טוב, ערב טוב. אנחנו, עכשיו זה ערב עשרה בטבת.
חוץ מהצום,
תחילה ושתייה, אז כל השאר הדברים נוהגים
מערב הצום.
כלומר,
כל מה שנוהגים, כן, כל ה...
אז צריך גם לעסוק קצת במינים שקשורים.
עשרה בטבת, בין השאר, זה יום ה...
חלק מהסיבות לתענית זה על פטירת עזרא הסופר.
הגמרא אומרת שראוי העזרא שתינתן תורה על ידו
אלא שקדמו משה רבנו.
כלומר עזרא עשה איזו פעולה כלשהי של נתינת התורה.
בסדר גודל מה הוא עשה.
אז הרב קוק מסביר בהקדמה לעינייה ובעוד מקומות
שבעצם עזרא הוא שינה את הכתב.
הוא שינה את הכתב.
זה הכל הקדמה לסיפור שאנחנו הולכים ללמוד היום, כן?
אז מה הכוונה שינה את הכתב?
שינה את הכתב זה פרט טכני בתוך בעצם תפיסה שלמה.
עד אז, עד עזרא,
קודם כל רוב התורה הייתה תורה שבעל פה.
אם אדם היה לו שאלה, סליחה, השאלה, איך שואלת הרב.
ולכן הכתב שהשתמשו בו ביום יום,
זה היה כתב עברי קדום.
מי שמכיר אותו זה כתב קצת קשה לקריאה.
האותיות זה מאוד מאוד דומה לכתב יד.
כתב יד.
נגיד בכתובה,
אתמול היה לנו חופשת עמדה נכון, אז הכתב ודפוס הוא ברור, והכתב יד, תלוי ברב,
איזה כתב יד יש לו.
אז לא כל,
נגיד רופאים, אתם יודעים שרופאים יש להם קורס מיוחד בלימודי רפואה,
נכרבש את הכתב,
אם איזה רופא מגיע עם כתב יפה.
זה לא טוב.
עושים ככה.
אז באה עזרא ותיקן תקנה שכל הכתבים,
עם כתבי הקודש יכתבו כתב אשורית.
כתב אשורית זה הכתב של ספר תורה.
כתב ברור, כתב...
מה הכוונה? מה עומד מאחורי הדבר הזה? ועל זה אומרת הגמרא שראוי היה עזרא
שתינתן תורה על ידו כמו משה רבנו. מה הכוונה?
ככה הרב קוק מסביר בהקדמה לעינייה, שעזרא הבין
את המסגרת של התקופה שהוא חי בה, של בית שני, בתור כזאת שאמורה לעזור לעם ישראל להתארגן
לקראת גלות הרבה יותר ארוכה.
ובעצם לעבור ממצב של נבואה וסנהדרין, תורה שבעל פה,
למצב של
גלות שבו אין סנהדרין, ולכן
לעבור מנבואה לחוכמה,
מנבואה לתורה.
אז אם בארץ ישראל, אם יש לך איזה ספק, וקמת ועלית,
ורוב השיעורים זה הכל בדברי בעל פה, ברגע שנהיה מחוץ לארץ,
מי אמר שבכלל יהיה רב באותו מקום שאתה תהיה בו? מי אמר שיהיה את מי לשאול?
ויהיה לך לאן לעלות.
אז עזרא הופך את כתבי הקודש לנגישים.
אתם מבינים?
ברגע שעזרא משנה את הכתב, והכתב נהיה כתב ברור,
אז כל אחד יכול לקרוא.
אז כל אחד יכול
ללמוד בעצמו.
כלומר, עזרא העביר את האחריות ללימוד תורה לאנשים, ליחידים. אתה, הנה, הכל, גם התחילו, התחילו לכתוב את התורה שבעל פה יותר ויותר, עד שהגיע,
תכף נראית המהפכן השנית, רבי יהודה הנשיא,
והתחילו לכתוב.
אבל התחילו לכתוב גם בצורה ברורה.
ואז עזרא העביר את ה...
פתח את האפשרויות לכל אחד ללמוד תורה.
כי בגלות,
לא משנה איפה שתהיה, לא משנה מה תעשה, יהיה לך ספר שתוכל ללמוד בעצמך.
מי שהמשיך את עזרא היה
רבי יהודה הנשיא.
אותה מהפכה.
הכתב של ספר תורה.
כן, הכתב של ספר תורה.
למה הוא נקרא אשורי?
כי קל לאשר אותו. אתה רואה, אתה מיד ומיד אתה מאושר.
אתה, כל אות היא בולטת בפני עצמה, קל לאשר אותו.
אומרים שהשורים גם העתיקו אותו מאיתנו, זה גם עוד איזה, אבל זה הסיבה שהוא נקרא
כתב השורים, כן?
אז עזרה בעצם המהפכה שלו, זה אומרים,
למה הוא היה ראוי שתינתן תורה? כי לפעמים אתה יוצר שינוי במתודה,
והשינוי הוא כל כך דרמטי,
שהוא מחולל שינוי עצום.
בכלל בלימוד תורה. לדוגמה,
היום איפה שאתה זורק מטבע אתה נופל על שיעור דף יומי.
כולם נותנים דף יומי.
פעם, כשאני הייתי במחלק מהגיס שלכם, היו מצביעים על מישהו, אמרו, תקשיב,
הוא סיים את השאס.
או, סיים את השאס.
היום, מה זה סיים את השאס? כאילו, סיימים את השאס, מה הבעיה? סיימים שבע שנים, שבע שנים. גם גילים את ה...
מה קרה? איך זה קרה? פתאום נתאר המהפכה הזאת?
איך זה נהיה?
מה קרה?
דף הגמרא נהיה הרבה יותר נגיש.
יש פרשנים, יש שטיינזלט, יש שוטנשטיין, יש מטיבתא, יש זה.
אז אתה אומר, אני יכול להצטרף לשיעור,
אם אני לא צריך בשיעור,
אז יש לי מי שילמד אותי, ויש לי את הגמרא,
ויש לי זה וזה.
אז השינוי של המתודה יצר שינוי בהיקף הלמידה בצורה בלתי תאומן. אי אפשר בכלל להשוות את מה שקורה היום לי למה שהיה לפני 20 שנה.
בסדר?
זה מה שעשה עזרא.
זה מה שהוא עשה. זו המהפכה שהוא עשה.
בעצם זו מהפכת הנגשת התורה.
ואחריו רבי, ואחריו הרמב״ם,
וגם בדור שלנו קוראים דברים כאלה.
שטיינזרסקי, סוג של רשי כזה חדש.
זה מה שבעצם הרב עדין היה עסוק כל הזמן בלהנגיש.
שכל דבר שהוא יודע יהיה מונגש. התנ״ך, התניא, התלמוד הבבלי קודם כל.
וזה מהפכות לא בתוכן עצמו. התוכן הוא קודש קודשים, נשאר, לא השתנה.
אבל האופן שאתה מגיש את התוכן הזה,
זה מכניס המון המון מעגלים חדשים.
לתוך לימוד תורה. אז זה מה שעשה עזרא הסופר,
כן? שינוי הכתב.
כתב שכולם יכולים לקרוא,
ואז
נהיית גישה עצמאית אל הקודש.
אדם יכול בעצמו
ללמוד ולהחכים.
פעם, אתה יודע, כאילו,
יש,
מי יכול ללמוד?
אני אתן עוד דוגמא, בסדר?
נגיד, יביע עומר וילקוט יוסף.
כדי ללמוד תשובה אחת ביביע עומר. תשובה אחת.
ביביע עומר, צריך להיות גאון,
כי הרב עובדיה מביא שם מאות מקורות בתשובה אחת.
אז אי אפשר.
מישהו לא תמיד חכם.
אז מה?
אז הלך הרב בן ועשה רב יחק יוסף, אז הלכות יוסף.
דברים ברורים. למטה, הלכות, למטה, הערות, אתה יכול לקרוא.
כל אחד. והנגיש את זה.
לימוד ההלכה
התרחב להמון המון מעגלים.
אז זה העניין.
אז זה רק להגיד כמה דברים על עשרה בטבת ועל זה.
היום אני רוצה שנלמד סיפור, זה קשור לזה,
קשור ללימוד תורה וגם קשור לשיעור שדיברנו בבוקר ובצהריים על רבי פרידא.
הסיפור הזה מופיע,
איפה?
מרכז זוכרנו. מרכז זוכרנו כמובן, ומשם הוא הועתק לגמרא במסכת עירובין.
בואו נראה את הסיפור.
אומרת הגמרא בעירובין דף נ״ד רבי פרידא ולאהוא תלמידא דאביתנא לארבע מאה זימני וגמר. היה לו תלמיד,
הוא היה מאבד אותו ארבע מאות פעם, אז הוא היה תופס.
שמעתם דבר כזה?
ארבע מאות פעם? טוב.
יום אחד בעיוע למילתא דמצווה. יום אחד רבי פרידא,
היה צריך ללכת לאיזה דבר מצווה.
חופה או איזה ברית מילה או משהו כזה.
טענה ליה ולא גמר.
הוא לימד את התלמיד שלו והתלמיד לא קלט.
אז הוא שאל אותו, אמר לו, העיד נא מה ישנא? מה קרה?
למה לא קלטת? ארבע מאות פעם? שניתי לך ארבע מאות פעם, למה לא קלטת?
אמר לי, מדי אישתא דאמרו ליה למרי כמילתא דמצווה,
אסחי לדעתי וכל שעה תאמינא אשתקאי מר, אשתקאי מר.
ברגע ששמעתי שאתה אמור ללכת לדבר מצווה כלשהי,
אז הסחתי את דעתי מן הלימוד ואמרתי לעצמי, כל רגע אמרתי לעצמי, הנה עוד רגע הרב הולך, עוד רגע הרב הולך, אז לא הייתי מרוכז,
לא הצלחתי לקלוט.
אמר לו רבי פרידא,
עב לי דעתך ואת נילחת.
תן לי את דעתך ואני אלמד אותך עוד פעם 400 פעם מחדש.
הדר תנא לה ארבע מאה זימני.
שנלו עוד פעם 400 פעם, אחרי ניה.
טוב, כזה מאמץ.
נפקא בת קול, יצאה בת קול ואמרה לה לרבי פרידא, ניחא לך
דלייספו לך ארבע מאה שאני או דתיזכו את ודרך לאלמא דעתי. מה אתה מעדיף?
שתקבל 400 שנים, תחי עד גיל 400.
כמה אפשר להספיק ב-400 שנים?
מדהים.
כל סדרת בניין אמונה, הכל, לסכם אותה, וכל נפש הבא. יש הרבה דברים שאפשר לעשות.
עוד תזכו, או אפשרות אחרת, שתזכו אתה ודורך לעולם הבא.
טוב, אמר, אני רוצה שנזכה אני ודורי לעולם הבא.
אמר להם הקב' ברוך הוא, תנו לו
זו וזו.
זה הסיפור.
ואנחנו כדרכנו בקודש ננסה לנתח אותו קצת, לנסות להבין מי נגד מי.
קודם כל, באגדות חז״ל כדאי תמיד לחפש,
לדרוש בשם.
רבי פרידה, מה זה מזכיר לכם?
פרד.
במקום להגיד רבי פרידה אפשר לקרוא לו,
יש גם מר עוקשה,
נכון?
אותו דבר.
מה?
עקשני.
מר עוקשה, רב פרידה, אותו עניין.
הרב העקשן.
יש לו עיקשות.
מה העקשנות שלו?
של רבי פרידה?
אצלו כולם מבינים.
אין אדם שנכנס לכיתה שלו ויוצא בלי שהוא יבין.
הראש הכי סתום, הכי בלטה, הכי זה,
הוא יסביר לו עד שהוא יבין.
עכשיו, לדעתי,
הוא לא חזר 400 פעמים על אותו דבר.
לא,
זה לא היה מועיל.
אלא הוא לימד את אותו דבר ב-400 דרכים.
הוא נתן דוגמה, ואז הוא נתן דוגמה אחרת,
ואז את המשל,
ואז אולי הוא חיבר לו שיר כדי שילמד את זה בנגינה ואז הוא נתן לו איזו הדגמה ואז הוא נתן לו משל, כן?
כשהייתי,
בקיצור, כשהיה לי טיפה יותר זמן וגם כנראה קצת יותר מוטיבציה,
אז בקיצור, שבת שלי הגדולה הגיעה לגיל כיתה ג', ד', אני יודע מה,
אז הם התחילו ללמוד שברים,
חצי, שליש, רבע, כל הדברים האלה וזה,
אז ראיתי שהיא מתקשה,
אז אמרתי לה בואי בואי נצא החוצה, נשחק משחק.
לקחתי סכין,
לא סתם,
והלכנו לאיזה מקום של חול,
עשיתי עיגול, אתם מכירים משחק ארצות?
אתם מכירים?
מזל בתחנות.
ארצות.
המשחק הוא שעומדים שני אנשים על עיגול,
מחלקים אותו לשתיים, זה הארץ שלי, זה הארץ שלך,
ואז זורקים ונועצים את הסכין,
מה?
סכין, ארצות, כל אחד עם ה...
כן, סכין, כן. יש בזה גם סכין, כן.
ואז אתה כאילו חותך את הארץ וכובש לו את הארץ עד שהוא לא מצליח לעמוד. עד שאתה חותך לו את הארץ, וזה שאז אתה מנצח.
אפשר לשחק את זה כמה אנשים.
אז אמרתי לה, את רואה, הנה, זה השלם כן, הנה, זה חצי, זה חצי, אה, נכון. הנה, עכשיו נעשה את התרואה, יש רבע ורבע ושליש. ככה היא הבינה,
גלתה את העניין.
אז 400 פעם, כשרבי פרידה הסביר, זה לא שהוא אמר לו 400 פעם,
מה שקיבל את רמסינא, חזר חזר, אלא הוא כל פעם הסביר לו את זה, ואז הוא גם רב מאוד מאוד יצירתי, אם ככה.
יש לו 400 דרכים להסביר את אותו עניין, זה לתת עוד משל, עוד דוגמה,
עוד איזה היבט, עוד איזה המנון, עוד איזה... בסדר?
יפה. אז זה רבי פרידה, עקשן, עיקש.
כנראה הוא שייך לאותו זן של מחנכים שדיברנו עליהם בצהריים.
שלוקחים על עצמם לקדם את אלה שקשה להם להתקדם
לא את מאירי התפיסה שתמיד כיף ללמד אותם והם תמיד טוענים את השאלות המכונות, לא, אלא את
האלה שקשה להם, שזה הולך קשה, הולך קשוח
זה המצווה שלו, 400,
400 פעם
טוב,
יום אחד היו צריכים אותו לדבר מצווה, מעניין למה הגמרא דואגת,
טורחת להדגיש שהיו צריכים אותו לדבר מצווה
כנראה כדי להסביר לנו שרבי פרידא ראה
ראה בעיסוק שלו
משהו שהוא אולי אפילו יותר ממצווה,
וזה מה?
זה שליחות.
ואדם שעסוק בשליחות
זה כמו חייל על המשמרת.
הוא לא יכול להפקיר את המשמרת.
עכשיו, ככל שאתה עסוק עם אנשים,
אם אתה מלמד של אנשים,
אני לא יודע, מוכשרים וכל זה, אם גם לא הגעת, אתה יכול להגיד, חבר'ה, אני לא מגיע היום, תלמדו לבד, תתקדמו לבד.
נכון?
אבל אם זה חבר'ה כמו התלמידים של רבי פרידא, כאלה, חינוך שצריכים את הזה, אז אם רבי פרידא לא יהיה שם, אין מי שילמד אותם.
אין מי שילמד אותם. רק הוא יודע ללמד אותם. זה כישרון מיוחד שלו.
רם במכון מאיר שלא הגיע יומיים שלושה מילואים או לא יודע מה, או טס לאיזה מקום כמו שזה,
התלמידים לא עכשיו קרסו.
אני אומר, גם אם לא יהיה להם אף מחליף, הם ילמדו, יעשו את עצמם איזה סדר וילמדו.
מורה בכיתה א' שלא הגיע,
גם אם יש מורה מחליף.
מורה מחליף, מה הוא יודע,
מה הוא מבין,
הרגישות של הילד הזה,
כיתה א', והוא צריך את העיפרון הזה, והוא, אסור שיסתירו לו, והוא באמצע השירותים,
השירות צריך לתת שירותים, כל מיני דברים.
והוא צריך שיסבירו לו את זה, ויחייכו אליו.
הרב יורם סיפר לי, הרב יורם אליהו, הרי מלמד של ילדים, אומר, אני תמיד יודע בכל כיתה יש אחד שצריך שיהיה לך פלסטר בכיס בשבילו.
הרב, קיבלתי בקר בית. אה, יש לי פלסטר.
וואוווווווווווווווווווווווווו. חובש לו, מבסוט.
הולך כל היום עם פעם. זהו. זה גדול, צריך לדעת, זה אומנות.
אז היעדרות של כזה מורה,
ההורים שלי,
הדור שלהם שייכים לאנשים, זה תיעודים של
בהוראה,
מורה וכל זה, יש מושג שנקרא ימי מחלה.
שמעתם על זה?
נדמה לי 12 יום בשנה,
מותר לאדם להיות ימי מחלה.
בדור הקודם של הזה לא היה להם מושג ימי מחלה.
אין מושג כזה.
חולים, לא חולים, הולכים ללמד.
אין, צריך כאילו פיקוח נפש. לא היה.
היו צוברים את ה... בסוף זה נצבר לך הימים ואתה מקבל.
אז היה תלמיד חכם,
נפטר, עליו השלום, הרב דוד פוקס.
הוא אדם גדול, מחנך גדול.
הוא גר בבית וגן ולימד הרבה שנים במבשרת.
שנה אחת היה, היה שלג בירושלים, זה שלג, זה חגיגה.
לא היה אוטובוסים, לא היה אפשר לנסוע,
הוא הלך ברגל.
מבית וגן, למבשרת, ללמד.
מלמדים, זאת אומרת, אפשר להגיד, כאילו קביעות. אז זה רבי פרידה,
זה השליחות שלו.
אם הוא לא יגיע,
התלמיד הזה, לא יהיה מי שיסביר לו, הוא יישאר מאחור.
הגיע.
תנא לב ולא גמא.
לא הצליח.
אמר לה עאידה מה ישנה למה לא למדת? אמר לה, אמרנו מדעי שאתה וכולי, אסחא דעתא.
אני רוצה להגיד לכם שהדבר הזה,
השורה הזאת עזרה לי להבין את צמד המילים הפרעת קשב וריכוז.
הפרעת ריכוז זה באמת אדם שהוא קשה לו להתרכז, אבל אם תחזור מספיק פעמים,
אז הוא ילמד, הוא יקלוט. יש כאלה שקולטים על ההתחלה, יש כאלה שצריכים פה יותר זמן,
עד שהראש שלהם יתפוס, עד שלוקח לזה להתרכז, להיכנס לעניינים, אבל אם תחזור,
תדגים לו,
תראה לו בסרטים, יש כאלה שלא יכולים לקרוא,
האותיות קופצות להם.
אבל אם תשמיע להם את זה השמעה, אז הם קולטים, זה יותר קל להם להתרכז,
נכון?
אז זה הפרעת ריכוז.
מה זה הפרעת קשב?
הפרעת קשב זה בן אדם יושב פה,
ובקצה החדר יש ברז מטפטף.
משתגע.
משתגע מזה.
הוא מפריע לו.
אה?
כן.
הבן שלי יש לו איזה...
הוא יושב שהוא שם על הרצף וכל זה.
בסך הכל הוא הסתדר, הסתדר, מסתדר, אבל
היה צריך ל...
בבגרות,
בגרות זה כאילו, אתה יודע, החבר'ה, בבגרות הם צריכים, אז הוא גייס ככה את כל הכוחות וכל זה,
מי ששמר עליהם בבגרות,
אז הוא שמר, הוא בא עם טלפון וכתב הודעות, והמקלדת לא הייתה על שקט.
אז כאילו, הטיקטוק הזה,
החורבן הזה לא שמעו את זה.
הבן שלי אמר, תשמע, אתה מפריע,
אין בעיה, לא אי אפשר ככה להכין בגרות, תוריד את זה לשקט,
כל הכיתה רעש, אתה מבין? הם שומעים את זה בהפרעת קשב.
התלמיד הזה,
הייתה לו הפרעת קשב.
איזה הפרעת קשב?
הפרעת קשב רגשית.
סוג של...
כלומר, כדי ללמוד הוא צריך להיות בטוח שהרב איתו.
זהו.
אם יש לו איזה חשש, רגע, הרב הולך, הרב לא הולך, הרב איתי, לא איתי, הוא מאבד את זה.
השורה הזאת עוזרת לנו להבין מאמרת חזל תמוהה מאוד שכמעט גרמה לי להתפטר מתפקידי.
הגמרא אומרת
על הפסוק במגילת איכה.
הפסוק אומר, כי שפתי כהן ישמרו דעת
ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאותו.
מלאכי, מלאכי. מה אמרתי לך? סליחה.
אה, התבלבלתי עם, צודק.
התבלבלתי עם הפסוק, מלכה וסריה בגויים אין תורה. מלאכי, סליחה.
כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו,
כי מלאך ה' צבאות.
אז הגמרא אומרת, אם הרב דומה למלאך,
שפתי כהן ישמעו דעת, זה מי שמלמד תורה. אם הרב דומה למלאך,
מלאך ה' צבאות,
יקבלו תורה מפיהו.
ואם לא דומה למלאך, לא יקבלו תורה מפיהו.
מה לא עשיתי, בדקתי כל הכנפיים, לא, לא הולך, לא דומה למלאך.
לא מצליח, אז מה לעשות?
זה סטנדרט מאוד גבוה.
קבעו לנו חז״ל.
יש רבנים שהם מלאכים. הרב גינזבורג קוראים לו המלאך.
חבל. יש.
כתוב שם? מה כתוב?
אה, של הפסוק, כן.
טוב.
זה מלאך. בדיוק.
גם אתה מלאך.
איזה מלאך. אני מלאך של ספינה בקושי רב חובל.
איזה מלאך.
בקיצור, מה אומרים? איך מסבירים?
מלאך,
הוא יכול לעשות רק שליחות אחת.
נכון?
כתוב שהקדוש ברוך הוא שלח שלושה מלאכים לאברהם, אחד לרפא את אברהם,
להפוך את סדום.
תעשה אחד, תעשה את שלושתם.
לא, מלאך עושה שליחות אחת.
אז אומרים, אם הרב
מרוכז בתלמיד שהוא מלמד, מרוכז רק בו,
ולא עונה לתלמיד הזה ועונה לתלמיד אחר, ותוך כדי עונה בזה לוואטסאפ לאיזו שאלה בהלכה ואלף ואחד עניינים,
אז אומרים לתלמיד, תלמד ממנו.
אבל אם הרב עסוק באלף ואחד עניינים, אז לא תלמד ממנו, כי לא תהיה מרוכז איתו.
אז כאן התלמיד הזה שלנו,
היה לו הפרעת קשב מהסוג הזה שהוא היה צריך לדעת שהרב נמצא איתו מלא מלא.
ולא כל רגע, כל רגע שהוא קם, אז
זאת אומרת, כל רגע זה הפעם האחרונה והוא נלחץ.
זה מין הפרעת קשב רגשית כזאת.
ככה
שאמר להם בדעה אישה, אמרו לי למר אי קמילתא דמצווה, כן, ברגע שזה,
הסחתי את דעתי, נגרם לי הפרעת קשב כזאת.
אמר לי,
ואמרתי, וכל שעה תאמינא, אשתקאי מר, אשתקאי מר. כל רגע אמרתי, עכשיו הוא יצא, עכשיו הוא ילך, עכשיו הוא יעבד, עכשיו הוא יפסיק ללמד אותי.
זה הדבר הזה.
אז תראו כמה,
אני אומר את זה בתור הערה כללית,
יש מושג שנקרא בחינוך setting.
לא רק בחינוך, בהרבה מקומות זה setting. setting זה איך הכיתה נראית, איך הכיתה יושבת, איפה האנשים נמצאים, איפה.
והרבה פעמים, אתה משקיע דקה וחצי בסטינג,
אתה מעלה את רמת הקשב של הכיתה ושל האנשים.
וסטינג זה גם אפילו כשאתה יושב מול בן אדם,
אם אחד יושב ככה והוא יושב ככה, אז ברור שלא זה, אבל אם יושבים אחד מול השני,
לפני ההימים יש של אחים,
ומדברים, ויש קשר עין,
ואפילו לפעמים יש איזו מוזיקה נעימה, ואיזו אווירה נעימה, זה גם,
או הפוך.
יש לי חבר שהוא מלמד בכיתה להיפר-אקטיבים,
הוא נכנס לכיתה עם מזוודה, מזוודה.
בתוך המזוודה יש לו כדור,
יש לו כזה מר גמישים,
יש לו כל מיני זה,
הוא לא פותח, קודם כל הוא פותח את הכיתה, מוציא את כל הזה, וכל החבר'ה מחלק להם בידיים שיהיה להם מה להתעסק. חייבים להתעסק עם משהו.
אחרי זה בכיתה בצד יש לו פינת קפה, ככה אפשר לקום מכין קפה.
כל העניינים כדי שהם יהיו, יהיה להם מה להתעסק, וככה הידיים עובדות, אז הראש יכול לקלוט.
כל אחד עם העניין שלו.
אבל אס חי דעתיי, להצליח, עכשיו אנחנו היום,
מה נאמר ומה נדבר, אנחנו חיים בדור שרמת הסחת הדעת והמופרעות של הדעת הגיעה לשיאים שלא היו כדוגמתם.
וגם לחוצפות שלא היו כדוגמתם, אני חייב להגיד לכם, גם לחוצפות שלא היו כדוגמתם.
זוכר שפעם,
היה קצת מרגיז אותי שבנות, פה במכון הוראה,
כשהמלמדים היו סורגות.
הייתי אומר להם, מה זה סורגות?
לומדים תורה עם העיניים, אם אני לא רואה שאתן מקשיבות לי, אז אני לא... לא, הרע עוזר לנו להתרכז.
טוב, אני אתווכח איתם, סריגו.
היום, סריגה נראית לי אחד ה... זה, אנשים בטלפון, בלי להתבייש, באמצע השיעור, אנשים בטלפון. לא, לא במכון הרב, במקומות אחרים, בטלפון.
סחת דעת מתמדת, כל רגע משהו יכול להיכנס לך.
אפילו כשאני יושב עם תלמיד, יושב חברותא,
והטלפון נמצא, אפילו אם הוא על מצב טיסה, כמו שהוא ראוי שיהיה, לא מצב טיסה, הכוונה מנותק,
אבל אפילו נמצא פיזית מונח על השולחן, זה חציצה.
תראו, אצל הספרדים בתפילות יש
ותבטל מעלינו כל המסכים והמקטרגים. יש כזה נוסח,
זה נוסח עתיק של מאות שנים, אני חושב שמעולם לא היה פשט
בנוסח הזה כמו הדור שלנו, שכאילו המסכים באמת
מבדילים בינינו לבין הקדוש ברוך הוא וגם בינינו לבין הזולת.
אז זה הפרעת קשב.
אז הוא, היה לו הפרעת קשב לתלמיד הזה.
אמר לי,
אב דעתך
ואטני לך.
אב דעתך זה ביטוי כל כך יפה.
שבכלל בעברית יש ביטויים כל כך יפים, שזה תענוג.
לדוגמה,
אהב דעתך זה תן לי את דעתך, אבל בוא נלך לדוגמה רגע אחרת.
לדוגמה,
שים לב.
איך אומרים באנגלית?
מה?
לא, בעיקר זאתי זה.
pay attention.
attention זה ריכוז, נדמה לי, ו-pay זה מה?
pay זה שים, תשלם.
כאילו, תהיה מרוכז, זה כאילו הביטוי.
אתה משווה את זה לשים לב?
שים לב. שים את הלב שלך.
מה- have your attention, please, לעומת לתשומת לבכם.
אה, שמת את הלב.
שים את הלב שלך בדבר, אל תעבור ליד.
תן לי דעתך.
המורה,
רבי פרידא,
בעצם מבקש סליחה מהתלמיד.
הוא אומר לו, אני מבין שהיה כאן משהו לא טוב.
נתת בי אמון,
ואני כאילו אכזבתי אותך, כי כל הזמן זה.
ועכשיו אתה לא מוכן לתת לי את דעתך, אז אני מבקש,
תן לי את דעתך עוד פעם.
תן לי את דעתך, ואני הפעם,
אני רק איתך, לא הולך לשום מקום.
מבטל את הכול, מבקש ממנו. הוא לא אומר לו, נו, עכשיו,
תתרכז עכשיו, עכשיו זה, אומר לו. תן לי את דעתך,
תן בי מחדש את האמון שלך,
תן לי מחדש את הדעת שלך אליי, תסמוך עליי,
ואז נצליח ללמוד.
הוא עלה על נקודת הקושי שלו,
שהייתה קושי רגשי לדעתי,
ולא רק קושי לימודי קוגנטיבי.
יש תלמיד שהוא צריך
שהמורה יהיה איתו.
זהו. אם הוא איתי והוא מסביר לי 400 פעם, אני מבין.
אם הוא מסביר לי 400 פעם והוא לא איתי, או אני חושב שהוא לא איתי, אני לא יודע.
אני זוכר כבר לפני הרבה שנים, הייתה לי תובנה כזאת,
כשהייתי עורך צעיר וזה, אז אתה צריך לשאול רב, שאלות וכל זה.
אני לא בנוי לבוא לרב כשאתה שואל אותו שאלה ואין לך זמן להסביר את עצמך,
ושתמיד אנשים דוחפים אותך מאחורה, ודוחקים אותך, נו, לא מתאים לי. לא מתאים לי. יכול להיות שהרב הכי ענק בעולם, לא מתאים לי. אני צריך רב שאני יכול לשבת
ולא, ובלי לחץ.
וזהו, כי הלכתי כמה פעמים לרבנים כאלה, והכל היה נורא לחוץ, זה היה משמש, נו, וזה וזה, וכמה פעמים, לא, לא.
לא הסברתי כמו שצריך, ואז לא קיבלתי תשובה כמו שצריך. לא, לא מתאים.
ומצאתי רבנים,
קצת לא כאילו, מי זה, אתה יכול לשבת, עוזב, להסביר ולדבר, יושב איתך ומסביר לך, ואתה לומד ככה גם. צריך, צריך יחס.
טוב,
שנה לא, 400 פעם נוספות.
ואז יש פה סיום מאוד מפתיע לסיפור.
יצא בת קול, הוא אמרה לו, וואלה, מגיע לך שכר, מה אתה מעדיף?
עכשיו,
בדרך כלל כששואלים בסיפור מה אתה מעדיף,
את זה או את זה,
מה זה?
עונשים. זה לא, לא.
לא, זה יכול להיות עונשים, זה יכול להיות גם דברים טובים,
אבל זה ניסיון.
בודקים אותך.
יש כאן בדיקה.
לדוגמה,
כשהקדוש ברוך הוא שואל את שלמה המלך, מה אתה רוצה?
שאל לך מה שתרצה,
בודקים אותו, מה הוא רוצה?
הוא אומר, אני רוצה,
מה שלמה ביקש?
איך?
לא.
לב שומע לשפוט את עמך הגוי הכבד הזה. לב שומע זה לא חוכמה.
לב שומע זה משהו אחר לגמרי.
ואז הקבל אמר, ביקשת לב שומע, תקבל גם וגם וגם.
גם פה יש לו,
בודקים אותו, את רבי פרידא, בודקים אותו.
אומרים לו, מה אתה מעדיף?
לקבל 400 שנים?
לחיות.
400 שנים?
או שתזכו אתה ודורך לעולם הבא.
עכשיו,
צריך להגיד שאם הוא יחיה 400 שנים,
יכול להיות שהוא יחיה 400 שנים ויזכה לעולם הבא. זה לא עומד בסתירה.
אז מה בדיוק?
זה ברור שבודקים אותו כאן.
400-400.
אומרים לו, תראה,
אולי אתה רוצה שנחזיר לך את הזמן שבזבזת.
תלמיד, כל דבר שאתה מלמד זה כפול 400.
אז הלך לך זמן.
מיותר, נכון?
כאילו,
נחזיר לך את זה.
תחיל 400 שנה.
ככה אומרים על שתיים מקרא אחד תרגום. אתם מכירים את הוורט?
הגמרא במסכת ברכות אומרת כל השונה פרשיותיו עם הציבור, מאריכין לו ימיו ושנותיו.
ככה הגמרא אומרת.
אז מסבירים כשאתה אומר, נו, שתיים מקרא אחד תרגום, מה אני צריך להיות? שתיים מקרא אחד, מה, אני לא יודע את זה? אני יודע, אני קורא פעם אחת, אני מבין, לא צריך לבוא פעם, פעמיים,
בזבז, בזבוז זמן.
אז אומרת הגמרא, אל תדאג, יחזירו לך את הזמן שכל הזמן שכאילו בזבזת על שניים כאלה אחת תרגום, יחזירו לך את זה בסוף החיים שלך. תקבל עוד שנתיים חיים בזכות שאמרת את זה.
אז האם זו הכוונה?
כלומר, אומרים לו,
אולי אתה רוצה,
נאריך לך את הזמן על מה שהוצאת,
או שיזכו אתה ודורך לעולם הבא. כלומר, שואלים אותו בעצם,
מה הסיפור שלך?
מה השליחות שלך?
מה השליחות שלך?
ואז הוא עונה, הוא אומר,
אני לא רואה בזה בזבוז זמן.
מבחינתי זה לא בזבוז זמן.
זו השליחות שלי.
אני עסוק, אומר רבי פרידא,
בזה שיזכו כל דורי לעולם הבא.
עכשיו, יש כאלה שהולך להם בקלות,
כי הם לומדים מהר,
ויש כאלה שצריכים שיעזרו להם
400 פעם ועוד 400 פעם, בזה אני עסוק.
זו השליחות שלי. השליחות שלי היא לא בשביל עצמי.
העקשנות של רבי פרידא היא שכמה שיותר אנשים שבעבר לא הייתה להם גישה לתורה,
ולא יכלו ללמוד, ולא יכלו... זה, יזכור. האמת, זה כל הסיפור של מכון מאיר.
מה זה מכון מאיר?
למה צריך להקים מקום לבעל תשובה?
כי אתם מסתכלים להכריס בעל תשובה לישיבה רגילה.
הוא לא יודע איך מסתכלים מאיפה מסובבים את הגמרא, הוא לא יודע.
אז מה עכשיו, אז כל אחד עושה לו איזה גמ״ח, הוא לומד איתו איזה עשר דקות ביום,
לומד איתו לא יודע מה, תת משנה וכל זה, אבל כולם רצים קדימה.
אני רוצה מקום שאני פה יכול, גם אני כבר רוצה להיות חלק.
שילמדו איתי מההתחלה, אם צריך ללמוד משנה ילמדו משנה, אם צריך ללמוד בסיס ילמדו בסיס, יתחילו איתי מההתחלה.
אז רבי פרידא אומר, אני לא רואה בזה בזבוז זמן שצריך לשלם לי על הדבר הזה.
יחזירו לי את הזמן שבזבזתי עם התלמיד הזה וכנראה עם עוד תלמידים, כי כל מי שלא ידע הביא אותו לרבי פרידא.
אז זה, יחזירו לי את הזמן כדי ש... לא,
לא מבקש שיחזירו לי את הזמן, כי מבחינתי זה לא היה בזבוז זמן, זו הייתה שליחות.
מה השליחות שלי?
תביא את בני דורי לעולם הבא.
תראו,
יש גדולי ישראל, ברוך השם, בעם ישראל גדולי ישראל,
שהקצוות שהם החזיקו הם מדהימים.
לדוגמה, אני אספר עוד סיפור על הרב עובדיה. הרב עובדיה כתב יותר מ-60 ספרים,
בגאונות מופלאה וכל זה,
היה שדבר.
מצד שני,
הוא היה לו כישרון דרשה חבל על הזמן.
והרב אדם מגיע לדבר עם בעלי בתים, אחי,
ומספר להם סיפורים,
ושמעתי פעם דרושות של הרב עובדיה, תענוג.
תענוג, מספר סיפורים, משלים, איזה, מושך את ליבם, ככה.
מספר להם מעשיות, גם, ומלמד הלכות וכל זה, אבל ממש כאילו, אחי,
כישרון מושלם של...
אז מה?
זה בזבוז זמן?
הזמן שהוא הלך,
זה בזבוז זמן?
אין ברירה.
אז הוא מספר על זה בעצמו.
הוא אומר שבאחת השנים היה לו מחשבה כזאת שהוא משקיע המון גם בדרשות.
זה במקום הספרים שהוא כותב.
סמוני נותרה את הקרמים,
כרמי שלי לא נתרתי.
הוא כותב את זה בהקדמה לטהרת הבית.
ואז הוא מספר שהוא נרדם.
נרדם.
ככה על השולחן נרדם, ובחלום הוא רואה את מי?
הוא רואה את הבן איש חי.
רבי יוסף חיים.
והבן איש חי מחזיק ביד, ספר יביע עומר ומדפדף בו.
הוא אומר לו, יפה, יפה.
ואז הוא אומר לו, תדע לך שבשמיים
מאוד שמחים בספר הזה ופוסקים לפיו.
אז הרב עבדיה אומר לבן אישך, אבל אני לא מספיק לכתוב כל מה שאני רוצה,
כי אני עסוק בכל הדרשות וכל זה לציבור הרחב,
אז מה לעשות?
אז בן אישך אומר לו,
מזה ומזה עלתה נח ידיך וזה וזה יעלה בידך.
כי יש נחת גדולה בשמיים שמקרבים את ישראל לאביהם שבשמיים וכולי וכולי, ואז הרב עבדיהם התעורר.
היכולת להחזיק גם וגם.
יש כאלה שהם דרשנים, זה הכוח.
יש כאלה שאתה יודע חכמים וכותבים ספרים, אבל להיות גם אחד שהוא נמצא את זה, וגם להצליח לרדת, ולדבר, וללמד, והכל ב...
יש כאלה גם שבאים, נותנים שיעורים לציבור הרחב, ונותנים שיעור בלמדנות, והציבור לא מבין עם כלום.
לא, ואתה יודע, היה תהליך לשמוע אותו.
היה מספר גם בדיחות בשיעורים.
הכל היה ככה ב...
זה לא בזבוז זמן,
זה שליחות.
שיזכו אני ובני דורי לעולם הבא.
ובתוך בני דורי, אלה שקשה להם,
אלה שלא מצליחים לבד, אלה שצריכים עזרה, אלה שצריכים שיתרגמו להם, שיטבחו להם.
מה עשה הרב שטיינזלץ? הרב שטיינזלץ, מנו אותו במגזין טיים, מנו אותו בתור אחד ממאה האינטלקטואלים הגדולים של המאה האחרונה,
יחד עם איינשטיין וכל מיני, אדם גאון.
השטיינזלץ, התרגום שטיינזלץ, התלמוד, הרב שטיינזלץ בלם את עצמו
כי הוא רק,
הוא רק תרגם את הגמרא, הוא לא הסביר אותה.
לא שהייתה לו בעיה להסביר את הגמרא, כן? אבל הוא בכוונה לא הסביר את הגמרא, רק תרגם אותה. זו קצת עבודה שחורה.
זו קצת עבודה שחורה. זה לתרגם ולפסק, זו עבודה קצת...
הוא אומר, כן, אבל אני רוצה
שיזכו בני דורי לעולם הבא, לעזור להם לגשת לבד מצד אחד. מצד שני, לא לעשות להם את העבודה בקומה, להכניס להם את הכול לפה.
אז מין מידת ביניים כזאת.
זה הסיפור על רבי פרידא,
וזה הסיפור על כל מי שמתאמץ
ללמד באופן שגם אחרים יוכלו ללמוד,
גם כאלה שקשה להם
והם מתקשים וכולי. לחזור וללמד.
זה לא בזבוז זמן,
זה לא איזה טעות,
זה לא משהו שצריך לשלם עליו חזרה, זו השליחות.
במיוחד בדור שלנו,
שאנחנו זמן של גאולה,
כולם אומרים כל הצדיקים, המטרה היא בדור הזה, מה?
להפיץ כמה שיותר תורה, כמה שיותר, בכל האמצעים ובכל הדרכים,
כדי שכל אחד יוכל.
לגשת בעצמו וללמוד, שתהיה נגישות על הספרים ועל התורה,
שנזכה. אמן ואמן.
ברוכים תהיו רבותיי, נעמתם לי מאוד.
כן.
זו השליחות שלו, שכולם יזכו.
זה לא שהם עשו את זה. לא, כן, זה בגלל אדם כזה, שאכפת לו מבנות דברי, אז הוא מעלה את כולם?
מעלה את כולם איתו?
רק הוא ברוך.
