בשיעור האחרון,
אופס סליחה, בנושא המחלוקות,
לא שיגמרו המחלוקות אחרי השיעור הזה, כן, אין לכם משליה כזאת,
אבל צריך להמשיך עליו בחיים.
אז זה יהיה השיעור האחרון היום. אני מזכיר דברים שלמדנו בעבר. אנחנו בעצם סביב,
לומדים את זה סביב הסיפור בגמרא במסכת ברכות, דף כז,
על המחלוקת בין
רבי יהושע לבין רבן גמליאל לגבי תפילת תרבית האם היא רשות או חובה, נכון?
פחות מעניין אותנו כרגע הנושא עצמו.
מה, זה יותר אופן ניהול המחלוקת. ודיברנו בעבר,
כן, מה שניסיתי להעביר זה שברגע שאתה מתחיל לייחס מניעים זרים למישהו,
זה חורבן התורה.
חורבן התורה.
כי זה דבר שאין לו סוף.
אין לו סוף.
אז איך נדע?
אולי כן אדם יש לו מניעים זרים?
אז יש לנו כל מיני כללים.
איך יודעים?
כן? קודם כל, חזקת חפות.
סתם אדם, אין לו, סתם אדם, יש לו,
יש לו, אנחנו מדיינים אותו לכף זכות, שהוא, זה באמת דעתו.
אתם מבינים?
זה משהו, זה מין גלגל
שאתה לא יכול לצאת ממנו.
אני אתן דוגמה דווקא מהשדה הפוליטי, למרות שכרגע הנושא שלנו זה לא פוליטיקה, ממש לא.
אבל אני אתן כאילו דוגמה, כי משם יש דווקא דוגמאות טובות, כן?
אומרים על פלוני,
כי הוא הצליחו
לסובב אותו, הוא קבלן הביצוע של אג'נדות בכלל של אחרים.
הוא לא שם לב, אומרים עליו.
כן?
אז כאילו בעצם מה אמרת?
עכשיו, מה שהוא יטען, מה שהוא יגיד,
תגיד, תשמע, אתה רק מחזק את הטענה שלי, תראה כמה הצליחו
להוליך אותך שולל, שאתה כאילו אפילו עוד מאמין בזה.
כלומר, זהו, אין מה להגיד נגד טענה כזאת. ואז הוא מגיב ואומר, לא, אתם כל כך, זה, שאתם כבר הולכים.
במקום פשוט להגיד, הוא חושב אחרת, בסדר, הוא חושב אחרת, כאילו זה
אולי אני כן אשתמש בדוגמא מהסדה הפוליטית,
כן, יש כאן ממשלה מסוימת, כולנו מכירים את הממשלה הזאת, אז
השיח הרווח הוא,
פלוני רצה להיות ראש ממשלה, לא מעניין אותה שום דבר, בשביל זה הוא יכול למכור את כל הזה,
אלמוני, הצד השני,
עניין אותם רק להינצל מהמשפט,
נגיד כן, ואז מה?
זה שיח עקר
שאתה לא יכול להימנט ממנו.
למה לא להגיד?
למה לא להגיד?
משהו שנראה לי הרבה יותר אמיתי.
צד אחד אמר,
אני חושב שמבין שתי האפשרויות,
בחירות נוספות או הקמת ממשלה שהיא ודאי ממשלה
לא מה שחשבו ולא מה שציפו, כן?
אני מעדיף את האפשרות הפחות גרועה. זו אפשרות אחת. מצד שני אומר, לא.
אני חושב שהייתי מצליח להשיג ממשלה יותר טובה.
מחלוקת!
מחלוקת! מעריכים את שני הצדדים.
שניהם חוזים באיזושהי נקודת אמת מסוימת.
כמו שאמרתי, בפוליטיקה
כנראה שתמיד זה ילך למקומות של אינטרסים וכולי,
ושם אין בעיה, כי שם הכל מוצהר מראש שיש אינטרסים, וזה בסדר גמור. אבל כשזה מחלחל, כשדפוסי המחלוקת הפוליטית
מחלחלים לתוך בית המדרש,
אז זה ממש חורבן. כלומר, להגיד על מישהו, תשמע,
הוא כותב ספר כי הוא רוצה להיות, לשלוט.
הוא רוצה שתהיה לו הגמוניה בעולם ה...
מה אפשר להגיד?
פשוט, ככה דעתו.
הוא למד את הסוגיה, וזה מה שנראה לו.
עכשיו, אתה יכול לחלוק,
אתה יכול לא לחלוק,
אתה יכול להסכים,
אתה זה, אבל
לייחס מניעים זרים לכתיבת ספר או לאמירת עמדה תורנית, זה פשוט חורבן התורה, כי ברגע שאתה מייחס מניעים זרים,
ככה נחרב בית המדרש הקודם שהיה לנו,
בתקופת החשמונאים, כן? ברגע שאתה מייחס מניעים זרים לא ומניעים זרים לא, זה נגמר הסיפור.
אז הוא רוצה להשתלט, והוא רוצה למנוע להשתלט כי הוא רוצה לשמור את השלטון לעצמו,
והוא רוצה...
ואז פתאום אתה מוצא את עצמך בתוך בית המדרש, משתמש בסברות
של פוליטיקה חלילה.
זה ממש חורבן התורה.
אז איך חולקים?
יש דרך איך חולקים בתוך בית המדרש.
קודם כל, הכלל הראשון,
הזכרנו אז את הגמרא בחגיגה,
עושה אוזנך כאפר כסת,
תשמע דברי המתירים, דברי העוסרי.
קודם כל באמת לראות ולהבין.
יש, נקרא, מחלוקת כדרכה של תורה.
מחלוקת, הופה, איזה משלחת קדושה
בראשות חנן.
מה קורה?
ברוך השם.
אז יש כללים איך לנהלים מחלוקת.
איך לנהלים מחלוקת?
כלל ראשון, קודם כל,
להיות
ברור לך באופן ודאי שהבנת את העמדה
שאתה לא מסכים איתה.
כל כך הרבה מחלוקות
נובעות
מפשוט חוסר הבנה.
ניסוח מוטעה, ניסוח חלקי, ניסוח לקוי,
איש מפי איש,
שהבנת ודיברת ואתה יודע לחזור עליה ולהביע אותה.
בסדר? זה דבר ראשון.
דבר שני, שהקדמת את דברי החולקים האלה,
החולקים בכלל לדבריך.
בסדר?
מה?
כן, הכלל הראשון.
ניקח דוגמה עכשיו סוגיית הכשרות, בסדר? מה אתה אומר?
מחלוקת, כן, נמצאה בתוך מחלוקת. אז אפשר להגיד ככה,
אפשר לנסח את המחלוקת בצורה כזאת.
פלוני רוצה להרוס את הרבנות, זו המטרה שלו.
הוא בא כדי להרוס את הרבנות,
בסדר? זה כאילו מצד אחד.
ומצד שני,
הקבוצה השנייה, הם רק רוצים להשתלט על ג'ובים ברבנות
ולדורג שאף אחד לא יזיז להם, וזה המחלוקת.
מה אתם אומרים על זה?
נורא ואיום.
אפשרות שנייה להגיד,
פלוני רוצה ליצור שינוי.
בשביל זה הוא הגיע, כדי לעשות שינויים בתוך המערכת,
בתפקיד שלו, כדי שיהיה יותר טוב, בסדר?
והקבוצה השנייה, מתנגדת, כי חלק מהשינויים נראים להם לא מספיק טובים, לא מספיק יעילים, לא מספיק זה, או אפילו יגרמו עזק.
או, זה מתחיל להיות מעניין,
אז אולי נדבר, אולי זה. רגע, אז קודם כל בוא נבין שהבנתי מה הוא רוצה לעשות,
מה השינוי, למדתי אותו.
בואו נבין שאני מבין היטב מה סברת המתנגדים. בואו נדבר על ה...
אז פה אפשר להתקדם.
אפשר שדברים יהיו יותר טובים.
אתם מבינים? זה נשמת,
ממש נשמת האפו של בית המדרס, היכולת לחלוק
בצורה עניינית ולהתקדם ככה.
ברגע שאתה מייחס... כן, איתי.
וגם אין לי גם דרך לפרוך את זה.
עכשיו, אם מישהו יגיד, בוא, יבוא ויגיד, תקשיב, אתה יושב כאן בשיעור ומעביר פה שיעור כי אתה רוצה, לא יודע,
יש לי דרך לפרוח את זה, אם אני יכול, זה משהו שהוא...
תוכיח שאין לך אחות.
זה משהו שאתה לא יכול להתמודד מולו.
יש להם אג'נדה. יש להם אג'נדה.
לכולם יש אג'נדה, אבל בסופו של דבר אתה אומר, המניע הבסיסי, המוטיבציה הבסיסית.
היא מוטיבציה שאתה דנת אדם בכף זכות שהוא רוצה.
יפה.
אז זה אלה דברים שדיברנו עליהם בעבר, בסדר?
אופי המחלוקת, איך הוא צריך להתנהל.
עוד נקודת חזרה קטנה שדיברנו עליה,
זה,
רגע, אתם נמצאים לך את הספר שיראו לעיניים.
כאן בגמרא, נקרא אולי טיפה את הגמרא,
נתנו רבן מעשה בתלמיד אחד שבא לפני רבי יהושע,
אמר לו רבי תפילת ערבית רשות או חובה, אמר לו רשות.
בא לפי רבן גמליאל, אמר לו ערבית רשות או חובה, אמר לו חובה, אמר לו ועלה רבי יהושע, אמר לי רשות.
אמר לו המתן עד שייכנסו בעלי תריסין לבית המדרש. אז אני חוזר כאן
על הדברים של הרב פה.
למה הוא קורא להם בעלי תריסים,
לתלמידי החכמים?
תריס זה המגן.
המגן.
והחרב זה התוקף.
הלגיטימציה שיש לך זה להגן על עמדתך.
זה הלגיטימציה. צריך להגן על עמדתך. איך מגינים על עמדה?
איך מגינים על עמדה?
בנימוקים, בסברות, בראיות, בהוכחות. ככה מגינים על עמדה.
אין לך לגיטימציה לתקוף את העמדה השנייה ולייחס לה,
כמו שאמרנו, מניעים זרים, אתה יודע, אתה פה, אתה רוצה, אין לך.
תלמידי חכמים נקראים בעלי תריסים בגלל שגם הדעה השנייה יש לה מקום.
כלומר, יכול מאוד להיות,
אני מיד אגיד את זה, שגם הדעה השנייה היא אמת.
בסוף, איך נפסוק להלכה, זה תלוי בהרבה מאוד משתנים. רוב ומיעוט, צורכי הדור, גדול הדור, לא משנה מה.
אבל אתם מבינים שפסיקת ההלכה לא אומרת שהדעה שלא נפסק הלכה כמותה היא טעות.
עכשיו,
סיימנו את חנוכה ופסקנו כבית הילל. אז מה, בית שמאי זה טעות?
הזוהר אומר שלעתיד לא יפסק הלכה כבית שמאי. בית שמאי זה אמת,
אבל זה הלכה ולא הלכה למעשה.
בית שמאי זה אמת. יש צעד משמעותי מאוד שבו צריך להגיד כנראות משמונה לאחד.
בסוף, כשאתה בא לשכלל,
לשקלל את כל השקלולים וכן על זה הדרך,
אז אתה אומר, אני אפסוק, אני אתן לכם דוגמא, בסדר?
מחלוקת הרב עובדיה והרב אליהו.
שני גדולי עולם.
ענקי עולם.
גם את המחלוקת אותי ניסו לצייר כמאבק על הגמוניה.
מי כאילו יהיה זה, מי יהיה, כמובן שזה הבל הבלים ושטויות ו...
אבל הייתה ביניהם מחלוקת.
מה המחלוקת?
לב המחלוקת בין הרב עובדיה לרב אליהו היה מי הפוסק
שלאורו צריכים ללכת לפחות לספרדים.
דעת הרב עובדיה?
שולחן ערוך. מרן? קיבלנו הוראות מרן. דעת הרב אליהו?
בן אישראי.
טוב, מה תגידו?
טוב, נו, הרב אליהו...
קרוב משפחה של הבן אישראי,
דרך אמא שלה.
אבל זה לא מסתדר. למה? כי גם הרב עובדיה הוא בבלי.
שניהם בבלים, כאילו.
אז מה?
אז מה המחלוקת?
נפלא לדעת מה המחלוקת בין הרב אליהו לרב עובדיה. בעצם הם לא חולקים.
הם בעצם לא חולקים.
כשאתה למד את הדברים ומעמיק בהם וקורא ולומד את הדברים במקורם,
אתה בכלל לא חולקים,
שמסכימים בעיקרון, אבל חולקים ביישום.
אומר הרב מרדכי אליהו, זכר צדיק לברכה,
אנחנו דור של גאולה,
דור של קיבוץ גלויות.
הרמה הרוחנית מאוד מאוד עלתה,
ולכן דברים שהיו בעבר שייכים ליחידי סגולה,
כמו לפסוק בחלק מן הדברים לפי רבנו הארי, שזה מה שעושה הבן איש חי,
שהוא פוסק בחלק מהדברים לפי רבנו הרי, ולכן הוא בדרך כלל
מחמיר יותר,
היום זה כבר מה?
מדרגת רבים. למה? כי ברוך השם התקדמנו ואנחנו בארץ ישראל בשל עיבוי תורה ותפילה
בזמן של גאולה.
אז לכן בן איש חי.
אומר הרב עובדיה יוסף, ברוך השם, התקדמנו.
אנחנו בזמן של גאולה, הגענו לארץ ישראל.
מכיוון שאנחנו בזמן של גאולה הגענו לארץ ישראל, מספיק עם הפיצול, צריך לקבל את הפסיקה המרכזית של מרן,
רבי יוסף קארו שהוא מרא דערעא דארץ ישראל, ולפסוק כמו מרן.
אז שניהם מדברים מצד הגאולה ומצד ההתקדמות.
רק אחד אומר גאולה והתקדמות שווה בין איש חי, ואחד אומר גאולה והתקדמות שווה הפסקת הפיצול ואחדות.
אבל בשור השם אחד.
אז פתאום המחלוקת היא נהיית כאילו הרבה יותר...
לשם שמיים. מה?
ממש לשם שמיים.
ממש לשם שמיים.
נכון?
אתם מבינים זה כאילו...
אז גם את המחלקות הן ניסו לצייר בצורה נמוכה ושפלה וכמובן, כן.
ודעי ככה אומרים על השופטים שיש להם גלימה ארוכה כאילו אין להם יצר רע. הגלימה מסתירה את כל האיברים. אתה רואה ראש וכל כזה.
לא רק שאני אלך אפילו צעד אחד אחורה. זה ברור שבסוף יש בזה גם מוטיבציה אישית מסוימת.
אבל מה המוטיבציה האישית?
מוטיבאציה אישית היא מוטיבאציה של שליחות.
של שליחות.
כלומר,
ככה נגיד הרב עובדיה כותב בכל ההקדמות, ותזכה נשמתי להוציא לאור כל החידושים שקיבלתי מהר סיני. הוא מרגיש שיש לו שליחות.
הרב עובדיה בתור ילד בן שבע הוא כותב מחברת והוא כותב אליה יביע עומר.
ככה הוא כותב, לא יודע מה אתה עושה בגיל שבע בשער של המחברת,
אני ציירתי סביבונים.
בסדר?
הרב עובדיה הוא...
ברור שיש בזה גם את הנגיעה האישית,
אבל זה לא נגיעה אישית שבאה להגיד, אוקיי,
זה אדם מרגיש שיש לו שליחות.
אבל איפה יהיה נקודת המבחן?
נקודת המבחן תהיה האם, נגיד, אדם יודע להודות,
חזור להודות.
תסתכל
בפסקים של הרב עובדיה יוסף.
קודם כל, תראה כמה פעמים הוא שולח,
כותב משהו ושולח לרב משש,
שיסכים איתו. רק אם הרב משש מסכים איתי.
וגם הרב משש עושה את זה הפוך.
וכמה פעמים הוא גם אומר, אני חוזר בי.
אני פסקתי משהו מסוים, העירו את תשומת ליבי, ראיתי מקורות, אני חוזר בי.
יש כאן איזה, יש כאן איזה, וכמובן המקורות גלויים,
יש שקיפות,
ואתה יכול,
ברור שמעורב בזה גם רצון,
לא לשליטה וכוח חלילה, אבל רצון להשפעה, אפשר לקרוא לזה ככה, רצון להשפעה. רצון להשפעה הוא דבר לגיטימי.
אבל אתה אומר, כמו שאני רוצה להשפיע, גם הוא יכול להשפיע.
יש לנו את ה... כל אחד יש את האור שלו, ולכן הוא קורא לזה כאן,
המתן עד שייכנסו בעלי תריסין.
יש מלחמת מגן ומלחמת תגרה.
רק אני רוצה להגיד,
זה יכול להיות
שייפול למקום הלא טוב, הנמוך.
בסדר? זה יכול להיות.
אבל בדרך כלל שמים לזה לב.
בדרך כלל יהיה מעורב בזה כסף.
ומה יהיה הסימן הכי מובהק לזה?
מה יהיה הסימן הכי מובהק לזה?
אתה יודע, יש פה תמונה במכון מאיר, המקום היחיד בעולם שראיתי את התמונה הזאתי,
נראה לי עדיין פה.
תמונה של הרב עובדיה והרב אליהו ביחד,
מחובקים.
איזה אהבה.
אה?
פה במשרד זה נמצא נראה לי.
כן. במכון ראית?
אה.
והרב עובדיה כשהיה חולה היה מבקש שישלחו לרב אליהו שיתפלל עליו.
כלומר הייתה ביניהם הבדלים ומחלוקים. אבל
ברגע שמתחילים לפסול דעה אחרת ולשים עליה איקס ולהגיד אולי יכול ומי הוא בכלל וכלום,
הופה זה כבר מסוכן, שם הוא תתרחק, בסדר?
הייתי פעם, לפני הרבה שנים,
ביקשו ממני להיות סנדק באיזה מקום,
כלשהו.
המקום הזה היה אולם צמוד
למחלקת יולדות כלשהי, באיזה מקום. זה היה אולם.
בסדר?
אני לא... במשפחה ביקשו ממני לבוא להיות סנדק, ובסדר? באתי, טוב, סנדק, ברוך השם, ברית.
עודי על הכיסא, מה שנקרא, אנשים באים לקבל ברכה,
זכות המצווה, לא בזכותי.
מגיע איזה מישהו,
מבט כזה,
מזרה אימה בעיניים.
הוא אומר לי, תגיד מי היה מועל פה?
הוא אומר, תראה, לא יודע,
אני לא מכיר את המועל, אתה רוצה ברכה? לא רוצה ברכה,
מי היה מועל?
אז הוא אומר לי, פה רק אני מועל.
אף אחד לא מועל פה, כאילו, זה...
הרגשתי שנכנסתי לתוך איזה מאבק טריטוריה כזה.
זה נראה רע, זה נראה לא טוב.
אז עוד פעם, אני לא נכנס שם לזה, אבל
אם דבר כזה מתחולה, אז תברח.
זה באמת לא טוב, זה מחלוקת לא זו משנה, אבל
באופן בסיסי מחלוקת היא, בסדר, אני מבין,
כמו שאמרתי, איך שנפסק להלכה זה בכלל לא אומר שזו האמת
ואין בלתה.
זה אומר שבסיטואציה הנוכחית,
בדור הנוכחי,
האנשים הנוכחים, כך צריך לפסוק להלכה.
אבל גם הדעה שנדחתה מן ההלכה היא אמת, ואולי בעתיד ייפסק להלכה כמוה, כמו שאמרנו על בית שמאי.
אז הוא אומר כאן,
יש מלחמת מגן ומלחמת תיגרע. מלחמת תיגרע מכוונת להפיל את האויב ולאבדו.
מלחמת מגן, להחזיק מעמד עצמו.
כן, הדעות הרעות.
כשנלחמים עליהם צריכים לצאת במלחמת תיגרע לעבדן עד היסוד לבל ירעילו בהרסן, כמו המלחמה נגד יוון,
נגד הדעות הפסולות של יוון.
אבל דברי תורה,
שגם האוסרים כי המתירים הם דברי אלוהים חיים הם,
רק שכל אחד מחויב להחזיק בדעתו שהיא לפי דיור המכוונת לאמיתה של ההלכה, לעשות מעשה כמותה. ככה אני חושב, מה אתה רוצה?
על כן אינה כי היא מלחמת מגן למצוא מעמד למעשה על פי דעתו,
אף על פי שגם דעת זולתו היא דעה שלמה ובמקור הקודש היא נובעת.
על כן יקראו תלמידי חכמים בעלי תריסים,
המתעסקים באלו הוויכוחים, בעלי תריסים,
תופסי מגן.
סיפרתי לכם את הסיפור על השיעור שהיה אצלנו,
בקהילה לפני כמה שנים ביקש ממני מישהו מהקהילה להביא איזה תלמיד חכם שיעביר שיעור אצלנו בקהילה בלמדנות, בלומדס.
בכבוד, בשמחה רבה, גישה שהיה לי כמה שיותר שיעורים מכמה שיותר כיוונים כדי שכל אחד יוכל למצוא את מה שנפשו חפצה.
אז הוא הגיע, תלמיד חכם,
ואני גם כן השתתפתי בשיעורים האלה.
והשיעור היה בנוי באופן, זה מין למדנות כזאת ליטאית,
שזה היה כאילו שיעור פרשת שבוע, אבל זה מהר מאוד הלך ללמדנות.
אני לא זוכר את השיעור, היה על
הנציב, פרשת וירא, הכסת אורחים, בקיצור, אז תפיל שם.
אבל כל השיעור,
המוטיבציה שלך זה להפיל אותו.
אתם מבינים?
השיעור הוא כמו קרב אגרוף, כאילו, הוא כאילו טה, טה, טה. הוא אומר איזה רעיון, ואז כאילו מתקיפים אותו, לא זה ככה, טה, טה. כאילו, הכל זה,
עכשיו, אני זוכר שיצאתי בסוף השיעור, אמרתי לעצמי, מה היה פה?
כאילו,
מה, כל המוטיבציה, כאילו, הוא בונה מגדל,
והשותפות של הלומדים זה אם יצטרכו להרוס אותם מגדל.
עכשיו, במזמן נפטר הרב פישר, שלמי פישר נפטר, אחד מגדולי הדור.
אז הוא
פרומן סיפר שפעם הסיפור ידוע, שהרב שך
אמר שיעור כללי בפונוביץ',
ומישהו שאל שאלה, ולא הייתה לו תשובה, סגר את הגמרא וירד.
כן?
כאילו זה, אה, וואו,
הוא הצליח להרוס לרבשך את השיעור, כן, לתלמיד.
אז רבשון אבישר אמר, מה, אני לא הייתי עושה את זה, לא הייתי יורד.
אמרו לו, למה? הוא אומר,
לא בגלל שאני לא זה, כי
אני מראש לא חושב שמה שאני אומר זה נכון.
אז מה, ממש להיבהל.
אז זו הייתה עוד שאלה.
בסדר, אז אתם מבינים, אז, אז,
ואז פעם אחת דיברתי עם התלמיד חכם הזה,
והוא עובד גאון עצום וכל זה, ואמרתי לו, תגיד, למה אתה לא מלמד בישיבה גדולה? למה אתה...
הוא אומר לי, כי בישיבה גדולה הם כל הזמן מנסים להרוס לי.
בישיבה קטנה, כאילו, הם מקבלים מה שאני אומר, הם לא, כאילו, יותר...
אז הוא כאילו אישר את התחושה שלי,
שזה...
אז הרב קוק אומר, תלמידי חכמים עם בעלי תריסים.
תגן על העמדה שלך,
תנמק אותה,
תדבר בכבוד אל הזולת,
תנסה גם לחזור על העמדה שלו לפעמים,
לראות רגע האם יש שם איזה משהו,
כן?
וזהו, ואז בסוף תראו אותה, זה דעתי, מה אני יכול לעשות, זה...
טוב.
היום אני רוצה להתקדם עוד שלב, בעקבות הגמרא,
ולדבר על מילה מאוד חשובה
בתוך המחלוקת.
והמילה היא לויאליות,
נאמנות,
אפילו אפשר להגיד חברות,
רעות
בין תלמידי חכמים.
בסדר?
מתבקרים, מתבקרים, מתבקרים, מתבקרים, מתבקרים, בסוף נפסקת ההלכה איכשהו.
נפסקת ההלכה, נכון.
אם זה בזמן הגמרא, זה על ידי סנהדרין,
זה על ידי כללים, איך שזה, אבל אם זה, לא יודע, בקהילה או בכל מקום, זה שאולי זה לפי רוב,
או לפי...
ולפעמים מי שפוסק זה מי זה, עם ישראל, כלל ישראל פוסק.
האם ספר מסוים הוא ראוי או לא ראוי, בסוף אתה רואה אם קונים אותו או לא קונים אותו.
זה לא דמוקרטיה, זה אינטואיציה, הרב קוק קורא לזה רוח השם אשר על האומה בכללה.
מה קורה אחרי ההכרעה?
אחרי.
יש ציפייה שתהיה נאמנות.
כאן
רבן גמליאל קורא לרבי יהושע ואומר,
אמר רבן גמליאל חובה.
אמר רבן גמליאל חובה. כלומר יש אדם שחולק עליי בדבר הזה?
אמר לו רבי יהושע לא.
רבי יהושע אתה חלקת לפני רגע. אתה אומר לו לא?
אומר רבי יהושע ככה מסביר כאן הרב. מה זה קשור?
כשבא רבי שמעון ושאל אותי מה דעתי, אמרתי לו את דעתי.
עכשיו כשאנחנו נמצאים בבית הדין, ורבן גמליאל שואל אם יש מישהו שחולק עליי
ורוצה לערער על ההסכמה שהסכמנו, אני הראשון שאומר לא.
יש הבדל בין הדעה הפרטית שלי לבין מה שקרה ברגע שהוחלט. ברגע שהוחלט, אני הראשון. רבי יהושע הרי גם בא לרבן גמליאל במקלא ובתרמילו, נכון?
ביום הכיפורים שלך להיות בחשבונו. אני הראשון שמגבה את ההחלטה.
כלומר, האם אנחנו מסוגלים להבין שמעבר לניצחון בעניין פרטי כזה או אחר,
יש מושג שנקרא בניין התורה.
בניין התורה.
וכשמתחילים לזנב אחד בשני, ולכתוב אחד על השני, ולחלוק אחד על השני, אחרי שכבר הדברים כבר,
זה הורס את כל הכלל של התורה.
אז רבי יהושע אומר,
יש לי את הדעה הפרטית שלי, ואני גם לא מבין שיש להגיד אותה, אני לא מסתיר אותה, אין פה חנופה.
אבל אתה רוצה להגיד, לחלוק עליך,
אחרי שכבר התקבלה ההלכה וההחלטה, לא.
אומר כאן הרב, ההסכמה של בית הדין נקבעת להלכה על פי הרבים,
וההודעה תיפול על שני אופנים. או שיודע חולק
שכך היא אמיתת ההוראה בערך חקירה על עצם הדין,
או שיעמוד בעד דעתו שהדין הוא כמותו. אלא שאם יבואו בדין מעתה לתקן דבר חדש, יהיו הכל מהמנויים.
על כן רבי יהושע אמר על שורת הדין שהוא רשות.
זה מה שהוא חושב.
אומנם רבן גמליאל אשר הנשיא יגזור בכוח בדין שהוא חובה,
אז זה יהיה חובה,
והוא לא יכול לחלוק על זה.
על כן אמר רבי יהושע שאין חולק בדבר,
כיוון שמצד ההסכמה לתקן, איננו מחולק מלהסכים לדעת הרבים.
כן?
הוא אומר, אני לא בלעד.
זה חשוב מאוד מאוד, הדבר הזה, אתם מבינים?
מה רמת הנאמנות? יש בגמרא, במסכת שבת,
רבי שמעון,
יש לו שם איזה מילה מאוד מאוד, משפט מאוד מאוד חריף. זונות מפרכסות זו את זו, תלמידי חכמים לו, כל שכן.
אפילו הנשים הללו שעובדות במקצוע השפל הזה,
הן עוזרות אחת לשנייה על מי יפות זו את זו.
אז תלמידי חכמים,
לא ייפו אחד את השני,
לא יפרגנו אחד לשני,
לא,
לא,
כאילו, במיוחד אחרי שנפסק להלכה, או אחרי שכבר יש איזושהי החלטה, או אחרי שכבר איזשהו ספר יצא,
הרווח הקטן והצדדי יחסית של הצפת המחלוקת
הוא קטן לאין ערוך מהחורבן וההרס שנגרם מן המחלוקת הכללית שמגיעה וכאילו מזנבת אחר כך מאחורי הגב.
אז עכשיו תראו, אני אתן לכם דוגמה, בסדר?
יש יישובים,
יש בהם רב,
ויש גם הרבה תלמידי חכמים,
חוץ מהרד.
יכול להיות דבר כזה?
כן.
חלקם גדולים ממנו בגיל,
וחלקם אולי גדולים ממנו אפילו בתורה.
לא תמיד הרב שנבחר,
במיוחד ביישובים, לא יודע,
עכשיו נפטר הרב גדעון פרל, הרב של ארון שבות,
ברכה צדיק לברכה.
נו, להיות רב ביישוב שגר שם הרב יחטינשטיין,
אז בסדר, זה לא דבר קל.
הרב יחטינשטיין הוא אחד מגדולי הדור היה, בסדר?
אז זה מתחלק לשניים.
נגיד ספציפית בשמות שהזכרתי, אז הרב פרל, ואחריו הרב רימון, הרב ויטמן עכשיו,
וייצמן.
כאילו הרב ליכטנשטיין היה...
מה?
רב שלמה זלמן נוירבך.
הוא היה, רב שלמה זלמן נוירבך, לא היה לו שום תפקיד רשמי.
לא היה לו.
הוא היה ראש שיבת כל תורה.
גר בשערי חסד.
רב שכונת שערי חסד היה הגאון, רבי,
מי?
לא,
רב רב, כן, אבל אחרי שהוא נפטר,
היה הרב רוזנטל. אבא של הרב יעקב ניצן רוזנטל. אז אבא שלו היה הרב של איזה...
והרב של ירושלים, הרב קוליץ.
רבי שלמה זלמן לא הסכים לדבר לידם,
לא הסכים, הוא היה מגיע לדרשה שלהם,
שבת הגדול ושבת הזו, היה מגיע לשמוע אותו דרשה.
ומרוב הרגישות,
מרוב הרגישות, רבי שלמה זלמן,
הוא הבין שיהיה מאוד לא נוח, ההוא והרב קוליץ היו כבר בני אותו גיל,
אז הוא הבין שיהיה מאוד לא נוח לרב קוליץ,
שכאילו,
אם הרב קוליץ ייכנס ובשלמה זלמן יחכה,
אז הוא בוודאי יעמוד, אבל הוא יודע כמה זה יהיה קשה לרב קוליץ שהוא יעמוד לכבודו,
ועושה איזה טריק, והיה כאן מחכה כזה, והרב קוליץ היה נכנס,
ונכנס מיד אחריו, כדי שלא,
משהו,
אבל הוא קיבל על עצמו לגמרי את המרות של מר הדיאטרא, הוא לא מר הדיאטרא פה,
אני לא מוכן להורות הוראה,
יש פה רב,
לך לרב,
בסדר?
לפעמים מתקשרים אליך מאיזה מקום, שואלים לך שאלה,
יש לכם רב?
כן,
כן, אז למה אתה לא שואל את הרב שלך? תשאל את הרב שלך ותחזיר את האדם לרב שלו.
כבוד, רעות,
לויאליות, הדדיות.
בין קולגות, כאילו, כמו שאמרנו, זונות מפרקסות זו את זו, תמידי חיים לו כל שכן.
תפרגן אחד לשני.
כי לפעמים יש לך יציר רעש, אתה אומר, אה, אני אציל את העולם.
הרב שמה לא מסתדר, הם פונים אליי.
אה,
איזה יופי, אז אני...
אז יש
כאלה שאומרים,
דווקא מהתלמידי חכמים שביישוב או זה, אני קיבלתי הכי הרבה עזרה.
תמיד כשהייתי צריך, באתי להתייעץ והייתי צריך שיחליפו אותי, תמיד בשמחה רבה ואף פעם לא ירעו על מעמדי. ויש כאלה שמדווחים הפוך.
הרב לאו כותב בספר שלו שהרבה פעמים החברים שלמדו איתו בישיבה.
ואחרי זה ראו אותו, עולה לי גדולה וכל זה.
הוא אמר, אף פעם לא באו להגיד יישר כוח.
היו מקשיבים לדרשות, אבל אף פעם לא היו באים להגיד, הרב לאו אבא, אני מתכוון.
יש מילה, ואומרים שלא סתם היא לא מילה בעברית.
מילה ביידיש.
קוראים לה לפרגן.
אין, זה לא מילה בעברית.
אין בעברית כנראה את המילה הזאת לפרגן. בוא נפרגן, מה קרה?
זה חייתכן.
הכי לפרגן שזה זה שילך כל הרוחות, איך הוא הצליח,
נו.
לפני הרבה שנים היה
תלמיד של לבן אצלנו בישיבה בנצרים,
הוא הוריד ארבעה מחבלים
בכפר רג'ר.
צנף, בניש.
עכשיו, כל אגוז שכבו שם מערבים, אה?
כן, כן. עכשיו, כל אגוז שכבו שם מערבים חודשים, הייתה התרעה.
בסוף הוא הגיע והוריד.
אז בדיוק בא לבקר אותי, אתה מבין, שהיה באגוז.
אז אמרנו, איזה יופי, כל גולנים קוללים אותו, כל אגוז שונאים.
אנחנו הולכים להרוג אותו.
כולם כאילו.
אז אתה בצבא, זה חלק מהתחרות בין היחידות וכל זה, אבל בין תמידי חכמים,
יש כאלה שסובלים מזה.
לא, אני, יש לי מה להגיד,
אני, יש לי איזה זה, יש לי איזה חידוש להגיד, הרב שלכם לא בדיוק אמר, זה, תראו, כן, אבל אפשר להגיד.
זה מאוד מאוד חשוב, הלויאליות, והפרגון,
וקבלת הסמכות.
דיון, דיון, דיון, דיון, בסדר, דיון, כמו שאמרנו, צריך לדעת דיון, אבל ברגע שהתקבלה ההחלטה על ידי מישהו שהוא בעל הסמכות,
אז זהו, ברגע הזה הכל נגמר.
אחרת אין לדבר סוף.
זה נקרא בהלכה זקן ממרא.
זקן ממרא זה,
תראו שהתורה צריכה להתייחס לזה.
זקן ממרא זה אדם, תלמיד חכם, חבר בסנהדרין, כלומר,
אחד מגדולי ישראל
שהיה ויכוח בסנהדרין ועמדתו הייתה מסוימת והיא לא התקבלה
והחליטו ברוב נגדו
ואז הוא יוצא החוצה ומתחיל ואומר, אני לא מסכים, אני לא אמרתי ככה, אבל אני גם, אני אומר לכם תעשו אחרת.
רבי אליעזר באורקינוס?
כן, כן, כן, דומה.
ואז התורה מדברת על, התורה אומרת דברים כאלה, מציעה, כן.
התורה מדברת על חמור מאוד הדבר הזה, זקן וממראה. אתה חייב לקבל סמכות.
חייב לקבל...
אתם יודעים, יצא לי להיות לאחרונה בשני פורומים שחיפשנו לצרף,
כאילו מין ועדת איתור כזאת, בסדר? נקרא לה,
שחיפשנו לצרף,
מדובר על תמידי חכמים, לצרף אותם לאיזשהו גוף כלשהו, שני גופים.
ואז אתה אומר תמיד חכם, הכי חשוב.
אתה יודע, בקורות חיים, ב-CV, אז אתה אומר, כאילו, צריך להתאים, נגיד,
בתפקיד מסוים, זה דירקטוריון שלו, זה משהו, אז אתה אומר,
כאילו, צריך שהיו שם כל מיני, באמת היו כמה שמותנים, ואתה רואה, פתאום, פעם ראשונה שראיתי את זה מהצד השני, כאילו,
שהשיקול המרכזי היה האם הוא לויאלי ואפשר לבוא איתו ביחד.
זה השיקול המרכזי.
ולא ה-CV שלו,
וה... וה... וה... וה... והיכולות, בסדר, יש הרבה. אבל האם הוא קואופרטיבי ונעים לעבוד איתו?
ומה יהיה כש... כשלא יהיו הסכמות?
האם יהיה פיצוץ,
ופתאום אתה תראה שמישהו יוצא לתקשורת ומעיף עליך איזה כתבה,
וזה, פיצוץ, ועוזב, או שאנחנו מסכימים, ומדברים, ומשוחחים, ובסוף מגיעים, וכל שכולם נסכים.
זה היה הפרמטר המרכזי.
זה היה נורא נורא מלמד, תדעו לכם, ממש, אתה רואה, כשאנשים באים לקבל מישהו למקום עבודה,
ממה הם חוששים?
מה הם רוצים?
מה הדבר המרכזי? אדם הולך לכל מיני רעיונות במקומות עבודה ו...
בודקים קודם כל קואופרטיביות,
בודקים שיתופיות,
בודקים יחסי אנוש, בודקים מה קורה אם אתה לא מסכים, בודקים כל הדברים האלה.
זה, במיוחד, מישהו צריך להיות מקודקוד באיזה מקום וכל זה.
אז מאוד מאוד קריטי, ממש.
יפה.
אז זה,
אז אלה הדברים, בקשר למחלוקות.
אני רוצה להגיד לכם,
לתאר לכם שתי מחלוקות
שקרו בעבר וכמעט החריבו את עם ישראל.
ממש מחלוקות.
מחלוקת אחת זה המחלוקת בין החסידים לבין המתנגדים,
שהגיעה להלשנות ממש, ולכלב, ולרדיפות,
והמחלוקת הזאת קודם כולה הייתה בגלל ייחוס מניעים זרים.
ולמה היא נמשכה יותר מדי זמן?
בגלל שלא הסכימו להיפגש.
לא הסכימו להיפגש. הגאון מוילדה לא הסכימו להיפגש עם אדמו״ר הזקן.
אדמו״ר הזקן נפגש ברווחה עם וולוז'ין, זה הוריד את האש.
ובסוף, כמו תמיד, מי עוזר לנו, מי מציל אותנו מעצמנו?
הגויים.
למה?
כי בתקופת הצמח צדק היו המון המון גזרות, ואז
גזרות על היהודים,
ואז עשו אספה של כל הרבנים, וגם הצמח צדק הגיע לשם.
ושם באספה הזו, הצמח צדק זה הרבי השלישי בכלל, ושם באספה השלישית הזאתי,
באספה הרבי הצמח צדק היה מאוד מאוד מאוד תקיף, והלך עד הסוף, ולא פחד, וגם עצרו אותו כמה פעמים, המשטר הרוסי, והוא המשיך.
הוא היה תמיד חכם עצום, אז הצרה המשותפת, פתאום כולם ראו שהכל בסדר, וזה.
עוד ענף בעבודת השם, משמעותי, אבל אין פה איזה כת שפורשת משום דבר.
וואו.
אז זה,
זו המחלוקת מסוכנת.
מישהו כאן מכיר את הסיפור תהילה של עגנון?
זה שאמרת בגרות זה הוכחה למה אתה לא זוכר את זה.
נו אז מה, תספר לי מה הסיפור.
תספר לי שם בוגר. זקנה.
ראיתי ימים טובים, ראיתי ימים טובים וראיתי ימים טובים מאלה. זה משפט חזק מאוד. אבל מה התורף הסיפור?
כן כן ומה?
נו נו ו?
זהו? נו אתה זוכר את הדמויות אבל מה העלילה?
הוא אשר אמרתי. מה העיקר? מה העיקר? בגרות, כן.
מה?
לא אהבת, אז אתה לא זוכר.
מילים. אולי אתה לא זוכר, לכן לא אהבת, מה?
נגיד העניין עם המילים.
כן.
אביך יאיר לו השם עדנו, לא הוציא שכר לימוד לבטלה.
רבותיי, הסיפור הוא שתהילה קוראת לסופר שיכתוב מכתב, למסור לשרגא.
מי זה שרגא?
שרגא זה בעלה הראשון שהתארסה איתו,
ואז גילו שמה?
חוסין. שהוא חלק מהכת של החסידים.
וביטלו את האירוסין בקול רעש גדול וכל זה, וגרמו לו צער.
ואז אבא שלך ייתן אותה עם מישהו אחר.
שברבות השנים, מה קרה לו?
נהיה גם חוסין.
מה?
חסינים. כן, אבל אז קרו לה כבר הרבה אסונות.
איזה בן אחד של המת פה, ובת אחת של הטבה, ובת אחת השתגעה והיא השתדקה.
אז היא כותבת מכתב לשרגע להגיד לו שהיא מחלה לו.
אה, אישרגע כבר נפטר לפני כמה שנים, ואז בעצם כל הסיפור זה בעצם זה שהיא מדינה שהולכת למות.
כי כל שנה הייתה הולכת לחדש את החוזה
של הקניית קבר בהר הזיתים, ואז אומרים לנו, כל שנה את באה, אומרת להם, יותר אני לא אטריד אתכם.
ומה את מדברת, ואז כאילו היא מסתלקת לבית עולמה, כי אני האישה הצדיקה הזאתי.
אבל זה בעצם העלילה של הסיפור, מאף שזה סיפור יפה, אז לא עושים את זה עלילה.
כלומר,
המחלוקת בין החסידים למתנגדים הייתה כזאת שפירקו משפחות וישבו שבעה.
מי שנתפס לקט היו יושבים עליו שבעה.
עד כדי כך. נו, זה מוצדק.
אז זו מחלוקת אחת שכמעט
פירקה את בית ישראל. ואיך היא נמוגה? היא נמוגה דרך מפגש.
ממפגש.
הצמח צדק בעיקר. ומחלוקת שנייה שהייתה עוד יותר גרועה זו המחלוקת בין רבי יונתן אייבשיץ לבין היהווץ.
ולא נתניה רפשית היה גדול ישראל, הוא היה עושה קמעות.
והיה בעצם, שימו אותו בשבתאות.
בשבתאות.
וכתב על המכתבים וכל זה, וזה התפתח,
וכל מערב אירופה שם, הכל בער מהדבר הזה,
מן המחלוקת הזאת.
וגם היא שכחה בסופו של דבר, אחרי מחירים כבדים מאוד, הרב צודא היה אומר שהמחלוקת הזאת היא זאת שקבעת הסטנדרטים הגרועים במחלוקות.
כלומר, משמה למדו איך
כן, איך להשמיץ ואיך...
כן, משם למדו את אופן ההתנהלות הגרוע הזה.
יש איזה סיפור שאיזה יהודי אחד שהיה מאוד מאוד,
בסוף ימיו הוא גדל אצל הבת שלו והיה בעל איסורים בצורה בלתי רגילה וכל ימיו הוא היה, אבא שלו, למרות שאבא שלו היה רב, הוא כל ימיו היה אנטי דתי ושונא את הכל.
בסוף ימיו הוא נורא נורא התייסר והוא קרא לבת שלו, הוא אמר לו, תדעי לך, אני רוצה להגיד לך למה זה קרה.
ביום שהוא נולד בברית,
יצא לאור ספר של היהווץ,
היהווץ הבן של החכם צבי,
שאבא שלו היה מוציא לאור.
ספר זה נקרא
מטפחת ספרים נדמה לי, משהו כזה. כולו התקפה נגד יונתן אייבשיץ.
ואבא שלי דרש,
או שזה אבא שלו, אני כבר לא זוכר,
מבחינת הדורות,
דרש את המשל, ואמרו, ויהי רצון שהתינוק הזה יהיה הפוך מיונתן אייבשיץ.
הכל יהיה הפוך.
וכשסיפרו את זה לרבי יונתן אייבשיץ,
שזה מה שאמרו בברית, הוא ענה אמן.
ולכן כל החיים הוא אומר, אני שנאתי את זה ומה שזה, ו... עכשיו אני גם מתייסר באיסורים עד שאני לא אבקש מחילה
מרבי יונתן אייבשיץ. המחלוקות האלה פירקו את עם ישראל.
מחלוקת זה כמו אש.
אתה יודע איך היא מתחילה, אתה יודע איך היא נגמרת.
אם אתה לא יודע איך לנהל אותה.
זה כמו שאמרנו, היא הורסת. אלה שתי מחלוקות שכמעט הרסו את בית ישראל
בדורות הקודמים.
אז גם אנחנו, בדור שלנו, יש מחלוקות,
וטוב מאוד שיש מחלוקות,
ולומדים מהדברים האלה, ומתבוננים,
ומחכימים,
ומתעשרים,
אבל בלי מניעים זרים,
בלי אינטרסים,
בלי הטחת האשמות,
בלי או הוא רוצה לשלוט,
או הוא רוצה הגמוניה,
או הוא רוצה זה, או הוא לא מכיר את מקומו,
בלי לחלק תארים.
זו העמדה, אני חייב להגיד לכם,
עכשיו יש איזושהי,
כן, אפשר לראות את זה, נגיד,
יש מכונים מסודרים שכשיוצא איזשהו ספר,
אז הם אומרים, הספר הזה, נגיד, מכון שלמה רומן
בשעלבים, יש לו את ה...
מוציא את המעיין, יש שם סקירת ספרים.
קובעים ספר, אם יש הערות,
או פונים תלמיד חכם, הוא אומר, קיבלתי את הספר, אלה הערות שיש לי. וזהו, הכול נגמר, הכול מסתכלים, רואים את ההערות,
ובלי מתקפות אישיות,
וכל מיני דברים נמוכים,
ודברים כאלה שהם פשוט חורבן התורה.
אני אגיד לכם את האמת, גם הרבה מאוד אנשים לא כל כך מבינים את ה...
אם אני אקח, לא יודע, מה, מודעה, ואני אכתוב, אפילו בפתח תקווה.
אפילו.
ודאי ברבת גן תל אביב. ערב עיון, כתוב למעלה הרב טאו, ומתחתיו הרב,
לא יודע מה, הרב לאו, הרב בני לאו, כן?
כמה אנשים מתוכננים ייעצו ויגידו, אה, זה לא מסתדר, הם לא באותו כיוון רוחנו?
כמה אנשים מודעים לכל ההבדלים שאנחנו נורא נורא
חיים אותם בתוך בית המדרש בעמך.
לא יודעים, אבא שלי יודע.
זה כאילו רב, הרב, הרב הזה, הרב הזה. כל הרבנים טובים. כולם קדושים.
בסדר, כאילו מה?
נכון?
אצלנו כאילו הדעת, הכל כזה בוער.
לא זו הדרך ולא זו העיר.
ילד להרבות אהבה ואחווה ושלום ויראות ולדעת לחלוק
בדרך ארץ וכבוד, בעזרת השם.
נכון.
נכון.
נכון. בשבוע הבא נחזור
בשבוע הבא נחזור לסדר הרגיל של אגדות חז״ל,
העמקה באגדות חז״ל.
ברוך ה' לעולם, אמן לאדם.
תהיו, אה, נחת יהודית.
