טוב, אחי ורעי הקדושים,
אנחנו לומדים כאן
טניה קדישא.
ולאן הגענו, אתם זוכרים?
הגענו לפרק יז.
אבל בואו ניזכר, קצת חזרות.
אתם זוכרים שבשער של הספר שלמדנו,
דיברנו על כך שכשקוראים ספר הטניה, אז בעצם כל אחד מאיתנו קורא ספר שנכתב עליו.
זה נורא מרתק.
קורא ספר שכתבו עליך.
זה לא ספר שכתבו על מישהו שם, זה ספר שנכתב על כל אחד מאיתנו.
פעם ראשונה שבעצם כתבו ספר לבינוניים.
כל פנים ראינו בשער שהספר הזה הוא בנוי על פסוק.
יש פסוק שעומד בבסיס הספר. מהו הפסוק?
נכון?
בואו נקרא את זה עוד פעם.
ספר של בינוניים.
מלוקד מפי ספרים, מפי סופרים קדושי עליון, נשמת המדן, מייסוד על פסוק כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו.
לבאר היטב איך הוא קרוב מאוד בדרך ארוכה או קצרה בעזרת השם יתברך.
אז כל הספר הזה בעצם, עד עכשיו בעצם היה הקדמות
הכרחיות, ועכשיו הוא הולך לבאר את הפסוק.
כי קרוב אליך הדבר מאוד,
בפיך ואוכל לעשות אותו, נכון?
איפה הפסוק הזה מופיע?
ספר דברים זה...
מה?
איפה בספר דברים?
שמאל למטה. זה לא התנ״ך, אבל בתנ״ך הזה זה בשמאל למטה.
אם יש פה תנ״ך קורן, אז באמת עדיף.
איפה, באיזה פרשה, רבותיי?
אוי ואבוי, לא יאומן כי יסופר.
בדיוק איפה יש פה את הפסוק, הדף קרוע.
וואי, בדיוק, זה קרוע, בדיוק על הפסוק, תראה מה זה.
מישהו הביא לזה שיר. לא, אבל זה הפסוק בפנים.
תסתכל, אתה רואה, הפסוק פה.
לא, אם היית מביא לי קורן, מילא, אבל זה לא.
כתוב ככה,
זה בפרשת ניצבים.
כי השיר של אברם פריד,
גם מי היא צווה זאת? כי המצווה הזאת
אשר נוחי מצווך היום
לא נפלאתי ממך ולא רחוקיי
לא בשמיים היא לאמור מי יעלה לנו השמיימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשינה
ולא מעבר לים היא לאמור מי יעבור לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשינה
כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובביבך לעשותו.
זה הפסוק.
אז טוב מאוד שרואים את הפסוקים במקור
כי המצווה הזאת
איזה מצווה?
רבי יצחק אומר מצוות התשובה.
אין שאומרים. ומה הצד השני?
או, יפה. אז בפשט
זה באמת מדבר על מצוות התשובה שדובר עליה לפני כן.
שמה לשמת לבבך וזה, ואתה תשוב ושמעת וכל, אומרים לך התשובה היא מצווה זמינה.
התשובה היא מצווה זמינה? כן, הרמב״ם כבר אמר הלכות תשובה, ברגע שאדם מחליט, מקבל על עצמו,
מקבל על עצמו להשתנות, כבר הוא חזר בתשובה. עכשיו הוא צריך בפרקטיקה לעשות הרבה מאוד דברים, אבל התנועה הזאת, הסיבוב,
נכון, הרמב״ם אומר שאדם רוצה לחזור בתשובה, מיד הוא נקרא רע, אהוב, ידיד, צועק ונענה, מקבלים תפילתו וכו' וכו'.
אז הוא מדבר על הרגע הזה שאנחנו מחליטים להסתובב.
להסתובב,
שאדם מחליט לסובב את הפנים שלו להשם יתברך.
זה הרגע הזה.
אז זה אפשרות, אבל האדמו״ר הזקן
אומר שהמילה המצווה מדבר על כל המצוות כולם.
אז אוקיי, תשובה אני יכול להבין, במיוחד לפי ההגדרה שהגדרנו,
כעת, אני יכול להבין שתשובה היא מצווה קלה.
כלומר,
אני רק טיפה אסביר. נגיד אדם הולך בדרך
והוא מנווט והוא טועה.
ובמסגרת הטעות שלו בליווט הוא עולה הרים ויורד גאיות ומטפס. הוא בטוח שהוא בדרך הנכונה, אין לו ספק שהוא בדרך הנכונה. והוא ממש לא בדרך הנכונה, ולא רק שהוא בדרך הנכונה אלא הוא גם,
בשלב מסוים הוא מת, אתם מכירים את הרגע הזה שאתה, תודה רבי, זה ממש טוב מאוד שעשית את זה.
אתם מכירים את הרגע הזה שאתה פתאום מתחיל לקלוט, שאתה, רגע, רגע, שנייה.
ואז יש את השלב שאתה מרמה את עצמך, זה כן זה,
שנייה,
הבנתי, טעיתי בניווט.
שלב חשוב מאוד.
ואז אחד משניים, או שאתה חוזר אחורה, או שאתה מצליח להתמקם, רגע, רגע, אה,
הבנתי איפה טעיתי.
הרגע הזה שאתה אומר, הבנתי איפה טעיתי, ואתה מסובב את הפנים שלך הפעם לכיוון הנכון,
זה רגע התשובה עליו הרמב״ם מדבר.
עדיין צפויה לך
דרך ארוכה וקשה, לעבור חזרה את כל מה שהלכת בדרך הלא נכונה. עדיין צריך לטפס את ההרים ולהוריד את ה... אבל לרדת את ה... עדיין. זו דרך מאוד מאוד מאתגרת.
אבל אתה כבר בדרך הנכונה.
אז במובן הזה זה מה שמוגדר קל.
כשאדם מבין שהוא הולך בדרך לא נכונה.
יש סיפור כזה, מביאים את זה בתור משל, על איזה אחד שהלך ביער וטעה וטעה וטעה, ופתאום הוא רואה מישהו מולו ואומר לו,
תגיד לי,
איך יוצאים מכאן? הוא אומר לו, אין לי מושג,
אבל אני יכול להגיד לך, בדרך שאני הלכתי, אל תלך.
משם לא יוצא.
אז אדם מבין שהדרך שהוא הלך בה היא דרך לא טובה, זה, על זה, על הנקודת אם נדבר על הרמב״ם. אבל אדמו״ר הזקן,
רמב״ם הלכות שלו, אבל אדמו״ר הזקן כאן בעצם קורא את המצווה כמו כל המצוות כולן.
אז זה, אתה תמוה, זה כזה קל,
זה כזה זמין,
זה כזה פשוט, תקיים את המצוות, זו חתיכת אירוע, תרייג מצוות, ועוד שווה דה רבנן, ועוד תקנות, ועוד גזירות, ועוד דקדוקים, וכולי וכולי.
אז אם ככה, על מה זה מדבר?
אז הוא עונה.
נגיד את זה רגע בעל פה, ואז נקרא אותיות מחכימות.
אתם זוכרים שעיקר העיקרים של ספרם של בינונים זה להגיד
שבסוף מה שקובע זה מה היה בפועל.
מה היה בפועל?
יכול להיות שבפנים בלב אתה עדיין נמשך, אדם עדיין נמשך אל הרע.
יכול להיות שבנפש שלו הוא עדיין מרגיש הימשכות.
אבל הוא מצליח,
על ידי לימוד, הלכה בעיקר,
ועל ידי שייכות, להצליח לייצר אלטרנטיבה ולבחור בה.
וזה זמין.
להתהפך לגמרי, מה שנקרא, לתקן את המידות,
זה שלשון הרע,
לא יהיה,
כאן כתוב, לשון הרע לא מדבר אליי,
נכון?
לשון הרע לא מדבר אליי,
לשון הרע לא מדבר אליי.
להגיע למצב שאדם יגיד, לשון הרע לא מדבר אליי, הוא צריך הרבה, כי בדרך כלל לשון הרע לא אף אחד כן מדבר אליי.
מדבר אליי הרבה אנשים.
זה מעניין.
מה?
זה...
עסיסי.
זה קצת ככה, מה נדבר רק כזה? מה הוא עשה בעולם הזה?
למרות שזה מדבר אליי, אני יודע שזה לא טוב, אני נמנע.
זה זמין.
קרוב אליך הדבר מאוד,
לבחור ברמה.
לאט לאט, אדם גם מתקן הדרכה, מתקן את מידותיו, ובסוף הוא מגיע אליו של השון הרע לא מדבר אליו, ו־לשון הרע מגעיל אותו.
ושהוא נרתע מזה, שזה...
בקיצור, הוא קורא את הפסוק ככה.
הפסוק הוא, כי קרוב אליך הדבר מאוד,
בפיך או בלבבך לעשותו.
הפרקטיקה בפה ובלב, בסוף זה לעשותו, זה קרוב.
כלומר, היכולת שלנו לדבר דיבורים אחרים,
היכולת שלנו, כשיש משהו רצון בלב, כעס, להשתיק את הכעס ולא לכעוס,
והיכולת שלנו לעשות דברים שאנחנו
מצווים עליהם ולא לעשות דברים שאנחנו לא מצווים, זה זמין, זה קרוב.
תיקון המידות, תיקון האישיות, תיקון הדעת, זה באמת דברים לטווחים ארוכים יותר.
אז זה מאוד מאוד מנחם.
תקשיב, דבר ראשון תתחיל מהעשייה.
בואו נראה את האותיות.
פרק יז.
ובזה יובן מה שכתוב כקרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו,
ולכאורה הוא בלבבך נגד החוש שלנו.
התורה היא נצחית.
שאין קרוב מאוד לדבר להפוך ליבו מתאוות עולם הזה לאהבת השם באמת.
וכמו שכתוב בגמרא,
אטו יראה מילתא זוטרתי,
זה כל שכן אהבה.
כן.
להגיע למצב שאדם אוהב את הקדוש ברוך הוא, יראה ממנו, זה כזה קל.
יראת שמיים, אהבת השם, לא קל.
וגם אמרו חז״ל שצדיקים דווקא ליבם ברשותם. דווקא הצדיקים יש להם, הלב שלהם נקי לגמרי והם נרתעים
מהעבירה מעצמם ונמשכים אל הקודש בעצמם.
אלא דלהעשותו רצה לומר האהבה המביאה לידי עשיית המצוות בלבד,
שהיא רעותא דליבה שבתעלומות הלב,
גם כי אינה בהתגלות ליבו כרשפה אש,
בדבר זה קרוב מאוד ונקה לכל אדם אשר יש לו מוח בקודקודו, כי מוחו ברשותו,
ויכול להתבונן בו ככל אשר יחפוץ, וכשיתבונן בגדולת אין סוף ברוך הוא,
ממילא יוליד במוחר על כל פנים אהבה להשם לדווקה בו בקיום מצוותיו ותורתו.
וזה כל האדם.
כי היום לעשותם כתיב שהיום הוא עולם המעשה דווקא. ומחר לקבל שכרם כמו שכתוב במקום אחר.
זה אנחנו כן מסוגלים.
לעצור רגע, להתבונן בתכלית, בחיים, להגיד אני רוצה לנהל את חיי לפי רצון השם, לפי דבר השם.
את הפרקטיקה, את המעשיות.
זה יכול להתפס כאילו כאיזה סוג של...
נכון?
אתם יודעים, זה קצת הבדל אולי אפילו בין חב״ד לבין,
נגיד,
יכולה להיות גישה שאומרת שאדם לא יתחיל לקיים מצוות
עד שהוא לא עבר תהליך, ועד שהוא לא
מזדהה בצורה פנימית, ועד שכאילו, עד ש... זה היה מצוין.
שזה, כן.
זו גישה ודאי שהיא קיימת, שאתה אומר קודם כל,
תבסס את האמונה שלך, ואחר כך המצוות הן ביטוי לעולם פנימי. זה גישה, חד משמעית.
אנחנו רואים שבחב״ד,
הם מתנהגים אחרת, וגם פה יש גישה,
נכון?
איפה זה בא לידי ביטוי?
אחד מהמבצעים שהרבי, הרבי היה לו עשרה מבצעים,
נראות שבת קודש, טהרת המשפחה,
בית מלא ספרים, מבצע מזוזה, מבצע תפילין, מבצע צדקה, מבצע פסוקים לילדי ישראל,
לא אהוב כל יהודי,
ועוד שניים שצריך להיזכר בהם.
אהבת ישראל, גאו.
אחד המבצעים זה מבצע תפילין,
שזה,
זאת אומרת, צריכה להגיד, מה הערך?
יש איזה יהודי בדרך, בוא, בוא, תניח תפילין.
הוא לפני כן, איזה אחר כך, מה הערך בדבר הזה?
אז,
נכון, זה נראה כאילו,
בואו נעשה לו קודם כל סמינר,
נבין, נסביר לו מה זה תפילין,
מה זה תפילה,
ובסוף, בסוף, בסוף
יניח תפילין, בסוף.
אז יש בדבר שתי תשובות.
התשובה הראשונה,
שאלו את הרבי וזה, התשובה הראשונה אומרת,
וכי מילתרה, מילתא זוטרתא היא בעיניך להוציא יהודי
מגדר של קרקפתא דלא מלך תפילין,
שהגמרא אומרת זה דברים חמורים,
לאדם שכתוב קרקפתא דלא מלך תפילין, זה אדם שלא נניח תפילין אפילו לא פעם אחת בחיים שלו.
אז עכשיו הוא נניח תפילין, פעם אחת.
אז הוא...
ו... אז זה דבר לא קל, זכות גדולה.
היה פעם איזה יהודי אחד
שהוא אההה...
הוא חבודניק, ואיכשהו דיברתי איתו.
אז הוא אמר לי, אה, אתה בהדר גנים? אמרו לי, היה לי שם מופת, אמרתי לו, מה קרה?
הוא הגיע לשם לאיזה פגישה,
וההוא שהוא היה צריך לפגש אותו לא היה, אז הוא חבדניק, מה אני אעשה בינתיים?
אני קצת תפילין,
אבל זו שכונה דתית, מה, כאילו,
אני אעשה את ההשתדלות שלי, אני, בשבילה דתית, אני אעשה את זה. שם, פתח איזה שולחן כזה קטן, היה לו באוטו,
בכניסה לשף השוק בשכונה החרדית, כמה הוא עשה את זה?
הוא לא הכיר את השכונה.
אז הוא אומר, כל האנשים כאילו, כולם חרדים וזהו, ברור שפתאום הוא ראה איזה לקוח.
איזה מישהו שהגיע לשם,
היה ספק או משהו כזה,
אז הוא אמר לו, אתה רוצה ללכת תפילין?
הוא אמר לו, הוא היה עולה מרוסיה, הוא אמר לו כן.
אז הוא כזה,
ואז הוא אמר לו, אתה יודע,
פעם ראשונה בחיים שלי שאני מניח.
הרגשתי כמו אחד הלך לדוג, תפס את הדג הכי שמם בים, במקום שבו אף אחד לא ציפה.
תפס מישהו שלא הניח אף פעם תפילין.
טוב,
אז זה,
אבל יש לזה עוד טעם.
הטעם הוא כזה,
אם אנחנו מאמינים שבכל יהודי יש נשמה,
שהיא חלק ילא קמימה על ממש, ואין סוף, וכולי וכולי. ורק, הדבר היחיד שאפשר לעשות זה רק לכסות אותה, להסתיר אותה,
אבל אי אפשר לבטל אותה,
היא נצח.
אז לפעמים דווקא כשאתה מניח תפילין, זה כמו שיש לך איזה אוטו
שהוא כבר מתעייף, מתעייף, מתעייף, נגמר לו המצבר.
או, או, ככה, והאוטו לא מניע.
אז אתה מגיע עם בוסטר כזה, חזק,
נותנים לו איזה מכת חשמל, בו,
הוא קם לתחייה.
תפילין זה איזה מין בוסטר רוחני כזה,
שלך תדע מהמכת קדושה הזאת שהוא מקבל,
מכת חשמל כזאת,
לך תדע מה זה יעיר בו.
כלומר,
מי אמר שזה הולך רק בואו נלמד אותו ורק אחר כך הוא יתחבר? אולי אם ניתן איזה מכה טאח, ככה איזה מין ברק כזה לנשמה, זה יגרום לאדם להתעורר.
כלומר, מה שאומר כאן אדמור הזקן זה לא רק,
הוא לא רק אומר, אוקיי, תתחיל עם המצוות
ואחר כך נשלים פערים ונלמד וכל זה,
אלא יכול מאוד להיות שעצם הרצון שלנו לברר את הדברים בצורה פנימית
הוא יבוא דווקא כתוצאה מעשיית המעשים, כי למצווה יש כוח.
מה זה מצווה?
מה זה בין מצווה לתורה? בדרך כלל אנחנו אומרים תורה היא,
נכון, זו גמרא במסכת סוטה, לא מזמן למדו את זה.
הגמרא אומרת,
ביחס בין תורה לבין מצוות, מה מגן ומה מציל.
אז כתוב שמצוות מגינות על האדם בעידן דה אסיק ביי. כשאדם עוסק במצווה, אז
עוסק בין המצווה, שומר מצווה לא ירה רע. אבל בעידן דה לא אסיק ביי. אדם עשה מצווה אתמול, היא לא תגן עליו היום.
ואילו התורה, מה כתוב עליה?
הרגו נאמאגנה, עצו להם אצלה בין בעידן דה אסיק ביי ובין בעידן דה לא אסיק ביי. התורה זה הגנה כוללת.
זה מובן, כשאדם עושה מצווה, אז באותו רגע הוא מרוכז.
אבל אם אדם למד את התורה של המצווה,
זה מחובר לרעיון, אז הרעיון הולך איתו בכל מקום.
אדם קיים מצוות סוכה, בזמן מצוות סוכה הוא שמור.
אבל אם הוא למד מסכת סוכה, היא הולכת איתו כל השנה.
הרעיון של סוכה,
האידיאל של סוכה, הרצון האלוקי בסוכה, מלווה אותו גם בפסח.
קורא לכם, אני קורא בפסח שלפעמים אני אוכל מצה,
ואני אומר, רגע, אבל אני מחוץ לסוכה.
אתה אומר, רגע, צריך לאכול מצה בסוכה.
אוקיי, זו אפשרות אחת,
אבל זו אפשרות אחרת.
מה?
כשאנחנו לומדים תורה,
אנחנו לומדים את רצון השם יתברך,
מקווים שלומדים נכון,
לפעמים גם לומדים לא נכון.
טועים בהבנת הסוגיה, או לא הבנו מה כתוב, בסדר, אז זה... כשעושים מצווה,
זה מאוד ממוקד,
זה מאוד מדויק.
זה רצון השם יתברך בדיוק. אין פה מה, אולי אפשר להגיד כך, אולי אתה לומד איזה סוגיה, אולי זה ככה, אולי זה אחרת, אולי פה... אין פה אולי, זה זה.
תפילין זה תפילין, לולב זה לולב, הדס זה הדס, אתרוג זה אתרוג.
מצה זה סוכה, מצה זה מצה, מהר סיני עד היום. אם עכשיו נחזור מכונת הזמן ונבדוק את התפילין של משה רבנו, הוא כמו התפילין שלנו. אותו דבר.
ככה.
אז זה עוצמתי מאוד ברמת המפגש עם הקודש,
ולכן זה מסביר למה מצווה דוחה תורה.
אם אדם לומד תורה, אז תגיד, ברגע שאדם לומד תורה, הוא פטור מכל המצוות.
הוא חייב לקיים מצוות רק כשהוא לא לומד תורה. לא.
כל מצווה דוחה תורה, גם מצווה קלה.
יש דיון בפוסקים, למה מקרא מגילה, מקרא מגילה מצד הרבנן
דוחה תלמוד תורה דרבים.
מפסיקים, עכשיו קוראים מגילה. לא, בואו נקרא מגילה ב-12 בלילה.
נקרא מגילה וזה, לא.
כמעט כל מצווה,
שלא יכול לעשות בידי אחרים,
התורה נדחית מפניה. כי ברמת עוצמת הקדושה והריכוז,
אז מצווה היא יותר מתורה.
אז כשאדם עושה את המצוות עצמן,
עושה את המצוות עצמן,
אנחנו לא מדלגים על שלב ההזדהות הנפשית, ודאי אנחנו נרצה להיות שם.
יכול מאוד להיות שזה עצמו יגרום לך
לרצות לברר את זה מבחינה נפשית.
כאילו יש פה איזה מין פרדוקס קצת, נכון?
אומרים לאדם בוא תשמור שבת. טוב, כשאני אבין מה זה שבת עד אני אשמור. אתה לא תבין מה זה שבת עד שלא תשמור.
תעשה רגע איזה ניסוי.
והדבר הזה, היכולת הפרקטית,
מגדיר לנו אדמור הזקן, קרוב הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו.
כי מוח
שליט על הלב.
בואו נקרא עוד טיפה.
היום אנחנו נלמד את פרק י״ז בעיקר.
והמוח שליט בטבעו בתולדתו על חלל השמאלי שבלב,
ועל פיו ועל כל האיברים שהם כלי המעשה.
אגב, כתוב שהמוח שליט על החלל השמאלי שבלב.
ועל החלל הפנימי שבלב,
הלב שליט על המוח. כלומר,
מוח שליט על הלב זה רק בחיצוניות הלב, ובפנימיות הלב, הלב שליט על המוח.
אתם מבינים מה הכוונה?
מוח שליט על הלב הכוונה ברצונות חיצוניים.
אם אדם שבא לו לאכול משהו לא בריא, הוא יכול להתגבר, הוא יכול להגיד, זה לא בריא.
מוח שליט על הלב.
אבל פנימיות הלב,
עומק הרצון של האדם,
זה שליט על המוח. אם אדם מרגיש שזו השליחות שלי,
גם אם המוח יגיד לו, תשמע, לא כדאי לך, לא מרוויחים בזה, זה לא כלכלי,
הלב ייקח.
הלב ייקח.
בסדר?
זה נוגע נגיד במיוחד לשידוכים.
מצילים אדם ובחורה, הכל טוב.
בשכל, זה סמן וי על כל האקסלים.
אבל פניות הלב אומרת, זה לא זה.
אז הלב ייקח.
זו הדרכה של הרבי בהרבה מאוד מקומות.
רואים ששאלו את הרבי על שידוכים.
נגיד הרב גרונר, המזכיר שלו, קיבל הצעה,
ואז הוא בא לשאול את הרבי,
אז הרבי ענה לו את התשובה הבאה.
בעניין הזה לא אני יכול לעזור לך,
ולא אבא שלך יכול לעזור לך, ולא אימא שלך יכולה לעזור לך.
רק אתה יכול לעזור לעצמך. זה רק הלב שלך.
שתהיה משיכת הלב, הרבי קורא לזה.
אז פנימיות הלב היא כן של דבר. אגב, גם הפוך.
כשרחל רואה את רבי עקיבא,
אז ברשימה של האקסל, של הסיבות, הכל זה לא.
לא, יודע לקרוא, לא. יודע לכתוב, לא. יודע ללמוד תורה, לא.
יודע זה, מה?
עשיר, לא.
עשיר, לא. הכל לא, לא. בין אמיחוס, לא. בין גרים, הכל. לא, לא, לא, לא, לא, הכל כזה.
רק דבר אחד אמר כן, מה?
פנימיות הלב, אז היא הלכה על זה.
הלב שלה אמר כן, פנימיות הלב, לא החיצוניות, לא בגלל שהוא היה יפה.
הוא היה מעולה וצנוע, היא ראתה בו איזה משהו פנימי, אז
חשוב להבין את ההגדרה הזאת.
אנשים אומרים מוח שליט על הלב, זה כאילו תמיד נכון. האדמו״ר הזקן בעצמו אומר, מוח שליט על הלב זה רק
חיצוניות הלב ולא פנימיות הלב.
פנימיות הלב זה עובד הפוך, הלב שליט על המוח.
מה השליחות שלי, מה הסיפור שלי,
זה הלב יגיד לי, ואחרי זה המוח
יתרגם את זה לשפה
לשפה מעשית, אבל הלב הולך על זה.
אז טיפה תרים את זה, זה נהיה לב.
זה אינטואיציה נמוכה כזאת,
אני לא אוהב את הביטוי הזה.
לא, אני אוהב הבנת הלב, אוגנתא דליבה.
יש לי איזו תחושה כזאת שזה...
אז תמיד צריך לעמוד בביקורת ההלכה, אדם יש לו הבנת הלב לדברים שהם על פי ההלכה, זה לב לא טוב,
זה ערלות לב.
אבל בתוך הדברים הטובים, בתוך הזה, כשאדם יש לו איזה, תשמע, זה הסיפור שלי.
שם אני הולך, זה הלב.
כל פנים, המוח,
פה אנחנו מדברים על הצד השמאלי שבלב,
והמוח שליט בטבעו בתולדתו,
על חלל השמאלי שבלב,
על פיו,
ועל כל האיברים שהם כלי המעשה.
אם לא מישהו רשע באמת, כמאמר חזל, שהרשעים הם ברשות ליבם,
ואין ליבם ברשותם כלל.
אני לא יודע מה יכולה להיות הדוגמה של אדם שהוא רשע באמת, כי הרי אין לך אדם שאין לו אפשרות לחזור בתשובה. אבל אולי הדבר הדומה ביותר,
אולי משה תחכים אותנו, זה שאדם שהוא,
כמו נגיד הייתי הכי מקביל את זה למי שהוא מכור.
אז מכור, הוא ברשות ליבו ואין ליבו ברשותו.
הוא לבד כבר לא יכול, הוא צריך עזרה.
הוא לא יכול להוציא את עצמו. זה מקרים נדירים שמכור וצליח להוציא את עצמו מתוך,
אין לך בריאות שמתיר את עצמו מבית האסורים.
כי הוא כבר,
הוא פרץ את כל המערכות והכל כבר פרוץ ואין מה שיעצור.
אז אולי בקבוצה,
בתמיכה, בליווי, באלף ואחד דברים,
זה יצליח, אבל מצד עצמו הוא לא יכול.
שהרשעים הם ברשות ליבם, אין ליבם ברשותם כלל. וזה עונש על גודל ועוצם עוונם. לא דיברה תורה במתים אלו,
שבחייהם קרויים מתים.
כי באמת, אז זה לא על זה מדברים. כי באמת אי אפשר לרשעים להתחיל לעבוד השם
בלי שיעשו תשובה על העבר תחילה, לשבר הקליפות שהם מסך המבדיל למחיצה של ברזל המפסקת ביניהם וביניהם שבשמיים.
על ידי שבירת ליבו, מהירות נפשו, הלכת האב,
כמו שכתוב בזוהר, על הפסוק, זבחי אלוהים רוח נשברה, לב נשבר.
כלומר, גם הרשע יש לו תקווה.
שהדלת לב נשבר, וזה מבחינת תשובת הטעה,
להעלות, היית הטעה לעקיבתה מנפילתה שנפלה לחיצונים.
כן?
שאדם משפיל את עצמו.
אז כאן הוא עובר לדבר על הרשעים,
אבל האדם הרגיל,
שלא איבד את הבחירה שלו,
מה ביקשו ממך?
להפעיל קצת התבוננות,
עכשיו ה... ונצליח ברמה...
כי טיפה תלמד, תכיר את הזה, תצליח ברמה הפרקטית,
ברמה המעשית.
היינו רוצים לא לכעוס בכלל,
זה קשה.
אנחנו יכולים להצליח
לא לכעוס ברמה הפרקטית.
להצליח לשמור את הכעס בליבנו ולזרוק אותו אחר כך באיזה מקום.
תקיא אותו אחרי זה באיזה מקום, על איזה עץ, לא יודע מה,
תוציא את הכעס שלך.
אבל אתם יודעים מה שמאוד מאוד עוזר זה שאדם ייצר לעצמו, אנחנו פה בעצם בעבודת השם, לייצר מנואלים.
מנואל זה סדרת פעולות קבועה מראש.
כשאתה יודע, או סדרת תהליכים
קבועה מראש, אתה יודע
ש... לדוגמה,
אני אתן לכם כל מיני מנואלים שאני משתמש בהם.
כשבשולחן שבת מתחילים אצלנו לדבר לפעמים עם הילדים,
אתה צריך להתחיל לדבר על זה, אז יש לי איזה משפט,
רבי נחמן כזה, זה המעשה שלו וזה המעשה שלי, ולמה אולי נדבר מאחרים?
אגיד, כן, אבא לא אוהב שאני מדבר מאחרים,
כי
אתה מדבר על אחרים, זו ההקדמה ללשון הרע. זה מיד אחרי הדבר על אחרים, מגיעה הלשון הרע. בואו נדבר על עצמנו.
מה?
כן, בואו נדבר, אנחנו פה, כולנו פה, בואו נדבר על עצמנו.
אין בעיה.
או לחילופין,
יש לי איזה כלל כזה עצמי לאחרים, שאם אני כועס,
כאילו, אתה מרגיש בלב שאתה כועס,
אז אני מיד אומר לעצמי, עכשיו,
מאה אחוז, מה שתעשה יהיה טעות.
בלי ספק, מאה אחוז, כי כתוב, כל הכועס וכולי וכולי,
ולכן אני כאילו אומר לעצמי, עכשיו לא, כאילו ברור שלא עכשיו.
מתי נדבר על זה? לא יודע, מחר, מחר, עכשיו לא.
אני יכול להתחיל להגיד, אני עכשיו, ואני גם משכנע את עצמי, בצורה הגיונית, אתה רוצה לטעות?
מה, אתה רק טיפש, מכניס את עצמו בראש לדבר שהוא יודע שהוא יהיה בטוח טעות.
מאה אחוז טעות, מה שתגיד עכשיו לא יפעל.
בדיוק שבוע שעבר זה היה, היה לנו איזה משהו בבית,
עם אחד הילדים,
ועוד לא דיברתי איתו על זה, כי אני עוד לא...
בסדר, כאילו,
אמרתי, אם אני אדבר בזמן שזה קרה, זה לא טוב.
אז חכה עד שזה יהיה רגוע, עד שזה יהיה שלם, עד שזה יהיה בטוח, ואז אפשר יהיה לדבר, ואז ייתן פרי.
אז זה מין מנואל כזה, אם אני תוך כדי אירוע אתחיל להגיד, דבר, או לדבר וזה,
מפעיל,
יש לי איזה דוגמה טובה, פרקטית,
לא קשורה, אולי כן קשורה קצת ל... הייתה תקופה בחיים שהייתי נוסע נסיעות ארוכות באמצע השבוע. היה לי פעמיים, שלוש נסיעות ארוכות, ממש ארוכות.
מאריאל, אחרי הגירוש, הישיבה הייתה באריאל, אנחנו גרנו ביבול, אז הייתי נוסע וחוזר.
אז הייתה לי נסיעה אחת בלילה שהייתה מאריאל ליבול.
יבול, אתם יודעים איפה זה?
עכשיו, אמרתי, תקשיב, זה נסיעות ארוכות,
אתה אחרי היום עמוס,
צריך מנואל, צריך, כמו בצבא.
נקודה לפני זה, איך קוראים לזה?
תדריך יציאה, תדריך בטיחות.
אז אמרתי לעצמי, אין לך שיקול.
כאילו ככה אמרתי לעצמי, כאילו אני הייתי המפקד של עצמי.
בסדר? הייתי עומד לפני הנסיעה, רכב, תדריך יציאה,
הכל בסדר, אז הייתי אומר לעצמי, אין לך שיקול דעת,
בצומת אבא הלל סילבר אתה חייב לעצור ל-20 דקות לישון, לנוח.
אין שיקול דעת, גם אם אתה לא מרגיש עייף באבא הלל סילבר. אתה אומר, אין שיקול דעת, המפקד אמר לך שאתה חייב.
ככה הייתי עושה.
מגיע אליו בגלל סיבר, עייף, לא עייף, לא רלוונטי.
נכנס שם, היה שם כזה מרכז מסחרי,
שם את האוטו, מוריד את המשענת, 20 דקות, נח, המשיך לדבר הבא,
לחלק הבא. זה כאילו שני שליש ושליש, אבל השליש האחרון של הדרך, מי שמכיר,
ברגע שאתה מגיע לצומת צד ופונה לכביש 232, זה כביש ארוך.
עכשיו שיפצו אותו קצת, ראיתי, לאחרונה.
עשו אותו דומוס סלולי בחלק מהקטעים, ותאורה, זה היה כביש ארוך,
כזה דומס שלולי כזה, לא בלי שני נתיבים,
זה חשוך גם.
זה ארוך, לא נגמר, ישר, אתה נוסע, נוסע, לא נגמר.
זהו, אין שיקול דעת.
פעם אחת עברתי על הכלל.
מתי זה היה?
מישהו ביקש לחזור איתי טרמפ.
מאריאל, היו קהילת נצרים פה ושם.
אז נסענו, והגעתי לאבא יוסי והרגשתי בסדר. אמרתי, לא נעים לי עכשיו, יש לי פה מישהו באוטו,
הוא ענהג לו, תשמע, אני עוצר ל-20 דקות לישון, כאילו...
התפדחתי, התפדחתי.
אז אמרתי, יאללה, נמשיך לנסוע.
ב-232 אני מקבל ממנו איזה אגרוף בכתף. אה, אתה ער?
אני רואה שאני נרדם על ההגל באוטו.
אם הוא לא היה לידי,
אם הוא לא היה לידי הייתי ישן בעבוד בן סילבר, אבל אם הוא לא היה לידי אחריה...
אתה מבין?
יש מנואל, הוא מועיל,
הוא עובד, אתה מפעיל אותו, אתה אומר, אתה לא צריך לחשוב על כל דבר. והנה, פעם אחת לא עשית, תראה מה קרה.
אתם יודעים שאין שום דרך לאדם להגיד לעצמו, אני אצליח לתפוס את עצמי שנייה לפני שאני נרדם על ההגה.
אין דבר כזה. אם אתה עם אדם,
ניתן פה איזה שתי עצות כבר להצלת חיים.
איך אדם יודע אם הוא עייף?
איך אתה יודע אם אתה עייף? אתה צריך לעצור ולישון.
יש שני סימנים מובהקים.
לא,
אולי.
לא, אני לא חושב.
סימן אחד זה שאתה לא הסתכלת במראה בדקה האחרונה.
נהג שהוא ערני, בלי לשים לב, אתה זורק כל עשר שניות מבט למראה. אתה כאילו בזה.
ברגע שנהיים עייפים, אז העיניים נהיות ככה. אין את הכוח לעשות את התנועה הזאת.
והסימן השני זה שאתה מגיע לאיזה מקום ואתה לא זוכר איך הגעת לפה.
אז איך, מה אני עושה פה? מה... אתה לא מצליח לסחזר את הדרך אחורה, הייתי רגע בצומת, ואתה פתאום, איפה אני אה...
בשני המקומות האלה אתה מסוכן מאוד, תעצור את הרכב,
תוריד משענת, תשעה, רבע שעה, עשרים דקות, תקום חדש.
מה?
לא, אני מדבר עם אדם עם טעה בניווט.
ברור לך שאתה נוסע בדרך הביתה,
אבל אתה אומר...
אני לא זוכר את זה. אני זוכר שאתה היה.
טוב, אז גם בעבודות השם צריך שאדם יהיה לו מנואלים.
תבונן אתה במשהו, זהו, תעשה, תבצע את זה.
אדם יכול לבחור.
טוב.
הנה הוא ממשיך.
בואו נתקדם את הפרק יח.
ולתוספת באור באר היטב מילת מאוד קרוב אליך הדבר מאוד זה לא סתם קרוב זה קרוב מאוד זה שיא הזמין זה
שבפסוק קרוב אליך הדבר מאוד צריך לדעת נאמנה כי אף איש שדעתו קצרה בידיעת השם
ואין לו לב להבין בגדולת אין סוף ברוך הוא להוליד ממנו תחילו ורחימו
אדם לא עכשיו להוליד אהבה ויראה
אפילו במחאות תכונתו לבד אף פי כן קרוב אליו הדבר מאוד
לשמור ולעשות כל מצוות התורה ותלמוד תורה כנגד כולן בפיו ולבבו ממש
שמונקא דליבא באמת לאמיתו בתחילו ורחימו שהיא אהבה מסותרת שבלב כללות ישראל
שירושל לנו מאבותינו רק שצריך להקדים ולבאר תחילה בהר היטב שראש האהבה זו בענייניו ואיך ירושלנו ואיך נכלל גם בתחילו טוב אז בואו רגע רק
נגיד את הכלל ואת הפרטים נדבר שבוע הבא תראו
דיברנו על זה היום בחבורה
נעשה איזה חזרה קצרה על זה למי שהיה בחבורה לכל אדם מאיתה לכל אחד מישראל יש לו חמישה חלקים רוחניים נקרא לזה ככה
זה לפנים מזה
החלק הרוחני הכי עבה,
הכי חיצוני, זה הנפש.
על מה הנפש אחראית?
היא אחראית לתווך בין החלק הרוחני שבאדם לבין הגוף שלו.
בסדר? היא אחראית על התאוות,
על כוח הזן, הכוח המתעורר, על זה, בסדר?
ולכן,
נגיד שאדם אוכל,
הוא אוכל עם הנפש, הוא לא רק אוכל עם הגוף.
איכן אם אדם בא לאכול איזה מאכל,
ופתאום יגידו לו, תקשיב, המאכל הזה הוא לא כשר,
הוא טרף,
או שהוא סתם, מישהו שם זרק איזה משהו מגעיל.
אז מיד הוא יסלוד מזה, כי גם הנפש אוחלת.
הנפש היא המתווכת בין הגוף,
צריך איזה מתווך, איזה גורם שמתווך בין הגוף. הגוף הוא חומר לבעל, בין הגוף לבין הנשמה.
הרוח זה גם כן, זה כל המרכיב של התרבות של האדם, הרוח שלו, המוזיקה, הספרים שהוא קורא,
המחשבות שיש לו, כל האירוע, כאילו, הרוחני שיש לאדם. זה יש גם לגויים, נפש שאוחלת יש גם לגויים.
מהנשמה זה רק ליהודים.
והנשמה היא חלק אלוהיו ממעל ממש,
ואדם במצב תקין ובתקשורת עם הנשמה שלו.
דוד המלך אומר, נכון, ברכי נפשי,
הוא קורא לזה נפש, אבל הכוונה שם נשמה, נכון.
והגמרא אומרת שהנשמה היא
ממש חלק אלוהיו ממעל ממש אצל האדם.
חלק האלוקים. היא זאת שגורמת לנו להרגיש מאושרים כשאנחנו עושים דברים נכונים,
וצודקים,
והיא זאת שמייסרת אותנו בייסורי מצפון שאנחנו עושים דברים לא טובים, כמו שהרב כותל בראות את התשובה,
אבל הנשמה היא עדיין בתוך הטווח שאיתו אנחנו יכולים לתקשר.
למעלה מהנשמה יש חיה ויחידה.
כן? מה זה חיה ויחידה?
זה חלקים רוחניים שהם עמוקים מאוד,
אבל הם לא זמינים לנו.
אבל הם משפיעים עלינו.
הם קשורים אלינו.
אנחנו לא בטוק איתם, אנחנו לא בקשר איתם,
אבל יש להם השפעה מאוד מאוד עמוקה.
נתנו בשיעור דוגמאות לכל מיני צדיקים שכן היו מודעים לחייו היחידה שלהם, ואז הם ידעו להגיד,
אנחנו בעצם משלימים איזו משימה בכלל מדור קודם, נגיד הבן איש חי.
אז הוא אמר, אני גלגול נשמה של בנייו ובניו ידע.
ולכן אני, כל הספרים שלו,
בני איש חי, רב פעלי, מקבציאל, בני או ידע, הכל כאילו, אני,
איך מזה הדרך?
הרב עובדיה אמרו, זה גלגול של הרב יוסף קארו, דברים מן הסוג הזה, כאילו זה המקום היותר.
אבל למעשה, לכל אחד מאיתנו יש חיה ויחידה.
אומרים, תמיד בחופות, אומרים
שאנחנו מזמינים את כל הקרובי המשפחה שנפטרו להיות בחופה. יש לזה מקור?
יש לזה מקור או אין לזה מקור?
יש לזה מקור.
כתוב בזוהר פרשת פנחס.
שהקב' ברוך הוא עוקר מגן עדן את הדורות הקודמים והביא אותו משתתף
בשמחת הזרע שלהם.
זוהר פרשת פנחס.
עכשיו, כל אחד מאיתנו מכיר למעלה את ההורים,
מכיר למעלה סבא וסבתא,
מכיר למעלה
סבא רבא סבתא רבא, היום ברוך השם בדור שלנו יש יותר,
אבל תנסו רגע לחשוב מעליי אבא סבא סבא רבא, עכשיו יש גם מעליו טק טק טק נגיד עשרה דורות מלמעלה.
אני לא מכיר אותם
אבל הם מכירים אותי.
היו אנשים כאלו,
זה לא בצדדים זה מעליי ממש, מעל כל אחד מאיתנו יש דורות קודמים.
עכשיו יכול להיות
כנראה
שבאחד הטווחים האלו,
איזה מישהו מהם מסר את הנפש. יכול להיות?
הם חיו כל אחד איפה שהוא חי, הם התאמצו מאוד על שבירת תורה ומצוות.
זה אנשים שמהם אתה נולדת. כלומר, זה לא איזה בן דוד של בן דוד שני של זה.
זה סבא של סבא של סבא של סבא. היה בן אדם כזה פעם?
האמת שאני ממש מתפגוש עצמו. כאילו, אם הייתי יודע מי זה, מה הוא היה?
אני הצלחתי להגיע. יש היום אתר כזה שנקרא,
איך זה יקרה?
My heritage. My heritage, heritage זה שושלת, זה משהו, כאלה נכוסים. כאלה נכוסים.
אז ניסיתי שם קצת לצפה לשחק, לגלות כל מיני דברים. בסוף, בעיקר גיליתי את המשפחה שאני מכיר, כן.
אז יש שם קצת מסמכים, היו, הצלחתי למצוא קצת מסמכים שלה. בעיקר מסמכי העלייה של המשפחה של אימא שלי, אבל לא היה אז תיעוד, לא היה מסמכים, אבל היו כאלה. היו בטריפולי, היו במרוקו.
תעלה למעלה, למעלה, 300 שנה.
מי אבא של אבא של אבא של אבא של אבא של אבא של אבא שלי?
מה הוא עשה?
מה היה לו?
מה עניין אותו?
אולי הוא לימד טניה, לא היה אז טניה, אבל בסדר?
מעניין.
פעם חמי הביא לי ספר מגניב,
ספר בית העלמין במרקש.
יש איזה אחד הלך לבית העלמין במרקש, צילם
את כל המצבות בחלקת הרבנים,
וכל אחד, הוא כתב עליו מה שידוע.
עכשיו, זה עניין אותי כי המשפחה של אבא שלי אומנם היא מקנס,
אבל היא מקנס,
הם ג'דיד במקנס, חדשים.
כי הסבא של אבא שלי, הוא עבר ממרקש למקנס.
אז המשפחה במקור היא ממרקש.
המרוקאים במרקש הם כאלה,
אומרים מרקש מר וקשה.
הם ככה,
הם מקנס, הם עפים על עצמם. בכלל המרוקאים עפים על עצמם, אבל מקנס הם הכי חכמים, הכי פה.
טוב. אמרתי, בוא נסתכל רגע.
אם יש שם רבנים, אני רב, בוא נראה אם יש לי איזה סבא רבא רב, נראה מה...
עכשיו, אתה חושב שאני המצאתי את הרבנות, או?
דפדף, דפדף, דפף, בום.
נופל על מישהו,
קראו לו דוד, השם המשפחה של המקורי של סבא שלי זה הקוקה.
אז אני רואה את השם הזה.
משפחה, לא משפחה, אני לא יודע.
זה משהו מלפני 250 שנה.
אבל אותו שם משפחה.
אתה פתאום מקבל איזה איתות, איזה זמזום, איזה משהו.
זה עובר בירושה, רבותיי, זה עובר בירושה. כמו שיש ירושות גשמיות,
יש גם ירושות רוחניות.
על זה אומרים בשבעה,
המקום ינחם אתכם בתוך שער אבילי ציון בירושה. המקום, הכוונה, המקום של הנפטר שהשאיר פה ועובר לכם בירושה. גם ה...
יש גם מקומות נכסיים וגם רוחניים.
בלשון חזל, שאדם נפטר, איך זה נקרא בלשון חזל?
יש שם איזה משפט שהוא סגי נאור,
שוויק חיים לכל ברייה, ככה אומרים על אדם, מה קרה לו? שוויק חיים לכל ברייה, נפטר.
תתרגמו את המשפט לעברית, השאיר את החיים שלו אחריו.
למי דבר ראשון הוא משאיר את החיים?
לזרעו.
אז אנחנו יורשים.
אז אם היה לנו, ומן הסתם היה,
אם תעלה למעלה, בסוף תפגוש מישהו שהיה לו איזה אירוע גדול, שנדרש למאמץ גדול בעניין מסוים של אהבת השם ויראתו, הדבר הזה אצלנו.
הוא אצלנו, הוא יורד עד אלינו והוא זמין אצלנו.
איך הוא קורא לזה כאן?
קרוב אליו הדבר מאוד לשמור לעשות
כל מצוות התורה ותלמוד תורה כנגד כולן.
למה? בגלל האהבה המסותרת שבלב כללות ישראל,
שירושה לנו מאבותינו. עכשיו, אני כאן פירשתי אבותינו, אבותינו, אבותינו של כל אחד.
אבל אם נלך עד למעלה, נגיע גם למי?
נגיע למשה, לאהרון, לדוד, ליוסף, לאברהם, ליצחק, ליעקב.
זה עובר אלינו, זה לא נעלם,
אבל בכוונה טיפה צמצמתי את זה,
כדי שבאמת נוכל להרגיש את זה.
יש איזה סיפור שסיפר לי פעם איזה רב אחד,
לא יודע אם הוא רוצה שאני אגיד את השם שלו, אבל
שהוא מאוד אוהב,
לא מאוד אוהב לטבול, וכאילו, טבילה אצלו זה עניין.
אז בשלב מסוים הוא גם בנה מקווה בבית.
אתם יודעים שיש איזה בעיה.
מה?
יש דיון על זה. מה זה, צבא התרבות יחסית משהו? לא, מה זה?
אז מה, פותרים את הבעיה? מה פתרון הבעיה?
נותנים לאחרים לטבול.
כאילו, אם אני זוכר נכון, מה אתה, יש לך מקווה בבית? מה אתה מעורר פה דינים?
אז זה לא, זה לא שלי, זה לכולם, אפשר לטבול עם בעיה, סבבה.
והמשפחה הזאת, כולם שם, כולם נהרגו בשואה.
נשארו ממש מתאים מעט. פעם אחת הגיעה איזו קרובות משפחה שהכירה את ה...
הכירה את הסבא-רבא שלו, משהו כזה, והגיעה לבקר, ואז הראו לה את הביתה. תמיד אומרת, אה, איזה קטע, אתה יודע, הסבא-רבא שלך, הוא היה המקצוע שלו בונה מקוואות.
אתה חושב שאתה התחלת את זה, ופתאום זה משהו מזנק עליך מהעבר.
רבותיי, זה קיים.
לפעמים אדם מוצא בקרבו איזה תחושה,
הוא אומר, מאיפה זה בא לי?
זה, קיבלת את זה ירושה מאבות אבותיך. זה עובר.
וזה נמצא בכל אחד.
זה דבר שצריך לסקרן אותנו. מי הם היו?
הייתי עם ה... לפני כמה שנים, תשעז, זה היה... היינו, יצאנו מהקהילה מסע לפולין.
עשינו מסע עם הרב ארי הנדלר,
אבל לא של שמיניסטים, אלא של אנשים מהקהילה, שחלק גם הגיעו עם ההורים שלהם.
שההורים הם...
הם...
לא היו שורדים, לא היו זה, אבל הם היו ילדים של ממש, נולדו מיד אחרי השואה, נקרא לזה ככה.
אז הגענו לבית העלמין בוורסה.
יש שם איזה 300,000 קברים.
ואחד החבר'ה, הוא רצה לחפש את הקבר של הסבא-רבא שלו.
איך תחפש את הקבר הזה ב-300,000 קברים? איך תמצא אותו?
מה מתברר שיש איזה תוכנה, איזו אפליקציה בארץ, מישהו מיפה את כל הזה,
והוא הרים טלפון לאחיו בארץ,
פתח את התוכנה, כיוון אותו, לא, תלך פה ישר, ימינה, זה.
פרסנו כולנו, בסוף מצאנו את הקבר הזה, זה באמת היה מאוד קשה, כי זה היה בתוך משהו, והיה עליו עץ שכבר נשבר, מצאנו את זה אבל.
אז אתה אומר, מה גורם למין לחפש את הסבא-רבא שלו באיזה בית תלמיד בוורשה עם 300,000 קברים, שהוא לא הכיר אותו, לא יודע מי הוא ומה הוא?
זה ברור שיש פה איזה משהו, יש לי, אצלי משהו משלך, אני רוצה להגיד לך תודה.
אני רוצה להגיד לך תודה. הירושה הזאתי...
עכשיו,
אני אגיד לכם עוד משהו שהוא מאוד קריטי בעיניי,
וגם עוד משהו ועוד איזה אפליקציה הלכה למעשה, בסדר?
וואי, כבר צריך לסיים.
אנחנו חיים בתקופה, תראו, היו המון המון שנים,
שאם הילד היה מסתכל על אבא שלו, על סבא שלו, על סבא רב ועל סבא רב, הוא היה אומר אותו דבר.
כלומר, התקופה הייתה אותו דבר.
הוא אמר, היום,
כשאני חושב על סבא וסבתא שלי,
עליהם השלום, משני הכיוונים, הם כאילו חיו בעולם אחר.
זה אירוע אחר, אנחנו לא חיים באותו עולם בכלל.
זה כאילו, הם עולם של תמימות ושל פשטות וגם של עוני.
זה עולם אחר, בקיצור, העולם, ההתקדמות שהעולם עבר
בשלושים שנים האחרונות יצרה כזה פער,
אדיר בין מה שהיה אז למה שהיה היום,
נכון?
אז כי אני הולך,
וזו אפליקציה, אני מאוד, בגלל הדבר הזה, מאוד משתדל ללכת לאזכרות,
לעלות על הקבר, להגיד תודה וגם לקבל כל מיני איכויות
שכבר היום קשה למצוא אותן.
כבר קשה למצוא אותן.
תנסו לחשוב היום על...
בקיצור, את התמימות הזאתי ואת הזקנה, אפילו הזקנה,
כבר אנשים לא זקנים.
כי מי שהוא כבר, הוא צעיר,
והוא מתעדכן, אז הגיל כאילו לא פונקציה.
אתה יכול להיות אנשים בני 85,
אבל במנטלית
הם מתנהגים כמו,
זה גם ברכה, אבל יש בזה גם איזה,
הנחת הזאת של הזקנה והתמימות, וכאילו,
שאני לא שם עכשיו, אני שם פס על העולם, אני כבר שם משהו כזה.
אז היכולת לקבל מהם כל מיני ירושות
שמורכבות מחומרים שהיום קשה להשיג.
התמימות והפשטות וההתלהבות הזאתי וההתרגשות,
וה... איך סיפר לי פה אחד הרבים במכון, שדוד המבוגרת הייתה אצלם בשבועות ואשתו סיפרה לה את מגילת רות.
וכאילו, מה אתה אומר?
באמת?
באמת?
בסופו של דבר אתה תגידי, הקדוש ברוך הוא יודע מכל מה שקרה ש...
אז זה מזכיר לי איך אבא שלי סיפר לי איך הסבא היה מספר לסבתא את האגדה של פסח.
במרוקו זה היה, קוראים בעברית ואז בערבית, והסבתא, אה באמת,
פורנות שלו אמרה לי,
כאילו עכשיו זה קורה, עכשיו הם רודפים מה?
זה מין תמימות כזאתי.
אז כמה שאנחנו נמצאים בעולם, מה זה לא תמים, ומה זה כזה זה,
אבל ללכת לקרוא למקומות, זה ירושה, זה קיים אצל כל אחד ואחד מאיתנו.
תמימות, או מסירות, או התמסרות, או כל הדברים האלו, זה קיים.
וזה עוד מאגר לשאוב ממנו את היכולת של קרוב אליך הדבר מאוד, בפי חבריך לעשות אותו. אנחנו לא לבד.
יש בתוכנו איכויות מדורות קודמות, קודמים שלא הלכו לאיבוד.
שנזכה לזה.
תהיו.
