רבותיי, אנחנו לומדים כאן ספר של בינונים,
טניה.
אנחנו תכף ניכנס לפרק, אני רוצה אבל...
אנחנו הגענו היום לפרק י״ב, למדנו פעם שעברה,
הגענו לפרק י״ג.
אבל לפני כן אני רוצה ממש, לא ניתן לדלג על זה בכלל.
יש סביב הפרשה שלנו,
פרשת משפטים שנקרא בעזרת השם בשבת,
יש המון המון שיחות בחסידות שמתרגמות את הארבעה אבות נזיקין היסודיים שמופיעים אצלנו בפרשה ואחרי זה גם במסכת בבא קמא
בעצם הטענה היא שהארבעה אבות נזיקין הם איזה לבוש,
איזה החצנה של אבות נזיקין שקיימים בנפש.
ואז כשקצת לומדים על האבות נזיקין פשוט בתורת הנגלה,
אז מקבלים המון המון כלים להתמודד עם אותו אב נזיקין בנפש.
ואחד מארבעת אבות הנזיקין מאוד מאוד קשור לעניין שלנו,
של הבינוני.
אז מה שאני כרגע אומר לכם זה בעצם לקוח מעלה מעלה מקורות,
גם הדבר הזה כן מדבר על זה, יש עוד הרבה שיחות של הרבי על זה.
זה כאילו זה כמעט זועק מהפסוקים וגם מה...
בואו ננסה להבין מהם אבות הנזיקין ואז נתמקד רגע באב
הנזיקין של הבינוני וננסה טיפה לעיין בו, בסדר?
אז המשנה אומרת במסכת בבא קמא, יש ארבעה אבות נזיקין. השור, הבור,
מבעה ואבער. מבעה זה שן, זה בהמה שנכנסת לשדה ואוכלת,
ואבער זה אש.
אז מה יכולים להיות
ההשלכות הנפשיות של שור?
סליחה, נעבור קודם כל, רק נגיד את הדברים בצורה נגנית. שור זה בהמה שאו נוגחת או בועטת.
או מתיזת שרועות, גם יכול להיות.
בסדר? מה?
לא, זה שן.
הנזק של שור בגמרא זה או קרן או רגל,
בור זה בור שנופלים בו,
שן זה,
כמו שאמרנו, בהמה שנכנסת ואוכלת במסעדה של אחר, ואבער
זה אש.
אדם התליקש וקרתה שריפה. אלה אבות הנזיקין הבסיסיים שמהם אחר כך מתפשטות כל ההלכות ומגיעות עד לימינו.
כל מיני השלכות, בסדר?
אבות נזיקין, אם אדם שולח
למחשב של החבר שלו נוזקה.
מה זה נוזקה בעברית?
וירוס.
אז איזה אב נזקין זה?
זה אש.
זה יכול להיות אש. אב נזקין אש.
עכשיו בחסידות אומרים כך.
בואו נדנג רגע על השור, תכף נגיע לשור. השור, הוא הכי מעניין אותנו, השור.
בואו נדבר רגע על הבור.
מבעב עבר. בור. מה זה בור? אב נזק של בור.
בור זה המחלה הזאת שיש אותה, לצערנו, להרבה מאוד אנשים,
של עצבות.
אדם עצוב, ייאוש, הוא מרגיש שהוא בתוך בור,
שהוא נפל, אין מי שיכול להושיע אותו, אין מי שיכול לעזור לו, הוא נכנס לתוך עצמו, בתוך בור כזה, בתוך ייאוש, בתוך בור, אדם תקוע בתוך בור.
כן, הבור זה האב נזק של העצבות.
אנחנו נדבר על זה גם כאן בשיעור שלנו, העצבות בחסידות היא דומה לאיידס.
הייתה פעם מחלה, היא עדיין קיימת, רק היום מצליחים לטפל בה, שנקראת איידס,
שאף אחד לא מת מאיידס.
לא מתים, לא מתים מנה. מה מתים?
מנזלת, מתי.
איידס מורידה את רמת החיסון של האדם, את הרמה החיסונית שלו, לקרוב לאפס, ואז כל דבר תופס אותו.
זה העצבות.
אין בעיה בעצבות עצמה. לא כתוב בתורה, אסור להיות עצוב.
אבל כשאדם עצוב,
הוא חשוף לגמרי, וכל דבר יכול להפיל אותו.
ולכן,
הבעל שלטוב אמר שהשמחה היא לא מצווה, אבל היא מביאה לכל השמחות.
ורבי נחמן אמר שמצווה גדולה להיות בשמחה.
כאילו, עזוב, צריך להיות בשמחה.
וכן.
כן,
כן, זה מה שאנחנו אומרים,
בדיוק.
בשמחה וטוב לבבא, לכן צריך לעבוד השם יתבח וזה.
אז
שם זה מתואר כתגובה, אבל
רבי נחמן אומר, יש מצווה להיות שמח, למה? כי השמחה, שאדם גם ישמח את עצמו בכל מיני דרכים
כאלה ואחרות,
כדי שאדם יהיה בטוח ושמח ויוכל את זה. אז זה אבנז שנקרא בור.
מה?
לא, מה שהוא הזכיר את הפסוק, זה בקללות.
בקללות,
שכל הקללות האלה באו אליך על שלא עבדת השם אליך בשמחה ובטוב לבבה. האם זה אומר שיש מצווה כזאת? לא בטוח.
אבל במילה האחרונה יש מצווה.
עכשיו,
אז זה אב נזק אחד. אב נזק שני
זה שן.
וגם פה, שן זה עניין של תאוות.
הרצון כל הזמן להזון את עצמך ולאכול, ועוד הנאה, ועוד פה. זה הנאות החומריות הנמוכות ביותר. גם זה אב נזק.
וגם זה קשור למחלה נוספת בעולם המודרני, שזה הולך ביחד,
דיכאון והשמנה, שתי ימים ביחד.
אדם יש לו דיכאון,
אז במקום לאכול כשהוא רעב, הוא אוכל פיצוי רגשי.
נדמה לי, הוא אוכל דברים שהם מעוררים כאלו, אז הוא משמין,
הוא עושה פילות גופנית.
הכול כאילו גלגל כזה, דיכאון הולך עם השמנה.
אבל זה קשור לכל התאוות.
בשני האבות הנזיקים האלו יחסית
קל לזהות, אני לא אגיד שקל לטפל, אבל קל לזהות.
אם אדם בדיכאון, קל לזהות את זה.
ואז מילא גם,
אם אדם מזהה, אז גם קל לו לבקש עזרה ולגשת לטיפול. אם אדם נמצא במצב של
שהוא נעול על התאוות שלו, אז גם כן קל לזהות את זה.
וגם האב השלישי,
הבאר אש,
זה אב נזיקין שנקרא כעס. מתי האדם דומה לאש, לאיזה
עלה עשן באפו?
כשהוא כועס.
הוא כועס, הוא כועס על אשתו, כועס על הילדים, כועס על הנהג שחתך אותו בכביש.
כשאני נוסע באוטובוס, אז לפעמים עולה איזה יהודי קצת מבוגר,
הוא כזה יושב מאחורי הנהג ומשגע הנהג את הראש כל הזמן.
הוא עקף אותך, תעקוף אותו בחזרה, הוא כזה עצמני.
אז אני מבין שהוא עקף, אנחנו נוסעים מכביש ירושלים תל אביב, זה לא שיש לנו נתיב אחד, יש ארבעה נתיבים.
זה חנאת המין האנושי, תעקוף אותו בחזרה, הוא כזה,
הוא ככה נכון לקרב.
אז זה אש, זה כעס, בסדר?
אש זה כעס, זה כעס.
הגמרא אומרת, כל הכועס, כל מיני גיהנום שולטים בו.
הוא מנוהל על ידי כל מיני מיני, הוא מסוכן מאוד.
יכול לעשות שטויות,
ברור שאם הוא חכם אז חכמתו מסתלקת. שום דבר טוב לא יוצא מן הכעס.
כלום, כלום, כלום, רק נזק, רק הפסדים, רק שום דבר.
צריך להמתין 24 שעות, 48 שעות, כדי
שאדם יגיד דברים. אז אלה האבות נזיקין שיחסית קל להתמודד איתם, אבל האב נזיקין הראשון זה שור.
שור.
ברוך אתה, אדוני, לא נוכל שהכל העניין בו.
שבהמית, שאנחנו מדברים עליה, נכון?
זה הכי דומה.
זה כאילו ממש, זה סוג של אב לזיקין.
ובתוך שור יש חלוקה לשור תם ושור מועד.
אז צריך לנסות להגדיר,
אני רוצה להגיד את זה כי בשור יש תופעה נפלאה ומיוחדת מאוד,
ששור יכול לחזור בתשובה.
שמעתם?
שור מועד
יכול לחזור אחורה להיות תם. אז זה נורא מעניין אותנו, בגלל שזה אומר שיש כאן איזה תהליך, תיקון,
כמו בשור, תכף נראה מה התהליך בשור עצמו וננסה להשליך אותו על עצמנו.
מה אהב נזיקין בשור? יש לו שני אהבות נזיקין.
הוא נוגח והוא בועט.
אני מתרגם את זה לשפה שלנו.
הוא רוצה להיות כאן לבד.
הוא רואה, זה כמו הסיפור על הסוס,
נדמה לי אשר מסטולין סיפרו את זה,
שבא אליו איזה מישהו ואמר לו שהוא פתח משהו, הוא פתח איזה חנות, והחבר שלו פתח, והחבר שלו מתחרט בו,
וזה, אז הוא אמר לו, אתה ראית פעם סוס שותה מים?
מנהר?
הוא אומר לו, כן. הוא אומר לו, אתה שותן תל אביב שנותן בעיטה למים?
אז הוא אומר לו, כן, למה? הוא אומר לו, כי הסוס בא לשתות, הוא רואה את הבבואה שלו במים,
והוא חושב שזה סוס מתחרה,
שבא לשתות, אז הוא מגרש אותו, נותן לו בעיטה. הוא לא יודע שהוא עצמו סוס, אבל גם אתה, אף אחד לא מתחרה בך, אתה...
אז
נגיחה
של השור, כאילו אומר את השור האחר, טוס לי מעין עליהם, רק אני פה.
איך קוראים לזה בשפה החסידית?
אגו.
כאילו בשפה המקצועית, אבל בשפה החסידית זה אגו, זה הנפש הבהמית שאומרת,
רק אני פה.
זה המהות של הנפש הבהמית, אמרנו שיש לזה גם.
שזה גם צורך חיובי, שאדם צריך להרגיש שהוא קיים, שהוא זה, אבל
כשהנפש הבהמית, אמרנו שהבעיה של הנפש הבהמית שהיא חורגת מתחומה.
אז הנפש הבהמית, כשהיא
מוגזמת, אז היא כאילו, היא לא רוצה
שאתה תראה, כי אני רוצה לדאוג רק לעצמי. אני, אני חושב קודם כל על עצמי, מגיע לי, אני, אני, אני. זה בעצם יסוד הבעיה,
יסוד התקלות הנפשיות זה שאדם תקוע בעצמו,
ולא מסוגל לצאת מעצמו לעבר הזולת.
אז או שהוא נוגח אותו,
מרחיק אותו,
או שהוא בועט בו. רגל זה בעיטה.
עכשיו,
מה ההבדל בין נגיחה לבין רגל?
מה ההבדל?
ההבדל הוא שרגל זה גם יכול להיות בחוסר תשומת לב. השור הלך, לפי דרכו, הוא דרך על איזה משהו, הוא לא שם לב.
או מישהו בא, הוא נתן איזה בעיטה.
נגיחה זה יותר בכוונה. כלומר, אנחנו יכולים להיות תקועים בעצמנו
בלי לשים לב.
אה, אה, אתה פה, אוי, סליחה, לא שמתי לב. איך לא שמת לב?
זה בדיוק העניין, איך לא שמת לב?
שיש כאן מישהו,
שאתה יודע, אדם מגיע לאיזה,
מגיע לאיזה מקום,
יש תור,
והוא מגיע, הוא בכלל לא רואה שיש אנשים שמחכים,
וזהו, אפשר ניגש ל... רגע, אז אני אומר, סליחה, יש פה תור. אה, סליחה, לא שמתי לב.
למה לא שמת לב?
אתה תקוע בעצמך.
זה רגל.
ואילו נגיחה, זה כבר, כאילו,
כן, בכוונה.
אני, אז מה אם אתה פה? אני הייתי, אני לפענר לך, אני אראה לך, אני... כן, זוז מכאן, אתה מפריע לי, אתה... בסדר?
זה אב נזיקין של שור,
ממש כאילו זה ממש מזכיר נפש בהמית, זה האב טיפוס של הנפש הבהמית.
עכשיו,
אתם איתי? זה מעניין אתכם?
כן. או,
חשוב מאוד.
עכשיו, יש שור תם ויש שור מועד.
כלומר,
מתברר שאנחנו עלולים לפגוע בזולת
ולחשוב על עצמנו גם בלי כוונה.
מתוך תמימות.
באמת לא התכוונתי.
לא התכוונתי.
אם הייתי יודע, אז לא הייתי עושה את זה.
אם הייתי יודע שאתה פה, אז הייתי חושב עליך, או שם לב אליך. לא, לא התכוונתי.
אז יש שור טעם.
משלם חצי נזק.
ויש שור מועד.
שור מועד זה אחד שהוא כבר עשה את זה כמה פעמים, מעידים אותו בבית הדין, והוא כבר...
יש ביטוי על בני אדם מסוימים.
תקשיב, זה שור מועד, תתרחק ממנו.
לא, לא כדאי לך להתקרב אליו.
זה אנשים כאילו ש...
הם כועסים, אז הם יוצאים משליטה והם חושבים רק על עצמם, אז יש ביטוי כזה, האדם הזה הוא כמו שור מועד.
עסוק רק בעצמו.
אז זה שור מועד, כלומר, ההגדרה של אב נזק של שור מועד זה אדם
שזה שהוא תקוע בעצמו, זה כבר הפך אצלו לשיטה.
זה הסיפור שלו, הוא לא מסוגל להסתכל על הזולת,
לא מסוגל לראות את הזולת, הוא תקוע בעצמו.
זה המאבק של הבינוני עם הדבר הזה, עם הלב שבימית, בסדר?
שכמו שאמרנו, הלב שבימית,
ממנה ההתפארות,
ממנה הגאווה,
ממנה הכעס,
ממנה העצלות,
ממנה כל הדברים האלה. מה זה התפארות?
הוא אומר, אני...
היי, היי, הלו, שימו עליי לב.
אתה לא שמים עליי לב מספיק, שנייה, תראו את זה, תראו את זה. אני גם באינסטגרם, אני גם ב...
אני גם פה, אני גם שם, אני כל מיני... שימו עליי לב, אתה לא תברח, אני אתפוס אותך גם פה, גם שם, כל מיני כיוונים.
הלו, אני צריך לחיות כפיים, הלו, תעשו לי, כל מיני כאלה.
התפארות.
זה במצב שאתה לא שם לב לאנשים שנמצאים לידך, אתה לא קשוב אליהם, לא אכפת לך מהם,
לא מעניינים אותך,
בין אם זה בדרכים,
בכבישים ובכל מקום אחר.
יש שור תם,
זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו, שאנחנו בלי שנשים לב,
נכון?
לא שכחנו להודות למישהו,
שכחנו להגיד לו תודה, אתה מגיע לאיזה מקום, אנשים טורחים, לא יודע מה, הגעת ל...
אדם, הגעת לאיזה מקום, טרחו בשבילך, ואתה אפילו לא אמרת תודה, לא עודדת,
זה לא בסדר.
וזה יכול להתפתח למחלה שזה שור מועד.
אז
אלה ארבעה אבות נזיקין. שור, שזה הנפש בהמית, החשיבה על עצמך,
בור זה נפילה לדיכאון,
שן זה התאוות, ואש זה הכעס.
לגבי שור,
הגמרא במסכת בבא קמא,
נביאה מחלוקת, רבי מאיר ורבי יהודה.
איך שור תם,
או האם שור מועד יכול לחזור להיות שור תם?
הגמרא אומרת שיכול.
כלומר, יש אפשרות לחזור בתשובה.
יש תיקון.
הגמרא מביאה
שתי דרכים
שבהם שור מועד חוזר להיות שור טר.
יש בעצם שלושה דרכים.
שלושה? שלוש.
דרך אחת, שלוש דרכים.
או,
דרך אחת זה שהוא שלוש פעמים יכול לנגוח ולא נגח.
אז הוא יצא מכלל מועד.
לפני כן הוא נגח שלוש פעמים, עכשיו הוא, היה לו שלוש פעמים אותו שור, הוא התאפק.
טוב.
יש כאלה אם זה לא מספיק, אתה לא יודע.
אולי הוא לא ראה את זה.
אז אומרים,
אומר רבי יוסף חיים שהתינוקות משחקים איתו
והוא לא מתעצבן.
אתה יודע, התינוקות היו ככה, מושכים בזנה, מושכים באוזן, עושים לו איזה פוצ'י-פוצ'י כזה עם איזה עסק,
והוא עושה, ומנקק את העסק.
זה דרך שנייה. דרך שלישית,
שהוא נמכר.
השור היה של ראובן, הוא היה מועד, ראובן לוקח מחוטו לשמעון.
אז יש דעה, וכך ניסק להלכה, ששינוי רשות
מאפס את המונה.
מאפס את המונה.
מאפס את המונה,
ואחד מהראשונים בבינועם מאירי אומר שזה מאפס את המונה, זה לא כאילו רק הדין השתנה, אלא השור כאילו החליף ראש.
החליף בעלים, אז הוא נהיה, חזר להיות תם.
אז מה הפה של התיקונים הללו?
בואו נדבר רגע על התינוקות, שתינוקות ממשמשים בו,
והוא לא נוגח.
זה תיקון גדול מאוד.
תדעו לכם, רבותיי, לא סתם אנחנו מתחילים את החיים שלנו בתור ילדים.
לא סתם.
כי ילדים, תינוקות,
זה יצורים תמימים ואופטימיים ונותנים אמון ומאמינים ונורא מתרגשים ושמחים.
חברה בלי ילדים זה חברה חולה.
חברה בלי ילדים זה חברה נוקשה, חברה בלי ילדים זה חברה שהיא עייפה.
חברה בריאה זה חברה שיש בה ילדים קטנים, והם כל הזמן עם העיניים, הסקרנות,
אותי מה, שבזה זו חזרה של אופטימיות, של תקווה.
אז התיקון של השור הנגח הזה, הבהמי, שדאג לעצמו וזה,
שהוא יחזור טיפה להיות ילד.
יחזור להיות ילד, שיחזור להתחבר גם לילד שבתוכו,
ויחזור להיות תמים, לתת אמון באנשים,
ולתת, אפשר יהיה להשתעשע. כן, כן, ממש ככה.
בסדר? אני חושב, הייתה לי איזו מחשבה כזאת טיפה,
מחשבה,
יש ילדים שיש להם כל מיני תסמונות, מחלות,
תסמונות, תסמונת דאון,
תסמונת מוטה קוראים לזה, או דברים אחרים.
אז חשבתי לעצמי, עוד פעם, זו מחשבה כזאת בוסרית, אני לא עכשיו...
אבל מה השליחות של הילדים האלה בעולם? יש להם שליחות לכל ילד כזה.
במיוחד ילדי תסמונת דאון.
אז עלה בדעתי שכיוון שבעולם יש כל כך הרבה ציניות וכל כך הרבה קרירות,
אז הקדוש ברוך הוא אומר, אני לא יכול רק להסתפק באנשים רגילים. אני צריך לשלוח כל מיני אנשים כאלה שהם רק לב.
הם רק לבבים.
הרי ילדי תסמונת דרנר הם לא יודעים להסתיר את הרגשות. הם מחבקים אותך מיד, הם אוהבים אותך, הם מתרגשים, הכל כזה.
ואדם אחד כזה, הוא מרכך את כל האווירה, ואתה לא יכול להישאר לידו אדיש, אתה לא יכול, הוא גורם לך להיות ילד לידו, הוא גורם לך לחשוף את הדברים הרכים שבך.
אז זה תיקון אחד לשור.
התיקון אחד לשור זה להתחבר, אם אדם אומר, אוקיי, אני יודע שאני שור,
אני יודע שאני שור מועד, אני יודע שאני יותר מדי חושב על עצמי, מה אני אעשה?
תתחבר לעולם של ילדים קצת.
לך תראה, זה ירכך אותך,
זה יעדן אותך, תתבונן על ילדים,
תקרא סיפורי ילדים.
אני לפעמים אוהב לקרוא כועסו חכמנו.
לא לקרוא לילדים או לנכדים, לקרוא לעצמי.
כועסו חכמנו.
אתם מכירים?
הכול טוב, הכול נחמד,
הכול זה, רבי חנינא בן דורסא עולה, רבי חנינא חוזר, הכול נחמד, הכול טוב כזה, הכול...
תמימות.
ואפשרות שנייה זה שינוי רשות,
שאדם מקנה את עצמו.
אם אני השור המועד, אז אני צריך לעבור רשות.
לעבור רשות זה לפעמים להחליף מקום.
להחליף מקום, אדם מגיע למקום חדש, אז הוא מרגיש טיפה יותר,
טיפה יותר,
בגלות כזאת נהיה לו טיפה יותר, הוא קצת יותר,
נעשה קצת יותר רגיש,
כי המקום הבטוח שלו קצת נעלם, אז הוא מזמין,
כמו יציאה לגלות כזאת, או שאדם אומר, אוקיי, אני מקנה את עצמי
לרשות של איזה צדיק.
אני אומר, אני מקווה על עצמי להיות תלמיד של הרב ההוא, של הרב ההוא, אני מתחיל ללמוד משהו חדש,
ואז הוא, המעבר הזה לרשות אחרת גם כן יכול לאפס את הדבר הזה.
אבל שור מועד
בתור אב נזיקין,
זה לכאורה זה אב הנזיקין הראשי, כי איתו מתחילים,
הרי המשנה יכלה
לבחור במה להתחיל.
נכון, היא לא חייבת דווקא לפי הסדר שנמצא בתורה,
המשנה בוחרת להתחיל מאב נזיקין שור, זה אומר,
שאר אהבות נזיקין,
כעס, דיכאון, תאוות, זה דברים בולטים, זה דברים גסים, קל מאוד לעלות עליהם וגם לטפל בהם.
אבל כשאדם אומר, מה אתה רוצה בסך הכול, אני חושב על עצמי, לגיטימי, מה אתה רוצה? אני חושב על עצמי.
זהו, יש לי טלפון באמצע השיעור, אני אענה לך ב...
דוגמה, כן?
אני אומר את הדוגמה הזאת בגלל ש...
אתם יודעים מה, אני רוצה לנצל את ההזדמנות פה להגיד, לדבר על שני דברים.
שתי תופעות שקשורות לגמרי לשור הזה.
לגמרי.
תופעה אחת זה כל הנושאות אוטובוסים. אני נוסע באוטובוס, אני צרכן של תחבורה ציבורית.
צרכן שמח של תחבורה ציבורית, זה נוסע באגד,
קו 426, פתח תקווה, ירושלים, אחלה קו.
עוד 950. עכשיו, אתם יודעים, אנשים עולים לאוטובוס,
אין לי ציפייה שהם ישתקו כל הנסיעה.
כמובן שאנשים מדברים בטלפון, זה בסדר גמור.
אבל גם איך אתה מדבר בטלפון?
אז האם אתה עכשיו צועק בטלפון?
וגם איזה שיחות מדברים?
אני יושב בכיסא לפניך, אני צריך לשמוע את כל המריבות שלך עם אשתך,
עם הירושות, הסכסוכים, העניינים, מה נסגר?
אבל שמתי לב, לאחרונה שיש תופעה חדשה.
מה היא התופעה החדשה?
אנשים דומים ברמקול.
לא, יש לנו הרי אוזניות, אתה רוצה לדבר, שים אוזניות. או שומעים סרטים ברמקול, או...
לא, מתאמצים את המאמץ הקטן הזה לדחוף אוזניות.
עכשיו, יושב לידך בן אדם, אני חושב שצריך לשמוע את מה שאתה...
זה לא מעניין אותי שאני חלק מאוטובוס ויש פה עוד 50 נוסעים. אני עכשיו רוצה לשבת ככה עם הזה, להסתכל בטלפון, ברמקול,
ולנסות בקולי קולות.
להעיר, לא להעיר.
אתה מפחד גם להעיר היום, אני לא יודע, איזה מישהו ישלוף עליי.
הערתי פעם אחת לאיזה...
עשיתי כזה, נסענו לנסיעה, והייתה איזה מישהי מאחורי איזה גברת ששמה משהו ברמקול כל הדרך, ועשיתי כל מיני זה.
בסוף הנסיעה, שרדתי, אמרתי, אני לא רוצה...
זה מאוד הפריע, כל ה... אה, באמת זה מפריע? וואלה, לא שמתי לב.
שים לב שאתה... זה דבר אחד.
ודבר שני,
קשור לחתונות.
קשור לחתונות.
אתם מכירים, יש חתונות, אז יש כיסאות.
לפני החופה יש כיסאות?
מי יושב על הכיסאות האלה?
המבוגרים.
הם לקחו מונית, הם יצאו בזמן,
הסבא של החתן, הסבתא של החתן, הדודות המבוגרות.
הם יושבים ככה עם הכיסא,
עם המקל בין הרגליים, לפעמים הפיליפינים מאחורה.
הם באו בזמן, הם שם. הם גם לא מסתובבים עם כל הבופה הזה, שאנשים יוכלים ככה עם העם בנוזל, הם באו, הם מחכים לחופה.
נכד, מוציאים תמונות, מראים תמונות, נכד, נכד, נכד.
נכון?
הם מחכים, הם טרחו, הם באו, אנשים מבוגרים, יום חורף, קר, לא יוצאים מהבית לכל דבר. הם באו לחתונה.
הם באו לחתונה.
ואז עוז וכל החבר'ה רוקדים.
רוקדים, רוקדים, רוקדים, רוקדים, רוקדים, רוקדים, וזה, מביאים תחתם, מביאים תקלה.
מה קורה בחופה עצמה?
חומה.
זה שמאחורה יש איזה 30 ו-40 זקנים,
זה נחמד, שהם באו לראות את החתונה ווואלה,
אבל כל אחד עם הגב שלו שעושה מתח ושכיבות צמיחה, וכל אחד מקרר,
עומדים כמו חומה.
עכשיו הזקנים ככה,
אתה יכול להגיד לבחור שיזוז, אז אתה מזיז, הוא זז ככה, ואז הוא חוזר.
וזהו, הם באו, טרחו,
ראו בעיקר גב,
שור.
אתה חשבת על אלה שנמצאים מאחוריך,
שבאו לפניך והם יותר מבוגרים ממך?
לזוז קצת,
לעמוד בצדדים?
הייתי פעם בחופה שערך הגאון הרב יעקב אריאל.
זה בדיוק מה שקרה.
ואז הרב יעקב אריאל,
זה ממש היה בשבילי לימוד גדול.
הוא קיבל את הרמקול,
הוא הסתובב ואמר לבחורים, אני מבקש מהבחורים לא להסתיר לאנשים המבוגרים מאחורה, אלא לזוז הצידה.
אז הם זזו כאילו, אתה יודע,
הלכו צעד לפה וחזרו לפה.
וחשבו שזה יהיה מספיק, כאילו,
הוא אומר לו, לא, לא, אני מבקש מכולכם לזוז, כי אתם עדיין מסתירים.
אז זזו שני צעדים וחזרו.
ואז הרב אריאל ככה,
אתה, שב על הרצפה, אתה, תרד.
למה אתם מסתירים?
למה אתם... ואז הוא אמר להם, גם אתם תהיו פעם זקנים, תרצו שיסתירו לכם?
ככה, והוא לא התחיל את החופה עד שהוא לא ישיב את כולם על הרצפה.
וראית את האור על הפנים של האנשים המבוגרים.
אז זה ודאי שור תם, זה לא שור מועד, אף אחד לא בא, אני אסתיר לך.
אבל זה שור תם, זה דוגמה לשור תם, איך אתה בא וחושב רק על עצמך, אני רוצה לעמוד מול החטן, ואומר, הלא, יש לך תם, תקראי מה זה, יש לך תם, כל הזה.
והזקנים האלה, הם לא רלוונטיים בכלל.
ותופעה שנייה בחופות, שאני מנצל פה את זה, זה נושא הצלמים.
זה אני אומר בתור רב שאני עורך חופות,
שאני עורך חופות,
אז הצלמים, קודם כול,
תדעו לכם, זה אנשים יקרים, מקסימים, זה גם עבודה שלהם, זה פרנסה שלהם.
וזה חשוב שגם יצליחו, אני לא...
אז בתור שאני רואה חופות,
אני מאוד אשתדל לזוז ולא לעמוד מול הפריים שצריך לצלם את כל הדברים האלה. אבל
אני שם לב, לאחרונה יותר ויותר שהחוצפה של הצהל היו הולכת וגדלה.
הם מנהלים את החופה, בהתחלה הם היו מסתירים רק לקהל,
גם כן, אחרי זה הם עברו להסתיר גם לרב. עכשיו הם מסתירים גם לחתן ולכלה.
הם יכולים להיכנס בין החתן לבין הכלה, נגיד החתן ולכסות את הראש של הכלה בהינומה.
זה רגע כזה מיוחד, אני ברגע הזה בכלל מתבייש להסתכל, החתן מסתכל על הכלה,
הצלם בלי בושה בא, עומד בין החתן לכלה, וכאילו מצלם את הכלה, עושה את זה.
זה אומר שהוא חושב על עצמו ברגע הזה, הוא לא חושב לא על החתן ולא על הכלה, כי אז אולי הוא מפריע להם.
הוא חושב על עצמו איך ייראה האלבום שהוא יוציא, שהחברות של הכלה יראו ויזמינו אותו עוד פעם.
רבותיי, הגדרה לצלם טוב,
והצלמים הטובים באמת הם כאלה,
הם גם עולים הרבה כסף.
זה צלם שאתה לא יודע שהוא היה.
שאתה, לאורך החופה, לא ראית אותו.
הוא יודע טק-טק למצוא, לנקוד את הרגע בלי להפריע.
רואה ואינו נראה.
זה הצלמים הכי טובים. אם אתה מפריע, כבר לא טוב.
ואני רואה שזה הולך וגדל.
זה הכל עניין של שור.
במי אתה עסוק? אם אתה אומר, אומנם אני צלם וזה, אבל יש פה חתן וכלה.
הם המרכז.
אגב,
כדי לאזן טיפה את הזה, אז
לפעמים גם יש רבנים כאלה
שבאים לעשות חופה וחושבים שהם הנושא, הם האירוע, הם הכוכב. אז הרב מספר בדיחות, והרב מספר דחקות, והרב עושה כל מיני דברים, והם שוכחים שהנושא זה החתן והכלה, ולא הם.
ולפעמים יש גם מנחים כאלה.
שופטים. שופטים, כן.
יש גם מנחים כאלו של חופה, שרוצים לו את הרמקול, במקום שיגיד, תחברו את הטלפונים ומזמין את הרב פה לדבר, הוא מתחיל לדבר,
לנאום נאומים וזה, וראיתי פעם איזה מנחה שנעמד במרכז החופה והוא מתחיל לחלק ברכות לקהל,
כל מיני כאלה. אתה צריך להבין איפה אתה נמצא,
מה ההקשר שלך?
לא הרב הוא הסיפור ולא הצלם זה הסיפור ולא המנחה, הסיפור זה החתן והקללה, הם במרכז, זה הסיפור שלהם.
אבל אדם שהוא שור, אז הוא לא מצליח, גם אם הוא שור תם,
הוא לא מצליח להבין את האירוע, אז הוא דוחף את עצמו,
זה לא מותאם.
זה דוגמאות לשברים תמים, לא לשברים מועדים.
אדם שהוא עוד ועוד, אז הוא נהיה שור מועד.
הוא נהיה שור מועד.
מבקשים ממך לבוא לדבר,
פעם נדמה לי, לא זוכר מי אמר איזה,
נדמה לי שטדי רוזוולט אמר את זה.
נדמה לי.
או טרומן או טדי רוזוולט, לא פרנקלן דלינו אלא זה.
הוא אמר, אם אתה תבקש ממני לדבר שעתיים, אני יכול להתחיל עכשיו.
אם מתבקש ממני לדבר חמש דקות, אני צריך כמה ימים להכין את זה, בסדר?
אז לפעמים מבקשים בן אדם, אתה יכול בבקשה לבוא, בוא תגיד איזה משהו.
דבר איזה חמש דקות, שבע דקות בתורה,
והבן אדם עולה לבמה, לא יורד חצי שעה.
מדבר, מדבר, מדבר, מדבר.
אתה חושב שהוא מסיים?
ואז הוא אומר את המילה שתמיד מעבירה אותך לעוד סשן של עשר דקות. מה המילה?
וכידוע.
וכידוע, נאמר, וכידוע,
אה, זה עוד כל כידוע זה עוד עשר דקות ל...
הלו,
יש פה מאה איש
שאתה עכשיו חרגת בעשר דקות.
זה עשר דקות כפול מאה.
זה אלף דקות שלקחת.
תכבד את הזמן
של האחרים.
אמרו לך לדבר חמש דקות, תדבר חמש דקות, שש דקות, לא משנה,
בגדר הסביר.
לא יכול להיות שאתה תופס אנשים.
נקרא capture audience, קהל שבוי.
זה הכל דוגמאות של שור,
או תם או מועד,
שבו האדם פשוט חי עם עצמו ומבסוט,
הוא אומר, אני, וזהו, אתם תדחקו, אתם תשמעו, ואתם יש לכם את זה.
או לחילופין, גם כן, דבר שאני מאוד מאוד משתדל בו.
אני אתן פה דוגמאות לשברים, בסדר?
דוגמאות לשברים שאדם חושב על עצמו ולא מתחשב בזולת.
לא חושב.
אז אצלנו בשכונה זה כזה, שכונה צפופה כזאתי.
הדרגנים זה שכונה, אני אומר, שהעסיקו מהנדס כדי לבדוק כמה אתה יכול לדחוף בשכונה אחת מקסימום.
אז ברוך השם יש הרבה יהודים.
צפוף, שכונה צפופה כזאתי.
עכשיו בא בן אדם, רוצה ללכות רגע במכולת, להוריד את הילד לגן, להחזיר את הילד לגן, הוא לא מוצא חניה. אז מה עושים?
אה?
חונים באמצע הכביש.
עכשיו, אתה יודע מה זה הולך להיות באמצע הכביש?
הם שמים את המשולש, אז קרה. סגרת את כל הכביש, זהו.
זהו.
עכשיו, ההוא צופר, ההוא זה, ההוא צריך לעקוב. זהו, אני...
וכשהוא חוזר, לפעמים הוא חוזר, לא, אני רק שנייה...
לא זה רק שנייה.
אין חניה, זכוונים, ממשיכים עוד כמה, יש עוד 50 מטר קדימה, יש מגרש חניה. אז תראו, נכון, נלך 50 מטר ברגל.
פשוט מראש תיקח את האלה שלך ברגל, אבל למה אתה חוסן את הכביש? מה, מאיפה בא הרעיון הזה?
זה שור.
הוא חושב על עצמו, אני צריך לרדת, אבל עכשיו ש-20 איש ייתקעו פה, 20 מכוניות שלא יכולים להתקדם.
כנראה לגבי מעליות.
מי שגר בבניינים גבוהים, כמו אצלנו, אז יש שלוש מעליות.
עכשיו אתה מזמין מעלית.
מזמין מעלית, אז האלגוריתם יודע להגיד, אוקיי, אתה עכשיו בקומה 8,
המעלית הקרובה אליך היא קומה 14. אז הוא מזמין לך את המעלית האמצעית.
הוא רואה שהמעלית האמצעית, גם הזמינו אותה בקומה 10. אין בעיה, 14, 10, 8, מגיע אליך.
המעלית עוצרת בקומה 10,
שלחו,
אני לא רוצה שיגיד חלילה איזה קומה כלשהי, לא משנה,
זה הורים שולחים את הילד שלהם לך, תזמין מעלית, הוא מזמין מעלית ותופס אותה,
שאומר את המעלית.
עכשיו, אתה לא יכול לקבל שום מעלית,
כי המחשב אומר, אני כבר הזמנתי לך.
והוא לפעמים יכול לשמור את המעלית כמה דקות,
וכל זה,
בבוקר, כולם לחוצים.
זה הכל דוגמאות
של איך האב נזק שנקרא שור, שבו האדם חושב על עצמו, זה ממש האב טיפוס לבינוני.
כן? אני לא מתכוון לעשות טראה חלילה, אני לא כועס,
אני לא בדיכאון,
אני לא מרביץ,
אני לא מקלל,
אני לא זה, לא.
אני רק חושב על עצמי
בלי לחשוב על הזולת,
בלי להבין שהמעשים שאני עושה, יש להם השלכות.
הרכב שהעמדתי חוסם את האחרים, מפריע להם להיכנס.
לפעמים אתה גם, אתם יודעים, כשאני חונה עם רכב,
עוד פעם, הכל זה דוגמאות של גוש דן, פה בירושלים, אין בעיות כאלה.
אבל בגוש דן הכל צפוף, וחניה בגוש דן לפעמים זה דבר יותר יקר מדירה.
אז אתה חונה, ומגיע לאיזה חניה. אני מסתכל לראות,
משתדל, אני מקווה שאני תמיד מצליח,
שאני חניתי, אבל זה של יעדי, כשחונים ככה, לא אחד אחרי השני, אלא אחד במקביל,
כן?
אז ההוא של יעדי,
כשהוא יבוא להיכנס, הוא יוכל להיכנס לאוטו.
ולא, אני לא לוקח בחשבון שהוא איזה בחורצ'יק אתיופי כזה רזה.
אולי הוא גם מרוקאי קצת שמן.
והוא יצליח להיכנס.
ואם הוא לא מצליח להיכנס, אז אני לא אכנה שם.
אני לא אבאס אותו, ועכשיו הוא יצטרך... ואם זה אדם מבוגר,
ואם זה אדם נכה, לא, כי זה חנת נכים, או אם הוא אדם, סתם אדם מבוגר.
תחשוב על אבא שלך, אם זה, האם זה אבא שלך חנה שם, אבא שלך ייכנס ככה,
מפחיד לדחוף את זה.
תחשוב,
השלכות.
זה הדוגמאות
הדרמטיות של הבינוני, ואתה כל הזמן עובד
לצאת מעצמך, להסתכל, לראות מה קורה, לראות מה אפשר, לראות זה, זה התיקון של השור.
ולכן האבנה זיקין הראשי הוא השור.
כי הבור המווה והעבר, יחסית קל לזהות וקל לטפל.
אבל פה זה שור תם, שור תם משלם חצי נזק, זה נזק, זה אהב נזק.
אתה אומר, מה כבר עשיתי?
מה בסך הכול עשיתי? מה, כאילו, מה, רק זרקתי איזה פיסת נייר,
רק, אתה יודע מה,
לא שמתי לב, זרקתי איזה מסמר במקום לא נכון, ואז מישהו יקבל את זה פעם.
לא, מעניין.
עצרתי במקום שאסור לעצור בו.
חשבתי על עצמי, בקיצור.
נכון?
יש בכל מיני טיולים.
מטיילים בכל מיני שטחים, אז כתוב,
אתה מגיע לשער, יש כזה שער של... שער בקר.
מכירים?
גם בטיולים וגם בעיקר באימונים, זה קורה בצבא.
אתה עושה איזה ניווט רכוב,
צריך לחצות כל מיני...
אז כתוב שם, מבקשים מאוד לסגור את השער אחרי.
הוא מוציא כזה שער ופותח, וזה... לא, לסגור.
אתה עשיר זה פתוח, כל הפרות בורחות לו עכשיו, התחילה לחפש אותם בכל המרחב.
פתחת איזה משהו, דאגת לסגור את הדלת, אחר כך, אחריך.
לכן על זה הדרך.
אז היכולת לחשוב על הזולת
ולצאת מעצמי, זה האב נזקין של שור.
שור יכול להיות שור תם, זה כל אחד מאיתנו.
יכול להיות בקצה גם שור מועד,
אבל יש דרך לתקן את השור.
או להיכנס קצת לתמימות, כאילו להחזיר חזרה את האמון.
אדם יותר מדי עסוק בעצמו, צריך רגע מהדבר הזה. תן כאילו לתינוקות, תתחבר רגע לתמימות, או לעשות שינוי רשות.
כשאדם משנה את הרשות שלו, כלומר, מתחבר לאיזה, לוקח על עצמו איזה מרות
של ספר התניא או של הדבור הזה, כן? כאילו, הוא אומר, אוקיי, לבד אני לא מצליח, אני צריך שמישהו יעזור לי. כן, נכון, נכון, שלוש דרכים.
אמרנו, או שהוא, או שהוא...
הרב יצחק, אתם חמים על לבבא קם, אה?
טוב מאוד.
אז תגיד לנו, תזכיר לנו, שהוא רואה...
שלושה ימים, שלוש פעמים ושלושה ימים, זה מחלוקת אחת, זה כאילו אפשרות.
בקיצור, כשהוא רואה שור שעצבן אותו בעבר, בסדר?
והוא רואה אותו שלוש פעמים והוא לא נוגח אותו,
זה דרך אחת. דרך שנייה, שהתינוקות משחקים בו, זה יותר חומרה.
ודרך שלישית, זה למכור אותו למישהו אחר. אז מה עושה המכר?
המכר כאילו משנה. אז בהקבלה לתורת הנפש,
אנחנו אומרים, או שהוא,
אתה נקלע לו, כמו ברמב״ם, אתה נקלע לאותה סיטואציה ואתה מגיב אחרת. אתה מצליח להגיב, אתה שם לב שהגבת לא טוב ובפעם הבאה אתה מגיב אחרת.
או שאתה נכנס לאיזה מקום יותר תמים באישיות שלך,
או שאתה מקנה את עצמך לרשות אחרת. אתה אומר, אוקיי, אני לבד לא מצליח, אני צריך שיהיה כאן איזה רע, וזה משפיע,
איזה ספר שיעזור לי,
ואני אקבל על עצמי לעשות מה שכתוב בספר, או מה שאני לומד בשיעור, או משהו כתוב. אתה אומר, אני לבד לא מצליח,
אין חבוש מתיר לעצמם בית האסורים, אני לא יכול למשוך את עצמי מהביצה,
למשוך, להחזיק את עצמי בשיער ולמשוך את עצמי, אני צריך נקודת ארכימדס כזאתי.
אז נקודת הארכימדס שלי זה הצדיק, זה הספרים שכתבו, התורה וכן הלאה, זה הדרך.
בסדר?
טוב,
אז זה ככה להרוויח דברים נפלאים מאוד על הפרשה שקשורים אלינו.
בואו נראה טיפה את הפרק עצמו, כדי שלא...
אנחנו בפרק יג',
ואנחנו כרגע כבר עסוקים היטב בדמות של הבינוני.
אמרנו בפרק יב' שהבינוני הוא כל הזמן במאבק,
יש לו משיכות חזקות
לנפש הבהמית, אבל יש לו גם משיכות לנפש האלוקית, והוא מצליח כל הזמן להתגבר. הוא כל הזמן מנצח, אבל הוא גם כל הזמן במאבק.
וזה יובל, לשון מאמר חז״ל, בינוניים זה וזה שופטן.
פירוש יצר טוב ויצר הרע. דכתיב
כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו.
ולא אמרו זה וזה מושלים, חלילה.
זה לא שהבינוני מושלת בו,
גם הנפש האלוקית וגם הנפש הבהמית. לא.
אם הנפש הבהמית מושלת בו לרגע אחד, הוא כבר רשע, הוא כבר לא בינוני.
כלומר, אם הוא מתנהל,
אם לרגע אחד הנפש הבהמית היא עוברת לרכב על ההגה,
לא טוב.
כל הזמן הנפש האלוקית היא על ההגה,
אבל הוא צריך, אבל יש לו
כל הזמן דיון ומשא ומתן גם עם הנפש הבהמית.
כי כשיש איזו שליטה ממשלה על עץ הערה בעיר קטנה, עיר קטנה זה כינוי לאדם בחיבור בין גוף ל... לאדם, בקיצור.
אפילו לשעה אחת נקרא רשע באותה שעה
אלא העץ הערה אינו רק על דרך משל כמו שופט ודיין,
האומר דעתו במשפט.
כלומר,
הבינוני הוא ככה, נגיד, הבינוני נקרא, אתם מכירים את מודל אפרת?
אמרנו עליו פעם?
מכירים?
אפרת זה מודל פשוט וידוע, אפרת זה מודל אירוע פרשנות הרגש תגובה.
האירוע הוא אירוע, נקודה, אירוע, אני לא יכול לשנות אותו, האירוע, לא יודע מה. עכשיו נכנס מישהו לשיעור ומפריע פה, לא יודע מה. זה האירוע.
עכשיו,
יש לי,
אני כאילו האדם, ויש לי פה שני קולות.
כל אחד אומר, איזה חוצפה, מה הוא עושה?
זה הפרשנות שאני נותן. אם אלה הרגש, רגש של כעס,
והתגובה, או שאני
אתפוצץ עליו, או שיהיה לי לא נעים כי זה מצולם,
אז אני אגיד, טוב, אני אחרי זה אתפוס אותו.
בסדר?
זה הנפשי בהמית.
הנפשי האלוקית יכולה להגיד,
האירוע הוא אירוע. הפרשנות, הוא לא מכיר, הוא חדש פה,
הוא הרגע הגיע למכון מהיר, בעל תשובה.
הרגש,
רגע של וואו, קרבה, אפילו חמלה,
כאילו שהוא...
והתגובה, אחרי השיעור אני אלך, אני אתפוס אותו, אני אתעניין בשלומו, מה קורה וכו' וכו'.
אם הייתי צדיק,
אז בכלל, החלק הזה בכלל לא היה בא לידי ביטוי. מה פתאום לחשוב דברים כאלה? ואיש את רעת רעהו, אל תחשבו בלבבכם. לא היה עולה על דעתי בכלל הדבר הזה. אבל הבינוני הוא לא צדיק.
אז עולה, ולפעמים גם זה עולה ראשון.
התגובה לא טובה,
הפרשנות הלא טובה עולה ראשונה,
אבל הוא מצליח לייצר פרשנות אלטרנטיבית,
וברמת התגובה
הוא מצליח להכריע. עכשיו, תדעו לכם,
להכריע לטובה.
תדעו לכם שהאנושר באמת היא לא פראיירית.
היא לא פראיירית.
היא לא טיפשה.
לדוגמה,
צריך לתת הרבה דוגמאות בדברים האלה.
אומרים שתורת הקבלה זה כי היא נותנת הרבה הקבלות.
הרבה, הרבה. כדי להבין דברים פנימיים צריך לתת הרבה דוגמאות.
אני, אני צריך לתת הרבה דוגמאות לעצמי, כדי שאני אבין.
אז אני אתן לכם,
נגיד בן אדם,
מישהו כתב לך איזה,
שלח לך איזה מייל,
ואני לא יודעת הודעת וואטסאפ כזאת, שאתה כאילו רוצה להתפוצץ עליו, לא יודע מה.
אז היצר זה להחזיר לו, נכון?
מחפש את כל האימוג'ים המפחידים וזה.
אתם יודעים שאין חמור בוואטסאפ? אין אימוג'י של חמור.
זה מאוד חסר.
לא?
אין חמור.
יש נחש, יש סוס, יש דג, חמור, אין.
בעיה, לא, אתה צריך להגיד לי שאתה חמור.
אתה לא יכול, אין לך אימוג'י.
אתה צריך לשים סוס?
אה, אני קשבת מדבקות עכשיו. אה, מדבקות, בסדר. אתה רוצה אימוג'י שלך?
אז אתה אומר, לא, אני לא זה, אני אענה לו בנחת.
ואז אתה כותב איזה משהו בנחת, אבל בתוך הנחת הזה מכניס איזה עקיצה, זה... מכניס.
מי ניצח?
הנפש הבהמית.
הנפש הבהמית יודע שהוא לא, אם הוא יבוא אליך לבוש כמו קוזק עם נבוט,
אז אתה תגרש אותו. אז הוא בא, נקט אותך. ולכן,
לפחות ככה אני עושה, כשיש לי סטטוס כאלה, אני כותב נגיד איזה מייל,
ואז אני עוצר,
ואני עובר עליו ומנקה אותו.
אני מסתכל רגע, המשפט הזה הוא ציני, בוא נוריד אותו.
המשפט הזה יכול לפגוע, בוא נוריד גם אותו.
המשפט הזה מיותר, אני פשוט עובר עליו מראש,
ואתה אומר, אני רוצה לענות בצורה עניינית, מהנפש האלוקית, לא מהנפש הבאמית.
ולפעמים הוא עובר לך זקין, אבל זה מה זה,
דרך זה הוא ידע כמה הוא עשה לו בסדר. המשפט הזה, עכשיו יכול לזה.
יש לך איזה חבל על איזה עקיצה טובה, איזה סיבוב שאני יכול להראות לו ולא.
ואם הנפש האלוקית מתגברת, אז אתה אומר, לא, אני יכול לוותר על זה.
אז לכן,
הנפש הבאמית לא שולטת בבינוני.
אז מה שאתה שואל,
זה
ממש נמצא בליבת הספר.
כדי שאדמור הזקן אומר שהספר הזה מיוסד על הפסוק,
כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו.
ובעצם,
לבב זה רגש,
פה זה דיבור, ועשייה זה ה...
אז אם אדם בסוף הצליח ברמת העשייה,
ולפעמים דיבור זה עשייה.
אם אתה מגיע לדיבור לא טוב, אז זה עשייה.
אם אדם הצליח ברמת העשייה להכריע לטובה,
זה בסדר גמור, זה המבוקש. אפילו שברגש שלו הוא מאוד מאוד כעס ומאוד זה,
הוא הצליח, אדרבה,
הוא הצליח לא להביא את הכעס הזה לידי מימוש,
לבלום אותו בתוכו ולהוציא אותו, רץ, הלך לרוץ אלפיים, בסדר? כדי להוציא את הכעס.
הלך, עשה מתח, הלך,
כמו הסצנה הזאתי בשפיזין, נכון?
שחותכים לו את האתרוג.
הוא מתפוצץ, אז הוא רץ החוצה ליער, הוא עושה התבונדות,
אתה לא רוצה לכעוס,
כולו כועס, כולו זה... אז הוא רוקן את זה למקום אחר.
זה ניצחון,
ניצחון גדול אפילו.
אחרי הרבה ניצחונות כאלה, זה גם מחלחל גם לרגש.
יש להם השפעה, אבל לפי האדמו״ר הזקן הוא יגיד את זה בהמשך, הרי אדם לא ניצול מערעורים רעים בכל יום.
אל תילחם בערעורים הרעים, זה מגיע.
מה שצריך להילחם זה להצליח לייצר אלטרנטיבה. אוקיי, הגיע ערעור רע,
זה נקרא בחלק מהמקומות, בחסידות קוראים לזה מחשבות של חיוויה.
חיוויה זה נחש.
שהוא מגיע לך ואומר לך, אתה דפוק,
אתה לא בסדר,
ההוא רוצה לדפוק אותך, ההוא מחפש אותך,
וייתם כאלוהים יודעי טוב ורע, ומקנא בכם, כל מיני מחשבות כאלה, אוקיי?
אני לא יכול למנוע שזה לא יגיע.
אבל כשזה מגיע, אני יכול להגיד לו, אני לא רוצה להקשיב לך.
אני יכול לייצר אלטרנטיבה. אני יכול להגיד במקום מחשבות טובות.
זה עבודה.
יש בזה גם כל מיני כלים נפשיים. אחד אדם בונה לעצמו כל מיני מנטרות,
מחשבות שהוא חושב,
הקדוש ברוך הוא איתי, ומשגיח עליי, ואין עוד מלבדו,
ואף אחד לא יכול להשפיע עליי חוץ ממה שעמית ברח,
והכל. ממש, להגיד את המשפטים האלה, לפעמים, להגיד פסוקים,
אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה. אדם מכין לעצמו איזה מין סט כזה של פעולות
שעוזרות לו לתת תגובה שהמחשבות השליליות לא ישפיעו עליו.
בסדר, אבל אין מה
להילחם שלא יבואו כאלה מחשבות מראש,
אין אפשרות כזאת.
אדם רגיל.
טוב, בואו רק נסיים פה עוד כמה משפטים.
אלא היה צהרע אינו רק על דרך משפט ודיין האומר דעתו במשפט.
ואף על פי כן יכול להיות שלא יהיה פסק הלכה כך למעשה,
מפני שיש עוד שופט ודיין החולק עליו,
וצריך להכריע ביניהם בהלכה כדברי המכריע". עכשיו, מי המכריע?
האדם עצמו. לא, אני מכריע. יש לי יצר טוב, יש לי יצר רע, ההוא טוען את טענתו, ההוא טוען, אני יכול להכריע.
כך,
היצר הרע אומר דעתו בחלל שמאלי שבלב.
הוא מהלב עולה למוח לערער בו.
ומיד חולק עליו השופט השני,
שהוא הנפש האלוהי שבמוח המתפשט בהחלל הימני שבלב, מקום משכן היצר הטוב. כן, היצר הרע משכנו בלב, השמאלי, כאילו אינסטינקט כזה.
ואילו המוח
שליט על הלב, אומר,
לא חייב שיהיה ככה, אולי אפשר להסביר את זה בצורה אחרת.
אולי הוא לא התכוון, אולי הוא לא ראה,
אולי הוא לא יודע.
כאילו, אתה מעלה כל מיני אפשרויות.
מקום משכן היצר הטוב, והלכה, כדברי המכריע,
הוא הקדוש ברוך הוא העוזרו ליצר טוב,
כמאמר חז״ל,
אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו,
ומהו העזר? היא ההערה שמאיר אור השם על נפש האלוהית,
להיות לה יתרון ושליטה על סכלות הכסיל ועץ הערה,
כי יתרון האור מן החושך כנסגר לאלה. עכשיו, המשפטים האלה הם משפטים מאוד מאוד חשובים,
שצריך להרחיב בהם, וזה כבר נעשה בשבוע הבא, אני רק אגיד כאן משפט אחד,
יוצא, אמרת מקודם בצדק שהמכריע הוא הקדוש ברוך הוא, מה הכוונה? בסופו של דבר,
היכולת שלנו להתגבר על הנפש הבהמית, שהיא הזמינה לנו, כשאני אומר אני, אני מתכוון בעיקר על הנפש הבהמית,
היכולת להתגבר על הנפש הבהמית ולתת מקום לנפש האלוקית, שהיא תנהל את העניינים,
כמו שאמרנו, לא תגרש את הנפש הבהמית ולא תרסק אותה, אלא פשוט תנהל אותה
בצורה נכונה ומדויקת,
אם זה היה תלוי בי,
לא הייתי מצליח.
לא הייתי מצליח.
כי מה זה בן אדם?
הנפש הבהמית משלמת עכשיו, ז'דיד,
מזומן, עכשיו אתה נהנה. ענף שאלוקים מספר לך סיפורי אגדות על עוד מתי אחרי 120. אז מה, ברור שזה ייקח.
אבל אם אדם אומר, הקדוש ברוך הוא, אני צריך שתעזור לי,
והוא מתפלל,
ולכן זה דבר, כלי מאוד מאוד חשוב לבינוני להתפלל.
הקדוש ברוך הוא, תעזור לי, אני מתפלל.
אז הקדוש ברוך הוא אומר, אני אעזור לך.
אני אתן לך את היכולת ההכרעה הזאת.
אני אתן לך את ה...
בסדר? ולכן, אחד הכלים המרכזיים של הבינוני זו תפילה.
להתפלל ולהנכיח את השם יתברך במעשים ואז הוא
זוכה להגביר את אור הנפש האלוקית
על הנפש הבאמית. נמשיך בעזרת השם בשבוע הבא, שבת שלום.
