טוב, תקשיבו, אנחנו צהריים טובים, אנחנו כבר לקראת שבת קודש,
ובדרך כלל אנחנו לומדים פרוטניה,
אבל מדי פעם אנחנו מכירים את מאמר הזוהר הקדוש.
הזוהר אומר, כתוב בתורה לא תגנוב, נכון?
אסור לגנוב, אבישי.
אבל הלא תגנוב כתוב עם מפסיק באמצע,
עם תנחתה באמצע כתוב, לא,
בטעם העליון, לא תגנוב.
אז הזוהר אומר שזה אומר שצריך לגנוב מדי פעם.
אם היה כתוב לא תגנוב בצורה טוטלית, אסור היה לגנוב בכלל.
עכשיו שכתוב לא תגנוב, אז מותר לגנוב מדי פעם, לגנוב דעת,
התלמיד שיגנוב את דעת רבו, כך כתוב.
נגיד, התלמידים רוצים שהרב ידבר על איזה נושא, אז הוא אומר, בוא, בוא, תשים לרב על השולחן איזה דווקא, כן, שים לו תכלת,
ואז זה נקרא.
אז מדי פעם מותר לגנוב. אז גם אנחנו מדי פעם גונבים גניבת הקדושה,
איזה דיבור שקשור למהלך הלימוד שלנו בספר התניא.
עסוקים עכשיו, הגענו לפרק ט״ז, משהו כזה, אבל אם יש איזה דיבור ככה חזק שקשור לפרשה, מאדמו הזקן, אז אנחנו הולכים עליו.
אז זה קורה גם, זה קורה השבת,
והבאתי כאן חלק
משתי דרשות בעצם, זה שילוב של שתי דרשות בספר ליקודי תורה על פרשת המרגלים,
כי זה ממש עוסק בסיפור שלנו, בסיפור של ספר התניא. הרי כל העניין
של מה שעתניה מדבר, זה לתת לבינוני כלים
כיצד להתמודד בעולם הזה.
זה נכון, אנחנו מדברים על כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך עביבך לעשותו. ראינו בשבוע שעבר את ה...
פתחנו את הפסוקים, לא בשמיימי, לא מעבר לים, נכון?
קרוב אליך הדבר, זה דברים כאן בארץ.
ארוך אתה, אדוני, עכשיו שהקונן גרוע.
דברים כאן בארץ, הכל קורה כאן, וגם התביעות הן תביעות כאלה שניתן לעמוד בהן.
בעיקר לתקן את המעשים, וכן על זה הדרך.
אז לפעמים כשעיקרון מסביר את הפרשה, אז אפשר להרוויח.
אז זה מקובע עליכם?
לא הכל, רק רציתי לישון.
תראו,
חטא המרגלים, אפשר להסביר אותו בכל מיני צורות.
אפשר להסביר אותו בצורה פשוטה. באמת, הם פחדו, הם נבהלו, הם הוציאו דיבת
הארץ רעה, וכן על זה הדרך.
ותקלה, תקלה חמורה.
אבל כתוב בתורה שהמרגלים כולם אנשים ראשי בני ישראל המה.
כך כתוב.
אז אנשים רציניים.
אנחנו יכולים להבין שאם יהושע וקלב הם יהיו חלק מהם, אז גם שאר האנשים הם ברמה, רמת החשיבות,
ואולי גם ברמה הרוחנית,
של יהושע וקלב.
לכן זה אומר שהחטא שלהם הוא חטא של אנשים גדולים.
זה לא הופך את החטא לפחות חמור.
זה לא הופך אותו לפחות מורכב,
אבל צריך להבין מהו.
צריך להבין מה החטא.
אנשים גדולים,
מה הם יכולים לחטוא.
אז ניתן פה איזו הקדמה, בסדר?
ואז ניכנס קצת פנימה.
שמעו סיפור.
יש שיר שאני מאוד אוהב,
שנקרא,
אחרי שאתם לא יודעתם בבוקר מה זה אוי ארצי מולדתי, אז אין לי ציפיות כרגע,
נקרא ציון תמאתי.
ציון תמאתי, ציון חמדתי,
ציון תמאתי, ציון חם דעתי.
אתה מכיר, עוזי?
לא.
בסדר.
שיר קדוש,
כולו מלא געגועים וכיסופים לציון.
את השיר הזה חיבר
יהודי בשם מנחם מנדל דוליצקי, זה השם שלו.
הוא היה גר בפולין או באוקראינה, משהו כזה.
וכשהוא יצא משם,
הוא שם את פעמיו לא פחות ולא יותר מאשר לארצות הברית.
הוא היגר לאמריקה.
אמרו לו, כבודו כתב, ציון תמתי, ציון חמדתי, המילים, לך נפשי מרחוק הומייה,
תשכח ימיני, אם אשכח איך יפתי,
עד תאתר בור, קברי עלי פיה עד שאני אמות.
איך אתה יכול...
אז הוא ענה תשובה, ככה אומרים בשמו.
הוא אומר, הציפייה לציון גדולה מציון עצמה.
כשאתה מצפה לציון,
אז אוויר הרים צלול כיין,
וריח אורנים, הכל ככה זה.
כשאתה מגיע לציון, אז בציון יש גם קצת פחי אשפה, וכמה פקקי תנועה, וקצת פקחים שנותנים לך איזה קנס מדי פעם, וקצת, נכון, וקצת, זה, וזה דרך ככה עם איזה טרקטור שמפריע לך לעבור, ועוד כל מיני דברים כאלה ואחרים שיש בציון, בסדר?
כלומר,
כמה חבל שהמציאות תמיד
מקלקלת את החלום.
תמיד.
לכן המתמטיקאים לא אוהבים את הפיזיקאים.
כי אומרים, אתם רוצים את המתמטיקאים, הפיזיקה שלכם.
כל היישומיות הזאת, ואיך, מה יוצא מזה, ואה, מה זה מעניין, תן לנו לחלום, תן לנו
להתעסק במרחבי, מרחבים מתמטיים טהורים.
גם זוגיות,
גם חתונה,
אז היא נראית,
כן, מסתכלים מבחוץ, זה הכל כזה,
הכל, כן, אדם מדמיין איך יראה הבית שלו בשבת בתור אבק, מדמיין לראות שבת, שולחן שבת,
הילדים מסודרים, שרים, שירי קודם, כל זה.
יש דקה כזאת, יש דקה,
בדיוק דקה שהבית מסודר,
זו הדקה שאחרי הדקת נרות.
הכל בית מסודר,
וצריך לצלם את זה,
כי שנייה אחר כך,
בית, ילדים, כלים,
טיטולים,
הוא לקח לי, הוא הביא לי, הוא הרביץ לי, הוא החזיר לי, ביי.
המציאות, יש לה נטייה חמורה להרוס את החלום, כן?
אז מה קורה?
גם ביחס לגאולה.
נכון, כתוב שיר המעלות ושוב אדוני את שיבת ציון היינו כחולמים. אנחנו כמובן חולמים איך תראה הגאולה.
ופתאום מגיעים ורואים שהגאולה היא לא בדיוק כמו שחלמת.
היא מורכבת מאוד כל מיני דברים כאלה ואחרים.
כן, לא כל היהודים עם זקן ועם פאות ועם...
ואז יש כאלה שאומרים, טוב, אז זה לא זה.
זה הסיפור
של המרגלים.
אז בוארון זקן מדבר פה במושגים פנימיים,
אז בואו נראה.
יש כאן שני עמודים, עמוד 6 ועמוד 4. אנחנו נתחיל, זה שני מאמרים שונים.
בסדר? זה שני חלקים משני מאמרים שונים. נתחיל מ-6, ואז נעבור ל-4.
ויאמרו אל כל עדד בני ישראל לאמור,
טובה הארץ מאוד מאוד.
אם חפץ בנו ה' והוויה והביא אותנו לארץ הזאת ונתנה לנו, ארץ אשר יהי זבת חלב ודבש.
זה הפסוקים.
בירושלמי כתוב שמי שאמר את הפסוק הזה זה היה יהושע, שהמרגלים לא אמרו, המרגלים לא אמרו שום פסוק טוב על ארץ ישראל.
הירושלמי אומר שמי שאמר את הפסוק הזה, גם הזוהר אומר את זה, שמי שאמר את הפסוק הזה זה יהושע.
מה זה טובה הארץ מאוד מאוד?
אני צריך להגיד פעמיים מאוד.
מאוד, פעם אחת.
מאוד, אז תגיד מאוד, מאוד, מאוד, מאוד.
אם אתה, או פעם אחת או אין סוף. מה זה פעמיים מאוד?
הנה להבין עניין דקדוק לשון הכתוב במה שאמר מאוד מאוד שני פעמים,
וכן ארץ אשר היא זבת חלב ודבש.
מה זה זבת חלב ודבש? גם כן הביטוי הזה.
יש להקדים שורש עניין המעשה דהמרגלים למעלה במה שלא רצו להיכנס לארץ ישראל וגינו אותה.
מבין את השורש.
והנה מבואר בעץ חיים,
שזה ספר קבלה,
דה שורש המרגלים הוא מבחינת עולם המחשבה הנקרא לאה.
כי הם היו מדור המדבר שנקראו דור דהה,
ועל כן לא רצו להשפיל את עצמם להיכנס לארץ ישראל,
שהוא מבחינת עולם הדיבור שנקרא רחל.
אם אנחנו טיפה נעמיק רגע במשלים, אז זה טיפה יובא לנו העולמות האלו, בסדר?
מי זאת רחל? למה יעקב מתחתן עם רחל?
מה?
כן, אבל אני שואל בתורה. למה יעקב מתחתן עם רחל?
אה, בסדר, אבל אני שואל למה רחל ולא לאה.
זה אליעזר, אתה מבלבל עם אליעזר ויצחק.
אומר לכם רבי יוסף חיים, יהודי מפוכח, יהודי רציני.
יפה. כלומר, רחל ולאה,
הרב קאשר אומר שרחל ולאה הם היו תאומות, תאומות זהות אפילו.
רחל הייתה יפה טרפת מראה.
אז הוא גם,
הוא גם,
הוא גם קיים את המצווה של אימא שלו, זה דבר הגיוני,
אבל גם היא מצאה חן בעיניו, זה על פי נגלה.
על פי נגלה. זה משהו מאוד מאוד מעשי, מאוד מאוד פרקטי,
זה החתונה עם רחל.
מי זאת לאה?
כתוב בעיני לאה הרכות האלה. לאה היא שותקת.
לאה קשורה לאיזה עולם פנימי.
עולם של סוד, עולם של הפתעה. יעקב לא מתכנן להתחתן איתה.
היא מגיעה לו כאילו מאיזה מקום מלמעלה,
מאיזה מקום פלאי, מאיזה מקום שהוא לא מתוכנן.
בסדר?
בקבלה לקחו את שתי הדמויות האלו ואמרו, אלה בעצם שתי תנועות,
שתי תנועות נפשיות.
פרצוף רחל נקרא בניינו של כל דבר בצורה הגיונית ופרקטית
בדרך כלל בארץ ישראל. זה נקרא בניין פרצוף רחל.
בסדר?
לכן רחל גם מיולדת את יוסף,
שזו התכונה המרכזית שלו.
ואילו פרצוף לאה, זה גם קשור לתיקון לאה ותיקון רחל,
זה קשור לכל הצדדים הפנימיים במציאות.
לפעמים גם הצדדים הנסתרים, הצדדים הפנימיים, הצדדים העליונים, הצדדים של הסוד,
של הפלא, עיני לאה רכות.
אתה רואה רק את העיניים שלה,
דרך העיניים אתה מציץ לעולם הפנימי שלה.
זה.
יש אנשים כאלו, ויש אנשים כאלו.
יש אנשים שהם מפרצוף רחל, הם רוצים ליישם כל דבר, להביא אותו לידי מימוש.
יש אנשים שהם פרצוף לאה.
המרגלים, ואולי גם כל הדור שלהם, היו בחינת פרצוף לאה.
כלומר,
התעסקו בפנימיות של הדברים.
בפנימיות של הדברים.
וכל הכניסה לארץ ישראל היא להסכים לעבור מפרצוף לאה לפרצוף רחל.
בסדר?
זה קצת כמו להסכים לעבור מרווקות לנישואין.
יש כזה, מספרים שזה בחור ישיבה, כשהוא פוגש בחורה והוא רוצה להתחתן איתה, אז הוא אומר, או, סוף סוף יש לי תלמידה.
מצאתי לי תלמידה שעכשיו אני אמשיך להיות בחור ישיבה ותהיה תלמידה שלי
כשהיא לא מפתפת עם הדבר הזה פעולה, אני לא תלמידה, אנחנו צריכים לחיות ביחד.
אז או שהוא בורח, נבהל,
או שהוא מנסה בכל אופן
שתהיה תלמידה וגם זה לא טוב,
או שהוא מבין שזה החיים, שזה לא עכשיו...
המעבר מרווקות לנישואין הוא קצת מעבר מפרצוף לא לפרצוף רחל.
גם המעבר מהמדבר לארץ ישראל הוא מעבר ממקום שבו אתה עוסק בעיקר
במשמעות של הדברים.
הפרקטיקה, אתה פטור ממנה.
אין צורך לא לחרוש, לא לזרוע, לא לקצור, לא לנהל כלכלה, לא שום דבר.
זאת אומרת, אתה פנוי לעסוק במשמעות של הדברים,
ועכשיו מבקשים ממך לעזוב את העולם האידילי הזה ולרדת
אל המציאות.
אני חוזר חזרה לרווקות. מבקשים מהרווק,
הרי הרווק יכול להעביר המון המון שיעורים על זוגיות.
איך נכון, איך זה, יכול להתנהג,
מה ראוי,
ומה פה, ומה שם, ואיך נכון לחנך ילדים, ובטח מדברים על זה בדייטים.
נכון? מדברים אחד עם השני, ואיך נגדל את הילדים, איך נקרע, לראשון נקרא ככה, לראשון נקרא ככה, ובנים ובנות, הכל מסודר, הכל התמונה פיקס.
טוב, עכשיו אתה מוכן להיכנס למציאות ולהתחיל להפעיל שרוולים?
שאלו פעם את הרבי מלובביץ', האם זה סגולה לשלום בית? מישהו שאל אותו, האם זה סגולה לשלום בית לקפל את הטלית במוצאי שבת? מיד במוצאי שבת.
ישטוף כלים, מלאכה סיזיפית, נכון?
אין בה שום רואיות, שום משמעות, שום... נותן את הכלים היום לוכלך נקי, זהו, ממשיכים הלאה.
אתה מוכן להיכנס לזה או לא?
אומר אדמו״ר הזקן
ולהבין באור הדברים הללו, בהיות ידוע שעיקר המצווה בכניסת ארץ ישראל
הוא כמו שכתוב, לעשות בארץ.
דהיינו, לקיים שם התורה והמצוות.
כי יש כמה מצוות שתלויות בארץ דווקא,
כמו בניין בית המקדש ודומיהן.
מעניין שהוא מביא דווקא את בניין בית המקדש, אבל
הוא מביא כאן מצווה כללית.
עיקר
רצונו של השם יתברך, שנתן לנו את המצוות,
זה לא כדי שנלמד אותן, אלא כדי שנקיים אותן.
שהם יהיו בפועל ממש.
זה לא כדי שיהיה מהם ספר, אלא כדי שיהיה מהם חיים.
החיים האלה קורים בארץ ישראל.
והעניין הוא כי הנה עיקר התורה והמצוות הוא להבדיל בין הטהור ובין הטמא, דהיינו בחינת ברורים.
לברר הטוב מן הרע,
שעל ידי השבירה דמלכים קדמאים דה תוהו, נפלו רפח ניצוצים דה תוהו,
ונתלבשו בנוגה להיות מעורבים טוב הרע כידוע,
והם צריכים עלייה.
זה מושגים פנימיים שתכף נבאר אותם.
והיינו, על ידי שהתבררו ויפרדו תחילה מן הרע הקשור בהם,
ואז היו יכולים אחר כך להתעלות מעלה למכור שורשן,
והוא עניין המצוות המעשיות,
מצוות עשה ומצוות לא תעשה,
שעל ידי הלא תעשה נפרד הטוב מן הרע,
ועל ידי העשייה ובחינת עליית הטוב למעלה.
זה קשור למושג מאוד מאוד חשוב. עוד פעם, זה הכל קשור לעבודה של הבינוני.
יש עבודת הייחודים ויש עבודת הבירורים.
עבודת הייחודים זה עבודה של הצדיקים.
קשור עם כל דבר לקודש. עבודת הבירורים זה עבודה של הבינוני. מה זה בירורים?
לברור מה טוב, מה לא טוב.
זה ראוי זה לא ראוי.
זה מועיל זה לא מועיל. זה אני לוקח זה אני לא לוקח. זה טוב זה רע.
עבודת הבירורים.
אומר אדמור הזקן כאן,
עיקר התורה והאמית זאת זה להבדיל בין טוב לרע.
בין כסף שהוא שלי לכסף שהוא לא שלי.
בין אוכל שהוא כשר לאוכל שהוא לא כשר.
בין דיבור שהוא מותר, לדיבור שהוא מצווה, לדיבור שהוא אסור. אתה כל הזמן צריך לברור.
לכן זו מלאכה מאוד חשובה, מלאכת בורר.
כי היא נוגעת להרבה מאוד דברים.
כדי לברור משהו ממשהו,
צריך ששני המשברים האלה יהיו.
בסדר? שיהיה ארץ, ויהיה בה גם טוב וגם רע, ואז תוכל לברור. במדבר.
אין רע.
הכל טוב.
הכל בסדר. הכל... אז אין מלאכת... עכשיו, כל העניין של הבריאה זה שהתאווה הקדוש ברוך הוא שיהיה לו דירה בתחתונים. שהאור האלוקי יאיר מתוך המציאות התחתונה, שהוא... תארו לעצמכם, רבי נחמן מדבר על זה הרבה מאוד, שיש איזו בת מלך,
והיא שבויה באיזה ארמון, יש שם הרבה שודדים,
וצריך לבוא איזה נסיך ולחלץ אותה.
נכון? במעשה באבדת בת מלך.
אז זה בעצם השאר על החיים שלנו כאן. בת המלך זה הנשמה, חלק האלוקי,
והיא שבויה באיזה מקום בעולם הזה,
והיא מוקפת במלא מלא דברים שמנסים לכבות את האור שלה, והאדם, הוא צריך, מה?
לחלץ את הניתוצות,
את הבת מלך מתוך הארמון שהיא שבויה בו.
וחילוץ, בת המלך היא בעצם לחלץ את האור האלוקי שנמצא בכל מיני מקומות. שאדם אוכל פרי כלשהו ומברך עליו, הוא יוציא משם אור אלוקי,
שהוא הפריש תרומות ומעשרות, חילץ הור אלוקי,
שהוא הרוויח ממון ביושר ונתן ממנו לצדקה,
חילץ הור אלוקי. לכן על זה הדרך.
זה קורה פה.
זה הסיפור. העולם הזה, הוא לא תקלה.
איך אומרים היום הנוער?
זה לא באג, זה פיצ'ר.
אומרים פיצ'ר או פיצ'ר?
פיצ'ר.
פיצ'ר. באף, לא ב-p.
פיצ'ר.
זה לא באג, זה פיצ'ר.
העולם הזה הוא לא איזה תקלה שצריך לעבור אותה.
משהו שאתה אומר, רגע, איך אני כמה שפחות נפגע ממנו. זה הסיפור.
כאן צריך, כאן מלכת הבירורים.
כשאתה לא רוצה להיכנס לעולם הזה, כשאתה לא רוצה להיכנס לכל ההתמודדויות,
כשאתה לא רוצה להיכנס לכל הדעת, אתה רוצה כאילו להישאר בעולם אידיאלי, בו הכול טוב.
העולם של לאה, הפרצוף לאה.
וזה היה החטא.
זה חטאים של אנשים גדולים.
כאילו, אומרים, זה יקלקל,
זה יהרוס,
זה יזהם את זה,
זה יהפוך את זה למשהו גשמי, משהו ממשי, חבל, רוצים להישאר ברוממות.
יפה.
דהיינו על דרך משל,
שעושה איזה מצווה, כגון שנוטל אתרוג לנענע בו,
או צמר ועושה ממנו ציצית, תכלת, היה כתוב בגרסאות אחרות,
שהאתרוג והצמר הם מבחינת נוגה,
שהטוב והרע מעורב שם ברע.
קליפת נוגה זה, יש לנו דברים שהם,
יש דברים שהם מצווה, שם יש אור אלוקי,
יש דברים שהם איסור,
שם אין אור אלוקי לכאורה,
ויש דברים שהם קליפת נוגה, הטוב מעורב ברע,
או יכול, נגיד, אם אדם אוכל סעודת מצווה, אז זה מצווה.
אם אדם אוכל דבר שהוא לא כשר, זה אסור.
אם אדם אוכל סתם ארוחת צהריים.
מה?
זה רשות.
הרשות הזאת, מה היא?
פרווה כזה, מה היא? כרמלית, מקום פטור, מה היא?
היא יכולה להיות מוטה, האדם יכול להטות אותה לכיוון המצווה,
אז לאיזה שהוא יאכל בכוונה ויאכל את המועיל ולא רק את הערב, כאילו, אז הוא מחלץ את הרע ומשאיר את הטוב.
הוא יכול להידרמר לרע, אם הוא יאכל בגסות, אם הוא יאכל בתאווה,
או שהוא יאכל ולהשאיר לחבר שלו, גם יכול להיות.
אז,
וכשעושה בחפץ הזה המצווה, בצמר וכו', הרי הוא ממשיך בהשראת אור אינסוף
ונכלל הטוב באור אינסוף הנמשך על ידי המצווה הזאת.
ואומנם זה אינו כי אם כשנתברר תחילה בנפרד מן הרע
ונעשה בחינת כלי להשראת אורן סוף, אזי על ידי שעשה המצווה ימשיך אורן סוף
להיות שורה בו, ועל ידי זה יתקלל בו וכו'.
וזה עניין דקדוקי מצוות, להיות יותר כך וכך,
ובאם חיסר בו אחת בדוקה והוא פסול, וכן עציצית,
אם חסר חוט אחד הם פסולים,
דהיינו אינם בחינת כלי להשראת האלוקות.
ועל כל פנים מובן מזה שעיקר התורה והמצוות הוא לברר הטוב מן הרע,
שנתערב על ידי השבירה,
ולהפרידו מהרע,
ולהעלותו לשורשו וכולי.
זה העבודה.
אז כדי לעבוד את העבודה הזאתי,
להפריד את הטוב מן הרע ולהעלות את הטוב לשורשו,
צריך להיות במקום שיש בו גם טוב וגם רע.
המקום הזה נקרא,
ככה רבי נחמן אומר נכון,
שהמלך אמר לבת שלו, שהלא טוב ייקח אותך.
אבל הלא טוב הזה הוא פה.
העולם הזה, בתור דבר גולמי, הוא לא טוב. כשאתה עושה איתו עבודת ברורים, אתה מוציא את הטוב מהרע, הרע נעלם והטוב נשאר.
זה הסיפור. העולם הזה הוא סוג גל משחקים.
להיכנס למשחק.
הם לא רוצים.
זה, זה, זה, בעיניהם זה ישפיל את האירוע.
הוא אומר בהמשך,
שזה דווקא איזה עניין שלא הבאתי את זה כאן,
אוקיי,
אז,
או, הנה כן, מצוין, זה בעמוד 4, בסדר, תכף נראה את זה,
תכף נראה, אבל רק נגיד על כמה דברים בעל פה.
המרגלים, אוקיי, אבל יש מצוות.
אומרים המרגלים, כן.
אתם מכירים את הדבר הזה?
זה כל העוסק בתורת עולה, כאילו הקריב עולה,
נכון?
כל ה...
יש...
לפני כמה שנים הייתי במילואים, ואחד החבר'ה
עמד לנסוע לדרום אמריקה אחרי המילואים.
אז כל החבר'ה התחילו לספר לו, אה, דרום אמריקה, תקשיב, תלך לפה, תלך לשם, תעשה את הטרק הזה, תעשה את זה כזה.
הוא אומר, אל תדברו איתי, אל תספרו לי, מה קרה? הוא אומר, במילואים הקודמים רציתי לנסוע להודו, וכלכם סיפרתם לי על הודו, ובכל מקום שהגעתי הרגשתי שכבר הייתי.
וזה, הרסתם את הטיול, עכשיו אני לא רוצה לשמוע כלום.
במובן שאתה מדבר עם מישהו על משהו, ואתה אומר, לא זה, והוא קורא, והוא לומד, הוא כבר הרגיש שהוא היה שם.
אז המרגלים אומרים,
למה לעשות?
אפשר ללמוד
את הדבר,
לגעת במהות שלו,
להתחבר אליו מהותית, בלי את הפרקטיקה, נכון? להגיד סוכה, אפשר ללמוד מסכת סוכה, יושבת בבית, ללמוד מסכת סוכה, להיכנס לרעיון של סוכה, להבין את הסוכה.
אבל צריך לסחוב בפועל את הקרשים,
לקבל איזו דקירה ביד באיזה קוץ ולשבת למטה בחום וזה, לא צריך.
זה קצת משפיל את המצווה.
בואו נישאר ברובד העליון.
זה חוסר הבנה בסיסי,
או התנגדות בסיסית,
כל העניין הוא שזה ירד למטה.
כל העניין שהסוכה תהיה בפועל ממש.
תראו, תעמדו עמוד 4, תחזרו, תהפכו דף.
כאן הדברים הם יותר ברורים,
וממש קשורים לטניה, בואו נראה אותם ביחד.
וזהו עניין ירידת הנשמה לעולם הזה השפל דווקא.
הגמור הזקן מכוון לזוהר, פרשת משפטים, הזוהר אומר שם ככה.
כשמגיע זמן הנשמה של כל אחד מאיתנו לרדת לעולם הזה, הקב' ברוך הוא קורא לנשמה, אומר לה, ביתי,
מה הוא אומר לה?
ביתי אל תפחד, נכון?
לא, יש שם, התבלבלתי ביתי אל תפחדי כי עוד אז קרה. יש כזה פיוט, נכון? אל תפחדי, הגיע אז בוא נצלח לרדת. היא אומרת לו,
איך אומר הזוהר, ריבון העולמים לבעינה, לא רוצה.
טוב, אני אשאר פה.
אז הוא אומר לה, תקשיבי, כנראה לא הבנת.
כל מה שבראתי אותך
מכיסא הכבוד וזה,
וגם מה שתהיה אחרי, הכל בשביל הרגע הזה שתרדי למטה, והוא עוקר אותה ושולח אותה בכוח.
מגרש אותה כאילו, כי זה הסיפור.
וזהו עניין ירידת הנשמה לעולם הזה השפל דווקא, ירידה לצורך עלייה,
כדי להתקף יא לסיט ראך על ידי סור מרע,
ועוד פעם, למעלה אין סור מרע, במדבר אין סור מרע,
ועל ידי זה יסתלק,
יסתלק הכוונה, מתגדל, מתעלה,
יקרא דקוצ'ה בריכו, בכולו עלמין.
שלא יהיו הכלים בהיכלות בבחינת מספירים אור אין סוף ברוך הוא,
רק שיהיה בחינת כלים לקבל גילוי אור אין סוף ברוך הוא,
על ידי בחינת ועשה טוב, מצוות מעשיות, רמ״ח פיקודים דה רמ״ח איברים דה מלכה.
כן?
איפה יותר בא לידי ביטוי
שהמלך הוא מלך? נגיד עכשיו יש מלך אנגליה,
צ'ארלס the third.
טוב, אז איפה יותר ניכרת מלכותו של צ'ארלס?
האם בלונדון,
שם יש את כל החיילים ההזויים האלה, עם הכובעים האלה בגובה המטר שיורדים להם על העיניים, עושים לו כל היום מצעדים,
או באיזה עיר רחוק יש איזה איש שהוא
נקרא, New Founded, או משהו כזה, ששם, באי הזה, הם אומרים, לא, הוא המלך שלנו, ומרימים דגל גם.
אז איפה יותר בא לידי ביטוי מלכותו, בלונדון או ב...
בלונדון זה יותר מרהיב, זה יותר יפה, אבל כשאתה אומר, וואו, איזה מלך גדול, אפילו בחור ההוא שם, שנמצא בקצה העולם, אנשים אומרים, אנחנו, זה, הוא המלך שלנו.
אז העולם הזה הוא חור בקצה העולם,
מצד השיקוט של הבריחו, אבל כשכאן, בעולם הזה השפל,
מלא התאוות והחומרים,
עומדים אנשים אומרים הוא המלך שלנו אנחנו שומרים את דרכיו ואת מלכותו ואת חוקיו זה מתגדל כבודו יתברך זו המטרה
יש להם גם סור מרע וגם עשה טוב
ואורייתא
דאורייתא מחכמת נפקא והמצוות הם רמח המשכות מחכמה הילאה כן
המצוות תעשה זה 248 צינורות של המשכת אור פרקטי לעולם הזה תשים תפילין הכל בנוי מדברים מאוד מאוד מעשים תפילין מאור של בהמה
ציצית מצמר, תכלת מחילזון,
סוכה מגידולי קרקע שקצצת אותם.
הכל זה כאילו אתה לוקח דברים בעולם הזה ומחבר אותם, מרומם אותם.
ולכן ניכרים איברים דמלכה, כי למשל האיברים שנמשך בתוכם חיות מהמוח, כנראה בחוש שבמוח מרגיש כאב של כל האיברים.
כמו כן, על ידי המצוות נמשך אור אינסוף ברוך הוא מבחינת חוכמה אלאה וכולי.
וחלב ודבש הם בבחינת טרי דרועין, חסד וגבורה.
וכמו שכתוב, מתחת זרועות עולם,
שהוא בחינת המשחת אלוקות על ידי מצוות מעשיות רמחת איברים דמלכה. כן, כתוב, ארץ זבת חלב ודבש.
אז חלב ודבש זה כמו
שתי זרועות.
חלב זה רחמים,
זה חסדים,
זה מניקים את התינוק, זה אהבה.
דבש זה דין, אכול דבש לא טוב, זה מאוד מאוד חזק, מאוד מרוכז. שתי זרועות. הארץ הזאת, יש בה שתי דרכים שמגלים בהם את רצון השם יתברך.
דרך העשה ודרך הלא תעשה.
וארץ ישראל פה שלמטה מכוונת כנגד ארץ ישראל שלמעלה,
ולכן עיקר המצוות הוא בארץ ישראל דווקא.
ועכשיו הוא מתחיל להסביר. והמרגלים היו במדרגה גבוהה מאוד ולא רצו להשפיל את עצמם למצוות מעשיות,
שהוא בחינת המשכת אור אין סוף ברוך הוא למטה.
לא רצו, להשפיל,
כן?
מספרים על איזה,
ועוד פעם, אני לא יודע אם הסיפור הזה היה או לא היה, אז אני לא אגיד,
אבל
שהיה איזה אברך אחד, בחור ישיבה שלמד, ואז שהוא בא להתחתן,
והמדריך החתנים הסביר לו שילדים באים לעולם לא מחסידה ששם מלכת תינוק ליד הפתח של הדלת, אלא ילדים באים לעולם מזה שאיש ואישה ביחד,
הוא לא הצליח להאמין שדבר כזה.
למה נראה לו אז כזאת השפלה, כזה גסות, מה, בסדר, בלי בגדים, איך זה יכול להיות, מה?
הוא לא האמין למדריך.
אז המדריך אמר לו, טוב, אין ברירה,
לקח אותו לרבי.
הסיפור, אומרים איזה רבי זה.
ואז הרבי אמר, תדע לך,
גם אני עושה ככה.
זה היה נראה כל כך,
כנראה הוא חשב שאיש ואישה שוכבים אחד ליד השני,
והמולקולות קופצות ממנו אליה, כאילו משהו כזה,
אולי באיזה, או לוחצים ידיים, או המולקולות עוברות, וככה.
להבין שהדבר הזה יש לו פרקטיקה, ויש לו מעשיות,
והוא כרוך ב...
כדי שהוא יעבוד, הוא כרוך באיזו הפעלה של תאוות מסוימות.
זה בהיתר, בקדושה, איש ואשתו, בצניעות, אבל זה לא עובד, אם זה לא עובד לפי הכללים שהבורא קבע. זה היה נראה לו מוזר מאוד.
אגב, זה קשור,
אני אגיד פה איזה משהו שאני חושב שהוא חשוב.
מחנכים לצניעות, וזה חשוב ביותר, צניעות.
אבל לפעמים חינוך לצניעות, בעיקר אצל בנות,
נהפך לחינוך להתכחשות לגוף.
כאילו הגוף הוא משהו שצריך להסתיר אותו, לשים אותו בצד.
וזה... ואחרי זה, כשבאים להתחתן,
אז זה יוצר תקלות.
אם הגוף הוא משהו שאני צריך להסתיר אותו, להתבייש בו, אז לכן צריך לחנך מצד אחד לצניעות, ומצד שני,
לחנך לכבד את הגוף, ולאהוב אותו, ולייקר אותו. איך עושים את זה?
יש כל מיני דרכים.
נגיד, אחת הדרכים זה לשלוח את הבנות לחוג ריקוד. חוג ריקוד הוא חוג בלט, או חוג משהו שעובדים עם הגוף.
ואז הגוף נהיה מקור של שמחה, או הן רוקדות,
יש לי כמה בנות שרוקדות,
רוקדות וזה, לעשות שפגת, לעשות פה, לעשות גלגלון וזה.
כשהן באות התחלויות, הגוף הזה שרקדתם איתו וכל זה, עכשיו
תדעו לכם שכל האנרגיות האלה, תחברו אותם
לתוך הבית ולמצוות הבית.
אבל זה לא איזה דילוג שהוא, אה, בסדר, אנחנו אוהבים את הגוף שלנו, הגוף שלנו גם ככה הוא חביב עלינו.
עכשיו אנחנו יודעים לאן לכוון אותו.
אז הפרקטיקה, נראית איזה פרקטיקה מאוד מאוד עבה כזאת, מאוד גרוב, אומרים, באיזה גס כזה.
אז המרגלים לא רוצים ללכלך את הידיים בדבר הזה.
ורצו להיות, אה,
ואמרו על ארץ ישראל שהיא ארץ אוכלת יושביה.
אנחנו ניבלה בתוכה, היא תאכל אותנו.
שהיה בדעתם שאם יהיה גילוי אור אינסוף ברוך הוא למטה כמו למעלה,
יתבטלו במצוותם לגמרי, אוכלת יושביה.
ורצו להיות במדבר דווקא.
מה זה במדבר?
מתברך נווה.
שהוא המשכת אור אינסוף ברוך הוא לבחינת הדיבור.
למה צריך לעשות? בואו נדבר על זה.
מספיק לדבר, צריך לעשות? בוא נדבר.
מתברך נווה, הכי יפה לדבר. ברגע שאתה עושה,
הרסת את זה כבר, נכון? צמצמת.
אם אתה לקחת כל דיבור שצריך עכשיו להפוך אותו למעשים,
הוא קצת מתקלקל.
בוא נשאר בעולם הדיבור.
להישאר בבחינת ארץ ישראל שלמעלה.
ונקראת בשם בחינת ארץ, לפי שהיא בחינה תחתונה שבאלוקות, כמו שכתוב, והארץ אדום רגלי, ארץ השם רצון.
השם בחוכמה יסעד הארץ, אבא יסעד בארתה, מבחינת הדיבור, דבר השם של שם בחוכמה.
יפה, אני טיפה מדלג.
אה...
פסקה אחת, ורצו המרגלים שיהיו כל ההבשחות מחוכמה הלאה לבחינת דיבור.
ארץ ישראל שלמעלה.
ששם יש גם כן בית מקדש וירושלים וכל הבחינות. כמו שאמרתי לכם,
אפשר להרגיש שאני נמצא באיזה מקום גם אם אני רק מדבר עליו.
ברגע שאני עושה, אז זה קצת משפיל את זה.
אבל יהושע וכלב אמרו טובה הארץ מאוד מאוד. זוכרים? פתחנו בשאלה למה פעמיים מאוד.
אז פעמיים מאוד
שעל ידי ארץ ישראל שלמטה דווקא בחינת מצוות מעשיות דווקא יומשך בחינת אור אין סוף בחינת מאוד בלי גבול בבחינת עלמין סטימין עלמין תתגליין וזהו מאוד מאוד בית פעמים מאוד עלמין סטימין ועלמין נתגלים. כלומר
מאוד אחד זה להגיד ככה אפשר
לפגוש את הנצח ואת הבלי גבול,
הוא יכול להעיר פה.
זה מעוד אחד.
אבל איפה הוא יכול להעיר?
הוא יכול להעיר בתוך דבר גבולי.
אומרים ככה, מה ההבדל בין גוי יהודי לרבי? מה זה גוי? גוי זה גבול.
גוי זה גבול, גוי מוגבל.
אני אסביר את זה, כי גם בשבוע שעבר אמרתי, זה משפט שביקשו ממני להסביר. שבוע שעבר דיברנו, אדמור זקן אמר שלגוי מן נשמה.
אז חשוב שנסביר שלגוי מן נשמה, הכוונה,
שזה לא חלילה מוריד מערכם.
חביב אדם שנברא בצלם, כל אדם צריך להתייחס אליו בכבוד, ובוודאי שלגויים יש צדדים רוחניים, יש להם נפש או יש להם רוח.
באומר אדמו״ר הזקן והרב קוק והכוזרי שלגויים אין אשמה, הכוונה שחסר להם, אין להם את הכישרון הרוחני שמביא לידי נבואה.
זה הכוונה.
זה לא נוגע לשום יחס אליהם, צריך לכבד כל אדם.
כנראה פה, כשאומרים שגוי הוא גבול, הכוונה שאומות העולם עובדות בתוך החוקים המקובלים כאן בעולם הזה.
יהודי הוא בלי גבול.
יהודי, החוקים לא כל כך,
ברמה הכללית, עם ישראל, החוקים לא כל כך פועלים עלינו. אנחנו עם נצחי,
אנחנו לעולם לא, הקדוש ברוך הוא יפתח, אנחנו נהנה נצחיים, למרות שהיינו מפוזרים, אנחנו חזרנו לארץ ישראל ועוד ועוד.
אז יהודי זה, ומה זה רבי?
רבי זה בלי גבול וגבול.
הוא בלי גבול אבל הוא בתוך הגבולות הוא בלי גבול.
אז אפשרות אחת זה להגיד שהבלי גבול מאיר בתוך מאיר בכל העיר כאן אבל אפשרות המאוד השני זה להגיד שהבלי גבול מאיר בגבול.
כלומר כל האורות האלוקים בסוף זה מאיר באיזה מצווה אחת פרקטית שזה פלא כזה.
יהושע וכלב אמרו טובה הארץ מאוד מאוד
שילדי ארץ ישראל שלמטה דווקא בבחינת מצוות מעשיות דווקא ימשך בחינת אור אין סוף,
מבחינת מאוד בלי גבול, מבחינת עלמין סטימין, עלמין דאית גליאן, וזהו מאוד מאוד, בית פעמי מאוד, עלמין סטימין ועלמין דאית גליאן.
ואז הוא מגיע כאן לעיקר, שמאוד קשור לתניא.
כי באמת עיקר כוונתו יתברך,
שיהיה
דירה בתחתונים.
דווקא כמאמר חזל,
נתעבה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים,
ושיהיה נגלה לעין כל בשר,
ושיהיה גילוי למטה כמו למעלה, זה החידוש,
לא להישאר ברמת הדיבורים והתיאוריה. החידוש הוא לממש את זה, ליישם את זה. אתם יודעים שהתנועה הציונית בתחילת דרכה היא מאוד מאוד התעסקה בהגשמה. לא דיבורים, הגשמה.
דיבורים, דיבורים. בוא, מתי אנחנו עושים?
ואדרבה, ביתר שאת, יתרון אור הבא מן החושך דווקא,
כי באמת כלשהו ממדרגה יותר גבוהה מאוד מתגלה בדבר היותר תחתון דווקא ביתר שאת.
למשל מאדם בעל שכל גדול שאפשר לו לגלות חוכמתו למקבל שכלו בדיבור כי אם באמץ במעשה דווקא יכול לגלות ביתר שאת כעניין המאמר די לחכימה ברמיזה
ועוד משל מחותם של אבן טוב בעיר
שעל ידי בהירותו אינם ניכרים האותיות בו וניכרים ונתגלים האותיות של שעבה דווקא בגילוי על השעבה דווקא בגילוי לעיני כל
אז דווקא ארץ ישראל מסוגלת לקחת את האורות הגדולים האלה ולתת להם איזה שהם כלים שאפשר יהיה לאחוז בהם
זו המטרה
אז הייתה שהחטא של המרגלים היה חטא של איזה מעלה.
מעלה.
לא רצו לקלקל כאילו את זה, אבל התכלית היא,
מה התכלית?
לדעת בארץ דרכך.
נכון, הורים למנצח בנגנות מזבור שיר, אלוהים יחונן ויברכנו, יאיר פניו איתנו סלע?
איפה?
איפה יאיר פניו איתנו סלע?
לדעת בארץ דרכך.
בארץ.
זה החוכמה.
וזה שכתוב,
כן,
וזה שכתוב,
וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות השם,
שעל ידי מעשה,
הציצית,
בגד,
פיזי, לובשים אותו, רואים אותו, מסתכלים, מנשקים, רואים,
על ידי מעשה שהוא בחינת הסתכלות בלמ״ד חוטים הגשמיים,
יבוא מזה לזכרתם את כל מצוות השם.
לפי שהטלית הוא בחינת אור מקיף,
והציצית שלהם ללמ״ד חוטים, בחינת ללמ״ד מתיבות חוכמה,
שנמשכים על ידי האור המקיף,
ואי אפשר שיורמוז במעשה דווקא,
להפך מחשב את המרגלים. לכן התורה מצווה אותנו על המעשה, על הציצית,
על התכלת, תעשו.
טוב, מה עם משה רבנו?
איפה משה רבנו בסיפור הזה?
איפה הוא יותר? למי הוא יותר מתאים? למרגלים או לארץ ישראל?
מה אתם אומרים?
המרגלים.
משה רבנו, כשאומרים דור דעה, זה הדור של משה רבנו.
משה רבנו הוא הכי מנותק
מהעולם הזה.
הוא לא אוכל ולא שותה ארבעים יום, כפול שלוש.
האמת, אתה יודע, רק השנה שמתי לב שרק פעמיים כתובות במפורש בתורה.
רש״י מביא שלוש, אבל בתורה כתוב רק ארבעים יום הראשונות
והארבעים מיום האחרונות.
האחרונות.
כן כן כן אבל ודאי היה ארבעים ועוד ארבעים זה ברור בהר סיני לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי משה רבנו פרוש מן האישה משה רבנו קורן עור פניו משה רבנו שלמה שבע על הפנים כאילו הוא
אז ברור שמשה רבנו שייך לדור דאז אבל משה מבין
המרגלים חשבו שזה האידיאל.
משה רבנו הבין שזה מה?
שזה לא האידיאל. מה המטרה?
להיכנס לארץ ישראל.
אז לכן, מה הוא אומר לקדוש ברוך הוא?
הוא מבקש,
ויתחנן אל אדוני בעת ההיא לאמור.
מה הייתה העת שהוא התחנן?
רשי אומר, אחרי מלחמת
סיחון והוג. הנה, אני כבר, אני זה, אני מצליח.
אדוני אלוהים אתה חילות על האות עבדך את גודלך ואת ידך החזקה שם מאל בשמיים וארץ שיעשה כמעשיך וכגבורתך.
אעבר ענא, ואראה את הארץ הטובה שבעבר הירדן,
ההר הטוב הזה והלבנון.
ומשה רבנו מפרט,
וזה וזה.
ויתעבר אדוני מלבנכם ולא שמע להם, ואומר, עלה ראש הפסגה וישא עניך ואומר, כי לא תעבור את הירדן הזה.
אז משה רבנו מתפלל, הוא מתפלל להצליח לרדת למטה.
הקב' אומר לו, אתה לא יכול.
אתה לא יכול, תתשאר עם הדור הזה,
לעתיד לא.
משה רבנו, עליו השלום,
היה מבחינת דור דעה,
ובמדרגה גבוהה מאוד ונעלה, ולא היה לו אפשרות לבוא לארץ ישראל.
ואף על פי כן התפלל תקטוו תפילות
כמניין ואתחנן.
זה גם מניין שירה.
515 זה גם ואתחנן בגימטרייה וגם שירה בגימטרייה. אומרים שהוא שר את התפילות האלה.
רצה להיכנס מאוד,
לבוא לארץ ישראל,
מפני שזהו עיקר המכוון בתכלית הבריאה כנזכר לאל. זה מה שמשה ארבון במועצה.
אומרים לעתיד לבוא משה ארבון ולהיכנס לארץ.
בסדר?
אז לכן, רבותיי, אנחנו עוסקים כאן בספר התניא,
ואנחנו תכף נגיע לפצצה הגדולה שהתניא כבר אמרנו אותה.
העולם הזה, זה הסיפור,
זה התכלית.
וככל שאדם מאיר אור אלוקי במציאות חיים יותר אינטנסיבית, בין אם זה בצבא,
אפילו בגבעתי, כן?
ובין אם זה, בכל מיני מקומות, אתה מאיר את האור האלוקי, זה הרצון.
אל תפאר, לא לפחד להגיד, טוב, זה הורס את האסתטיקה הרוחנית, אם אני...
כן?
זה הסיפור, זה הדבר.
חיים עצמם שהאור האלוקי מאיר בתוכם.
המרגלים רצו להישאר באיזה מין מציאות סטרילית ונקייה במדבר, במדברי כנבא,
אבל התכלית היא להיכנס אל הארץ,
אל העיר, בארץ, ברצון התחתון,
את האור האלוקי.
חזק וברוך.
שבת שלום.
