טוב שלום לכולם שלומכם יפה אז אנחנו בגלל המילואים וכל זה הזמנים יותר דחוקים אז אנחנו ננצל את השיעורים שישנם להתכונן בעזרת השם ליום הזיכרון ויום העצמאות
והיום שיעור חשוב מאוד תראו
הימים האלו
ימים של גודל
של גודל.
ואנחנו זקוקים לימים של גודל בגלל שיש הרבה הרבה מטבע הדברים, הרבה דברים קטנים במציאות הגדולה מורכבת מפרטים קטנים.
כמו שהאדם מטייל,
עוד צעד ועוד צעד ועוד צעד, מדי פעם צריך לעצור,
להסתכל אחורה.
כמה הלכנו, ואיך התקדמנו, ולאן הגענו, וזה נותן כוח להמשיך, נותן פרספקטיבה ופרופורציה.
אז הרבה מאוד דברים גדולים מורכבים מהרבה מאוד דברים קטנים.
נגיד משפחה.
פחת זה הרבה דברים קטנים, כלים, חיתולים, קניות, ילדים, טיפולים.
פחת כמה נוצרים, רגע, ברוך השם, אנחנו מגדלים פה נשמות,
יש פה כאילו פלא עצום,
מתמלאים בכוח.
וגם מדינה זה דבר כזה, מדינת היהודים,
חזרת עם ישראל לארצו.
התופעה התנכית המופלאה הזאת
היא מורכבת מהמון המון דברים קטנים.
בסוף צריך לשתול עץ ולבנות בית,
וגם לעשות פוליטיקה, שזה לא תמיד זה נראה יפה, ועוד כל מיני דברים כאלה.
ואז אנחנו עלולים להיות אוכלי קטניות, אני קורא לזה.
כל השנה אוכלים דברים קטנים.
וצריך להיות אוכלי גדיליות, לא קטניות,
ולעצור, ואוקיי, זה המון דברים קטנים, יש פה אירוע גדול מאוד,
אירוע היסטורי-תנכי, שאנחנו בתוכו, אנחנו חלק ממנו.
וכשמתבוננים בפרספקטיבה נכונה, זה נותן
המון המון כוח להמשך.
וזה העניין הזה של יום הזיכרון. יום הזיכרון בתורה,
תמיד זיכרון זה משהו שמביא לידי מעשה.
ויזכור אלוהים את נח, ויעבר אלוהים את אשר איתו בתיאור, ויעבר אלוהים רוח על הארץ ויעשוקו על מים.
הקב' זוכר את נח, וכתוצאה מהדבר הזה הוא עושה
איזושהי פעולה.
ויזכור אלוהים את חנה, ויפקדיה, ותער חנה.
הזיכרון זה לא רק זיכרון של מחשב, איזה טרע בית כזה שיש לי בראש, או סתם זיכרון של ידע שאני יודע,
אלא הזיכרון הוא משהו שמוליך אותי לאיזושהי עשייה,
לאיזשהו מעמד נפש.
כתוצאה מהדבר שאני זוכר, זה כמו מה שהמהר״ל מסביר על זכר.
זכר זה משפיע, אז כתוצאה מהזיכרון מתחוללת אצלי בנפש
איזושהי תנועה נפשית, ואני,
הזיכרון הזה מוביל אותי לאיזושהי עשייה.
עשייה מחויבת יותר, עשייה משמעותית יותר, אני רוצה להיות חלק מהדבר הזה.
זה האירוע של יום הזיכרון.
אז ביום הזיכרון,
גם לשאול מה זוכרים.
אז זוכרים שלושה דברים,
ואפשר יותר.
תגידו, אנחנו זוכרים את אלה שנפלו. זה ודאי נכון שזוכרים את אלה שנפלו. אלה שנפלו, יש להם גם את התאריך שבו כל אחד מהם נפל.
זוכרים אותם, את הדמויות. אבל אלה שנפלו, כשהם
מתחברים ל...
מתחברים ביחד, הם יוצרים תופעה.
ויש לפחות שלושה דברים שצריך לזכור ביום הזיכרון. הדבר הראשון שצריך לזכור, אנחנו נעסוק בדבר השלישי.
הדבר הראשון שצריך לזכור זה שעזרה אהבת חינם.
המדינה הקודמת שהייתה לנו כאן,
מדינת החשמונאים, התפרקה בגלל שנאת חינם, שקבוצות בעם ישראל, כל אחד.
מה זה, כאילו, מתאמנים למפגן חיל האוויר שאין.
אה?
אזהרות למטס.
לא, אבל אין מטס השנה.
זה נראה כמו זה, טוב.
אזהרות לרפיח.
אז בסוף התברר שזה טייס ירושלמי שאמר, מה, ליום השנה אם לא יהיה מטס,
ככה עשה יוזמה אישית.
זה היה סועד ביתר.
בקיצור, הזיכרון אחד, הזיכרון של אהבת חינם. המדינה הקודמת שהייתה לנו נחרבה בגלל שנאת חינם. קבוצות בעם ישראל
מתחילים מזה שלא הסכימו לעזור אחד לשנייה, ואחרי זה גם נלחמו זו בזו.
כל אחד דאג לעצמו.
אנחנו כבר 150 שנה,
עם ישראל,
זה המון זמן,
הרבה מאוד אנשים מוכנים למסור את הדבר הכי חשוב, שזה את החיים שלהם,
בשביל
אנשים אחרים שהם לפעמים מעולם לא ראו.
הבעל שם טוב אומר שאהבת ישראל זה לאהוב יהודי שמעולם לא ראית ואולי גם מעולם לא תראה.
אז לשלוח, לא יודע מה, טייסים להביא, אנחנו נדבר על זה בהמשך, להביא יהודים מאתיופיה. אתה לא מכיר אותם, מעולם לא ראית אותם.
אבל הם יהודים, הם רוצים להגיע לארץ ואני אגיע עד אליהם ויסכן את החיים שלי כדי להביא אותם.
וכן זה יעדר. אז קודם כל לזכור את מדרגת אהבת חינם הזו.
הדבר השני שצריך לזכור,
זה בדיוק מה שאני אומר,
שמול כל הדברים הקטנים שמלווים את המציאות, אנחנו עוצרים רגע ומסתכלים על התופעה הרחבה, 150 שנים, לא עכשיו על ראובן שאמר לשמעון איזה מילה ועצבן אותו,
אלא 150 שנים של מייצרים תופעה, אנחנו עושים הכללה.
אז אתה אומר, אוקיי, זו התופעה.
זו בדיוק המטרה של הימים האלה,
להעלות לזה נקודת גרוב, להסתכל מהו תופעה ומהם מקרים פרטיים.
וגם היום, בתוך המציאות שאנחנו היינו בתוכה,
המעבר המטלטל הזה בשמחת תורה,
מלפני שמחת תורה וכל המחלקות, לכך שכולם רצים ומתגייסים ומוכנים וגם נהרגו,
נהרגו כדי להציל.
אז זיכרון שני זה כבוד.
אנחנו מתפללים הרבה מאוד על כבודם של ישראל.
זו התפילה אולי המרכזית בימים נוראים, תן כבוד לעמך, תהילה ליראיך, משה תיבות תכלת, תן כבוד לעמך, תהילה זה תכלת.
והמון המון שנים עם ישראל היה מבוזה.
עם ישראל היה מושפל, היינו בדיחה.
והעובדה שאנחנו סופרים את ההרוגים,
סופרים, מאהרון הרשלר, ההרוג הראשון,
הוא הופיע באתר יזכור,
ועד הגיבורים של המלחמה הזאת האחרונה,
החייל האחרון שנהרג עכשיו, סבח,
אנחנו סופרים.
כל אחד הוא יקר, כל אחד הוא חשוב,
כל אחד הוא מגיעים אליו, משתדלים להגיע אליו או לגופה שלו ולהביא אותו לקבר ישראל.
בעצמו סיפור של כבוד, מפני שמי ספר את המתים שהיו לנו בגלות?
מי יודע בכלל כמה נהרגו?
שישה מיליון יהודים בשואה, הכוונה
לא פחות משישה מיליון, זה 6100, 6200, 6.5, 7 מיליון, לא יודעים בדיוק.
אז עצם העובדה שאנחנו סופרים ויש כבוד לישראל ואנחנו מתאמצים כדי להביא לוחמי
עם ישראל לקבר ישראל וגם
לא רק לוחמים,
הדבר הזה מספר את סיפור הכבוד של עם ישראל.
חלק מאומות העולם היום מתנגדות אלינו, חלק שונאות אותנו, חלק עוזרות לנו, חלק זה, אף אחד לא מזלזל בנו יותר.
יש כבוד לעם ישראל.
עם ישראל חזק, עם ישראל בארצו.
כשמתנגדים אליך, בעבר לעגו לנו, לא בכלל התנגדו, לעגו, למה?
הזיכרון השלישי, ובוא נרצה לעסוק,
הוא אולי הזיכרון המשמעותי ביותר,
זה העובדה שעם שהיה נראה שהוא אנדרטה מהלכת.
אנדרטה.
לדברים שהיו פעם.
ואתם יודעים שכשאתה עוסק בדברים שהיו פעם והם כבר לא רלוונטיים,
כמו איזה אדם שפעם הוא היה,
לא יודע מה, אצן, רץ קילומטרים, והיום הוא כבר בקושי זז, והוא בקושי זה, והוא משקל עודף, והוא ממשיך להראות לאנשים תמונה שהוא היה רץ. אדוני, בוא תטפל בעצמך, עכשיו,
זה שהיית בגיל 20, רץ, מה זה עוזר עכשיו? עכשיו תראה איך אתה נראה.
אז אנחנו עם שמציין כל מיני חגים שהיו בעבר,
שהם כאילו כביכול לא רלוונטיים, ופתאום העם הזה חוזר לבימת ההיסטוריה.
כל תופעת קיבוץ הגלויות המטורפת,
המונומנטלית, התנכית, העצומה שקורית ב-150 שנים האחרונות, שזו תופעה תנכית מובהקת, בעצם מלמדת אותנו שעם ישראל חי.
מה זה השלישי?
אמרנו השלישי, הזיכרון השלישי זה שאנחנו בתוך תהליך תנכי.
לזכור את הדבר הזה, אנחנו לא איזה תופעה, אנחנו בתוך, לזכור את הדבר הזה, אנחנו עכשיו כותבים את התנך.
אנחנו עכשיו כותבים את הספר הבא בתנך, אנחנו בתוך תהליך תנכי שיש בו,
גם לומדים את התנך,
חזורים שלא רק עליות, יש גם עליות,
יש ירידות, יש קשיים, יש נסיגות,
אבל אנחנו חזרנו מעם שהיה כאילו אבוד.
פעם היה להם איזה משהו,
והם ממשיכים לציין את זה כאילו שזה עוד, זה נהיה בדיחה, אתה ממשיך לציין את הפסח, בן חורין, מסובין, איזה מסובין?
תסתכל איך אתה נראה היום.
אתה הכי שפל.
ואומות העולם היו לועגות לנו וצוחקות עלינו וכולי, פתאום במאה חמישים שנים האחרונות
מתברר שהספר הזה, התנ״ך, הוא ספר חי,
ואנחנו ממשיכים לכתוב אותו, ויש לו עבר, הווה ועתיד.
ולכן, כדי לחדד מאוד את התודעה הזאת, התנ״כית, שאנחנו בתוך אירוע תנ״כי,
צריך ללכת לפרקים בתנ״ך שמדברים על,
מדברים על הגאולה, ולנסות לראות, אוקיי, מדברים מעינינו.
ויש כל מיני פרקים, למדנו בחבורה את ירמיהו ל״א, יש את יחזקאל ל״ו,
ל״ו, יש את סוף עמוס, יש פרקים בדניאל, יש דברים ל״א, יש המון פרקים בתנ״ך שממש עוסקים בגאולה העתידה, אבל אני חושב שהפרק הכי הכי בולט,
הכי דרמטי, הכי מדהים,
שלא ניתן לפרש אותו למעשה על שום תקופה,
חוץ מהתקופה שלנו,
הוא לא מתלבש על אף תקופה,
אבל התקופה שלנו מתלבש בדיוק,
זה תהילים קז.
אז בואו נראה.
נלמד את הפרק הזה היום.
זה פרק שלמדנו אותו, לימדנו אותו הרבה מאוד פעמים, אבל כל פעם שאני לומד אותו אני מתרגש מחדש.
אתם איתי?
אתם בהתרגשות?
אתם באנרגיה חיובית?
תהילים קז, יפה.
אומר לנו הנביא,
עודו... עכשיו הפרק הזה זה הפרק שאומרים אותו בפסח אנחנו הספרדים,
ערב פסח, אומרים אותו,
ואומרים אותו גם, זה מזמור הפתיחה
ליום העצמאות.
יפה.
אחינו אשכנזים,
הבעל שם טוב אומר להגיד את זה כל ערב שבת.
כל ערב שבת, במינכה.
לא יודע האמת, צריך לשאול פה איזה אשכנזי.
לא, בתפילה הם ודאי לא אומרים אותו.
הספרדים שאומרים אותו בתפילה, מתחילים את התפילת ליל זה.
כי לעולם עזו יום מלו גאו לי אדוני אשר גאה לאמי יצא. המרוקאים מתמודדים ככה, הם לא יודעים.
ומארץ קבצה.
אה?
כל, כל ערב, כן, כן, כל זה.
הבעל שם צבא היה אומר שזה עניין גדול להגיד את זה.
טוב,
בואו, בואו נראה.
וואי, יש לנו מטוסים תוך כדי, איזה כיף.
בעזה זה הולך יחד עם הפצצות גם.
הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. יאמרו גאולי ה' אשר גאלה מיד שר. או, זה פרק שעוסק באנשים שנגאלו בגאולים.
אשר גאלה מיד שר.
טוב, מהי הגאולה?
כל מקום בתנ״ך.
ההגדרה
המינימלית, כלומר ההכרחית לגאולה, זה קיבוץ גלויות.
וככל שמופע קיבוץ הגלויות הוא גדול יותר, רחב יותר, כך מדובר באירוע תנכי בסדר גודל גדול יותר.
אז איזה גאולה מדובר כאן? יאמרו גאולי אדוני אשר גאלה מיד צר,
ומארצות קיבצם,
ממזרח וממערב, מצפון ומים. הפסוק הזה הוא פסוק דרמטי ביותר.
חשמל בהיכל.
מעולם לא קובצנו לכאן מארצות.
תמיד קובצנו לכאן מארץ.
או שגלינו למצרים והגענו,
או שגלינו לבבל והגענו,
אבל לא מארצות.
הפעם היחידה שעם ישראל מקובץ מארצות זה בגאולה הזאת, ומאין צפור ארצות. אם אני אעשה כאן סבב בחדר הזה, כמה ארצות נמצאות כאן.
אתם או ההורים שלכם, מאיפה הגיעו? אנחנו נגיע כאן לעשרות ארצות. מה אתה אומר?
אתה נראה לי דרום שלזיה עילית.
אז, אבל יש פה עוד משהו בפסוק הזה.
שימו לב.
ומארצות קיבצם, בסדר, ממזרח וממערב,
מצפון ומים. רגע, הפסוק הזה לא מסתדר.
מזרח, מערב, צפון, מה צריך להיות עכשיו?
דרום.
במקום דרום יש ים.
אז זה כל כך קשה לפרשנים.
תראו איזה יופי. הפרשנים לא הבינו את הפסוק הזה. הפסוק הזה הוא טעות, כאילו.
אז הם אומרים, לא, ים הכוונה ימן.
ים זה ימן.
ימין זה דרום.
אז עכשיו, מה הנביא כשהוא כותב דרום? הוא כותב דרום. ים ודרום ירשה, נכון?
אז למה נכתוב כאילויה?
אבל כי הם לא ידעו. אבל אנחנו יודעים.
אנחנו, כשאנחנו באים לקרוא את הפרק הזה בדור שלנו, אומרים, זה מאוד מאוד פשוט.
הנביא מדבר על קיבוץ גלויות ממזרח וממערב ומצפון.
אבל הוא גם מקדיש,
ובהמשך יוקדשו לזה פסקים מפורשים,
מקדיש מילה מיוחדת לעלייה דרך הים.
מפני ששוב פעם, מעולם לא הגיעו יהודים לארץ ישראל בדרך הים. תמיד דיגנו ברגל. או ממצרים ברגל, או מבבל ברגל.
פה זה מרחק של שלושה ימי הליכה, פה זה שבועיים הליכה.
ואילו, עוד שנייה, ואילו בגאולה האחרונה,
גם כמותית,
רוב היהודים שהגיעו לכאן הגיעו באוניות, ואני מאוד מקווה שכל אחד מכם יודע באיזה אונייה אבא שלו או אימא שלו הגיעו לארץ. אני יודע, אבא שלי הגיע בתיאודור הרצל
בשנת
1943-1953,
ואימא שלי הגיעה באונייה גלילה,
ואז הגיעו מטוסים, מטוסים הרבה יותר מסובך.
הכמויות הגדולות הגיעו באוניות, אחרי קום המדינה.
אבל לפני קום המדינה ההעפלה הייתה בעצם האירוע הגדול,
האירוע נקרא לזה התודעתי,
שגרם לכך שסוגיית ארץ ישראל והבית הלאומי לעם היהודי יישארו כל הזמן בתודעה הלאומית, כי אתם צריכים לזכור, העולם נמצא אחרי מלחמת העולם השנייה, יש המון דברים שצריך לעשות.
אירופה חרבה, יפן אחרי שתי פצצות אטום,
כל העולם במשבר חמור. מי אמר שדווקא הפינה הזאת במזרח התיכון היא הדבר הכי חשוב לעסוק בו? יש עוד מיליון דברים שצריך לעשות בהם.
מה ישמור את הטרגדיה האיומה של העם היהודי ואת הרצון להקים מדינה בתודעה של האומות, ואנחנו רואים שכל האומות עוסקות בזה, והאום מתכנס, וועדה אחרי ועדה וכל זה.
חלק דרמטי באירוע הזה שמור להעפלה.
אוניות יוצאות, מעפילים, פליטים, הבריטים תופסים אותם, כבר בזה מלווים אותם, מעפילים מתנגדים, עיתונאים מלווים את זה.
החוד החנית של האירוע הזה זה כמובן האונייה אקסודוס,
שהחותן של הרב מאיר טויבר היה המפקד של המטעם ההגנה.
אה... הוא יכול לספר על זה דברים נפלאים.
כל אונייה היה לה את הצוות הימי שלה, והיה לה צוות צל של הפליאם שפיקד עליה.
והאונייה, אקסודוס, מגיעה לארץ,
וכאן הם עולים על אוניות גירוש,
ובדיוק כשהם מגיעים לנמל חיפה ומורידים אותם, חלקם פצועים, חלקם זה נמצא שם,
נמצאת שם הוועדה של האו״ם,
שבאה לבדוק האם תוכנית החלוקה היא אפשרית או לא, והנציג השוודי, נדמה לי, אומר, לא היינו צריכים עדות יותר טובה מאשר לראות את הדבר הזה מול העיניים. בדיוק כשהם היו בנמל חיפה, קרה את הזה,
ומעלים אותם לאוניות ומגרשים אותם בהתחלה, הם חושבים לקפריסין, בסוף זה לפורט דה בוק בצרפת,
וכל העולם מלווה את האירוע הזה, הדרמטי, האימפריה הבריטית האכזרית והערלה מתעללת בפליטים חסרי ישע ולא מסכימה להם להגיע לארץ ישראל.
אז לכן הנביא אומר, ים.
ים.
זה אירוע.
ההעפלה היא אירוע גדול מאוד.
אני אגיד פה בהמשך,
טוב, נתייחס לזה בהמשך, הוא יגיד את הפסוקים גם בהמשך.
יקדיש לזה הרבה מאוד זמן, הרבה פסוקים, נתייחס לזה אז.
חכה,
כבודו בא לי כמתנה מהשמיים, כי מה הפסוק הבא?
תהו במדבר בישימון דרך, עיר מושב לא מצאו, רעבים גם צמאים, נפשם בהם תתעטף.
על איזה עלייה מדבר פה הנביא?
אומר לנו אתיופיה.
למה אתיופיה?
אני אגיד לכם למה.
מפני שעליית אתיופיה היא העלייה האחרונה.
מלא מלא עליות.
עם ישראל גלה למיליון מקומות,
והם מתחילים לחזור.
בסדר?
התימנים הם הראשונים שעלו.
העליית האלה בתמר, תרמ״ב, עלו פה תימנים כבר.
הם הראשונים לעלות, הם היו חוש ריח מפותח לגאולה, צ'יק, עולים.
האחרונים להגיע,
הם היו מי?
האתיופים.
עלייה אתיופית.
לפניה הייתה עלייה מרוסיה הגדולה, מיליון וחצי ציודים, ומבצע משה,
זה קורה די סמוך אחד לשני, נכון? מבצע משה זה 1990 ו...
מה?
מבצע שלמה, סליחה, סליחה.
מבצע משה זה בשנות ה-80. מבצע שלמה, אתה יודע,
מבצע שלמה שמחסל את העלייה האתיופית הוא ממש ב-1992,
יצחק שמי ראש ממשלה,
סוף זה, ו...
לא, אני מדבר על שנות ה-90.
לא, אני מדבר על שנות ה-60.
אז זו העלייה האחרונה.
עכשיו, זאת עלייה מופלאה.
אין מספיק מילים כדי לתאר את הגודל של העלייה הזאת. אני מפנה כאן לפודקאסט הנפלא של יובל מלחי, יציאת אתיופיה.
כדאי מאוד לשמוע אותו, יש שם אריכות רבה של דני לימור, שמספר על כל הזה.
אנשים קמו והלכו ברגל,
600 קילומטר, 700 קילומטר,
כדי להגיע מסודאן, מאתיופיה לגדארף בסודאן, עיר ששם התרכזו, ושם אמרו להם, אתם תגיעו לגדארף, ואז נבואו ניקח אתכם למקום במדבר, ששם תבוא ציפור ותיקח אתכם לארץ ישראל.
והם
קחו אותם למקומות במדבר, שם נאחת הרקולס, העלה אותם, בחיים לא ראו מטוס,
עלו על המטוס להגיע לארץ ישראל, אחרי זה הם הגיעו דרך הים, ובסוף בסוף היו את העליות הגדולות,
את המבצעים הגדולים, וכן זה הדרך.
טעו במדבר בישימון דרך, עיר מושב לא מצאו.
רעבים גם צמאים, נפשם בהם תתעטף, מתו ברעב.
אחד הסיפורים שמופיעים שם בפודקאסט הנפלא זה יציאת אתיופיה.
זה משפחה מספרת שהם בדרך לעלות לארץ.
אמרו להם תצאו, יבוא איזה מורה דרך וייקח אתכם.
ויש להם סבא בן 80. סבא לא יחזיק מעמד בדרך.
אז הם סיכמו שהם ילכו איתו לכפר סמוך, שם יש עוד משפחה שלהם, השאירו אותו למשפחה והמשיכו.
הגיעו לכפר, שמו אותו במשפחה,
קמים השכם בבוקר לצאת לדרך, הסבא איתם,
עומד.
אמרו לו, מה?
אמרו לו, אני בא איתכם.
אמרו לו, אתה לא תחזיק מעמד, אתה תמות. הוא אמר, אני יודע.
אני רוצה למות בדרך לירושלים.
ככה הוא מספר,
הנכד שלו.
והוא יצא איתנו לדרך, באמת, בדרך לירושלים.
האנדרטה כאן בהר הרצל לזכר יהודי אתיופיה, זה אנדרטה שנראית, בנויה,
רואים כמו אדם הולך ולאט לאט הוא נופל.
ככה, ככה, ככה, ככה, עד שהוא נופל.
זכר לכל אלה שנפלו בדרך,
כנראה חמשת אלפים.
זה המספרים שמדברים עליהם.
זה הפסוק הזה, וזה דווקא יהודי אתיופיה, כי זאת העלייה האחרונה, זה הקצה.
כשהם מגיעים,
זהו.
בעצם עליית יהודי אתיופיה
סיימה את המקומות
שמהם לא ניתן היה לעלות לארץ ישראל.
מעליית אתיופיה ואילך, אין כבר היום,
נכון להיום,
אין שום מקום בעולם שממנו יהודי לא יכול לבוא לארץ ישראל, שאוסרים עליו.
ברית המועצות קרסה,
זה אפילו מאיראן. פגשתי לא מזמן, אחד שהגיע מאיראן לפני חודש.
לא בצורה ישירה, אתה נוסע דרך טורקיה, משהו כזה, ומגיע לארץ.
הלאה.
ויתקעו על ה' בצער להם וכו'.
וידרכם בדרך ישרה ללכת על עיר מושב,
יודו לאדוני חסדו ונפלאותיו בני אדם. אז לגבי דרך ישרה, מישהו פעם אמר לי,
מה זה דרך ישרה? אין דרך ישרה, הכל דרך בסופי מתעקמת.
אלא אם כן אתה נוסע במטוס.
מטוס, טס ישר.
אז זה מרמז על העלייה במטוסים.
כי השביעה נפש, הבנת את העיקרון, אני מקווה, הבנת.
כי השביעה נפש הוקקה ונפש רעבה מלי טוב.
כן, אנשים מגיעים לכאן והנביא מבטיח
שיהיה כאן איזשהו שפע.
ואז הוא עובר לדבר על פסוקים הבאים.
יושבי חושך וצל מוות אסירי אוני וברזל.
כי אמרו אמרי אל, והאצת עליון נעצו, ויחנה באהבה ליבם כשלו ואין עוזר.
תראו, הפרק הזה הוא גם פרק מאוד מאוד ישיר.
הוא לא מעגל פינות.
מה זה הפסוק הזה?
יושבי חושך, צל מוות, אסירי אוני וברזל. מה זה מזכיר לנו? זה מזכיר לנו את המילים מסך הברזל.
מסך הברזל במשך שבעים שנה.
מיליון וחצי יהודים.
רוב
עם ישראל,
רוב הנמצאים מאחורי מסך ברזל,
עוברים מחיקת יהדות טוטאלית.
פשוט
ב-70 שנה, בפרק זמן יחסית קצר,
הצליחו למחוק
כמעט כל זכר יהודי.
הם יודעים שהם אבריי, כאילו כתוב יה אבריי, שזה מין לאום, אחד ממאות לאומים שמרכיבים את הדבר הזה שנקרא ברית המועצות,
מחוק לגמרי,
ורק עבור 70 שנה החומה נופלת
והם מגיעים לכאן
בשיטפון גדול.
למה זה קרה?
אומר כאן הנביא,
כי אמרו אמרי אל ועצת עליון האצו.
בשנת 1920,
נאמר ככה, למדנו את זה, הרחבנו על זה בסדרה עשו ציונה.
בעשר השנים 1920 עד 1930 המצב בארץ הקודש היה המצב הבא.
הארץ הייתה פתוחה לעליית יהודים ללא הגבלה.
לא הייתה שום מגבלה על קניית קרקעות בארץ ישראל בכל מקום.
השלטון הבריטי שהיה כאן מילא את המחויבות שלו
לעזור לעם היהודי להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, והשקיע כאן כספים ותוכניות וכולי.
הוא מינה כאן נציב בריטי עליון, יהודי,
אלברט סמואל, ציוני,
כן? וכולי.
הכול היה מוכן.
ואה, והדבר האחרון, והערבים, לא, לא היה אכפת להם. הם לא, התנועה הלאומית הערבית שגובשה על ידי המופתי חאג' אמין אל-חוסייני עדיין הייתה בחיתוליה.
היא תתעורר מתי?
תרפט.
פרעות תרפת זה כאילו, היהודים מקימים פה מדינה, רוצים לכבוש את תל אקצה וכו', אז. אבל היה פה עשר שנים,
רק דבר אחד לא קרה. מה לא קרה?
היהודים לא הגיעו.
יהודי שיצא מרוסיה, והיו לו שתי אפשרויות לאן ללכת,
לארצות הברית או לארץ הקודש,
בדרך כלל בחר ללכת לארצות הברית באותה תקופה. אז הקב' הוא עשה עוד משהו, וב-1924 הוא סגר את ארצות הברית.
ארצות הברית מעבירה חוק ב-1924 של מכסות,
חוק שכל כולו אגב מופנה לחסימה,
מי ששואל מאיפה השורשים הבעייתיים,
האנטישביים לפעמים של ארה״ב,
חוקקו שם חוק שהוא היה מכוון כנגד העלייה היהודית, ספציפית.
כנגד ההגירה, לא העלייה.
על כל פנים, נחסמו השערים של ארה״ב, עדיין לא הגיעו.
בין השאר, בגלל שבברית המועצות
התחילה המהפכה הקומוניסטית,
והרבה מאוד יהודים הלכו שבי אחריה,
הלכו אחריה בלהט, כי הקומוניזם,
חלק מהמנהיגי הקומוניסטים הגדולים ביותר היו יהודים בעצמם, טרוצקי,
והקומוניזם הוא שוויון לכולם,
והוא אסר לאנטישמיות,
ויש כאן אצת עליון שאומרת ליהודים, תגיעו לארץ ישראל, אפשר להקים כאן מדינה, ואולי אפשר היה להקים מדינה ב-1928 ולא ב-1948,
אבל אצת עליון נעצו.
חלק לארה״ב, חלק נשארו ברוסיה, אני רק אתן את סיפור הקצה המזעזע מכולם בהקשר הזה.
וסיפור הקצה הוא הסיפור של גדוד העבודה.
גדוד העבודה זה השפיץ של העלייה השלישית. העלייה השלישית זאת עלייה שקורית מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה.
חלוצים, אידיאליסטים, מגיעים רובם אגב מרוסיה,
ממזרח אירופה,
והם באים לכאן כדי להקים פה חברה אידיאליסטית, שוויונית, תתתתתתת, כל הזה, ואחרי זה גדוד העבודה יצאה מפלגת מפ״ם,
שבעצם יש לה הרבה מאוד זכויות בהקמת המדינה, כי הם אלה שגרמו לסטלין להאמין שהמדינה שתקום תהיה מדינה קומוניסטית,
ולכן הוא הורה לתמוך בהקמת המדינה, כן? זה כאילו המצג השווא שזה.
כל פנים, גדוד העבודה,
היה לו שתי זרועות, היה לו את הזרוע הימנית והשמאלית, לא ימנית במושגים שלנו.
הזרוע, נקרא לזה המרכזית, הוביל את הדרוע הערבית, אמרנו, אנחנו גדוד העבודה, אנחנו חוד החנית וכל זה, אבל מותר שבארץ ישראל גם יהיו עוד צורות התיישבות,
כמו מושב עובדים, ואפילו עיר בורגנית.
ואילו הפלג השמאלי, בהובלתו של
מנחם אלקין קראו לו,
או יוסף אלקין, אני לא זוכר איפה אני זוכר.
מה?
הוא אמר, מה פתאום?
כל הארץ צריכה להיות קיבוץ אחד גדול.
בשום פנים ואופן אין שום מקום לשום צורת התיישבות אחרת, ויכוחים אידיאולוגיים עד
לב הלילה וכל זה.
מה עשה בסוף מנחם אלקין, כמו שאמרתי לכם? מה הוא עשה?
הוא ירד מהארץ.
הוא לקח איתו את החבורה שלו, הם ירדו לחצי האי קרים,
והקימו שם מושבה בשם
ויה נובה.
זה כאילו שם יהיה האידיאליסט, האידיאל השוויוני במלואו,
והם ירדו לשם.
סופם היה, סטלין הרג את כולם, כולל אותו בעצמו.
הוא נרצח על ידי סטלין, חודש אחרי שהוא מל את הבן שלו,
ב-1938.
אז אמרו אמראל ועצת עליון נעצו,
וכתוצאה מהדבר הזה,
צירי עוני וברזל, ויחנה בעמל ליבם. אז בסוף היה כל כך קשה,
כל כך סבלו, כשלו ואין עוזר.
ויזעקו אל ה' בצער להם וכו', יוציא הם מחושך בצלמם ותומשותיהם ינתק. וכאן המבוגרים טיפה יותר בחבורה זוכרים את הפלא העצום הזה בקריסה של ברית המועצות. ברית המועצות היה נראה דבר שלא יכול לקרוס.
היה נראה משהו שהוא לעולם לא ייפול. מעצמה נעולה מבפנים, טוטאלית, תרמטית.
זה רוסים, כן, הם לא משתכנעים מהר.
הם לא זוזבים לשום מקום, נכון, אומרים, אם אתה רואה רוסי יורד בחדר מדרגות בלי כלי נגינה, זה אומר שהוא מנגן בפסנתר.
נכון, אין פה משחקים.
והדבר הזה קרס במהירות עצומה, פתאום, טאק, מולדוויה, לטביה, טאק, טאק, טאק, פשוט,
התפרק,
פלא עצום.
יוציאם מחושך וצלמוות ומוסרותיהם ינתק, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם,
כי שיבר דלתות
נחושת ובריחי ברזל גידע. זה הכל מסך הברזל.
אווילים מדרך פשעם ומעוונותיהם התנועה. זה הכל בעצם מדבר על העלייה הגדולה הזאת. ואז עובר הנביא לדבר,
תגידו לי אתם על מה הוא עובר לדבר.
כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מוות.
מישהו צריך להסביר לדור שלנו מה זה שערי מוות.
מישהו כאן לא יודע איך נראה שער המוות.
מה כתוב עליו מלמעלה, ארבחת מחצרי,
או כל אדם לגורלו,
כל מחנה ריכוז או השמדה עם שער המוות שלו.
רבותיי, אני רוצה להגיד משהו אחד על שער מוות,
כדי להבין את הרוע הגרמני עד הסוף,
וגם את הרוע החמאסי שהוא על אותו ציר בדיוק,
רק בהבדלי יכולת, זה הכול.
ושיש מדינה ויש לנו צבא, אבל זה אותו, זה בדיוק אותו ציר.
אם אני אומר לכם את המילה אושוויץ,
הכוונה אושוויץ בירקנאו, מחנה ההשמדה בירקנאו,
מהי התמונה שעומדת לכם מול העיניים?
אומר לנו כבודו השער, והרכבת שנכנסת,
נכון, תמיד בכל הסרטים, רואים את הרכבת נכנסת,
תוך המסילה, עוצרת, הדלתות נפתחות, כלבים,
שנאל, שנאל, ראוס, יהודים החוצה, וסלקציה,
והרמפה שהרכבת עוצרת בה היא 300 מטר הליכה מהמשרפות.
תוך שעה מהרגע שהרכבת הגיעה,
היהודים שהיו במשלוח ובסלקציה הלכו שמאלה, היו עפר ועפר.
זו התמונה.
חברים, התמונה הזאתי היא,
יש לה סיפור מאחוריה.
יש לה סיפור.
תבינו מה זה שערי מוות.
מחנה האושוויץ יש לו כמה תקופות.
הוא מתחיל לפעול ב-1900, נגיד, בתחילת 43,
והתקופה הראשונה היא מ-43 עד מאי 44. אופריל מאי 44. במשך הזמן הזה נרצחים בינתיים במחנה הזה כמשהו כמו 900,000 איש.
יהודים.
אבל במאי 44,
סליחה, במרץ 44,
גרמניה פולשת להונגריה.
ובמשך שלושה חודשים,
מאי,
יוני ויולי 44,
משמידים באושוויץ את אותה כמות יהודים שהשמידו בה לאורך כל השנתיים שקדמו לה.
הגרמנים נכנסים לטרוף. עכשיו, בזמן הזה גרמניה כבר מפסידה במלחמה. הם יודעים שהם מפסידים.
הם כבר הפסידו בשני קרבות עצומים, קרב קורסק וקרב סטלינגרד,
והם יודעים שבעלות הברית הולכים לפלוש עוד רגע לאירופה,
בנורמנדיה או בחוף אחר.
הם יודעים שהם מפסידים, והם צריכים את הרכבות,
את התחבורה,
בשביל לשנע את כל החיילים שלהם בנסיגה, ויש מריבות, מי יקבל את הרכבות? ואייכמן, הוא ניהל את ההשמדה של הדיון הגרוע, אומר, לא,
בשום פנים ואופן, אני צריך את הרכבות כדי להספיק להשמיט את היהודים.
אנחנו תכף מפסידים ולא נספיק.
כדי להספיק להשמיט את היהודים,
התחנת רכבת של היהודים בבירקנאו הייתה שתי קילומטר מחוץ למחנה. היהודים ירדו והלכו ברגל.
אבל עד שהם יורדים ועד שהם הולכים, יש שם אימהות ותינוקות, זה לוקח יותר מודי זמן.
האריכו את המסילה לתוך המחנה עד למרחק 300 מטר מהרמפות בשביל השמנת יהודי הונגריה.
זה עומק הרוע.
זה עומק הרוע. אתה לא הורג את היהודים בשביל משהו.
אתה הורג אותם כי זו המטרה. ואם אני הולך להפסיד במלחמה, עוד יותר אני צריך להזדרז.
להספיק את זה לפני, ממש עמלק,
ממש ככה.
זה נקרא שערי מוות.
שער מוות של אושוויץ, ארבחת מחצי, או שער המוות הזה של בירקנאו,
של הרכבת שנכנסת.
מה זה כל אוכל תתאם נפשם?
מה?
מה הוא כל אוכל? כל אוכל תתאם נפשם. אני חושב שזה מדבר על אותם אלו שהגיעו,
כבר ניצלו מהמחנה, ואז
אכלו ומתו מאכילה יתרה.
לא יכולים כבר לאכול מרוב שהם היו.
ויזעקו אל אדוני בצר להם, פסוקותיהם ישיהם, ישלח דברו וירפאים, וימלט משחיתותם,
הציל אותם.
יודו אל אדוני חסדו ונפלאותיו לבני אדם. ואז עובר הנביא לספר פסוקים מפורשים על ענייני ההעפלה.
ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברינה. מי?
יורדי הים באוניות,
עושה מלאכה במים רבים.
כל אלו שעסקו במלאכה של ההעפלה,
מה שנקרא מוסד לעלייה ב',
הם ראו ישועות עצומות.
אוניות מפה, משם, קונים, מעלים, דוחפים יהודים, קדימה. עכשיו תבינו שכל התשתית ששימשה
את המוסד לעלייה ב' כדי להביא יהודים לארץ,
אותה תשתית גם שימשה אותם אחרי זה לקניית נשק.
אותם מבריחים, אוניות, צירות, כבר הקימו תשתית שלמה שדרכה אחר כך גם קנו נשק.
ועל הדבר הזה אומר רב צדוק הכהן מלובלים,
בצדקת הצדיק אות מו.
הוא אומר כך, כתוב
שאחרי חלקת המרגלים קמו מספר אנשים ואמרו למשה רבנו אנחנו רוצים לעלות בכל אופן לארץ ישראל.
אז משה רבנו אומר להם לא למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח.
והם לא שומעים בקום משה רבנו ויקומו ויעפילו לעלות ההר.
ואהרון ברית ה' ומשה לא משהו מקרב המחנה.
טוב.
אומר רב צדוק מה הם חשבו
אותם מעפילים?
הרי הם האמינו במשה עובדה שהם באו אליו הם לא אמרו אין דין ואין דיין הם האמינו.
אז הוא אומר, הם חשבו שבעצם הקדוש ברוך הוא בודק אותם.
הקדוש ברוך הוא אומר להם, אני אגיד לכם שאתם לא תעלו לארץ ישראל, ולבדוק אם אתם רוצים באמת. אם באמת תרצו, תקבלו. הוא קורא לזה חוצפתא מלכותא בלא תגא, החוצפה עם מלכות בלא תג.
אז הם הלכו.
אבל משה רבנו אמר להם, לא תצליח.
אומר רב צדוק,
משה אמר להם ככה, למה זה אתם עוברים על פי אדוני והיא לא תצלח?
היא ולא אחרת.
עכשיו זה לא יצליח.
אבל עתידה להגיע תקופה שיהיו בה מעפילים,
שיעפילו וכן יצליחו, ובוודאי היא תקופתנו זאת.
ככה הוא אומר.
זה פשע המילה מעפילים.
אנחנו נעלה לארץ ישראל, למרות כל ההתנגדות, למרות כל האימפריה הגדולה, נעלה ונצליח.
ועל הדבר הזה אלתרמן כתב,
יש לו שיר מאוד ארוך שהוא מתאר את השואה, ואחרי זה את זה, אני אצטט לכם סוף השיר
שעוסק בעלייה הזאת.
אז הוא כותב,
הירח מביט בך צלול,
שומרים ניצבים על הגבול.
אם מגדר התיל תצאי, של מחנות העקורים, ירדפוך
הצבא והצי.
בידיך קטנה פת קיבר, אשר אונרה, אונרה, כן, זה ה... נתנה למחר,
ועל גביך הנזיר מרחמים,
פת הג'וינט הניתנה ליתומים.
הוא מתאר אותה, כאילו, איך היא הולכת עם איזה...
אז הוא אומר, תגיעי בליל שערה,
אך תגיעי, חיירם ונורא.
החוקים הקרמים לנגדך, כל החוקים של הבריטים וזה, הסרטיפיקטים וכו',
יקרעו כקרעי כותמתך.
ונערים נחושים כאגרוף,
יישאום,
יישאוך בחיקם אל החוף,
וידייך עלי צווארם מול שבעים פרלמנטים בים.
כאילו, את זה.
והאושר בעינייך יחוג,
והחוק ינצח את החוק.
חוק נצח ישראל, ינצח את כל החוקים של הגויים,
וכוכב מגבוה יעיד איך בקט את הים בשנית.
ככה הוא מסיים את השאלה הזאת.
שיט.
עכשיו גם כתוב כאן, המה ראו מעשה אדוני ונפלאותיו בנצולה.
כי גם היו כאלה
שלא הגיעו,
שטבעו פטריה,
אגוז,
סטרומה,
אונייה סטרומה,
שזה סיפור, כן, אונייה סטרומה,
מרומניה עם 780 מעפילים שהלורד מויין מסרב לתת להם סרטיפיקטים ובלילה חשוך נקש.. עם תקלה בלי מנוע קושרים אותה בהוראת הבריטים קושרים אותה לאיזה גוררת גוררים אותה ללב ים וכעבור כמה זמן פוגע בטורפדו וכולם תובעים חוץ מאחד שניצל דוד סטולר קוראים לו שאחרי זה הוא נלחם כאן במלחמת השחרור ובארצות הברית הוא חי עד גיל 92 ונפטר שם ועל הדבר הזה הלכי הוציא גזר דין מוות על הלורד מויין ושני אליהו ביצעו את הגזר דין הזה
על ה-780 מעפילים שנהרגו באונייה סטרומה.
וגם היה במצולה.
אבל הגיעו לכאן אלפים באוניות מעפילים.
אז הוא מקדיש לזה, זו תופעה ייחודית.
לא היה כמוה. מעולם לא הגענו לכאן באוניות.
גלינו מכאן באוניות, זה כן,
על ידי רומא, אבל לבוא לפה באוניות?
רק בגאולה שלנו. על מי מדבר הנביא? מדבר אלינו.
אנחנו הכתובת שלו, הוא מדבר עלינו.
אומר כאן הנביא,
המה ראו מעשי אדוני ונפלאותיו ואמצוליו. ויאמר ויעמד רוח שעריו ותרומם גליו. יעלו שמיים, ירדו תהומות, נפשם ברעה תתמוגג. יחוגו וינועו כשיכור וכל חוכמתם תתבלע. מה הכוונה?
מי שהפעיל חוכמה ושכל לא הגיע לארץ ישראל.
הוא הגיע לארצות הברית.
זה היה ההיגיון.
לכאן הגיע מי שהפעיל את האמונה.
מי ששם את השכל בצד ואמר, אני רק לארץ ישראל, זהו. לא מעניין אותי שום מקום אחר.
ויצעקו אל ה' בצר להם, וכו', יקם שערה לדנועה ויחישוג אליהם, וישמחו כי ישתוקו וינכם אל מחוז חפצם,
יודו לה' חסדו ונפלאותיו בבני אדם. כאן עובר הנביא לתאר את,
אוקיי, דיברנו על הגלויות,
על קיבוץ גלויות, על ההעפלה, על השואה, על מסך הברזל. עכשיו בואו נראה מה קורה בארץ ישראל.
מה יהיה בארץ ישראל?
וירוממו בקהל העם ובמושב זקנים יעללו.
יסם נהרות למדבר ומוצאי מים לצמאון,
איזה ארץ הוא מתאר כאן? איזה ארץ יש בה נהרות ומוצאי מים ופרי?
זה אזור כל בקעת היר... בקעת הכנרת.
ארץ,
עכשיו, כשמרק טוויין עובר שם ביומן שלו,
ביומן מסע בארץ הקודש,
הוא מתאר בדיוק את המקום הזה שם.
הכנרת, הוא מתאר שם שממה, חורבן.
לא רואים בן אדם, ימים שלמים אתה הולך, אתה לא רואה אף אחד. הוא מתאר בדיוק מה שכתוב כאן.
הוא אמר, זה ארץ פרי, אין שם בעיה, שם מים, הכנרת,
הירדן זורם, אין פה... כלום, כלום לא גדל שם. חרב לגמרי, קוצים בגובה שתי מטר.
ושממו עליה אויביכם.
הארץ מגיבה לעם.
כשעם ישראל, מיד נדבר על זה, כשעם ישראל הגיע לכאן לפני 120 שנה,
קו הבצורת,
קו הבצורת זה הקו שממנו יורדים פחות מ-200 מילימטר גשם,
עבר באזור קירת מלאכי באר טוביה.
קו הבצורת היום נמצא באזור קיבוץ גבולות, הוא ירד כמעט 100 קילומטר דרומה.
יש גשר, הארץ מתחילה להגיב.
אז יסם נהרות למדבר ומוצאי מים, לצמאון, ארץ פרילים לחם, מרהט יושבי בה, זה, כשאנחנו לא כאן.
למה קורה כשאנחנו חוזרים?
יסם מדבר לאגם מים וארץ צפייה למוצאי מים.
יש במדבר מים.
אגם מים זה אגם ירוחם?
אולי זה כל המאגרים,
שהמדבר מלא מהם ולוכדים את 100 השיטפונות?
אולי זה המאגר מים הגדול ביותר במדינה שנמצא מתחת לרמת נגב,
יש שם מיליארד,
כן, מעגל עצום של מים מליחים.
אבל המים האלה בודקים כל הזמן מה ניתן לגדל בהם. לדוגמה, זיתים ניתן לגדל בהם, ולכן מצע הזיתים הגדול ביותר בארץ נמצא בקיבוץ רביבים.
עשרת אלפים דונם. מה?
עגבניות שרי ועוד.
וארץ סייעה למוצאי מים.
כלומר, זו סוגיה של מים. עכשיו, אתם יודעים שמדינת ישראל היא מספר אחת בעולם בכל מה שקשור בפיתוח מים. הטפטפות,
המצאה ישראלית,
שהביאה חיים למלא מקומות בעולם,
שאתה יכול לגדל בהם.
אבל, וההתפלה,
זה הדבר, תחשבו על זה, ירדן הרי זו מדינה שיש לה מצוקת מים. למה יש לה מצוקת מים? יש להם ים סוף, שעשו התפלה.
הם לא יודעים, הם רחוקים מזה המון מאוד.
כן, ברוך השם השנה הייתה שנה ברוכה, שנת התקשורת ברוכה, אבל השנה נפתח המנגנון שמזרים מים מים תיכון לכינרת, דרך נאכל צלמון באמצעות מתקני התפלה. כלומר, נגמר הסיפור של הכינרת, אין.
אם לא, זהו, מביאים מים.
אבל יותר מזה, מדינת ישראל היא מספר אחת בעולם בקולחין,
בטיפול בקולחין.
השפדן,
מי שהיה בסיור במקום הזה,
לוקח את כל המים של גוש דן, תל אביב, גבעתר, רמת גן, פתח תקווה, יש שם 22 רשויות
שותפות באירוע הזה.
אתה הולך, מתקלח בבית, או הולך לשירותים,
מוריד את המים, המים האלה מגיעים לשפדן, עוברים סינון ראשון,
סינון שני, סינון שלישי.
מהשפדנים יוצאים ראויים לשתייה, אבל לא מסתפקים בזה, מזרימים אותם
לשדות חול הגדולים מול איקאה בראשון,
שם יש סטוצרים כאלה ענקיים,
מזרימים אותם, המאיים מחלחלים דרך החול, עוברים עוד סינון מהחול של ארץ ישראל, ארץ יאה,
מגיעים למי התהום שכבר קיימים, מתערבבים שם ונשאבים מאזור יבנה
לחקלאות בדרום.
אמר לי פעם חקלאי מקיבוץ נירם, נסעתי איתו לפני כמה שנים,
הייתה שנת בצורת, אמרתי לו, מה יהיה, אין מים?
הוא אומר לי,
כל עוד בגוש דן הולכים לשירותים, אני לא דואג.
זה לא נוגע אליי, הכל הגשם וכל זה. אני...
בסדר?
זה מה שכתוב כאן.
ויושב שם רעבים, ויכוננו עיר בושב, דימונה, ירוחם, אופקים, נתיבות,
כפר מימון, כל המקומות האלו.
עכשיו,
בעבר, באמת, היו מקומות,
ועשו על זה סרטים,
לקחו אותם מרוקאים,
דפקו אותם בכל מיני מקומות, אז קודם כל צריך לדעת שכולם נדפקו פחות או יותר באופן שווה. כל אחד שילם את המחיר שלו.
אלה קיבלו ביצות, אלה קיבלו זה, גם בראש פילה.
לכו תראו את נתיבות היום.
נתיבות זה אימפריה, היא מגיעה כבר לכפר מימון עוד רגע.
לכו שאתם יצאו לקנות מגרש בירוחם.
עולה הרבה כסף.
דימונה, שכונות חדשות, הכל, רכבות, אופקה, הכל, הכל טס, הדרום טס.
ועכשיו אחרי המחירה, כן.
יעד של חמת המדינה. רגע, אתה יודע מה? בוא נסיים את השיעור.
בסוף השיעור, וגם לא בא לי בכלל להיות אובייקטיבי, בסדר? כאילו, בא לי לצייר אידיאל, בסדר?
אולי זה בשיעור אחר, שיעורים אובייקטיביים יותר ממני.
אני חושב שדוד המלך מתאר את זה, לא אני.
אני רק מפרשן.
ויושב שם רעבים ויכוננו עיר מושב.
סיפר לי, לנו היינו איזה קבוצה,
הרב יוסי לוי, הרב של קצרין.
הוא סיפר שהם הגיעו לארץ ממרוקו,
הם ביקשו להגיע לירושלים. אמרו להם, כן, ירושלים, הנה, תעלו על המשאית,
הגיעו בבוקר, והנה היא לאה, והנה היא קרית שמונה.
אז האחיו הגדול, הבכור, בא לאבא שלו, אמרו לו, אבא, ידעו שעובדים על זה, לקחו אותנו, זו קרית שמונה, זו ירושלים, עכשיו חוזרים מיד.
אמרו לו, מה אתה אומר, זה לא יפה, ככה עבדו עלינו.
אמרו לו, אבל זה לא כבוד, הגענו לארץ ישראל.
לא כבוד שהגענו וזה. נשאר פה 30 יום,
כבוד למקום, ואז נחזור. אז הוא אומר, שלושים יום, שלושים שנה, זה ההבדל.
ויזרעו שדות, ויטעו כרמים, ויעשו פרי תבואה,
ויברכם, וירבו מאוד, ובימתם לא ימית.
מתואר כאן שפע כלכלי.
מדינת ישראל היא סיפור הצלחה כלכלי מופלא,
שעשה את זה תוך כדי קליטת עלייה, ואחת עשר מלחמות, ועוד אלף ואחד אתגרים.
וזה הכל נתונים, עכשיו אין לי זמן לפרט לכם את הנתונים, אבל אתם מוזמנים, זה נמצא היום ברשת,
כל הנתונים הכלכליים של מדינת ישראל ביחס למדינות המתקדמות בעולם, בוודאי ביחס למה שקורה כאן באזור, כן, אבל גם ביחס ל-OECD,
מקומות מיוחדים מאוד.
עכשיו, מה השלב הבא?
כל כך טוב שמתחיל להיות רע.
אה, מילקי בגרמניה יותר זול.
והרכבות שם מגיעות בזמן, זה אנחנו יודעים שהרכבות מגיעות בזמן בגרמניה.
וימעטו וישוחו מעוצר רעה ויגון.
הם נהיים מעט וכפופים, למה?
כי נעצר להם הצהרה. כל עוד היו צרות, כל עוד היו מלחמות, אז היינו כולם יחד.
עכשיו שנהייה טוב, חברת שפע, חברה שבעה,
אז מתחילים להתלונן, ומתחילים גם לריב,
ועושים איזו מהפכה משפטית, שאולי יכול להיות שהיא נכונה או לא, אבל רמת האנרגיות שאתה מוכן לקרוא על השני את הצורה,
היא רק מהמקום הזה שאתה אומר, אה, המדינה זה דבר בטוח,
הכל בטוח, אני יכול ללכת עד הסוף ולא יקרה כלום, אף אחד לא מאיים עליי.
הוא מתאר את זה כאן.
הלאה, שופך בוז על נדיבים ויתאם בתוהו לו דרך.
יש כאן בוז, שפע,
אבל הדבר הזה גורם לתוהו לו דרך.
מה אנחנו?
מדינה יהודית,
מדינה דמוקרטית, מדינה ליברלית, מדינת כל אזרחיה.
יש פה שפע לכולם.
אז אולי טיפה יהיה איזה שלב שאנחנו נאבד את הכיוון ואת הייעוד, שבאנו לכאן להקים כאן מדינה יהודית, לעם היהודי, אחרי אלפיים שנה,
קצה של ההיסטוריה, התנ״ך שחוזר להתממש.
המדינה היהודית הזאת שקמה יודעת להתייחס בכבוד,
למיעוטים שבקרבה, שהם נאמנים למדינה. אף אחד לא צריך ללמוד את העם היהודי, איך יתייחס למיעוטים.
אבל גם תדע להילחם בכל התוקף, בכל הרוע, בכל ה... המדינה היהודית,
שהיא קצה הסיפור התנכי, וכל ה... והסיפור ה... שיא הסיפור של עם ישראל.
אז יש כאן איזה תוהו לא דאריך, מה אנחנו, מי אנחנו, זה נכון?
הנה עכשיו בירושלים הגיע הסיפור הזה לירושלים.
בית החולים הדסה, מוסד מפואר,
שהחליף, היה לו סמל כזה יפה, אנחנו היינו מאושפזים עם הבת שלי הקטנה הגדולה, הרבה היינו בהדסה.
הייתי כזה מגן דוד ואלץ זר וזה, וכתוב למטה ארוחת בת עמי, כבר הייתי רואה את זה, הייתי מקבל נחמה.
ארוחת בת עמי, זה פסוק מאיכה.
כן, זה ריבה.
כל כך יהודי, זה נשות הדסה הקימו, נשים יהודיות.
החליפו את זה לאיזה סמל, איזה אייץ' כזאת, מוזרה, כאילו אנחנו בירח, כאילו אנחנו איזה בית חולים ב... לא יודע איפה, ביונג קונג.
איפה מגן? וגם אותו דבר הספרייה הלאומית. כל מיני מוסדות עוברים ליזמים, סמלים כאלה אוניברסליים.
אז הייתה מחאה ציבורית מאלה שהם החזירו את המגן דוד. שיחזירו גם את הארוחת בתמי. לא מספיק, גם את הארוחת בתמי.
מה קרה? מה אנחנו מביישים? בתנ״ך שלנו, בהיסטוריה?
לא, הבנתי שעכשיו, לפני יומיים, הודיעו שהם החזירו וכל זה. כנראה פרסמו מלפני.
לא ללכת לשער, אם ככה, ללכת לשערי צדק.
הופך בוז על נדיבים,
אז יש איזה תור, לא לדאוג.
הנביא אומר, זה שלב.
זה שלב. השלב הזה נועד כדי שאנחנו לא רק נפעל כאן כי אנחנו מוכרחים,
אלא נפעל כי אנחנו בוחרים.
אז תהיה תשובה ויהיה תיקון ויהיה בחירה.
הוא מסיים ואומר, וישגב אביון מעוני וישם קצון משפחות.
מתוך העוני והעוני של הדת, של התור,
יהיה איזו הסתגבות, בחירה,
בחירה ותיקון.
וישם קצון משפחות זה יעבור דרך הציר המשפחתי,
כי הציר המשפחתי הוא ציר מאוד מאוד חשוב, המשפחה מעבירה את המסורת וכולי.
ואז עם קרצון משפחות, אנחנו רואים את זה, ברוך השם, בבית לסדר.
כבר לא, אי אפשר בבית, צריך איזה בית הערכה, כי הסבא, והילדים, והנכדים, והנינים בלי עין הרע, והסבא הוא ניצול יחיד מהשואה,
ויש לו כבר מי הצאצאים.
מסיים הנביא ואומר, יראו ישרים וישמחו,
וכל עוולה קפצה פיה.
כדי לשמוח בימים האלו, רק צריך להיות דבר אחד, להיות ישר.
תסתכל ולהודות, תהיה את מכיר טובה.
כל עוולה, כל קטנות,
לסגור לה את הפה.
תסתכל בצורה ישרה, נכוחה, על מצב עם ישראל לפני 150 שנה ועל מצבנו היום. איפה היינו לפני שנת 1945, איפה אנחנו נמצאים ב-48?
איך רדף אותנו כל הלל נידף ללא כבוד בסוף השואה, ואיך אנחנו מקימים כאן את המדינה המוצלחת ומפוארת ומקדשים שם שמיים לעיני כולם, וכולם עוסקים בנו, וחלק מעריצים אותנו וחלק מתנגדים אלינו, אבל אף אחד לא מזלזל בנו יותר.
אז זו מדרגה פשוטה, עממית פשוטה, כל אדם ישר,
הוא שמח, הוא מודה לקדוש ברוך הוא ביום העצמאות. יש פיוטים של אשר מזרחי, נכון?
הפייטן הזה,
דמעה בשמחה היום נוזלת,
ונפשי לך מייחלת, בראות דגלי מרים לבן ותכלת, יבוא ענון עם הגואל.
זה לפני מלחמת ששת הימים. ואז הוא אומר, וישב לנו עיר תפארתך,
תזרח ותעיר עלינו עם שימשך,
ואז נשאיר בבית קודשך, יבוא ענון עם הגואל.
גואל יעבור, רב עליל, זה הפיוט.
אבל מי חכם שמגיע למכון מאיר ולומד את השיעור הזה? מי חכם וישמור אלה?
ויתבוננו חסדי אדוני.
בונן בחסדים.
כל דבר שהוא אומר, הנה עוד דבר, הנה עוד חסד, הנה עוד פלא,
הנה עוד ישועה.
והיום אנחנו בראש חודש אייר, ובזה נסיים.
בראש חודש אייר,
כשאומרים את,
ברוך אתה ה' מקדש ישראל בראשי חודשים,
אז בשם הוויה,
צריך לכוון את הצירוף הוויה שמופיע באותו חודש.
עירוף הוויה של חודש אייר עולה מהפסוק
כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי.
יתהלל יוד המתהלל ליה השכל עוד ה וידוע וו. זה אותיות שם השם.
אומר לנו הנביא ירמיה,
מי יתהלל המתהלל? מי יגיד פעמיים הלל בחודש אייר?
מי שהשכל וידוע אותי. מי שישכיל להתבונן ולדעת את מעשה השם המתברך בהיסטוריה,
יגיד הלל גם ביום העצמאות וגם ביום ירושלים.
זה שם השם שמאיר בחודש
אייר שנזכה לעזרת השם, מועדים טובים לגאולה, אמן ואמן.
