אנחנו לומדים פה אגדות חז״ל
והיום אגדה מיוחדת
שאני מוצא אותה מאוד מאוד חשובה.
כי דרכם של אגדות חז״ל,
הצד הנגלה, מה שנראה,
זה כנראה לא מה שהם מתכוונים לספר לנו, הוא לא רק מה שהם מתכוונים לספר לנו.
טוב, נקרא.
רבי זכריה, החתומה של רבי לוי היה מספר מעשה זה.
רבי מאיר היה יושב ודורש בליל שבת בבית הכנסת של חמאס.
רבי מאיר, מה?
חמת גדר, כן, ליד טבריה.
חמת, שם, קבר רבי מאיר בעל הנזל, ליד חמת טבריה.
הייתה שם אישה אחת עומדת ושומעת את דרשתו.
פעם אחת האריך רבי מאיר בדרשתו, המתינה עד שסיים.
כשבאה לביתה מצאה הנר שכבה.
אמר לה בעלה, היכן היית עד עכשיו?
אמרה לו, שומעת, הייתי בדרשת דורש.
והיה אותו האיש ליצן.
אמר לה, בכך וכך,
בשום שבועה, כן?
אין את נכנסת לביתי עד שתלכי בטרוקי בפניו של הדורש.
אין הכוונה שהיא דווקא צריכה לירוק,
לא בפרצוף, אלא אפילו לירוק לפניו. בפניו זה כמו...
כן.
ליצן, עכשיו אנחנו מבינים למה הוא ליצן.
טוב, זקנה, יצאה מביתה, ישבה שבת ראשונה, שנייה ושלישית.
אמרו לשכנותיה, עדיין שומעים אתם בכעס,
נבוא עם החל הדרשן, אצל הדרשן, נעשה איזה פשרה.
כיוון שראה אותם רבי מאיר, צפה ברוח הקודש,
הוא ראה שיש כאן איזה בעיה.
עשה עצמו חושש בעיניו.
כן, כאילו יש לו איזה בעיה בעין.
אמר לאותן נשים, כלומר יש ביניכם אישה חכמה ללחוש לעין? יש פה איזה אישה שיודעת ככה איזה לחש בעין?
אמרו לה שכנותיה,
הנה תראי,
הקב' סידר לך את הקומבינה של החיים.
לך היא את ולחשי לו ורקקי בתוך עיניו ותהיי מותרת לבעלך.
כן, הנה.
טוב, אז יש כאן הזדמנות.
ארכה,
וכיוון שישבה לפניו, הייתה מתייראה מפניו.
איך היא תעשה דבר כזה?
אין לה שום מושג בדברים האלו.
אמרה לו, רבי, אינני יודעת ללחוש לעין.
זה לא המקצוע שלי.
אמר לה, אף על פי כן, רוקי בפניי שבע פעמים ואתרפא.
בכל אופן, תעשי פה ככה שבע פעמים ועשתה כך.
אמר לה, לכי אמרי לבעלך.
אתה אמרת פעם אחת
ואני רקקתי שבע פעמים.
אמרו לו תלמידיו, רבי,
ככה מזים את התורה?
מה זה?
אילו אמרת לנו לו היינו מביאים אותו ומלקין אותו על העמוד והוא מתרצה ומתפייס לאשתו, יש פתרון, תפוס את הפושטק הזה, את הליצן הזה,
נותן לו קצת מכות,
עד שהוא יבין שהוא עשה טעות.
אמר להם, לא יהיה כבוד מאיר גדול מכבוד קונו.
ומה אם שם קודש שנכתב בקדושה?
אמר הכתוב, שיימכר על המים
בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו,
וכבוד מאיר לו כל שכן.
זה הסיפור.
סיפור מפורסם, ודאי.
חלק ארבע. חלק ארבע.
יש פה דוקטור לכל עצמו חכמינו.
אז הוא...
ודאי.
אז זה הסיפור.
עכשיו, אנחנו באים ללמוד את הסיפור הזה, אז אתה אומר, אוקיי, מה הלקח? מה הלקח? שרבי מאיר הוא מאוד מאוד סבלן,
ומאוד ענא, ומאוד שפעל רוח,
ומוכן לבזות את עצמו בשביל לעשות שלום בין איש לאשתו,
וכל זה.
האם זה הלקח?
כי ענווה באופן בסיסי היא מידה טובה מאוד.
אבל יש פה בצד השני גם עוד דרך, יש פה כבוד תורה. יש פה אדם שהוא ליצן.
כתוב,
המדרש מכנה אותו ליצן.
ועכשיו אנחנו נרקוד לפי החללים של כל הליצנים?
באמת, התלמידים של רבי מאיר, לכאורה הם מציגים גישה אחרת, עמדה אחרת, נכון?
מהי העמדה? תשמע, אדם כזה,
ענווה זה מצוין, אבל אדם כזה, מן הראוי לטפל בו.
קצת טעות, צריך לשלם עליה.
כאילו, מה זה עוזר? מה שאתה עושה, רבי מאיר, אתה פוגע בכבוד תורה.
תגידי, הוא אמר לבוא. מי? אבל. לא.
ליצן הכוונה אדם גס רוח, חוצפן. תגיד היום חוצפן, בסדר?
זה הכוונה.
בסדר?
אז,
אז,
כלומר, השאלה האם ההתנהלות של רבי מאיר, אנחנו קוראים את זה, קוראים כל הסוכחמנו כדי ללמוד מה... האם עכשיו, אם דבר כזה יקרה לנו, אנחנו נתנהג אותו דבר.
אם איזה מישהו עשה איזה ליצנות כזאתי, האם אני עכשיו צריך לקרות לפי החליפה שלו? אז אני אגיד, מה פתאום,
אפשר לקפוץ, בגלל כל מיני אנשים טיפשים וליצנים אני צריך עכשיו לבזות את כבוד התורה? מה פתאום?
נמצא פתרונות אחרים, יש פתרונות אחרים.
ננדה אותו, ננזוף בו, לא יודע מה, ננקה אותו, שיבין, אבל...
למה ש...
מה שהוא אומר, בגלל אנשים קנאים צריך לבזות את כבוד התורה. כן, זה התלמידים אומרים.
לא. מה?
לא היית יכול לשאול על מה שכתוב בתורה. בגלל אנשים קנאים, אז נדחה את שם השם על המים?
זה נדע שכן.
יפה. אז אתה אומר, יש כאן מקור.
יש כאן מקור. שמה?
רק שם זה אחרת.
שם,
כאילו, הבעל,
האמת שזה ממש דוגמה טובה מה שאתה אומר, כי
כי
שם כדי להחזיר את האמון בין איש לאשתו,
הבעל חושד, אז הקדוש ברוך הוא אומר, אני מוכן להתערב.
אבל שם לאיש היה רגליים לדבר.
היא נסתרה, הוא אמר לה אל תסתרי, והיא נסתרה.
נסתרה כמובן, הרי מה זה פרשת איש הסוטה? זו אישה שהתייחדה עם גבר שהוא לא בעלה אחרי שבעלה אמר לה, הזהיר אותה לא להתייחד איתו, ועכשיו היא התייחדה איתו.
אז בכזה מקרה בעצם זו מילה מול מילה. היא אומרת, שמע, אני התייחדתי איתו ולא היה פה שום דבר והיה פה איזשהו צורך לעזור או משהו כזה, והוא איבד את האמון.
ואם אין אמון, אז נגמר כל הסיפור.
אז אומר הקדוש ברוך הוא, טוב, בכזה מקרה אני מוכן להתערב, כי באמת,
לצורך העניין, גם הבעל צודק בהקשר הזה. הוא אומר, שמע, אני עזרתי אותך וזה, אני, היה כאן איזה אובדן של האמון, אבל פה,
זה ליצנות.
אז רבי מאיר מביא מזה מקור, אני מסכים שיש כאן איזה מקור, אז צריך אחרי זה להבין מהו המקור, אבל
חוץ מזה, שלא יודע אם שמתם לב, אבל הסיפור הזה, רבי מאיר הורס את הכול.
שמתם לב?
הרי מה התוכנית? התוכנית היא הרי נורא, האישה הזאת היא נורא נורא מתביישת, נכון? היא מאוד מתביישת לעשות דבר כזה, היא הרי שומעת דרשות שלו, זה מאוד בושה.
אז אומרים לה חברות, תקשיבי, נמצא פתרון שלא תתביישי, מה? הוא חולה בעיניים, והוא צריך שמישהו יעשה לו, אז הנה, עכשיו נפתרה הבעיה, את רופאה, הוא חולה ונגמר.
טוב, היא מגיעה, והיא נורא מתביישת,
אז היא אומרת,
היא מודה, היא אומרת לו, אני לא רופאה.
הוא אומר לה, לא נורא, לא נורא, אני צריך שתרקי שבע פעמים, זה יעזור לי, והוא, אני רואה מצוין.
זהו.
כאן צריך מה? להגיד לה, תודה רבה, תלכי.
ואז היא יכולה לבוא הביתה ולהגיד לבעלה מה?
ירקתי. ירקתי, והכל מסודר.
אבל מה עושה רבי מאיר?
מגלה לה שהוא מבין שזה... הוא מגלה לה את הכל, הוא מגלה לה שהוא יודע,
ושהוא בכלל לא היה חולה,
והוא לא צריך שתירק לו בעין,
ושזה הכל בגלל בעלה,
וכאילו, הוא מבייש אותה בעצם.
מה? הוא גם ביש את עצמו, אבל הוא גם ביש אותה.
נכון, למה הוא עושה את זה?
זה ממש לבעוט, נכון, לבעוט בדלי של החלב. כאילו, כבר עשית כבר את הכל, עשית כבר את כל ההונאה החיובית הזאת, כן?
משנים בפני השלום, משקרים בפני השלום, משנים.
התחפשת לחולה, ירקה, זהו, אז תן לה ללכת. והיא עכשיו...
לא, עובר, עובר לה, לפני שהיא הולכת, שנייה, שנייה, תקשיבי.
אני יודע הכל.
לכי תגידי לבעלך, פעם אחת, שבע פעמים, אני יודע הכל, יש לי רוח הקודש.
הרסת את הכל לכאורה, נכון?
אתה מסכים?
ראיתי שאחרת היה לה טינת לפעם. למה?
למה?
כי פה זה ממש יש לה חותמת של הרב, שלמרות שזה הרב ידע שזה היה לפני,
הוא אמר,
אני חושב שלא תעשי, ופה כאילו אתה אומר טוב, אז במקרה היה לי איזה פונקס שזה היה... זה היה לא מה שהרב יראה. איזה קרש, זה מה שבעלי אמר. אבל שהבעל יבינה שהוא...
לכאורה זה מאוד מוזר, לכאורה, זה ממש מוזר ההתנהגות של רבי מאיר כאן, תמוהה.
ולכן אני רוצה לטעון שהסיפור הזה בעצם בא להגיד משהו אחר בכלל,
משהו אחר לחלוטין, בסדר?
אפשר להגיד שהסיפור הזה בא להגיד, אפשר להגיד
שרבני ישראל הם
מוסרים את נפשם
על שלום בית, גם אם הם צריכים להתבייש ולהתבזות,
הם יעשו את הכל בשביל שלום בית, אפילו בכזה מקרה שהתורה מתבזה, הם גם כן יעשו את זה.
אפשר, אפשר להגיד את זה. אבל כמו שאמרנו, לפחות התלמידים לא קיבלו את זה. וגם באמת, זאת באמת שאלה אמיתית.
זאת באמת שאלה אמיתית, שיש מקום לדון בה. האם יש מושג שנקרא כבוד תורה?
יש דבר שנקרא כבוד תורה, כן?
רב שמגיע לאיזה מקום, והוא טרח, והגיע, ולא יודע מה,
ותלמידים לא נמצאים, או משהו כזה. אז יכול להיות שבפעם הבאה הוא יגיד, חבר'ה, אתם לא רציניים, אני לא מגיע.
הזמן של הרב הוא יקר, זה צריך לכבד אותו,
לכבד את הזמן שלו הכוונה.
כן, אז יש מושג שנקרא כבוד תורה, זה לא ברור שרבי מאיר...
לכן אני רוצה להציע כאן אפשרות אחרת,
נוספת.
אני מציע אותו בפניכם, נראה אם תקבלו אותה או לא תקבלו אותה.
אנחנו כאן ביחד, שמואל, אנחנו לא פה זה.
תראו,
בלי ספק
מדובר פה בזוג
שזה לא זוגיות רגילה, בסדר? נקרא לזה ככה.
אני רוצה לברך אתכם בעזרת השם, שאתם, מי שלא נשוי כאן, שיהיה נשוי,
גם מי שנשוי, שיהיו חיים טובים ושרים, ושתזכו
כולכם להיות צינור רוחני של שפר רוחני לבית ולאישה, וגם הפוך, שגם האישה שלכם תהיה צינור רוחני, אבל בוודאי אתם.
כלומר, שאתם תדעו להביא את התורה לתוך הבית,
ללמוד עם הילדים,
ולהגיד איזה משהו בשולחן שבת, ולהגיד איזה רעיון,
ולהגיד איזה משהו, כאילו ללמוד, שיהיה איזשהו צינור.
אבל ישנם מקומות, ישנם זוגות,
שזה לא קורה.
שהבעל הוא לא מחובר אל הקודש בכלל.
האישה כן והוא לא.
יש כאלה זוגות בתנ״ך.
יש כאלה.
הזוג הכי מפורסם בתנ״ך שהוא כזה, זה נבל ואביגיל. אביגיל כתוב עליה שהיא טובת שכל ויפת מראה,
ונבל הוא נבל.
אולי גם האישה השונמית ובעלה,
אולי גם הם כאלו,
שהיא הולכת לנביא וזה, והוא כל היום בשדה
וכל זה.
אז יש דברים כאלה,
וזה מה שקורה כאן.
עכשיו, יכול להיות שהאדם הזה הוא,
אולי הוא בעל טוב בהקשרים אחרים, אולי הוא מפרנס,
אולי הוא לא יודע, אבא טוב, אבל
האישה הזאת שיש לה נטייה רוחנית והיא מבקשת איזשהו מענה רוחני, היא לא מקבלת אותו מבעלה.
היא לא מקבלת אותו מבעלה.
זה לא מעניין אותו הדברים האלה.
לא מעניין אותו.
ובליל שבת,
הוא אמר, ובליל שבת יש איזה אירוע מאוד מאוד גדול, תנסו לדמיין אותו.
רבי מאיר דורש בליל שבת.
זה דרשה של רבי מאיר.
רבי מאיר,
רבי מאיר, כל התורה בעל פה,
עפעפנו ישירו נגדנו, נאמר על רבי מאיר.
זה דרשה של רבי מאיר.
והאישה הזאת, היא מוצאת שמה פרנסה רוחנית.
אז היא עוזבת את הבית בזמן רגיש.
ליל שבת זה זמן רגיש.
זה זמן של משפחה, בגדול, נכון?
זמן של משפחה זה לשבת, לא משישי זה לחץ.
לשבת זה זמן של משפחה, קידוש, ילדים, שערים, שטח חיל, כאילו...
זמן של משפחה.
והיא, את הזמן הזה היא עוזבת כדי ללכת לקבל פרנסה רוחנית.
זה מצב רגיש.
בעלה לא אומר לה כלום.
הוא לא אומר לה כלום, למרות
שזה לא מצב פשוט.
שאתה יודע,
שהבעל הזה יודע שאת הפרנסה הרוחנית אשתו לא מקבלת איתנו. הוא יודע שהוא לא יכול לתת לה מענה
למשהו מאוד משמעותי שהיא זקוקה לו.
הוא לא יכול לתת לה מענה לזה.
לא משנה כרגע מהם הסיבות, לא משנה מי צודק, בסדר? יכול להיות שזה...
בסדר, זה... אבל היא לא יכולה לקבל ממנו מענה. בדבר שהוא מרכזי אצלה היא זקוקה ללימוד תורה.
היא רוצה ללמוד תורה, ובעלה לא יודע ללמד תורה, לא יודע ללמוד בעצמו, זה לא מעניין אותו, והוא גם יודע ללמוד, לא יודע מה לעשות.
אז היא מחפשת מענה במקום אחר. איפה?
בדרשה של רבי מאיר.
אני מניח שלא היו שם הרבה נשים.
אם אני בודק את מצב בתי הכנסת היום,
כמה נשים נשואות נמצאות בתפילת ליל שבת?
לא הרבה. וכמה נשים נשואות עם ילדים נמצאים בליל שבת?
המספר קרוב לאפס.
ליל שבת, אתה... היא,
מרוב ההשתוקקות למילוי רוחני,
היא הולכת בליל שבת, ובדרך כלל זה מסתדר.
בעלה,
הוא לא מציק לה, הוא לא... זה...
מבין שהיא מקבלת משהו מרבי מאיר שהוא לא יכול לתת אותו
והוא מחכה לה.
אבל באחת הפעמים היא מאוד הכרה.
היא הכרה
באופן שהנר נכבה.
אז אפשר להבין שזה היה מאוחר.
הנר, הרי שמים נר בשבת,
נר הקבלה, אתם יודעים, נר זה לא נר שלנו. מה זה נר?
אמרו אלי, מה?
איך?
אז מה זה נר?
מה זה נר? מה זה נר?
לא,
נר זה כלי כזה. כלי החרס. הכלי חרס הוא נקרא נר.
בתוכו שמים שמן ופתילה.
אבל הנר הוא כלי חרס כזה גדול. אז אתה שם נר או נרות עם כמות שמן שתספיק לשעתיים, שלוש, שיהיה אור, עכשיו יהיה לסעוד.
אז זה נראה שהיא לא הכרה קצת, היא הכרה הרבה.
כן, נכון, הגמרא אומרת, נר חנוכה ונר ביתו, נר ביתו עדיף משום שלום בית.
אחת הסיבות שמדליקים, שתי הסיבות למה מדליקים נרות שבת.
אחת זה כבוד שבת, אחת זה עונג שבת.
תקוות שבת שמכובד שיש אור בבית ויש כאילו דרך כבוד ועונג שבת זה שאם אדם חשוך
הוא גם פחות נהנה מהאוכל כשאוכלים בזה אז פחות נהנים וגם הוא ייתקע באיזה משהו יתעצבן יחרף יגדף אז צריך שיהיה אור עכשיו האור נכבש עכשיו הוא הבעל הזה נכון הוא מליצן וכל זה אין מה לדבר אבל הוא חיכה
אשת חיל השאיר לאשתו הוא יודע בסדר?
זה הוא כן יודע
והיא לא הגיעה
אז הסיטואציה הזאת
שמה את הפער ביניהם על הקצה.
זה זוג עם פער.
זוג עם פער יכול לחיות ביחד.
יכול לחיות ביחד.
ובלבד שלא נדגיש את הפער ונעצים אותו.
אתה יודע, זה
כמו זוג שאין להם ילדים.
והם חיים בסביבה של זוג שלהם ילדים. הם יכולים להיות ככה, אבל כשאתה מדגיש את הפער ואתה מדגיש את זה,
ונמצאים בסביבה של כל מיני ילדים, זה נורא נורא קשה.
אז כאן הסיטואציה הזאת,
שהיא מאוד מאוד הכרעה,
הדגישה את הפער. כאילו הבעל אומר לעצמו, אוקיי, הבנתי.
הבנתי מה אני שווה בעיניה.
כאילו, אני כל כך, אני לא נותן לה מענה, שאפילו את הסעודת שבת, זה פחות נחשב בעיניה בגלל הדרשה.
עכשיו, עוד פעם, הוא ליצן, הוא לא בסדר,
הוא מגיע לעונש, אבל צריך לנסות לבוא, להבין
מה הביא אותו לדבר הזה.
וכאן לדעתי,
נקודת העומק של הסיפור.
תראו,
רבי מאיר דורש.
הוא דורש.
לא כתוב כמה אנשים היו, אבל אפשר לדמיין. כמה היו? 200? 300?
דיברתם פעם בפני קהל כזה 200 מ-300 איש,
500 איש.
תשמעו, זה עושה משהו.
כשאתה מדבר לפני קהל גדול,
זה אנרגיה אחרת,
חד משמעית.
אותו שיעור, אותם מקורות, אם יהיו 500 איש כאן או 1,000 איש,
או אם יהיו כאן עשרים, זה השיעור או אותו שיעור, אבל יש איזה משהו,
איזה אנרגיה שהגמרא אומרת, יש עשרה מישראל, יש מאה, יש אלף וזה, יש כאילו קדושה אחרת, יש איזושהי
עוצמה אחרת.
יש משהו בעוצמה של ציבור גדול, רחב,
שמניעה גם אותך.
ושם,
בעוצמה הזאת,
יכולה להתחולל איזה חריגה.
מה הכוונה?
אם אדם מלמד תורה והוא כל הזמן מדויק ומחובר, הוא אומר, אני כרגע מנסה להיות צינור של הקדוש ברוך הוא ולהעביר את הדברים הללו, אז הוא גם כל הזמן ישים לב האם הדברים שלו מתקבלים, האם הקהל, האם הציבור איתו.
אבל אם יש איזו ככה
התעצמות יתר, עלולה להיות התעצמות יתר,
אז אתה כבר לא כל כך שם לב לקהל ואתה כאילו,
תעסוק כרגע עכשיו
בדיבור שלך.
כן, נגיד שהשיעור הוא שיעור עד שש,
השיעור שלמה עד שש ורבע,
שיעור עד שש.
שש. עכשיו, יכול להיות שבשש
אתה צריך להביא את הילד מהמעון,
אתה, יכול להיות שאשתך קבעה איתך,
לא יודע, פה במדיצ'י.
קבעתם כאילו, כל מיני דברים בשש.
עכשיו, אני בדיוק בשתי דקות לשש, בדיוק,
הרעיון, בדיוק עכשיו בא לי, אני אומר, חבר'ה, שנייה, באמצע, אנחנו רק עוד טיפה, וזהו, אני...
גולש.
שש וחמישה, שש ועשרה, עד השש ורבע.
יכול להיות דבר כזה?
יכול להיות דבר כזה.
מה קרה בדבר הזה?
חרגת.
ברגע הזה,
כאילו,
הצינור של העברת תורה וזה, הוא קצת הצטמצם, וכאילו המעביר נהיה המרכז.
אז נגיד שאם זה שש בערב, שש וחמישה,
אז אולי זה לא אסון כזה גדול וכל זה. אבל פה, ליל שבת זה זמן סופר רגיש.
זה לא זמן שאתה יכול, זה זמן של משפחה,
המשפחה מצפה בו.
אז רבי מאיר אומר,
אני לא הייתי מספיק רגיש.
אני.
לי הייתה בעיה בעין.
על אמת.
איך לא קלטתי, נכון?
פעם אחת האריכה ממה בדרשתו.
איך לא קלטתי שזה לא הזמן להאריך.
יש פה נשים בקהל
שנשארות כאן לדרשה.
המשמעות היא ברורה. יש כאן אישה, בעלם חכה לה, יש כאן ילדים שמחכים, זה ברור.
כלומר, מה קרה לי שהארכתי בדרשה?
למה לא הייתי מספיק רגיש להגיד, זה ליל שבת, זה לא הזמן להאריך,
נגיד את זה בקצרה כדי שכולם יחזרו הביתה בזמן.
אתם מכירים את הסיפור על החפץ חיים,
פעם הם הזדמנו לאיזה מקום והכינו להם סעודה.
והיה רב אחד עם חפץ חיים שסעדו, ואז הוא קרא למי שארגן את הסעודה,
אמר לו, אפשר טיפה מלח?
למרק.
אז הוא מיד רץ והביא לו, אז החפץ חיים אומר לו, מה עשית?
אמר לו, מה עשיתי? ביקשתי מלח. הוא אומר לו, אתה לא יודע מה עשית, בוא.
קח אותו, יצאו מהאולם הזה,
הלכו מאחורה למטבח איפה שבישלו,
אמר לו, בוא תתקרב, נכנסו ככה בשקט,
ואז ישלמו את בעל הסעודה, את בעל האולם, כאילו,
צועק על המבשלות.
מה זה צריך להיות?
איך לא שמתם מלח?
הרבונים קראו לי שחסר מלח באוכל, אתם לא יודעים לכם זה. אבל תראה מה עשית.
כשאתה מבקש מלח,
מזה אתה צריך לדעת לעשות את ההשלכות.
קרה לי פעם מקרה הפוך.
בשיעור ד' הייתי שליח בני עקיבא בשבת ארגון.
כן?
תראי, מכירים דבר כזה?
כן.
הייתי בטבריה.
טוב,
היה לי שם חבר מהשיעור בזה שהוא היה מהסניף הזה, הוא אמר לי בוא תישאר לי, אני אעשה לך מה אני אעבור.
טוב, היה סעודת סניף בליל שבת,
וישבנו, אכלנו וזה, ואז הגישו לי מרק.
לקחתי כף מהמרק, והמרק היה מלוח בצורה מזעזעת, אי אפשר לאכול.
אבל אז אמרתי לעצמי, וואי, כאילו, את האוכל החניכים הביאו מהבית.
ואני השליח,
אם אני לא אכל את המרק,
אז אולי מי שהביא את המרק יעלב.
אז נזכרתי בכל הסיפורי צדיקים, שהם אכלו, למרות שזה לא היה טעים. אמרתי, אני חייב לגמור פחות חצי מהמרק, שלא יעלב מי שהביא את המרק. יצורך עוד כף למלוח בטירוף, עוד כף וככה.
איכשהו הצלחתי להגיע לחצי המרק, ורק אחרי זה החבר שלי אומר לי,
תודה רבה שגמרת לנו את הרוטף של הבורקס.
תודה שאתה אומר לי את זה עכשיו.
אני זוכר את זה.
כל פנים, אז רבימי, סליחה,
רבימי אומר, בסדר, הוא ליצן, אין בזה, אבל מה איתי?
ולכן זה סיפור כל כך קריטי, כי כל אדם
שנמצא באיזה עמדה
של השפעה,
לא משנה אם הוא רב או מחנך,
הסכנה תוך כדי טיפה להיכנס לאיזה וייב כזה, שאתה כאילו,
חבר'ה, אתם ודאי מסכימים,
זה מין משהו, ברור שאתם מסכימים, אני אפילו לא מבקש רשות,
נכון, נכון, אפשר להמשיך, אני באמצע, אז אני כבר...
במקום להגיד, טוב, הדרשה הסתיימה, מי שרוצה, אני אמשיך כאן בצד, יש לי עוד איזה משהו שאני לא אגיד, מי שרוצה.
אתה כאילו כבר ממשיך את זה.
הדבר הזה הוא סוג של,
סוג של, כאילו, כמו איזו דורסנות מסוימת.
ופה בהקשר הזה היו לה תוצאות חמורות.
אז רבי מאיר אומר, הבעיה הייתה אני.
הוא קודם כל לוקח את האחריות הללו.
אני לא הייתי מספיק רגיש בסיטואציה,
ולכן נערכתי בדרשה. לא הייתי צריך להעריך בדרשה.
הזוג הזה,
אולי אפשר להניח שרבי מאיר אפילו הכיר את האישה הזאת, כלומר הייתה קבועה אצלו בדרשות, אפשר להניח שלא יהיו הרבה נשים בדרשות, אז מן הסתם הכיר, על כל פנים.
אפשר להניח שהאישה הזאת יש לה איזשהו פער רוחני בבית.
חוסר הרגישות להעריך בדרשה הדגיש את הפער הזה עוד יותר.
בזמן שיש בו ציפייה לשלום בית,
ואז רבי מאיר לוקח על זה אחריות ואומר,
זו אחריות שלי.
לא ראיתי מספיק טוב. הייתי צריך לראות.
הייתי צריך
לשים לב.
הייתי צריך
לא לקחת את הסיטואציות של הזוג, לקחת אותה לקצה.
זה מאוד מאוד משמעותי.
בפני מי אתה מדבר?
כן,
אני חייב להגיד לכם שאני כבר מבין את זה, בדרך כלל מראש,
שלפני כל קהל שאני מדבר, כנראה יהיו בו
ילדים להורים גרושים. זו תופעה, אז כשמדברים על גירושים, מסיבות לגירושים, אז למה שאתה לא מדבר תיאורטית, אתה מדבר פה, יש פה אנשים שזה אצלם החיים שלהם.
וכן על זה הדרך. אבל תמיד, תמיד, תמיד זה נכון להזכיר את זה עוד פעם.
כי יש הבדל עם אותה, איך אתה מדבר אם אין פה מישהו שזה נוגע אליו, ואיך אתה מדבר שיש כאן מישהו שזה נוגע אליו, כן.
בדיוק לאחרונה אמרתי את זה שוב,
בת שאלה ככה כמה שאלות על זה,
וקדוש ברוך הוא נתן לי,
אני מקווה, נתן לי את השכל לענות כמו שצריך.
אבל אחרי השיעור, אז מי שהם אמרו לי, היא שאלה כי
המשפחה שלו היא ההורים שלה גרושים.
אז המון המון רגישות.
אז רבי מאיר אומר, הבעיה כאן הייתה אצלי,
וזה נוגע לכל אחד ואחד מאיתנו.
אתה מורה בכיתה, אתה מפקד בצבא,
אתה, לא משנה, אתה אחראי על צוות בעבודה,
אתה שם לב אם האנשים איתך,
אתה שם לב או שאתה דוחק את זה יותר מדי. רבי מאיר אומר, אני לא שמתי לב.
אני לא שמתי לב, דרשן שמדבר בליל שבת צריך לשים לב
לזמן וצריך לשים לב, ולא שמתי לב לזמן, ולכן
דחקתי את הזוג הזה, הם הסתדרו.
אבל הסיטואציה הזאת, שזה פיצצה את הכול, הוא עכשיו כאילו הכול התפוצץ,
אני לא שווה בעינייך, אני לא נותן לך מענה רוחני וזה, ולכן הוא אומר,
כאילו הבעל מנסה להגן על הבית, ואומר,
אני לא רוצה שתתחיל לדרשן הזה, לך כאילו תרקי בפניו,
תתנתקי ממנו, תחליטי את מי התוצאותי או אותו.
ואומר רבי מאיר, אני קצת הבאתי אותו לסיטואציה שהיא צריכה לבחור בין הדרשה לבין הבית.
אם היה,
כן,
כביכול.
אז קודם כל רבי מאיר לוקח אחריות עצמו.
זה דבר משהו.
אחרי שהוא עושה את הדבר הזה,
הוא גם דואג לכבוד תורה.
הוא דואג לכבוד תורה.
מה הוא אומר?
הוא אומר לה, תקשיבי,
לכי תגידי לבעלך שעשית את זה.
הוא ביקש פעם אחת,
את עשית שבע פעמים,
על שבעלך ידע שאני יודע מה הוא ביקש ממך, בסדר?
כלומר, בעלה כנראה העריך
שהיא תעשה איזו קומבינה והיא תירקש.
הוא אומר, הלכי תגידי לו שאני יודע מה הוא ביקש ממך,
וזו התנהגות לא יפה, זו התנהגות חצופה,
התנהגות ליצנית. הוא כאילו מוכיח אותו דרכה.
הוא מוכיח אותו דרכה.
הוא אומר לה, הוא דואג לכבוד תורה בסוף.
הוא דואג.
עכשיו, למה הוא לא עשה את ה...
למה הוא לא עשה את ההעצה של התלמידים?
תנסו רגע לחשוב, אוקיי, בסדר, אז הוא יגיד,
נגיד, שנעשה את ההעצה של התלמידים, ויביאו אותו לכאן, ויכו אותו, ויגיד, טוב, סליחה, סליחה, אני מוותר, יכולה לחזור הביתה.
ואיך יראה הליל שבת הבאה שלהם?
הרבה יותר, הרבה יותר, זה כאילו.
רבי מאיר מנסה לתקן, אז הוא אומר, קודם כל אני אחראי.
קודם כל אני דרשתי, ולא הייתה כאן רגישות מספקת לסיטואציה.
אחרי זה תגידי לבעלך שאני יודע שזה מה שהוא ביקש. והנה אני,
כאילו,
אני מבין שהוא אומר לבעלה,
אני הסכמתי מאוד מאוד להתבייש,
מאוד להתבייש, ידעתי, כאילו, בעצם הוא מגלה לו שהוא ידע,
הסכמתי מאוד מאוד להתבייש בשביל השלום בית שלכם.
הסכמתי מאוד מאוד להוריד מהכבוד של עצמי בשביל השלום בית שלכם.
תעשה את זה גם אתה.
נכון, היא איכרה.
נכון, היית לבד בסעודת שבת.
נכון, זו פגיעה מאוד מאוד גדולה בכבוד שלך.
אבל, כי גם ככה אתה פגוע מהכבוד שהיא לא לומדת ממך וכו',
אבל הנה, אני ויתרתי על כבודי,
תוותר גם אתה על כבודך, גם היא הייתה צריכה לוותר על כבודה, כי גם היא גלתה מהבית לשלושה שבועות.
רבי מאיר מנסה להעביר לו את המסר,
את המסר שאם,
הלכנו פה כולנו עד הקצה.
כן? אני הלכתי עד הקצה כי דרשתי יותר מדי ארוך. אתה הלכת עד הקצה כי מה?
כי נדרת. ומסכנה היא באמצע וכל זה.
כל אחד ירד מהקצה. אני מבקש סליחה שלא שמתי לב.
אני מבקש סליחה שדרשתי בלי לשים לב מה קורה כאן, בלי לשים לב מי הקהל, בלי לשים לב שהאיחור שלי יכול לגרום מריבות,
אלו בתים.
זה נורא נורא עצוב לדעת, נכון?
שיש מקומות שבהם אתה עושה את זה משהו, ואנשים חוזרים הביתה.
כתוצאה מהדברים שאתה עשית, נוצר ויכוח בין...
כן, אבל הסברנו שיש.
בדבר הזה הוא מבין,
הוא מבין,
תראה, זה כמו, נגיד, אישה מאוד מאוד אוהבת זמירות שבת. יכול להיות דבר כזה?
כן. אישה גדלה בבית,
שכל שהוא סעודות שבת שרים, זמירות.
עכשיו התחתנה עם בעל,
שהוא גם אין לו קול יפה וגם הוא לא אוהב זמירות שבת. הוא אומר, מה, אני אוכלית מהר, קוראים שתי הלכות וכל זה.
אז זה נורא חסר לה.
אז מה היא אומרת? טוב, אז בואו נזמין אורחים.
טוב,
הזמינים אורחים,
ואז האורחים אומרים, אז הוא אומר, נו, אולי נשאיר קצת?
ואז האורחים מתכאבים ושרים וכל זה. ואז בעולם אומר לה, אה,
נו, אתה מנסה לעקוף אותי, אה, אני יכול, יכול טיפה לקומם.
אז רבי מאיר אומר, כל אחד מאיתנו
טיפה יוריד.
אני מבקש, אני לוקח אחריות ומבקש סליחה
על זה שהערכתי בדרשה בלי לשים לב.
לא הייתי מודע למעשים שאני עושה.
או הייתי, לא הייתי, הוא היה מודע, כמובן, רבי קודש קודשים.
אבל לא לקחתי בחשבון עד הקצה האחרון, כי...
אני רואה, תראו, כשהייתי,
קיצור, הייתי לפני כמה שנים, כשהייתי תלמיד, אז היה לנו איזה שיעור, עד אחת,
היינו צעירים אז,
באחת היה ארוחת צהריים, היינו מתים מרעב.
והרב היה מאריך עד אחת ורבע.
ואחת ועשרים, אנחנו כבר מאחת, מאחת רק רואים שניצל עם מול העיניים, לא רואים שום דבר אחר.
וכל זה, ואתה מרגיש שהוא מעריך, אז הוא בכלל לא רואה אותנו, הוא יש לו מהלך לגמור,
יש לו איזה מהלך לסיים,
הוא צריך לסיים את המהלך,
עכשיו אנחנו כאילו קהל שבוי, זה נקרא capture audience,
אתה קהל שבוי, לא נעים לך לצאת,
כי לא יוצאים באמצע השיעור, כתוב פה פתק וכל זה.
אז אתה, כאילו,
אבל אתה לא באמת רואה אותנו, אם היית רואה אותנו,
חבר'ה צעירים איזה, הייתה גומר את השיעור חמש דקות לפני.
בסדר?
אז היא גם כן, אה, גם אצלה המתינה עד שסיים.
פעם אחת האריך רבי ירושלים, טוב, היא המתינה עד שסיים, היא בדרך כבוד. היא הייתה רוצה לתת לפני כן, אבל לא נעים לה.
לא נעים לה מהרעב, אז כאילו זה...
אז לכן הדבר הזה,
רבי מאיר כאילו שולח לו דרכה,
כל אחד מאיתנו יוריד טיפה את זה. אני מבקש סליחה על חוסר תשומת הלב, חוסר הרגישות המרבית בזמן שמצריך
רגישות מרבית. טוב,
אתה תמחל על החוויה הלא נעימה של ליל שבת, אתה מחכה לאשתך, רוצה זה, הנר כבר נכבד, אתה לבד, לא כתוב אם היה שם ילדים,
לא היה ילדים, אבל כאילו איפה היית, מה שנקרא בזה.
כי בין לבין היא מסכנה, היא...
זה מה שאומר רבי מאיר,
שהוא מביא כאן את הדרשה,
שם קודש שנכתב בקדושה.
ברור שהם קודם ישתנה בקדושה, אבל רבי מאיר מעביר גם לא את המסר ואומר לו, תראה, התבזאתי בשבילך, אז גם אתה יכול טיפה להתבזות,
וביחד תחזרו לחיות.
אם היו שולחים בכל עצת התלמידים, אז
הוא היה מחזיר אותם, אבל שלום בית לא היה כאן.
ולכן אני אומר, הדבר הזה הוא,
לפחות החלק הראשון שרבי מאיר לוקח אחריות, הוא ממש מאוד מאוד משמעותי,
כל אחד מאיתנו.
האם יש לנו סנסורים רגישים
לסיטואציה שאנחנו נמצאים בה,
או שאנחנו מטים את הכף, האדם כאילו מסתכל על עצמו, עכשיו אני באמצע,
אני חייב לסיים, אני חייב לסיים. אני לא חייב לסיים.
אני רוצה לסיים בסיפור
שאני הולך איתו,
סיפור ילדות חזק מאוד.
בבית הכנסת של אבא שלי היה יהודי,
מבוגר מרוקאי, כמובן, כנסת מרוקאי.
הוא עבר מעיר אחרת,
בפתח תקווה.
הוא כבר הגיע מבוגר.
הוא בא והביא ספר תורה וכל זה.
והיהודי הזה היה לו בן שהיה תלמיד חכם,
מרצה באיזשהו מוסד,
ותמיד כשהבן היה מגיע לשבת,
אז היו מכבדים אותו להגיד דברי תורה. אני זוכר בתור ילד,
שמאוד אהבתי את הדברי תורה שלו.
הוא גם היה לו עברית מאוד יפה,
חטא ועין כזה,
מאוד יפה, וגם היה רעיונות מאוד יפים.
הוא היה מרצה ליהדות באיזשהו מקום.
זהו,
עברו, זה לא זוכר כמה, אבל שנה או שנתיים אחרי שהיהודי הזה הגיע,
אולי יותר, הוא חטף אירוע מוחי.
קיבל אירוע מוחי,
והוא איבד את הדיבור,
הוא איבד גם את הסבלנות, זה קורה גם כן,
והיו מביאים אותו על כיסא גלגלים לבית הכנסת.
כל פעם היו עושים תורנות,
הילדים, או אשתו, והילדים היו מגיעים לבקר אותו.
ובאחת השנים, אז הגיע הבן הזה,
המרצה, הגיע ל...
היה בשבת,
וכמובן כיבדו אותו לדבר.
הוא עלה לדבר,
ואני לא זוכר את זה כמו היום, אני זוכר איפה ישבתי,
הוא כאילו, נגיד, כמו אני וליאור. בסדר, הוא מדבר, ואבא שלו נמצא מולו.
הוא לא דיבר חצי דקה.
לא הספיק לדבר חצי דקה,
אבא שלו איבד את הסבלנות.
ואז הוא צעק עליו.
הוא היה מדבר, איבד את הדיבור, הוא צעק עליו, די, או מספיק צעקה לא ברורה כזאת.
אני זוכר את זה כמו היום.
הוא
במין יראת שמיים כזאת,
מייד
סגר את הפה,
וירד מהבמה.
אתה כאילו, התחלת, אתה יכול להגיד, שנייה, אבא, אני, זה עכשיו דבר תורה, אומרים דבר תורה, אני כאילו מסביר לו, לתווך לו את זה,
לגמור את הרעיון. הוא הפסיק באמצע המילה.
נעמד, ירד מהדברים.
זה כאילו רגישות
סופר לכיבוד הורים,
ועל הסיטואציה, בסדר?
וכמה אנחנו מכירים גם את הסיטואציה ההפוכה, נכון? שיש, בא מישהו, הוא עכשיו רוצה לדבר,
ויש לו מה להגיד.
עכשיו הציבור לא איתך, הקהל לא איתך, כבר אנשים הם מעריכים, הם רוצים ללכת, ועכשיו יש לו, הוא עולה חזן,
יש לו מה להגיד, והוא מעריך, והוא מעריך, וזה וזה, נכון?
זה לא מתאים, ולפעמים זה גם קורה בליל שבת, וכמה שאתה אומר לאנשים,
עכשיו יש לו מה להגיד, עכשיו יש לו מה להגיד.
זה סיפור של רגישות.
רבי מאיר מלמד אותנו כאן לימוד הכי הכי גדול שבעולם.
הוא לוקח אחריות על הניואנס הזה שהוא לא שם לב והעריך בזמן המתאים.
הוא לוקח על זה רגישות ואומר, הייתי חולה בעין, לא שמתי לב.
פעם באה אני צריך לראות יותר טוב.
חזקו ומצאו רבותיי, נעמתם לי מאוד.
אך, אך, איזה חבורה אתם.
