אנחנו לומדים כאן אגדות חז״ל,
כל פעם מנסים להאיר
איזו אגדה,
ואנחנו השבת נקרא את פרשת משפטים שעוסקת
בהרבה מאוד מצוות שקשורות לבן אדם לחברו.
אז הבאתי כאן שני סיפורים שקשורים לעניין הזה.
ננסה להעמיק בהם,
ובסוף גם נראה איזו פסקה מאוד יפה של הרב קוק והערפיל לתואר.
שני סיפורים על רבי ענאי.
אומר,
אומר,
זה גמרא בתענית נראה לי,
התקוששו בקושו,
אמר יש לקיש, קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים.
זה כלל, לפני שאתה מעביר ביקורת על הזולת,
תבדוק את עצמך שאין לך קרניים.
מעשה ברבי ינאי שהיה לו אילן נטוע בתוך שדהו ונופו נוטה לרשות הרבים.
והיה שם אדם אחד שהיה אף לו, יש כאן דפים, שגיא,
שהיה אף לו אילן נוטה לרשות הרבים.
היו בני רשות הרבים מעכבים עליו.
בא לפני רבי ינאי, אמר לו, לך היום
ובוא למחר.
בלילה שלח רבי ינאי את פועליו וקצץ את שלו.
למחר בא אותו האיש לפניו ואמר לו, לך קצוץ.
אמר לו, והרי העניין שלך.
אמר לו, צא וראה.
אם קצצתי את שלי, קצץ את שלך, ואם לא, אל תקוץ.
מתחילה מס עבר,
ולבסוף מס עבר, רבי ינאי.
מתחילה סבר נוח להם לבני רשות הרבים שיושבים בצילו,
כיוון שראה שמעכבים, שלח וקצץ. זה הסיפור.
עכשיו, הסיפורים האלה, לדעתי, הם מסוג הסיפורים שעליהם נאמר,
שזה פשוט מדי מלהיות פשוט מדי.
כלומר, הסיפור הזה בכלל לא מובן.
מה זאת אומרת?
כאילו, רבי ענאי עשה משהו לא בסדר, נכון?
ככה זה נראה, ואז הגיע לו איזה משפט, אז הוא אמר טוב, פדיחות, אני עכשיו
יורה הלכה, ואני בעצמי לא בסדר, אז הוא דחה את המשפט ביום, תיקן את התקלה אצלו,
ואז הוא אמר לה, הוא הולך לקצוץ.
נכון?
זה כאילו ה...
זה סיפור מוזר. מה הלקח פה? מה באים ללמד אותנו?
לדעתי,
יש כאן,
יש פה סיפור אחר לגמרי.
ממש.
תראו,
פרשת משפטים בנויה, יש המון המון הגדרות,
אנחנו רואים המון הגדרות,
מה קורה כשאדם עושה דבר מסוים, מה קורה כשהוא מזיק, מה קורה כשהוא נכון, כל הדברים האלו.
אבל מעבר לכל הדברים האלו, נמצא דבר שעומד בבסיסה של חברה,
בבסיס
כל מערכות היחסים הממוניות,
והוא נקרא אמון.
אמון.
כלומר, אם אנחנו נחליט לריב
ונחליט ללכת על מי צודק,
מה שיקרה זה שכולם יפסידו.
אם נחליט לתת אמון,
אז מה שיקרה זה שכולם ירוויחו. זה נקרא,
אדם סמית קרא לזה איזושהי הזדמנות, היד הנעלמת של הכלכלה.
אתה נותן אמון בזולת,
אתה נותן גם אמון בעצמך,
וכולם מרוויחים.
אתה חושד,
אז כולם מפסידים. אני אתן דוגמה הכי פשוטה בעולם, הכי קלאסית, שאין דוגמה יותר קלאסית מהדוגמה הזאת, בסדר?
אני נמנה על אותם חלקים בעם ישראל שמשתמשים בתחבורה ציבורית.
אני יודע שאתם כולכם, יש לכם רכבים צמודים.
אני, יש לי נהג צמוד שקוראים לו הנהג של אגד.
בסדר?
נוסע ואוטובוס, משתדל.
עכשיו אוטובוס זה עניין שמתי הוא מגיע, מתי הוא לא מגיע.
אז עכשיו, לא מזמן, המציאו אפליקציה מובית.
אתה מסתכל, אתה יודע מתי האוטובוס מגיע.
פינוק רציני.
כל מיני יתייבש בתחנה, חכות הרבה זמן, ופה ושם, אתה מקבל את ה...
אבל מאודי שאלתי את עצמי, אוקיי,
נגיד
שלום, יש כאן דפים.
נגיד
שהמוביט יודעים איכשהו לתכנן את הדרך.
יש להם אלגוריתם שיודע לתכנן את הפקקים של האוטובוס ולהעריך
כמה זמן ייקח לו באיזושהי שעה, זה אני מבין.
אבל איך הם יודעים לתכנן כמה אנשים יהיו בכל תחנה?
ואתה יודע, מספיק שיש לך עוד 20 איש, ונגיד שהם יודעים להגיד את האנשים המוצאים, אבל איך הם יודעים להגיד
מי ירצה לשלם לנהג,
מי לא ירצה לשלם לנהג, הנהג צריך להביא לו עודף.
אז זה ברור שהיכולת של המובית לדייק
קשורה,
ורואים את זה, שזה הדיוק מאוד מאוד עלה, קשורה בזה שאנשים משלמים על עצמם.
כבר הנהג לא מתעסק עם לקחת כסף, קח עודף, אתה אומר, לא, אתה עולה, משלם.
אני עולה לאוטובוס, אני אפילו לא, בלי רב, כבר אני מסתובב לנהג ככה עם הטלפון,
אני עולה, סורק את הקוד הזה ומשלם.
אז בעצם, אתה באמת יכול לנדוד,
אתה עושה,
יש ממוצע אנשים של 60 מיליון, חלק אותם לתחלה,
כל אדם לוקח לו עשר שניות לעלות לאוטובוס,
אתה מחשב את הזמן.
מה יקרה אם נחליט לא?" לא, אנשים מרמים.
אנשים עונים לאוטובוס ולא משלמים,
כי לא בודקים.
אז מה נעשה?
נשים פקח.
נשים פקח אז כבר עוד משכורת.
צריך לשלם. כל אוטובוס יהיה פקח.
זה עוד משכורת. צריך להעלות את המחירים
של הנסיעה כדי למבקר.
אז צריך לגבות את המבקר עכשיו הפקח. כל אחד צריך לשלם.
זה לוקח יותר זמן.
אז הנה המצב שבו בגלל חוסר אמון, מה קורה?
כולם מפסידים.
פשוט כולם מפסידים.
גם גירושין זה דוגמה בולטת לדבר הזה.
לפעמים צריך להתגרש, ואפשר גם להתגרש
כדת משה וישראל, מה שנקרא.
לא אידרלו, אז שני בני הזוג אומרים, טוב, לא מסתדר לנו.
ניסינו וזה לא הולך, אז מתגרשים. לא צריך עזרה בשביל להתגרש. אתם יודעים בדיוק מה יש לכם.
תעשו הסכם, תלכו לעורך דין, תעשו הסכם ביניכם, מושכר, תחלקו את הרכוש לחצי וזהו.
מעט מתגרשים ככה, הרוב מתגרשים מתוך חוסר אמון, אז הם רבים ביניהם.
מה קורה בכזה מקרה?
הכסף התחלק לשלוש, לא לשתיים, אלא לשלוש.
שליש לאיש, שליש לאישה ושליש לעורך דין.
ככה הכסף. כולם מפסידים, מקבלים פחות.
למה? כי אין אמון.
האמון גורם לכך שכולם ירוויחו.
ויש המון סיטואציות
שבהן
אתה יכול להסתכל על זה, אתה יכול לחפש מי צודק, ואז ייקוב הדין את ההר,
ואתה יכול להגיד, אוקיי, אני לא עכשיו עסוק בלהבין מי צודק, אני מסתכל על הסיטואציה ממקום של אמון.
ואז כולם מרוויחים.
בסדר?
זו הסיטואציה שלפנינו.
לרבי ינאי יש לו עץ בחצר שלו,
שנוטה לרשות הרבים.
מה אומר רבי ינאי?
אומר רבי ינאי,
בואנה, בטח כל מי שעובר כאן,
הוא לא קוצץ את העץ,
אומר רבי ינאי, בטח כל מי שעובר כאן מברך אותי. למה?
יש צל.
יש צל, יכול לעצור, לנוח מתחת לצל. איזה יופי.
מקסים.
ככה רבי ינאי חושב.
זו צורת החשיבה שלו.
הוא אומר, בטח אנשים מסתכלים בעין טובה.
גם אני מסתכל עליהם בעין טובה.
אני לא אומר, חבר'ה, זה העץ שלי, תתרחקו מכאן.
לא, מצוין, יש לי עץ, הוא עושה צל. למה שאנשים ייהנו?
רבי ינאי גם בטוח שמי שעובר ברחוב,
ככה גם חושב עליו. וואי, איזה, כל הכבוד לרבי ינאי, איזה יופי, הוא שם פה עץ ויש צל,
שמברך אותך רבי ינאי.
ככה הוא חי.
ולכן קורה דבר מאוד מעניין.
המשמעות כאן בסיפור שהם היו שכנים.
אף אחד לא בא להתלונן על העץ של רבי ינאי.
אף אחד לא בא להתלונן עליו.
מעניין, למה על האדם הזה כן התלוננו, בני רשות הרבים,
ועל רבי ינאי לא התלוננו?
כי רבי ינאי הסתכל בעין טובה, הוא אומר, תראו, אני לא,
הוא נכנס פה לסוגיית הבעלות, איך נראה לי, יש פה עץ, יש לי עץ,
הוא עושה צל, נגיד שאפילו זה עץ עם פירות.
אז אפילו אם מישהו אוכל פרי מהעץ, אני מסכים לו, אין בעיה, כאילו, הכל טוב.
ואז קורית סיטואציה אחרת.
מישהו אחר, שיש לו סיטואציה דומה,
הוא מתחיל לריב עם בני רשות הרבים.
מה הוא אומר להם?
אל תעברו לי תחת לעץ שלי.
אתם מפריעים לי.
אתם לא רואים שיש פה זה, אתם יכולים לשבור לי פה את הענפים.
אה, ככה.
אז העט שלך בעצם הוא חורג מקו בנייה, זה לא במקום שלך פה.
מתחילים לריב,
מתחילים לדון על בעלות.
אתם מבינים?
היו בני רשות הרבים מעכבים עליו. למה הם מעכבים עליו?
כי הוא מעכב עליהם.
זה הידהוד.
בדרך כלל אתה מהדהד את מערכות היחסים שאתה מקבל.
הוא היה מעכב עליהם, אז הם מעכבים עליו.
בסדר?
תראו, זה לא דברים כאלה רחוקים, זה...
יש אצלנו בניינים,
בנויים בצורה כזאת, כמו איזה חצר פנימית ביניהם, ויש איזה גדרות,
זו גם כן טעות בכלל שנעשו הגדרות הללו.
היה שלב, לפני הרבה שנים, ברוך השם, התגברו על השלב הזה,
שאיזה בניין אחד,
הוא סגר את ה... אי אפשר היה לעבור דרכו.
לפעמים היו קצת מקצרים לבית הכנסת או משהו, אז הוא סגר.
כאילו, הוא לא רוצה שתעברו מכאן.
ואז מה, זה גרר תגובת שרשי... אה, הם לא רוצים? אנחנו גם נסגור להם את השער, שילכו מסביב.
בקיצור, כולם נדפקו. אתה יודע, כל אחד שרצה ללכת לחתך ארוכה, כי ההוא סגר, וההוא סגר, וההוא סגר. עד שהבינו, אנחנו משחקים פה בגן ילדים, ותפתחו, ויהיה בסדר.
אלה עוברים פה, אלה עוברים פה, אלה עוברים פה. בסדר, אז הם נכה, עוד וישי במגב.
שלם לו עוד.
כשאין אמון,
כל החברה סובלת.
כל החברה סובלת.
זה מה שהיה כאן.
רבי עיני, בתמימות שלו, הטובה, כן?
כן? אמר, אני, זאת אומרת, למי זה מפריע
הדבר הזה?
זה לא מפריע לאף אחד, זה עושה רק טוב לכולם.
לא!
זה כמו, אני יודע מה, שמישהו עושה איזה זולה כזאת,
כולם נהנים ממנה.
פתאום מגיע העיר, לא, אבל אתה עשית את זה בשטח שהוא עתיד,
כשיהיה, אז תפנו ונתן, לא, לא,
יקום הדין לטעם.
אומר, רבי ינאי אומר, יש כאן עץ,
וכולם נהנים ממנו, הוא מסתכל בעין טובה, הסתכלו עליו בעין טובה בחזרה, ואף אחד לא יתלונן.
השני התחיל איזשהו מאבק,
התחיל איזשהו קרב,
התחיל אני קראתם, אז הם התלוננו עליו, אז מי הבעלות?
ואז הם באו לרבי ינאי,
אז רבי ינאי אומר, איזה חבל,
כל כך חבל,
יכולנו ליהנות פה כולנו גם מעץ שיגדל ולא יצטרכו לקצוץ אותו,
וגם מצל לבני רשות הרבים,
וגם כולם היו נהנים.
ולמה עכשיו אני נאלץ לקצוץ? מה הסיבה?
בגלל צרות העין.
בגלל צרות העין. אתם יודעים, הרב קוק אומר באורות התשובה שכמו שצריך לחזור בתשובה
מעבירה למצווה,
כך צריך לחזור בתשובה מקטנות לגדלות.
יש מושג שנקרא עין צרה.
לא, הכל כאילו לפי ה...
טוב, אז רבי ענא אמר, אז אין ברירה. אם זה מגרש המשחקים, אז אני חייב לשחק במגרש הזה.
אבל זה לא חייב להיות מגרש המשחקים.
יכול להיות מגרש משחקים אחר לגמרי,
שבו כולם נהנים,
שבו כולם שמחים,
שבו כולם מפרגנים אחד לשני, אין שום בעיה,
בסדר?
יש כל מיני ערים שיש להם גני משחקים מאוד מאוד יפים.
אז מגיעים מעיר אחרת לשחק בזה.
אתה יודע, מנמל תל אביב מגיעים הרבה אנשים מבני ברק, כן?
אז מה?
נסגור את זה?
אפשר להתחיל לסגור, ואז אהה, הבני ברק ככה הם עושים לנו, אנחנו גם נעשה להם, אין בעיה.
כל מי שיגיע לגמ״ח של הרב פירר, אחר כך הוא לא ניכנס.
שהוא יזמין בסניף לתל אביב.
ואז מתחיל איזה,
במקום להגיד, אנחנו באים אליהם, הם באים אלינו, הכל בסדר, הכל כאילו,
כולם נהנים.
הצרות עין
גורמת לנו לשחק במגרש שבו כולם מפסידים. זה מה שאומר רבי הנאה. עכשיו, אין ברירה,
אז רבי הנאה, טוב, אם אין ברירה, אז תעבור מחר, אז אני אקצוץ.
אני מבין שזה המגרש שאתה משחק. חבל, כולנו, כולנו הפסדנו.
כמה הדבר הזה הוא גרוע,
כמה הדבר הזה הוא שפל,
כמה הדבר הזה הוא מלא חסרונות.
כשהם מסתכלים בעין רעה ואומרים מי צודק
מי צודק אתה צודק והוא צודק אבל בסוף כולם מפסידים
אי אפשר לקיים לא יישוב לא ועד בית לא מכון מאיר לא כלום בלי שיש עין טובה
כי אם אתה אומר מי צודק זה כמו שהיינו ילדים היינו עושים על השולחן כזה גבול
ואל תעבור את הגבול נכון אז מי מפסיד שני התלמידים מפסידים
מתחילה סבר רבי ינאי נוח להם לבני רשות הערבים שיושבים בצילו כיוון שראה שמעכבים שלח וקצץ
כיוון שראה שבני רשות הרבים מעכבים,
אז הוא... אצלנו בבית הכנסת
אין מקומות קבועים.
אין מקומות קבועים.
אין.
למה אין?
מה הסיבה?
הסיבה היא,
הסיבה בהתחלה הייתה סיבה,
רצו שגם חילונים יבואו להתפלל וירגישו בנוח, אבל
אין חילונים בשכונה.
אז
לפחות לא כאלה אמיתיים.
בכל זאת שאנחנו מייצרים מעצמנו קצת, אבל לא אותנטי, לא ככה
שבע דורות אחורה, לא, זה אין.
אבל אז גילינו שזה משרת אותנו קודם כל. למה? מדוע?
כי יש נגיד 200 מקומות בבית הכנסת,
אבל יש 150 משפחות.
אז אבא ובן, שני בנים, שלוש... בקיצור, אין מספיק מקום לכולם.
אין מספיק מקום לכולם.
אז מה קורה?
כשאין מקומות קבועים,
כל שבת, הרי לא כולם נמצאים.
ההוא מתפעל מניין מוקדם, ההוא מתפעל מניין מאוחר, ההוא נוסע על ההורים, ההוא זה. אז
זה מתארגן לבד.
בסוף יש לכולם מקום.
כי כולם מסתכלים בעין טובה, אומרים, בסדר, נהיה לי איזה מקום שלי, שתפסו לי את המקום. לא, במקום שלי, אני יכול לשבת פה, הוא איש שלו, הכל בסדר. כאילו, אנחנו
מסתכלים על זה, על זה בעין טובה, ואז כולם מרוויחים. יש מקום לכולם, יש מקום לאורחים.
אבל אם יהיו מקומות קבועים,
אז עכשיו יש מקום קבוע, אתה לא יכול לשבת.
צריך להתחיל לנהל את זה,
שכל אחד שנוסע או לא יהיה ישלח איזה מייל לגבאים,
והגבאים יעשו תוכנה,
והם ידעו כל פעם איפה המקום פנוי וידעו להושיב כל בן אדם. זה לא יקרה.
ואז מה יקרה?
אנשים ייכנסו,
יהיו כל מיני מקומות שאתה לא יכול לשבת בהם, כי אתה לא יודע אם הבן אדם יגיע או לא יגיע. ואז תצטרכו לקבוע אם הוא הגיע עד שלום עליכם, אם לא הגיע עד שלום עליכם, אם הגיע עד אחד, כל מיני כללים שראיתי בכל מיני מקומות,
שאתה מנסה לרביע את המעגל, ובסוף מה שקורה שכולם מפסידים.
כי העין
הצטמצמה קצת.
מעין, עכשיו, אם יש מקום לכולם, סבבה.
אם אתה יכול לדעת 500 מקומות, אז שים, אין בעיה, שים מקומות קבועים ולא יהיה חסר, וגם מקומות לא רחבים. אבל אם אין לך מקומות,
אז זה פתרון מדהים.
איך, הוא רק דורש דבר אחד, מה? עין טובה, שאין לי את המקום שאני יכול להגיד, זה המקום שלי.
ישבת לי במקום.
לא יכול להגיד את זה. אני לא יכול להגיד את זה.
אני, המקום הקבוע הוא אזור, אני חושב, את פה, אני חושב, את פה, אני חושב, איזה אזור מסוים.
אבל העין הטובה הזאת, גורמת של כולם יהיה יותר טוב. זה פלא, זה מין קסם כזה.
מדהים.
נכון?
מתחילה סבר רבי ענאי טוב הלב.
ודאי ש... כאילו, למה שאנשים יסתכלו בצורה מוזרה כזאת?
נכון?
עין רעה, שיהיה לאנשים... למה שיהיה להם עין רעה? למה? הוא יודע, רבי ענאי, תקשיב, העולם לא מתנהל כמו שאתה חושב.
תמיד. יש אנשים שלהם עין רעה. הוא הייתה?
אתה עץ שלו?
הוא חודר לזה, אנחנו מפסידים בגלל אורן,
אתה לא מפסיד כלום, כן, אבל יום אחד הוא יטען את זה שלי, אז צריך עכשיו לשים לו גבולות.
בסדר.
זה סיפור אחד.
זה כל כך קשור לאמון. כשיש אמון, כולם מרוויחים.
כן.
אבל מה רצית שאלת את אמון כשאתה יודע שיש בעולם עולם העסקים?
עולם העסקים, אתה אומר העולם מתחלק לשניים. אלה שרימו אותי ואלה שירמו אותי.
אני אתפוס אותם, אני אתפוס אותם.
אני טוען שהעולם הוא לא כזה.
העולם הוא לא כזה.
יש רמאים.
אחי, לא כולם. כן, אלה לא כולם ולא רובם.
והמחיר שאדם משלם על הפיכתו לחשדן ועין צרה,
הוא גדול מהמחיר שהוא משלם על זה שאחת לכמה פעמים מרמים אותו.
נגיד.
אבל תראו,
לפעמים מישהו רוצה להרחיב את הדירה שלו.
להרחיב את הדירה בקומה למעלה.
לא, למה? כי הערך של הדירה שלך יעלב,
שלי, כל מיני טענות כאלה של עין צרה.
תהיה בעין טובה אם הוא ירחיב, אחרי זה גם אתה תצטרך להרחיב, גם לך יפרגנו.
כולם מרוויחים מן הדבר הזה.
טוב,
סיפור שני,
איש תרומות יערסנה,
אם משים אדם עצוב, איש תרומות יערסנה, כן?
אם משים,
אז כאילו זה קצת מוזר,
בדרך כלל אתה אומר, אדם שהוא תורם לחברה, כל הכבוד. כאן זה איש תרומות יערסנה,
אדם כזה של תרומות הורס את החברה.
אז הגמרא, המדרש אומר, מה הכוונה? אם משים אדם עצמו כתרומה הזו
שמושלכת בזווית הבית,
כן, אנשים יש להם תרומה,
אז הם שמים אותה בצד עד שיגיע הכהן.
עד שיגיע הכהן והיא ייקח אותה, כדי שלא ייגעו בתרומה,
זה איסור כרת לאכול תרומה של הכהן, לאכול תבל זה אסור ולאכול תרומה זה מעילה,
אז שמים את התרומה מאיזה צד עד שיגיע הכהן. אז אם אדם יתחפש לאיזה תרומה
והוא, כל דבר הוא עומד בצד, הוא לא לוקח חלק.
כשהיא מושלכת בזווית הבית ואומר, מה לי בתורח הציבור?
מה לי בדיניהם?
מה לי לשמוע בקולם?
שלום עלייך נפשי, הרי זה מחריב את העולם.
הווי ואיש תרומות יארסנה. אז אני שואל את עצמי, טוב רגע בוא נקרא את הכל.
אני שואל את עצמי,
מה זאת אומרת,
מחריב את העולם?
האדם אחד...
התשובה היא,
אתה,
יש פילוסוף גרמני ידוע, עמנואל קאנט,
יש לו ניסוחים שמאוד מאוד קרובים לאורך הדמיינותא, מה שנקרא.
והוא פעם נתן את דעתו הפילוסופית, איך נדע להגדיר מעשה טוב ואיך נדע להגדיר מעשה רע?
מי קובע אם מעשה הוא טוב או רע?
אז הוא אומר, לא לפי הרוב, אלא כאילו זה קרוב, הוא אומר,
תחשוב מה יקרה אם כולם יעשו אותו דבר,
ואז תדע.
כן, בא בן אדם ואומר, אני לוקח,
אני עובר ליד איזה דוכן של איזה
פיצוחים, ולוקח גרעין אחד. מה, מה עשיתי? כלום!
תחשוב מה יקרה אם כל מי שעובר פה ייקח גרעין. מה יקרה לבעל הזה? הוא ייגמר.
או עובר אדם ותורם עשר אגורות לעני.
מה זה? ועשר אגורות זה חסר. כן, אבל מה יקרה אם כל אלפיים איש שעוברים על פניו, ייתנו לו כל אחד מהם
עשר אגורות. זה כבר 200 שקל.
זה כבר סכום משמעותי. אז זה ה...
מה?
זה לא בא להגיד אם זה קורה או לא. זה בא להגיד מה המעשה שאני עושה, לאיזה קטגוריה הוא שייך.
אם הוא שייך לקטגוריה הטובה או הרעה, אז תכפיל אותו.
אז יכול להיות שאם אדם אחד יהיה ראש קטן וראש נצנץ,
אז העולם לא יקרוס.
אבל אתה אף פעם לא יודע כמה כמוך יש.
בסוף האדם אחראי רק על עצמו.
אז האדם היחיד שאתה יכול להשפיע עליו זה אתה בעצמך.
אז אתה צריך להחליט על עצמך, כי אם כולם יתנהגו כמוך,
אז העולם ייהרס, לא יהיה מי שיבנה אותו.
כן? אמרת שהרבה דברים גורמים לתופעת שרשרת כזאת.
יגיד מישהו אחד יגיד אומנים לא תורם
נכון, נכון, נכון, נכון.
יש איזה וורט יפה על מסכת אבות שאתה כתוב,
האומר שלי שלי ושלך שלי זה רשע,
טוב, זה מובן, זה רשע.
האומר שלי שלך ושאלך שלך צדיק.
האומר שלי שלי ושלך שלך אומרת המשנה זו מידה בינונית ויש אומרים
זו מידת סדום.
אז זה לא מובן.
תשמע, זה בחוק קיצונית. אם זה מידה בינונית, זה לגיטימי.
אם זה מידת סדום, זה לגמרי לא לגיטימי. אז תחליט, מה זה?
אז אומרים,
דרך וורט, אבל נראה לי שזה יותר עמוק מוורט,
האומר שלי, שלי ושלך, שלך זה מידה בינונית.
אבל אם זה יש, אומרים,
אם כולם אומרים את זה,
אז אתה עברת לגור בסדום.
ככה נראית סדום.
שאף אחד לא מוכן לתת מעצמו
כלום לזולת.
אם זה אדם אחד, שניים, בסדר, החברה ידעת להכיל אותם.
יש חוק 80-20, כן?
ש-20% מהאנשים עושים 80% מהעבודה,
ו-80% הנותרים עושים את ה-20% שנשאר.
אבל בכל אופן, 80% עושים.
גם עושים יד. אבל אם, אתה אומר, לא מעניין אותי, שלי, שלי, שלך, שלך, זה לא מעניין אותי, כל מה שקורה מעבר לדלת לא מעניין אותי.
זה סדום. אם כולם מתנהגים ככה, זה סדום.
אז לכן,
זה סוג של איזו אינדיקציה באיזה חברה אדם גר, באיזה מקום אדם גר.
טוב,
אומר המדרש, מעשה ברבי עמי,
כשהיה מסתלק מן העולם, נכנס בן אחותו אצלו,
מצאו בוכה.
אמר לו, רבי,
מפני מה אתה בוכה?
יש תורה של רמת ולימדת?
הרי תלמידיך יושבים לפניך, תראה כמה תלמידים לימדת, ברוך תהיה.
יש גמילות חסדים שלא עשית?
היית גומל חסדים כל הזמן, ועל כל מידות שהיו בך היית מתרחק,
ועל כל מידות שהיו בך, המידה הכי מעולה, היית מתרחק מן הדינים,
ולא נתת רשות על עצמך להתמנות לצורך הציבור. מה אומר, אתה היית כל החיים,
רק אכלת קצפת, כאילו עשית דברים טובים, חסדים, לימדת תורה, ניזהרת מלקחת עול ציבורי, לא היית אף פעם איזה ועד או משהו כזה,
וככה אף אחד לא מקפיד עליך, אז אתה מסודר בחיים.
לא היית ועד כיתה, לא היית ועד בית, לא היית ועד קהילה, לא היית
לא התמנית להיות רב שכונה, רב קהילה, רב... לא, דברים ככה, רק טובים, רק בטוב הכול. אז מה אתה דואג? אף אחד לא מקפיד עליך.
אמר לו, בני,
עליה אני בוכה,
שמא אתן דין וחשבון על שהייתי יכול לעשות דיניהם של ישראל. טוב, אז כבר למדנו מקודם שרבי ינאי הוא אדם שמסתכל בעין טובה על המציאות, ולכן הוא
עם האילן, היה בטוח, ולא בטוח שהוא הכתובת
להיות איש של דין,
אבל הוא בכל אופן מתלבט ואומר, רגע,
אולי החסרתי משהו
בשליחות שלי בחיים?
אולי, כן,
לא לקחתי על עצמי עול ציבור
להיכנס בתוך הדין, להיות מעורב?
נכון, לא תמיד זה נחמד. ברגע שאדם מעורב,
מישהו,
לפני הרבה שנים התחלתי להיות רב קהילה, אז הלכתי לאיזה רב אחד,
ותיק, מנוסה,
ככה לדבר איתו.
אז הוא אמר לי, הוא אמר לי עצה טובה,
ממש.
הוא אומר לי, תראה, אתה צריך
להיות מסוגל לזה שלא כולם יהיו מרוצים ממך.
עד אז,
בדרך כלל,
כולם היו מרוצים ממני. כלומר, הייתי רם בישיבה, אז תלמידים היו מרוצים, אני חושב. עכשיו אני קורא שאתה מרוצים. אתה מרוצה, עידו.
אה?
כן.
והמשפחה וזה. אתה עושה את הדברים הנחמדים.
ברגע שיש לך איזשהו תפקיד שהוא קצת...
לא כולם היו מרוצים ממך, לא תמיד הלכים עם הכפיים.
אתה מסוגל או לא מסוגל?
אני אומרת לו, טוב, עדיין אני משתדל שכולם יאמרו, יש פסוק, יראה לך עירוני וישמחו, אבל לא תמיד זה ככה.
לפעמים אנשים לא מרוצים.
אתה צריך להיות מכוון כלפי שמיה.
אז
אם אדם אומר לעצמו,
לא, אני לא רוצה להיכנס לזה, אם אכפת לי, אני אתעסק רק עם עצמי, לא להכניס את עצמו לעול ציבורי.
לא משנה כרגע מהו העול, זה יכול להיות רב קהילה,
זה יכול להיות ועד קהילה, זה יכול להיות כל דבר שהוא גבאים,
זה יכול להיות,
כל דבר שיש בו איזה שהוא עול, אני לא צריך את הצערות האלו, אז הוא מחריב את העולם.
כלומר, אני חוזר חזרה לפרשת משפטים,
העולם בנוי על אנשים שאכפת להם.
על זה העולם בנוי.
תמיד אפשר לתבוע, תמיד אפשר ללכת לבית משפט, תמיד אפשר לריב עם כל העולם, תמיד אפשר זה. אבל זה הקצה האחרונה.
זה כמו בני זוג שמנסים לקבוע את מערכות היחסים שלהם לפי מה שכתוב בכתובה.
אז הבעל אומר, אני רואה, אומר לאשתו, אני רואה שאני חייב לקבור אותך אם תמותי.
חשבת על זה פעם, לפדות אותך אם תלכי בשבי. נו, אולי אתה רוצה לעשות טיול בסוריה?
ככה זה,
ככה מנהלים מערכות יחסים?
ברור שלא.
אז רבי ינאי, למרות שהוא, תראו, זה לא שרבי ינאי היה אדם מנותק מהחברה. אנחנו רואים שהוא לימד תורה,
שהוא עשה גדינות חסדים,
אבל הוא אומר, אבל לא הכנסתי את עצמי למקומות שהם לא נעימים.
וזה לא בסדר.
זה לא בסדר.
עכשיו, אנחנו יודעים למה הוא להכניס את עצמו, כי קודם ראינו כבר שהוא מסתכל בעין טובה על הבריות, אז מה?
ובכל אופן, באמת, לכל אחד נוטים להיות דיין, ולא לכל אחד נוטים להיות שופט.
יש דבר שנקרא אופי שיפוטי.
לא לכל אחד יש את האופי הזה וכל זה. ובכל אופן, רבי ינאי אומר, אני מסתפק, האם מילאתי את שליחותי בדבר הזה?
אה, מה אני אומר? רבי יעמי? ואני...
אה, רבי יעמי, וואי, וואי, תראו מה זה.
תודה שהערתם את תשומת ליבי.
פילי פלאות.
ואני בטוח שזה רבי ינאי.
מרוב הדמיון,
איזה קטעים. יפה, רבי ינאי הוא עוד יותר טוב, כן?
אז לא,
עכשיו זה מסתדר.
כי זה מסתדר, כי רבי ינאי מקודם עשה דין.
נכון? זה קצת היה לי מוזיאה. יפה, ארוך השם.
תראו מה זה.
בדיוק דיברנו היום בשיעור,
אין אפשר פרשה, שכל יום משהו צריך להתחדש. הנה, התחדש לי הטעות הזאת.
וזה בזכות שלא הייתם מנומסים,
הערתם לי.
אתם רואים?
אז רבי עמי!
אז רבי עמי עושה חסדים, עושה זה, עושה הכול. אמורה ארץ ישראלי.
אבל הוא לא נכנס לדין.
הוא לא נכנס לדין. לא לקח דיניהם של ישראל. אולי זה לא בסדר.
ואם הוא היה לו כזה, הוא אומר אולי לא... כן, תמיד אפשר להגיד אולי. אבל אתה יודע, לא על כל דבר אתה אומר אולי.
לא על כל דבר אתה אומר אולי. אתה אומר אולי על דבר שיש לך איזושהי שייכות אליו.
ואתה אומר,
שמע,
כן
שמא אתן דין וחשבון
על שהייתי יכול לעשות דיניהם של ישראל.
להיכנס. עכשיו, טוב, מה תגידו דין?
בכל אופן, דין זה דין. תראו, יש כאן פסקה מופלאה של הרב קוק,
חלק מפסקה בספר הרפילי תואר,
שהוא מסביר מאוד מאוד יפה את ההבדל בין משפטי ישראל לבין משפטי עכו״ם.
מה המטרה, אני אגיד משהו בעל פה ועד נקרא את זה בפנים. מה המטרה במשפטי ישראל, כן? גם פה אצל בני רשות הרבים וגם פה אצל רבי עמי, שהוא הצטער.
המטרה היא שכשאדם הולך לדין,
בפני שופט דיין.
מה זה?
דבר השם.
דבר השם זה דבר אחד.
זה דבר השם. אבל מה עם הבן אדם עצמו?
המטרה היא שהוא יצא יותר אוהב צדק כשהוא נכנס.
צדק צדק תרדוף. שהוא יתרשם מהתהליך,
שהוא יתרשם מהדיינים,
שהוא יתרשם ששמעו אותו וששמעו גם את העמדה שלו וגם היא באה לידי ביטוי. כתוב צדק צדק תרדוף, אחד לטובע ואחד למטבע.
ומכאן יש אחת הראיות שצריך לעשות פשרה.
פשרה, פשרה זה לא חמישים וחמישים, פשרה זה יכול להיות גם שמונים ועשרים.
אבל העשרים זה בגלל שהנתבע המפסיד מרגיש, כן, הפסדתי, אבל
שמעו את הצד שלי והוא בא לידי ביטוי.
יצאתי עם חוויית צדק. זה נורא חשוב.
אתם יודעים, אני עליתי על הנקודה הזאת, מישהו עיר את עיניי.
תמיד חכם אחד, מוני פרלוך קוראים לו.
אז יש לי,
בקהילה יש לי שיעור גמרא לילדים, כיתה ה'-ו'.
ה'-ו'.
מה אתם הייתם מלמדים עם ילדים בכיתה ה-ו'? סיפרתי לכם את זה?
הנה, הוא אומר, מסכת ברכות. יפה.
ברכות, תענית, מגילה, כאילו, המסכתות הללו.
אני מלמד אותם פרק המניח, בבבא קמא, פרק שלישי. למה?
כי ילדים מאוד מאוד עסוקים בחוש צדק.
זה כל הזמן מעסיק אותם.
זה לא פייר.
אתה רמאי, הוא התחיל לפני... המורה, הוא התחיל לפני ששרקת. כל היום עסוקים, מי צודק?
חוש הצדק אצלם.
הם עוד לא התייאשו מהמציאות, הם עוד מאמינים שיש צדק בעולם והכל בסדר וזה נכון, זה לא פרי וזה, נכון, לא הוגן, כל מיני כאלה.
וכשאתה לומד איתם סוגיות
שנוגעות בחוש צדק, שזה הסוגיות של דיני ממונות,
הם בוערים, חבל לך על הזמן. אתה כאילו רק צריך להסביר להם את הסוגיה, ולהגיד להם, תגידו, מי היה לכם צודק?
עכשיו למדתי איתם אתמול,
למדתי איתם את המשנה, מחלוקת ארבנן וסומכוס.
הם רוצים לחבור עליו בראייה או יחלוקו?
שזה כאילו זה. אני אומר להם, תגידו, מה נראה לכם?
מה נראה לכם הגיוני?
להביא ראייה או שיהיה חצי-חצי?
לא, זה ויכוחים.
מה, זה חצי-חצי? מה פתאום חצי-חצי? למה שמי שלא קשור ישלם? מה פתאום אפילו לא חצי, אפילו לא שקל, אפילו לא כלום?
ככה זה.
בוערים.
יש להם חוש צדק.
אז המשפטים בישראל
נועדו לחדד את חוש הצדק. אתה יוצא, אתה הולך לבית משפט, אתה יוצא ממנו, הוא אומר, בואנה,
קיבלתי שיעור לחיים.
קיבלתי שיעור לחיים, איך צריך להיראות
דין צדק.
ולכן מתלבט רבי עמי, אולי, רבי עמי, כן, לא רבי ינאי,
רבי עמי באלף בהתחלה,
רבי עמי מתלבט, הוא אומר, אולי הייתי יכול לתרום עוד ל...
אני רוצה להגיד שכאילו, שני הסיפורים אולי כן קשורים זה לזה, כי רבי עמי אומר,
אולי אם אני הייתי דן בבית דין של צדק לא היו אנשים כמו בסיפור עם רבי ינאי שמסתכלים והעין כותי צרה ואומרים העץ שלו זה בוא נתחיל לריב איתו.
היו מסתכלים בהם כי היו מגיעים והיו
חווים חוויה טובה של תיקון.
תראו מה אומר כאן הרב זו פסקה חזקה מאוד.
מה זאת אומרת הרב תרומה תרומה
כשאתה מפריש תרומה בבית
הכהן לא נמצא אצלך מתחת לו הכהן מגיע פעם בחודש
אז אתה אומר אותו, מה אני אעשה בינתיים עם התרומה עד שהכהן יגיע? אתה שם אותו בצד באיזה ארון וזה. אז יש לך, בן אדם הוא כמו תרומה, תקוע בארון.
לא זז.
אומר מרן הרב זצל, העונשים החברותיים,
כל מה שרואים בפרשת משפטים,
בייחוד בשביל היזק ממון,
יש להם שני מקורות נפשיים. אפילו שזה אותו עונש,
קנס, כפל, כל הדברים האלו.
טוב ורע.
האחד נובע מתוך ההכרה
שאסור לעשות עוולה.
והעושה עוול.
צריך שייבשר כדי שתתחזק ההכרה הטובה הזאת.
אסור לעשות טבלה.
אבל השני בא מתוך צרות עין,
שהאיש האחר אין לו ליהנות בשלי או לנגוע בשלי,
מפני שההרגשה של השלי ושל האני היא חזקה ומגושמת באין שיעור.
פרטי.
אל תיגע. זה שלי.
כן?
זה ה... ואם נגעת אני אעניש אותך.
כל המשפטים שהם הולכים בלא מקור אלוהי יונקים במקור הרע.
וכל המשפטים האלוהיים אין בהם כלום מהרע,
כי אם הכל נובע מהמקור הטוב של האמת והיושר כשהוא לעצמו.
נפלא.
והענפים יש בהם מהשורש.
פעמים בגילוי, פעמים באלם.
משפטי הגויים ברובם הנובעים מן האנוכיות הגסה הזאת שעליה בנויה החברה הפוליטית של האנושיות,
עד אשר לא באה למידתה הנבואית העליונה של קיטוט החרבות לעתים.
אחת היא מלחמת השם של ישראל,
שיסודה הוא רק ההגברה של ההוראה האלוהית,
הדורשת את יסוד המשפט ממקורו הטוב.
יסוד המשפט ממקורו הטוב. זה שאני אומר, אסור לי לעשות, אני לא רוצה לעשות לך עוולה, אבל אני רוצה להשתמש בממון שלי בצורה צודקת,
ושהכול יהיה בצורה ראויה, ויעש דוד צדקה ומשפט.
ובכל מקום שאתה מוצא הגוריות של גויים,
אף על פי שדינם כדיני ישראל, אסור לדון בפניהם.
שנאמר, ואלה המשפטים אשר טסים לפניהם, לפניהם ולא לפני הגויים.
כי המקור של החברה האנושית המפורדת ללאומים לוחמים זה בזה בלא רחמים.
הכל זה מין, גם לי גם לך לא יהיה, גזורו.
הכל זה מין מוטיבציה שלילית כזאת.
והמוטיבציה של דיני ממונות בעם ישראל היא מוטיבציה
להאיר את הצדק, להופיע את היושר, את התיקון.
גם מי שמשלם ויוצא חייו בדין, שמח. הוא אומר, ברוך השם, שלא...
מסבירים לו את זה. מה אתה רוצה, שיהיה כסף שלא שלך? אתה רוצה לחזור כאן בגלגול? מה אתה רוצה? אתה יודע מה?
ואם אתה רואה פתק על איזה אוטו,
נכון?
נגעתי בך, מבקש סליחה,
זה המספר הטלפון שלי.
מה? לא יודע מה, אני צריך...
פגעתי, הזקתי למישהו. האמת שזה היה לי,
הייתה לי חוויה כזאת, ממש...
היו לי כמה חוויות כאלה לאחרונה, לצערי, יותר מדי.
נסעתי באוטו, פתאום מישהו עקף אותי מימי והוא הוריד לי את המרה, פח!
גילח את המרה לגמרי.
זה היה בכביש מהיר,
זה היה בלילה.
והוא יכול היה להמשיך לנסוע, אבל לא היה לי מושג מזה.
זה לא שהיינו באיזה צומת, באיזה פקק, כלום, זה היה מהיר כזה.
הוא עקף אותי משמאל, לא מימין, משמאל, אבל הוא נצמד אליי,
פתאום הוא נשמע כזה, פח, כמו מרה עפה,
ואני רואה אותו נוסע.
ואפילו את המספר לא הספקתי, לא הייתי זה.
עובר את הצומת,
בונה ימינה, מדליק וינקרים, יוצא יהודי,
כן,
ג'ינס, חוצה קצרה, לא יודע מה, בלי כיפה, אומר לי, סליחה,
מצטער, אני מבקש סליחה, הנה הפרטים, הנה הזה, הנה הרישיון, הנה הביטוח.
בוא נצלם, בוא נראה.
הגיע אחרי יומיים, לקח את האוטו בעצמו, הלך לאיזה חבר שלו במוסר, החזיר את האוטו מתוקן.
זו חוויה בלתי רגילה, זו חוויה שמחזירה לך אמון, אמון בבני אשים. הבן שלי קנה לפני איזה חודש אופנוע.
אופנוע שטח, כן. אופנוע כביש,
אני לא מסכים, אופנוע שטח, בסדר.
אז הוא בירר, בסוף הוא קנה איזה אופנוע, מצא אופנוע מצוין,
מאדם מבוגר,
מאדם שקנה אופנוע כי רצה לרכוב עם הילדים שלו.
אז הילדים שלו התגייסו, ובזה הוא מכר את האופנוע.
אז הוא נסע אליו,
ראה את האופנוע, ואתה יודע, הגיע, בן אדם נורמטיבי, בית, הכול מסודר וזה.
ואז הוא הביא את האופנוע אלינו, כי זה אופנוע שלא יכול לנסוע לכביש, צריך לנגרר.
עשו את העסקה, עשו העברת בעלות,
והוא כבר שילם לו במזומן,
במזומן, 13,000 שקל, כמה זה עלה.
באים ככה לשים את האופנוע במקום, הוא, משהו שם לא עובד טוב, הרעש, משהו לא טוב, וההילוך לא עובר, לא מבין בזה, לא מבין בזה כל כך.
אז הוא אומר לו, הבן שלי אמרנו, תראה, זה קצת נשמע מוזר, כי באמת האופנוע יצא מטיפול, וזהו, הראה לו את המסמכים גם, שיצא.
בואו רגע נבדוק, אולי יש פה איזה משהו שלא שמנו לב, עשו את זה, לא, יש איזה רעש, והוא לא עובר הילוך שם, משהו.
אז ככה תלתו מה לעשות, ואז הוא מסתכל ואומר לבן שלי, תקשיב,
אתה בחור צעיר?
נראה שמה שלא יקרה כאן, אתה לא תהיה מרוצה מהעסקה.
וזה לא טוב, קח את הכסף,
בוא נעשה העברת בעלות חזרה, הכל בסדר.
נדיר,
הדבר כבר זהו, וכבר העסקה נעשתה, הכסף אצלו ביד, הוא יכול להחזיר לו את הכסף, והוא גם הפסיד, כי הוא עכשיו
נהיה אופנוע יד ראשונה, נהיה אופנוע יד שלישית.
זהו, זהו.
החזיר לו חזרה.
חוויות מאוד חזקות שמחזירות לך את האמון,
מחזקות את האמון.
אז על זה בנוי המשפט של העם ישראל.
ואצל הגויים זה אל תיגע, תיזער,
נשמור על הזכויות שלי.
ובכל מקום שאתה מוצא הגרויות של גויים,
אף על פי שדינם כדיני ישראל, אסור לדון לפניהם. שנאמר, ואלה המשפטים אשר תושים לפניהם. לפניהם ולא לפני גויים.
כי המקור של החברה האנושית, המפורדת ללאומים לוחמים זה בזה בלא רחמים,
יונק הוא עדיין עם כל הרשעה.
והצורה המשפטית באה לא מהמלחמה נגד העוול בכלל,
שזה בעם ישראל,
אלא מהרשעה וצרות העין נגד האיש האחר שאינו בעל אותו הרכוש,
כן?
וההזדמנות הארעית שנידמו הדינים בצורתם,
כאילו שזה במקרה אותה תוצאה,
החיצונה אינה יכולה לתאר את הזוהמה המקורית של נטיית הנפש שיסוד המשפט יונק ממנה.
יסוד המשפט בעם ישראל זה לעשות טוב.
ולהוביל אותך גם לעשות חסד,
וגם להיות ותרן בממונך קצת. זה יסוד המשפט בעם ישראל.
יסוד המשפט אצל הגויים זה, אל תיגע לי בזכויות,
אני אתבע אותך!
התביעה כבר בדרך, נגעת לי, עברת לי, השתמשת לי, לא...
בסדר, זה ה...
אז שנזכה, פרשת משפטים,
לעשות את המשפטים האלוהיים, אמן ואמן.
חזקו ונמצאו, רבותיי, נחת ושמחה.
