רבותיי, צהריים טובים. אנחנו לומדים פה נפש הפרשה, מנסים ללכת עם אדמו״ר הזקן,
לחיות עם הזמן, בשבת הקרובה יהיה לנו ראש השנה.
לכן לא נתקע בשופר וכו', אז אנחנו היום בנפש הפרשה לכבוד ראש השנה, שזה בעצם מתייחס לקריאת התורה ולהפטרה
של ראש השנה.
ולפנינו סוגיה שאני חייב לומר לכם שהלכתי איתה הרבה שנים.
בעצמי לא ידעתי איפה להיות מונח.
היה לי איזו עמדה מסוימת,
קצת אולי אפילו לקצה,
והלימוד שנלמד היום שינה את העמדה.
אני מקווה שישנה גם אצלכם את העמדה הזאת.
ונקודת ההתלבטות שבה אני רוצה לעסוק היום זה מה מעמד הנפש הבסיסי,
העמדה, אתה יודע, נקודת הנפש הבסיסית של ראש השנה.
על פניו,
גם אם מסתכלים בפסוקי התורה עצמם ובעוד מקומות, מדובר על יום של המלאכה.
למרות שלא כתוב במפורש בתורה שזה יום של המלאכה, אבל
מכיוון שכתוב יום תרועה יהיה לכם,
יום תרועה,
ותרועה, בדרך כלל זה ממליכים מלך,
הקול שנשמע כשממליכים מלך, אז מכאן למדו חז״ל שזה יום המלכה.
זה מאוד מעניין, כי אם זה יום של המלכה אז זה קצת הפוך מיום הדין. בדרך כלל יום המלכה שלו זה יום של חסדים,
כמו נגיד במגילת אסתר,
שאחשוורוש מומלך, אז הוא עושה הנחה למדינות והוא עושה משתה לכל שרה ועבודה,
כאילו מפזרים חנינות לאסירים וכולי.
יום הדין זה יום אחר, נכון?
גם מה שכתוב במשנה,
וכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, גם זה קשור להמלכה. כי ביום של המלכה נהוג שעוברים לפני המלך.
כדין קידה, מקבלים את מלכותו, בסדר?
מצדיעים הצדעה. זה לא יום הדין, יום הדין זה אירוע אחר. יום הדין מופיע יותר בגמרא.
טוב, יום של המלכה.
אז זה בוודאי.
אני רוצה אולי להעיר שיכול להיות שהמעבר מיום המלאכה ליום דין,
יש מקור ליום דין. כתוב,
כתוב תיקו בחודש שופר בכסל יום חגינו,
כי חוק לישראל הוא משפט לאלוה יעקב.
אז את הפסוק הזה, שגם הוא פסוק שיש לו פשט, תיקו בחודש שופר בכסל יום חגינו, כי חוק לישראל משפט, הכוונה זה החוק של ישראל, זה המשפט שלנו,
שיש לנו חג בכסל, אבל את זה עשו,
את הפסוק הזה פירשו קצת בצורה,
יש משפט לאלוהי יעקב, לא משפט של אלוהי יעקב, אלא משפט לאלוהי יעקב. טוב, בסדר.
אז הנה פסוק שמצאנו שמדבר על יום דין. אבל יכול להיות שזה קשור גם למעבר מארץ ישראל לחוץ לארץ.
כשאתה בארץ ישראל ויש לך בית מקדש ויש לך זה, אז אתה,
אוקיי, אז אתה עושה המלאכה, אבל כשאתה סמרטוט רצפה בגלות,
אז איזה המלאכה אתה עושה? אתה,
אנחנו ממליכים את הקדוש ברוך הוא, אנחנו כאילו הנציגים שלו, ואנחנו מבוזים, ממילא גם חלילה הביזיון הזה הולך כלפי מעלה, חילול השם,
אז
ההמלכה קצת יורדת, ופתאום נהיה יותר יום הדין, אימת יום הדין.
טוב, אלו ואלו.
אנחנו בארץ ישראל,
ובוודאי עניין ההמלכה חוזר, הוא דומיננטי.
לא ניכנס כרגע לסוגיה הזאת, אבל ביום שישי למדנו שיעור בהלכה,
שבו אני חושב שהצלחנו לראות שהסיבה שלא תוקעים בשופר
בשבת
שחלה באלף של ראש השנה,
זה לא בגלל
שמא יטלטל.
נכון? זה הטעם שמופיע בגמרא, כי הטעם הזה הוא כמעט אבסורדי היום, כי היום יש עירוב.
אז מטלטלים, הכל חוץ משופר.
מוזר כזה, נכון?
אז שופר אסור לטלטל, שמא יטלטל אותו לזה, אבל יש לנו עירוב, אז אנחנו מטלטלים.
בירושלמי זה מופיע בכלל בתור טעם אחר.
בירושלמי מבורר שעיקר ההמלאכה
עיקר מצוות שופר היא בבית המקדש.
כמו שאתה ממליך מלך,
צ'ארלס השלישי שהומלך,
אז עיקר טקס ההמלכה היה בארמון בקינגהאם, בווינסדור שם, ביניהם, בלונדון. אתה לא עושה המלכה ביורקשיר, באיזה פינה ב... לא יודע מה,
בקובנטרי.
זה פינה, אתה עושה את זה בעיר הבירה.
דיברתי על זה עם הרב שרקי, אז הרב שרקי אמר לי ש...
הוא אמר, זו הסיבה כנראה שיהודי אתיופיה לא מכירים מצוות קריית שופר.
כי איך הם לא מכירים, הרי זה דאורייתא.
כך הוא אמר לי, אני צריך לשאול אחד מה...
אבל אם אנחנו מבינים שמצוות תקיעת שופר היא רק במקדש, אז מי שבגבולין לא תקע.
אז כאילו, מצוות תקיעת שופר היא רק במקדש,
כשראש שנאי נופל ביום רגיל, אז זה מתרחב גם לפתח תקווה,
וכשהוא נופל בשבת,
גם בגלל החשש הקל ביותר, מחזירים את זה לעיקר הדין ותוקעים רק במקדש.
אז ככל שאנחנו חוזרים חזה על ארץ ישראל, יש לנו מדינה ברוך השם, יש לנו דגל ויש לנו הכל, אז בוודאי שעניין ההמלכה הוא נהיה יותר ויותר דומיננטי, נכון?
אז בואו נסכם
שראש השנה,
עניינו המרכזי הוא המלכת השם יתברך עלינו. האם עד כאן?
יפה.
מה זה פה בין החרקים, בין החריצים, בין הזה ופה ושם,
נכנס הצרכים האישיים של כל אחד ואחד מאיתנו.
והם נכנסים מכל הכיוונים.
בין, נתחיל נגיד מהאשכנזים,
אחינו האשכנזים. אז קודם כל, אצל האשכנזים יש תפילת טונטני תוקף.
בלב חזרת השץ של מוסף, שני הימים,
תפילת טונטני תוקף נאמרת.
שם מדברים על האדם הפרטי, גם על המדינות, אבל גם על האדם, מי יחיה, מי ימות, מי יעני, מי ישר, מי שפל, מי ערוב,
וכולם צועקים תשובה או תפילה או צדקה, מעבירים את רוע הגזירה.
אוקיי,
אז אתה כאילו מבקש,
וגם בעוד מקומות יש בקשות פרטיות שחז״ל תיקנו להגיד,
ואצל הספרדים מה יש לדבר? כן, המזמור של הפרנסה,
והאי רצון, וכל אחד...
והרבה שנים זה כאילו, הרגשתי שזה לא צריך להיות ככה,
שצריך לשים את הדגש על הממלכה, ובוא נגיד ככה,
זה הרבה עניין של מנגינות, איזה מנגינות אתה שם, איפה?
בסדר? איזה מנגינות?
המנגינות המרוממות, המרגשות, זה צריך להיות במלוך על כל העולם כולו, בכבודך, ידע כל פעול כי אתה פעלתו
וכן על זה הדרך,
ונותן את עוקף וכל זה. זה פיוט, חשוב,
אבל הוא לא יכול לעמוד מול מלכויות זיכרונות ושופרות, הוא לא באותו זה. אז שם לא צריך להתעכב יותר מדי
ולעשות את זה, כי אנחנו עכשיו לא עסוקים בעניינים הפרטיים, עכשיו אנחנו ממליכים את המלך.
זה אולי גם נראה קצת חוצפה,
נכון? כמו ההוא שטראמפ הגיע ועשה איתו סלפי.
אתה מגיע למלך,
וזה ממליך אותו, ואתה תוך כדי אומר, אבל המלך, אני...
אתה יכול לסדר לי חנייה, תו חנייה, אפשר, אתה יכול לצבוע לי כחול לבן ליד הבית?
זה לא הזמן.
It's aind appropriate time now. זה לא הזמן הראוי עכשיו לכל הבקשות הפרטיות שלך. עכשיו ממליכים את המלך, זה קצת נראה, נכון? קצת נראה ביזיון.
אז איך נסתדר עם זה?
וכמו שאמרתי,
לא רק שיש בקשות פרטיות,
גם בתשליך יש בקשות פרטיות.
יש תפילה ארוכה מרבנו אחידה בתשליך,
וגם התשליך בעצמו.
המעריל אומר שהתשליך הוא חלק מההמלכה, כי היו ממליכים את המלכים על מקור מים. היו הולכים, נכון, כמו ששלמה הומלך בגיחון.
והנה עוד פעם, אנחנו לוקחים את זה למקומות הפרטיים.
אז איך להתייחס לזה?
בנוסף לכך שאנחנו רואים שלמעשה
רוב הדאין שדמעתם זולגת
ושערי דמעה לא ננעלו,
כשזה נוגע לעניינים שקשורים אליהם.
ענייני רפואה, ענייני פרנסה, ענייני חתונה, ענייני זה. שם הם...
ובמלוך הם שמחים, ובמלוך על כל העלגה, אבל אני צריך, יש לי פה את הפקנח שלי.
אז זו חולשה,
צריך להתגבר על זה, מה לעשות.
אז כמו שאמרתי לכם, הרבה שנים הייתה לי כזו עמדה קצת עוינת לפרטיות אותי, ועוד שנה צריך את זה.
אבל אז נתקלתי בשיחה נפלאה, נפלאה, נפלאה של הרבי. אני זוכר את המקום שראיתי את השיחה הזאת.
זה עשה לי, כל כך שינה לי את הגישה וגם רוממות וגם זו עין הטובה של הרבי. כאילו הרבי אומר, תקשיב, אם ככה עם ישראל מתנהג, אז אתה לא צריך לעשות קושיות, אתה צריך למצוא תירוצים, כן?
אתה צריך להבין למה זה כך, כי עם ישראל לא טועה.
אבל זה נוגע ממש בתשתיות מאוד מאוד עמוקות, ובואו נצא לדרך.
ביום הראשון של ראש השנה אנחנו קוראים בהפטרה את
הפטרת חנה.
חנה.
והפטרת חנה היא בעצם הסיפור כולו.
אה, רק לפני כן, עוד לפני הפטרת חנה,
כל מה שאני אומר זה לא אמרתי מעצמי.
השפת האמת אומרת את זה, והזוהר אומר את זה. תראו את תיקוני הזוהר.
אומר הזוהר,
ואיפן כה וכה, אם איט מאן דאיטער בטיוטה לטברה בית אסורים דילהון,
אם אדם מתעורר לחזור בתשובה,
לשבור את בית האסורים שהוא בעצמו מצוי בו,
כל אחד מצוי באיזה בית אסורי ואחד היצר הוא בית הכלא שלו, אחד הכעסים שלו, כל אחד עם הבית כלא שלו.
נועם, אתה מסכים איתי?
ומקסימום.
מצוין אומר הנביא,
הדעות הכתיב לאמור לאסורים צאו ולאשר בחושך יגלו.
או,
עכשיו מה הפסוק הבא, ואיף אין כה וכה ואיר כי אין איש,
אלא איש לדרכו פנו.
ריבון העולמי.
באים לחזור בתשובה, באים כאילו צריך לרצות את המלך,
במקום שיחזרו בתשובה, איש לדרכו פנו. מה הכוונה?
בעיסקין דילון, באורחין דילון,
איש לבצעו מקצהו,
בביצעא דאי עלמא, ליארתאי עלמא, ולאבינון מסיתרא דאילן דאיתמר באון, אנשי חיל יראה אלוקים, אנשי אמת, שונאי בצע.
כלומר, כל אחד בא לחזור בתשובה, אבל למי הוא דואג?
דואג לעצמו, דואג לבן שלו,
לעולם שלו, לעולם הזה שלו.
זה ככה.
אז אומר הזוהר, זה לא טוב, זה לא אנשי חיל,
אלא כולו צבחין בצלוטין ביומא דכיפורים ככלבים.
וואו וואו וואו. כולם צובחים, צובחים בתפילה ביום כיפור ככלבים.
האב, האב,
האב לנמזונה וסניחה וכפרה וחיי וכותבנו לחיים ואינון עזה נפשי ככלבים.
האב, האב.
זה כאילו, ככה זוהר אומר, זה המאמץ שאתה מבקש בקשות פרטיות.
דהינון אומין דה עלמא צבחה לגביו אלית לנבושת תנפין, אין להם בושה?
דלא אית מן דקרא לבית טיובתא דא אחזור שכינתא לקודש אבריכו". אין אחד שמתפלל ואומר, התשובה, קודש אבריכו, היא שתחזור שכינה.
אלא רק דואג לעצמו. אז עזור, הוא קורא לזה, איך שקורא לזה, אני לא רוצה לחזור על זה, מרוב שזה חמור.
ככה הוא קורא לזה.
דלא אית מן, אין אדם דקרא לבית טיובתא שקורא לתשובה
כדי שתחזור שכינה לקודש אבריכו.
דא ימרך כמיני למהדר לגבי ודמיה לכלבים.
דהי תמר מאוד, ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם, וכו' וכו'.
וכל חסד דה אבדיל לגרמאיו אבדיל. אז זה התיקוני זוהר, זה המקור של השלילה של העיסוק בדברים הפרטיים.
טוב,
אז מה נעשה?
תראו איך החסידות
ממתקת.
כמו שמלח ממתק את הבשר,
באה החסידות וממתק את הדברים האלו.
כי הרבי מתייחס לתיקוני זוהר הזה.
אז ההפטרה היא הפטרת חנה. בואו נראה את ההפטרה.
הפסוקים ידועים לכם.
באי איש אחד מן הרמתיים צופים ושמואל קנה בין ירוחם בין אלוהו בין תוך ובין צוף אפרתי ולא שתי נשים
שמה אחת חנה
בשמה שנים מתמינה בעיר מתמינה ילדים ולחנה אולחנה אין ילדים למה אולחנה? למה הוא ולווה? כי זה לא אותיות בומאף
מה?
לא בומאף, בומאף לא ברכה שלום וברכה
אייל ומיכל
אבל זה שווה נא בראש מילה אז גם כשיש לך שווה נא בראש מילה
ו׳ לפניה תהיה הוא ולא ו׳.
בסדר?
לכן, ולחנאי ילדים.
ועלה האיש ההוא מעירו מימים, מימים אלה להשתחוות ולזבוח, לאדוני צבאות בשילו, ושם שני בני אלי חופני ופנחס כהנים, לאדוני.
ויהיום ויזבח אלקנה ונתן לפני לאשתו ולבנתי המנות, וחנאי תן מלאך את אפיים, כי את חנא האב, אדוני סגר רחמה.
וכי ההסתה צרתה גם כעס בעבור הריבה, כי סגר אדוני בעד רחמה.
וכן יעשה שנה בשנה מידיה על אותה בית אדוני, כן תכיסה להם ותבכה ולא תאכל.
ואומר אלקנה אישה חנה
למד תבכי ולא מלא תאכלו ולמר על לבבך, הלא אנכי תומך מעשרה בנים, בתקום חנה אחרי אוכלו בשילו ואחרי שעתו, ואליה כהן יושב על הכיסא ועל מזאת היכל אדוני,
ואמרת נפש ותתפלל על אדוני ובכות תבכה ותנור דרך ותאמר אדוני צבאות אם רואה תראה באוני אמתך וזכרתני ולא תשלח את אמתך ונתן לעמתך זרע אנשים ונותתים לאדוני כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו וזה אגב קרה בראש השנה לכן קוראים לזה בראש השנה כי בראש השנה האחרונה נפקדה
והיה קרבתה להתפלל לפני אדוני ועלי שומר את פיה וחנה היא מדברת על ליבה רק שפתיה נאות וקולה לא ישמע ויחשביה אלי לשיכורה
ויאמר אליה אלי, עד מתי תשתכרין,
אסירי את יינך מעלייך.
ואז חנה אומרת לו, לא,
לא, אדוני, אישה קשת רוח אנוכי,
ויין ושיכר לא שתיתי, ואשפוך את נפשי לפני אדוני.
וואו, איזה מילים.
אשפוך את נפשי, השתפכות הנפש.
אל תיתן את ארמתך לפני בת בליעל, כי מרוב שיחי וכעשי דיברתי עדנה.
ויען ידיד ויאמר לכי לשלום ואלוהי ישראל יתן את שלבותיך ששאלת מאמו ותאמר תמצא שפחתך חן בעיניך ותלך אישה לדרכה ותאכל ופניה לה יהיו לעוד
וישכימו בבוקר וישתחרו לפני ה' וישובו ויבואו אל ביתם ברמת האבדל קנה אחרי אשתו ויזכרה ה'
טוב, חלק מהפסוקים.
השאלה, שאלת היסוד היא איך אלי טעה?
יכול להיות שמגיעה אישה,
התפללת בדמעות,
אין לה ילד,
זה אלי אומר לה, בוא, הלו, את שיכורה, מה קורה?
תסגרי על עצמך, מה אתה עושה פה?
זה יכול להיות, איך אליטה?
אז כדי להבין את זה,
כן,
הוא גם מאשים אותה בשכרות,
שהיא נכנסה שיכורה למקדש.
מוזר מאוד.
כן, יפה, אז אומר עופר,
אז אין למה להשוות בכלל, נכון? כאילו, זו פעם ראשונה, אז מה?
כן.
אתה יודע למה זה מזכיר לי?
זה מזכיר, אתה כאילו, אתה אומר, הפסוקים ממש אומרים שהתפללה ממש, כאילו, זה לא סתם שהיא...
היא לא קראה עלונים, היא לא קראה עלונים.
אומרים, אתה יודע, אדם מגיע עם הילד שלו לבית הכנסת.
אדם מגיע עם הילד שלו לבית הכנסת, ילד קטן מתחיל לבכות, אז ישר כולם מסתכלים עליו,
נו, מפריע, תוציא אותו.
אז אומרים, עד שיהודי בוכה בתפילה, מוציאים אותו.
הפרת פה את האיזון, אבל לא באנו פה לבכות.
טוב, אז אתה צודק, יש הרבה דרכים.
ההסבר הפשוט, על פי פשוטו של מקרא,
זה שעד ימי עלי לא היה נהוג להתפלל לבד בכלל.
אלא אתה היית מגיש כווית לך,
היית מגיש פתק לכהן הגדול, והוא היה מתפלל עבורך. וחנה, היא פרצה דרך והתפללה עבור עצמה.
ולכן זה היה נראה מוזר. אבל יש פה עוד משהו,
זה מה שהרבי מבאר.
מה שהיה קשה לעלי,
או מוזר לעלי, זה עוצמת התפילה.
עוצמת התפילה.
חנה
שופכת את נפשה.
כן?
אלי ידעה שהיא לא שיכורה,
אבל הוא אמר לה, את מתנהגת כמו שיכורה, כלומר יש כאן איזה פריצת הגבולות.
כנראה חנה, אפשר לנסות לדמיין את התפילה שלה, היא גם כתובה, אבל היא כנראה גם הטיחה דברים כלפי מעלה.
דיברה באיזו עוצמה פנימית, דיברה ב... כאילו, מה יהיה? מה נסגר? כאילו, דיברה, עשתה איזו התבודדות כזאת של...
ואלי אומר לה, תקשיבי,
אני מבין שאין לך ילד,
אני מבין שמאוד קשה לך,
אבל את כרגע עומדת לפני השם במשכן,
והכללים פה אחרים,
את לא ככה... פה המלך נמצא, אתה... גם כשאדם מגיע לבקש משהו מהמלך, הוא עושה את זה באיזה רגישות,
עושה את זה, קודם כל, כמו שנגיד, כמו תפילת שמונה עשרה, נכון?
כמו תפילת שמונה עשרה, אתה קודם כל משבח,
אחרי זה אתה מודה, אחר כך אתה מבקש, בסוף אתה עוד פעם משבח, מודה והולך לאחורה, אתה לא, וכאילו חנאה מתפוצצת פה.
אז אלי אומר לה, הגזמת,
איבד את הפרופורציות.
יש כאן מלך, זה משכן, כאן ממליכים את המלך. אפשר גם בסוף להגיש איזה בקשה בכמה עותקים, והמלך יתייחס.
ואת כאילו מתפוצצת פה על המלך.
מתפוצצת.
והיא אומרת לו, אתה לא הבנת.
אתה לא הבנת.
לא קלטת אותי.
לא הבנת למה אני מתפללת.
ורבותיי, זה החידוש הגדול, ותכף ניכנס פה לשיחה של הרבי בעצמה.
אבל זה לב החידוש. וזה ממש נעוץ בפסוקים עצמם.
וזה מה שיפה שהרעיון הוא נעוז בפסוקים עצמם.
באמת,
יש צעד,
יש צעד קצת אולי נמוך,
כשאדם מגיע אל המלך והוא אומר לו, תשמע,
תסדר אותי,
תפנק אותי, אני צריך פה, אני צריך שם, בסדר?
אבל אם אדם מגיע אל המלך ואומר לו,
אדוני, אתה המלך.
אתה המלך.
אז קודם כל, אם אתה המלך, אז ממי אני אבקש ממך?
אתה המלך.
נכון. אתה בראת את העולם.
אבל יש פה דברים שאני לא יכול לעשות בעצמי.
אני לא יכול לתת...
חנה אומרת, אני עקרה, אין לי איך לפתור את זה, רק אתה יכול לפתור את זה.
אם אתה המלך, אז בבקשה.
אבל בסדר, זה מובן, כאילו, אבל יותר מזה, אומרת חנה.
זאת אומרת, אדוני המלך,
אני מדבר כרגע רק מלכות, אני לא מדבר כרגע, אדוני המלך,
אתה בראת אותי.
אתה שלחת אותי לעולם הזה והטלת עליי משימות כאלה ואחרות.
ואתה לא נותן לי את הכלים שאיתם אני אוכל לממש את המשימה.
אני לא יכול לעבוד ככה.
אני לא יכולה למלא את שליחותי עבורך.
עבורך, אדוני המלך. אני רוצה למלא את שליחותי עבורך. אני רוצה להיות חיילת שלך, נאמנת שלך.
אבל אתה לא נותן לי את הכלים.
אמא, אישה,
הכלי המרכזי שלה, אני לא חושב שיש כלי,
אולי גם לא נכון לקרוא לזה כלי,
אבל לומר לך, אישה בעם ישראל, השליחות המרכזית שלה, לא משנה כמה פרוגרס יהיה,
וכמה יהפכו את העולם, זה לא משנה, זה לא יעזור.
הדבר המרכזי, העליון ביותר,
הנשגב ביותר, שאין לו אח ורע, לא מתקרב אליו, לא מודגדג אותו אפילו, של אישה זה להקים משפחה ויולדת ילדים.
היא יכולה ללמוד תוך כדי תואר ראשון, תואר שני, תואר שלישי, להיות פרופסור, אלף ואחד דברים.
בנוסף ועל יד, וברוך השם נשים עושות את זה ומצליחות וכו', אבל זה לא במקום ולא תחליף למשהו במרכז.
אין דבר יותר עליון מן הדבר הזה.
אישה יולדת ילד, מחנכת אותו, מגדלת אותו, זהו, זה המשך כל הדורות. הרבי בהמון המון שיחות דיבר על חשיבותם של בנות ישראל, שזה כאילו...
אז אומרת חנה, מה אתה רוצה שאני אעשה?
לאן ללכת?
מה אני אמורה לעשות?
בזה שחנה באה בתביעה עצומה כלפי הקדוש ברוך הוא, על הצרכים הפרטיים שלה,
היא עושה המלאכה.
היא עושה המלאכה.
אתם מבינים את הרעיון?
ויש בזה ממש מבנה שלם של המלאכה. כלומר, אני יכול להמליך את הקדוש ברוך הוא באמת על כל העולמות ועל זה ועל הגלקסיות.
מצוין, הקדוש ברוך הוא מלך על כל העולם.
מה איתי? צריך גם להמליך אותו גם על עצמי, נכון? איך ממליכים את הקדוש ברוך הוא? מקבלים את רצונו.
לא רק.
גם מבקשים ממנו.
מבקשים ממנו. אם הוא המלך ואני הנתין, אז אני גם יכול לבקש ממנו. אבל מה אני מבקש ממנו?
אם אני מבקש ממנו, אני צריך כל מיני דברים בשביל עצמי. טוב, תגיד, אתה עושה צחוק, אתה פה המלך...
אבל אם אני בא בדרישה אל המלך, אומר לו, אדוני המלך, תקשיב,
ככה אני לא יכול לעבוד.
תן כלים.
זה כמו בצבא,
שאיזו יחידה באה בדרישה לרמה הממונה, תקשיבו, אתם מתאימים אלינו משימות.
באמת, לא מזמן היה אצלנו, איך איך אהבתי את זה, היינו באיזה אימון,
מפקדות כזה,
והגיע מפקד מזי, אלוף,
שב איתנו,
ואהבתי את הפגישה איתו, כי הוא אמר את האמת.
כאילו, החטיבה מעלה, וחסר לנו זה, וחסר לנו זה, וחסר לנו את האמצעים האלה, ואת הפועל, ואת השער, וכאילו, מלא מלא דברים.
הוא אומר, תקשיבו, חבר'ה,
אני רוצה להגיד לכם את האמת.
בשביל אופי המשימה שמוטל עליכם,
אני כמובן לא אחשוף את המשימה וזה, אבל כאילו,
אתם חטיבת מילואי,
אתם נמצאים בתוכנית כזאת וכזאת,
שהיא, נקרא לזה ככה, יש כמה וכמה יחידות
שיוטלו לשדה הקרב לפניכם,
אז בשביל המשימה, וגם המשימה שלכם בגדול היא בהגנה ולא בהתקפה, בשביל המשימה שמוטלת עליכם,
הציוד שיש לכם, האמצעים שיש לכם, מספיקים.
אתם אמורים לעמוד במשימה.
עכשיו אתם רוצים יותר, אין בעיה, אבל תבינו שיש לי סדרי עדיפויות, את תליצה לשלם על הכתפיים.
כי תמיד אומרים לך, לא, אתה צריך להיות מוכן גם לפה וגם לשם וגם להגנה וגם להתקפה וגם וגם, כאילו, איזה היסטריה. אני אומר, תקשיב,
בשביל המשימה אתה מוכן.
אבל אם מה קורה אם אתה בשביל המשימה לא מוכן, כמו שהיה נגיד בלבנון השנייה, שאתה מרגיש שבשביל המשימה שאתם מטילים עליך, לא נותנים לך, אז אתה מתחיל להשתולל, תשמע, מה הדבר הזה?
אתה נותן לי ציוד, אני לא יכול לעמוד, אתה מטיל עלי משימה,
לא נותן לי את הציוד. איך אני אמרו? אז אתה מתחיל להשתולל ולהעלות דברים כלפי מעלה.
וזה טוב או לא טוב?
זה מצוין.
זה מצוין.
רבותיי, תראו איך זה מדוקדק בפסוקים.
בואו, ברשותכם, נקרא את הפסוקים עוד פעם טיפה יותר בעיון.
בסדר? קצת יותר.
אתם איתי?
אבי, אתה נרדם לי מול העיניים. זה לא יעלה על הדעת, דבר כזה.
אני מבטיח לך שזה לא יעלה על הדעת.
אלקנה, יש לו אישה שאין לה ילדים.
זה תסכול נורא, נכון?
והיא לא ויתרה, היא לא מוותרת, היא לא מוותרת, היא לא מוותרת, היא רוצה ילדים והיא לא מוכנה להתפייס.
היא נותנת לה לאכול וכל הדברים האלה,
היא לא מוכנה לאכול, היא לא באה לכאן כדי לאכול.
היא באה כדי שיתפללו שיהיו לה ילדים. מי יתפלל?
כנראה,
כמו שאמרתי לכם, שלאורך כל השנים היא הייתה מגישה קוויתלח,
חנה, בת זה לזרע של קיימה,
הייתה מגישת הקוויתלח, למי? לאלקנה. אלקנה בעלה וגדול הדור.
ואלקנה כנראה מעביר את זה לעלי, וכן על זה הדרך.
ולחנא ייתן מנה אחת אפיים, כי את חנא ה' סגר רחמה.
וגם אם הכניסה אותה. וכן יעשה שנה בשנה, אה, לא אוכל.
ואז בפסוק ח' ויאמר אל אלקנה אישה חנה,
למד תבכי ולמד לתוכלי ולמה יראה לבביך, לו אנכי טוב לך מעשר הבנים. זה פסוק דרמטי.
זה פסוק דרמטי. מה אומר לאלקנה?
הוא אומר, יא בינתי, יא הרוחי, די, חלאס, אי אפשר, ככה, עשר שנים, נגיד זה עשר שנים, אולי או יותר,
שאין ילדים, אני מתפלל, את מתפללת,
אנחנו מתוסכלים, אנחנו רק אוכלים
מרירות, וכל זה, די, מספיק,
מספיק. אז בואי נשלים עם המצב.
אין לנו ילדים, יש לנו אחד את השני.
מה, זה הצדיקים היחידים שלהם עם ילדים? החזונני שלו היה לו ילדים, הרב צפי יעודו לא ילדים,
הרב המילובביט שלו היה ילדים, הרבה גדולה לישראל,
לא היה להם ילדים. או להבדיל,
אנשים שעשו דברים אחרים,
ודוקטור ולח כאן בשערי צדק, לא היה לו ילדים,
הנרייטה סולד, לא היה לה ילדים, והיא הקימה את ארגון נשות הדסה. אנשים עושים דברים גדולים, לא היה להם ילדים,
וכל ילדי עם ישראל הם ילדים שלהם.
אז אלקנה אומר, לא מספיק.
די.
אי אפשר. זה, אנחנו...
היא מקבלת את דעתו או לא מקבלת את דעתו?
מה אתם אומרים?
לא מקבלת את דעתו, נכון? ככה אני חשבתי הרבה מאוד שנים. זה לא נכון. היא מקבלת את דעתו. כי מה כתוב?
ועתקום חנה אחרי אוכלה בשלו ואחרי שתו.
אם היא אוכלת ושותה, אז מה?
אז סימן שהיא התפייסה. הרי כשהיא התפללה ורצתה ילדים, היא לא הסכימה לאכול. אז היא כאילו קיבלה את דעתו.
ופתאום אחרי שהיא אוכלת ושותה, היא אומרת, התחדשה אצלה איזו דעה. היא אומרת, מה?
אני ויתרתי?
יכול להיות שבשבילי באמת אין לי את העוז.
כאילו, אתה יודע, אתה מבקש מהקדוש ברוך הוא, אז מספיק.
אבל זה לא רק בשבילי.
היא פתאום משנה את הקדוש ברוך הוא. מה איתך?
מה איתך? אתה שלחת אותי כאן לעולם הזה. אתה לא נותן לי כלים.
ולכן כתוב את הפסוק המדהים.
ויהי מרת נפש ותתפלל על אדוני ובכות תבכה. אז צריך להיות כתוב ותתפלל אל.
תתפלל את עליך, השם ידברך.
עליך.
אני מבקשת משהו עבורי, אבל בשביל מה זה?
בשבילך.
כן.
המילים?
כומר.
איזה כומר. כומר, כומר כזה, כן.
עשה לו תקליטי שליחותיך. כן, נכון?
ואיך אנחנו יודעים? כי מיד אחרי שהיא מבקשת את הדבר הזה, היא אומרת, ומה שתיתן לי, מה אני אעשה איתו?
ותדור נדר, ותאמר, אדוני צבאות, אם רעות תראה בעוני אמותיך, זה כפול הכל.
ותדור נדר.
השם צבאות.
אם רעו תראה, בחו תבכה,
נכון?
הכל כפול. למה?
אחד למעלה ושבע למטה.
הילד הזה לא יצא מהשמיים, הוא יצא מרחמה של חנה.
היא תלד אותו, היא תהיה אימא שלו, היא תעשה לו מעיל וזה, אבל זה לא ייגמר רק בדבר הפרטי הזה, אלא מה?
היא תביא אותו למעלה, היא תשאיל אותו להשם.
זה מימד כפול. כלומר, אני מבקש עבור עצמי,
אבל הבקשה עבור עצמי היא כדי למלות את השליחות שלך יתברך,
ואין לך המלאכה גדולה מזו.
אין לך המלאכה. בסוף, בסוף.
והרבי כאן אומר בשיחה שזה הסיבה שאנחנו בוכים בדבר הזה.
כי בסוף, אתם יודעים,
יש משפט של הרב קוק,
שכל כך הולך איתי. הרב קוק אומר, הילדים של האדם,
זה משפט שהוא טוב למרכזניקים ולכמוני וכאלה, שזה כלל ישראל, כלל ישראל, כל יום כלל ישראל.
אז אומר הרב קוק, תקשיב,
יש לך שישה ילדים?
לנו יש שישה ילדים, לילה ארוך השם. הוא אומר, תקשיב. נכון, כלל ישראל?
האחוזון הקטנצ'יק הזה של הילדים שלך זה האחוז של כלל ישראל שהוא באחריות שלך.
עליו אתה חייב לדאוג. זו הגזרה שלך. כל שאר הדברים זה בסדר, זה חשוב, אבל שמו לך את זה בבית.
אז נכון שאנחנו ממליכים את הקדוש ברוך הוא.
אנחנו היינו רוצים שהקדוש ברוך הוא יהיה מלך על כל העולם,
ומקדמת, ועל המדינות, ועל רוסיה, ועל אוקראינה, ועל האמריקאים, ועל הדמוקרטים, ועל הרפובליקנים, ועל איי הים, ועל פוקלנד, ועל הים, ועל כל העולם כולנו הזה,
אבל זה, כל העולם הזה, אין לי אחריות עליו.
הוא לא בגזרתי.
הוא לא העסק שלי.
השורל שלי, זה מה שבגזרתי, זה מה שאני צריך. אז פה אני נלחם, אתה קשיב, הקדוש ברוך הוא. מה אתה, זה אחריות שלי?
זה אתה הטלת עליי, מה אתה רוצה?
שמת אותי באיזה מקום ונתת לי משימה,
ואתה לא נותן לי את הכלים? זה נורא מתסכל. אז לפעמים אתה בוחר מהדבר הזה.
אתה בוחר, שמע, אני,
נכון, נתת לי ילדים, אני צריך לחתן אותם.
מה נסגר? איפה החתנים?
הבנים סתומים, לא באים, כאילו, מה נסגר איתם?
קדימה, זוזו כבר.
נכון?
אז יורדת דמעה.
זה מה שהוא אומר.
מתפללת על השם.
היא אומרת לו, נכון, אני שיכורה בדבר הזה. אתה רואה אותי מתפללת הרבה יותר מאשר אם רק הייתי מתפללת מלוך על כל העולם כולו בכבודך.
כי מלוך על כל העולם כולו בכבודך זה אי-רוצן כזה, אתה מבין?
אבל עכשיו אני מדברת על החלק שלי שמסור אליי,
שעל זה אני אחרי זה אצטרך להזדכות ולהגיד, עשית או לא עשית.
ככה זה עובד.
זה נכון, יש לי הרבה משלמים מהצבא.
המ״פ אומר לחיילים שלו, תקשיבו, אני לא מעניין אותי, ישרף צה״ל. אני רוצה את הציוד שאני צריך לתרגיל. לא אכפת לי מאיפה תביאו. זה לא מעניין אותי עכשיו.
לא, מה יהיה אם צה״ל הגדול יסתדר. אני אחראי לפלוגה הזאת.
כופה הפרק.
אה?
עשו מה שצריך, שיהיה פה הכול מלא וזה. אני לא מעניין אותי מאיפה.
משם, מהגורן, מה...
אבל פה זה למעליוטה.
עכשיו זה ח...
נכון. עכשיו זה חמישים שנה וחצי יום כיפור,
ופה המבוגרים בינינו הרי זוכרים את המלחמה.
הייתי בן שנה וחצי, כן.
אבל יש סיפורים,
זה נושא שמאוד מעניין אותי, על הצליחה.
כדי להצליח לצלוח את התעלה, אוגדת
שרון צלחה את הראש גשר, וברן הייתה אוגדה של... לא משנה, כדי להצליח את הראש גשר היה צריך שם כמה וכמה דברים שלא היה.
שרון, שהלך את הסגן שלו, אמר לו, תקשיב, תביא לי.
לא מעניין אותי, יש לך
עשר שעות להתייצב פה עם מה שאמרתי לך. הוא הלך, פשוט, הוא רץ במשך שיירות, עצר אותם.
חבר'ה, חבר'ה, לאן אתם? אמרו, אנחנו קיבלנו פקודה, לאום חשיבה. אום חשיבה, שלחו אותי לתפוס אתכם בדרך באף, אתם מכירים את זה?
בואו אחריי! איזה, הם עוד מחכים שם בסיני, לקח אותם. ככה, שיירות, העביר.
מה קרה? אני צריך, ככה מנצחים במלחמה.
את הדבר הזה.
כאמור לעיל מתפילת חנה בתוכן הפטרת ראש השנה עלינו ללמוד הוראה הנוגעת לתפילת היהודי בראש השנה ולתפילה בכלל. בטרם אשיב על השאלות האלה ששאלנו,
הבה נתבונן בתפילת ראש השנה ונגלה שהיא מכילה עניינים, זה ערוך השיחה טיפה, בסדר? כי השיחה עצמה אי אפשר להוריד, עריכה קלה.
שני עניינים מנוגדים לכאורה זה לזה. מצד אחד ראש השנה הוא יום הדין,
שבו נפסקים לכל אדם צרכיו לכל השנה בגשמיות ורוחניות.
עניין זה אף רמוס בפסוק כי חוק לישראל הוא משפט לאלוהי יעקב. חוק הוא, אטריפני לחם חוקי.
כן, ענייני לחם בגשמיות.
משפט קשור לאלוהי יעקב, אלוקות ורוחניות.
ומכיוון שכך אנחנו מבקשים בתפילת ראש שנה על צרכינו.
הן בגשמיות,
בנה, חיי ומזוני, פרנסה, בריאות, רפואה, כל מה שצריך.
והן ברוחניות, קדושה, טהרת הלב, מחיקת הבנות, אבינו מלכנו וכו'.
ומצד שני הלא ידוע כי הנקודה המרכזית של ראש השנה
היא הכתרת הקדוש ברוך הוא למלך.
בחז״ל נאמר,
נכון, אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם.
ובתפילות היום אנו אומרים, מלוך על כל העולם כולו בכבודך, מלך על כל הארץ, המלך הקדוש. זה הלב, זה לב ראש השנה, המלכויות.
ועוד,
הכתרת מלך על עם משמעותה ביטול עצמי מוחלט של העם כלפי המלך.
זהו, ביטול.
ברגע שאתה בא לפני המלך ואתה מבקש ממנו משהו, אז אתה לא בטל. למה? אני קיים, אני צריך דברים.
אם אתה רוצה המלכה, אתה אומר, אני מוכן להימחק.
מול מציאותו של המלך, בטלה המציאות הפרטית,
וממילא בטלים גם כל הרצונות והמאוויים האישיים.
הביטול העצמי של העם אל המלך הוא בעצם שמעורר אצל המלך את הרצון למלוך,
ודיברנו על זה בעבר.
ונשאלת עפה השאלה, כיצד אפשר לחבר בין שני העניינים המנוגדים זה לזה בתכלית?
לעמוד בתנועת נפש של ביטול אל השם, ומצד שני, המלכה.
טוב, איך עונים על זה?
והתשובה היא, שאומנם כן,
אפשר שניהם ביחד,
לא צריך לבחור להיות או בהמלכה,
ואז להרגיש קצת לא בסדר, שאתה מבקש בקשות פרטיות,
או להיות רק בבקשות הפרטיות ולהגיד, טוב, אין לי כוח להמליך.
התשובה היא שאומנם כן,
תוכן ראש השנה ותפילותיו הוא המלכת הקדוש ברוך הוא על העולם,
וכשממליכים מלך,
יש להיות בביטול עצמי מוחלט,
ואין מקום להרגשת המציאות האישית.
ובכל זאת אין בכך סתירה לעובדה
שיהודי מבקש בראש שנה גם על צרכיו.
נקודת העניין, בראש שנה גם כאשר יהודי מבקש על צרכיו אין כוונתו רק למען עצמו,
דהיינו שיהיה לו ריבוי של השפע הגשמי או אפילו רוחני,
אלא בקשתו באה כהמשך לעניין תמליכוני עליכם. כיצד?
כדי שמלוך על כל העולם כולו בכבודיך אכן ימומש.
כדי שמלכותו של הקדוש ברוך הוא תחדור במציאות העולם עד שהמציאות הגשמית עצמה תכיר במלכות ה' על היהודי להתעסק בענייני העולם ולעשות מהם הכל לשלטו יתברך ובשביל זה אני צריך כלים ריבונו של העולם והוא יגיד את זה מיד בהמשך ובניגוד או בשונה ממלכות הקדוש ברוך הוא בכל העולם זה הדבר היחיד שקשור אליי שהוא באחריות שלי אני לא אחראי על מה שקורה כרגע באיראן אני לא אחראי על מה שקורה בארצות הברית ולא על מקסיקו התחתונה זה לא הגזרה שלי למרות שאנשים מאוד אוהבים להתעסק בדברים האלה ו
ונותנים עצות לביידן, ונותנים עצות לטראמפ. כל אחד כאן נהיה מבין, נכון? בכלל, היום אתה פוגש אנשים ברחוב,
כל אחד היום הוא מומחה למשפט חוקתי.
מומחה, ממש מבין, וכל אחד גם מומחה לקרנות הון סיכון ודירוג האשראי של ישראל,
ומציעים עצות ימינה ושמאלה ולמטה למטה. כולנו פרופסורים בדבר הזה. יש לך אחריות, יש לך גזרה, תתעסק בגזרה שלך.
וזה ההסבר לעובדה המעניינת שרואים אצל יהודים
בתפילת ראש השונה,
הרעיון המרכזי של ראש השנה בתפילותיו הוא כאמור המלאכת הקדוש ברוך הוא על העולם. ובכל זאת רואים שאחד משיאי ההתעוררות בתפילת ראש השנה הוא לא בזמן אמירת מלוך על כל העולם כולו בכבודיך,
אלא דווקא בתפילת טונטני תוקף.
תפקוד נפש כל חי, תחתוך קצבה לכל בריאה, מי יחיה, מי ימות, מי בראה, מי בצמא, מי העשיר, מי העני.
כאילו,
האם זה רק משום שענייני העולם הזה קרובים אצל האדם יותר מעניינים רוחניים?
למה לא כתוב מי יסיים מסכת, מי לא יסיים מסכת?
מי העשיר? מי העני?
אשדיל, כסף, זה מדבר.
האם זה רק בגלל הדבר הזה?
זוהי הסתכלות,
ונהגים לו יותר מאשר מלכות ה' בעולם,
זוהי הסתכלות פשטנית מדי. הטעם הפנימי האמיתי להתעוררות זו בעת אמירת נותנת תוקף הוא בדומה להסביר הבעל שם טוב,
כי אמנם בתפילה זו באה לידי ביטוי תכלית האדם וחייו, לעבוד את הבורא בתוך
מציאות העולם הגשמית,
ולהחדיר לתוכה קדושה אלוקית.
הכרה זו מהירה
במיוחד בעת תפילת טונטני תוקף,
העוסקת בחיי האדם בעולם הזה.
בעצם הנשמה, וגם הסיפור העוטף את תפילת טונטני תוקף.
אני רק אגיד הערה אחת קטנה,
חצי מחקרית.
רבי אמנון ממגנצא לא חיבר את תפילת טונטני תוקף.
תפילת אומתנה תוקף הייתה, היה פיוט
שמופיע בגניזות מארץ ישראל עוד לפני תקופתו. כנראה חיבר אותו רבי אלעזר הקליר.
הוא הכיר את פיוט אומתנה תוקף.
יש הרבה פיוטים שמעט אנשים מכירים, נכון?
כל מיני פיוטים. הוא הכיר את הפיוט הזה. לא רבים הכירו.
וכשקרה לו מה שקרה, אז הוא,
מתוכו
בקע הפיוט הזה שהוא הכיר אותו. ואחר כך הוא בא בחלום לרבנו קולונימוס ולימן אותו את הפיוט הזה שהפיץ אותו בקול ישראל.
אז רבי אדוני מגנצא,
תואר, ומיוחס, הייתה לו שליחות בעולם, והוא הרגיש שהוא, בפה שהוא אמר להגמון, כן, אני עוד רגע יבוא, הוא מעל בשליחותו,
אז הוא אמר, תפילת נתנת תוקף.
כלומר, גם הסיפור העוטף את התפילה מדבר בדיוק על הדבר הזה, האם אני ממלא את שליחותי, כן או לא.
וזו ההמלכה הכי גדולה.
העוסקת בחיי האדם בעולם הזה, בעצם הנשמה מזעזעת אותה, ומכך נובעת ומשתעשעת התעוררות בתי הכנסת בשלט תפילה זו.
על יסוד כל האמור נבין גם את חילופי הדברים בין עלי הכהן לבין חנה.
עלי,
שהיה שופט ומנהיג ישראל, לא טעה בחנה לחשוד בה שהיא שיכורה במובן הפשוט של שכרות,
באומרו לה, עד מתי תשתכרין?
אלא כשהוא אמר לה את זה, הוא התכוון לשכרות מסוג אחר. שכרות בעניין תפילה.
עלי רע שחנה הרבתה לי את פה אלי לפני השם. יתר על עמידה בענייני הפרטים. כתוב, ואשפוך את נפשי.
יש פה איך הכוונה, היא דיברה, היא דיברה, אני צריכה ילד, אין לי בן, הוא יהיה כזה, והוא יהיה כזה, ובן, ו... לא, מה, זאת מגזימה.
בואי נדעים עם הפרטיים שלך. יש פה גם דברים כלליים.
דעתו לא הייתה נוחה מכך.
טענתו הייתה שכאשר עומדים לפני המלך, לפני השם,
והרלב״ג מפרש שם לפני קודש הקודשים, אין לעסוק בעניינים אישיים.
הוא ודאי לא בריבוי כל כך.
כן?
אגב,
הכהן הגדול,
לדעתי,
תפילת חנה הגיעה עד הכהן הגדול ביום הכיפורים.
כשהכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים,
המקום הכי קדוש בעולם, הכי כללי, מה הוא מתפלל?
הוא מתפלל לדברים.
לגמרי, ולא רק צורכי העולם הזה, גם צרכים פרטיים.
אורחי אברהם לא אחי, ולא תפילי שפרי בטנה, ואנשי השרון שלא יהפכו בתיהם כאברהם, ועוד כל מיני דברים לסוג הזה.
למה? כי הוא אומר, בסוף, יש לי אחריות.
אני צריך שכל אחד במקום שלו יקבל את הכלים שיש לו כדי להמליך את השם יתברך.
זה מוריד את ההמלכה למטה.
אתה צודק, נכון, זאת הערה נכונה.
וגם, כשאתה מבטל את האחים שלי ואת ההסבר שלי, נכון, נכון, נכון, נכון. רבנים מתחרים אומנם, אבל בסדר, זה הרב אלי, זה חבר שלי.
טוב, נמשיך.
טענתו הייתה שכאשר עומדים בפני המלך, בפני השם,
לפני קודש הקודשים, אין לעסוק בבניינים אישיים, ודאי לא בריבוי כל כך.
לשכרות יש שני מאפיינים מרכזיים. שתיית ריבוי יין, שהסיבה לשכרות,
לאחר שכבר השתכר, השיכור אינו שולט עוד בעצמו ואינו מודע למעשיו ולסביבה שהוא נמצא בה. אומר אלי הכהן לחנה, מצד השתכרין, מה את כל כך מרבה להתפלל ולבקש את צרכייך האישיים?
בשעה שאת ניצבת לפני השם. האם כה שקועת בעניינייך כשיכורה עד כי אינך מודעת עוד במקום בו את נמצאת? הלו, את לפני המלך, התנהגי בהתאם.
אך למעשה,
חנה לא הייתה שקועה ברצונותיה האישיים האנוכיים, אלא להפך.
תפילתה נבעה מפנימיות הנפש, וישפוך את נפשי.
ריבוי התפילה שלה,
כמו גם סערת הרוח והבכייה, נבעו מעניין נפשי רוחני המתאים בהחלט לעמידה לפני השם. ומהו העניין הזה?
תן לי להמליך אותך בחיים האישיים שלי ולעשות לך יתברך דירה בתחתונים על האחריות שלי, על הגזרה שלי. נתת לי רחם, כך חז'ל אומרים. נתת לי רחם, נתן לי שדהיים להעניק, נתת לי זה.
איך אני לא...
זה הכלים המרכזיים, אני לא משתמשת בהם, איך זה יכול להיות?
אני רוצה להמליך אותך עליי.
הרבי כאן ממשיך.
וכשם שתשובת חנה הפריחה לגמרי את טענת עלי,
עד כדי כך שגם הוא עצמו קיבל אותה, ובתגובה לה אף ברך את חנה והבטיח לה שאלוהי ישראל ייתן את שאלתיך אשר שאלת מעימו,
כך גם אנו נזכה שהקדוש ברוך הוא ימלא את בקשת עם ישראל לשנה טובה ומתוקה,
בפשוטה, כפשוטה, בטוב, הנראה והנגלה, שגם נראה בעיניים.
בנה חיה מזון רבי, וכולם באופן דרביכי.
שמעתם? ועכשיו אני אספר לכם, ובזה נסיים,
איך הרבי היה הולך לתקיעת שופר. אתם קראתם על זה פעם?
לא קראתי.
קראתי על זה תיאורים מכמה וכמה וכמה כיוונים. התיאור הכי טוב שקראתי זה של הרב שמואל אבידור הכהן,
שהיה בביקור אצל הרבי בימים האלו, והוא מתאר את זה, יש לו כישרון ספרותי בלתי רגיל.
הרבי היה תוקע רק את התקיעות הראשונות,
מה שקוראים תקיעות במיושב,
והשלושים הראשונות, אחרי זה היה הבעל תוקע אחר.
ועכשיו כשהייתי בניו יורק, אז ראיתי את השופרות של הרבי,
היה לו שלושה שופרות, אחד לבן, אחד שחור, אחד זה,
אחד של הצמח צדק, היה שם מטפחת,
הוא היה מסדר אותם באיזה צורה, אבל
בית המדרש היה מלא באופן שאי אפשר לא ניתן היה להכניס בו סיכה.
אנשים היו מגיעים,
חלק מהאנשים בכלל לא היו הולכים לישון, היינו נשארים על המקום כדי שלא יתפסו להם את המקום, חלק היו מגיעים בארבע בוקר וכו'.
הרבי היה נכנס,
הייתה איזו הפסקה קצרה בין שחרית לבין מוספה, היה נכנס,
ואחריו היו הולכים המזכירים
עם שקי ענק,
שקי ענק
שבתוכם אלפי פתקאות,
קוויטלח,
שנשלחו אל הרבי לקראת ראש השנה.
חלקם ממקומות שלא ניתן היה להגיע,
כמו רוסיה הסובייטית, ברית המועצות,
כל הקוויטלח האלה.
אנשים שזקוקים לילדים, זקוקים לישועה, זקוקים לרפואה. איתם, עם הפתקים האלה, הוא היה נכנס,
היו שמים אותם על השולחן, איפה שהוא היה נמצא על הבמה,
והוא היה פורס את הטלית שלו,
מתחיל להגיד למנצח, לבני קורח מזמור, אומרים שבע פעמים,
בחב״ד אומרים, כן, זה הפרק, לא אומרים, מה?
כן, אבל אני חושב שבחזר אומרים פרק אחר, אני לא בטוח.
הוא היה פורס את הטלית עליו ועל הפתקים האלו,
ואומר את הפרקים בבחירות עצומות,
ואז
הוא היה תוקע.
כלומר, הוא היה מגיע לאירוע המלאכה
עם כל הבקשות הפרטיות של האנשים שביקשו ממנו.
הוא היה ממש משלב את זה.
והעין הטובה הזאת,
לראות במצוקות של יהודים, לא איזה קטנות, נו, נו, לא הצלחת להתרומם לגודל של העם לוחם, אתה עסוק בעצמך, טוב, נו, בסדר.
אלא לראות בזה את המצוקה של הנפש שרוצה להמליך את הקדוש ברוך הוא, קודם כל על מה שלשמו היא נשלחה לעולם הזה.
ואחר כך להתרחב, ואם אני לא יכול, אז
זה גם עין טובה, וזה גם כמובן מבאר המון המון המון סוגיות, כלומר זה הולך ביחד.
בעבר, אני אגיד לכם, בעבר אני הייתי עושה מספיק פשרה, הייתי אומר, אוקיי, ביום ראשון דינא קשי, רק המלאכה,
ביום השני נשחרר קצת לפרטיות,
כאילו הייתי עושה חצי-חצי. לא אומר הרבי, זה צמא שלובה.
זה צמא שלובה.
כשאנחנו מבקשים, פונים להשם יתברך, ומבקשים ממנו על הצרכים שלנו,
זה בגלל שבעומק הנפש, גם אם אנחנו לא אומרים את זה בגלוי, כן?
אבל עובדה שיש בכייה בדבר הזה, כי בעומק הנפש, הנפש אומרת לקדוש ברוך הוא,
תן לי להמליך אותך עליי,
על החיים שלי, על מה שאני אחראי. ואני צריך לפתור את הדבר הזה, את הכלים האלו ואלו,
פרנסה כזו וכזו, ילדים, בעל נרחב המזון נרוויחי,
וזה עצמו נהיה,
נקרא לזה ככה, קומת המסד של ההמלכה.
מתחילים מפה.
אחרי הדבר הזה, נמליך עוד מקומות, על המדינות, על הארצות, לא על כל העולם כולו בכבודך.
אבל קודם כל, על עצמי, עליי.
אני צריך את הכלים הללו,
אני צריך את השפר שלך כדי שאני אוכל, כל אחד מאיתנו יוכל
להפוך את העולם הזה למקום שהוא יותר חדור ומואר באור אלוקי ולהתבשר, נכון? כמו שכאן הרבי אומר, לשנה טובה ומתוקה,
כי פשוטה בטוב הנראה והנגלה בבאנה חי ומזונה וכולם באופן דרביחי לכל בית ישראל ובמיוחד ללומדי ושומעי ורואי השיעור הקדוש נפש הפרשה.
שנה טובה ומתוקה, אנחנו ניפגש בשנה הבאה בעזרת השם.
יש, לא, בניף של פרשתנו, היום חמש ורבע לומדים אחות קטנה
לבקשתו המיוחדת של מאיר ישראל.
זה פיוט שאומרים אותו שתי העדות.
אבל האשכנזים...
כתוב אבל לא אומרים.
כן, אז הכו ברוך.
