היום אגדה שמופיעה במסכת כתובות דף ס״ב עמוד עמוד ב',
נדמה לי.
האמת זה רצף של אגדות,
והבאתי כאן שניים מתוכם, אנחנו נתמקד בעיקר בסיפור השני, אבל כדי להבין את הסיפור השני צריך להביא גם את הסיפור הראשון,
ונראה.
אז אומרת הגמרא.
רבי חנינא בן חכינאי,
הווה כעזי לבי רב בשילי הילולה דרבי שמעון בן יוחאי.
היה כנראה מההילולה של רבי שמעון, הוא המשיך לבית המדרש.
אמר לו רב לאבי חנינא,
יעקב לי עד דעתי בעדך, תחכה לי.
לא יעקב לי, לא חיכה לו. אזל
יתיב תרי סרי שני בבי רב, ישב
12 שנים בבית המדרש.
עד דעתי, כשבא לחזור לעיר שלו, השתנו שבילי דמטה
ולא ידע למי זה לביתה. הוא לא ידע,
העיר השתנתה, היו בניות, היה הרחבות,
הוא לא ידע איפה הבית שלו.
אז מה הוא עשה?
אזל יתיב אגודה דנהרי, ישב על שפת הנהר.
הוא אמר אולי מכאן יבוא לי איזה ישוע.
שמה להי רויטה דאבוקרלה בת חכיניי,
בת חכיניי מלי קולתך ותא נזיל. הוא שמע שקוראים לאיזה ילדה, חתום לה בת חכיניי, נו, תמלאי כבר את הדלי שלך ונזוז. אז הוא הבין שהיא הבת שלו.
אמר שמע מינא הי רויטה דידן, הילדה הזאת היא שלי.
אזל בת ראה הלך אחריה,
ואז הוא, ככה הוא ידע איפה הבית.
הווה יתיבה דוויתהו, הייתה יושבת אשתו,
כנראה הייתה בוררת קמח.
דל עיניי הרימה את העיניים, פתאום ראה את בעלה. חזיתי, ראתה את בעלה.
שבי ליבה,
דפק ליבה וחוזקה, פרח רוחה, מתה.
דלפה, מתה.
אמר לפניו, ריבונו של עולם,
ענייה זו זה זכרה? חיכתה לי 12 שנים ועכשיו היא תמות?
בא ירח מעליה וחייתה.
זה סיפור אחד.
שדווקא אני לא רוצה ל...
כאילו, אנחנו... סליחה, אנחנו כן נתייחס אליו, אבל יש פה איזו הנגדה בין הסיפורים.
אבל זה סיפור אחד,
ואנחנו נתמקד יותר בסיפור השני.
פשוט הסיפור הראשון נדרש בתור רקע.
רבי חמא בר ביסא
הזל
יתיב טריי שרי שני בבי מדרשה.
הלך וישב 12 שנים בבית המדרש.
כי עתה, כשבא לחזור, אמר לא העביד כדי העביד בן חכינה, אני לא אעשה את אותה טעות ואגיע בהפתעה.
אז אולי אשתי תיבהל.
אלא, מה עשה? איל יטיב במדרשה ושלח לביתה. נכנס לבית המדרש בעיר שלו, ושלח שליחים לבית להגיד, חבר'ה, הגעתי, תדעו שאני כאן.
עטא רבי הושעיה ברי,
נכנס לבית המדרש רבי הושעיה, בן של רבי חמא,
יטיב קמיה, ישב לפניו.
הווה כמשאילי שמעתה.
כלומר, רק אני אסביר,
זה משמע כאן מהסיפור, שרבי הושעיה
זיהה את אבא שלו,
אבל האבא לא זיהה את בנו.
הוא לא הבין שזה הבן שלו.
האמת, זה קורה בקורונה.
יש ילדים שלא ראיתי הרבה זמן, קורונה, בידודים וזה, אז הוא עוד שנתיים קורונה כבר, נכון, יש כאלה שהתפעלים במניין חצר. בקיצור, פתאום עזב את הילד בן 13 וחצי,
פתאום הוא מגיע לך בן 15 וחצי,
תסתכל עליו ככה,
אתה אומר, תגיד, מה אכלת בקורונה?
זה נהיה פתאום כזה.
בסדר, אז הוא לא, 12 שנה, הוא לא זיהה אותו,
אבל הבן זיהה את אביו.
יפה.
אז אני מדבר איתו בלימוד, הבן מדבר עם אבא בלימוד.
הַוָהּ כָמָהּ שְׁמָהְתָהּ חָׂזָהּ דַּקָּמֶהְתְהּ שְׁמַתָהּ רַבְיְחָׁמָה רואה שהילד הזה,
הנער הזה, רבי הושעיהו, הוא מחודד, הוא ככה בעניינים.
חלש דעתי.
היה לו חולשת הדעת. למה? אמר, איה הווי האכה,
הבה לי זה רק יאי.
אם הייתי נשאר בבית,
אז הייתי מגדל את הילדים שלי כמו שצריך, ולא משאיר אותם ככה 12 שנים. היה לי ילד כזה,
כזה מחודד, וזה,
מצטער.
טוב,
בינתיים נגמרה השיחה עם רבי הושעיה, על לביתי.
הלך רבי חמא לבית שלו,
והמשמעות כנראה שהוא הלך הבית,
והבן שלו, רבי הושעיה, הגיע אחר כך.
הלא בתי, הל ברי,
הל ברי,
קם קמא.
הוא סבר למי שעל שמעת הכבאי. כלומר, הוא, רבי חמא,
אמר, אוקיי, אני מחכה פה, זהו, אף אחד לא מגיע,
הודעתי שאני מגיע, אז אני יכול להגיע, אף אחד לא ייבהל.
הולך הביתה,
וכמה דקות אחר כך נכנס הרבי הושעיה הזה.
אז רבי חמא רואה אותו נכנס, אז הוא נעמד לפניו דרך כבוד. למה?
מלא בתורה, אומנם הוא צעיר, אבל הוא מלא בתורה.
והוא גם חשב שהוא בא, הוא סבר לי, מי שעל שמע את הכבאי. הוא אומר, כנראה הייתה לנו שיחה טובה בבית המדרש, אז הוא בא להמשיך את השיחה איתי.
אמרה לדווית הוא,
אמרה אשתו של רבי חמא לבעלה,
מעיקה אבא דקאים מקאמי, יש פה גרסה,
האם יש אבא שקם לפני בנו או לפני תינוק?
כלומר, ככה היא בעצם אמרה לו,
זה הבן שלך.
קר יעלה הרבי מבר חמא,
והחוט המשולש
לא במהרה ינתק.
זה רבי יושעיה בנו של רבי חמא בר ביסא. זה הסיפור שבו אני רוצה להתמקד, בסדר?
מה זה?
רבי יושעיה חמא חמא חמא. אה, אז למה אתה אומר שהוא אח?
גם הוא חמא.
אה, רמי בר חמא, אה, אולי זה גם, טוב, אולי.
אולי, אולי.
יכול להיות, אולי, כן.
טוב.
מה הסיפור הזה רוצה להגיד לנו? תראו, הסיפור הזה מניח,
במה שנקרא, בצורה הכי ברורה, את המתח
בין אידיאליזם לבין משפחה.
זה ברור שכל אחד מהרבנים שהלכו ללמוד כאן תורה, ויש עוד, לפני כן עוד סיפורים,
והסיפור מייד אחרי זה זה על רבי עקיבא.
שרבי עקיבא זה באמת סיפור יוצא דופן. למה הוא סיפור יוצא דופן?
לדעתי הסיפור על רבי עקיבא בא להנגיד, הוא בא כהנגדה לכל הסיפורים האלה, לא מפני שאתם רבי עקיבא.
לא הוא הלך ללמוד תורה, אלא
היא שלחה אותו. לא רק שלחה אותו, היא התנתה איתו, היא אמרה לו, נתחתן איתך על דש תלמד תורה.
זה כאילו, ואז עם איזה נראה אחרת, והוא גם אחרי זה קונה ל...
בסיפור על רבי עקיבא ורחל מאוד מאוד בולטת האהבה שהם אוהבים אחד את השני, והמסירות
שהם מסורים זה לזה. גם רבי עקיבא היה לו,
ואנחנו, נראה לי שכבר למדנו, לא למדנו את הסיפור.
גם לרבי עקיבא זה היה קשה ללכת ללמוד תורה בגיל 40,
להתחיל מאפס, אבל מרוב אהבתו את רחל הוא הסכים.
זה כאילו סיפור אחר. פה אלה תלמידי חכמים
שהם מחליטים להקדיש את חייהם ללימוד תורה כדי להיות מורה ההוראה של הדור הבא.
והדבר הזה דורש הקדשת זמן. אם אתה גר באיזה כפר בגליל,
אז כדי ללמוד תורה אתה חייב לצאת מהבית ולהגיע למרכז תורה, לירושלים או למקום אחר,
וזה לא כמו היום שיש לך זה, אז אתה בעצם צריך להתנתק בזמן מסוים. והכל כמובן לתכלית כללית.
הסיפור הראשון
ממחיש לנו כיצד התכלית הזאת היא בעצם,
איך זה נקרא בשפה פנימית, איך האורות גדולים מהכלים.
כלומר, יש כאן מישהו,
ראש המשפחה, רבי חנינא,
שהוא הולך על האורות, לכן הסיפור גם מתחיל מזולדת רבי שמעון בר יוחאי, כלומר, יש שם איזה, כנראה,
שם הוא כנראה קיבל על עצמו את ההתמסרות הטוטלית הזאת לדברי תורה, להקדיש את עצמו,
והוא הולך,
ואשתו ודאי ידעה, זה לא שהוא לא דיווח לאשתו, אבל יש כאן איזה מין זה, וכשהוא חוזר,
זה מין איזה ברק שמבריק באמצע המציאות, ואשתו לא מחזיקה בזה מעמד והיא פורחת נשמתה. זה ודאי מתאר כאן איזשהו,
הוא מתפלל ונשמתה חוזרת והיא קמה להתחלה, אבל זה ודאי מתאר כאן איזה פער גדול מדי בין המציאות לבין החיים, בין המציאות לבין האידיאלים, בסדר? האידיאלים לא אמורים לפרק את המציאות, אף אחד לא אמור למות בדרך.
זה קצת מזכיר את הסיפור שכבר למדנו,
על רב אלעזר בן דורדיה שחוזר בתשובה, אבל הוא מת,
ועל זה בחר רבי.
רבי אומר, התשובה הטובה והמעולה היא באופן כזה שאף אחד לא מד בסוף.
אז אם רב אלעזר בן דורדיה הגיע לכזה מצב שהתשובה שלו היא תהליך כזה קיצוני שגורמת לזה שפרחה נשמתו, אז זה לא תשובה טובה.
אז על זה בחר רבי.
על זה הוא בחר.
אז הסיפור הראשון הוא סיפור
דרמטי מדי.
הסיפור השני בעצם הוא סיפור שבא להראות איך אפשר אותו דבר,
אבל אחרת,
לדעתי.
אז בואו נראה.
רבי חמבה, רבי סטרא, הולך ללמוד 12 שנים
בבית המדרש. כמובן, הוא חייב להגיד שזה בהסכמת אשתו.
לא ייתכן שבעל ייעלם 12 שנים בלי שאשתו מסכימה. בהסכמה, יפה.
ואז הוא חוזר.
קודם כל הוא אומר, אני צריך לא להבהיל את האנשים.
אני, נכון, אני מגיע כזה ב...
הוא מגיע לבית המדרש, והוא אומר, אני הגעתי.
ואז אשתו שולחת את הבן,
נכון?
עכשיו, הוא לא מזהה את הבן שלו.
ללומד הרגיש, כמו איתן לדוגמה,
זה כבר צורם.
אבא לא מזהה את הבן שלו?
זה קצת רחוק, לא? הגענו כאן לאיזושהי...
כלומר, האם ישנה איזושהי משימה שמצדיקה
ניתוק
כזה משמעותי שאתה לא מכיר את הבן שלך.
גם הבן לא אומר כלום לאבן, נכון.
האם יש דבר כזה?
שאלה.
עכשיו, זה לא רק סוגיה שהייתה, זה גם היום.
ישנם אנשים שיש להם
קצינים בצבא,
מבחינת זה הדרך. אז אולי הם לא 12 שנים ברציפות,
אבל אם ניקח את כל השנים,
את כל הזמנים שהם לא היו בבית, לאורך הרבה זמן, אז הם,
בוודאי שהם יזהו את הבן שלהם, אבל הם לא היו במסיבת חומש,
ולא במסיבת סידור,
ולא ביום הולדת, ולא בלידה לפעמים של הילדים, הם לא הספיקו להגיע, מה?
ולא, ולא, ולא, ובסוף הם משתחררים אחרי 25 שנה,
והם,
אוקיי, הם יודעים לזהות את הילד, אבל הם לא באמת מכירים אותו.
הם לא היו, מה לעשות, הם לא היו בתחנות ה...
אז האם זה בעצם גוזר את העובדה שאתה אחות אידיאליסט,
אבל כל עוד זה נשמר בתוך המסגרת המשפחתית,
ולא מעבר לזה?
זו שאלה, כלומר, האם אין מקום לאנשי קצה,
כאלה שמתמסרים לחלוטין לתפקיד מסוים.
כאילו, האם זה, אם אתה מתמסר על התפקיד, זה יעבור בהכרח על חשבון המשפחה שלך?
זו שאלה כבדת משקל.
כלומר, האם בעצם קצינים בכירים בצבא לעולם יהיו או רווקים או גרושים או כאלה זהו,
או שיש אפשרות,
או שהם יהיו נשואים אבל לא יהיה להם קשר טוב עם הילדים שלהם?
לדעתי הסיפור הזה מציב פה, מציע פתרון מרתק בעיניי.
ממש פתרון מרתק. בואו נראה.
הצעד הראשון
מגיע הבן
ומתחיל לדבר איתו
וחולש את דעתו.
אמר
אי הווי הכה הבה לי זרע כי היי.
כלומר
הוא מתלבט.
זה לא שהוא ויתר על המשפחה, חלילה.
ובגלל הדבר הזה הוא גם מתלבט. הוא אומר, יאללה רגע, אולי בחרתי לא נכון.
אולי יכולתי להשיג את אותה גדלות בתורה תוך כדי שאני
מחובר למשפחה ודואג שהילדים שלי ילכו בדרך הזאת. אתם יודעים שיש
דבר מאוד מאוד נפלא,
הרמב״ם בהלכות תלמוד תורה,
פרק א' בהלכות תלמוד תורה,
הרמב״ם, הפתיחה שלו היא משונה מאוד.
הרמב״ם פותח ואומר, נשים פטורות מלימוד תורה, זה ההתחלה,
ומייד אחר כך הוא בא ואומר,
חייב אדם ללמד את בנו תורה.
אחרי שהוא מדבר על חיוב לימוד הבן, אומר הרמב״ם,
וכשם שהאדם חייב ללמד את בנו,
ככה הוא חייב ללמד את עצמו.
שזה מה שנראה שהרמב״ם הולך ככה.
תגיד ישר, אדם צריך ללמוד תורה,
אחרי זה אתה צריך ללמד את דודו, למה אתה הולך כאילו...
והתשובה היא בגלל שהרמב״ם רוצה להנחיח לנו בצורה מאוד מאוד חזקה את העובדה שחלק מרכזי,
לא חלק מרכזי,
החלק המרכזי בלימוד תורה זה העברת המסורת מדור לדור.
זה יותר חשוב משאתה תלמד לעצמך,
אלא הרבה יותר חשוב שתעביר את המסורת לדור הבא,
שימשיך. ולכן הרמב״ם מתחיל
ממצוות תלמוד תורה לבא. אז הוא מתלבט, הוא אומר,
אולי אפילו הייתי מגיע לפחות גדלות, אבל הייתי דואג שיהיה לי בן שממשיך את הדברים. אז הוא מתלבט.
זה אומר שהוא לא היה לך, כאילו, באיזה מין ראש קשה. הוא עכשיו, כאילו,
כנראה הוא שאל את עצמו את השאלה הזאתי גם לאורך הדרך,
וגם עכשיו הוא שואל את עצמו את השאלה הזאתי,
האם עשיתי טוב?
וכשאדם שואל את עצמו שאלות לאורך הדרך,
זה כבר סימן טוב.
זה אומר שהוא רגיש,
זה אומר שהוא מתלבט,
זה אומר שהוא מקשיב,
זה אומר שיש לו איזושהי שאלה,
שהוא לא עושה דברים על אוטומט בלי שהוא אחרי זה...
רגע, אבל הוא צדק אותה.
לא, לא, לא, לא. הוא הרי אומר, אם הייתי נשאר כאן, הייתי זוכה שיהיה לי בן תותח וכל זה.
הוא צדק אותה,
הוא טעה. למה?
אבל יש לו. יש לו בן תותח.
כלומר,
קרה כאן דבר פלא, למרות שהוא לא היה,
למרות שהוא לא היה,
אז,
או, אז
זה הדבר המעניין.
מה שאתה אומר זה לא בדיוק...
מצמיח, מצמיח. יפה.
ומה עם סוגיית בני הרבנים?
כאילו, למה זה לא מצמיח?
זה לא חיצוני.
מה?
מה עם סוגיית?
הרבה פעמים, הרבה סוגיית בני הרבנים, שכן, הרבה פעמים בבנים של הרבנים אומרים, אבא שלי היה רע, אבל הוא מסתכל עליהם וזה, אני...
אל תראו אותי ככה. אל תראו אותי ככה, כן.
אז יש פה איזו נקודה רגישה
שצריך לשים אליה לב. קודם כל, זה ברור שהוא טעה.
כלומר, למרות שהוא לא היה 12 שנים, נולד לו בן
שמאוד מאוד מזדהה עם אבא שלו, והוא בעצמו תלמיד חכם.
נכון?
אבל אנחנו קודם כל לומדים שזה קודם כל מתחיל מהאבא בעצמו. האבא בעצמו,
רבי חמא ברביסה,
מתלבט.
הוא מתלבט.
מצד אחד הוא מבין את הצורך,
הוא ודאי רוצה להיות,
להתמסר לתורה לאורך שנים כדי להיות אחרי זה מעמודי ההוראה של עם ישראל ולכן על זה הדרך. אבל זה לא הלך אצלו כזה בקלות. זה לא...
הוא כל הזמן התלבט, רגע,
איך זה יהיה עם המשפחה?
איך זה יסתדר? הוא כן ניסה שזה יתכנס ביחד.
זה אדם קודם כל אחראי על הילדים שלו, מה זאת אומרת?
קודם כל הילדים שלך.
הרב קוק אומר ב-N היה שהמושג הזה הרחב, כלל ישראל, כלל ישראל,
בסוף אומר, הילדים של האדם זה האחוזון
של כלל ישראל שנמסר אליך לטיפולך,
לאחריותך ול...
וזה הכול. לפני שאתה הולך למקומות אחרים, קודם כל, תטפל במה שנמסר אליך. זה קרה. אם כל אחד יטפל בכלל ישראל שלו, אז כלל ישראל יהיה מעולה.
אבל זה...
ש...
כן, נכון. אני חושב שהפתרון כאן נמצא במקום אחר.
תראו,
הוא אחרי זה מגיע הביתה.
הוא מגיע הביתה שאתה מקבלת אותו,
בסדר?
עכשיו, אני אומר עוד פעם, זה ברור,
זה פשוט שאשתו הסכימה שהוא ילך.
אבל לא תמיד זה שהסכמנו אומר שאנחנו גם ממשיכים להזדהות עם זה אחר כך. לפעמים אדם הסכים לאיזה משהו ופתאום הוא מגלה שזה קשה לו מדי.
אז אשתו הסכימה
והוא מגיע הביתה ואז מגיע הבן שלו
והסיטואציה הזאת שהוא קם וזה והוא לא מזהה את הבן.
איך היא מגיבה?
מה התגובה שלה?
אז זהו, אתה אומר צינית
אני שומע את זה, אני חושב שזו דווקא לא תגובת סינית.
קודם כל כך, נאמר ככה, היא ודאי לא כועסת עליו. היא יכולה לכעוס עליו, להגיד לו, תראה, לאיזה מצב הגענו.
אמרתי לך 12 שנה, אבל לא אמרתי לך 12 שנה ברציפות,
את הבן שלך אתה לא מכיר. כאילו, היא יכלה להיכנס בו.
לא,
היא לא נכנסת אליו.
היא אומרת לו, אני חושב שזה באיזו צורה,
יש בה חן מסוים.
היא כאילו רומזת לו בדרך עקיפה.
היא לא אומרת לו, נו, אתה לא מכיר את הבן שלך?
היא אומרת, איך יש אבא שקם לפני תינוק,
כאילו קוראת לילד תינוק אפילו, לפי גרסה אחת,
או בן, כלומר,
יש בזה איזה מין חן כזה,
זה כאילו מין חצי ביקורת כזאת,
אבל יש בזה גם המון חן, כאילו היא מתפלאה עליו, מה אתה לא מזהה?
זה שלך.
זה נאמר לדעתי בהרבה מאוד אמפתיה ואהבה,
וכאן לדעתי נמצא הסוד.
מה?
כן, אבל איך אתה
אני לא מכניס את זה למשפט, למה זה מאיכה, אבא?
אז אני רוצה להמשיך את הדברים שלך ולהסביר מה היא אמרה.
תראו,
בוא ניקח אישה שבעלה, עוד פעם, בעלה בצבא, זו הדוגמה הכי טובה, בסדר?
בעלה בצבא,
בתפקיד קרבי וכו'.
אישה כזאת
היא אשת חיל.
מה מיוחד באשת חיל, שקוראים כל שבת, שאומרים?
מה בולק אצל אשת חייל? עשייה. איזה עשייה?
היא עצמאית לחלוטין, כי אין לה בעל.
אלמלא היינו יודעים שהיא נשואה, היינו חושבים שהיא אלמנה.
כתוב שהיא נשואה. נודע בשערים בעלה בשלטון עם זקני הארץ.
הוא מאוד מאוד עסוק, ולכן היא עושה הכל.
היא גם עושה דברים של נשים,
סדינה עשתה בתים קור, חגרה לה... אבל היא גם עושה דברים של גברים.
זממה מסע לב ותיקחהו,
מפרי קפיינת הכרם, חגרה בעוז מותניה, בתאמת זרועותיה, כאילו היא עושה... אני זוכר כשהייתי ילד,
אז הייתה לאימא שלי איזה חברה,
שגננת,
שגם כן בעלה היה כזה איש צבא, ואני זוכר את זה,
אמא שלי אומר, יום חדש, אמא שלי חוזר אותי, היא אומרת, היא מכרה לו את האוטו.
היא אומרת, כן, הוא לא בבית, וזה, אני צריך לדבר.
אנשים מתרגלים להיות עצמאיים.
הוא אומר, תשמע, אני לא יכול להגיד לך בהולד כל פעם שתגיע וזה, אני, זהו, החיים צריכים להתקדם, אז אני...
ואז לאט לאט מתרגלים להגיד, חבר'ה, אין אבא, אבא, כשיגיע, נמחא כפיים, רגע, אני פה, אני מקבל את ההחלטות.
ואז נוצר בתוך הבית איזה מין משוואה כזאת.
אבא עסוק במשימות שלו, אנחנו צריכים לשרוד כנגד הדבר הזה.
אנחנו לא מחכים לו,
ואנחנו לא
ממתינים לו,
בחינם זה הדרך. כשהיא אומרת לו
האם יש אבא
שקם בפני הילד שלו,
בעצם מה היא אומרת לו?
אתה נוכח.
כאן אתה אבא.
מי גרם לו להיות נוכח?
מי?
היא.
היא גרמה לו.
יש לי דוגמה טובה לדבר הזה. כשהייתי אברך פה, בירושלים, בעיר דוד, למדתי,
אז הילדים היו קטנים.
קטנים, כשהיו תינוקות, שנתיים, ארבע, ככה.
חזים קטנים, בשש, ארוחת ערב במיטה.
אני הייתי מסיים, רק את הכולל בשש, עד שאני מגיע הביתה היה כבר שבע.
עוזר לאשתי, מה שצריך וכל זה, בתשע כבר היה לי חברותה.
אז הרבה פעמים גם הייתי מגיע הביתה, והם כבר ישנים אפילו.
הייתי מעיר אותה, אשתי הייתה מתעסבלת, מה אתה מעיר אותה?
בסדר.
ואני זוכר שככה דיברנו, והיא אמרה לי, תדע לך, למרות שאתה לא נמצא כאן, אתה מאוד מאוד נוכח.
אתה מאוד נוכח.
למה?
כי אני כל הזמן אומרת להם, זה אני שואל את אבא,
זה תזכירו לי, אנחנו נדבר, זה אנחנו, זה, אתם יודעים, אבא אמר ככה וככה, אבא דיבר איתי היום בצהריים בטלפון, אז לא היה פלאפונים וזה, ושאל אותי מה שלום אחרת.
זה ממש
תפקיד של, או תפקיד, שליחות של האישה,
עד כמה היא מנכיחה את בעלה, ואז עד כמה המשימה שהוא עושה היא בעצם משימה
של הבית, של כל הבית.
אני ואתם והוא, שלושתנו יחד במשימה.
הוא פחות נמצא כאן, הוא פחות נוכח, בסדר גמור, הוא זה, אבל הוא פחות נוכח פיזית, אבל הוא מאוד מאוד נוכח, וזה באמת היה ככה, כלומר, הילדים, אני זוכר את זה, בשנות הילדות, שהילדים היו,
הרגישו את הנוכחות, זה לא שהייתי כאילו אבא של שבת,
בשבת הייתי מגיע וזה, אלא זה היה נוכח כל השבוע,
ובשבת זה היה פשוט יותר יכול לבוא לידי מכלל ביטוי.
אז זה בעצם מה שהיא אומרת לו,
היא אומרת לו, וכי יש אבא שקם לפני הילד שלו, כלומר, היא אומרת לו,
אני שמרתי,
אני הגנתי על המקום שלך בתור אבא.
אמרתי לבן שלי, הושעיה, כן, ככה קראו לו,
תקשיב, אבא שלנו לומד תורה, הוא רוצה להיות זה, אז אנחנו ביחד כאן גם כן נגבה אותו, בוא נלמד, כדי שאבא יחזור, יהיה לכם זה, והוא נורא ישמח.
היא כל הזמן נכיחה את הדבר הזה,
היא כל הזמן הייתה שם בשבילו.
זה דרמה.
כלומר,
הסיפור הזה מייצר אפשרות,
מייצר אפשרות
להיות,
לשתול אידיאל,
דרמטי
בלב חיי המשפחה,
בסדר?
לא באופן הראשון שבו ראש המשפחה נעלם לכל זמן, כשהוא חוזר זה איזה מין פיצוץ כזה, ואז כשהוא חוזר,
זה גם כן מתואר,
שאנשי צבא שמשתחררים,
עכשיו הוא משתחרר,
עכשיו הוא רוצה,
הוא רוצה עכשיו להיות מעורב בילדים, וזה, אשתו אמרת לו, תגיד, מה, עכשיו באת אחרי 25 שנה?
אני מנהל פה את העניינים, אני זה, כאילו, יושב בצד, מה אתה עכשיו, לא, היא לא אומרת את זה, אבל,
לא רגע, לימודים, הילד, זה, מה קורה? אני 25 שנה ללכת לעזבות הורים לבד, עכשיו אני רוצה להתחיל להתערב.
ואז מרגיש הבעל בצדק, אין לי מקום,
אין לי מקום בבית שלי.
כן, ומתחיל פה איזה,
פתאום הוא מגיע מבחוץ ומתחילים פיצוצים.
לא.
כאן זה משהו הרבה יותר מותאם,
הרבה יותר מודרג,
ואז מה מתברר? מתברר
שכשהוא היה, זה לא קרה מאליו כמובן, כשהוא היה בסליחות, במשימה,
אשתו דאגה להנכיח את השליחות כשליחות של שלושתם.
וזו הסיבה,
ואם אני כרגע מנסה ליצור את ההבחנה בין מה שאתה הזכרת,
בני השליחים, אתם מכירים את זה. כשהרבי התחיל את הפרויקט של השליחות,
אז אמרו לו, אחסידי, אוקיי, שליחות, שליחות, אבל מה, יאללה, החינוך של הילדים, אתה שלח אותנו לכל מיני מקומות, אין בית ספר.
והרבי אמר להם, הילדים עליי,
אל תדאגו,
הילדים עליי, וזה ככה, זה עובדות.
ויש גם תופעות הפוכות. במה זה תלוי? זה מאוד מאוד תלוי האם נוצרת הזדהות.
האם נוצרת הזדהות.
כשילדים רואים שהשליחות של אחד מבני הזוג, זה האבא או האמא, לא משנה מה,
היא בעצם שליחות של שני בני הזוג, והם מגבים אחד את השני והם עוזרים, אז באופן טבעי הם מזדהים עם השליחות.
ולכן הילד הזה, באופן טבעי, הוא אומר, כן, אבא שלי לומד תורה, ואימא שלי נורא נורא שמחה בדבר הזה, והיא מגבה אותו, והיא בעצמה שלחה אותו,
והיא אומרת לי, אז אני בעצם מזדהה עם שניהם.
אבל כשילד חווה בבית שמישהו אחד פתח איזה קריירה,
והמישהו השני אולי הסכים בהתחלה, אבל הוא לא מפסיק לרטון. אוף, נו, טוב.
טוב, אבא שלך לא פה, אז מה אתה רוצה שאני אעשה?
אז אני צריך להסתדר לבד. נו, אז ככה זה כש...
הוא חווה את הרטינה הזאת,
ואת חוסר הנחת,
ואת חוסר שפיות הרצון,
אז מטבע הדברים,
הוא מה?
הוא לא מזדהה עם זה.
הוא לא מזדהה עם זה.
הוא אומר, אז אני לא רוצה להזדהות עם דבר שאני מרגיש אותו בבית בתור איזה מרבור, בתור איזה רטינה מתמשכת.
למרות שרשמית ודאי הייתה הסכמה, אף אחד לא יכול לעלם מהבית ל-12 שנה בלי שיש לו רשות,
כן?
ודאי הייתה הסכמה, אבל השאלה מהי האווירה?
אשתי התחילה השנה תפקיד של ראש אולפנה, שזה תפקיד מאוד טוב עני ומאוד אינטנסיבי וכל זה.
וגם בינינו וגם בבית אני מקווה שהילדים מרגישים את זה, למרות שהיא חד משמעית,
נוכחותה בבית הצטמצמה משמעותית בגלל התפקיד הזה וכל זה, והילדים מרגישים את זה, והם לא מהססים להביע את עמדתם הנחרצת
כנגד ההיעדר הזה.
אבל הם מרגישים שאנחנו מראש, כאילו זה היה על דעת זה, אתה לא לוקח תפקיד כזה לבד.
אתה לוקח תפקיד כזה רק כי בן הזוג שלך פה,
מסכים והולך על זה,
וממש כאילו סיכמנו, ואני כאילו בשמחה, הורדתי דברים, הורדתי דברים כדי שאני אוכל להיות יותר בבית, כדי שתוכל.
הם כאילו מין, ואז בבית זה נחווה כחוויה משותפת.
ואז, בסדר, עם כל הנביחות של הילדים וכל זה, אבל הם מזדהים,
הם מרגישים, הם מעריכים את זה, הם מאוד מאוד מעריכים את זה.
אז כאן יש,
זה כאילו הסוד, זה הפלא.
אתה הולך לאיזה שליחות,
יש איזה משפט שאני מאוד אוהב, עדיף לרוץ
קצת יותר לאט,
אבל ביחד, מאשר לרוץ מהר ולבד.
בסדר?
אתה הולך לאיזה שליחות, אתה הולך לאיזושהי משימה, אם הבית יהיה שותף למשימה הזאת,
ואם מצד הגבר, ואם מצד האישה היא לא רק
תסתפק בכך שטוב, הסכמתי לו, אז שלא אבקש יותר מזה, בסדר? גם ככה זה קשה לי, אז מה הוא רוצה?
לא.
אם הסכמתם,
אני אומר ככה, יש דברים שאם זה נעשה בטוב לבב,
טוב. אם זה לא נעשה בטוב לבב, עדיף לא לעשות את זה. אתם מבינים?
יש משהו שאם הוא נעשה, אתה לא יכול לקטור, אני מסכים, אבל זה.
זה צריך להיות הסכמה בטוב לבב,
בפרגון, בעין טובה, בלב טוב.
אז, אם זה נעשה בטוח, אז כאן האישה, אשתו של רבי חנינא, לדעתי הסיפור הוא בעיקר עליה, אשתו שלך של רבי חמאס, הסיפור הוא בעיקר עליה,
היא דאגה להנכיח אותו לכל אורך אותם השנים, והבן מאוד מאוד הזדהה, הוא לא הרגיש שיש כאן איזה אידיאל של אבא שבא על חשבון אימא, לא,
הוא הרגיש שיש כאן אידיאל של אבא שהיא אימא מאוד מאוד שמחה, ולכן היא אומרת לו, תקשיב, שאבא שלך יגיע, זה יהיה נורא חשוב לו, אנחנו נספר לו את זה, אנחנו נספר לו את זה,
וזה מאוד משמח אותי, וככה הוא לומד ולומד.
לדעתי יש פה עוד חידוש, הרי רבי הושעיה,
כשהוא נכנס לבית המדרש, שהוא הרי מזהה את אבא שלו,
אז למה הוא לא רץ לאבא שלו לספר לו
אני יודע מה, כמה הוא קיבל בבגרות,
מה הגובה שלו, כל מיני דברים? הוא ישר רץ לדבר את הדברי תורה.
זה אומר
שהוא הבין
לאורך כל השנים שזה האידיאל המרכזי של הבית, והוא מאוד מאוד מזדהה
עם האידיאל הזה,
ולכן הוא
זה קצת מזכיר לי את הרב עובדיה והבנים שלו,
הרב יצחק יוסף והרב...
כן, הם כל כך היו מחוברים לאידיאל הגדול של, או הרב צבי יהודה, עכשיו אנחנו...
אני מדבר על הרב צבי יהודה,
זה היורצייט שלו.
כן, אז הרב
צבי יהודה כל כך מחובר לאידיאל הגדול של הרב קוק, שזה ברור שכשהוא מדבר עם אבא שלו, הוא כותב לו מכתבים,
אז הוא לא מספר לו כל מיני זה, אלא הוא מדבר איתו על העניינים שהרב קוק עסוק בהם, על דגל ירושלים, ועל אורות, ועל הביאור הזה, ועל כל מיני זה.
הזכרנו את הרבות, נגמור גם את המשל שם, זה ברור שאבא כזה גדול שעוסק בענייני הלכה, אז כשהילד ירצה, והילד מחובר לאידיאל, הוא אומר לו, אבא, אז אולי אני אוציא חוברת מהספרים שלך, אז אולי אני אוציא... כל מיני דברים מן הסוג הזה.
זה מחובר,
זה ביחד.
וזה מה שהיא אומרת לו, אתם שומעים?
האם יש אבא שבמקום להגיד לו,
במקום להגיד לו, איזה אבא, את הבן שלך אתה לא מכיר, נו, תראה לאן הגענו.
יכולת להגיע כמה שנים קודם,
לא היית פספס, נגיד, עם אמירה כזאת,
או במקום לצחוק,
היא אומרת לו, אתה אבא, בבית הזה אתה אבא.
אתה, דמותך לא נעלמה, דמותך לא, הוא זזה הצידה,
והוא הבן, הוא יודע שהוא הבן שלך,
ותראה, הצלחנו בחינוך,
לא הצלחתי אני, אלא הצלחנו.
אני הנחחתי אותך, ואתה בשליחות שלך,
בשליחות שלך, נתת השראה לכולנו,
ומצד שני רבי חמא בעצמו מתלבט,
הוא בודק את עצמו, הוא לא אומר, לא, הסכמתי,
חתמתי לי, אז נגמר. הוא מתלבט, רגע, אולי לא עשיתי בסדר.
יש לו איזה קול רגיש כזה.
קר יעלה רמי בר חמא
קרא עליהם, על כל ה...
והחוט המשולש
לא במהרה ינתק.
זה רבי הושעיה בנו של רבי חמא בר ביסא. תראו, אחד הסיפורים שלא הבאתי כאן,
אבל זה סיפורים באותו רצף, באותו עמוד בגמרא,
יש את שני הסיפורים האלה, לפני כן יש את הסיפור על רב רחומי,
ומייד אחרי הסיפור הזה זה הסיפור על רבי עקיבא.
זה כאילו סיפורים שהולכים נראה לי מהגרוע,
הכי גרוע להכי טוב.
הכי טוב זה רבי עקיבא.
רבי עקיבא,
רחל אמרה לו, שמע, אני מתחתן תצחק אם תלך ללמוד תורה.
רבי עקיבא ללמוד תורה בגיל 40, להיכנס ללמוד, מה זה ללמוד תורה? הולדת לקרוא.
איזה בושה זה, אדם לא יודע לקרוא, אז הוא הלך בעצם ללמוד בכיתה א'.
אז תנסו לחשוב איך אתם הייתם נראים בכיתה א', אם היה שם ללמוד לכם ילד בכיתה
בגיל 40. כשאני הייתי בתיכון היה מנהג כזה, עונש כזה,
שהיו מורידים מישהו כיתה לשבוע.
זה חלק מהפאר החינוכיות שהיה אז.
אז אני זוכר שפעם היינו בכיתה ז', אחד מהם יושבים בכיתה י'.
אתם יודעים, זה בדיוק גם גיל ההתבגרות. הילדים כיתה ז', כולם ככה, עוד עם שפם בר מצווה כזה,
נוחת עליך איזה רול כזה, יושב לך רק כזה, כמו איזה פיל באמצע הכיתה.
מה?
מה שייך אלינו בכלל?
אז רבי עקיבא.
טוב, אז זה, אבל היא שלחה אותו, והוא, כאילו בכלל אצל רבי עקיבא זה הסיפור עליו, לא עליה.
היא... טוב, בסדר.
זה הסיפור.
מיד לפניו רבי חמם בר ביסא, לפניו זה רבי חנינא בר חכיניי שכאילו מגיע בלי חשבון, לפניו זה רבי רחומי, אתם מכירים את הסיפור על רב רחומי?
שהוא היה לומד תורה והיה חוזר פעם בשנה הביתה בערב יום כיפור,
פעם אחת משכה אותו השמועה
והוא התעכב,
ואשתו אמרה, אשתא אטא, אשתא אטי, עכשיו הוא מגיע, לא הגיע,
נפלה דמעה מהעין שלה וחלילה,
כן, והוא כתוצאה מהדבר הזה נח נפשי
וכל זה. כלומר, זה הסיפור הכי קיצוני של אדם שעסוק
באידיאל הרוחני וכל זה, ומרוב זה הוא כבר כאילו קצת התנתק מהמציאות, והוא לא שם לב לאותו ביקור שהיא מחכה לו פעם בשנה. אז כאילו הסיפור,
זה כל הזמן הגמרא דנה במערכות היחסים בין האידיאל לבין המציאות.
אז אנחנו לא רוצים לוותר על האידיאל, רק להיות במציאות ולשחק עוגה עוגה כל היום.
רוצים אנשים שיהיו, אתם יודעים, הרבי,
הרבי ולאשתו לא היה ילדים, כן?
לא היה להם ילדים.
שזה אפשר לתאר כמובן את הקושי ואת הזה.
עכשיו, מי שמכיר את הלוז של הרבי,
הוא היה יכול לצאת מהבית שלו ב-8 בבוקר ולחזור ב-8 בבוקר למחרת,
אם הייתה לו יחידות באותו לילה.
אשתו חיכתה לו.
היא מעולם לא הלכה לישון עד שהוא לא הגיע.
מעולם.
הוא היה מדבר איתה וכל הזמן משתף אותה וכל זה.
הייתה להם משימה משותפת.
אז היא לא הרגישה שהיא לבד והיא זה, והוא רץ קדימה, אלא הם ביחד בדבר הזה.
ביחד.
ב... אז כאילו הציפייה על המפגש שמפוספס
נחנא שי דרעב רחומי.
אנחנו, אז אני אומר, הדוגמה של הרבי, כן, הם ודאי עסוקים באיזה אידיאל גדול מאוד, אבל הוא נעשה בצורה משותפת.
הוא נעשה ביחד, כן.
היא הגדירה את עצמה חסידה.
פעם ביקשו ממנו שתגיד לרבי, הוא אמר, אני חסידה שלו, אני לא יכול להגיד לו, אני...
והוא אמר עליה פעם,
הביאו מתנה ופדיון נפש.
אז כתוב, המתנה בשביל הרבנית והפדיון נפש של הרבי. אז מה פתאום?
הוא אומר, תביאו לה פדיון נפש.
הוא אומר, אני צריך ללכת לציון, כי היא ישר, לא צריכה שום דבר, היא הבת שלה.
הוא מאוד מאוד העריך אותה, מאוד...
הייתה משימה משותפת.
אז קר יעלה הרע מבר חמא, והחוט המשולש לא במראה ינתק, זה רבי יהושע ובושע רבי חמא ורבי ישראל. מה זה החוט המשולש?
מה, מה?
אבא, אמא והילד. זה החוט המשולש. כלומר, כשיש, אבל יש גם באמצע מרחב, אתה יוצר מרחב, נכון?
במרחב, באמצע, זה האידיאל.
זה האידיאל.
זה הרעיון. אבל הוא תחום בחוט משולש. האבא,
קשור לאימא, קשורים לילד, ואז גם הילד מזדהה.
זה סיפור מאוד, ממש סיפור מכונן.
אני אומר, זה סיפור משמעותי לאלה שיש להם יצר רע לאידיאליסטיות.
כן, אז זה יצר רע. כמובן, הם רוצים להיות אידיאליסטים.
הם רצים קדימה,
אומרים, המשפחה תסתדר, המשפחה תתארגן, זה חשוב, זה חשוב, זה חשוב, זה חשוב וכו' וכו'.
שנייה,
אתה מפסיד לעצמך,
כי יכול להיות שאתה תרוץ קדימה,
אבל הילדים שלך, זה יעורר אצלם אנטיגוניזם, התנגדות,
נכון?
אם אתה רוצה שהשליחות שלך והמשימה תעורר שמחה והזדהות, תדאג
לצרף את אשתך,
ותדאג שאשתך תנכיח את השליחות הזאת בבית, ולא תגיד, טוב, אבא, הלך ואני צריך לקבל החלטות, אלא היא ביחד. אבא, שליח שלנו, אבא, הוא הולך בשמנו, אנחנו,
נכון, הוא לא נמצא, אבל אנחנו שלחנו אותו, אנחנו שמחים, הוא יחזור וכולי,
ואז
ואז
נוצרת הזדהות, נוצרת התעוררות,
על זה נאמר,
החוט המשולש לא במירה ינתק. אני חייב ללכת שאני מוצא את הסיפור הזה מאוד מאוד,
זה כאילו רלוונטי לעבודה שאני צריך לעשות כאלה, ואתה רוצה לרוץ עוד, עוד שיעור.
אשתי לפעמים אומרת לי, עכשיו פחות, ברוך השם, כבר עבדתי את הלקח,
אבל אם הייתי, מה המשאב המרכזי של בני זוג?
זמן.
זה המשאב המרכזי, זמן.
אז פתאום, אז אנחנו שומעים בערב, לא, אני קבעתי איזה כל מיני שיעור,
ואומרת לי, גזל,
גזל, מה זאת אומרת קבעת? זה זמן שלנו, ממי?
ביקשת ממני רשות, אז זה כאילו,
זה זמן משותף.
אם אתה הולך, אז אני שלחתי אותך, אז אתה הולך ביחד, אם אתה הולך לבד.
עכשיו,
מתמטית, כל פעם שהייתי עושה את הטעות הזאת, אם הוא הולך לבד, גם היה יוצא שיעור דפור, והכל היה כאילו, הכל היה מטבחבש, זה גם לא משתלם,
זה גם לא משתלם.
אבל בסדר, כאילו,
וכשאתה הולך ביחד, ואתה אומר, שמע, אני לא כאן, אני שליח כאן של הבית,
של הרעיון שסביבו הבית נסור,
זה אחרת לחלוטין.
שנזכה, בעזרת השם.
ברוכים תהיו.
