסף,
חלום חלמתי,
כן, ופרעה, הוא כאילו אומר, תקשיב, אני לא מסוגל.
אבל מי שעוד מתוודה, זה מי?
שר המשכים.
גם שר המשכים מתוודה.
הוא מתוודה פעמיים. הוא מתוודה שהוא היה לא בסדר כלפי יוסף, והוא שכח אותו.
והוא גם מספר לפרעה דבר שלא נעים לספר לו. תקשיב, פרעה, אתה חושב שאתה שחררת אותי? לא.
זה כבר ידעתי את זה לפני כן, היה לי חלום.
שפטרו אותו. כלומר, אתה, פרעה, פועל בתוך איזו מסגרת שהיא בכלל מנוהלת מלמעלה. גם זה לא נעים להגיד למלך.
מלך בטוח שהוא מלך העולם, ופרעה מנהל את הכול,
ופתאום בא אליו איזה שר משקים ואומר לו, תשמע,
כאילו שר המשקים, א', צריך להזכיר את הסיטואציה הלא נעימה שהוא היה בבית הסוהר בגלל שהוא עשה חטאים. אף אחד לא אוהב להזכיר את הפדיחות שלו, נכון? אף אחד לא אוהב להגיד, שמע, אני... עבר, יאללה, בוא.
בוא נשכח.
אומר שר, וידבר שר המשקים את פרעה לאמור, את חטאיה אני מזכיר היום.
את חטאיה אני מזכיר היום, זה ממש וידוי. זה כאילו, נכון?
איך אצל הספרדים אומרים,
בסליחות, נכון?
לילה יקום להודות, ואודה עליך את האיוז דוני.
נראה, יש הספקתם כבר לשכוח?
עלי לאזל אדוני.
ככה אומרים, נכון? ואודה עליך את האיוז דוני, עלי לאזל אשר.
אז הוא אומר, את חטאיה אני מזכיר היום, זה ממש וידוי.
מתוודה מאיפה שר המשקיעים קיבל את הכוח להתוודות המצרים נכון יש בכלל באופן כללי פוליטיקאים ומנהיגים לא נוהגים להגיד אני טעיתי ואני זה לא פתאום אני מאז ומתמיד אני אמרתי ואני גם לא שיניתי את דבריי או כלום שיעמוד פוליטיקאי שר משקיעים שר בכיר ויגיד חטאתי את חטאי אני מזכיר ויתוודה מאיפה הוא קיבל את הכוח הוא קיבל את הכוח מיהודה
יהודה הוריד את הקובץ הזה לעולם
את חטאי אני מזכיר היום
פרעה קצף על העבדה, וייתן אותי במשמר בית שר הטבחים, אותי בית שר האופים, הנחלמה חלום בלילה אחד אני ואיש, כי פתאום חלומה חלמנו.
ושם איתנו נער עבד עברי אל שר הטבחים, ותספר לו ויפתור לנו את חלומותינו.
איש כחלומו פטר, ויהי כאשר פטר לנו קנה, אותי ישיב על קנים באותו תלה.
בסדר? אז זה גם כן לא נעים להגיד את זה לפרעה,
כי כמו שאמרנו, זה יוצא שפרעה בעצם הוא פיון בתוך משהו הרבה יותר גדול, יותר חוצפה.
שר המשקיעים יתוודה.
אני אספר לכם סיפור. פעם נכנס איזה יהודי קצת, בעל גייבה,
להרבי אריאץ.
תוך כדי הסיפור אמר לו שהוא בקי בתורה ישר והפוך.
אז הרבי אריאץ אמר לו, פס באמת, אז איפה כתוב בתורה
את המילים אחד אני והוא איש.
אני והוא איש, מה זה, הוא התחיל לחפש,
מה יקרא, לא, לא, לא, בראשית.
בראשון.
איפה?
ונחלמה חלום בלילה אחד אני והוא איש.
כי פתרון חלום. זה פשוט פיסוק שונה, אבל זה הפסוק הזה.
בסדר? קשה לגלות. שאלתי כבר כמה בעלי קריאה ולא הצליחו.
טוב, מי עוד מתוודה?
בפרשת מקץ,
אווירה של אמת, של תיקון.
יוסף מתוודה.
פרעה קורא ליוסף,
והוא היה אומר פרעה ליוסף,
חלום חלמתי ופותר עינותו,
ואני שמעתי עליך לאמור, תשמע חלום נפתור אותו.
כן?
תקשיבו, כמה מאיתנו, אם באים ומייחסים לנו איזה שבח,
שהוא לא מגיע לנו לגמרי,
זה לא ש...
זה לא מגיע ליוסף בכלל.
יוסף הרי פתר חלומות.
אבל כמה מאיתנו אנחנו נגיד, לא, לא, לא, אנחנו נכחיש, נגיד, לא, לא.
דרך אגב, טוב, הוא אמר, יאללה, מה, אני אחרב לו את החלום? בסדר, שיהיה, כן, אתה יודע, כי אני, נכון?
זה לא קל.
הגעתי פעם לאיזה לוויה בצפון הארץ,
אבל זה היה בגלל שהיינו בדיוק בחופשה בצפון.
אז גרנו בדרום.
וכשהאנשים של המשפחה ראו אותי, אז אמרו, וואו,
איזו השקעה, מה אתה אומר?
אז זה לא היה נעים, אמרתי,
אמרתי, לפחות שהייתי מגיע גם מהדרום, אני לא יודע, אבל היינו עכשיו בצפון, אז באתי, זה היה קרוב.
אבל זה כאילו, אתה מתלבט להגיד, לא להגיד.
פה יוסף גם באמת לא חייב, כי הוא באמת פתר את החלומות, הוא באמת הצינור.
בום, במקום, יוסף אומר, עצור, עצור, עצור, עצור, פרעה עצור, שלא יהיה כאן אי הבנות.
בלעדיי,
בלעדיי, זה לא אני.
אלוהים יענה את שלום פרעה.
זה וידוי.
זו אמירה אמת.
והווידוי הכי גדול בפרשה נמצא אצל האחים.
ויאמרו איש אל אחיו,
אבל אשמים אנחנו על אחינו,
אשר ראינו צרת נפשו בהתחנונו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת.
האחים, אחרי שמכניסים אותם לכלא, מוציאים אותם מהכלא, יוסף שם עושה להם בלאגן,
הם מתוודים.
מתוודים.
על מה הם מתוודים?
אומר הרמב״ן דבר חשוב מאוד.
הם לא מתוודעים על זה שהיינו לא בסדר שמכרנו אותו.
כלומר, הם עדיין חושבים שיוסף,
לא ניכנס לזה כרגע,
הם עדיין חושבים שיוסף סיכן את בית יעקב והיה צריך לטפל בו.
אבל הם אומרים, איך יכול להיות שליד הצדק,
שהיינו צודקים אז, אנחנו גורמים שאנחנו צודקים היום,
לא היה ליד הצדק עוד כל מיני דברים כמו אמפתיה,
כמו רחמים, כמו הקשבה לכאב.
איך ראינו אבל לא שמענו?
לשמוע, כשאתה שומע את הקול של האדם,
אתה שומע את האישיות שלו, אתה שומע את הכאב שלו,
אתה שומע את ה... איך הגענו לכזה מצב שרק הצדק היה מול עינינו, זה הווידוי שלהם.
היינו מאוד מאוד צודקים, אבל לא לקחנו בחשבון את הכאב ואת הצער ואת הזה, ויש עוד דרכים לפתור את הדבר הזה.
אומר את זה הרמב״ן,
אשר ראינו צרעת נפשו בהתחננו אלינו,
חשבו להם
האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה.
כאילו, הרמב״ן שואל, למה אתם לא מתוודעים על עצם המכירה?
הוא אומר, על עצם המכירה?
כנראה ש... אז לא למכור אותו למצרים, בסדר?
אז לשים אותו בפנימייה, לא יודע באיזה מקום, בסדר?
יש כאלה אומרים שזה עוד חיזוק לשיטת הרשב״ם.
אתם מכירים את שיטת הרשב״ם? שהאחים לא מכרו את יוסף,
אלא הם שמו אותו בבור, התלבטו מה לעשות,
וכשהם החליטו ללכת למכור אותו, הם באו לבור והם רואים שהבור ריק, כי כבר עברו אנשים מדיינים סוחרים והרימו את יוסף מהבור ולקחו אותו.
ובאמת אחים לא ידעו איפה יוסף נמצא, אם הוא נמצא במצרים,
בסוריה, לא היה להם מושג.
אז גם פה הם אומרים,
איך לא שמענו,
הוא הרי התחנן, ששמנו אותו בבור, תוציאו אותי וכל זה.
הכל פנים אומר הרמב״ן, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו,
חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה, כי היה אחיהם בשרה מתחנן,
ומתנפל לפניהם ולא ירחמו.
צעק.
על זה הם התוודו.
הכתוב לא סיפר את זה שם, או מפה שהדבר ידוע בטבע, כי יתחנן האדם לאחיו
בבואו לידם להערה לו, וישביהם בחיי אביהם, ויעשה כל אשר יוכל להציל נפשם במוות.
או שירצה הכתוב לקצר בסרחונם,
כמו מדרך הכתובים שמקצרים מקום אחד ומארחים במקום אחר.
בסדר?
אז,
יפה.
אז אנחנו ממש רואים פה רצף וידואים. מתחיל ביהודה,
עובר לחרטומים, שר המשקים, פרעה, יוסף והאחים.
יורדת איזו אווירה של אמת לעולם.
כל אחד מודה בטעות שלו,
ולא בטעות של השני, בטעות שלו.
זו התשתית שממנה ייווצר התיקון בפרשת וייגש.
בלי זה זה לא יכול לקרות.
זה מדהים.
עכשיו, רבנו אלשיך
מדקדק פה מילה.
כתוב, אבל אשמים אנחנו. מה זה אבל?
מה זה המילה אבל?
ויאמרו איש של אחיו, אשמים אנחנו, מה זה אבל?
בדרך כלל אתה אומר אבל, מה זה?
הוא סופר, אגב. מה?
הוא סופר. אין שום אפשרות להגיד את הדבר, אבל, בכל אופן, נכון,
זה כאילו, אז מה, מה, כנגד מה בא פה האבל?
אומר אלשיך,
אבל אשמים אנחנו,
הנה טבע לשון אבל יורה שדוחה דבר אחר ומקיים דבר אחר זולתו.
זה לא, אבל זה כן.
בסדר? אני אומר את המילה אבל, אני אומר, זה לא, אבל זה כן.
היום אתה לא יוצא הביתה, אבל מחר
תוכל לצאת.
אמר המפקד לחייל שביקש לצאת הביתה. נכון, היום.
ואם אמרנו שעל רעותם,
כי ריחם עליהם האיש אדוני הארץ,
שהוציאה מהסוהר, ואמר, ויאמנו דבריכם, ואני מזכיר לכם שיוסף בהתחלה שם אותם בכלא, ואז הוא הוציא אותם ואמר להם, טוב,
יאמנו דבריכם אם תביאו את האח הקטן שלכם, אז הוא כאילו ריחם עליהם,
ולא תמותו,
שעל זה אמרו, אבל אשמים אנחנו על אחינו, כלומר, ולא האיש הזה.
הם משווים אותם לאיש הזה, שהם עדיין לא יודעים מי, מבחינתם הוא משנה למלך מצרים,
כי הוא, שאינו אחינו,
ריחם עלינו, הוציא אותנו מהכלא.
מה שאין כן, אנחנו לא ריחמנו על אחינו, וזה היה זר.
כי ראינו צרת נפשו בהתחננו, והוא מבלי נתחנן לא היטיב לנו.
אז זה אבל.
כלומר, הוא רחמן, אבל אנחנו לא. מי זה הוא? יוסף, משתה למלך, הוא ריחם עלינו.
הוציא אותנו מהכלא, היינו בבור, הוציא אותנו, הכלא במצרים זה בור.
אבל אנחנו לא היינו מספיק רחמנים.
גם הוא צודק, לשיטתו.
משתה למלך מצרים, חושב שאנחנו מרגלים, אז הוא צודק.
אבל הוא אומר, אתם יודעים מה, למרות שאני מרגיש שאני צודק, אני אתן פה איזו הזדמנות,
בואו תוודאו את הדברים שלכם, בואו אני ארחם עליכם.
למה אנחנו לא יכולנו להיות כאלה?
למה אצלנו רק הצדק היה ולא היה לידו עוד כל מיני דברים?
כי הוא שאינו אחינו ריחם עלינו,
מה שאין כן אנחנו שלא ריחמנו על אחינו.
וזה היה זר, כי ראינו צרת נפשו בהתחננו,
והוא מבלי נתחנן לא היטיב לנו.
על כן, אבל אשמים אנחנו ולא הוא.
זהו.
אז זה רק מסביר את הווידוי שלהם, איזה ווידוי עמוק זה. כאילו, איך הם...
יכול להיות שיהודה בעצמו הוביל את הווידוי הזה, נכון? כאילו, למרות שחז״ל אומרים שמישה...
והם אמרו, איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו, זה שמעון אמר ללוי.
שמעון ולוי עשו את זה, שהם היו המובילים בהם מכירת יוסף.
רבנו, הכל מבשר,
אני מביא את זה מהרבי מגור, אני חושב,
מדקדק את זה עוד.
ממש עוד את הווידוי הזה, עוד, עוד.
ויאמר עליהם יוסף ביום השלישי זאת עשו וחיו את האלוהים אני אראה אם כנים אתם אחיכם אחד ייאסר וכו'.
ואת אחיכם הקטן תביאו אליי ויאמנו דבריכם ולא תמותו ויעשו כן. ואמרוי של אחיו אבל אשמים אנחנו.
שמעתי מת
אדוני אבי מורי ורבי זצה לאמור בשם הרב הקדוש
יאמרו לו כמו הקדוש יאמרו לו הרב הרב סליחה בוני מפשיסחה
שיקשה
דאש לדייק כי אבל למימר להם זאת עשו וחיו אחיכם אחד ייאסר ואתם לכו
ועוד מה כתוב ויעשו כן,
ויאמרו איש של אחי ובא לשם אנחנו.
לכאורה אין כל פשט למילים ויעשו כן. מה זה ויעשו כן? מה פשר ה... מה הם עשו? לא היה שם שום דבר לעשות.
וכי יוסף ציווה להם לומר כן? האם יוסף ציווה להם להתוודות ולהגיד דבר לשם אנחנו?
ולכן אמר הרב תוצאה לפרש כן, ואמר.
ואמר כי מצווה היא לדורשה ברבים למען רבות השלום בישראל. הוורט הזה של הרב שמחה בונים זה מצווה לספר אותו,
כי זה מרבה שלום בעם ישראל.
מה?
והנה זהו הכלל הגדול במצוות השלום.
אם יהיו איזו התעוררות מדנים בין האנשים,
כמו שהיה פה נגיד במדינתנו הקדושה בעשרה חודשים שלפני שמחת תורה,
העצה הטובה,
שכל אחד יאמר על עצמו שהצדק בל עימו, כל אחד יגיד על עצמו אני לא צודק,
רק הצדק עם חברו,
ובזה יהיה רבת השלום כמובן.
וזה מה שאמר יוסף עליהם,
זאת עשו וחיו, את האלוהים אני ירא. כלומר, אתם רוצים לחיות?
תתייחסו אליי כמו אל ירא אלוהים.
רצה לומר, תשפטו את מעשיי כמעשה ירא אלוהים, והצדק בל עמכם.
ויעשו כן.
האחים, אני אגיד את זה במילים שלנו, בסדר?
הרי זה נורא נורא קשה,
הרב פה, אבל בכל אופן, אני אגיד את זה במילים שלנו.
כשמתנהל ויכוח בין שני אנשים, ולצורך העניין בוא נדבר על ויכוח בפירוש הסוגיה בגמרא, בסדר?
הוא אומר ככה, הוא אומר ככה.
אם שני האנשים האלה לא מסוגלים לרגע לעצור
ולהחליף עמדות,
ולהגיד, עצור שנייה, בוא רגע, אני רגע אציג את העמדה שלך ואתה תציג את העמדה שלי. אם הם לא מסוגלים לעשות את זה,
הם לא בדרך אל האמת. אם אתה לא מסוגל לחזור על העמדה של החבר שלך ולהבין אותה,
אתה כנראה מתווכח איתו על הדבר הנכון, כנראה לא מבינים אחד את השני.
היכולת רגע לעצור ולהגיד, שנייה, אני מנסה רגע עכשיו לעזוב רגע אותי,
להיכנס רגע לראש שלך ולנסות להבין אותך, מה עובר עליך,
מה מפריע לך, או איך אתה רואה את הדברים, או איך אתה... ואז אני אחזור חזרה, זה מה שמבטיח
ויכוח יעיל ופורש שבסוף יוצא ממנו משהו.
זו הסיבה הרי שנפסקה הלכה כבית הלל על פני בית שמאי, למרות שבית שמאי היו מחודדים את פייקי, בית הלל היו מקדימים את בית שמאי לדבריהם.
מה, זה הליכות בנימוסים, חנה בבלי?
לא!
בית הלל ידעו לחזור על העמדה של בית שמאי בצורה העמוקה ביותר. ואחרי זה הם אמרו, תקשיב, אחרי שהבנו אתכם הכי עמוק,
אנחנו חולקים עליכם. אז לכן נפסקה הלכה כמותה.
וזה נכון בזוגיות, כמובן.
אם בעל לא יכול לעבור לארץ של אשתו ולנסות להבין איך היא רואה את הדברים,
אז הוא לעולם לא יצליח.
וזה נכון גם בוויכוחים בתוך העם.
אם אדם לא מסוגל...
כי ישבתי עכשיו בצבא, באחד הפערות,
אתם יודעים, בשיחת כזה, שיחת מילואימניקים.
וניסיתי לעזור לאיזה חבר,
לעזור לו שיבין מה כל כך הפחיד ומה הוציא את האנשים לרחובות.
כאילו, מה, היה לו, הטענות שלו, מה רוצים? הבחירות, הצלחנו בבחירות,
זה לגיטימי, מעבירים חוק, אז מה?
אמרתי לו, סבבה, אתה צודק לגמרי.
השאלה אם אתה מוכן רגע לבוא איתי,
ונעשה רגע טיול שנייה אצלם במוח ובלב, אתה יכול? אתה מסוגל רגע? שנייה, אנחנו נחזור, אל תדאג, בסוף נחזור, לא יודע, אבל בא לך לתת איתי לטיול?
ואז כאילו, אמרתי לו, בואו ניתן לך רגע את העולם מהמקום שלהם.
כן, גם לי זה היה קשה לעשות, אבל...
ואז אתה אומר, תשמע, בן אדם, לא יודע,
בן אדם ממוצע, אדם רגיל, סטנדרטי, לא אולטרה-שמאל, לא שום דבר, סתם מצביע, לא יודע,
בני גנץ כזה, אדם רגיל.
הוא אומר, וואלה, פעם ראשונה במדינה
שיש כאן ממשלה שהיא רק ימין.
פעם ראשונה.
עפו על דבר כזה.
ימין דתיים-חרדיים.
טוב, זה קצת מפחיד אותי, אני לא יודע, חרדים, אני לא מכיר אותם, אני קצת מבוהה.
הלכנו, ברוך השם, מכירים את אחינו החרדים,
יודעים, אנשים טובים, צדיקים וכל זה. הוא לא מכיר, הוא מפחיד אותו.
אנשים שאין לו, כאילו, חור שחור כזה. אצל הרבה מאוד אנשים החברה החרדית היא סוג של חור שחור.
טוב, בסדר.
רק ימני, וזה פתאום יש איזה
שר ביטחון לאומי, שלפני כן היה דמות קצת, זה כאילו,
אפשר להבין שקצת יש חששות,
אבל הוא אומר לעצמו, אדם הזה טוב, בסדר, אבל בכל אופן, זו לא הממשלה שרציתי, אני לא הולך לעשות את החוב ולרחובות על זה, כי אם הם יעשו אותו דבר, אז יש את בגץ,
כאילו, בגץ יגן עליי, זה כאילו.
ואז אמר הממשלה הזאת, דבר ראשון מה היא עושה? היא אומרת, אנחנו הולכים לשנות את בגץ.
אה, אז הוא כאילו, רגע, רגע, מה קורה כאן? שנייה, מה?
ואתחיל כל...
עכשיו תוך קדימה מלך, אבל זה לא נכון. אני יודע שזה לא נכון. אני יודע שאני נדחה נשמה, אבל שנייה, רגע, בואו רגע ננסה לשחק משחק הדמיון, משחק הכאילו.
אפשר רגע לנסות להבין לפחות את הפחד?
יכול להיות שכל הפחד הזה בנוי על טעות מההתחלה ועד הסוף, אבל הוא פחד.
זה כמו שילד אומר לך בלילה, ילד קטן, אבא, אני מפחד מהחושך.
זאת אומרת, תשמע, אין לך מה לפחד?
פחד.
אז תספר לו סיפור, שיר ארץ, תדליק לאור, מנורת לילה, עושה משהו.
לפחות לרגע
אומר להם יוסף לאחים,
תנסו רגע לדון אותי, שאני אראה אלוקים, ואתם לא צודקים,
ותראו מה יצא.
ואז פתאום מעיר להם, וואי,
וואנה,
הוא רחמן,
ואנחנו לא.
ויעשו כן כאשר ציווה להם יוסף, ויאמרו, אבל אשמים אנחנו.
ורצה לומר, אנחנו חטאים, והוא הצדיק.
עד כאן מהרב זצל. והוא אומר שזה וורט שמביא שלום.
עכשיו, אני אגיד לכם מה הבעיה.
הבעיה היא שכל אחד אומר שהשני יתחיל.
אם אני אתחיל והוא לא, אז אני יצא פראייר.
זה החוכמה של האומץ.
כל אחד מאיתנו יתחיל.
ואני חושב
שזה מה שמתכוונים חז״ל, אנשי הכנסת הגדולה,
במה שהם כתבו בתפילת על הניסים,
את השורה המדהימה מסרת גיבורים ביד חלשים.
גיבורים זה היוונים,
חלשים זה המכבים, החשמונאים, הם החלשים. איך אפשר להגיד דבר כזה?
הרי המכבים היו
באמת שיא הגיבורים, מבחינה מבצעית וצבאית, והם היו גיבורי גיבורים.
אז איך כתוב, ועשת גיבורים ביד חלשים? יכול להיות שגם היוונים היו גיבורים. תגיד, ועשת גיבורים ביד גיבורים.
עשת גיבורים גויים ביד גיבורים יהודים. איך הפכנו את המכבים לחלשים?
אז אני אגיד את זה רגע בעל פה, ואחרי זה נקרא כאן מרמת חוטיות. רמת חוטיות זה ספר של וורטים חסידים כאלה, מאוד מאוד יפים, שפרוססת בהורים באמצע.
מסרת גיבורים, ביד
גיבורים
שיש להם את מידת החולשה.
מהי מידת החולשה?
היכולת, זה נקרא, אני אגיד את זה בשפה פנימית, זה נקרא,
אתם יודעים שבספירות,
יש שתי ספירות שכתוב שזה תרי ראים דלא מתפרשים,
זה נצח ועוד.
נצח ועוד.
נצח ועוד זה שתי רגליים.
רגל ימין זה נצח, רגל שמאל זה הוד.
ואיתם האדם מתקדם.
בספירות, נצח זה היכולת שלי לנצח, להכריע,
להתמודד מול אתגרים ולהכריע אותם, ומה זה הוד?
בעת ובעונה אחת להרגיש כמה אני לא מסוגל, כמה אני לא ראוי, להודות שאני לבד,
אם אני עומד לעצמי, אני כלום, לא שווה שום דבר.
וזה גורם את ההתקדמות. כלומר, אני מצליח להתקדם בנצח כי אני מיד
מביא את ההוד ולהגיד,
בלי העזרה של הקדוש ברוך הוא, בלי שהקדוש ברוך הוא איתי, אני חסר סיכוי, ואז אני מקבל כוח להמשיך, ואז אני... זה מין הליכה כזאת של נצח והוד, נצח והוד. אפילו, יש כאלה שצריך להתחיל את זה מההוד, להתחיל קודם כל.
קודם כל תתחיל מזה שאתה לא מסוגל שום דבר בלי הקדוש ברוך הוא, הוד.
אתה יודע שאתה חסר אונים.
אחר כך מזה תקבל כוח.
כי לכן צועדים בצבא, שמאל, ימין, שמאל, ימין, שמאל, ימין, אז כאילו, הוד, נצח, הוד, נצח, הוד, נצח, הוד.
אתה מתחיל בעוד ומסיים בעוד.
זה האירוע. עכשיו תראו, בספר המכבים, שאני מקווה שאתם קוראים אותו עכשיו בימי החנוכה,
יש שם איזה מין נסיעת הפכים כזאת.
מהי נסיעת ההפכים? מצד אחד רואים את יהודה המכבי ואת האחים שלו, איזה גיבורים, הם גם מכירים את השטח היטב, הקרבות, רוב הקרבות התנהלו כאן בהרי גופנה.
אזור פארק קנדה של היום,
מבו חורון, צפונית למבו חורון, ככה זה, האזור הזה,
מתנהלים שם את הקרבות, ויהודה ומכבי הוא מתכנן והכל כמו שצריך עם כל זה.
אבל כמעט תמיד לפני הקרבות יש איזה כינוס
שיהודה ומכבי מכנס את כל הלוחמים שלו, והוא נותן שם נאום, ומה פשר הנאום?
כאילו כמו עם ישראל על שפת ים סוף.
אנחנו לא מסוגלים,
הקדוש ברוך הוא תושיע אותנו, אנחנו חסרי אונים, בלעדיך אנחנו שום דבר, אנחנו אבודים, הקדוש ברוך הוא, אין מעצור להשם, להושיע ברמב״ם.
מה, יהודה, אתה לוקח את הזה בהליכה, אתה פה שולט בעניינים, אתה כוח קרבי, קליל, מתוקתק, שתוקף את הפילים, זה כאילו
שתי תנועות הפוכות זו לזו שמשלימות זו את זו, נצח ועוד. אני הולך לנצח, אבל אני מודה כל הזמן ומתוודה שאני לא מספיק ראוי, ואני לא מספיק טוב, ואני לא...
מי אמר שהקדוש ברוך הוא יהיה איתי, ואני מבקש, ואני מתחנן, וכן הלאה, זה הדרך.
זה התנועה.
זה התנועה.
ואני אומר את זה עכשיו,
יש כאלה שקצת אמרו לי שאולי זה לא ככה, אני חושב שזה ככה, לפחות זו החוויה שלי בצבא.
שהייתי במילואים עכשיו, ואני עדיין,
אנשים שפגשתי, גם קצינים בדרגות בחירות,
שמצד אחד,
בלי ספק, מה שקרה בשמחת תורה,
סיפורי הגבורה של הכוחות הקטנים שהתארגנו, העצמאית,
ואחר כך, הצבא הגדול שהגיע.
יש פה סיפורי גבורה מדהימים.
מדהימים.
נכון, לכל מלחמה יש את הסיפור שלה. מלחמת לבנון השנייה, כולם אומרים, רועי קליין קפץ על הרימון.
יש
מלא סיפורים כאלה במלחמה הזאת,
של לוחמים, ההוא הצדיק הזה שזרק שבעה רימונים מהמיגונית,
ועד שהרימון השמיני, נדמה לי, הכריע אותו, הוא קפץ עליו גם.
ענר שפירא, כן.
השם ייקום דמו. מלא סיפורי גבורה, ובכלל האופן שבו נלחמים בעזה, וזה מטורף, מטורף. כאילו, הדור הזה, דור הטיק-טוק, איפה הוא? תקתק פה את המלחמה הזאת.
זה מצד אחד.
עכשיו, מלחמה כזאת, עם כאלה הישגים,
בקלי קלות אתה עלול להגיע למה שהתורה מזהירה אותנו,
כוחי ועוצם ידי. אבל אף אחד לא נמצא בכוחי ועוצם ידי, כי כולם זוכרים את נקודת הפתיחה.
נקודת הפתיחה, הרי צה״ל ישן על האף, מה שנקרא, שבה כולם, ויש לנו חטופים שם, ילדים, תינוקות.
אז אנחנו נלחמים מצד אחד בגבורה עצומה, ומצד שני החוויה הנפשית היא חוויה של וידוי, כל הזמן מתמיד.
לא היינו שם.
היינו, הצבא, היינו,
היינו, מה זה לא בסדר? היינו, דפקנו נפקדות.
לא מילינו את החובה הבסיסית שבשבילה מדינה מחזיקה צבא, להגן על האזרחים שלא ייקחו אותם מהבתים.
אז זה ממש נצח ועוד.
ולדעתי זה סד הכוח
של המלחמה הזאתי,
שעושים בה דברים שלא עשו מעולם,
עקשנות, נלחמים, עומדים גם מול האמריקאים,
עד ש... מאיפה זה מגיע? זה מגיע מהשפלות.
אם היינו רק בגאווה ואבו עלי ואנחנו מנצחים וכל זה, אז טוב, עד שהאמריקאים... זהו, סטופ, תעצרו כאן, היינו עוצרים.
אבל בגלל שבפנים יש שפלות, וידוי עמוק,
כמה היינו לא בסדר,
כמה הלכנו שולל אחרי השקט המדומה שרצינו להרוויח וכל זה, באיזה מחיר נורא שילמנו?
השפלות הזאת גורמת, ההוד תומכת הנצח וגורמת
לכוח הזה של הנצח ללכת עד הסוף.
צריך לשמור על זה,
לשמור על זה מכל משמר, לא לאבד את ה... זה לא להתפתות עכשיו עוד פעם לכל הדברי רעב והנוח דומ... זה.
כל הזמן, ולא צריך להתאמץ יותר מדי, 137 חטופים שנמצאים בעזה בתנאים הכי נוראים אצל הפראים, אצל הנאצים האלה, כל יום אמורים לשים אותנו ב...
כל פעם שאני נזכר בזה, אני ממש, הלב שלי נשרף.
אני אומר לכם, אני רואה את הדבר הזה, את האנשים, אני אומר, תקשיב, זה כמו,
אני חושב שזה אימא שלך שמה, תחושב שזה חלילה, כן?
הנכדים שלך, הילדים שלך, כאילו, תחשבו כל אחד מאיתנו, מה היה קורה,
כל פעם התמונה של הביבאס הזאת, יא צדיקה, עם הילדים שלה, עם השתי התינוקות,
עם הפראים האלה שלוקחים אותה, לא יוצאת לי מהראש,
ולא צריך להוציא אותנו מהראש.
אז אתה כל הזמן נמצא באיזו שפלוץ, שאתה אומר, אם זה ככה, כמה צריך אני מוכן להיות? שנה בצבא, שנתיים בצבא עד שננצח.
זה מה שכתוב כאן. זה גיבורים ביד חלשים. הכוונה, המכבים היו גיבורים שהייתה להם את תכונת החולשה.
בואו נראה בפנים.
גיבורים ביד חלשים.
לכאורה, אחר כשמונים לא היו חלשים, הם היו חמישה בנות יותר שניצחו צבא שלם. אנחנו מפרש.
תוקף האורות דה תוהו,
בתיקון.
הכוונה כאן, ההערות כאן זה של הרב גינזבורג,
הכוונה כאן שהגיבורים הם אהורות דה טוב, ואת האהורות האלה הקדוש ברוך הוא מכניס בתיקון.
מוסר ביד התיקון, יוצא שיש מעלה בלהיות חלש.
חלש הכוונה למסור את עצמך להשם יתברך.
חלש היינו שם מ.ה. מ.ה זה שם תיקון, אני כלום, ואנחנו מה? כמו משה ואהרון, אנחנו מה, אנחנו כלום.
אה, אתה אומר אתה כלום, הקדוש ברוך הוא אומר, אז אם ככה אני יכול להעביר דרכך את כל העוצמה.
אך מעליו, מעל שם מ.א. יש את שם ס.ג.
שהוא הגבורה של עולם התוהו.
הקשר של גבורה לתוהו מופיע גם אצל שמשון הגיבור,
שהוא משיח דה תוהו.
יש לו גבורה מהאורות המרובים של התוהו,
אבל אין לו את הכלים בתיקון,
לכן הוא היה הכי גר, אין לו את הנצח מהעוד.
על ידי שתיקון מנצח את התוהו,
מסר את הגיבורים ביד חלשים, כפשוטו, התיקון יורש את האורות המרובים דה תוהו,
יעקב יורש את עשיו, וזהו עיקר סוד המשיח.
זה מסביר,
הוא נשען פה על דרשה של אדמור הזקן, שיעקב שלח את כל הבהמות לעשו, כי יעקב רצה לרכוש לעצמו את העוצמות של עשו. יעקב מצד עצמו, הוא מרגיש חלש, הוא אומר, אני קטונתי מכל החסדים, ירא אנוכי אותו, פני יבוא והיכני.
דווקא בגלל שיעקב בפנים חלש, הוא אומר, אז אני יכול להשתמש בכל העוצמות בלי לחשוש שהם יביאו אותי לכלל איזה גאווה.
בכל אופן, החלשים לא צריכים להתיירא.
כמו שדיברנו על מוח שליט על הלב,
וכתוב וזכרת את השם אלוהיך, כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל.
כן?
חיל, נתינת הכוח היא במיוחד בעניין של יציאה למלחמה. שם הכי צריך להרגיש את השפלות,
ואז מהמקום הזה להתמלא גבורה ולהכריע.
וכך היה אצל המכבי, מכבי ראשי תיבות, מי כמוך באלים השם.
תחשבו רגע על הראשי תיבות האלה.
נכון, אומרים מכבי, או ראשי תיבות, מי כאן בכלל יהודי?
נכון, אבל...
כמו מים שלנו, כן, אבל מי כמוך,
מכבי ראשי תל אביבות, מי כמוך באלים השם,
אלים זה כוח, מי כמוך נותן כוח, מי נותן כוח?
הקדוש ברוך הוא, כלומר החותמת של המכבים זה וזכרת את השם אלוהיך כי לא נותן לך כוח לעשות חיל, זה כל כך היה קריטי שהם הפכו את זה לחותמת של השם שלהם,
כדי שלא יבואו ריכל גאווה.
אלים במובן של חזקים בעלי כוח,
ומכיוון שהשם הוא הכי חזק אין לחלשים ממה להתיירא,
כמו שאמרו יהושע בקלב לכל העדה,
ואתם אל תראו את עם הארץ כי לחמנו הם,
שר צילה מעליהם והוויה איתנו אל תירום.
אז אני תופר את הכל. תחילת התיקון בספר בראשית זה ההודעה של יהודה,
שגוררת אחריה רצף וידויים
של עמידה על האמת.
הוידוי הזה נותן כוח.
אתה הופך לחלש, ודווקא בגלל שאתה נהיה חלש אתה נהיה גיבור. כי אתה אומר, אני הודעתי באמת, הקודם שלך אומר, הודעת על האמת, אני יכול להעביר דרכך את כל השפע שלי.
וזה תוכן הנוסח מסעת הגיבורים ביד חלשים, זה גיבורי גיבורים המכבים,
שבחוויה הפנימית שלהם הם היו חלשים ושפלים, כי הם כל הזמן צריכים להישען על השם להתברח,
וזה לדעתי המצב הנפשי של המלחמה שאנחנו נמצאים בה.
מצד אחד מעשי גבורה בלתי רגילים של לוחמים, של נלחמים,
כולם מכירים את הסיפורים האלה, אתם שומעים, ומצווה לשמוע כל יום לפחות סיפור גבורה אחד, כזה,
של חיילים, של קצינים, בכירים, קטנים וכל זה,
ומצד שני כולנו בשפלות הכי נוראה בגלל המצב שהתחלנו באותה מלחמה ובגלל המצב שהוא עדיין, שיש לנו 137-138 חטופים בתוך עזה שאנחנו לא מצליחים להגיע אליהם.
המצב הזה יש בו יכולת להביא לניצחון גדול שישנה פה את הסדרים מקצה לקצה,
בעזרת השם לטובה ולברכה באור גדול, אמן ואמן, חנוכה שמח רבותיי.
