הגמרא הזאת היא בעצם סיפור, זה ברייתא, היא סיפור,
עוסקת בשני נושאים.
רוב הגמרא עוסקת בנושא תפילה,
שזה נושא חשוב מאוד,
ולקראת הסוף יש כאן איזה פצצה.
מוטלת פה פצצה, וכל הסיפור מקבל פה תפנית בעלילה לגמרי, לדעתי.
אז נתחיל. מתאים לכם?
מתאים ליאור.
יופי.
יאללה.
אומרת הגמרא, תניא אמר רבי יוסי, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת
מחורבות ירושלים להתפלל. יש כאלה אומרים שזה בית הכנסת החורבה,
שבנו אותו, שזה החורבה.
המקום של בית הכנסת החורבה זה החורבה שרבי יוסי נכנס להתפלל.
לכן זה נקרא,
כלומר גם כשהקימו אותו, רבי יהודה החסיד קראו לו חורבה.
זה לא שאחרי שהוא נחרב קראו לו חורבת רבי יהודה החסיד. רבי יהודה החסיד הקים אותו במקום שעל פי המסורת היה חורבה, וזה נקרא בית הכנסת
חורבת רבי יהודה החסיד.
וכידוע ליודעים, מי שלא יודע או כן יודע,
אז הרב טאו, יש לו מניות יסוד בקימום בטקסט הזה מחדש, הוא ממש דיבר עם עתידן וזה, והובילו את המהלך במשרד השיכון, ומצאו את התורמים,
יהודים מברית המועצות, ודים, לא זוכר את השם שלו,
והטקסט הזה עומד על תילו, מפואר,
ברוך השם.
טעני, אמר רבי יוסי, פעם אחת הייתי מלך בדרך ונכנסתי לחורבה, אחת מחורבות ירושלים להתפלל, ובא אליהו זכור לתור, ושמר לי על הפתח, והמתין לי,
עד שסיימתי תפילתי.
לאחר שסיימתי תפילתי, אמר לי, שלום עליך רבי. אמרתי לו, שלום עליך רבי ומורי.
ואמר לי, בני, מפני מה נכנסת לחורבה זו?
אמרתי לו, להתפלל.
ואמר לי, היה לך להתפלל בדרך.
אמרתי לו, מתיירא הייתי, שם יפסיקו בי עובר דרכים.
ואמר לי, היה לך להתפלל תפילה קצרה.
באותה השעה למדתי ממנו שלושה דברים. למדתי ש... זה לימוד של אליהו הנביא, זה לא סתם.
זה רציני.
למדתי שהם נכנסים לחורבה,
ולמדתי שמתפללים בדרך, ולמדתי שאני מתפלל בדרך,
מתפלל תפילה כצרה.
טוב, עד כאן דברי מוסר ראויים, אנחנו נצטרך גם להעמיק בהם כמובן, אלעד.
אי אפשר יהיה לעבור על הדברים, להפטיר כדי שאתה כאן, צריך להעמיק בהם.
אבל אז יש פה
המשך לגמרא.
אמר לי, בני, מה קול שמעת בחורבה זו?
אמרתי לו, שמעתי בת קול שמנעמת קיונה ואומרת, אוי לבנים,
שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרבתי את היכלי והגליתים לבין האומות.
ואמר לי אליהו הנביא,
חייך וחיי ראשך לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא בכל יום ויום שלוש פעמים אומרת כך.
ולא זו בלבד,
אלא בשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונים,
יש מי הגדול מבורך, כן, יש מי רבה.
הקב' הוא מנענע על ראשו ואומר, אשר המלך שמקלסים אותו בביתו,
כך,
מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם.
מסיימת הגמרא ואומרת, אנו רבנן מפני שלושה דברים הנכנסים לחורבה,
מפני חשד,
מפני המפולת
ומפני המזיקין. ואז הגמרא, סליחה, נכנסתי לכאן עוד איזה. טוב,
מה קשה בגמרא הזאת?
כן, יפה. תראה, קושייה כללית,
מה קשה לגמרא עצמה?
ו... בסוף מה הרווחת מי זה? הוא מרוויח פשוט לתואר. בדיוק, זה הקושייה הכי גדולה.
אליהו אומר לו, אל תיכנס, בסדר, אני לא אכנס. אז אליהו אומר, תגיד, אבל מה שמעת?
הו, בא, הוא שמע איזה דברים, ואז אליהו גם זורם איתו, כן, אתה יודע לך, זה לא רק עכשיו, זה גם תמיד.
את זה הוא היה שומע בדרך?
הוא לא היה שומע את זה בדרך.
אז עכשיו זה כל הגמרא, היא הוכחה למה כן צריך להיכנס.
אמרת לא להיכנס, אליהו, ואז כל הגמרא היא,
דווקא למה כן להיכנס, הוא הרוויח רווח גדול, איפה היית דבר? דבר כזה הוא לא היה שומע בדרך, את הבת קול, במיוחד אם זו חורבה,
כמו שאמרנו שמבטאת את החורבן בצורה כזו או אחרת,
כן?
וכל זה, אז הוא לא היה שומע את זה בשום מקום אחר,
את החורבה הזאת.
אז אליהו אומר לו הוראה,
אבל הסיפור הוא סתירה גמורה להוראה.
ולא רק שאליהו לא מתנגד, אלא אליהו כאילו עוד מעודד אותו לספר את הסיפור, ואומר לו, תשמע, זה עוד פה, זה גם במקומות אחרים וכו'.
איך אני יודע שזו
סתירה עוד יותר מובהקת? כי אחרי זה עוד הגמרא,
כאילו לא מספיק כל הסתירה. הגמרא עוד... רגע, רגע, שנייה, שנייה.
שלא תחשוב שחזרנו בם, כן?
שלא תחשוב שהתחרטנו אחרי שסיפרנו כזה סיפור.
חוזרת הגמרא ואומרת, תנו רבנן, מפני שלושה... הרי מקודם,
מקודם הוא למד שלושה דברים מאליהו הנביא. שצריך להתפלל בדרך,
צריך להתפלל תפילה קצרה,
ושיהיה נכנסים לחורבה.
אבל הגמרא בוחרת לפתוח,
להעמיק בסיפור של החורבה. כלומר, שלא תחשוב שבעקבות הסיפור המלהיב הזה,
עכשיו אנחנו חוזרים בנו וזה לא.
עדיין
אנחנו מתנגדים להיכנס לחורבה כי חשד, מפולת,
מזיקים,
מה אמרתי?
חשד,
מפולת ומזיקים.
כן.
כן.
כן, אז איך ליישב את הגמרא הזאתי?
מאוד מאוד מוזר.
טוב, זה ברור שיש כאן מחלוקת הרבה יותר עקרונית,
שננסה להבין אותה. בואו ננסה רגע להבין קודם כל את הסיפור הזה. רבי יוסי נכנס לחורבה,
אז אליהו בא ואומר לו, קודם כל אליהו לא מפריע לו בתפילה, זה יפה,
יאללה בניך רבי, הוא אומר, אה נכנסת לחורבה? הוא אומר להתפלל, כן.
אז הוא אמר לי, אני הלך להתפלל, אני כרגע רוצה לבאר את הכל רק כוויכוח בענייני תפילה. אחרי זה ננסה להכניס פה גם את המימד של החורבן.
אבל הוא הלך להתפלל בדרך.
מה הכוונה?
אני חושב שיש כאן אמירה שהיא מאוד מאוד בולטת, אגב, בזוהר הקדוש,
מאוד מאוד בולט,
שאליהו אומר, תראה, תפילה,
המהות של תפילה,
המהות של תפילה
שהיא מחוברת לחיים.
בעצם, תפילה הולכת עם חיים.
היצור המוזר הזה שאנחנו נכנסים לאיזה מקום, כנסת,
כאילו מתנתקים רגע מכל העולם ומתפללים בשעה קבועה, בזמן קבוע, הוא בעצם,
זה בעצם סוג של תקלה כמעט אפשר להגיד, בסדר?
תפילה הולכת עם החיים,
עם מה שקורה לך עכשיו. הרי תפילה זה פנייה של האדם לקדוש ברוך הוא. מאיפה אתה פונה לקדוש ברוך הוא?
אתה פונה אליו מהמצוקות שלך, מהסמכות שלך, משם אתה פונה, משם אתה מייצר פנייה אותנטית.
ברכות השחר.
כן, אתה מתכוון, התכוונת להגיד לפי דעת הרמב״ם.
הרמב״ם אומר, איך אומרים ברכות השחר, אריאל, נכון?
קמת,
תגיד זה עוקף כפופית, התלבשת,
תגיד מלביש ערובים,
פקח את העיניים, פוקח עיוורים,
הלכת כמה צעדים, מיכאל.
כל החיים אתה זורם.
עכשיו אתה בדרך,
אז המהות שלך היא דרך, אתה כרגע, תתפלל מה... איזה תפילה? תתפלל תפילת הדרך.
זו התפילה, אתה אדם נמצא בדרך,
תתפלל תפילה, אתה תזרום.
התפילה נקראת בזרועה לחדוש רחובות הנהר, הרבה פעמים.
אמרת, אז צריך לזרום עם המציאות,
ממנה להתפלל,
דרכה להתפלל, ולא להתנתק.
עכשיו אני, יש לי זה, טוב, אני עכשיו אתנתק ואני...
ככה הרי אומר הרמב״ם בהלכות תפילה.
פרק א' בהלכות תפילה, הרמב״ם אומר, התפילה אין לה לא קבע מן התורה,
ולא זמן מהתורה,
ולא נוסח מהתורה,
אלא אדם מתפלל, צריך להתפלל פעם ביום, בשפה שלו, בזמן שלו, בזה שלו, מתפלל.
עכשיו,
אנחנו התנתקנו מזה, לצערי הרב, לגמרי.
הרי אתה יכול לשאול בן אדם, תגיד,
אתה רוצה להתפלל? אני אומר לך, כבר התפללתי.
תחשבו רגע על הביטוי כבר התפללו. כאילו,
נכון, אומרים, הבדיחה שאומרת שיהודי תמיד אוהב להיות שני מצבים, פרווה ואחרי מנחה.
תן לי לגמור את ה... תן לי להיות במצב אופטימלי.
בוא נגמור, בוא נחבר גם את הדברים.
הגמרא למסכת ברכות אומרת,
ולוואי והתפלל האדם כל היום כולו.
אז מה הכוונה, שאנחנו עומדים כל היום ומתפללים? לא, הכוונה שהתפילה של האדם היא
לפני כל אירוע,
כמו שאומר רבי נתן, השנייה או הדקה הכי חשובה בחייו של האדם,
זה הדקה לפני שהוא עושה משהו,
שאז הוא מתפלל.
אז אדם מתפלל כל יום לפני שיעור, תגיד איזה תפילה, לפני איזו הרצאה, לפני אתה באוויר, תגיד איזה תפילה. לפעמים התפילה היא פסוק.
לי, יש, אני הכנתי כל מיני פסוקים,
שאני אומר לפני כל מיני דברים. לפני דרשה בשבת, בקהילה, וזה.
זה כתוב, זה סגולה, זה לא אני המצאתי.
החידה מביאה את זה ועוד,
אז אדם אומר, ונוח מצא חן בעיני השם, כן ימצא חן בשכל טוב בין אלוהים על ידם, שהדברים ייכנסו וכל זה.
לפני איזה עשרים שנה עשיתי לייזר בעיניים. אם אתה רואה דתי בלי משקפיים זה לא, כי הוא בטוח עשה לייזר.
אז אמרו לי בניתוח,
טוב, אנחנו ניתן לך ווליום.
כאילו, זה הנוהל, נותנים כדור ווליום של זה. אמרתי לו, אני לא רוצה ווליום, אל תביאו לי כדורים, אל תקח כדורים. אני יש לי ווליום שלי.
הכנתי לי פסוקים בבית שקשורים לראייה
ולעיניים, אמרתי אותם בעל פה,
וכל הניתוח אמרתי אותם.
עפה פנו ישיר נגדנו ועינינו תחזנה משרים ותחזנה נמשיך לציון, אור חדש על ציון יזכי חולה ושומרני קישון בת עין
הנה ינשם אל ירעיו למאכלים לך שדו. אני זוכר את הפסוקים, אתם רואים?
ואומרתי את הפסוקים כזה בלא פעד שנגמר הניתוח, הכל סבבה.
אז עכשיו,
אמרתי לעצמי, אני באמת מקווה שלא יהיה לי עוד פעם הזדמנות כאותי להיות בסיטואציה שחופרים לך את העין, כן?
אבל, וגם לפחות אז, אני לא יודע מה היום,
הטכניקות משתנות כל הזמן.
אבל אז בניתוח ההוא יש לך שנייה שאתה מתעוור בעצם. אתה לא יודע שאתה עיוור, אתה רק חושב שעושים לך חושך.
אבל יש שם שנייה שהניתוח הולך אז, עוד פעם, היה משתנה,
אולי.
אז הטכניקה הייתה שמפצלים את הקרנית,
פה עושים את הלייזר, מחזירים אותה,
שומע איתן.
ואז מדביקים את זה כזה, ואז זה מתאחר.
זו הייתה הטכניקה.
אז ברגע שמפצלים את הקרנית,
אתה פשוט לא רואה.
אתה נהיה עיוור לרגע אחד מזה. אתה לא חושב על זה. רק אחרי הניתוח אמרתי לעצמי, אה, בעצם בשלב הזה אתה... עכשיו, זה שלב כזה קצר, והכל בסדר, והכל זה, והרופא מיומן, זה אותו רופא שעשה לך וכל זה. אבל אתה אומר לעצמך, שמע, זו הזדמנות להתפלל על הראייה ממקום שמעולם לא התפללתי.
אז העובדה שהתפילה זורמת עם הדרך,
זורמת עם המציאות,
זורמת עם מה שקורה, הופכת התפילה לאותנטית, לרלוונטית, בסדר.
תחשבו רגע על תפילת הדרך
בימים של טרומה וייז, בסדר?
היום אדם עושה וייז, וייז אומר לו מתי הוא יצא, מתי הוא יגיע,
מה יקרה לו בדרך, עושה לו כבר את הכול.
אדם יוצא לדרך, הוא גם לפעמים לא ידע את הדרך.
הוא יוצא לאיזה מקום, נשאל, וזה, יסתכל.
אז תפילת הדרך היא תפילה, היא מקום של חוסר ודאות.
של איזה...
אז אליהו אומר לו, צריך להתפעל בדרך.
כאילו הוא אומר, אני הייתי מתיירש שיפריעו אותי, ואליהו אומר לו, אתה לא מבין,
זה לא הפרעה, זה גוף התפילה.
זה התפילה.
מה שנראה לך כמניעה,
זה המנוע של התפילה. בסדר? אם אתה כאילו...
זאת אומרת, זה המניעה, זה בדיוק מה שהופך את התפילה שלך למשהו שהוא לא מנותק מהמציאות, אלא הוא זורם דרך המציאות.
אה, אתה בדרך?
כן, אם אתה בדרך. זו התפילה שלך.
עכשיו אתה תתפלל על הדרך.
הקב'-ברוך-הוא תתן שאני אגיע בשלום, שאני לא הייתי בדרך. בסדר, משם תתפלל. כאילו,
התפילה היא שיחה.
אז כמו שכשאנחנו מדברים עם בני אדם,
אנחנו רוצים שהשיחה תהיה רלוונטית, שהיא תהיה אותנטית, שהיא תהיה... ולא שמישהו ידבר איתי על נושאים שלו.
אז אומר הקדוש ברוך הוא, אתה נמצא בתוך סיטואציה?
תדבר איתי מתוך הסיטואציה.
תתפלל עליה, בסדר?
במובן הזה, הנוסח הוא...
להגיד קלקל על דברי חזל, לא נגיד בחיים, אבל הנוסח הוא כאילו כמו הגביל אותנו, כביכול. אבל לא לגמרי.
כי הנוסח הוא מאוד מאוד רחב.
פשוט הנוסח פתח לנו בבת אחת את כל האפשרויות.
סליחה, את כל האפשרויות.
כי אומר הרמב״ם, אנשים לא יודעים להתפלל ולא יודעים לנסח.
אתה מסוגל לחבר את פרקי תהילים כמו דוד המלך? אתה ואני? לא.
אבל דוד המלך שהיה במדבר, הוא היה צמא.
בום, יצאה לו תפילה,
וכשהוא התפלל מתוך הסיטואציות, אנחנו כבר, קשה לנו. אז סידרו לנו איזה...
אבל בוודאי זה לא בא להחליף.
זה יוצר איזשהו קושי. אתה יודע, זה כמו אצל
אייקים.
אמרו שהדבר החשוב ביותר בבית כנסת של היקים
זה השעון.
לא השעון, הזמנים.
זה התפללים, זמן, יש.
אומרים שאיזה יק אחד הלך, יצא מהבית ואמר לי אשתו שהיום הוא טיפה היה אחר מהתפילה הזאת. אומרים לו, למה?
כי אם מתחילים להגיד היום משיב ארוך ומוריד הגשם, זה עוד שלוש מילים, היא מורידה טל, אז אני אגיע טיפה יותר מאוחר מהתפילה.
זמנים, מסגרת מאוד חשובה.
טוב, זה מחזיק מעמד, זה מחזיק אותנו בגלות, אבל בארץ ישראל התפילה
היא צריכה להיות מתוך המציאות.
תנסה, אלה, תנסה לדמיין את דוד המלך.
הוא הולך לטיול בגולן,
ותוך כדי הוא מתגעגע לקדוש ברוך הוא, אני יודע מה, הוא נמצא שם בבניאס.
הוא רואה את המפל, זורם, היית במפל הבניאס שם בשביל התלוי?
צריך, עכשיו, זה הזמן, לך לטייל שם.
ואז הוא אומר,
אלוהיי,
על כנס כורחה מארץ ירדן וחרמוני מהר מצהר.
תהום אל תהום קורא לכל צינוריך,
כל משבריך וגליך עלי עברו.
הוא אומר, רואה את המפל, תהום אל תהום קוראים.
יומם יצווה אדוני חסדו ועלי לשירו עמי, תפילה לאל חיה. הוא נזכר בכל... הכל מתוך המפל הזה. המפל מעורר אצלו תפילה.
הטיול מעורר אצלו תפילה. המערה, המשכיל, הדוד בהיותו במערה.
הכל, הכל דינמי, הכל חי.
חסר סיטואציות שבהן אנחנו צריכים להתפלל.
לא, אבל הוא מסביר למה.
הוא אומר, נכנסתי לחורבה, כי בדרך פחדתי שיפריעו לי. אומר לו אליהו, בדיוק הפוך.
הדרך לא מפריעה, הדרך היא התפילה.
אה, זה יהיה פחות ארוך. אומר לו אליהו, הנה הכי נעמי,
תתפלל תפילה קצרה, אבל איכותית.
לפני שבוע וחצי, הבת שלי הייתה בחמישי בלילה, בחדר לידה.
זו סיטואציה,
בכלל אני מרגיש שגם כשאישה יולדת, כשאשתך וגם בטח,
זה כאילו גברים לא שייכים לסיטואציה הזאת.
היום עם כל השוויון,
הבעל יכול להיות ליד הלידה וזה, אבל
המילדות מסתכלות עליך בכזה מבט, מה אתה עושה פה בעצם, זה אוף מפה, זה של פה, של נשים.
אז מה התפקיד של הגבר? להתפלל, זה התפקיד.
אז אשתי אומרת לי, התחילה לידה, תתפלל.
אמרתי, מה אני אתפלל?
מה אני אתפלל?
אז סגולה להגיד את ספר יונה.
התחלתי להגיד את ספר יונה,
בפרק כשיונה נמצא במעי הדגה,
כי יונה נפלט מהדג, ודגים הרי יולדים בלי צער, שריצים כזה.
אתה אומר את התפילה, וזה מתוך הסיטואציה,
הדלקתי ניר לרבי יצחק עם ברדיצ'ון.
זו תפילה אחרת, אין מה לעשות, זו תפילה עם דמעות.
לנצל את המאורעות שקוראים לנו כדי להתפלל דרכם לקדוש ברוך הוא, ולא לראות בהם איזה מניעה הוא מפריע,
זה תורה של ליהו הנביא.
בסדר?
טוב.
יפה. אז הוא אומר לו,
ועכשיו, ואם זה ככה, אז
זה גם יכול להיות תפילה קצרה.
תפילה קצרה,
בסדר, כאילו זה גם, ברור שזה.
אז הוא אומר לו, באותו זמן למדתי שימו רגע את החורבה בצד, למדתי שמתפללים בדרך.
כלומר, מתפללים בדרך, הכוונה מתפללים דרך הדרך, באמצעות הדרך,
אוקיי?
אם אתה בלידה,
אם אתה במסע,
אם אתה בטיול,
אם אתה באיחור,
אם אתה בכל מיני, תתפלל משם, מהמקום הזה, תתפלל.
ולמדתי שהמתפלל בדרך לא ינסה עכשיו להלביש על הדרך את התפילה ההיא הארוכה שלא קשורה. תתפלל את מה שקשור לסיטואציה, והרבה פעמים זו תפילה קצרה.
אומר הקדוש ברוך הוא, תעזור לי, אני צריך כאילו,
מהמקום הזה לפעמים משפט, לפעמים זה פסוק,
כמו משה רבנו, אין נרפנה לה, כן.
אם הוא צריך עכשיו להתפלל מלחץ,
אפשר להשקיע,
הוא נמצא בקונפליקט, מצד אחד תפילה אישי, דיבור אישי, הדיבור שלו יימשך.
ומצד שני, הלו, אתה חייב להתפלל על תפילת מנחה.
אז מה... אתה מבין, זה כאילו ה... זה ה...
זה בדיוק מה שהסיפור הזה בא להגיד.
אתה מבין?
זה בדיוק הסיפור הזה בא להגיד.
אם אני הולך כאילו עד הקצה,
אז מי שנמצא בצד השני, מה הוא רוצה לשמוע?
כשאני קראתי את ה... בספר שנקרא סידור,
מעמוד 78 עד עמוד 85,
כתוב למעלה מנחה ואני קראתי את הדפים האלו.
סימן טבעי לאבי שבשמיים
או שדיברתי איתו.
אז אליהו הנביא, זו תורת אליהו הנביא אומר לו, תתפלל בדרך.
עכשיו אנחנו גם מכירים את זה,
לא,
אנחנו מכירים את זה, יש לי שאלה, למה אתה אומר שזה לא תפילת מנחה?
אתה יודע מה זה, שנייה בראשון, זה קלאסי, הרי ממי לומדים מנחה?
מיצחק, מה כתוב על יצחק?
ויצא יצחק לסוח בשדה לפנות ערב.
אז מזה לא יודעים שהוא יתפלל, על מה הוא יתפלל?
איך?
על השידוך שלו, לא? על השידוך הוא התפלל.
כלומר,
לא, שלא.
זה משהו אחר, מה שאתה אומר. שהוא הלך לאבישה.
זה לא הקונפליט שיש בין תפילות כנגד קורבן אבות. בדיוק.
נכון.
בדיוק.
הסיפור, ניינה חינם ממאמי. הסיפור הזה מדבר על תפילות כנגד אבות תקנון. זה הסיפור.
יצחק, ודווקא מהמקום שאתה מביא, מנחה,
יצחק
מתפלל על מה שמעסיק אותו.
אז אני אומר,
קודם כל, יש לנו גם בהלכה,
שאם אדם נמצא בדרך וזה, אז יש לו תפילת שמונה עשרה קצרה, אביננו, תפילת אביננו.
אבל בוא, לו יהי כדברך וכל זה,
בוא נגיד שאדם לא נמצא כרגע, לא בזמן שחרית ולא במנחה, הוא סתם נמצא בסיטואציה שמזמנת תפילה. אז מה הוא יגיד לעצמו, טוב, אני כבר התפללתי, אני לא צריך?
או שהוא ינצל?
בסדר, אז אני אומר, גם אם ניקח את העיקרון הזה, אז הרווחנו רווח גדול מאוד.
אבל הסיפור הזה הוא סיפור קצה, אינה חינם. אליהו אמר לו, עדיף תתפלל בדרך,
מהדרך, מתוך הדרך,
מאשר תיכנס לתוך החורבה ותתפלל לאיזו תפילת מנחה שהיא כאילו טוב.
אבל אז אנחנו עסוקים, כן, סליחה.
התפילה שלי? כן, למה לא? אם אתה יכול לחבר משהו שהוא בדיוק מתאים לך, אז תחבר.
זה מצוין.
תראו, בליל שבת,
בליל שבת מברכים את הילדים.
אז אתה יכול ללכת את הילדים בנוהל,
או גם במוצאי שבת.
אתה יכול, מה שאני עושה, סליחה, אלוהים כיפרניך נכנסה, ברכה וכו'.
ואנחנו בבית משתדלים, אני משתדל להוסיף לכל ילד איזה ברכה אישית לפי מה שהוא צריך באותו שבוע.
והקדוש ברוך הוא ישלח לך הצלחה,
ותהיה לך לידה טובה, ותהיה לך זה, וכל אחד לפי מה שהוא.
אתה נותן לכל אחד איזה משפט, שלא כתוב בשום מקום, כתוב לך בלב.
בסדר?
והם זוכרים, אבא, לא אמרת לי איזה משפט כזה, לא בירכת אותי ברכה שלי.
כן, בסדר, אני...
תראה, אתה לא, אין לך ויכוח איתי, יש לך ויכוח עם אליהו הנביא.
אתה רוצה להתעסק עם אליהו הנביא? אין לי בעיה.
נאום שזה התפילות וזה השעון וזה כן קצת מקווי עין. לא, רבי יוסי זה אחרי, מה, אחרי אנשי הכנסת הגדולה זה אחרי, נכון. טוב,
ואז הגענו לסיפור של החורבה,
וזה עוד עניין,
בסדר?
וכאן זה בעיניי דרמה גדולה מאוד.
אומרים לו, טוב, תגיד, מה שמעת בחורבה, נכון?
שאלנו, הוא הרוויח?
שמעתי בת קול, מנהמת כיונה, אוי לבנים,
בעוונותיהם הרחבתי את ביתי, שרפתי את היכלי,
הגלתים לי בין האומות, כלומר רבי יוסי,
חווה את החורבן,
כאילו קרה עכשיו,
כאילו קרה עכשיו,
בסדר?
אתם יודעים מה חווה את זה בחורבן,
כן, כן,
תכף תראה שזה אולי הפוך.
ואליהו אומר לו, תדע לך, זה לא קל,
לא שעה זו בלבד כך, אלא בכל יום ויום שלוש פעמים אומרת כך,
ולא זו בלבד, אלא בשעה שישראל נכנסים לזה, אומרים,
הקב' הוא מנענע, אשרי הבנה, אמר לו לאב וכו'.
כאילו, הסוף של הגמרא הוא כאילו הפוך.
בסוף הוא טוב.
ואז הגמרא אומרת עליו.
תראו,
בואו נדבר קודם כל,
בואו נתחיל מהאדם הפרטי,
ונעבור רגע,
נעבור אחר כך לאומה.
האדם הפרטי לפעמים יש לו חורבות בחיים.
חורבות.
מה זה חורבות?
טראומות.
טרגדיות,
קשיים,
משברים.
מי שהחיים שלו רק ככה סלולים על איזה,
כנראה לא חי איתנו. כל אחד יש לו מה שהחיים מזמנים. לפעמים זה דברים גם אובייקטיביים, לא קשורים לכלום.
אובדן של אדם קרוב, נגיד, בנסיבות טבעיות, כן,
שנפטרים ההורים בזקנה וסבבה, עדיין,
הורים זה הורים, כן, זה לא...
ויש גם דברים שהם פחות מוצלחים מהדבר הטבעי הזה.
חורבה, נכון אופיר? יש דברים שהם חורבה בחיים.
לכל עונה יש חורבה.
עכשיו השאלה, מה אתה עושה עם החורבה הזאת?
אפשר
להיות בדרך, כלומר לצאת ולשים את העיניים בכיוון של ההתקדמות.
אני צריך להתקדם.
אני צריך לצאת מהחורבה.
אני צריך לנוע לתיקון,
ואפשר מה?
להיכנס לתוך החורבה.
להעמיק בה, להתעמק בה, לא יודע מה היה,
לחפור, לחפור, לחפור.
אליהו,
הנביא, אומר לו, אל תיכנס לחורבה,
למרות שיש בזה משהו מפתה.
אתה תשמע כאן בת קול, אתה תיכנס יותר לתוך החורבן,
אם תתעמק בזה עוד ועוד, אתה תשמע כל מיני דברים,
אל תעשה את זה.
כלומר, זה לא שאליהו,
הוא אומר, סתם חבל, לא תשמע פה כלום. לא, יש בזה, אתה תשמע,
ותוכל יותר לחוות את החורבה, ובכל אופן,
ולמרות זאת, אל תעשה את זה.
אני אסביר, ומיד נפרט פה את הגמרא,
אני אסביר או אספר לכם מתי חוויתי את זה בצורה
מאוד מאוד בולטת.
הגמרא אומרת
שהסדר ההלכתי של האבלות
הוא יצירת מופת של חז'ל מבחינה הלכתית, נפשית, פסיכולוגית. לוקחים את האדם ממצב של טראומה
ומביאים אותו לשיקום מלא.
נותנים, קודם כל, בשלב האוננות,
פוטרים אותו מכל המצוות,
תעסק רק בקבורה. עד שאדם לא קובר את המת, הוא לא רגוע.
פוטרים אותו מכל המצוות, תעסק בקבורה.
אחר כך
יום הראשון של האבלות הוא דאורייתא.
כאילו, מקבלים את זה, גם לא צריך ללכת תפילין.
אחרי זה שלושה ימים,
כתוב שלושה ימים לבכי.
אחרי זה שבעה ימים למספד.
זה נפקא מידה בהלכה שפחות מנחמים בימים הראשונים.
נותנים לאדם להתפעל להיות עם עצמו, לעכל את הדבר.
אחרי זה יש לנו שלושים.
אחרי איזה אחת עשרה חודש,
אצל הספרדים גם, אחרי איזה שנה.
אומר המדרש,
שלושה,
שבעה,
שלושים,
שנה מכאן ואילך, אין אתם רחמנים בו יותר ממני. זה, מספיק, תמשיכו.
עכשיו היום בעידן המדיות וכל הדברים האלה, יצא לי כבר להיות כמה פעמים באזכרות של שנה.
הבן אדם עבר תהליך במשך השנה, נכון?
לאטאט מסתגלים, לחיסרון וכל זה, ממשיכים הלאה.
ופתאום באסגרה של השנה
מפיקים איזה סרט
על המנוח או על המנוחה.
הסרט זה כאיזה מין מתקפה רגשית כזאת.
אם גם לוקחים לך, נגיד שזה אישה, אז כל השירים, יש איזה חמש שירים על אימא.
כל אחד מפרק אותך מכיוון אחר.
נכון? מרוקאים כאלה, נכון? כל האימא, וזה שירים באמת, ואז זה, והתמונות.
אתה גומר את הסרט הזה,
כאילו עכשיו יצאת מהלוויה.
כאילו לא הייתה שנה, כאילו לא היה זה, כאילו לא היה דרך, נכנסת לתוך החורבה,
ככה מפורק.
זה לא טוב.
הוא אומר לך, אל תיכנס לחורבה.
שנה, האזכרה בשנה, צריכה להתאים לעובדה שזה שנה.
אז אפשר להקריא דברים, אפשר להראות סרט, אבל שהוא יותאם לזה, זה כמו משחק
סולמות וחבלים. אתה עולה, עולה, עולה, ובסוף הגעת כמעט ל-99,
שוו, יש שם איזה חבל כזה, נחש כזה ארוך,
שמחזיר אותך חזרה לנקודת אפס.
לא טוב.
לא טוב.
כאילו להתחפר בתסכול, ומה היה, וכל הדברים.
עזוב אותך, מה זה יעזור לך?
סע קדימה.
אני זוכר שככה גם הרגשתי אחרי הגירוש.
זה לא רק אני הרבה.
ככל שחשבתי על הגירוש, ועל העוול שנעשה, ועל הרשע, ועל ה... אתה יודע, לקחו אנשים, באמצע החיים, לקחו להם את החיים, והכל היה גם ברמאות,
גם פוליטית, וגם רמאות בשטח. כן, יש פתרון לכל מתיישב.
אין פתרון, ואין נעליים, שהיו זרוקים בבתי מלון שנתיים, ממש כאילו אתה...
הרגשתי איך שהדבר הזה כאילו מכרסם בפנים, ורק מלא אותי כעס.
ויש לך יצר להיכנס לתוך החורבה.
עזוב,
עזוב, מה זה יעזור?
יעזור לך משהו חוץ מלעשות לך התקף לב?
תיכנס לדרך, תדאג שאתה תמשיך הלאה ותתפתח ותתקדם,
ולפעמים, אחרי כמה שנים, יש לך זמן לחזור ולברר רטרואקטיבית מה היה.
זה נכון ברמה הפרטית,
כאן זה מדבר על הרמה הלאומית.
עם ישראל חווה חורבן טוטאלי
אחרי בית שני. בית שני זה חורבן, אני חושב שזה ודאי שווה ערך לשואה,
ואולי חמור מהשואה,
כי חווינו גם חוויית גלות. מבחינת כמות ההרוגים,
אלה היום מספרים.
אבל תנסו רגע לחשוב, להבדיל, כן, לא תקום פעם, אתם מכירים את הראשי תל אבות לא תקפוץ?
כתוב, לא תקפוץ, ראשי תל אבות לא תקום פעמיים צרה.
אבל תנסו לחשוב שאמריקה ורוסיה בערך ביחד,
גריזות עלינו מלחמה ובאות לכאן ונלחמות בנו ומנצחות אותנו ומפרקות את מדינת ישראל ומעיפות את כולנו לכל הרוחות זה מה שהיה בבית שני
זה מה שהיה אפשר להיכנס לחורבה ואפשר להיכנס לתוך הזה ומה היה
ואפשר להגיד אוקיי צריך להיות בדרך
חייב להתקדם אם נסתכל אחורה נהפך לנציב מלח נשתתק לא נוכל לזוז קדימה
כן איתן
אמרתי שהוא רובוט?
אז הנה אני אומר לו איך אני בשבילך?
אל תסתכל אחורה
נכון, אז מי שזה לא עובד אצלו, יישאר תקוע מאחור,
אבל זה באמת לא עובד.
כן.
יחי ההדחקה הקדושה, בסדר?
המון המון שורדי שואה שהגיעו לכאן,
אמרו לעצמם ככה, אם אני מסתכל אחורה,
למה שהיה, אני לא מתחתן,
אני לא מוליד ילדים, אני לא זז.
לקחו את זה, קברו את זה 200 קילומטר באדמה,
התחתנו,
ילדו ילדים, לא הסכימו לדבר על זה.
מתי הם התחילו לדבר על זה?
אתה יודע מתי?
משפט רייכמן זה גל אחד, אבל מתי הם התחילו לדבר על זה?
עם הנכדים.
נכדים, זהו, יש בית,
יש משפחה, יש ילדים, יש נכדים, עכשיו אני גם יכול לספר.
אז הם גם חוזרים אחורה, ולא כולם, גם אז לא כולם.
לא כולם.
אבל אז כאילו אתה עוד יכול ככה להסתכל אחורה, זה...
אם תספר, כבר לא נכנסת לחורבה, אתה מתאר מה היה, אבל כבר לא נכנסת שם. אתה כבר לא בתוכו.
אבל אם היו מספרים מיד, זה היה גומר אותם.
מה אתה אומר?
ראשון עסוק בלחבר,
לתפור את הכל שיהיה ביחד, שלא יהיה ניגודים.
כן, להתנקן חורבה.
אבל אליהו הנביא אומר לא. לתפוך החורבה להסתכל על זה. אז זה... לא להתנקן.
זה אתה תעשה...
זה איש וזה כן. אבל אליהו, אנחנו כרגע עומדים ללמוד את אליהו הנביא. אתה רוצה לתפור, זה מקסים.
ואני אשלח אליך את אליהו הנביא,
ותדברו ביניכם, סגרו את הפינות ביניכם.
אשרי מי שראה פניו בחלום.
אבל כאן אליהו אומר, אל תיכנס לחורבה. למרות שתיכנס לחורבה, אתה תוכל לשמוע את החורבן יותר מהדהד.
ככה, את כל הבט-קול וכל זה, מי אמר שזה טוב.
אתה, או כשאתה לא מצליח לתקן את ההתנהגות הזאת, כל הזמן אתה... ולא, אז אתה מתחפר,
אתה מכיר את זה, התחפרת פעם עם האוטו?
התחפרת?
היה לי פעם איזה מקרה התחפרות.
נסעתי עם אשתי לאיזה מקום, נסענו לאיזה צימר בדרום וזה, בדרך עצרנו,
יש, איך זה נקרא?
פורה, פורה, שמורת פורה, כן? זהו, שמה.
נכנסת, אה?
כן, יש שם כזה שבילי קורקר כאלה, סבבה, וזהו.
וירד גשם.
ירד גשם,
ואז עשיתי טעות,
ירדתי מהשביל קורקר, יש שם איזו אדמה כזאת טין,
והאוטו התחיל להחליק לי כמו סקי.
עכשיו אתה, ככל שאתה נותן יותר גז, אתה יותר מתחפר, אתה יותר מסתבך, אתה יותר איזה...
עצרתי את הכול, אמרתי שתתלכו ברגל, חבל שפה תסתבכו,
ועצרתי אותי, קודם כל בואו נחשוב, כי היה נראה שאני צריך שם איזה חילוץ,
משהו על.
אמרתי, לא יודעתי מה אני עושה, איך אני יוצא מכאן, אבל היה ברור שללחוץ על הגז אסור. למה?
כל לחיצה,
עוד יותר אתה מתחפר בבוץ.
בסוף הסתכלתי, ראיתי את השטיחים של האוטו.
יוצאתי אותם, את השטיחים,
שמתי אותם מתחת לגלגלים, והתקדמתי כל פעם שתי מטרים עם השטיחים,
שתי מטרים, הייתי בזה עלייה עד שהצלחתי, אז ברחתי.
הלכו השטיחים כפרת הבמות, כן?
אז זה,
אתה מבין,
אתה רשאי להתבונן על החורבה רק אם אתה במקום בטוח שלא תשאב אותך,
תשאב אותך פנימה. זהו, זהו.
ואז הגמרא מפרטת.
תראו מה זה, זה פירוט מדהים בעיניי.
אותנו רבנן, מפני שלושה דברים אין נכנסים לחורבה.
מפני חשד,
מפני מפולת
ומפני המזיקים.
מפני חשד, מה הכוונה?
יהי רצון שתפתחו את הלב שלכם הכי עמוק בעולם
לדברים האלו.
חי ורעי.
מה שמניע את האדם בחיים זה אמון.
זה מה שמניע את האדם בחיים. בלי אמון אי אפשר לעשות עסקים.
אי אפשר להתחתן, אי אפשר לרדת ילדים, אי אפשר, אתה לא יכול.
אם אתה חושב שכולם כל הזמן מרמים אותך, אתה לא יכול לזוז מטר בחיים.
עכשיו, מדי פעם מישהו מרמה אותך, מדי פעם אתה נופל באיזה חורבה.
אבל אם אדם נכנס לתוך החורבה, הוא נהפך
לטיפוס חשדן.
הוא חושד בכולם כל הזמן.
ולא רוצים שתהיה חשדן, כי אי אפשר להתקדם ככה בחיים, מפני החשד. הוא שקרן, הוא יעקוץ אותי, הוא עקץ אותי, הוא חושד בכולם.
בסדר?
החיים בנויים על אמון.
נכון שמדי פעם מרמים אותנו ואנחנו נופלים? בסדר.
אז עדיין...
שווה.
כן.
כלומר, אם הצליחו לגרום לזה שאנחנו נהיה חשדנים,
אז באמת הצד הרע ניצח.
אבל אם אנחנו אומרים, בסדר, אחת לכמה זמן
קורה שנופלים, בסדר. זה לא יגרום לי לאבד את האמון,
כל האנשים, וכולם רמאים, וכולם גנבים, וכולם שקרנים, וכולם זה. כי אז אתה לא יכול כלום, אתה לא יכול לשמוע שיעור מאף אחד, אתה לא יכול ללמוד, אתה יכול לקרוא כלום, כי כולם מנסים לעשות לך את זה מניפולציה.
אז לכן, מי שנכנס לתוך החורבה,
יפתח בתוכו דפוסים של חשדנות.
זה יתקע אותו בחיים.
פשט הגמרא זה יחשבו בו, נכון? כן, כן, אבל אנחנו עכשיו מעמיקים.
אנחנו מעמיקים, ליאור.
לא באנו לכאן כדי ללמוד פשט.
אומרים שאתה יודע, פרדס, פשט, רמז, דרש, סוד.
זה כמו תמונות של האדם.
פאי זה פספורט.
תמונה, פספורט של הפנים.
זה, אתה רואה את זה.
רייש, זה שמעתי מהרב דוזינגר. רייש זה רנטגן.
אה, כבר רואים יותר, רואים את העצמות וזה.
ד' זה כבר בדיקת דם. או, אתה מקבל פה תמונה.
ממש רצינית, על המצב הבריאותי, אפשר
לדעת הרבה מזה.
ס' זה שיא תקווה.
זה כבר הכל גלוי, כל הפנים גלוי.
אומרים שאצל האשכנזים זה פרדס, ואצל הספרדים זה ספרד.
קודם כל סוד.
דבר ראשון זוהר, ספרד, אחרי זה פשט, רמז, רע, קודם כל.
נכון?
זהו, קוראים זוהר. טוב,
אז תנו רבנן. אמרנו מפני החשד לא להפך לטיפוס
חשדני ונרגן.
מפני המפולת.
מה זה מפולת?
בסדר, נגיד אדם חווה איזה חורבה כל... זה נכון גם ברמה הכללית, כן?
עם ישראל יכול היה להפך, היה צריך להפך, לכאורה, לאומה הכי חשדנית בעולם, הכי רמני, כולם... כי באמת,
ניסו לרצוח אותנו אין סוף פעמים. בכל אופן, עם ישראל הוא עם מלא אמון בטוב.
מלא אמון באופטימיות, אפילו מלא אמון באנושות.
חותרים לשלום, רוצים לעשות דברים טובים.
זה לא קורה אם היינו מתחפרים בתוך כל ה...
יותר מדי אופטימי.
מפני המפולת, אדם חווה איזשהו קושי, איזושהי חורבה
ברגע שהוא נכנס, הדבר הזה עלול לגרום לו, למה?
לקריסה!
כאילו, הוא לא יחווה את זה בתור איזה, הוא לא יחווה את זה בתור איזה, זה נפילה מסוימת,
אבל אלא עכשיו כאילו כל התשתית שלו רועדת והכל כאילו קורס לו, ואז יש פשוט מפולת.
אז הוא מאבד את האמון לגמרי, אז הוא נכנס לדיכאון,
הוא נכנס לפחדים, לחרדות, הוא לא יצליח לתפקד.
נו, אז זה טוב? תיכנס לתוך החרובה הזאתי, זה יועיל לך?
שלא יגרמו לך כאן איזה קריסה, זו התמוטטות טוטאלית.
אל תיכנס, אתם עושים את זה מאחורה, תמשיך קדימה כמה שאפשר.
ומפני המזיקין
זה אחד הדברים העמוקים ביותר.
אתם יודעים שבדרך כלל
כשיש נגיד מישהו, נער אפילו, שפוגע,
בין אם זה באלימות
או מה שהיום יותר מטופל ויותר זה פגיעות מיניות וכל הדרך.
בחור מ-15 פוגע בחברים שלו, בבנות, לא משנה.
אז כולם נורא נורא, או, איך הוא עשה את זה וכל זה. בדרך כלל, על פי רוב,
הפוגע הוא קורבן בעצמו.
פגעו בו לפני כן.
בסדר? אז פגעו בו, ואז זה מתגלגל הלאה. זה לא בא להסיר ממנו אחריות.
אם פגעו בו היה צריך... וכולי, אבל בדרך כלל כשאתה חופר,
אתה מגלה שזה לא התחיל ממנו.
אם אדם מתחפר בחורבה, הוא עלול בעצמו להיהפך למזיק.
פגעו בו, אז הוא יפגע באחרים.
בסדר? הוא כאילו...
הוא יכול להגיע למצב שאתה תגיד, אה, הבנתי, אז ככה העולם מתנהג.
אז אני כאילו הייתי טעמי, אני הייתי פראייר.
אבל אני הפסקתי להיות פראייר, כמו שעשו לי. אני אעשה גם להם?
מה, נראה לך אני פראייר?
הם דפקו אותי, אני דפוק אותם בחזרה, למה מי הם?
אני אראה להם מה זה. זה נכון במלא מלא דברים.
נכנס לאיזה מין קודם, ואז אתה נהיה פוגע בעצמך, מזיק בעצמך.
אומר אליהו הנביא, אל תיכנס לחורבה.
וזה נכון גם ברמת הפרט וגם ברמת הכלל.
כן?
כי הוא,
לכאורה, עוד פעם, עם ישראל,
שאנחנו כל כך סבלנו וכל כך הרגו אותנו, אנחנו היינו אמורים להיות,
ברגע שאנחנו חוזרים חזרה לעמדת כוח,
אנחנו נראה לכם מה זה.
ובדיוק בגלל זה התורה מצווה אותנו, בגלל שהיינו עבדים במצרים,
התורה מצבה אותנו,
הציווי הראשון מיד אחרי יציאת מצרים, תיזהר בעבד.
תייחס אליו בכבוד,
אל תפגע בו, יש לו זכויות וכל זה. למה?
בגלל החשד!
בגלל הבעיה שאנחנו מפחדים שמי שהיה עבד בעצמו, כמו בצבא, כמו בגולני, הוא היה צעיר,
כן,
הוא גם מזגן, סליחה.
כן, הוא היה צעיר, נו, אז הוא סבל בתור צעיר, אז עכשיו שאתה ותיק, מה? עכשיו שאני ותיק, זה הזמן שלי שהאחרים יסבלו.
כן, עכשיו הגיע.
עכשיו הזמן שלי.
זה מין, וכל פעם שמנסים לשבור את זה, והמגד שורף להם את הזה, ופיצוצים וכל זה, פשוט פנים ואופן.
אבל זה המנגנון הדפוק הזה שהופך את הנפגע לפוגע,
במקום ש... כי אתה מתחפר בתוך המסורת, כאילו, של החורבה.
אז אומר אליהו לרבי יוסי,
אל תיכנס לחורבה, תישאר בדרך.
תלך
בדרך של התיקון,
של החידוש, של הצמיחה.
אולי אחרי שיעבור זמן ותרגיש מספיק בטוח,
והחורבה לא תשאב אותה אליך,
אתה תוכל להסתכל עליה אחורה,
גם לספר עליה, ואולי טיפה להתבונן, נכון? ואז תשימו לב שכשאליהו אומר לו,
הוא אומר לו, תקשיב,
בחורבה אין רק כל שזה,
אלא בשעה שישראל נכנסים לבתי כנסויות ועונים, יש בהם מבורך.
הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר, אשרי המלך שמקלסים אותו בביתו.
כלומר, הוא מספר לו סיפור חיובי, אליהו, בסופו של דבר.
זה הסיפור.
אז אם כך, התחלנו בענייני תפילה, תפילה בדרך, תפילה מתוך הדרך, לכן זה הדרך,
והגענו, מהו היחס הנכון לחורבות
שקורות לנו בחיים? האם להתחפר בהן,
לחקור אותו, וכל הזה, ואז, או,
תמשיך להיות בדרך, תמשיך ללכת.
איך אומר השיר הזה?
לך, לך לך, אל תבחן, נכון?
כאילו לא.
זה לא להתעסק בתוך חורבה, כדי שלא תיהפך לאדם חשדן,
כדי שלא יהיה לך איזו מפולת אישיותית,
וכדי שלא תהפך חלילה לפוגע בעצמך, למזיק בעצמך.
ברוכים תהיו!
